נאומו השני של אליפז: איוב צדיק בעיניו, אך פיו ירשיעו.
תשובתו של איוב לסדרת הנאומים הראשונה של רעיו לא "סתמה" את פיהם, ולא שכנעה אותם שטעו. אדרבה, תשובתו של איוב נתפסה כדברי התנשאות והצטדקות.
כמו במחזור הנאומים הראשון, גם במחזור השני, עונים שלושת הרעים לפי הסדר, ואיוב עונה אחרי כל רע ורע.
חלוקת הפרק:
א. תוכחה לאיוב (2-16)
- דברי איוב שטות ועוון (2-6)
- איוב אינו חכם מרעיו (7-10)
- אליפז גוער באיוב על שאינו מתנחם בדברי ידידיו (11-13)
- אין אדם צדיק לפני אלוהים (14-16)
ב. דברי החכמים (17-35)
- ראוי לסמוך על דברי החכמים (17-19)
- לרשעים פחד תמיד (20-24)
- תיאור לועג של מרי הרשעים (25-27)
- אחריתו המרה של הרשע (28-30)
- אין תקווה לרשע אחרי מפלתו (31-33).
- סיום: דברים כלליים על אובדנם של הרשעים (34-35).
- תוכחתו של אליפז לאיוב: דבריך שטות ועוון (פ. 1-6)
א. וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר:
ב. הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת-רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ?
ג. הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא-יִסְכּוֹן; וּמִלִּים לֹא-יוֹעִיל בָּם?
ד. אַף-אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה; וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי-אֵל.
ה. כִּי יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ? וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים.
ו. יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא-אָנִי; וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ-בָךְ.
פסוק 2:
ב. הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת-רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ?
לאחר שאיוב ענה במשך שלושה פרקים, ז"א, תשובה ארוכה, מחזיר לו אליפז במילים קשות ואומר:
האם ראוי לאדם חכם לענות במילים ריקות חסרות תוכן?
האם ראוי לאדם חכם למלא ריאותיו ברוח חמה ולפלוט לאוויר דברי שטות?
במילים פשוטות אליפז אומר לאיוב:
כולנו יודעים ומכירים את הלך חייהם של החכמים.
דבריהם נאמרים במסורה, במחשבה ולא בדרך שאתה איוב עושה.
אתה פותח בנאום ארוך, ומשתמע מכך שהשתמשת בכמות אדירה של אויר, אך לחינם, וללא תכלית.
רוח-קָדִים: רוח מדברית חמה, קשה ועזה המייבשת את הצמחים. [הושע י"ב 2]
ומכאן, דבריך איוב אינם מועילים אלא מטרידים ומזיקים כמו רוח-קדים מדברית.
לא ראוי לך, אדם הנחשב לחכם לדבר ולנהוג כך.
[ראה מראי מקום עם התייחסויות למילים הנאמרות בפסוק 2: יג 1, טז 3, ח 2, לב 18].
פסוק 3:
ג. הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא-יִסְכּוֹן; וּמִלִּים לֹא-יוֹעִיל בָּם?
אליפז ממשיך ואומר: האם ראוי להוכיח חכם בדברים חסרי תועלת?
יִסְכּוֹן: הפועל סכון מופיע רק כאן במובן – הבא תועלת לעצמו, או לאחרים. [ראה כב 2, לד 9, לה 3]. ז"א, לא-יסכון = ללא תועלת
לדוגמא המילה סוכן הבא במובן נהל, כלכל. [הסוכן הזה.. אשר על הבית… ישעיה כב 15].
האם יש תועלת ותכלית להוכיח במילים שאינן מועילות?
פסוק 4:
ד. אַף-אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה; וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי-אֵל.
אליפז טוען נגד איוב שזה מתנהג בדרך של חוסר אמונה, או חוסר בגרות רוחנית.
אתה איוב אינך מאמין כראוי בשכר ועונש (כפי שטוענים אליפז ושאר הרעים) ולכן אתה "מתווכח" עם אלוהים.
בהמשך ויכוחך אתה מוכיח שאין בך יראת אלוהים ראויה.
אף אתה תפר יראה: בהתנהגותך ועדותך אתה עלול לגרום לאחרים לא לירא את אלוהים כראוי.
התנהגותך, כמות הטענות שלך מוכיחה שאינך מבלה זמן ראוי בשיחה עם אלוהים – בתפילה.
כמו כן התנהגותך מונעת מאחרים את הלימוד הראוי אודות תפילה. בגללך, אחרים אינם מתפללים כפי שראוי לעשות. עדותך אינה ראויה.
תָּפֵר יִרְאָה: יראת אלוהים שבך נמצאת בחסר. על פי סגנונו של אליפז, אתה איוב לוקה בחוסר אמונה ובטחון באלוהים ("הלא יראתך כסלתך" כב 4. "המיראתך יוכיחך?"
ז"א, תפר יראה הינו צורה אחרת לומר חוסר יראת אלוהים.
וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי-אֵל: אינך מתפלל כפי שראוי. או גם – עדותך גורמת לאחרים לא להתפלל כראוי.
הערה:
ללא קשר אם אליפז צודק או לא, אנו יודעים שחיינו אכן מהווים עדות לאמונתנו.
דבר אלוהים מכנה אותנו שגרירים של אלוהים (אל הפיליפים ג 20).
אנו איגרת כתובה של אלוהים לעולם חסר אמונה (קור"ב ב 14 עד ג 3).
לכן, בדברינו ובהתנהגותנו אנו מעידים על מקומו החזק והריבוני של אלוהים בחיינו.
דווקא בעת משבר ומבחן, אנשים יכולים לראות אם אמונתנו אכן חיה ופועלת.
אז מה עושים?
הרי בכוחנו אנו לא נוכל להציג עדות מושלמת.
אלוהים אינו מצפה מאתנו שנחייך ולא מן הלב.
לכן, ראוי שנזכור מידי פעם להתפלל ולבקש מאלוהים שייתן לנו את הכוח, האמונה, הריסון העצמי והסבלנות דווקא בעת משבר מול אנשים.
זאת כדי שנוכל לתת עדות משנה חיים דווקא בזמנים הכי קשים שלנו.
פסוק 5:
ה. כִּי יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ, וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים.
אליפז אומר לאיוב שהעוון שלו מנחה את פיו לומר דברי שקר כדי להסתיר את החטא והעוון.
איוב לטענתו בוחר להיות מונחה על פי השקר ולא האמת.
ז"א, איוב משתמש במילים צדקניות ומתחסדות שכל מטרתן להסתיר את עוונו.
מכאן, אליפז מאשים את איוב שלא אמר אמת והוא מנסה להסתיר חטא קיים.
פסוק 6:
ו. יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא-אָנִי; וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ-בָךְ.
לאור כל האשמותיו של אליפז עד כה, הוא מסכם:
אני אליפז לא צריך לומר דברי אשמה נגדך, איוב.
דבריך הפסולים הם מהווים עדות מרשיעה נגדך.
השפתיים שלך הם המאשימים אותך [ראה ט 20].
- אליפז טוען: איוב אינו חכם מרעיו (פ. 7-10)
ז. הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ?
ח. הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה?
ט. מַה-יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע, תָּבִין וְלֹא-עִמָּנוּ הוּא?
י. גַּם-שָׂב גַּם-יָשִׁישׁ בָּנוּ, כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים.
פסוק 7:
ז. הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ?
איוב, האם נולדת לפני כל שאר בני האדם?
האם נוצרת לפני שנוצרו ההרים והגבעות? [משלי ח 25, תהילים צ 2, ישעיה נא 2, מה 10, איוב לט 1)
משמע: האם היית מאז ולפני כל אדם כך שאתה חושב שאין לך כל צורך לשמוע לחוכמה מצעירים ממך?
האם אתה חושב שרק אתה נקראת כאדם המסוגל לחשוב ולהיות חכם וכל השאר פחותים מאדם?
האם מסיבה זו אתה מזלזל בדעתנו?
פסוק 8:
ח. הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה?
האם היית שותף סוד לחכמתו של אלוהים, שם בעת הבריאה, והאם אתה אוחז בחכמה נסתרת השמורה רק עימך ולך?
האם אתה חלק ממועצת חכמי אלוהים היושבים בשמים ושותפים למהלכיו של אלוהים?
האם אתה אחד מנביאי אלוהים החשובים הזוכה למנה נוספת של מידע לפני כל השאר? במדבר כד 4.
האם אתה באמת חושב שיש לך מידע וחכמה שלנו שאר בני האדם אין גישה אליה?
פסוק 9:
ט. מַה-יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע, תָּבִין וְלֹא-עִמָּנוּ הוּא?
מה אתה איוב יודע ואתה חושב שאנו לא יודעים.
מה אתה מבין ומסוגל לפענח שאנו גם כן איננו מסוגלים לעשות?
איזה יתרון כלשהו אתה חושב שיש לך עלינו?
האם אתה חושב שיש לך כישרון מיוחד לחכמה שלנו אין?
פסוק 10:
י. גַּם-שָׂב גַּם-יָשִׁישׁ בָּנוּ, כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים.
יש בינינו זקנים, שהם גדולים בגילם מאביך.
כבר בפרק יב 12 נאמר שבישישים חכמה, והנה אליפז אומר לאיוב:
הבט וראה לנגד עיניך – גם אנו מספיק מבוגרים. חלקנו זקנים ויש גם ישישים כך שלא תוכל לומר שאין לנו חכמה.
הבט לנגד עיניך, לא מספיק שאנו מבוגרים ממך, חלקנו מבוגרים מאביך…
יתכן שאליפז בדרך זו מצביע על עצמו כמבוגר ובעל ניסיון, או שמתייחס לשאר החכמים המבוגרים שאוחזים בדעה כדעתם ולא כדעתו של איוב.
- אליפז גוער באיוב על שאינו מתנחם בדברי ידידיו (פ. 11-13)
יא. הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחוּמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ?
יב. מַה-יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה-יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ?
יג. כִּי-תָשִׁיב אֶל-אֵל רוּחֶךָ וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין.
פסוק 11:
יא. הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחוּמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ?
אליפז באמת ובתמים מאמין שדברי הניחומים והעיצה שאיוב שומע מפיו ומפי שאר הרעים הינם מילים שניתנו להם מאלוהים לאיוב כדי לנחמו ולעודדו.
ומכיוון שאיוב אינו מתנחם מדברי הרעים, מקיש מכך אליפז ש:
האם מילות התנחומים והעיצה שקיבלת מאלוהים (דרכינו) אינן מספיקות לך?
האם לא מספיקים לך דברי הנחת והמילים הברורות ששמעת מפינו?
פסוק 12:
יב. מַה-יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה-יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ?
אליפז ממשיך ואומר ומסיק מהמשפט הקודם: מאחר שאינך מתנחם מדברי האלוהים שנאמרו מפינו, אז יש בלבך מחשבות רעות, שאינך מגלה אותן. מה באמת מתרחש בליבך? לאן ליבך לוקח אותך?
כשאנו מדברים עימך אנו רואים שעיניך מתמקדות בדברים אחרים. למה בדיוק עיניך רומזות?
מבחינתו של אליפז שפת גופו של איוב מוכיחה כי עוול בליבו ואינו כן עימם לחלוק את האמת שהוא מסתיר.
אנו יודעים כי כל הספר כתוב וגלוי לנגד עינינו, כך ששפת גופו של איוב לא רמזה על הסתרת פשע או עוול, אלא ביטאה חוסר נוחות ואי הסכמה עם רעיו.
פסוק 13:
יג. כִּי-תָשִׁיב אֶל-אֵל רוּחֶךָ וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין.
בהמשך לנאמר בפסוקים 11 ו-12…
מה עובר בליבך ש…אתה מפנה אל האלוהים את חמתך והוצאת מפיך דברים קשים.
בפרק ט 18 איוב טען שאינו מפנה זעם כלפי אלוהים, וכאן אליפז טוען אחרת.
מבחינתו של אליפז, הוא ציפה מאיוב להיכנע לחלוטין להנחיותיו והנחיותיהם של בלדד וצופר.
מבחינתו, כל מילה נוספת של איוב שאינה מבטאת כניעה והסכמה כי חטא ולכן נענש, כמוה כהפניית מילות זעם כלפי אלוהים.
- אליפז טוען: אין אדם צדיק לפני אלוהים (פ. 14-16)
יד. מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-יִזְכֶּה? וְכִי-יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?
טו. הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא-זַכּוּ בְעֵינָיו.
טז. אַף כִּי-נִתְעָב וְנֶאֱלָח, אִישׁ-שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה.
פסוק 14:
יד. מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-יִזְכֶּה? וְכִי-יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?
אליפז חוזר באופן עקרוני על דברים שאמר בפרק ד 17-19.
אליפז שואל את איוב:
האם אפשרי שבן אנוש יהיה צדיק בכוחו הוא לפני אלוהים?
האם יתכן שילוד אישה – בן אנוש בכלל יוכל אי פעם לעמוד כצדיק לפני אלוהים בזכות מעשיו או חכמתו שלו?
דברי אליפז נאמרים מפני שלדעתו איוב שם עצמו כצדיק שלא מגיע לו המכות שספג מאלוהים.
כאמור, בעוד רעיו של דניאל מעמידים לנגד עיניהם נוסחה אחת בה צרות כצרותיו של איוב באות על האדם רק מפאת פשעו, הרי שאיוב טוען שיתכן והצרות נוחתות עליו אך לא בגלל פשעים מיוחדים שעשה.
בגלל הפרש הדיעות הללו ממשיכים הצדדים להתווכח וכל אחד אוחז בדעתו.
פסוק 15:
טו. הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא-זַכּוּ בְעֵינָיו.
הרי אלוהים צדיק וקדוש יותר מיציריו השמימיים, על אחת כמה וכמה אל לו לאיוב לחשוב שהינו צדיק במעשיו ובמחשבותיו…
במילים פשוטות, אין שום דבר טהור כמו אלוהים – גם לא בשמים…
פסוק 16:
טז. אַף כִּי-נִתְעָב וְנֶאֱלָח, אִישׁ-שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה.
אם יצירי שמיים אינם טהורים כאלוהים, אז על אחת כמה וכמה לא יהיו זכים וטהורים ברואי הארץ החיים תחת קללת החטא.
אליפז מתאר את רמתם המוסרית והרוחנית הנחותה של בני האדם כיצורים השואפים לעוולה ועסוקים בה כאדם הצמא למים וממלא בטנו בהם.
ב. דברי החכמים (17-35)
- ראוי לסמוך על דברי החכמים (17-19)
- לרשעים פחד תמיד (20-24)
- תיאור לועג של מרי הרשעים (25-27)
- אחריתו המרה של הרשע (28-30)
- אין תקווה לרשע אחרי מפלתו (31-33).
- סיום: דברים כלליים על אובדנם של הרשעים (34-35).
בחלק ב המורכב מפסוקים 17-35 אליפז כעת מתאר במילים ברורות וישירות את גורל הרשעים המתמידים ברשעותם. כך רומז אליפז על דעתו כלפי איוב.
- ראוי לסמוך על דברי החכמים (פ. 17-19)
יז. אֲחַוְךָ, שְׁמַע-לִי; וְזֶה-חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה.
יח. אֲשֶׁר-חֲכָמִים יַגִּידוּ; וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם.
יט. לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ; וְלֹא-עָבַר זָר בְּתוֹכָם.
פסוק 17:
יז. אֲחַוְךָ, שְׁמַע-לִי; וְזֶה-חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה.
אבאר לך, אלמדך דעת.
אליפז פותח במילים המעמידות אותו בעמדת יתרון מזו של איוב. אחרי הכל, איוב הוא זה שסובל אסונות ולא אחרים.
לכן, שמע לי איוב:
אני עומד לחלוק עימך את שלמדתי מתוך התבוננות על מצבים לאורך חיי והגות על מקרים אלו. בפרק ד 13 אליפז אמר שהוא חולק עם איוב את שראה בחזיונות לילה. כאן הוא חולק מניסיון החיים.
פסוק 18:
יח. אֲשֶׁר-חֲכָמִים יַגִּידוּ; וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם.
אליפז אומר שהוא חולק עם איוב את מה ששמע ולמד מחכמי הדורות אשר העבירו בנאמנות את הניסיונות והלקחים מדורות קדומים.
פסוק 19:
יט. לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ; וְלֹא-עָבַר זָר בְּתוֹכָם.
אליפז מתאר את התקופה הקדומה הברוכה והמאושרת בה היה השלטון בארץ רק בידי חכמים, והם לא הושפעו מתורות זרות או מדיעות פסולות.
במילים פשוטות, אליפז מציג עצמו ורעיו כנצר לאותם חכמי הדורות אשר נושאים את ירושת החכמה הנחוצה לאדם כדי לחיות בדרך המבטיחה שלום, שלווה, הצלחה וברכה.
ומכאן, מכיוון שאיוב כל כך סובל, ומכותיו באו במקבץ על טבעי, אין ספק שהדבר נובע מטעותו ומעוונו. לכן עליו להתוודות על כך ולא לנסות להסתיר זאת או לצאת נגד חכמת הדורות.
יש בדברי אליפז גרעין חשוב ומעניין.
באחרית הימים, הארץ אכן תהיה בידיהם של החכמים.
איזה חכמים?
אלו שממלאים אחר הפסוק: ראשית חכמה יראת אלוהים.
הארץ באמת תינתן בסופו של תהליך לידיהם של יראי אלוהים ולא יהיו עליה עוד אלו החוטאים הדוחים את האדון ישוע.
- לרשעים פחד תמיד (פ. 20-24)
כ. כָּל-יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל; וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ.
כא. קוֹל-פְּחָדִים בְּאָזְנָיו; בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ.
כב. לֹא-יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי-חֹשֶׁךְ; וצפו (וְצָפוּי) הוּא אֱלֵי-חָרֶב.
כג. נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה; יָדַע כִּי-נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם-חֹשֶׁךְ.
כד. יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה; תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר.
פסוק 20:
כ. כָּל-יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל; וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ.
הרשע, למרות שבדרך כלל הוא מצליח ורוכב על עושרם של אחרים, מפחד תמיד כי הוא יודע שהאסון עומד לבוא עליו בכל רגע.
מִתְחוֹלֵל: במובן "חיל כיולדה" (ירמיה ו 24), ז"א, מפחד.
מספר השנים הצפונות לעריץ הרשע הן ספורות. או, שבשנותיו הספורות הוא מפחד תמיד.
פסוק 21:
כא. קוֹל-פְּחָדִים בְּאָזְנָיו; בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ.
הרשע מפחד תמיד, כל הזמן הוא מדמיין קול או רחשים של אלו המנסים לבוא עימו דין וחשבון. גם כששלום מסביבו הוא מפחד שמא תבוא עליו התקפה ונקמה.
פסוק 22:
כב. לֹא-יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי-חֹשֶׁךְ; וצפו (וְצָפוּי) הוּא אֱלֵי-חָרֶב.
ומתוך ההרגשה שבכל רגע עתידים לתקוף אותו ולהתנקם בו, הרשע חסר כל אמונה ותקווה שיוכל להינצל ממנו. הרשע כל העת מרגיש וחושב שחרב האויב צופה ואורבת לו.
המילים הללו מעלות עיקרון כה חשוב ונכון.
לב טהור הינו התנאי לשלווה ושלום.
גם אם אנו לא רשעים אשר החוק רודף אחריהם או שכנופיה כזו או אחרת רודפת אחרינו, הרי שאם עשינו רע לאחר, ואין לנו סליחה והתוודות, גם נעלם השלום מחיינו.
לכן, כבני אדם חוטאים תמיד, עלינו לשאוף להתנקות, להתוודות כדי לחיות בשלום הראוי לילדי אלוהים.
פסוק 23:
כג. נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה; יָדַע כִּי-נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם-חֹשֶׁךְ.
גם כאשר העושר בידו ויש לו את כל חפצו, ליבו של הרשע מביט אל העתיד בו לא תהיה בידו אגורה ויצטרך לחפש פת לחם.
פסוק 24:
כד. יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה; תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר.
את האיש הרשע יתקפו צרה ומצוקה [ראה דברים כח 53, ישעיה ח 22, וההיפך בתהילים קיב 7-8].
הלחצים והפחדים שישתלטו עליו יהיו כמו אלו הבאים על תושבי עיר הנצורים על ידי אויביהם והעומדים לפרוץ לעירם ולהרגם. [ראה הקשר של המילה כדור בישעיה כט 3 שפרושה "מצור"].
פסוק זה מקביל לנאמר במשלי ו 11: "…ובא כמהלך ראשך, ומחסורך כאיש מגן…"
- תיאור לועג של מרי הרשעים (25-27)
כה. כִּי-נָטָה אֶל-אֵל יָדוֹ; וְאֶל-שַׁדַּי יִתְגַּבָּר.
כו. יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר; בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו.
כז. כִּי-כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ; וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי-כָסֶל.
פסוק 25:
כה. כִּי-נָטָה אֶל-אֵל יָדוֹ; וְאֶל-שַׁדַּי יִתְגַּבָּר.
אליפז מתאר את התנהגותם הבזויה של הרשעים.
בחשבו עצמו חזק וכל יכול, הרשע אינו מהסס אפילו להרים יד כלפי אלוהים. אותו רשע אינו ירא להצביע לעבר אלוהים ולומר דברי בלע, עזות ורשע.
הרשע כל כך חסר הבנה של המציאות האמיתית עד כי הוא מוכן בכל רגע להתמודד נגד אלוהים והוא אפילו חושב שיצליח.
פסוק 26:
כו. יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר; בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו.
הרשע כל כך בטוח ביכולותיו ובחוזקו, עד כי אינו ירא אפילו לרוץ בגאווה ובביטחון עצמי לעבר אלוהים ולהתמודד נגדו. הרשע בוטח ביכולת ההגנה שלו המתבססת על השומן העבה המכסה את גופו. [ראה הפסוק הבא]
בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו: הכוונה למפלי הבשר הדומים למגינים.
השומן והמשקל העודף נחשב בעת הקדומה כסימן לעושר ויכולות.
פסוק 27:
כז. כִּי-כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ; וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי-כָסֶל.
כי כיסה פניו בשומנו – מרוב שובע ותענוגות –
החלב – השומן הרב הוא סמל של הקשחת הלב, הבהמיות, של העריץ השליו והבטוח בעצמו, ואי-הכושר להבין כל דבר רוחני או מוסרי.
ראה דברי משה לעם ישראל: "…שמנת, עבית, כשית, וייטוש אלוה עשהו…" דברים לב 15, תהילים עג 7-9. ראה גם: וישמן ישורון ויבעט…
וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי-כָסֶל: עשה לו כפלי שומן על בטנו, על שרירי המותניים הפנימיים, סמוך לכליות.
פִּימָה: חלב, שומן
כָסֶל: שרירי המותניים הפנימיים, סמוך לכליות. ראה ויקרא ג 4: "…ואת שתי הכליות ואת חלב… אשר על הכסלים…"
למרות שבימינו לא כל הרשעים שמנים, ניתן לומר שכל הרשעים סובלים מכפלי שומן על עיניהם הרוחניות.
עושר, כוח, חכמה ארצית ויכולות שאין לאחרים בהחלט יכולים לגרום לאדם להרגיש נשגב וטוב יותר מאחרים.
הצלחה במימדים גדולים בהחלט יכולה לגרום לאדם לחשוב שהוא יותר ממה שהוא באמת.
עושר בהחלט יכול לגרום לאדם להרגיש שאין לו צורך לשמוע לעצת אחרים או בכלל לקבל תוכחה וביקורת.
לכן, דברי אליפז אומנם אינם נכונים לגבי איוב, אך בהחלט נכונים לגבי הרשעים.
ומה אני עושה עם אזהרות אלו?
מה אני עושה בחיי כדי שלא "יגדלו על ליבי כפלי שומן"?
- להתפלל ולבקש מאלוהים ענווה
- לזכור תמיד מה הייתי ובזכות מי אני נושע
- לאהוב את ילדי אלוהים בכוח רוח הקודש השוכן בי
- להיות מעורב בחיי אחרים כדי לעזור ולהועיל
- להתמיד בקריאת דבר אלוהים כדי לזכור תמיד מה דורש אלוהים ועד כמה הוא ריבון על כל אדם. ולציית לדברו באהבה ואמונה.
- אחריתו המרה של הרשע (28-30)
כח. וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת, בָּתִּים לֹא-יֵשְׁבוּ לָמוֹ: אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים.
כט. לֹא-יֶעְשַׁר וְלֹא-יָקוּם חֵילוֹ; וְלֹא-יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם.
ל. לֹא-יָסוּר מִנִּי-חֹשֶׁךְ, יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת; וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו.
פסוק 28:
כח. וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת, בָּתִּים לֹא-יֵשְׁבוּ לָמוֹ: אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים.
הרשע לא יזכה לברכה לאורך זמן.
לרשע עושר רב שהשיג במרמה ולכן יכול היה לבנות לו בתים ואף ערים, אך אחריתם של ערים אלו היא קללה.
אנשים לא יזכו לשבת לתמיד בבתים אלו כי אלוהים חרץ את גורל אותם ערים לחרבות. ראה גורלה של בבל…
כדאי לנו לרענן את זיכרוננו בנאמר בבשורת מתי ו 33:
ראוי ששאיפתנו תהיה לקדם את מלכות אלוהים ולהשקיע בתחום הרוחני.
פירות ההשקעה במלכות אלוהים – אהבת הזולת, עזרה, בישור, נשארים לנצח נצחים ומפארים את אלוהים.
אין בכך לומר שעשיר אינו יכול להשקיע במפעל או בבניית עיר.
כל הרעיון מתייחס להתמקדות הלב – האם כל תכלית חיי להעשיר?
פסוק 29:
כט. לֹא-יֶעְשַׁר וְלֹא-יָקוּם חֵילוֹ; וְלֹא-יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם.
עושרו של הרשע לא יהיה בחזקתו לעד. לא יהיה קיום נצחי לעושרו שנובע מרשע [ח 15).
מִנְלָם: מילה קשה אך טוענים שהכוונה לרכוש או לזרעונים שעל השיבולת. מה שניתן למולל ביד.
ומכאן, תבואתו של הרשע לא תרבה לדרגה שבה גבעול השיבולת יתעקם ויטה לכיוון האדמה מרוב תבואה…
ז"א, העשיר לא יזכה לברכה אין-סוף. יש סוף לרשע והוא עתיד לחוות זאת.
פסוק 30:
ל. לֹא-יָסוּר מִנִּי-חֹשֶׁךְ, יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת; וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו.
הרשע לא יוכל להימלט מן החושך – ז"א ממשפט אלוהים ומהשאול המיועד לנפשות הרשעים.
יֹנַקְתּוֹ: ענף רך, זרעיו וממשיכי דרכו
זרעו של הרשע לא יזכה לברכה, אלא למשפט אש.
מילתו של אל-שדי תסיים את מהלכיו של הרשע.
- אין תקווה לרשע אחרי מפלתו (31-33).
לא. אַל-יַאֲמֵן בַּשָּׁו נִתְעָה, כִּי-שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ.
לב. בְּלֹא-יוֹמוֹ תִּמָּלֵא; וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה.
לג. יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ; וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ.
פסוק 31:
לא. אַל-יַאֲמֵן בַּשָּׁו נִתְעָה, כִּי-שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ.
בַּשָּׁו= שָׁוְא: עניין מדומה, ובתוכן שלנו מתייחסת המילה לביטחון המדומה בעושרו של העשיר.
אל יבטח הרשע בעושרו המדומה, כי התמורה הסופית לא תהיה בטחון ושלווה אלא כעס והרס.
פסוק 32:
לב. בְּלֹא-יוֹמוֹ תִּמָּלֵא; וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה.
הרשע בדרך כלל אינו זוכה ליהנות מתוכנית הפנסיה שלו…חייו מסתיימים בטרם יבוא יומו, יום המוות הטבעי לעת זקנה.
וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה: ענף התומר, המלא תמיד רעננות, לא רעננה – מדוע? כי מת גזעו!
לכן, לעיתים נדמה שהרשע משתלם, אך לא כך אומרים הכתובים.
הרשע לעולם אינו משתלם לטווח ארוך.
יראי אלוהים אינם רואים בפשע או רשע דרך לפרנסה כי אין זה לכבוד אלוהים, ולא על פי הוראתו לחיינו.
אדרבה, ילדי אלוהים נדרשים:
- להתרחק מן הרע על כל צורותיו (תסל"א ה 22)
- להתחדש התחדשות רוחנית (אל הרומים יב 3)
- להגות רק במה שטוב וראוי לאלוהים (אל הפיליפים ד 8)
פסוק 33:
לג. יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ; וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ.
כמו גפן חולה שאינה יכולה להחזיק את ענבי הבוסר על הענפים וכך גם אינה זוכה לראות פרי ראוי ובשל, וכמו זית המאבדת את פרחיה בכל רוח קלה וכך אינה יכולה לעשות פרי.
כך חיי הרשע ואחריתו ואחרית זרעו.
העושר שבידו גורם לו לתכנן תכנונים גבוהים אך הכל ייפול וייהרס ולא יגיע לכלל שלמות או ברכה.
- סיום: דברים כלליים על אובדנם של הרשעים (34-35).
לד. כִּי-עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד; וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי-שֹׁחַד.
לה. הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן; וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה.
פסוק 34:
לד. כִּי-עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד; וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי-שֹׁחַד.
משפחת הרשע (עדת חנף, צבועים) תישאר גלמודה, ערירית, לא יימצאו בה בנים ובנות.
האש – מלחמה, אסון, מגפה, וכו' לבסוף ישמידו את כל שאסף וחסך הרשע בדרך המרמה.
אָהֳלֵי-שֹׁחַד: אהלים שיש בהם רכוש שהושג בדרכי מרמה
פסוק 35:
לה. הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן; וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה.
שום דבר טוב אינו נובע מהרשעים ומעשיהם.
מחשבותיהם הוגים ברשע ועוול [כהריון מחשבתי], ואז מעשיהם המוציאים לפועל את מחשבותיהם, גורמים לאסונות, שבר, צער וכאב.
אליפז ממשיך לתאר את חיי הרשע ואומר: כמו שהבטן שומרת על הוולד עד שיצא, כך מוחו של הרשע שומר על העוול והפשע עד שסיים לתכננו וחושב שהתוכנית מושלמת. כשתוכנית הרשע יוצאת לפועל – רק רע נובע ממנה.
אליפז מסיים את נאומו בציון גורלו המר של הרשע.
מילותיו של אליפז מציינות מבחינה פיזית את שנותר לאיוב בידו ולכן נראה שאליפז אומר ובאופן ישיר לאיוב – עליך דברתי כל הפרק.
במהלך השיעור אחת מהמשתתפות שאלה:
ומה עם אשתו של איוב?
מן הסתם גם היא יכלה לשמוע את כל הנאמר וראתה את בעלה סובל לא רק מן האסון המשפחתי, אלא גם מחריצת הדין על ידי רעיו של איוב.
אמת היא שאשת איוב אינה מוזכרת רבות בספר.
האיזכור הראשון נמצא בפרק ב 9:
"ותאמר לו אשתו: עודך מחזיק בתומתך? ברך אלוהים ומת!"
בקשתה של אשתו לא נבעה משנאת אלוהים אלא מדאגתה ואהבתה לבעלה איוב.
היא באמת האמינה שאלוהים צדיק ימית את בעלה אילו זה יאמר מילה רעה נגד אלוהים וכך יינצל מן הסבל הבלתי נסבל בו שרה.
תשובתו של איוב נכנסה עמוק לתוך ליבה של אשתו ומאז היא למדה להכיר את בעלה הצדיק בדרך שלא ידעה לפני כן.
איוב ענה לה: "…ויאמר אליה: כדבר אחת הנבלות תדברי. גם את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל? בכל זאת לא-חטא איוב בשפתיו." (ב 10).
אשת איוב אומנם לא מוזכרת עד סוף הספר, אך לאורך כל הספר היא הייתה עדה לביקורת הלא צודקת שבעלה סופג, ואל מול ביקורת שכזו הוא עדיין שומר על תומתו.
אשת איוב למדה להכיר את אלוהים ברמות שלא חוותה קודם לכן דרך עדותו של בעלה.
בסוף הספר הזוג זכה לברכה גדולה, להביא לעולם עוד עשרה ילדים.
בפרקים טז-יז עונה איוב לאליפז ורעיו וכל שנותר לו לומר זה – אלוהים עדי!