תשובתו של איוב לרעיו לאחר נאומו הראשון של צופר.
נאומו של צופר היה לאיוב כ 'קש ששבר את גב הגמל'.
לפיכך, ראוי להתרענן בחזרה על סיכום דבריו של צופר וכך נבין טוב יותר את עוצמת תשובתו של איוב וחריפותה.
כמו שכל דברי בלדד כבר היו כלולים או רמוזים בדברי אליפז, כן גם כל דברי צופר רמוזים בדברי קודמיו.
כאשר צופר חוזר על אמרי קודמיו, הוא מאשרם.
צופר הוא הצעיר שברעים. הוא אינו מגיע לאיוב כאדם שעברו עשיר בנסיונות שונים כדוגמת אליפז ובלדד.
א. צופר נשען באימרותיו על אמונה תמימה בחכמת אלוהים, שאין האדם מסוגל לרדת לעומקה. מכיוון שהאדם אינו יכול לרדת לעומק דעתו של אלוהים, ומכיוון שאלוהים צודק בכל, כל שנותר לאדם זה להסכים עם אלוהים, לחזור בתשובה ולהנות מרחמי אלוהים.
ב. אם אדם אינו מבין על מה ומדוע אלוהים הענישו, עליו עדיין להיכנע ולחזור בתשובה כי אלוהים מן הסתם מצא עוול או חטא שאותו אדם לא ראה, הבין או השכיל להסיר מחייו.
לאור הבנתו הזו, צופר מעודד את איוב ותובע ממנו לחזור בתשובה. אם יעשה כך, יזכה לחוות את ברכות אלוהים.
כאמור, דבריו של צופר נאמרו באופן חד, קשה וישיר.
לדעתו, חטאיו של איוב גדולים יותר מהסבל שבא עליו.
לדעתו, איוב שקוע כל כך בחטא עד כי הפך לעיוור לחטאים רבים.
תשובתו של איוב מתפרסת על פני פרקים יב, יג ו-יד.
פרקים יב-יד:
איוב פותח בלעג מר על רעיו החושבים את עצמם כיודעי כל, ומנקודה זו הם באים ללמדו אודות כוחו ודעתו של אלוהים. איוב מבחינתו מכיר את גדולתו של אלוהים לא פחות טוב מרעיו ולכן כל דבריהם אינם משרתים דבר ואינם עונים לשאלותיו.
א. וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
ב. אָמְנָם כִּי אַתֶּם-עָם; וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה.
איוב מדבר בשנינות – סרקזם:
אתם אומנם רבים. דעתכם אכן דעתם של שאר בני האדם. חכמתכם מקובלת על כל העם. אתם מרכזים בקרבכם חכמה של עם שלם.
אתם התגשמות החכמה, ולכן, כשתמותו אתם, תחדל חכמה מן העולם…
ג. גַּם-לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם, לֹא-נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם; וְאֶת-מִי-אֵין כְּמוֹ-אֵלֶּה?
גם לי שכל, הבנה וחכמה כמו לכם. איני טיפש או חסר הבנה הזקוק לחכמה בסיסית כפי שצופר טוען (יא 12).
חוכמתי והבנתי אינה נופלת מזו שלכם.
בחלק האחרון של הפסוק איוב מבהיר את השנינות שבדבריו.
וְאֶת-מִי-אֵין כְּמוֹ-אֵלֶּה?
ולמי אין את החכמה והאפשרות השכלית להגיע למסקנות שאתם הגעתם אליהן?
מי אינו יודע את הדברים שאמרתם?
לא חידשתם דבר במילותיכם שכן כל בר-אנוש יודע ומבין זאת.
לכן, לא חידשתם לי דבר ולא עניתם לשאלותיי הגדולות.
ד. שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה, קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ; שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים.
אתם צחקתם לי באמרכם: האם יענה לך אלוהים כשתקרא אליו?
אתם ניצבים מולי ומציגים עצמכם כצדיקים תמימים אשר זוכים לתשובה מאלוהים על כל שאלותיהם, ואילו אני נתפס בעיניכם כרשע שאינו ראוי שאלוהים יענה לו [ראה לדוגמא ירמיה כ 7).
כאשר אני מתפלל ומבקש מאלוהים דבר, אני נתפס בעיניכם כבדיחה, שהרי איזה סיכוי יש לרשע לקבל תשובת חסד מאלוהים?
ה. לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן. נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל.
בפסוק 5 איוב ממשיך לתאר את הבוז לו הוא זוכה מרעיו.
לַפִּיד בּוּז: פיד במובן אסון (ראה איוב לא 29: אם אשמח בפיד משנאי. ראה גם משלי כד 22).
עַשְׁתּוּת: מחשבה [עשתונות…]
לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן: לפי מחשבתו של השאנן, הבטוח בעצמו.
לפיכך, לפי מחשבתו של השאנן, המאושר, הבוטח בעצמו, מגיע לאומלל רק בוז.
נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל: בעיטת בוז מגיעה לאלה שרגלם מועדת, והם נכשלים ונופלים, זהו תמיד חלקם של עלובי הגורל. אנשים שכאלו נחשבים לשנואי אלוהים ומצווה היא לרודפם ולבוז להם.
ו. יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים, וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל. לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ.
יִשְׁלָיוּ: שלוו, שקט (ראה תהילים קכב 6 – ישליו אוהבייך)
שלווים ושקטים הם האוהלים אצל השודדים, הראויים לזעם אל.
מנוחה שלמה יש לא לפורשים כפם לאל [בעלי לב נקי וחיים ללא דופי], כי אם למכעיסי אל ברשעתם.
מה איוב מנסה לומר במשפט זה?
הרי אתם יודעים היטב שלעיתים אלוהים אינו מוכיח או מעניש את הפושעים מיד לאחר שחטאו. לעיתים אנו עדים למצב בו הפושע מצליח בפשעיו ואף זוכה ליהנות מגמול פשעו.
אם כן, מדוע לא תוכלו לקבל את העובדה שאלוהים לעיתים מאפשר לצדיק לסבול ולא בהכרח בגלל פשע שביצע?
במשפטים אלו איוב מוכיח לרעיו שכל הנחותיהם וקביעותיהם לגביו, חסרות בסיס.
בפסוקים 7-10 איוב עונה לרעיו ואומר להם שכל מסקנותיהם כל כך פשוטות עד כי החיות עצמן מכירות עובדות אלו.
ז. וְאוּלָם שְׁאַל-נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ; וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד-לָךְ.
ח. אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ; וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם.
ט. מִי לֹא-יָדַע בְּכָל-אֵלֶּה, כִּי יַד-יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת?
י. אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל-חָי; וְרוּחַ כָּל-בְּשַׂר-אִישׁ.
תשאל את הבהמות ויאמרו לך, גם את עוף השמים.
דבר אל הארץ והארץ תאמר לך, ואפילו דגי הים יוכלו 'לומר' לך את גבורות אלוהים.
איוב אינו מצפה שרעיו ילכו לשוחח עם הבהמות, העופות והדגים, אלא רוצה לומר ש:
א. לו גורמי טבע אלו היו מדברים הרי שגם החיות הללו היו יודעות לומר את הלקחים הגדולים אודות אלוהים. שאלוהים ברא את הבריאה ומתחזק את כל ברואיה.
ב. ניתן להגיע למסקנות אלו רק מן המבט על כל עולם החי. כל הבריאה מפארת את אלוהים ומוכיחה כי הוא קיים, ריבון ועצום (תהילים יט).
הרי אלוהים הוא זה המחזיק בידו את חיי כל בעלי החיים ואת רוח כל בני האדם.
בהבנה מיידית, איוב אומר שחיי כל דבר חי נמצאים בידיו של הבורא – אלוהים.
במבט עמוק יותר של פסוק 10, ניתן ללמוד מעט יותר אודות ההבדל בין חיי החיות לחיי בן האנוש.
לחיה נפש ולאחר מותה מסתיים תפקידה בבריאה.
לאדם יש גם רוח חיים ונפשו לעולם אינה מתה.
נפש האדם יכולה להיוושע. לפיכך נפש הנושע תגיע לנוכחות אלוהים בשמים ותהיה בחברתו לנצח נצחים.
לעומת זאת, נפשו של הלא נושע תגיע לשאול ומשם לאגם האש לנצח נצחים.
נפש אדם אינה מתה, היא חיה לעולם אך או בברכה אצל אלוהים או בקללה בריחוק נצחי מאלוהים.
הכל מותנה באם האדם במהלך חייו ביקש באמונה את סליחת החטאים בדם המשיח ישוע.
בפסוק 11 איוב מסכם חלק מדבריו:
יא. הֲלֹא-אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן; וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם-לוֹ. [ראה גם לד 3]
כמו שהחך מבחין בטעם האוכל וכך בוחן האדם בין לאכול או לדחות את אותו אוכל, כך האוזן שומעת ומאפשרת לשומע לבחון בין אם לקבל את שהוא שומע או לדחותו.
מסקנה:
שמעתי את שאמרתם והגעתי למסקנה שאני דוחה את מסקנותיכם לגביי.
פסוק 12:
יב. בִּישִׁישִׁים חָכְמָה; וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה.
איוב מודה ומסכים שלזקנים חכמה, וחיים ארוכים אכן מוסיפים הבנה.
לדעתכם, עלינו לקבל מזקננו את חכמת המסורת העתיקה מבלי להרהר אחריה.
כך אמר בלדד: שאל נא לדור ראשון, וכונן לחקר אבותם (ח 8).
אליפז גם אומר בפרק טו 10: "…גם שב גם ישיש בנו"
אבל, במילותיו איוב גם מבהיר שמן הראוי כל העת לבחון טיבה של חכמה זו ומה הן תוצאותיה. עובדה היא שאיוב חולק על מסקנותיהם של רעיו.
בפסוקים 13-25 איוב מוכיח לרעיו שלאור מעשי אלוהים בבריאה ובחיי האדם, אפשר גם להגיע למסקנות הפוכות לגמרי מאלו שרעיו הציעו לגביו.
בפסוקים אלו איוב אומנם מציין את גדולתו של אלוהים, ריבונותו וגבורתו, אך בציון פגעים וצרות שבאפשרותו של אלוהים להטיל על בני האדם ובעלי החיים. כל זאת מבלי לפגוע בצדקתו וקדושתו של אלוהים.
מכאן, המסר של איוב הוא:
אם אלוהים הריבון אחראי לכל הפגעים המתרחשים בעולם, וזאת לא בהכרח מכיוון שהנפגע עשה מעשה נפשע, אז מדוע שתקבעו שכל הצרות שבאו עלי מקורם בחטא נפשע בחיי?
מדוע שתפקפקו בתומתי?
פסוק 13:
יג. עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה; לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה.
לאלוהים החכמה והגבורה
פסוק 14:
יד. הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה; יִסְגֹּר עַל-אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ.
אלוהים מסוגל להרוס (הכוונה לערים), ואלו לא תיבנינה עוד.
(במשפט זה יש רמז לדברי צופר בפרק יא 10).
פסוק 15:
טו. הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ; וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ.
אלוהים יכול לשלוט על תופעות הטבע. הוא מסוגל לייבש מקורות מים, ולגרום לבצורת ורעב. וברצונו, אלוהים גם יכול לצוות על המים לשטוף את הארץ ולהרוס ולהחריב הכל.
פסוק 16:
טז. עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה; לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה.
איוב אומנם מציין את גבורות אלוהים אך משתמש לעיתים קרובות בביטויים ומילים שרעיו השתמשו לפניו – וזאת כדי להוכיח להם שמסקנתם אינה נכונה ומדוייקת.
לפעולת אלוהים יש גוונים רבים ורק אלוהים יכול באמת לקבוע את הסיבה לכל פעולה המתרחשת ביקום.
אליפז הזכיר את נפלאות אלוהים במים ועבר לדבר בענין השגחת אלוהים על עסקי המדינה – ראה פרק ה פסוק 10 ואילך.
איוב משתמש באותו סגנון דיבור אך מוכיח את ההיפך ממה שקבע אליפז.
עוז ותושיה הן שתי מידות הדרושות למנהיגי מדינות.
כלומר, עוז ותושיה ניתנות מאלוהים למנהיגי מדינות כדי לנהל את מהלכי בני האדם והעמים בדרך ראויה.
והנה, בידיו של אלוהים כלים נוספים.
אלוהים הוא גם האחראי על מעשיהם של השוגגים והגורמים לשגגות. על מעשיהם של המרומים ועל מעשיהם של הרמאים.
אלוהים הוא האחראי הריבוני על מעשיהם של הטובים והרעים כאחד.
לו ירצה, לא יתרחש שום מעשה תחת השמים.
מכאן, גם השוגה וגם המשגה עושים את מעשיהם בזכות הכוח הניתן להם מאלוהים.
פסוק 17:
יז. מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל; וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל.
אלוהים הוא זה המסוגל ואף לעיתים ממש כך עושה. הוא מוליך יועצים (הכוונה ליועצי מלכים) בשטות כאשר הוא רוצה לערבב ולבלע חכמתם.
ראה לדוגמא את פועלו של אלוהים בבלבול המדיינים בספר שופטים ז, וכן בבלבול בני מואב ובני עמון כשעלו להילחם נגד יהושפט כפי שכתוב בספר דברי הימים ב פרק כ.
אלוהים אף מסוגל להשפיע על מוח השופטים כך שיחוו חוסר חכמה ודעת, מבוכה ואובדן עצות ויהפכם לכסילים (שמ"א כא 14, קוהלת ב 12, ז 25).
פסוק 18:
יח. מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ; וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם.
בכוחו של אלוהים להפר את שלטונם וריבונותם של מלכים ולשחרר את אלו תחת מרותם או האסורים על ידיהם (ראה ישעיה כח 22). ראה איך אלוהים פעל בליבו של כורש מלך פרס כדי שישחרר את בני ישראל מגלותם (ישעיה מה, מח)
אלוהים גם יכול לו ירצה, להפוך מלך לעבד או אסיר.
אזור, בא כאן במובן מלבוש פשוט וצר, חגורה, שלובשים על המתניים דבוק לבשר (ירמיהו יג 11).
דוד המלך מציין את ריבונותו של אלוהים בהורדת מלכים או בהמלכתם במזמור קיג.
פסוק 19:
יט. מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל; וְאֵתָנִים יְסַלֵּף.
בעת הקדומה הכוהנים היו משרתים כשרים, ראשי עם וגדוליו. בכלל בעת הקדומה, היו הכוהנים לחכמים והמלומדים. והנה, אלוהים מסוגל לעוור את חכמת החכמים והיועצים כך שהם יובלו אחר שקר או תרמית.
וְאֵתָנִים: חזקים
אלוהים בכוחו משנה את דעתם ודבריהם של האוחזים בשלטון או של השרים.
המילה כוהנים במשפט זה מקבילה למילה איתנים.
בנוגע לכוהנים ומנהיגי עם.
אלוהים הזהיר את בני ישראל שהוא עתיד לבחון את אמונתם ונאמנותם לו.
איך?
אחת מהדרכים שאלוהים בוחר היא לאפשר למורי שקר ונביאי שקר להפיץ את שקריהם ולמשוך את ליבות העם. ראה דברים יג 4.
מי שיפול בדברי השקר של אותם נביאי שקר ומורי שקר שלא ילין על אלוהים.
אילו היה נאמן לכתוב בדבר אלוהים, לא היה נופל במלכודת השקרנים.
וכך, אלוהים יכול גם לאפשר לרע להתקדם וזאת ככלי כדי לזקק את אמונת ילדיו ולבחון את נאמנותם לו.
פסוק 20:
כ. מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים; וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח.
אלוהים מסוגל להסיר את המילים הראויות והשוטפות מפיהם של הממונים על הדיבור – השרים והשליטים.
כמו כן בכוחו של אלוהים להסיר עצה, שכל ודברים של טעם שבכוחם להועיל מזקני העדה או העם – שמהווים מקור לחכמה עבור הצעירים מהם.
פסוק 21:
כא. שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל-נְדִיבִים; וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה.
בכוחו של אלוהים וביכולתו לשים לבוז את האצילים (תהילים קז 40).
וּמְזִיחַ: מזח (ישעיה כג 10), חגורה.
מרפה את החגורה, שהיא סמל הגבורה, של החזקים. ז"א, מחליש את החזקים, מסוגל לנטרל אותם מנשקם וכוחם.
אֲפִיקִים – ככל הנראה מתייחס לטבעות המהדקות את החגורה (איוב מ 18, מא 7)
פסוק 22:
כב. מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי-חֹשֶׁךְ; וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת.
אלוהים מסוגל לראות ולבחון גם את הדברים הנמצאים במעמקי החושך. ז"א, שום דבר אינו נסתר מעיניו (תהילים קלט 12: "גם חושך לא יחשיך ממך").
ביכולתו של אלוהים להעלות אל האור גם את החשכה הגדולה ביותר.
מכיוון שדברי איוב מתמקדים בתחום השלילי של כוח אלוהים, יש הטוענים שמשמעות חלק ב בפסוק זה היא:
אלוהים מסוגל להחשיך גם את האור.
פסוק 23:
כג. מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם; שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם.
אלוהים מגדיל, מרומם בגבורה ובשלטון עם או עמים, ואז משתמש בהם ככלי אותו הוא משמיד.
ראה לדוגמא את עמי בבל ואשור. ראה במיוחד ספר חבקוק פרק א.
או במידה וקובעים שהאות 'ה' צריכה לסיים את המילה משגיא. כי אז, אלוהים מוביל עמים להחלטות שגויות אשר מובילות להשמדתם.
שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם: פורש ממשלתם של עם מסוים על עמים אחרים, או פורש את ממשלת העמים על עמים וארצות.
וַיַּנְחֵם: ויעזבם. ז"א אלוהים יתן את העמים הללו אשר שקד על הרחבת גבולם, בידי אויביהם – ויאבדם.
פסוק 24:
כד. מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם-הָאָרֶץ; וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא-דָרֶךְ.
אלהים מסוגל ואף לעיתים עושה זאת. הוא מסיר את החכמה ממוחם של השליטים וכך גורם להם לתעות בדרכם כמו אובד במדבר (תהילים קז 40).
פסוק 25:
כה. יְמַשְׁשׁוּ-חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר; וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר.
אותם אלו שאלוהים הסיר מהם את החכמה ועיוור אותם מכל הבנה ודעת, מתנהגים כאילו הולכים הם בחושך. ז"א, אין להם מושג לאן הם הולכים או לאן מובילות אותם רגליהם (דברים כח 29, איכה ג 2). הם הולכים כשיכור שאינו יודע דרכו.
כאמור, בפרק יב איוב ציין אמיתות שכל בר דעת יודע ומבין אך כולן מתייחסות לכוחו המשחית של אלוהים.
בדרך זו איוב הוכיח לרעיו שההנחה בה אסון וצרה על אדם הינם ביחס ישיר לחטאו, אינם נכונים בכל מצב.
כמו שהפושע אינו נשפט תמיד בסמוך לחטאו ואף זוכה במקרים רבים ליהנות ממעשיו הנפשעים, כך גם יכול להיות מצב בו צדיק סובל, אך לא בהכרח בגלל חטא איום ונורא אלא מסיבה אחרת השמורה לאלוהים.
מכאן, אל לחברים של איוב לחרוץ את דינו לשלילה.
העובדה שאלוהים שולט בכל, גם על כל הרע שבעולם, יכולה להשקיט את ליבם של ילדיו.
אלוהים מעל כל הנעשה ביקום ושומר עלינו בכל מצב ומפני כל דבר.
בפרק יג איוב ממשיך במילות האכזבה שלו מידידיו.
איוב קובע שאין טעם ללמוד חכמה מידידיו, שהרי חכמתם כמוה כחכמת רופאי-אליל.
את כל פניותיו הוא מפנה לאלוהים בלבד.