פרק היציאה לגלות
פרק כז, פס' 1 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ: "עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל. אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל, לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ."
שאול לא הצליח לעשות רושם עם הכינוי "בְּנִי דָוִד", וגם לא עם הברכה הנרגשת. כל עוד שאין שינוי לב, כל הרטוריקה היא חסרת־משמעות.
ללא רוח הקודש, שאול דומה לעלה יבש. כרגע משב רוח מעיף אותו לכיוון אחד — כעבור שנייה הוא עף לכיוון ההפוך. — היום המלך מתרגש בגלל טובו של דויד — מחר יתעורר עם מחשבות של קנאה — מחרתיים יושפע מהלשנת "הַזִּיפִים". אסור לסמוך על דברי אדם כזה.
ליתר ביטחון…
דויד יורד לחו"ל
לפי התכנון המקורי זה לא אמור להיות חו"ל אלא חלק מנחלת שבט יהודה. אך דור המייסדים אחרי יהושוע לא עשה עבודה טובה, והשליטה על מישור החוף ועד לפאתי בית־שמש נשארה בידי הפלישתים (שופ' א).
פס' 2 וַיָּקָם דָּוִד, וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ אֶל אָכִישׁ בֶּן־מָעוֹךְ, מֶלֶךְ גַּת.
הפעם קבלת הפנים אצל "מֶלֶךְ גַּת" הפלישתי שונה מאוד מהפעם הקודמת שדויד ניסה לקבל מקלט מדיני (כא 15-10):
פס' 3 וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת, הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ, דָּוִד וּשְׁתֵּי נָשָׁיו, אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית וַאֲבִיגַיִל, אֵשֶׁת נָבָל, הַכַּרְמְלִית.
"הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ." — לוחמים, נשים, ילדים, כבשים, עזים, חמורים, פֹה ושם פרה — מדובר בהגירה של 2000 נפשות לפחות, ללא בעלי החיים. אם תקחו בחשבון את גודל הערים בתקופת המקרא, זאת תוספת משמעותית מאוד של אוכלוסייה זרה — מהיום למחר!
אנחנו לא שומעים תגובות מהתושבים, אך אם תקלידו בגוּגל את שם האי האיטלקי Lampedusa (או, למי שרוצה, Pantelleria), תכלו לראות מה קורה בימינו במקומות שיש בהם יותר מהגרים מאזרחים.
"בְּגַת", המחבר דווקא מצייר תמונה של הגירה בלי בעיות. "וַיַּעֲבֹר [דָּוִד]… וַיֵּשֶׁב." — לכולם מונפק גרין־קרד במקום; ואף לא מילה אחת על קשיי קליטה או מתחים אתניים.
? איך ניתן להסביר זאת? מה השתנה מאז פרק כא?
אולי מדובר ב"אָכִישׁ" חדש. אולי האכיש הקודם ויועציו — אלה שזכרו את ניצחון דויד על "גָּלְיָת [יליד] גַּת" (יז 4) — מתו ממגפה כלשהי (ראה אפשרות כזו בהתבסס על פרק ה).
או אולי בינתיים הפלישתים שמעו כי "שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד" (יח 9), והם מצטטים את הפתגם העתיק: 'האוייב של האוייב שלי הוא החבר שלי.'
אולי. — השערות כאלה הן לא חטא, כל עוד אנחנו מוסיפים למשוואה את המציאות הרוחנית: בפסוק 24 של הפרק הקודם דויד התפלל: "אני מבקש ש'תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי יהוה, [ושהוא] יַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה'."
! המעבר החלק ל"גַּת" הוא פשוט תשובת אלוהים לתפילה הזו.
■ עוד לא סיימנו את המשפט, וכבר אנחנו שומעים משיחיים במאה ה-21 מתלוננים:
איך זה ייתכן?
• דויד יודע כי מוּבטח לו: "אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (כג 17) — לא פעם אחת אלא פעמים רבות;
• עד כֹה, הוא הוכיח שוב ושוב שהוא סומך על הבטחת אלוהים. הן ב"עֵין־גֶּדִי" והן "בְּמִדְבַּר זִיף" הוא סיכן את עצמו מתוך שיכנוע כי הוא לא יכול למות לפני שההבטחה הזו תתגשם;
• כרגע הוא שמע בפעם השנייה שאפילו שאול משוכנע שזה יקרה;
? אז איך דויד פתאום מבטא חוסר־אמונה ואומר: "עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל"?
! אני דווקא לא רוצה להאשים את דויד במה שקורה לנו הרבה פעמים: בכך שאנחנו נכנעים לתכתיב המציאות הגשמית, כי המציאות הרוחנית שכתובה בדבר־אלוהים נראית לנו כל־כך לא הגיונית.
לזכותו של דויד, קחו בחשבון נתונים שאספנו לאורך העלילה:
א. אין שום ספק שדויד ביקש הדרכה מאלוהים לפני מהלך כֹה רגיש כמו מעבר לתחום השיפוט של הגויים. ראינו את ההרגל הטוב הזה לאורך כל הסיפור (למשל תחת הכותרות '"לִשְׁאָל בֵאלֹהִים" זה נוהל קבוע אצל דויד!'; שמו"א כב 15; עמ' ###; וגם תחת 'בואו נשאל מה אומר יהוה'; שמו"א כג 2; עמ' ###; 12-9; עמ' ###).
ב. זכרו כי דויד הוא צל של המשיח.
משיח! המעבר ל'גלות' הוא חלק מהתבנית הזו:
• ראינו את דויד בזוי על־ידי אחיו (יז 28) — כמו ישוע (יוחנן ז 5-3);
• ראינו, החל מפרק יח, כי המלך שלא רוצה להיכנע לרצון אלוהים מנסה להרוג את דויד — כמו הורדוס את ישוע (מתי ב 16);
• וכעת, לפני העליה לכס המלוכה, דויד יוצא לגלות — כמו שישוע יצא לגלות במצרים לפני תחילת שירותו הציבורי (מתי ב 15-13).
לכן, לפני שנאשים כאן את דויד בחוסר־אמונה, זכרו רגע שאף משיחי מלומד לא מאשים את יוסף ומרים. אף אחד לא טוען כי הם היו צריכים לסרב למלאך שהופיע ליוסף ולהסביר לו: "התינוק שלנו קיבל הבטחה משמיים 'כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם' (מתי א 21). הוא חסין־ירי. אין צורך שנרד למצרים."
! אלוהים לא רק אוהב לסתור את ההיגיון האנושי. הוא לפעמים גם סותר את החשיבה המשיחית. הגיע הזמן שנתרגל לעובדה הזו.
גם…
שאול מתרגל למציאות חדשה
פס' 4א וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד גַּת.
מלך ישראל עם 3000 לוחמיו בקושי הספיק לחזור לגבעת שאול, וכבר מופיע אצלו שוב אחד המרגלים "הַזִּיפִים": "אדוני המלך, דויד ברח ל'גַּת'. 'אָכִישׁ' אישר לו מקלט מדיני."
וכך תקופת הרדיפה מסתיימת במילים:
פס' 4ב וְלֹא יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ.
שאול ירד ממנו, אבל דויד ממשיך להיות זהיר: "הקשיבו, חבר'ה: זה שנתנו לנו גרין־קרד במקום לא אומר שהפלישתים האלה עיוורים וחרשים. מבחינתם אנחנו בתקופת ניסיון. כל עוד אנחנו כאן, בעיר הבירה,…"
אנחנו תחת זכוכית מגדלת!
פס' 5 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה, וְאֵשְׁבָה שָּׁם. וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה עִמָּךְ?"
פסיכולוג טוב יודע: אם אתה צריך טובה מבעל־הבית — נסה ללטף קצת את האגו שלו: "אני נדהם כל פעם מחדש מעיר הבירה שלך, אדוני המלך. איזה בניינים, איזה אבני גזית, איזה פאר, איזה תכנון חכם שמבליט את יופי הארמון המלכותי במרכז. ממש לא נעים לי שאנחנו גורמים לאזרחים שלך לצפיפות. אני מצטער שאנחנו, כפליטים, לפעמים נופלים מהסטנדרט הגבוה של סדר וניקיון שהולם את 'עִיר הַמַּמְלָכָה'."
"[אולי] תְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה." — "אני ואנשי יותר מתאימים לסביבה כפרית, פחות מפוארת ומפותחת."
המלך מסכים — ולדויד ניתנת הזדמנות ללמוד תפקיד חדש. הכירו את…
דויד — מפקד מיליציה וראש העיר ציקלג
פס' 6 וַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת צִקְלָג. לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
מה זאת אומרת, "צִקְלַג הָיְתָה לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה"? — זה מסביר לבן־ישראל שחי, למשל, בתקופה של המלך "יְהוֹשָׁפָט" (מל"א כב), כ-150 שנים אחרי דויד, מדוע אי־אפשר לקנות בית או מגרש ב"צִקְלַג": הכל רק בהשכרה עם חוזה עד 49 שנים. כל העיר רשומה בטאבו על השם 'מלך יהודה' — עם הערת אזהרה כי הרישום יועבר ליורש־העצר בתנאי שיציג תעודת פטירה של אביו בצירוף אישור נוטריוני.
פס' 7 וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים.
לא לטעות כאן בגלל העברית התנ"כית. המילה "יָמִים" משמע 'שנה' (ראה שמו"א א 3; אולי גם ברא' כד 55). — מדובר על תקופה של 16 חודשים.
בית יש, עכשיו צריך להביא פרנסה. אבל מאיפֹה? — תיכף נדע; אבל נעצור רגע ל…
הפקת לקחים:
● אם דבר־אלוהים קורא למישהו 'צדיק', הוא חייב להיות 'מוצדק'.
יש אנשים מאוד טובים בעולם — כאלה שטובים יותר מרוב המשיחיים שפגשנו. אך אפילו סופרמן כזה, הוא רק טוב בכוחות עצמו. אפילו הוא נקרא "עֶבֶד… לַחֵטְא" (יוחנן ח 34ב), גם אם אני ואתם לא מסוגלים להצביע על אף חטא שנראה כלפי חוץ.
רק מי שמוצדק על־ידי האמונה בישוע הוא 'צדיק' לפי הגדרת דבר־יהוה. — רק מי שטוהר מחטאו על־ידי כפרתו של ישוע המשיח על הצלב הוא "מֻצְדָּק" (רומ' ג 24, 28). את הטיהור הזה לא ניתן להרוויח על־ידי שום מעשה. חייבים לקבל אותו באמונה.
הלאה בפרק הקצר שקראנו לו 'פרק היציאה לגלות'.
משיח! הבנו כי הגלות היתה חלק מתוכנית יהוה עבור דויד. הוא הרי צל של המשיח — וגם ישוע המשיח יצא לגלות כדי להינצל ממלך עויין.
! אך גם כאן חשוּב לִזכור שדויד הוא רק צל של המשיח. בתור כזה הוא לא מושלם. בשום שלב אל־תצפו ממנו לחיים בלי חטא. — בקטע שלפנינו חוסר־השלמות הזה שוב יבלוט. — התכוננו לאכזבה!
"אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת" הרשה לדויד ולאנשיו לעבור לעיר "צִקְלָג". — תודה לאל!…
יש מגוּרים
…או לפחות מבנים נטושים שניתן לשפץ. — אבל כאן אין עבודות מזדמנות, כמו בעיר הבירה. כאן אין לשכת סעד שמשלמת לכל פליט מובטל דמי קיום חודשיים.
ואבנים אי־אפשר לאכול. הרי רוב החוקרים מזהים את "צִקְלָג" עם תל־שֶׁרַע (תל אַ־שַׁרִיעַה), הצמוד לעיר הבדואית רהט, כ-10 ק"מ צפונית/מערבית לבאר־שבע. נסו שם לגדל גן־ירק בלי ברז מים ובלי מערכת טפטוף. יש שנים שבהן אפשר לקצור קצת חיטה, ויש שנים שלא.
דויד, חייליו והמשפחות שאתם צריכים אוכל עכשיו! למי יש זמן לחכות ולראות אם השנה אולי ירד גשם ותגדל חיטה?
חייבים להביא פרנסה
…והנה, כבר צנחנו לתוך החומר החדש.
פס' 8 וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו, וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּרְזִי (וְהַגִּזְרִי) וְהָעֲמָלֵקִי, כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם.
? פשיטות על כל שכני הפלישתים לכיוון דרום? — איזו מין 'פרנסה' זאת? — איך ניתן ליישב דבר כזה עם "צִדְקָתוֹ" המוצהרת של דויד, בחיר אלוהים (ראה תחת 'דויד מאחל ברכה לעצמו', כו 23; עמ' ###)?
אולי נבין טוב יותר אם נבדוק מיהם העמים האלה:
"כָל הַגְּשׁוּרִי" הוא כבר נזכר בספר יהושוע (יג 3-1) כחלק מהנחלה שאלוהים ציווה על עם ישראל "לְרִשְׁתָּהּ". "הַגְּשׁוּרִי" על כל שבטיו היה פרוס "מִן הַשִּׁיחוֹר [כנראה ואדי אל־עריש] אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרַיִם, וְעַד" לאזור הנשלט על־ידי הפלישתים. הגשורים לא ישבו במקום קבוע אלא היו נוודים.
! שימו לב שעל־פי יהושוע, חבל־הארץ הגובל במצריים "לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב". במילים אחרות, עם מלחמה נגד "הַגְּשׁוּרִי" דויד למעשה מגשים את קללת נוח (ברא' ט 25): "אָרוּר כְּנָעַן!" — אז יש פֹה סוג של הצדקה לפשיטות.
בספר דברים (ז 2-1) נאמר לגבי כל מי שנופל תחת ההגדרה "כְּנַעֲנִי": "וּנְתָנָם יהוה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהִכִּיתָם. הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם." — לא סתם להכות אלא להחרים! — זה בדיוק מה שדויד כרגע עושה: חרם תנ"כי — מחיקה מוחלטת.
! זהירות עִם השם "גְּשׁוּרִי". — כנראה אין לנוודים הללו קשר למלכות "גְּשׁוּר" שבצפון הארץ. עם המלכות ההיא דויד דווקא בקשרים טובים. עוד נראה אותו בהמשך מתחתן עם "מַעֲכָה, בַּת־תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר", שמולידה לו את "אַבְשָׁלוֹם" (שמו"ב ג 3).
"וְהַגִּזְרִי" לפי הקרי, אלה יכולים להיות תושבי העיר "גֶּזֶר" (יהושֻע טז 3, 10), או שבט של נוודים שחי בסביבתה (קאסוטו).
אך הביטו רגע על המפה: בזמן ש"הַגִּזְרִי" של פסוק 8 מתואר כממוקם במדבר בין "פְּלֶשֶׁת" (תחום שליטת הפלישתים) למצריים, העיר "גֶּזֶר" קרובה ל"עֶקְרוֹן" וממש לא באיזור הדרום. זאת לא בדיוק סביבה שניתן לבצע בה פשיטות מבלי ש"אָכִישׁ" ואנשיו יידעו.
אז, כנראה "הַגִּזְרִי" או "הַגִּרְזִי" הוא אחד משבטי המדבר שלאורך כל התנ"ך מציקים ליישובי הקבע ומתפרנסים משוד יבולים (לדוגמה, שופ' פרק ו).
חשבו על "הַגְּשׁוּרִי" ועל "הַגִּזְרִי" כבעלי אותו אופי כמו העם השלישי שברשימה:
"הָעֲמָלֵקִי" עליו אנחנו יודעים הרבה יותר. כמו אביו הקדמון, "עֵשָׂו" (ברא' כז 41; לו 12), הוא תמיד חותר להשמדת עם ישראל, החל מתקופת יציאת מצריים (דבר' כה 18-17; שמות יז; תהל' פג 8-1) ועד "הָמָן הָאֲגָגִי" במגילת אסתר, צאצאו של "אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק" (שמו"א טו 9-8).
אלוהים ציווה מספר פעמים למחוק "אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דבר' כה 19). הציווי האחרון בנדון ניתן לשאול, והלז לא ציית. יהוה החשיב את חוסר־הציות הזה לחטא עד־כדי־כך חמור שהוא אמר: "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יהוה — וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (שמו"א טו 23).
כרגע מתברר פרט שלא היה ברור בפרק טו, כששאול חזר מהמלחמה ההיא.
אתם בוודאי זוכרים מה הוא טען בפני שמואל (טו 20): "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יהוה, וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יהוה; וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי." — אז באמת האמנו לו שחמל רק על "אֲגַג", ושכנראה בטעות ברחו לו עוד כמה 'אגגים' שמהם יצא אחר־כך "הָמָן" הרשע.
והנה, שאול שיקר לנו בפנים! איך הוא יכול להגיד "אֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי" —וכעבור כמה שנים דויד מוצא עוד מאות או אפילו אלפי עמלקים להחרים ולקחת מהם שלל, כפי שנראה בפסוק הבא?
אנחנו עדיין עוסקים בנושא של פשיטות אלימות. — מצד אחד…
מה שדויד עושה הוא לא "פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט"
! מצד שני, זאת החלה מדוייקת של קללת יהוה על "כְּנָעַן" ועל "עֲמָלֵק". — אלוהים לא מתיימר להיות 'פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט' — לא הוא עצמו ולא דברו.
אם היה לכם קשה עם הפשיטות בתור פרנסה — עכשיו שימו לב ל…
■ אופן הביצוּע:
פס' 9 וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ, וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה, וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים, וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ.
"לֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה", וגם הורג "מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" (ראה טו 3). הנוהל הוא מחיקת בני־האנוש מכל מחנה אוהלים שמותקף. רק אם אתה כבש, חמור או גמל יש לך סיכוי לשרוד ולהילקח בשבי.
מהשלל החי הזה, בתוספת "בְגָדִים" ודברי ערך אחרים, דויד ואנשיו מתפרנסים. העודף אפילו מאפשר להם לשלם ל"אָכִישׁ" דמי שכירות נדיבים עבור היישוב "צִקְלָג".
? מה ההרגשה שלכם לגבי הפשיטות ואופן הביצוע? — "לֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה" מרגיש לא טוב? — עכשיו הקשיבו ל…
■ אופן הדיווח:
פס' 10 וַיֹּאמֶר אָכִישׁ: "אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם?" וַיֹּאמֶר דָּוִד: "עַל נֶגֶב יְהוּדָה, וְעַל נֶגֶב הַיַּרְחְמְאֵלִי, וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי."
כשנדרש להסביר מאיפה בא פתאום כל העושר הזה, דויד אומר: "מפשיטות על ממלכת שאול — פשיטות על 'יְהוּדָה' ועל בני־בריתו 'הַיַּרְחְמְאֵלִי[ם]' ו'הַקֵּינִי[ם]' (טו 6)." — שקר גס!
! וואו. — תמיד למדו אותנו שגיבור־העל בסיפור כזה חייב להיות 'כולו טוב'. איך דויד כל־כך מאכזב אותנו? — לפשיטות, לאופן הביצוע המזעזע ולשקר הוא מוסיף עכשיו את…
■ הנימוק:
פס' 11 וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת, לֵאמֹר: "פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ, לֵאמֹר: 'כֹּה עָשָׂה דָוִד'." — וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים.
"וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד." — חזרה על הנוהל האכזרי לשם הדגשה, בתוספת הנימוק: "פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ!" — "שחס וחלילה לא יגלו את השקר!"
והַפְלֵא וָפֶלֶא…
ה"עדוּת" השקרית עובדת
"אָכִישׁ" מברך את עצמו על ההשקעה הנבונה בפליטים היהודים: "האכלתי אותם בחודש הראשון; אחר־כך נתתי להם עיירת־פיתוח שעמדה נטושה שנים — ועכשיו הם מחזירים לי אחרי כל פשיטה פי שניים מההשקעה ההתחלתית!"
"בנוסף, הדויד הזה נלחם את מלחמותיי. — איזה סידור גאוני! כל מבצע שהוא יוזם — על אחריותו ועל חשבונו (!) — מאפשר קיצוץ בתקציב הביטחון שלי!"
פס' 12 וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד, לֵאמֹר: "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ, בְיִשְׂרָאֵל, וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם."
"וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד."
• דויד משקר — ואכיש מאמין;
• דויד משלם מעשר, או אולי "חֹמֶשׁ" (ברא' מז 26) — ואכיש זוכה להכנסה מבלי לעבוד;
• דויד נלחם את "מִלְחֲמוֹת יהוה" נגד כנען ועמלק (יח 17ב; כה 28ב) — ואכיש משוכנע שהוא נלחם את מלחמות צבא "גַת";
• דויד משחרר את תושבי דרום־יהודה והמועצה האזורית 'בני־שמעון' מהלחץ המתמיד של השבטים הנודדים — ואכיש משוכנע שהוא בוגד בעמו ובמלך שאול.
הוא "הָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם." — אכיש בטוח שעם כל מבצע דויד משעבד את עצמו יותר אליו ולאינטרס הפלישתי — אך לאורך כל אותם 16 חודשים, זהו האינטרס היחיד שדויד לא משרת.
אין שום ספק שהתכסיס מצליח. — אבל אין גם ספק שהפעילות האכזרית הזו משאירה חותם על המבצעים. — ועל כך שווה לדבר עוד קצת תחת הכותרת…
אל־תנסו להיות יותר קדושים מאלוהים
אם תקרא שוב את הפרק הקצר הזה — את 'פרק היציאה לגלות' — תגלה שהוא סוג של 'פרק ללא אלוהים'. שמו לא מוזכר; הוא אינו מדבר; ואין רמז שדויד פונה אליו בשלב כלשהו.
העלנו סברה שהוא קיבל אישור משמיים לקראת המעבר ל"גַת". — סברה, לא יותר.
ברור ש-יהוה ממשיך לקדם את תוכניתו וממשיך לשמור על המלך המיועד, אבל כרגע מעורבותו הריבונית היא מאחורי הקלעים.
גם אם תקשיב למחבר, אתה לא שומע דיעה לגבי רמת המוסריות של הנעשה. כותב ספר שמואל נשמע כמו משקיף שמוסר דיווח אובייקטיבי מבלי לנקוט עמדה —
• הן כשעולה האפשרות שהיציאה לגלות היא צעד של חוסר־אמונה;
• הן כשמדובר בהשמדה ללא רחמים של כל "אִישׁ וְאִשָּׁה" בשבטי הנוודים בדרום;
• והן כשדויד משקר ל"אָכִישׁ".
הטקסט לא שופט את דויד וגם לא מצדיק אותו. דווקא אנחנו אלה שמנסים להלבין אותו קצת:
• אמרנו כי הוא הכלי התורן שכרגע מוציא לפועל את משפט אלוהים על עמי כנען ועל העמלקים;
• ואמרנו כי תקופת הגלות היא חלק הכרחי בפאזל של צל המשיח.
? אז איפה זה משאיר אותנו, את הקוראים המאמינים המשיחיים? — אנחנו נשארים עם דילמה:
אנחנו נשארים עם שפיכות דמים אכזרית; עם טיהור אתני שכולל נשים וילדים — ואלה איכשהו משתלבים עם תוכנית אלוהים. כך השתלבו מלחמות הכיבוש החל מספר במדבר פרק כא ולאורך כל ספר יהושוע; וכך עומדים להשתלב מלחמות הכיבוש של דויד כמלך בספר שמואל־ב (ואוי ואבוי, איזו אכזריות מחכה לכם גם שם).
! אך בו בזמן דבר־אלוהים — לאורך כל הדרך — מציג לנו את דויד כדוגמה לחיקוי:
• יהוה מכנה אותו: "דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ, אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וְחֻקֹּתָי" (מל"א יא 34ב);
• ל"יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט", עובד האלילים, יהוה אומר: "הלוואי שהתנהגת 'כְּעַבְדִּי דָוִד, אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ, לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי'" (מל"א יד 8);
• ואז בא שמואל־ב פרק כב, מזמור אדיר שמסכם את כל ההצלות והנצחונות בחיי דויד, והוא כמובן גם כולל את התקופה בציקלג.
בָמִזמור הזה דויד מתאר בדיוק את השמדת האויבים האכזרית שכרגע צורמת לנו (כב 43): "אֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ; כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם, אֶרְקָעֵם" — בני־אדם מושווים לג'וּקים שדויד מועך עם עקב הנעל — אך באותו מזמור הוא מציין כסיבת הצלחתו: "כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יהוה; וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי" (כב 22).
? האם אני יותר מדי 'עדין־נפש'? — או האם קטעים כאלה מכניסים גם אתכם לדילמה? — ודילמה תמיד זועקת לפיתרון — לתשובה!
אז הנה יש מספר תשובות — לפחות חלקיות:
1. 'הרשע' הגמור ו'הטוב' הגמור קיימים רק בסרטים ובסיפורי ילדים. במציאות, שאול הוא חוטא, וגם דויד הוא חוטא. — אך יש הבדל מכריע ביניהם:
• דויד חוזר בתשובה בעת הצורך — ושאול לא;
• דויד הוא חוטא נסלח ומוצדק — שאול הוא חוטא שמתעקש להמשיך בדרך החטא.
2. אנחנו לעולם לא נבין לגמרי איפֹה עובר הקו המפריד…
• בין ריבונות אלוהים במשפט על החוטאים,
• לבין חופש הבחירה של האדם שכרגע משמש כלי בידי אלוהים לביצוע המשפט (ראה ישע' י 15-5 שמתחיל במילים: "הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי…") —
…אם בכלל יש קו כזה.
3. תוכנית אלוהים הריבונית עבור כל אדם כוללת את יום מותו (איוב טו 20ב; תהל' כט 5), והאמת הזו חלה כמובן גם על כל "גְּשׁוּרִי, גִּזְרִי וְעֲמָלֵקִי" — ללא הבדל מין או גיל — שנטבח בפשיטות של דויד ואנשיו.
תוכנית אלוהים היא לא 'פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט'. לכן, זהרו כשאתם מנסים להיות 'יותר קדושים מאלוהים' (זוכרים את הכותרת?). — לפעמים אנחנו נאלץ להגיד בדמעות את המשפט שהיה תלוי על קיר בבית הוריי בילדותי: "אבא, אינני מבין אותך — אבל אני מאמין בך!"
והערה אחרונה: גם בחיים של חוטא נסלח ונצדק…
יש צלקות שלא נמחקות
אמרתי בפתיחת הנושא כי הפעולות האכזריות נגד שבטי הדרום ללא כל ספק השאירו חותם על המבצעים. — גם היום לא חסרות עדויות ביוּ־טיוּב של אנשים ששרתו, למשל, כצלפים באזורים מוכי מלחמה. ישנם חיילים שחוזרים מהמלחמות הללו בריאים ושלמים גופנית, אך הזכרונות הופכים אותם לנכים לכל החיים.
גם המלחמות שנמשכו כמעט עד סוף חיי דויד השאירו צלקות, ואולי היחיד שידע זאת היה אלוהים. רק הוא מבין לגמרי את נפש האדם. — זו הסיבה ש-יהוה אומר לדויד שנים רבות אחרי העלילה שלמדנו הרגע (דהי"א כח 3): "[אתה] לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה, וְדָמִים שָׁפָכְתָּ."