פרק ההצלה מנפילה בחטא
…וגם לא נתעלם מתת־נושא שמוקדש לו רק חצי פסוק:
ישראל מאבדים מורה ומפגיע
פרק כה, פס' 1א וַיָּמָת שְׁמוּאֵל. וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ. וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה.
הפעם האחרונה ששמענו על שמואל היתה כאשר שאול ניסה ללכוד את דויד "בְּנָיוֹת בָּרָמָה". שאול אמנם הצליח להגיע למקום, אך תחת השפעת "רוּחַ רָעָה מֵאֵת יהוה" (ראה טז 14; יח 10) הוא "יִּתְנַבֵּא… לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה." — זוכרים? (יט 24 — ראה הסבר בהרחבה על המונח "יִּתְנַבֵּא" בפירוש לפרק י 6-5 בעמ' ### ואילך).
מאז עברו שנים, ושמואל סוג של 'נעלם' מהעלילה; אבל שימו לב שהוא המשיך לפעול ברקע. נביא אלוהים אף פעם לא יוצא לפנסיה. עם פרישתו הרשמית מתפקיד השופט שמואל הבטיח לבני־העם: "חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהוה, מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (יב 23).
אני בכוונה מגדיר את זה כפרישה 'רשמית' בלבד. באופן רשמי עבר התפקיד למלך ישראל הראשון שנמשח בעקבות הדרישה: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (ח 6-5);
באופן בלתי־רשמי שמואל עדיין כיהן. הרי כתוב בפרק ז 15 שהוא שפט את ישראל במשך "כֹּל יְמֵי חַיָּיו".
! והוא לא הפסיק "לְהִתְפַּלֵּל". — קחו דוגמה משמואל.
מבחינתו, להפסיק להתפלל זה חטא!
"וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם." —
• הכהוּנה תחת "עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס" נִכשלה בתפקיד הוראת "[ה]דֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (פרק ב);
• שאוּל נִכשל בתור מלך שהיה אמור להנהיג באמצעות דוגמה אישית. הוא נִכשל כמנהיג שהיה אמור לדעת את תורת אלוהים "לְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דבר' יז 20-18).
! לא כן שמואל. — קחו דוגמה ממנו. — האיש הזקן הזה
נִשאר נאמן בתפקידו כמורה עד יומו האחרון.
■ נִשאר עוד קצת בנושֶׂא התפילה:
"חָלִילָה לִּי… מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם." — שמואל ידע איזה משקל יש לתפילות הפגעה למען אחרים.
? האם אנחנו נותנים אותה חשיבוּת להפגעה? או האם אנחנו מתפתים להגיד: "בשביל מה להשקיע מלא זמן בתפילות למען אחרים? אלוהים הרי יודע כבר מה הם צריכים (מתי ו 8). הוא בוודאי יודע יותר טוב ממני. הוא אפילו יודע מראש מה אני עומד להתפלל."
? "ולמה לי להתפלל ספציפית עבור אחים באמונה? ישוע בעצמו כבר '[מ]פְגִּיעַ בַּעֲדָם' (עבר' ז 25). אני גם לא יכול להיות בטוח אם מה שאני מתפלל הוא רצון אלוהים עבוּרם. לעומת זאת, כבר מוּבטחת להם הפגעה מצד רוּח הקודש, וזוּ תמיד 'בְּהֶתְאֵם לִרְצוֹן אֱלֹהִים' (רומ' ח 27-26)."
כל התירוצים האלה הם אמת, ובכל זאת הברית החדשה מורה לנו שוב ושוב להתפלל אחד עבור השני — ולעשות זאת בנאמנות לאורך זמן (קור"ב יג 9; אפס' א 16; קול' א 9; תסל"א ה 25; תסל"ב א 11, ג 1; עבר' יג 18; יעקב ה 16).
קחו דוגמה משמואל. "הִתְפַּלְּלוּ אִישׁ בְּעַד רֵעֵהוּ"; והתמידו בתפקיד הזה.
בני־ישראל איבדו מורה ומפגיע ועורכים לו…
לוויה ממלכתית
פס' 1ב וַיָּמָת שְׁמוּאֵל. וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ. וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה.
עכשיו דויד כנראה חושש שעִם פטירת שמואל סר גם המחסום האחרון שאולי עוד הגביל את שאול ברדיפה אחריו. זה מסביר מדוע אנחנו רואים את…
דויד יורד דרומה
פס' 1ג וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן.
"מִדְבַּר פָּארָן" — תחנה אחת לפני מעבר הגבול למצרים. שאול בטוח לא יתרחק מממלכתו עד "מִדְבַּר פָּארָן". — הבעיה שבמקום הבטוח הזה אין פרנסה. "מָן" כבר לא יורד שם מהשמיים.
לכן כבר בפסוק הבא…
דויד זז קרוב יותר למרכז
לאן בדיוק, זאת אנחנו לומדים בעקיפין דרך ההיכרות עם "אִישׁ" מסוים:
פס' 2א וְאִישׁ בְּמָעוֹן, וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל.
האיש גר "בְּמָעוֹן", ודויד עובר — כפי שיתברר עוד מעט — למקום בשם "כַּרְמֶל" (או לפחות לסביבתו); ואל־תתבלבלו בין ה"כַּרְמֶל" הזה לבין הרכס שעליו בנויה חיפה. היום זה נקרא ח'רבת אל־כרמיל, בדרום מדבר יהודה, כ-30 ק"מ צפונית לערד. הדבר הקרוב ביותר שאולי מוכר לכם הם חפירות סוסיא והגן הלאומי.
שם, "בַכַּרְמֶל", נמצא "מַעֲשֵׂהוּ" של ה"אִישׁ" שעדיין לא זכה לשם. תיכף גם מתברר מהו ה"מַעֲשֵׂה":
פס' 2ב וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים. וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל.
"הָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד." — זה דווקא לא אומר שהוא סוג של גוליית, אלא שהוא עשיר: יש אפילו ספירת מלאי: "שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים [כבשׂים] וְאֶלֶף עִזִּים". בעלי החיים הללו הם "מַעֲשֵׂהוּ" בכללי; וכרגע הוא עסוק ב"מַעֲשֵׂה" ספציפי: "בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ."
הבנּוּ: "הָאִישׁ" הוא מגדולי תעשׂייני הצמר בישראל, ובתור בעל עסק אחראי הוא מנהל אישית את האירוע החשוב ביותר בכל שנת הכספים: את הגזיזה.
ואם נביט רגע על איש מאוד עשיר אחר שהתנ"ך מציג לנו, אזי נבין עוד משהו:
ספר איוב (א 1א) פותח במילים: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ." ישר מקבלים את השם. אחרי השם באות התכוּנות (א 1ב), ורק בָמָקום השלישי מופיעה ספירת המלאי (א 3-2). בסוף בסוף יש עוד דגש על כך שאיוב "גָּדוֹל", כמו שצויין לגבי ה"אִישׁ" ללא שם כאן ב"כַּרְמֶל".
גם הבנּוּ: על "אִיּוֹב" ניתן להגיד כי 'שמו הולך לפניו' — בזמן שלגבי ה"אִישׁ" התנ"ך מדגיש כי…
רכוּשו הולך לפניו
…והמבין יבין.
? למה אני חופר כל־כך על הפסוק הזה?
■ כדי שאני ואתם נזהר ממלכודת החומריות והקמצנות. — כדי שאנחנו לא נהיה עד־כדי־כך עסוקים ומאוהבים בכסף וברכוש, שמה שיש לנו מגדיר מי אנחנו.
הסובבים אותנו אמורים לראות את ישוע בחיינו, ואחד האמצעים היעילים ביותר להרוס עדות משיחית, הוא אהבת הכסף (טימ"א ו 10; עבר' יג 5).
אז עוברים פסוק, מקבלים סוף־סוף את שם ה"אִישׁ", ושואלים בפליאה:
איזה הורה נותן לילד שלו שם גנאי?
פס' 3א וְשֵׁם הָאִישׁ — נָבָל.
"נָבָל" — ממש ככה. אולי הופיעו אצלו תכונות של "נָבָל" כבר מגיל צעיר, וכך קרה שאבא ואמא — במקום למשמע ולחנך אותו — הוסיפו לו שם שני על הראשון שקיבל כתינוק.
"נָבָל" — כינוי גנאי בעליל, לא משנה באיזה הקשר הוא מופיע. הנה רק שתי דוגמאות מני רבות בתנ"ך:
ישעיהו לב 6 "כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר, וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן;
לַעֲשׂוֹת חֹנֶף, וּלְדַבֵּר אֶל יהוה תּוֹעָה;
לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב, וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר."
"לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב." — אדם "נָבָל" משאיר את הרעבים כפי שהם: 'מצדי, שימותו.' — שמרו את זה בזיכרון בבקשה.
תהילים יד 1 "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: 'אֵין אֱלֹהִים'." — "הסמכות העליונה,
זו אני. אני לא חייב דין וחשבון לאף אחד."
■ אנחנו היום לא פוגשים הרבה אנשים שלגביהם ניתן להגיד: "מדהים כמה השם מתאים לו; שמו ממש מתאר מי הוא."
אבל אם אני ואתה לא נזהרים, אנחנו יכולים לזכות לשמות גנאי: 'הקמצן'; 'הזללן'; 'הבזבזן'; 'האנוכי'; 'הרגזן'; 'השוויצר'; 'השקרן' — ואתם תשלימו את הרשימה.
הלוואי ששמות הגנאי היחידים שיתנו לנו יהיו בקטגוריה של 'משיחיסט' ו'מיסיונר'. אלה דווקא כבוד גדול.
כעת מופיעה שחקנית חדשה, וכמו בדוגמה של איוב, 'שמה הולך לפניה' — או יותר מדוייק:
שמה (הטוב) הולך לפניה
פס' 3ב וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל. וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר.
שילוב מנצח:
• גם "יפַת תֹּאַר" — ברמה של 'מיס הר־חברון והנגב' לפחות;
• גם "טוֹבַת שֶׂכֶל" — והיא יודעת להשתמש ב"שֶׂכֶל" הזה;
וכפי שנגלה בהמשך, היא…
• גם בעלת תואר שני בפסיכולוגיה;
• גם עם תיאולוגיה נכונה;
• גם בעלת יוזמה;
• גם טובה בקבלת החלטות תחת לחץ;
• גם עם כושר מנהיגות;
• וגם הבטיחה לעצמה: "אני נפגעתי משידוך פעם אחת! פעם שנייה — רק על גופתי המתה!"
"אֲבִגָיִל" — אשת החלומות של כל גבר שלא מפחד מעצמאות ואופי חזק אצל בת־זוג.
אבל לשם עוד לא הגענו. בינתיים המחבר מקפיד להבליט לנו את ההבדלים התהומיים שבין בני הזוג:
פס' 3ג וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים; וְהוּא כָלִבִּי.
"אִישׁ קָשֶׁה" — מובן. "רַע" — מובן. — אבל מה זה "כָלִבִּי"?
אין קשר לקללה 'יא כלב בן־כלב!' — "כָלִבִּי" הוא לא בהכרח רע. הוא פשוט ממשפחת "כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה".
עכשיו חוזרים לדויד — ולומדים…
איך לדרוש דמי חסות בצורה מתורבתת
פס' 8-4 4 וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ. 5 וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים: "עֲלוּ כַרְמֶלָה, וּבָאתֶם אֶל נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם. 6 וַאֲמַרְתֶּם: "כֹּה לֶחָי. וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. 7 וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ. עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ. לֹא הֶכְלַמְנוּם, וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל. 8 שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ. וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ, כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ. תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ, לְדָוִד."
"כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ." — קראנו לזה 'האירוע החשוב ביותר בכל שנת הכספים'. מה שהקציר עבור מגדלי חיטה והבציר עבור בעלי כרמים, זו הגזיזה עבור יצרני צמר.
כאשר היבול השנתי מונח סוף־סוף בשתי ערימות ענקיות — בצד אחד 3000 גיזות צמר כבשים, בצד השני כמות צמר שחור של "אֶלֶף עִזִּים" — "נָבָל" מארגן לעובדיו מסיבה רועשת. — לא רק להם אלא בעיקר לעצמו. — וכמו תמיד בתרבות המזרח־תיכונית, המסיבה היא לגברים בלבד.
אישתו לבד בבית כבר שבועיים־פלוס, כי הרי בכל זמן הגזיזה, בעל־הבית ישן בלילות ליד הצמר הנערם יותר ויותר גבוה בסוף כל יום עבודה. אוי ואבוי למי שינסה לגנוב! (השווה רות ג 7).
גם עכשיו אישתו בבית, בזמן ש"נָבָל" שורף כמה עשרות־אלפי שקלים על החגיגה האחת והיחידה שהוא מרשה לעצמו בשנה: 'אני אמנם כבר "אִישׁ גָּדוֹל מְאֹד", אבל עם הרווח ממה שאספתי כאן, אני אהיה "גָּדוֹל" עוד יותר. זה שווה להרים כוסית.'
? קלטתם את האווירה? — יופי.
דויד יודע איך זה מתנהל. הוא אמנם לא גדל בבית של "אִישׁ גָּדוֹל מְאֹד", אבל זכרו שהוא היה הרועה הראשי במשק "יִשָׁי", ובתור כזה הוא בוודאי השתתף במסיבות גזיזה שנתיות רבות — קצת צנועות יותר מזו של "נָבָל" (ראה "מְעַט הַצֹּאן"; יז 28).
הוא יודע עוד משהו על התרבות המזרח־תיכונית: אם 100 משתתפים אישרו את הגעתם למסיבה — מבשלים ל-200. אם מנה בשרית של 500 גרם נחשבת ליותר ממספיקה עבור אדם מבוגר — אז עושים חישוב של 750 גרם למנה. — שלא יחסר! שלא יגידו שאנחנו מסכנים — או שאנחנו קמצנים, חס וחלילה.
דויד חושב בהיגיון: 'לפני שחצי מהאוכל הזה ייזרק לפח — או לפני שהוא יגיע לדירי החזירים של השכנים הפלישתים — העודף הזה יכול לשמש אותי ואת חבריי. זה יחסוך לנו לפחות לכמה ימים את השמיניות באוויר שאנחנו עושים כל יום כדי להשיג אספקה.'
אז הוא שולח ל"נָבָל" את המסר המנומס והעניו שקראנו לעיל. — "כֹּה לֶחָי. וְאַתָּה שָׁלוֹם." — "אני מאחל לך חיים ארוכים ושלום, נבל הנכבד."
אבל שימו לב למרכיב אחד שאולי לא בלט לכם בקריאה. דויד אומר דרך שליחיו: "הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ" (פס' 7). מה, הוא בעל־הבית שם "בַּכַּרְמֶל" הדרומי? האם לא יותר מדוייק להגיד: "אנחנו היינו עמהם?"
האמת היא שאין לאף אחד רישום בטאבו על שטח המרעה. מי שמוציא נֶּסַח רואה שהבעלים של כל החלקות באזור הם 'שבט יהודה/שמעון'. הכל אדמות מדינה. גם נבל הוא לא בעל־הבית. למי שיש את כוח ההרתעה הגדול ביותר יכול להגיד על כל האחרים "[הם] עִמָּנוּ".
דויד ואנשיו מהוויים מעין כוח שיטור ששומר על הסדר, מונע גניבות ומגן על התושבים מנוודים תוקפנים. בכך, המלך המיועד עובר למעשה לשלב חדש בלמוד ניהול מדינה (השווה כב 2-1 תחת הכותרת 'מחנה פליטים פוליטיים/כלכליים'; עמ' ###). מה ששאול לא עושה עבור הדרום המרוחק, דויד עושה עם 600 לוחמיו.
? ומי זוכר מה שמואל הבהיר לעם כשהלז דרש מלך?
שמואל אמר: "המלך יקח מכם מיסים"; והוא פירט איך זה ייראה (ח 18-10; ראה שם תחת 'תן להם לטעום את ההבדל שבין ציות אלי לבין ציות לרודן'; עמ' ### ואילך).
בלי מיסים אין מלכות. בלי כסף אין שירותי מדינה. מה לא מובן בזה? גם המיני־מדינה הבלתי־רשמית של דויד פועלת ככה.
אבל דויד לא רואה צורך לסחוט את המיסים האלה. הוא לא מאיים "אוי ואבוי אם לא תשלם…" הוא פונה אל ההיגיון ואפילו מציע ל"נָבָל" לשמוע עדים (פס' 8): "שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ."
"עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ." — דויד בוודאי זוכר באילו רגשות הוא בעצמו חגג בכל שנה את ה"יוֹם טוֹב" בסוף הגזיזה. זה היה יום הודייה ל-יהוה. הרי מי נתן רבייה וגדילה לעדרים? מי סיפק את המזון שהכבשים מצאו בשדות? את המים ששתו? מי מנע מהן הידבקות במחלת הפה והטַלְפַיִים ובכל מיני וירוסים אחרים? — אלוהים! כל שמחת ה"יוֹם טוֹב" היתה בזכותו ולכבודו.
דויד יוצא מתוך הנחה שאפילו אדם עם השם "נָבָל" מבין עיקרון כל־כך בסיסי. — מתברר שלא. — דויד לומד כרגע בדרך כואבת את החומר ליצירה הבאה שלו (מזמור יד): "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: 'אֵין אֱלֹהִים'."
"תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ, לְדָוִד." — "קיבלת ברכה מאלוהים. אלוהים היה נדיב, כמו כֹל שנה. אז תהיה גם אתה נדיב."
■ ומה, העיקרון הזה חל רק על "נָבָל"? מה, אתנו אלוהים לא היה נדיב?
אולי מה שהבאת הביתה בשנה שחלפה לא הפך אותך ל"אִישׁ גָּדוֹל מְאֹד", אבל תמיד היה לך מספיק. אלוהים עשה חסד ולא איבדת את העבודה בגלל קורונה, או בגלל האטת הכלכלה, או פשיטת־רגל של בעל־הבית. או שאתה אולי מאלה שכן איבדו, ובכל זאת אלוהים תמיד איכשהו סיפק. עצם העובדה שאתה בכלל מסוגל לעבוד היא חסד מאלוהים.
אה, אתה כבר לא עובד אלא נאלץ להתקיים מפנסיה קטנה? — אולי זה קשה, אבל האם אתם יודעים כמה מקומות יש בעולם שלא קיים בכלל מושג כמו 'פנסיה'? — וגם לא קופת חולים, וגם לא חשמל בבית, וגם לא מים זורמים.
אלוהים נדיב אתנו. לכן זה רק צודק אם גם אנחנו נהיה נדיבים בנתינה שלנו. אסור להידמות ל"נָבָל".
רק רגע. עוד לא קראנו בכלל איך "נָבָל" הגיב. את החלק המעניין הזה נשאיר עד אחרי ההפסקה. כאן יש מקום ל…
הפקת לקחים:
1. קריאה איכותית. — אני לא מצפה להגיע לרמה של אותם מלומדים שמגלים שהמילה "בִּמְצָדוֹת" פותחת פרק חדש, והמילה "הַמְּצוּדָה" נועלת אותו. בשביל זה יש לנו היום מספרי פרקים, מספרי פסוקים — וספרי פירוש.
אני ואתם כן חייבים להקפיד על קריאה איכותית יותר של דבר־יהוה; על ריכוז בקריאה והשתקת כל המקורות של הסחת־דעת; על שינון וחזרה, עד שלאט־לאט נתחיל לראות את 'התמונה הגדולה'.
אלה לא חדשות שכרגע מעניינים ובעוד 10 דקות כבר ישנים. זהו דבר־אלוהים הנצחי. זהו "דְּבַר הַחַיִּים" (יוח"א א 1).
2. שמואל היה מפגיע נאמן עד יומו האחרון. — קחו דוגמה. אל תתייאשו בתפילות למען ישועת יקירים, גם אם אתם כבר מתפללים 20 שנה מבלי לראות שינוי. העבודה שלך היא להישאר נאמן בהפגעה — העבודה של אלוהים היא להושיע.
זה נכון גם לגבי הפגעה עבור השליטים. גם אם נראה לכם שיש רק כל הזמן הדרדרות באיכות האנשים שמנהיגים את המדינה — העבודה שלכם היא להתפלל עבורם (טימ"א ב 4-1). לשנות אותם, זאת העבודה של אלוהים.
דבר־אלוהים קורא לכם להתפלל לרפואת חולים (יעקב ה 16). אתם לא מרפאים אותם. העבודה שלכם היא להתפלל — העבודה של אלוהים היא לרפא.
3. "נָבָל" היה אדם ש'רכושו הולך לפניו'. — בתור תלמידי ישוע אתם לא רוצים להיות מסוג האנשים שמה שיש להם מגדיר מי הם: 'אה, אתה לובש רק את המותגים הגדולים, ויש לך את דגם־הדגל האחרון של איי־פון — אז אתה "מישהוּ".'
ממש לא! אנחנו רוצים ש'שמו יילך לפנינו' — שמו של ישוע — שהסובבים אותנו יראו בנו יותר ממנו ופחות מהאדם הישן החוטא והגאוותן שנדבק בנו כמו נגע.
כעת נחזור אל המסר הידידותי והעניו שדויד שלח ל"נָבָל" לרגל אירוע הגזיזה. זה היה משהו כמו: "אני ואנשיי שמרנו לך על העדרים ועל כל מה ששייך לך כאן באזור למשך כל עונת הרעייה. מנענו לך גניבות ותקיפות מצד כל מיני שבטים של נוודים. במילים אחרות, חלק מהרווח שאתה כרגע סופר הגיע אליך בזכותינו. לכן, בבקשה, תן לנו קצת מהעודפים שתמיד יש במסיבות גדולות כאלה. — אה, אם אתה לא מאמין לנו, 'שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ'" (פס' 8-6).
בדיוק מכאן ממשיכים:
פס' 9 וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד, וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד, וַיָּנוּחוּ.
מוסרים את המסר, "וַיָּנוּחוּ" — ממתינים לתשובה בשקט.
עכשיו שימו לב לאוצר המילים שמוכר גם לכם בישראל של המאה ה-21: איזה סוג של אנשים נוהג לשאול בתוקפנות:
"למּה־מי־אתה?!"
פס' 10 וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר: "מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי? — הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו."
"למה־מי־הוא הדויד הזה? עוד עבד שאומר לאדונו בעזות־מצח: 'למה־מי־אתה?!' — יש היום יותר מדי כאלה."
ועוד ירידה:
פס' 11 "וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי, וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?!"
"מה אתם חושבים? שאני מפרנס שוהים בלתי־חוקיים בחינם?"
"אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה." — זאת עוד אמירה ברמה של 'למה־מי־אתה?!' — "מאיזה חור צצתם פתאום? אפסים שכמותכם — כולל המפקד שלכם!"
ונקודה נוספת בפס' 11 שאסור לפספס: "לַחְמִי… מֵימַי… טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי [אני] לְגֹזְזָי." — "שלי! שלי! שלי!" מה שנקרא בדיקדוק 'כִּנּוּי קִנְיָן'. — "אתה חושב שאני אתן לך את שלי? את מה שאני הרווחתי בזעת אפי? את פרי עבודתי הקשה? מספיק שאני צריך לחלוק את שלי עם 'גֹזְזָי'!"
? איפֹה ההכרה בחסד אלוהים אשר "פּוֹתֵחַ אֶת [ידו] וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהל' קמה 16) — ואיפֹה "נָבָל"?
אך לפני הפסוק הבא חייבים לגעת בעוד נקודה:
לו "נָבָל" אכן היה שולח לדויד ולאנשיו עשרה חמורים עמוסים במטעמי המסיבה — איך זה היה מתפרש אצל שאול מלך ישראל? — זה היה מכניס את "נָבָל" ואת ביתו לאותה קטגוריה כמו "אֲחִימֶלֶךְ בֶּן־אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן, וְ…כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב." — וכולכם זוכרים מה קרה להם.
בהחלט יתכן שנבל חושב לעצמו: 'מספיק טבח אחד "בְּנֹב". אני לא אהיה המטומטם שיביא על עצמו טבח "בְּמָעוֹן".'
גם החבר'ה של דויד אומרים לעצמם "מספיק!":
פס' 12 וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם. — וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
"וַיַּגִּדוּ לוֹ…" את תשובתו המשפילה של "נָבָל" — ובו במקום דויד שוכח כי…
"כַּעַס אָדָם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים"
דויד לא צריך את יעקֹב א 20 כדי לדעת את זה. ליד שאול הרדום במערה הוא הרי פעל בדיוק לפי אותו עיקרון — לפי הגרסה התנ"כית שקובעת: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם אָמַר יהוה" (דבר' לב 35). הבעיה שכרגע הוא רואה 'סדין אדום'.
פס' 13א וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו: "חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ!" וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ. וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ.
כמה זה שונה מהמבצע הגדול הקודם שעליו דווח לנו בעלילה. בפרק כג, לפני היציאה לשחרור "קְעִילָה" מהפלישתים, כתוב: "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוה." — פעמיים! גם "אֲחִימֶלֶךְ… הַכֹּהֵן" העיד בפני שאול על ההרגל של דויד "לִשְׁאָל… בֵאלֹהִים" כחלק ממילוי תפקידו כמפקד גדוד (כב 15).
עכשיו דויד לא שואל אף אחד. — "בכל הדיקטטורות יש עונש־מוות על 'offense against the sovereign'. גם אצלי! — קדימה! 'חִגְרוּ' חרבות! יוצאים לפעולת נקם!"
פס' 13ב וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ; וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים.
"'מָעוֹן' מקום קטן. חוץ מזה, אף אחד לא יודע שאנחנו מגיעים. לא צריך יותר מ'אַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ'."
אבל דויד לא רק עושה חשבון בלי אלוהים —
הוא עושה חשבון בלי העבד הנאמן
פס' 14 וְלַאֲבִיגַיִל, אֵשֶׁת נָבָל, הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר: "הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ; וַיָּעַט בָּהֶם."
"נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים" — ממשרתי נבל — מבין את הסכנה. אתה לא מעליב מפקד מיליציה ששולטת על המחוז שלך.
"וַיָּעַט בָּהֶם" — "ירד עליהם כמו עיט. טוב שלא נעץ בהם ציפורניים!"
פס' 16-15 15 "וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד. וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה. 16 חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ — גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם — כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן."
ה"נַעַר" מסכים ב-100 אחוזים עם דברי דויד, ואפילו מצטט מהם. הוא הרי חווה את היעילוּת של אנשי המיליציה. — אם הם היו "גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם" כמו "חוֹמָה" מסביב לרועים ולעדרים, אזי הם כבר לא חובבנים בלחימה ובהימצאות בשטח. המפקד הצליח ללמד אותם הרבה מאז הִצטרפוּתם אליו.
שלא כמו אנשי מיליציות בדרך כלל, דויד וגדודו מתייחסים לאזרחים בכבוד. זו המשמעות של "לֹא הָכְלַמְנוּ."
"גם 'לֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה.' — 600 הלוחמים האלה לא ניצלו לרגע את העליונות שלהם. הם פשוט לא נגעו בכלוּם משלנו. עוד לא חוויתי עונת רעייה רגועה כזאת בלי שום תקריות."
מי כמו ה"נַעַר" מבין שאסור להעליב אנשים כאלה:
פס' 17 "וְעַתָּה, דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי, כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ; וְהוּא בֶּן־בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו."
ה"נַעַר" מכיר את בעל־הבית מספיק טוב כדי לדעת: אין אתו על מה לדבר.
אך גם את בעלת־הבית הוא מכיר טוב:
• מספיק טוב כדי לקרוא לבן־זוגה "בֶּן־בְּלִיַּעַל" מבלי לפחד;
• מספיק טוב כדי לדעת כי היא תמצא דרך לחלץ את תושבי מעון וכרמל ממלכודת המוות.
קראתי לו 'העבד הנאמן', אבל למען האמת, הוא גם פועל מתוך אינטרס אישי: הרי הוא מקווה מאוד שבעלת־הבית תמצא דרך להציל את "כָּל בֵּיתוֹ" של נבל, כולל את ה"נַעַר" המתריע.
כוחותיו של דויד נעים אל עבר "מָעוֹן". בדרך יש למפקד זמן לתאר לעצמו בצורה גרפית מה הוא עומד לעשׂות ל"נָבָל" המנוּול הזה. — אך הוא לא רק עשׂה חשבון בלי אלוהים ובלי העבד הנאמן…
הוא עושה חשבון בלי האישה
פס' 19-18 18 וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל, וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים, וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים. 19 וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ: "עִבְרוּ לְפָנַי. הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה." — וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה.
רק דקה לכמה פירושי מילים:
"מָאתַיִם לֶחֶם" — פיתות — אולי סוג של ירושלמיות עבות של 500 גרם. בטח לא הפיתות הגמדיות החיוורות שיש היום בחמישיות של הסוּפּר;
"חָמֵשׁ סְאִים קָלִי" — כ-40 ק"ג דגנים קלויים;
"מֵאָה צִמֻּקִים" — לא צימוקים בודדים אלא גושי ענבים יבשים;
"מָאתַיִם דְּבֵלִים" — עיגולי תאנים יבשים;
ולא לשכוח כ-30 ליטר יין בשביל המג"ד וקציניו; וכמובן הבשר: "חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת" — חמש כבשות שופעות, ישר מהגריל. הכל ביחד בין 600 ל-700 ק"ג סחורה.
"קדימה! הכל 'עַל הַחֲמֹרִים'!"
טוב ש"נָבָל" לא בבית. אין ספק שהיה שׂם לב לכל ההִתארגנוּת המבוהלת הזו. כל המשרתים פתאום עסוקים בשחיטה, בבישולים, באפייה ובטעינת בהמות־משׂא. עוד לא קרה כי שיירה של חמורים יצאה מהחצר ללא פקודה מבעל־הבית. אבל "נָבָל" בינתיים במסיבה "בַכַּרְמֶל".
עכשיו עצרו! — אני יודע שכולכם במתח לדעת את ההמשך, אבל אסור לרוץ כאן. אחרת נפספס שבמפגש בין אביגיל לדויד ישנן…
שלוש הקבלות למפגש בין יעקב ועשו
משיח! • במפגש בין "יַעֲקֹב" ל"עֵשָׂו", יהוה הציל את בן ההבטחה — את
זה שמשושלתו היה צריך לבוא המשיח — מתוכניות הרצח של
אחיו.
• במפגש בין דויד לאביגיל, יהוה עומד להציל את קודמו של המשיח מחטא חמור, חטא שעלול לפסול אותו מלמלוך עוד לפני שהתחיל.
אמרנו שלוש הקבלות.
ראה עולם התנ"ך; שמו"א; עמ' 201-200
הנה הן:
1. האם שׂמתם לב כי "אֲבִיגַיִל" מורה למשרתים שמובילים את החמורים: "עִבְרוּ לְפָנַי"? — כולנו זוכרים שכך בדיוק נהג יעקֹב. גם הוא ווידא ש"עֵשָׂו" יפגוש את מתנת הפיוס לפני שיפגוש אותו (ברא' לב 21). — אמרתי לכם כי לאביגיל יש תואר בפסיכולוגיה;
1א. הן יעקב והן אביגיל מכנים את המתנה שלהם "בְּרָכָה" (ברא' לג 11; שמו"א כה 27);
2. מדוע דויד לא מחליט להשאיר 100 שומרי מאהל אלא מציב 200? — כי כך הוא יוצא למסע הנקמה עם אותו מספר של לוחמים כמו עֵשָׂו: "אַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ" (ברא' לב 7);
3. …ולשם נגיע תיכף: כמו שיעקב "יִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה" לפני אחיו, כך אביגיל "תִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ" לפני דויד בפס' 23.
כמו במפגש בין יעקב ועשָׂו, אלוהים עומד להתערב ולמנוע את מעשׂה הנקמה שתכנן דויד. אך במקרה שלו יש היפוך תפקידים עצוב:
• זה שקיבל את ההבטחה, הוא בתפקיד של הרע;
• זה שיהיה אביו של המשיח בחר להיות בתפקיד של "עֵשָׂו" הנקמן.
המסר הוא כי דויד הוא רק הצל. דרכו עובר חוט־השני של תוכנית הישועה, אך הוא לא מושלם. עקבו אחרי דויד, המלך מ"בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה", כי משושלתו יוולד המשיח — אך דעו לכם כי גם דויד, נושא ההבטחה, זקוק לחסד ולסליחה.
שתי שיירות נעות זו לקראת זו…
רגע לפני המפגש הגורלי
פס' 20 וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר, וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ — וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם.
…והמחבר משתמש בכלי ספרותי כדי להעלות את המתח. היום הוא היה עובר מסך להפסקת פרסומת, אבל לו עוד אין את הטכנולוגיה. במקום זה הוא חוזר שנייה אחורנית להרהורי הנקמה של דויד:
פס' 22-21 21 וְדָוִד אָמַר: "אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר; וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה; וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. 22 כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף, אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר."
"כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים…" — מעניין לראות כמה דויד כרגע דומה לשאול.
! שימו לב לנקודה הזו: ברגע שאתה — כמאמין נושע — נכנע לחטא, אתה פתאום דומה לכל החוטאים. עד שתחזור בתשובה, נמחק הדמיון למשיח מחייך. כל הדיבורים הצבועים על 'ישוע, ישוע, ישוע' לא יכסו על החטא. בטוח לא לעיני אלוהים.
לפני דקה ראינו את דויד בתפקיד של "עֵשָׂו", ועכשיו אנחנו רואים אותו גם דומה לשאול. הרי גם שאול תמיד חייב לערב את שם אלוהים בזמן שהוא עושה חשבון בלי אלוהים (למשל יח 17; כג 7, 21).
"[לא] אַשְׁאִיר… לוֹ… מַשְׁתִּין בְּקִיר." — זוהי דרך עתיקה ומעט גסה לתאר את הכחדת הזכרים: לא רק "נָבָל" עומד להתחסל אלא כל שושלת ה"כָּלִבִּי[ם]" שגדלה בביתו — כולל עבדים ומשרתים.
אבל עכשיו המחבר מזכיר לנו כי…
אנחנו ב'פרק ההצלה מנפילה בחטא'
פס' 23 וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד; וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר, וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ.
דויד מרים את היד ועוצר את שיירתו. — מה זה? הוא לא רגיל שמשתחווים לו. העובדה שהוא נמשח למלך אמורה להיות סוד!
אישה. ולפי הבגדים היקרים שהיא כעת מלכלכת בלי חשבון, אישה בעלת אמצעים.
עכשיו היא קמה מאפר השביל, עושה צעד לעברו, ודויד צריך לנשום עמוק — 'מהממת!'
פס' 24א וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו.
השתחוויה נוספת, כשאצבעותיה כמעט נוגעות בסנדלים שלו. — אבל מה היא רוצה? — אולי יש כאן בלבול, והיא בכלל התכוונה לפגוש מישהו אחר?
מתברר שלא:
פס' 24ב וַתֹּאמֶר: "בִּי אֲנִי, אֲדֹנִי, הֶעָוֹן."
"איזה 'עָוֹן'? את לא עשית לי כלום. חוץ מזה, עם פני מלאך כמו שלך, איזה 'עָוֹן' את כבר יכולה לעשות?…"
"ששש! אדוני, אתה לא נותן לי להסביר!"
פס' 24ג "וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ."
"אוקיי, אוקיי. אני מקשיב."
פס' 25א "אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ־הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל; כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא: נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ."
"כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא." — "אמירה שנונה. אני צריך לזכור אותה להבא. — וגם ניתוח אופי מדוייק. מסכים לכל מילה. — אבל מי את בשביל 'אִישׁ־הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה'?"
"מיד תבין, אדוני:"
פס' 25ב-26א "וַאֲנִי, אֲמָתְךָ, לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ.
26 וְעַתָּה, אֲדֹנִי — חַי יהוה וְחֵי נַפְשְׁךָ, אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יהוה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ."
? האם שמתם לב? — דויד טרם הגיב, אבל אביגיל כבר אומרת באמונה: "מְנָעֲךָ יהוה מִבּוֹא בְדָמִים." — "'מְנָעֲךָ יהוה' מלחטוא נגד העיקרון 'אַל תִּתְנַקְּמוּ, אֶלָּא הַנִּיחוּ לַזַּעַם' (רומ' יב 19)." מבלי להמתין לתשוּבה, היא כבר אומרת באמונה: "mission accomplished — המשימה הושלמה."
פס' 26א הוא השיא של פרק כה — של 'פרק ההצלה מנפילה בחטא'.
ועוד משהו: לא "אני מנעתי", אלא "מְנָעֲךָ יהוה". — אמרתי לכם שיש לה…
תיאולוגיה נכונה
זה מתבטא גם ב…
פס' 26ב "וְעַתָּה, יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה."
"נָבָל" כרגע במסיבה. כיף לו. — לא נראה שזה מה שהיא מאחלת לאויבי דויד.
? אז איך האיחול הזה קשור לתיאולוגיה נכונה? — תיכף נראה, אחרי שנענה על שאלה אחרת:
? איך אביגיל יודעת מה יקרה ל"נָבָל" למחרת בבוקר? מה, היא יודעת את העתיד?
במידה מסויימת, כן. הרי תיאולוגיה נכונה כוללת את עיקרון משפט הצדק של אלוהים שיבוא בטוח. הנה רק שלוש דוגמאות בתנ"ך מתוך עשרות שיכולתי לצטט:
משלי ו 15-12 12 "אָדָם בְּלִיַּעַל… חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת… 15 עַל כֵּן, פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ; פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא."
איוב יא 20 "עֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם; וְתִקְוָתָם מַפַּח־נָפֶשׁ."
משלי כד 20 "לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע; נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ."
ל"אָדָם בְּלִיַּעַל [ו]רָע" — כפי שמכונה "נָבָל" — אין עתיד, אין תקווה ואין חיי נצח, אלא־אם־כן יחזור בתשובה.
אביגיל לא יודעת כי נרו של בעלה "יִדְעָךְ" כבר למחרת בבוקר. היא כן יודעת כי "נָבָל" לא יתחמק ממשפט אלוהים. אף אחד לא יתחמק ממנו. — "אֵין שָׁלוֹם, אָמַר יהוה, לָרְשָׁעִים" (ישע' מח 22).
"אה, לפני שאני שוכחת…"
הבאתי לכם הפתעות
פס' 27 "וְעַתָּה, הַבְּרָכָה הַזּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי, וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי."
אחרי מה שאביגיל כבר אמרה, ואחרי מה שהיא עוד עומדת להגיד, אני לא מאמין שיש עדיין צורך במתנת הפיוס. לא המתנה היא שגורמת לדויד לרדת מהעץ הגבוה ולהשאיר את הנקמה לאלוהים.
אבל כל החמורים עם כל המטעמים כבר כאן, אז למה לא לפנק קצת את "[ה]נְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי."
לא יפה לקטוע את מלכת היופי של הר־חברון והנגב באמצע השיעור בתיאולוגיה שהיא נותנת ל"מְשִׁיחַ יהוה" התורן; אבל ישנן יותר מדי פנינים בהמשך נאומה מכדי לעבור עליהן בריפרוף. כולנו הרי זוכרים מה למדנו על 'קריאה איכותית'.
הפסקה ל…
הפקת לקחים:
1. "למה־מי־אתה?!" — יחס מזלזל. דיבור משפיל. — כשאני ואתה מדברים כך (או אפילו רק חושבים כך), מאיפֹה זה נובע? — מתחושה של עליונות. מגאווה. מתוך שכנוע ש'אני יותר טוב מהבן־אדם הזה'; שכנוע שהערך שלי עולה על הערך שלו.
וזאת טעות. בעיני אלוהים אין הבדלי ערך בין בני אדם. נשיא ארצות הברית וחסר־הבית ששוכב על המדרכה ברחוב יפו בעלי מעמד זהה לפניו: "הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה" (רומ' ג 23). — כוּוּוּוּלם! גם אני ואתם.
וואו, כמה יש לי ללמוד שלא לחטוא בתחושת העליונות המוטעית הזו.
2. "כַּעַס אָדָם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים." — דויד נעלב, ומייד שכח את העיקרון שעל פיו פעל במערה בעין־גדי. שם אמר: "'חָלִילָה לִּי מֵיהוה!' אני משאיר את הנקמה בידי אלוהים!"
זהרו מהכעס. זהרו מלתקוף בצורה אימפולסיבית כל 'סדין אדום'. אני יודע שמכעיסים אתכם הרבה בחברה שבה אנחנו חיים, אבל להגיב מתוך כעס מוביל כמעט תמיד לחטא.
עלינו ללמוד לשתוק, לבלוע — ואם אחרי זה עדיין רואים צורך לתגובה, עזי שתבוא מתוך שיקול־דעת וברוגע. — נכון שגם ישוע לפעמים כעס, אבל הוא ידע לעשות את זה ללא חטא. לי ולכם אין את היכולת הזאת. "כַּעַס אָדָם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים." — נקודה!
3. 'פרק ההצלה מנפילה בחטא.' — כן. אלוהים לפעמים עושה לנו את זה: מציל אותנו מלחטוא ברגע האחרון. אבל אל־תחשבו שזה יקרה לכם תמיד. הפעם אלוהים השתמש באישה יפה כדי לעצור את דויד ברגע האחרון. במקרה אחר השטן השתמש באישה יפה כדי לפתה את דויד ולהפיל אותו בחטא שהרס את עדותו והשאיר בחייו צלקות שלא נרפאו עד יום מותו.
אם אני ואתם 'משחקים עם החטא', כמו העש שעף יותר ויותר קרוב ללהבה, אל־תחשבו שאלוהים יציל אותנו. התפקיד להתרחק "מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו" הוא שלי ושלך. ההחלטה שלא להיכנע לפיתוי — גם היא שלי ושלך.
חזרה ל"אֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל" שמתחננת בפני דויד:
פס' 28א "שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ."
זהו ההמשך ההגיוני לפתיחת הנאום: "בִּי אֲנִי, אֲדֹנִי, הֶעָוֹן" (פס' 24ב).
שם היא לקחה על עצמה את האחריות לחטא של אדם אחר — ומי כמוה יודעת שהאדם ההוא לא יבקש סליחה לעולם. הרי היא חיה ומתענה לצדו של "אִישׁ־הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה" כבר במשך שנים.
כעת אביגיל מבקשת את סליחתו של דויד על החטא שלקחה על עצמה: "שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ."
! שימו לב שהיא לא מבקשת שדויד יסלח ל"נָבָל".
? למה אני חופר לכם כאן? — מה יש לנו, כתלמידי ישוע, שלא היה לאביגיל?
■ לנו יש את הברית החדשה. לנו יש את הדוגמה של ישוע; ועוד אחת של סטפנוס (מה"ש ז 60). כולנו זוכרים את תפילת ישוע למען אלה שעינו והרגו אותו (לוקס כג 34): "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים."
לנו יש את החובה להתפלל ולבקש שאלוהים יסלח לחוטאים נגדינו (מתי ו 12 ב'תפילת האדון') —
• לבקש שאלוהים יעשה חסד ויתן לחוטא הבלתי־נושע שמענה אותנו עוד צ'אנס לחזור בתשובה ולהיוושע;
• לבקש שאלוהים יעשה חסד ויתן לאח הנושע שחוטא נגדינו עוד צ'אנס לחזור בתשובה ולחזור לדרך הדמיון למשיח (אפס' ד 15).
אני יודע שאין לי זכות להטיף, למשל, לאישה מוכה שמתענה לצדו של בעל מתעלל — שהיא צריכה לסלוח לו. וישנם מצבי מצוקה וסבל אחרים, לא פחות קשים.
זהו דבר־אלוהים שמורה לנו לסלוח — שמצווה עלינו להתפלל ולזעוק: "אבא, עזור לי לסלוח, כפי שאתה סלחת לי ונשאת על עצמך את החטא שלי!"
אני יודע שזה יכול לקחת שנים — לפעמים עשור אחרי שכבר ניתקתם מגע מהאדם המתעלל — עד שתהיו סוף־סוף מסוגלים לשחרר ולסלוח. אבל אז תרגישו שגם מכם יורד משקל. — אתם סופסוף משתחררים מעול מחשבות הנקמה והמרירות. — מתן סליחה מביא ברכה לסולח, כי במתן סליחה אתה מציית לאלוהים ודומה לישוע.
הלאה. אין ספק שיש לאביגיל גם מניע של שימור־עצמי. — זכותה. — אבל שימו לב שזה לא מתבטא בדבריה. היא לא לוקחת את נתיב ההיגיון ואומרת: "תחשוב, דויד, שאני לא עשיתי לך כלום. תחשוב כמה אנשים חפים מפשע אתה עומד להרוג אם אתה — כנהוג במזרח התיכון — מטיל על כולנו עונש קולקטיבי בגלל העלבון שנעשה לך מצד אדם אחד."
לא. — דויד, שעוקב אחרי כל מילה, שומע רק דאגה אחת:
"אדוני המלך המיועד, אל תהרוס לעצמך את העתיד!"
פס' 28ב "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יהוה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן;…"
? "בַּיִת נֶאֱמָן." — האם זה מצלצל לכם מוכר? — איפֹה בספר שמואל־א כבר למדנו על "בַּיִת נֶאֱמָן" ש-יהוה מבטיח לבנות?
די בהתחלה — בפרק ב 35. — בנבואה "לְבֵית עֵלִי" אלוהים אומר: "וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן… וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן." — ומייד הופיע לנגד עינינו הרוחניות שלט עם הכיתוב:
עצור! רמז למשיח לפניך!
משיח! הרי מיהו הכוהן הנאמן האולטימטיבי? — המשיח! — הוא (עבר' ג 2-1) "הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁל הַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ, יֵשׁוּעַ, הַנֶּאֱמָן לַמְכוֹנֵן אוֹתוֹ."
ועכשיו אביגיל מאחלת (או מנבאה) שאת אותו סוג של "בַּיִת נֶאֱמָן" יהוה יבנה גם לָמלך (השווה שמו"ב ז 11ב-16 — ברית דויד).
כוהן ומלך. — "בַּיִת נֶאֱמָן" אחד, אבל שני תפקידים שונים, שאותם רק לאחד בכל ההיסטוריה מותר למלא בו־זמנית — לישוע המשיח.
ועכשיו אביגיל דואגת שדויד לא יהרוס לעצמו את העתיד:
פס' 28ג "כִּי מִלְחֲמוֹת יהוה אֲדֹנִי נִלְחָם; וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ."
"עד כֹה תמיד ראינו אותך נלחם את 'מִלְחֲמוֹת יהוה' — החל מהניצחון על גוליית (שמו"א יח 16-13, 30). אל תהרוס את העדות הזוהרת הזו במלחמה פרטית לסיפוק הגאווה הפגועה שלך. ש'לֹא תִמָּצֵא בְךָ רָעָה', רק בגלל שאתה נכנע לדחף הבשר לנקמה אישית עלובה."
פס' 29 "וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ; וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע."
אתם תבחרו שמא לפרש את הפסוקים האלה כאיחול, כתפילה או אפילו כנבואה — הכל נכון.
? אבל מה הם מזכירים לנו — לקוראי התנ"ך?
! שעל כל אדם לבחור באיזו מחלקה הוא רוצה להיות: בין הצרורים "בִּצְרוֹר הַחַיִּים" — או בין אלה ש-יהוה יורה למרחקים.
אופציה א' "הָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ." — בוודאי שמעתם את זה כבר בלוויות. מטבע הלשון מפי אביגיל משמש ביהדות הרבנית כ'נוסחת משאלה לעליית נשמתו של מת לגן עדן'.
מאתר האקדמיה ללשון העברית; 2022
כמאמינים במשיח אנחנו שומעים כאן רמז לחיי הנצח של הנושעים.
מבחינת אביגיל — היא חושבת יותר על שימור חייו של דויד עלי אדמות מאשר על חיי הנצח בגן־עדן. הרי עד שיעלה על כס המלכות — וגם על זה יש לאישה החכמה הזו מה להגיד — דויד יזדקק לעוד הרבה הצלות מצד "יהוה".
אופציה ב' "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע." — מי כמו דויד מבין את התיאור הסמלי הזה. הוא יודע לשים אבן ב"כַּף הַקֶּלַע" ולהעיף אותה למרחק של קרוב ל-400 מטרים.
אך התמונה שאביגיל מציירת כאן מתארת מציאות הרבה יותר חמורה מירי אבנים. אבן שנורתה אפשר (תיאורטית) למצוא ולעשות בה שימוש חוזר; אבל כאשר "יהוה [לוקח] נֶפֶשׁ [ו]יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע", זהו מצב שאין ממנו חזרה. הנפש תגיע "אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם" (מתי ח 12).
זהו מקומו הסופי והנצחי של החוטא שלא חזר בתשובה כל עוד אלוהים האריך לו את תקופת החסד — את "יוֹם [ה]יְשׁוּעָה" (קור"ב ו 2).
! כפרתו של ישוע המשיח יכולה לצרור אותך "בִּצְרוֹר הַחַיִּים" לנצח בכל רגע נתון; אך בתנאי שתאמין בו כמושיע ותתמסר אליו כמלך שמנהל את חייך 24/7. לא מספיק להגיע פעם בכל כמה שבועות לאסיפה בקהילה ולהגיד "ישוע, ישוע, הללויה".
אביגיל ממשיכה בנאומה; וכעת מתברר כי…
משיחת דויד למלך — היא כבר ממש לא סוד
פס' 31-30א 30 "וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה יהוה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל — 31 וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל־לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ."
"יַעֲשֶׂה יהוה… כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ." — זה נשמע כאילו "יהוה… דִּבֶּר" הרבה בנדון. אולי ניתנו לדויד עוד נבואות שלא נרשמו בתנ"ך. אם כך, מתברר שוב כי אנחנו לא צריכים לדעת את כל פרטי הפרטים. הרי "אִלּוּ נִכְתְּבוּ [כולם] בִּמְפֹרָט… הָעוֹלָם עַצְמוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָכִיל אֶת הַסְּפָרִים הַנִּכְתָּבִים" (יוחנן כא 25) — ואנחנו היינו הולכים לאיבוד בתוך ים המידע.
! מה שכתוב היום בספר הבריתות — זה כל מה שאלוהים ראה לנחוץ לגלות ולשמר — הן כאמצעי להיוושע והן כספר ההדרכה לחיים משיחיים.
"גְּבוּרָתוֹ הָאֱלֹהִית נָתְנָה לָנוּ אֶת כָּל צְרָכֵינוּ לְחַיִּים וְלַחֲסִידוּת" (פטר"ב א 3). לכן, אל תוסיפו על הכתוב; אל תחפשו הדרכה רוחנית במקורות אחרים; ואל תקשיבו לקולות אחרים.
נאום אביגיל הגיע לסיומו, והיא חותמת אותו במעשה נדיר בתקופה המקראית — ונדיר על דפי התנ"ך (יש גם המקרה של רות המואביה):
יוזמה נשית בהצעת נישואין
פס' 31ב "וְהֵיטִב יהוה לַאדֹנִי, וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ."
מה שהיא אומרת כאן במפורש, הוא פשוט: "כשאלוהים יברך אותך, זכור שאני זו ששמרה עליך מלאבד את הברכה הזו."
אך אני משוכנע כי הבקשה "וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" כוללת יותר. אביגיל החליטה: "אני נפגעתי משידוך פעם אחת! לא עוד!"
ואם מפרשים את האמירה כך, אסור לפספס פרט מעניין נוסף: היא אמנם הצילה כרגע את "נָבָל" ממוות בטוח, אך האינטואיציה הנשית אומרת לה שלרשע כמוהו אין עתיד. עד ש"הֵיטִב יהוה" לדויד, היא כבר תהיה פנוייה. סיכוי טוב שהיא קצת הופתעה מן הפתאומיות שבה התגשמה משאלתה.
כעת דויד מברך את אביגיל — אבל יותר מכל…
המלך המיועד מברך את יהוה על ההצלה מחטא
פס' 33-32 32 וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל: "בָּרוּךְ יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. 33 וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ, אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי."
בשמו"א טו 28 נאמר לשאול: "קָרַע יהוה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ."
כרגע ראינו כי ההבדל הוא לא בכך ששאול הוא אדם רע ודויד הוא אדם טוב:
• שאול ציווה את הטבח ב"נֹב";
• דויד היה נחוש לבצע טבח ב"מָעוֹן".
ההבדל הוא שדויד הקשיב לתוכחה (אפילו מפיה של אישה!) וחזר בתשובה — בזמן ששאול מעולם לא חזר בתשובה אמיתית.
וככה, על הדרך,…
המלך המיועד גם מברך את יהוה על הצלת אביגיל
פס' 34 "וְאוּלָם, חַי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל — אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ — כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי, כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר."
"יהוה… מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ." — "מי יודע איזה 'רַע' היה קורה לך (ולשאר הנשים והבנות) במהלך חיסול כל 'מַשְׁתִּין בְּקִיר' ב'מָעוֹן'."
כאן אביגיל מקבלת אישור שהיא ועבדה הנאמן לא טעו בהערכת המצב (פס' 17). — ממש לא. — לו היו נכנעים לרצונו של בעל־הבית — היתה נכחדת משפחה מישראל.
■ בעלים מאמינים, זכרו את "נָבָל" כשאתם מצטטים לאישה בסמכותיות מתחסדת את הפסוק: "הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן כְּמוֹ לַאֲדוֹנֵנוּ, 23 כִּי הָאִישׁ הוּא רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (אפס' ה 23-22).
לפעמים האישה צודקת — ואתם צריכים לרדת מהעץ הגבוה של גאוותכם הגברית (אפס' ה 21).
עכשוי…
נפרדים — אך לא להרבה זמן
פס' 35 וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ; וְלָהּ אָמַר: "עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ. רְאִי, שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ."
"וַיִּקַּח דָּוִד." — "נָבָל" סרב לתת מרצונו החופשי — עכשיו הוא נותן בעל כורחו. גם דויד מסכים למה שכבר אמרנו בפס' 27: אם כל החמורים עם כל המטעמים כבר כאן, אז למה לא לפנק קצת את "[ה]נְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים" אתו.
"שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ." — "קיבלתי. — …את כל הבקשות. גם את הצעת הנישואין הסמויה. לא היה צורך לבקש 'וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ'. — הרי איך אני יכול לשכוח?!"
"'עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ'. היה נעים להכיר אותך."
אך מתברר כי שׁם, ב"מָעוֹן", אין כרגע הרבה "שָׁלוֹם".
בבית זורם האלכוהול
פס' 36 וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל, וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד. וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר.
"כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ." — אחרי 'על־האש' בסגנון כפרי עם הגוזזים "בַכַּרְמֶל", "נָבָל" עובר לחגוג "בְּבֵיתוֹ" עם מקורביו — עם אנשים שלא נודף מהם ריח של כבשים.
ושוב, זה כמובן אירוע 'לגברים בלבד'. כך כל המוזמנים הנשואים (ובתרבות ההיא לא היו הרבה רווקים מעל גיל 25) חופשיים לבטא בקולי־קולות כל רעיון וכל בדיחה מלוכלכת מבלי שהמצפון הלבוש חצאית נותן להם בעיטה מתחת לשולחן.
כל הגברים נמצאים במסיבה. רק כך יכולה אביגיל להוציא לפועל את תוכנית ההצלה.
"כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ." — זהו עוד רמז לרמת עושרו של "נָבָל". תראו לכם את "הָאִישׁ [ה]קָשֶׁה, [ה]רַע" והקמצן, שלא מוכן לוותר על שקל לטובת אחרים, מבזבז בלי חשבון למען סיפוק תאוותיו האישיות. — "כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ."
"לֵב נָבָל טוֹב עָלָיו." — מי מקנא בו? מי כאן מתגעגע לשמחה המעורפלת של השיכורים? מי רוצה לחיות לשעה באשלייה ש'הכל טוב'? באשלייה שנמשכת במקרה הטוב עד שהמתהולל נחנק מקיאו — או מתעורר בבוקר למחרת עם תחושה שהראש עומד להתפוצץ?
ל"נָבָל" ניתנת ארכת חסד "עַד אוֹר הַבֹּקֶר." המחבר בכוונה מעתיק את הצירוף הזה מדברי דויד, שהתכוון דווקא למחוק כל זכר במעון "עַד אוֹר הַבֹּקֶר" (פס' 34ב).
אבל רק עד הבוקר, כי הרי….
"לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע. — נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ."
פס' 37 וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. — וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן.
"הוּא הָיָה לְאֶבֶן." — דימום תוך־גולגולתי מאסיבי. הרס בלתי־הפיך של תאי מוח. — רק אף אחד לא יודע איפה במוח. אין CT.
אולי זו רק פגיעה מוטורית. אולי "נָבָל" שומע את עצמו מתחנן לעזרה; זועק שמישהו ירטיב לו את השפתיים; שמישהו יסובב אותו על הצד; כי הוא כבר שוכב שבע שעות באותה תנוחה. אולי הוא בטוח שהוא מקלל את אישתו בכל הקללות שהוא מכיר, והוא לא מבין מדוע היא לא מגיבה. אם מישהו רק היה משחרר את אזיקי הברזל שלא מאפשרים לו להרים יד — היה זורק עליה כיסא! הוא לא מבין שמבחינת הסובבים אותו "הוּא הָיָה לְאֶבֶן".
אולי ה'אבן' הזו עדיין שומעת, רואה, מרגישה וחושבת — אבל את זה רק אלוהים יודע. — "נָבָל" הוא 'צמח'.
כך הוא עובר את עשרת ימי ה'דעיכה':
פס' 38 וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, וַיִּגֹּף יהוה אֶת נָבָל וַיָּמֹת.
"נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ." — המילון מגדיר 'דעיכה' כ…
א. כבייה הדרגתית, בעיקר של אש
ב. היחלשות הדרגתית
"נָבָל" לא מסוגל לשתות או לאכול. עוד לא המציאו אינפוזיה למתן נוזלים דרך הווריד. הוא נחלש, הוא מתייבש — "וַיִּגֹּף יהוה [אותו] וַיָּמֹת."
אבל כולנו יודעים: גם אחרי הלוויה, החיים חייבים להימשך:
פס' 39א וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר: "בָּרוּךְ יהוה אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל; וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה; וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יהוה בְּרֹאשׁוֹ."
"בָּרוּךְ יהוה!" — שימו לב בפסוק הזה לשני דברים ש"יהוה" עושה:
צֶדֶק אתה רואה, דויד? השארת את הנקמה בידי אלוהים — ואלוהים אכן עשה צדק ו"הֵשִׁיב… אֵת רָעַת נָבָל… בְּרֹאשׁוֹ."
חֶסֶד ואתך, דויד, הוא עשה חסד! — זכור את זה! — במקום לתת לך לרוץ ולהרוס את עתידך, "יהוה… חָשַׂךְ [אותך] מֵרָעָה."
ההגדרה של חסד היא שלא קיבלת אותו בזכותך. הוא תמיד מתנה שלא מגיעה לך.
העלילה עוד תמשיך להתפתל עד מלאכים־א פרק ב, אבל הנקודה שאליה הגענו ממש מתאימה לכותרת של 'הֶפִּי אֶנְד':
'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה'
? אז למי אתה, דויד, חייב את ההצלה מנפילה בחטא?
נכון. — איך אפשר לשכוח: ל'מיס הר־חברון והנגב'. — לכן, זכור גם שאסור להיות כפוי־טובה. היא הרי השתחווה לפניך על ברכיה וביקשה: "[כאשר] הֵיטִב [לך] יהוה…, וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ."
ואתה ענית: "שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ." — הבטחת — קיימת!
פס' 39ב וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה.
את תגובת "אֲבִיגַיִל" נשמע אחרי הפסקה קצרה ל…
הפקת לקחים:
1. אביגיל מבקשת סליחה במקום בעלה, אך בו־בזמן מכנה אותו "אִישׁ־הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה". כך עלה לנו הנושא של חוסר־סליחה.
כמאמינים נושעים, בבקשה זכרו מה נאמר לנו: "סִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ" (אפס' ד 32). אל תסחבו על כתפיכם את העול של חוסר־סליחה למשך שנים. אל תתנו לו למרר לכם את החיים ואת הקשרים עם הסובבים אתכם. אל תתנו למחשבות הנקמה לגנוב לכם את הריכוז בקריאת דבר־אלוהים ולהפריע לכם בתפילות.
מתן סליחה הוא קשה — במיוחד כשהצד הפוגע לא רואה אפילו צורך לבקש סליחה. אבל מתן סליחה הוא שחרור עבור הסולח. — בדוק!
2. אל תצפו לראות את עונש אלוהים על החוטאים נגדכם. השבץ שחטף "נָבָל" הוא היוצא מן הכלל. הכלל הוא שאדם ידקור אתכם במילים כמו בדקירות סכין (או יעשה לכם כל זוועה אחרת) — ואחר כך ימשיך לחיות באושר ועושר, בהצלחה ובבריאות מושלמת.
עכשיו אתם יכולים כמובן להתפלל ולבקש שהצדק ייעשה. גם דויד הנציח תפילות כאלה בתהילים.
אבל עדיף לבקש חסד עבור החוטא. עדיף להתפלל לישועתו אם הוא לא מאמין, או להכרת חטא וחזרה למוטב אם הוא קורא לעצמו אח במשיח. הרי גם אני ואתם כבר מזמן לא היינו בין החיים, לו אלוהים היה עושה אתנו צדק. כל נשימה וכל פעימת לב — הן מתנת חסד.
3. "יהוה" יבנה "בַּיִת נֶאֱמָן" לדויד. — אביגיל צודקת: "בֵּית־דָּוִד" יתקיים לעולם דרך צאצאו הגדול, ישוע המשיח. — גם כאן, בשמו"א כה 28, גילינו את חוט־השני של תוכנית הישועה.
בזמן שהיינו עסוקים בהפקת הלקחים, שליחי דויד התקרבו ליעד:
פס' 40 וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה, וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר: "דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ, לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה."
? "הַכַּרְמֶלָה"? — למה לא 'המעוֹנה', אל ביתו של "נָבָל" ז"ל?
זה מצריך הערה טכנית לפני שנמשיך:
• יתכן כי "אֲבִיגַיִל" העדיפה לעבור את תקופת האבל המקובלת בבית הוריה בישוב "כַּרְמֶל" (הכינוי "אֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית" [דהי"א ג 1] מצביע על כך ששם היה בית אביה).
• יתכן גם כי "כַּרְמֶל" משמש הן כשם ישוב והן כשם אזור — אזור שכולל את "מָעוֹן" (השווה שמו"א ל 5 ["נָבָל הַכַּרְמְלִי"] עם כה 2 ["אִישׁ בְּמָעוֹן"]).
? אולי אתם שואלים: "למה אתה חופר לנו על דבר כל־כך משני? את מי זה מעניין איפה היא ישבה שבעה?"
לקחתי את זה כדוגמה למה שיכול לקרות לקורא ערני בכל אחד מספרי התנ"ך: אתה קורא ברצף כמה פרקים כדי לראות את התמונה הגדולה, ופתאום אומר: "רגע, בהתחלה אמרו 'א', ועכשיו אומרים 'ב'. יש כאן סתירה." — לא! — זהו דבר־אלוהים! זה נכתב בהשראת רוח הקודש. הוא לא אדם שבפרק הראשון טוען 'א', ועד הפרק האחרון כבר שכח מה הוא טען בהתחלה.
אין סתירות בדבר־אלוהים. אבל כדי ליישב את מה שנראה לנו כסתירה — צריך להשקיע; ולקרוא; ולחקור; ולעיין במה שמצאו הארכיאולוגים; ובמה שכתבו אנשים מלומדים….
! דבר־אלוהים הוא גדול, ואנחנו קטנים. זכרו את זה תמיד.
די לחפירות. — חוזרים לאביגיל:
"דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ, לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה." — רגע, רגע, אביגיל! — האם ברור לך שאת הולכת לקראת מערכת יחסים פוליגמית? דויד אמנם נאלץ לחיות בפירוד מ"מִיכַל בַּת־שָׁאוּל", אך אולי שמעת כי במקומה הוא נשא בינתיים את "אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית" (פס' 43; כז 3). אז תצטרכי לחלוק אותו עם לפחות עוד אחת.
נכון, אבל קחו בחשבון את המצב שלי:
• מאז ש"נָבָל" חטף את השבץ (עוד לפני שמת בפועל!), כל המשפחה הענפה שלו מאשימה אותי. שלושים ימי האבל בקושי עברו, וכבר — כשאני עוברת ברחוב כאן ב"מָעוֹן" — מסמנים לעברי חמסה נגד עין הרע. — מי רוצה לחיות ככה?
• אני אלמנה; אישה ללא גבר בבית; אישה לבד עם כל הכסף שירשתי מ"נָבָל"; מוקפת בשכנים שמקנאים. — עכשיו זכרו שאני חיה בסוף תקופת השופטים. יש אמנם מלך, אי־שם בגבעת שאול, אבל עוד לא ממש השתחררנו מההרגל ש"אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה." — בלשון המעטה, המצב הביטחוני שלי לא משהו.
• אמרתי שאני אלמנה. בתרבות שלנו לא רוצים להתחתן עם אלמנות, אלא אם כן הן עשירות. — הייתי כבר בסרט דומה. כבר חיתנו אותי פעם מכל הסיבות הלא נכונות.
• אני מאמינה בהבטחת אלוהים שמינה את דויד "לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל" (פס' 30ב). לכן, אפילו אם אצא מפה רק עם הבגדים שעליי וכל הירושה עוברת לאחים של "נָבָל" — אני יודעת שאהיה מסודרת הן מבחינה ביטחונית והן כלכלית.
• והקו התחתון הוא: אני סומכת על דבר־אלוהים. — אם יהוה בכבודו ובעצמו מציג את דויד כ"אִישׁ כִּלְבָבוֹ" (יג 14), אין מצב שגם הוא יהיה כישלון מוחץ בתור בעל, כפי שהיה "נָבָל".
יצא לנו קצת להכיר את אביגיל לאורך פרק שלם: אישה יפה; רגילה לחיים על רמה; ויחד עם זאת חכמה; משכילה; בעלת יוזמה וכושר מנהיגות — והכי חשוב: מאמינה אמיתית באלוהים.
עכשיו, רגע לפני שהיא נעלמת מהמסך, אנחנו מגלים עוד תכונה אחרונה: ל"אֲבִיגַיִל" יש…
לב לשרת
פס' 41 וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה [לרגלי השליחים שהגיעו מדויד], וַתֹּאמֶר:
"הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי."
אביגיל יודעת כי היא הולכת להוריד רמת חיים. אין לדעת כמה זמן יעבור עד שלדויד יהיה "בַּיִת נֶאֱמָן" (פס' 28) במובן הגשמי של מגורי קבע. בינתיים היא תתלווה אליו בנדידה בין מקומות מסתור. וגם בנסיבות כאלה, היא מוכנה להפשיל שרוולים ולשרת. אם צריך שמישהו יתכופף — 'מיס הר־חברון והנגב' תתנדב.
? האם שמתם לב איזה שירות סימלי היא בחרה כדי להדגיש את נכונותה? — רחיצת רגלי עבדים — כמו ישוע המשיח ביוחנן יג 8-4.
■ איך זה נראה בימינו? הרי אין כל־כך צורך ברחיצת רגליים.
חשבו על הסטודנט שבא אלינו מארץ מסודרת; שבה הוא גדל בבית עם שבעה חדרי שינה ובריכה חצי־אולימפית בגינה; שהתרגל לחוגים כמו רכיבה על סוסים, הטסת מטוסי אולטרה־לייט וגולף; שגדל לצד הורים שקנו לו את האוטו הראשון (חדש!) ליום ההולדתו ה-16.
כבר יש לו BA וגם תואר שני כפול. לפני שנה הוא התקבל ללימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית.
מאז אתם רואים אותו בכל יום שבת בין הראשונים שמגיעים לבית הקהילה; מסדר כיסאות; מנקה שולחנות; מנגב כלים — ובסוף, כשכבר כמעט כולם הלכו הביתה, עושה וויש על השירותים ובדרך החוצה לוקח את הזבל.
כך נראה לב לשרת גרסת המאה ה-21. כך זה נראה כשמישהו לוקח דוגמה מ"אֲבִיגַיִל" — או מהאדון ישוע.
פס' 42א וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ. וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד.
לא נאמר כמה מהירושה היא לקחה וכמה נשאר מאחור. "חָמֵשׁ נַעֲרֹת" אישיות, זו פמליה שמתאימה למלכה (אסתר ב 9). אז כנראה לא נאלצה לוותר על הכל.
במקום תיאור החתונה, המחבר מחליט לתת ל'פרק ההצלה מנפילה בחטא'…
סיומת בענייני נשים
פס' 42ב-44 …וַתְּהִי לוֹ [אביגיל לדויד] לְאִשָּׁה.
43 וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל, וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים.
44 וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, אֵשֶׁת דָּוִד, לְפַלְטִי בֶן־לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים.
כעת המצב המשפחתי של המלך המיועד הוא: נשוי לשתיים, חי בפירוד כפוי מאחת.