תשובת איוב לאליפז: דבריכם דברי-רוח (חסרות בסיס)
דברי איוב לאלוהים: אל תשכח צרתי
בתשובתו הראשונה לרעיו איוב קרא לאלוהים שיעמיד אותו למשפט ויבחן את תום לבבו.
זעקתו למשפט הצדק של אלוהים הייתה מבחינתו של איוב כמו דרישת נאשם הבטוח בצדקתו שיבדקו אותו בו במקום במכונת אמת ויסירו כל ספק לגבי צדקתו.
רעיו של איוב פרשו את זעקתו של איוב בדרך הפוכה לחלוטין.
מבחינתם הם ראו בכך ניסיון של איוב לכסות את פשעיו, ומכאן, ראיה ניצחת לאשמתו. שהרי, אלוהים לא ירד ארצה כדי לנהל משפט ציבורי…
מבחינתם, האסונות שפקדו את איוב בזה אחר זה היוו הוכחה שיד אלוהים בדבר וסיבתם הרי חטאו הגדול של איוב.
איוב רואה עצמו נטוש מאל ומאדם.
ממעמד רם של עושר ומכובד מפי כל, איוב כעת עזוב, פגוע, סובל ונחשב לרשע הגדול שיום הצדק של אלוהים פגש אותו לבסוף.
הכרה זו מגדילה את אסונו של איוב שבעתיים.
במחזור הראשון איוב התלונן ביחוד על זעם אלוהים כלפיו: "כי חיצי שדי עימדי, אשר חמתם שותה רוחי" (ו 4).
במחזור השני איוב מתמקד על שנאת בני האדם אליו: "פערו עלי בפיהם, בחרפה היכו לחיי…" (טז 10).
נאומו של איוב המתפרס על פני פרקים טז-יז מחולק לארבעה מאמרים.
מאמר ראשון: טז 2-6. אין כל חדש בדברי הרעים לאיוב
מאמר שני: טז 7-17. איוב מתלונן לאלוהים על יסוריו הגדולים
מאמר שלישי: טז 18 – יז 9. איוב תובע מאלוהים דין צדק בינו לאלוהים ובינו לרעיו
מאמר רביעי: יז 10-16. תנחומי הרעים הינם הבל, שהרי המוות קרוב.
מאמר ראשון: טז 2-6: אין כל חדש בדברי הרעים לאיוב
איוב מביע את סלידתו מנאומי רעיו, שאינם אלא חזרה על נאומיהם הקודמים:
אותה תורה של גמול ועונש לרשע.
איוב כואב על כך שרעיו כביכול באו לנחמו, אך בפועל מוסיפים על סבלו וצערו בכך שרואים בו האשם לכל אסונותיו.
א. וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
ב. שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת; מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם.
ג. הֲקֵץ לְדִבְרֵי-רוּחַ?, אוֹ מַה-יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה?
ד. גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה: לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי, אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים;
וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי.
ה. אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ-פִי; וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ.
ו. אִם-אֲדַבְּרָה, לֹא-יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי; וְאַחְדְּלָה מַה-מִּנִּי יַהֲלֹךְ?
פסוק 2:
ב. שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת; מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם.
רעיו של איוב באו אליו לנחמו לאחר ששמעו אודות האסונות שפקדו אותו.
בשבעת הימים הראשונים, ישבו רעיו ושתקו יחד עימו.
מן היום השמיני החלו השיחות אך מאז פתחו הרעים את פיהם, לא זכה איוב לנחמה כלל.
איוב אומר לרעיו:
כבר שמעתי מפיכם דברי בוז וביטול. עד כה שמעתי מספיק ויותר מילים שופטות שלא בצדק, המתארות אותי כרשע גדול, שכל הצרות אשר באו עליו אינם אלא משפט אלוהים הצודק על חוטאים גדולים.
מנחמי עמל כולכם: במקום לבוא ולהקל על משאי הקשה, אתם מנחמים מן הסוג שמוסיפים צער על צער.
במקום להקל על משאי, אתם באתם להוסיף על הקושי שלי.
פסוק 3:
ג. הֲקֵץ לְדִבְרֵי-רוּחַ?, אוֹ מַה-יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה?
היבוא פעם קץ לדברי ההבל חסרי התוכן והטעם שלכם?
מהו התמריץ שלכם לדבר כל כך הרבה וכל כך לא לענין?
מה המניע הנסתר שלכם לחזור ולומר את אותם הדברים במילים שונות?
האם משהו מכריח אתכם לענות?
הרי כל דבריכם אינם קשורים אלי ואינם מתארים את חיי ומעשיי…
פסוק 4:
ד. גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה: לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי, אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים;
וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי.
איוב אומר לרעיו באופן אירוני, סרקסטי: גם אני הייתי יכול לדבר בניחותה ובהיתנשאות, אילו אני הייתי במצבכם ובמקומכם.
אילו הייתי במקומכם, גם אני הייתי יכול לחבר מילים למשפטים יפייפיים הנשמעים כשירים – אך ריקים מכל רגש אמיתי…
ואז גם אני הייתי יכול להניע את ראשי כמשתתף בצערכם, אך בתוך ליבכם אתם חושבים: אוי, מי היה מאמין שהבן אדם הזה היושב מולי, העשיר והמאושר מאתמול, אינו אלא פושע גדול שדינו הגיע לבסוף.
פסוק 5:
ה. אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ-פִי; וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ.
לו הייתי במקומכם ואתם במקומי, כי אז יכולתי גם אני לחזקכם במילותי, ואז גם יכולתם לחוות את ניד שפתיי, דבריי, המלאים בתוכן, מסוגלים להקל מעליכם את סבליכם…
פסוק 6:
ו. אִם-אֲדַבְּרָה, לֹא-יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי; וְאַחְדְּלָה מַה-מִּנִּי יַהֲלֹךְ?
איוב אומר: אם אדבר – אדרוש משפט מאלוהים, או אודיע צדקי לבני אדם, כאבי לא יפחת.
ואם אשתוק – מה יגרע ממכאובי?
מדבריו אלו איוב מוכיח את רעיו שאינם חווים את אשר על ליבו ואינם מאמינים לדבריו.
לכן, מפנה איוב את המילים הבאות כלפי אלוהים.
מאמר שני: טז 7-17. איוב מתלונן לאלוהים על יסוריו הגדולים
מבלי יכולת לשתוק, איוב מתאר בדברים נוגעים עד הנפש את בדידותו מלאת העצב, והיותו מנודה מאדם ונרדף על ידי האל, על לא עוול בכפו.
ז. אַךְ-עַתָּה הֶלְאָנִי; הֲשִׁמּוֹתָ כָּל-עֲדָתִי.
ח. וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה; וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי, בְּפָנַי יַעֲנֶה.
ט. אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי, חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו; צָרִי יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי.
י. פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם, בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי; יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן.
יא. יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל; וְעַל-יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי.
יב. שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי; וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה.
יג. יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו, יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמֹל; יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי.
יד. יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל-פְּנֵי-פָרֶץ; יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר.
טו. שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי; וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי.
טז. פָּנַי חמרמרה (חֳמַרְמְרוּ) מִנִּי-בֶכִי; וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת.
יז. עַל לֹא-חָמָס בְּכַפָּי; וּתְפִלָּתִי זַכָּה.
פסוק 7:
ז. אַךְ-עַתָּה הֶלְאָנִי; הֲשִׁמּוֹתָ כָּל-עֲדָתִי.
איוב פונה לאלוהים ומציג את מצבו העגום והקורע את לב אלו המבינים נכוחה את מצבו.
אך כרגע, בשלב הנוכחי, אלוהים הוגיע אותי [ביסורים שהביא עלי].
אתה אלוהים השמדת [הפכת לשממה] את כל עדתי [ את כל בני ביתי, עבדי ורכושי].
במילים אלו איוב אומר "כן" ומצדיק את מילותיו המסכמות של אליפז בפרק הקודם – טו 34: "כי עדת חנף גלמוד ואש אכלה אוהלי שוחד…"
איוב אינו מסכים שהוא חנף לאלוהים, ואינו מסכים שהאסון בא עליו כי שוחד בידו, אלא, במבחן התוצאה – איוב נותר גלמוד וכל אשר לו הושמד – הפך לשממה.
פסוק 8:
ח. וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה; וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי, בְּפָנַי יַעֲנֶה.
הכאב, צער ויגון שבא עליי בעקבות אסוני, גרם לי להתכווץ – להיכנע – להיות חרוש קמטים.
השחין הרע המכסה את גופו של איוב משאיר את סימניו, ואלו מעידים על כאבו. פניי מהוים עד נאמן למכות שבאו עלי.
וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי: הרזון שלי, דמותי הרזה, כחושה וסובלת היא מהווה עד המצביע על כל אשר אני חווה.
פסוק 9:
ט. אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי, חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו; צָרִי יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי.
חרון אלוהים טרף אותי.
איוב מתאר את מכותיו של אלוהים עליו כמשל לפעולת הטריפה של טורף את קורבנו.
האריה טופס את טרפו וגוזר אותו לגזרים.
כך בדיוק מרגיש איוב. כל אשר היה לו כשלם הפך למפורר ונעלם.
ילדיו, עבדיו, רכושו, מעמדו. לא נשאר דבר ממה שהיה קודם לכן. ממש כאילו טורף טרף טרף.
– היכה בי עד שלא נשאר איבר שלם.
וַיִּשְׂטְמֵנִי: נוטר לי איבה.
הרגשתו של איוב כאילו אלוהים שומר לו חטא קדמון או דבר שלא נסלח לו.
איוב מגיע למסקנה זו בגלל ריכוז המכות והאסונות שבאו עליו.
'המכות והאסונות שבאו עלי מתורגמות בעיני הציבור כאילו הייתי פושע הדור, ולכן כולם מביטים עלי בעצבים וכעס – חורקים עלי שיניהם, כאילו גזלתי מהם דבר יקר. כאילו בניתי את הוני ורכושי על גזל.'
צָרִי יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי: שונאי, אויבי, לוטשים עיניהם עלי כאילו הייתי אויב העם. אילו היו יכולים, גם היו מוסיפים מכות על מכותיי.
כל זאת מדוע?
כי אסונותיי העל טבעיים מהווים עדות [לדעתם ולדעת כל בר דעת] שיד אלוהים בדבר, והרי אלוהים מעניש בצדק ואינו טועה…
מבחינתם קיימת סיבה אחת למצבי – חטאים גדולים! ולכן זעם כל יודעי מופנה כלפיי.
פסוק 10:
י. פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם, בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי; יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן.
ואוייבי, מרגע שהגיעו למסקנה שאלוהים מכה אותי על פשעיי וחטאיי, החליטו גם הם להצטרף למכים אותי.
פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם: הם אמרו לעברי מילים קשות [ראה מילים דומות בתהילים כב 14].
בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי: מבטא ציורי ליחס בוז וקלון.
אני יוצא מהנחה שהסובבים את איוב לא היכו אותו באופן פיזי, אלא עשו למעלה מזה במילותיהם ומבטיהם אליו. [ראה מילים דומות באיכה ג 30].
יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן: יתאספו ויתחברו כדי להציק לי.
פסוק 11:
יא. יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל; וְעַל-יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי.
אלוהים מסר אותי לידיהם של רשעים – אנשי עוול.
ניתן להבין מדברי איוב שבעקבות דעתם של רעיו עליו, אנשים אחרים, יתכן אספסוף, אימץ את מסקנת הרעים והרגיש חופשי להתעלל באיוב – במילים וביחס.
עֲוִיל: רשע
יִרְטֵנִי: ישפילני, יורידני [כמו ביירוט מטוס…]
פסוק 12:
יב. שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי; וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה.
בהיותי שליו: בימי גדולתי לא פחדתי, כי ידעתי ששלום לי עם אלוהים.
שלוותי לא נבעה מכספי ואוצרי אלא מתוך השלום שהיה לי עם אלוהים.
ידעתי שאלוהים לא יפגע בי לחינם.
והנה, בהיותי שליו ונהנה משלום עם אלוהים, דווקא הוא אלוהים שבר אותי לרסיסים.
וַיְפַרְפְּרֵנִי: פורר אותי, שבר אותי לרסיסים. זעזעני
כל אשר בא עלי הגיע בהפתעה גמורה.
הפושע והרשע כל העת מתכוננים למכה שתנחת עליהם. לא כך הצדיק. בטחונו באלוהים שיגן עליו וילחם את מלחמותיו.
והנה, בעוד נפשי ומוחי חושבות כצדיק – אלוהים פועל נגדי כאילו הייתי רשע.
לכן הכל בא עלי בהפתעה גמורה, זעזעני ושיבר אותי לרסיסים
וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי: כמו חיה שנתפסה בהפתעה ואינה יכולה לזוז יותר, כך אלוהים תפס אותי בעורפי – בהפתעה – ופיצץ את חיי (ירמיהו כג 29: "וכפטיש יפוצץ סלע")
וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה: אלוהים העמיד אותי כמו מטרה במטווח אליה כולם מכוונים את חיציהם.
פסוק 13:
יג. יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו, יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמֹל; יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי.
רַבָּיו: הציידים והמורים בקשת המלווים אותו.
איוב מתלונן על כך שאלוהים הפך אותו למטרה עבור כל מי שחפץ לפגוע בו.
וכל שאר האנשים מדומים לציידים וקשתים המכוונים את חיציהם אל איוב ופוגעים בו.
והציידים מוכשרים ואינם מפספסים את המטרה.
חיציהם אינם פוגעים באיברים שאינם חיוניים אלא – בכליות.
הפגיעות כל כך קטלניות עד כי המרה המחוברת אל הכבד נקרעת ונשפכת החוצה מגופי.
בעולם העתיק הכליות, הכבד והמרה היוו כינוי ללב ולדם, מקום שהחיים תלויים בו. [ראה איכה ב 11, ג 13, משלי ז 23, איוב כ 25].
רבותי:
איוב אינו מתייחס ומתכוון לאנשים הבאים עם מקלות ומפלים בו את מכותיהם.
כל התייחסויותיו הן לגבי מילים פוגעות ומבט עיניים.
לכן, עלינו להזכיר לעצמנו את שאנו יודעים היטב.
למילים יש כוח רב ממכות.
גם מילים יכולות לפלח לב ולהרוס חיים.
לכן כל כך חשוב לשמור על הלשון.
פסוק 14:
יד. יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל-פְּנֵי-פָרֶץ; יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר.
אלוהים מכה אותי [בהיותו מאפשר לכל החפץ בכך] להכות אותי מכה אחר מכה. כך שעוד לפני שהמכה הראשונה מסתיימת, הנה באה לה המכה השניה וכך הלאה.
פֶרֶץ עַל-פְּנֵי-פָרֶץ: מקביל ל: "שבר על שבר" (ירמיה ד 20), מכה על מכה וכו.
יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר: כגיבור הרץ במלחמה.
מכאן – אלוהים מביא עלי את היסורים והמכות באופן כל כך החלטי ונחוש, ממש כמו נחישותם של גיבורי מלחמה לפרוץ לעיר דרך כל סדק אפשרי ולהביא למפלתה.
ומכאן שאלתו של איוב: מהי הגבורה להכות עד דק אדם כמוני, שלא עשה עוול ואינו מתכוון להתגונן או להחזיר מלחמה שערה?
פסוק 15:
טו. שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי; וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי.
איוב מתאר את מצבו: כמוהו כפצוע אנוש המלקק את פצעיו ומנסה בשארית כוחותיו לשמור על גחלת חיים.
איוב טוען שכיסה את עורו בשק. כמנהג אבלים, אך במובן אחר, גם כמכסה על פצע כדי לא לחשוף את העור הפגוע
גִלְדִּי: עורי
וְעֹלַלְתִּי: שמתי, נעצתי
וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי: השפלתי כבודי לעפר.
ממקום רם של כבוד, עושר ומעמד, איוב הגיע לשפל המדרגה בה הוא מוכה, מושפל וחסר כל ערך בעיני כל המביטים עליו.
פסוק 16:
טז. פָּנַי חמרמרה (חֳמַרְמְרוּ) מִנִּי-בֶכִי; וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת.
חֳמַרְמְרוּ: אדמו, נהיו אדומים.
פני הפכו לאדומים, התנפכו מרוב בכי והתרגשות. ועל עפעפיי פרושה חשכת המוות.
פסוק 17:
יז. עַל לֹא-חָמָס בְּכַפָּי; וּתְפִלָּתִי זַכָּה.
ומדוע כל המתואר מעלה בא אלי או מגיע לי?
הכל בא עלי ללא פשע ורשע שביצעתי.
מילותי ובקשתי מאלוהים נקיה וזכה. אין בפי צביעות וחנופה. טהור הייתי במחשבותי ובמעשיי.
להזכירנו, איוב אינו טוען שמעולם לא חטא, אלא שתמיד התוודה על חטאיו, הגיש קורבן לאלוהים ושמר על נקיון כפיים כלפי אלוהים.
בטחונו של איוב בסליחת אלוהים איפשרה לו לומר: אני נקי כפיים וטהור.
עקרון זה ראוי שנאמץ לחיינו גם כן.
כולנו חוטאים.
אך אלוהים מבטיח לנו שאם נתוודה על חטאינו, נאמן הוא וצדיק לטהרנו מכל עוולה (יוח"א א 9).
מאמר שלישי: טז 18 – יז 9. איוב תובע מאלוהים דין צדק בינו לאלוהים ובינו לרעיו
איוב מגיע שוב אל הנקודה, שהביאה אותו לידי התמרמרות אין גבול: הכרת צדקתו ותומתו, בעוד שכל סבלו עליו ללא סיבה ידועה, ואלוהים ואדם חושבים אותו לחוטא ופושע.
יח. אֶרֶץ, אַל-תְּכַסִּי דָמִי; וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי.
יט. גַּם-עַתָּה הִנֵּה-בַשָּׁמַיִם עֵדִי; וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים.
כ. מְלִיצַי רֵעָי! אֶל-אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי.
כא. וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם-אֱלוֹהַּ; וּבֶן-אָדָם לְרֵעֵהוּ.
כב. כִּי-שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ; וְאֹרַח לֹא-אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ.
פסוק 18:
יח. אֶרֶץ, אַל-תְּכַסִּי דָמִי; וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי.
איוב זועק את אחד מהמשפטים קורעי הלב בכל הספר.
איוב מבין שימי חייו על פני הארץ ספורים – מפאת מחלתו וכאבו.
איוב יכול להשלים עם מותו, אך אינו מוכן להשלים עם העובדה שדם צדיק יישפך על האדמה על לא עוון.
איוב אינו מוכן לעזוב את החיים הללו כאשר כל יודעיו ומכריו חושבים שאסונו בא עליו כגמול צודק מאלוהים על פשעי הרשע.
איוב זועק למען ידע העולם שדם נקי נשפך!
אַל-תְּכַסִּי דָמִי: ארץ, אדמה, אל תכסי את דמי ודם ילדיי ותבלעהו, כך שבני אדם לא ידעו את העוול שנעשה לי ולהם.
הדם הצדיק שלי ושלהם יזעק עד השמים כדי שהצדק יצא לאור.
כתבי הקודש מלמדים שנפש האדם בדם (ויקרא יז 11).
מסיבה זו אלוהים מצווה לכסות את הדם בעפר ולא להשאיר דם אדם חשוף על פני האדמה.
כתבי הקודש מלמדים שדם נקי שנשפך זועק מן האדמה לצדקת אלוהים (בראשית ד 10: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה…").
רעיון דומה אנו גם מוצאים בספר ההתגלות פרק ו 9-10, שם נפשות הטבוחים זועקים לאלוהים: עד מתי? ז"א, הצג את משפטך הצודק בהקדם. אל תיתן לרשע לחגוג ולפשע להצליח.
גם נביאי התנ"ך השתמשו באותו מטבע לשון: ראה ישעיה כו 21: "…הנה ה' יוצא ממקומו…וגלתה הארץ את דמיה, ולא תכסה עוד על הרוגיה…".
יחזקאל הנביא בפרק כד 6-8, הביע את משפטו הצודק של אלוהים ואמר שאין כפרה לדם הנקי שנשפך בירושלים: "…אוי…עיר הדמים… כי דמה בתוכה היה… לא שפכתיהו על הארץ לכסות עליו עפר. להעלות חמה, לנקום נקם, נתתי את דמה על צחיח סלע, לבלתי היכסות."
בטענתו של איוב יש מן רמז לכך שכאילו גם אלוהים בעצמו, כביכול, שופך דם נקי.
איוב יודע שאין זה כך, אך בזעקתו הוא כאילו "דוחף ומכריח" את אלוהים לגלות את הקלפים: 'מדוע אתה עושה לי את שאתה עושה?'
וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי: אדמה יקרה, ארץ יקרה, אל תאפשרי לזעקתי להיבלע בתוכך כך שלא ידעו שדם נקי נשפך.
ארץ יקרה, אל תשתתפי במעשה הנפשע של שפיכת דם נקי – אנא, אפשרי לדמי לצעוק ולזעוק – נעשה לי עוול. לא פשעתי! אני מבקש צדק!
פסוק 19:
יט. גַּם-עַתָּה הִנֵּה-בַשָּׁמַיִם עֵדִי; וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים.
איוב בטוח בצדקתו ותומתו ולכן אומר:
העד האמיתי שלי נמצא בשמים.
וְשָׂהֲדִי: העד שלי (בארמית). ראה בראשית לא 47.
איוב יודע ששום דבר אינו נסתר מעיניו של אלוהים ולכן בטוח שיש אחד לפחות שיודע את האמת לאשורה.
לאיוב אין ספק בצדקתו של אלוהים – הוא פשוט רוצה לדעת מדוע אלוהים איפשר את מה שקרה, ומה תכלית כל המקרה.
ראוי גם לנו לזכור שיש לנו עד נאמן בשמים.
האדון ישוע המשיח הוא הפרקליט שלנו.
הוא הודף את תלונות המקטרג ואומר – סלחתי, אני יודע.
ראה זכריה פרק ג 1-9.
ולכן תמיד נזכור: אם יהוה לנו – מי יעמוד נגדנו? [אל הרומים ח 31].
במשפט זה גם טבועה תקוותו של איוב.
איוב יודע שהצדק יצא לאור – הוא יודע שלבסוף זה יתרחש בשמים – אך הוא חפץ שהאמת הזו תהיה ידועה גם לכל מאשימיו כאן בארץ.
פסוק 20:
כ. מְלִיצַי רֵעָי! אֶל-אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי.
איוב פונה לרעיו ומשתמש במשחק מילים.
מליצי רעי: אתם, רעי, שבמקום להשתתף בצערי, אתם לועגים לי – לץ..זדים הליצוני (תהילים קיט 51).
לכן, אל לי לבכות לפניכם ולבקש מכם רחמים…
את דמעותיי אני מפנה לאלוהים.
עד כמה שהדבר נשמע אירוני, החברים שלו הם הם אלו הדוחים אותו למען ייבקש מחסה מפניהם אצל אלוהים.
פסוק 21:
כא. וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם-אֱלוֹהַּ; וּבֶן-אָדָם לְרֵעֵהוּ.
איוב מביע משאלה ואומר:
אפשרות א: הלוואי שאלוהים היה המוכיח והעד ביני לבין שאר האנשים.
אפשרות ב: הלוואי שהיה מישהו שיכול להציג את המקרה שלי לפני אלוהים, כמו שקיימים בני אדם המגשרים בין איש לרעהו.
מכאן, תפקידו של העד, הפרקליט, הסנגור שאיוב יודע על קיומו.
פסוק 22:
כב. כִּי-שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ; וְאֹרַח לֹא-אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ.
בפסוק האחרון בפרק זה איוב מנמק את בקשתו למשפט מהיר:
מספר שנות חיי שנותרו לי בעולם הזה הינו מוגבל ומצטמצם. מחלתי ויגוני מבהירים לי שזמני בעולם הולך ותם.
וְאֹרַח לֹא-אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ: אני הולך בדרך שלא אשוב אליה בחזרה.
במילים פשוטות, לאחר מותי הקרוב, כבר לא אוכל לזעוק ולבקש את צדקתי בארץ כפי שאני עושה כעת.
לכן אלוהים, אנא, גלה את צדקתי לעולם, עכשיו.
מדבריו של איוב ברור לנו שהוא יודע שהצדק בסופו של דבר יתגלה. אך כמו כל אחד מאיתנו, אנו רוצים לראות את הפנים של בני האדם שהאשימו אותנו – שלא בצדק – משתנים ואומרים – תעינו.
הלוואי שכולנו נסתפק בגילוי הצדק בתזמון של אלוהים.
נאומו של איוב ממשיך לאורך פרק יז.