המשך תשובתו של איוב לרעיו לאחר נאומו הראשון של צופר.
כאמור, נאומו של צופר היה לאיוב כ 'קש ששבר את גב הגמל'.
לפיכך, ראוי להתרענן בחזרה על סיכום דבריו של צופר וכך נבין טוב יותר את עוצמת תשובתו של איוב וחריפותה.
כמו שכל דברי בלדד כבר היו כלולים או רמוזים בדברי אליפז, כן גם כל דברי צופר רמוזים בדברי קודמיו.
כאשר צופר חוזר על אמרי קודמיו, הוא מאשרם.
צופר הוא הצעיר שברעים. הוא אינו מגיע לאיוב כאדם שעברו עשיר בנסיונות שונים כדוגמת אליפז ובלדד.
א. צופר נשען באימרותיו על אמונה תמימה בחכמת אלוהים, שאין האדם מסוגל לרדת לעומקה. מכיוון שהאדם אינו יכול לרדת לעומק דעתו של אלוהים, ומכיוון שאלוהים צודק בכל, כל שנותר לאדם זה להסכים עם אלוהים, לחזור בתשובה ולהנות מרחמי אלוהים.
ב. אם אדם אינו מבין על מה ומדוע אלוהים הענישו, עליו עדיין להיכנע ולחזור בתשובה כי אלוהים מן הסתם מצא עוול או חטא שאותו אדם לא ראה, הבין או השכיל להסיר מחייו.
לאור הבנתו הזו, צופר מעודד את איוב ותובע ממנו לחזור בתשובה. אם יעשה כך, יזכה לחוות את ברכות אלוהים.
תשובתו של איוב מתפרסת על פני פרקים יב – יד.
איוב פתח בלעג מר על רעיו החושבים את עצמם כיודעי כל, ומנקודה זו הם באים ללמדו אודות כוחו ודעתו של אלוהים. איוב מבחינתו מכיר את גדולתו של אלוהים לא פחות טוב מרעיו ולכן כל דבריהם אינם משרתים דבר ואינם עונים לשאלותיו.
לאורך פרק יב איוב גם כן מתאר את גדולתו וריבונותו של אלוהים ברמות שאינן נחותות מאלו של רעיו, אלא, איוב מדגיש איך כוחו, גבורתו ויכולותיו של אלוהים גם מתבטאות בקשיים ובצרות הבאים על בני האדם בעולם.
בפרקים יג-יד איוב מפנה את רוב שאלותיו כלפי אלוהים לאחר שנחל אכזבה מרה מתשובותיהם של רעיו – אותם כינה, רופאי אליל.
איוב ממשיך בפרק יד את שהתחיל בפרק יג.
פסוקים 1-6: אפסות האדם.
איוב מציין את אפסותו של האדם ומנגד את התביעות הגדולות של אלוהים מהיצור האפסי והיחס הנוקשה של אלוהים כלפיו.
א. אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע-רֹגֶז.
ב. כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל; וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד.
ג. אַף-עַל-זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ; וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ.
ד. מִי-יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא? לֹא אֶחָד.
ה. אִם חֲרוּצִים יָמָיו, מִסְפַּר-חֳדָשָׁיו אִתָּךְ: חֻקָּו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר.
ו. שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל, עַד-יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ.
פסוק 1:
א. אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע-רֹגֶז.
אדם הינו בריה חלשה, ילוד אשה, אשר מנת חלקה בחיים אלו כבר נגזרה על ידי אלוהים והיא: "הרבה עצבונך והרונך" (בראשית ג 15).
כבר מרגע הולדתו, יודע האדם כי ימיו קצובים ואף קצרים.
לא מספיק שימיו ספורים, מובטח לאדם כי ימים ספורים אלו גם יהיו מלאים ברוגז.
מכאן, לאדם מובטחים חיים של אכזבה, חוסר הצלחה, כישלון, עצב וכעס.
במילותיו איוב מציין סרקזם.
במקום שהאדם יהיה שבע ימים וקצר רוגז, האדם לפי תיאורו של איוב במצב הפוך:
קצר ימים ושבע רוגז.
פסוק 2:
ב. כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל; וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד.
האדם כפרח רך, כמו נבט הצץ מן האדמה, ומיד נובל וקומל (תהילים צ 6).
חיי האדם כל כך קצרים, עד כי הם נדמים לצל הזז במהירות ונעלם.
וְלֹא יַעֲמוֹד: ואין לו קיום
פסוק 3:
ג. אַף-עַל-זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ; וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ.
לאחר שאיוב מציין את אפסותו של האדם, הוא אומר בהשתוממות: גם על בריה עלובה שכזו פקחת עיניך להשגיח עליו בקפדנות, בעין רעה, שמא יחטא!
ואז, מאחר שאותו אדם חטא, שהרי אין לאותו אדם – כמוני, אפשרות שלא יחטא, אתה אלוהים מביא את החוטא בעל כורחו – אותי – למשפט, ומטיל עלי עונש כבד.
פסוק 4:
ד. מִי-יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא? לֹא אֶחָד.
איוב שואל:
מי יכול להוציא דבר טהור מדבר שהוא טמא ביסודו כהאדם? אף אחד!
איוב מציג את הקובלנה:
כל אדם נולד מיצור שבעצמו חוטא ואינו טהור.
אם כן, איך יתכן שיצור טמא יפיק יציר טהור? זה בעליל בלתי אפשרי לאדם.
בדבריו, איוב מחזק את הנאמר גם מפי דוד המלך בתהילים נא 7: "הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אימי".
מכאן, האדם מגיע לעולם הזה כשהוא במצב קללה וחוטא. לפיכך, מדוע להטיל על אדם שכך גורלו משפט כה כבד?
דבריו של איוב מציגים נאמנה את מצבו של האדם בכניסתו לעולם.
האדם מתחיל את קיומו בצורך שלו לרחמים וחסדי אלוהים.
האדם מתחיל את קיומו כשהוא נדון לעונש רק מעצם היותו נגוע בחטא – בקללת המוות של החטא.
לפיכך, כל שינוי במצבו של האדם חייב להיות בחסד אלוהים.
מכאן ישועת האדם היא פועל חסד של אלוהים. ראה ישעיה נג, אל האפסים ב 8-10.
פסוק 5:
ה. אִם חֲרוּצִים יָמָיו, מִסְפַּר-חֳדָשָׁיו אִתָּךְ: חֻקָּו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר.
מאחר שימי האדם קצובים וספורים, ואתה אלוהים יודע במדויק את מספר חודשי חייו, אתה אלוהים קבעת את גבול ימיו של כל אדם ואף אדם אינו יכול לעבור את המגבלה שאתה קבעת לחייו על פני כדור הארץ.
חֲרוּצִים: בהשאלה לגזר דין. "כן משפטך, אתה חרצת" (מל"א כ 40). גזורים קצובים.
מכאן, קיימת מקביליות בין:
אִם חֲרוּצִים יָמָיו = מִסְפַּר-חֳדָשָׁיו אִתָּךְ
חֻקָּו: גבול. ראה משלי ח 29: "בשומו לים חוקו ומים לא יעברו-פיו, בחוקו מוסדי ארץ".
ראה גם ירמיה ה 22: "שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנהו".
ראה גם משלי יד 13.
פסוק 6:
ו. שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל, עַד-יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ.
לאור כל שאמר איוב אודות גורלו של האדם כאדם, הוא מסיים ומבקש מאלוהים.
שְׁעֵה: סור (איוב ז 19)
אם כך גורלו של האדם, אז אלוהים בבקשה, הסר מן האדם את מבטך הזועם.
וְיֶחְדָּל:
א. ינוח מיסוריו
ב. ישלים את תקופת חייו
עַד-יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ: עד שימלא את העבודה שהוטלה עליו בחייו, ממש כפי שפועל השכיר בעבודתו.
כמו שאדם השוכר את הפועל השכיר מעניק לו את הגדרת התפקיד ואז מניח לו למלא את העבודה שלשמה שכרו, כך אתה אלוהים, בבקשה הניח לאדם מזעמך ותאפשר לו למלא את הייעוד שלשמו בראת אותו.
במילותיו של איוב יש מעין בקשה מאלוהים: אנא פעל בחסד רב יותר כלפי היצירים העלובים והמסכנים הללו שנקראים בני אדם.
פסוקים 7-12: קיום האדם דל מקיומו של העץ.
ז. כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה: אִם-יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף; וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל.
ח. אִם-יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ; וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ.
ט. מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ; וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ-נָטַע.
י. וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ; וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ?
יא. אָזְלוּ-מַיִם מִנִּי-יָם; וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ.
יב. וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא-יָקוּם: עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ; וְלֹא-יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם.
פסוק 7:
ז. כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה: אִם-יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף; וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל.
איוב מציין שלעץ יש תקווה גם אם כורתים את גזעו. גם אם ייכרת וייראה מת למראית עין, העץ יוסיף לצמוח. ענפים חדשים וטריים ימשיכו להחליף את היבשים והכרותים.
וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל: הענף הרך הצץ מן הגזע יוסיף לצמוח.
פסוקים 8-9:
ח. אִם-יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ; וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ.
ט. מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ; וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ-נָטַע.
איוב מדגיש את היתרון שיש לעץ לעומת חיי האדם השבירים:
גם אם גזע עץ יזקין וייראה כמת בגלל חום הקיץ או ריבוי השנים, הרי שאותו גזע או שורש שנראים אבודים וראויים לשריפה, יתעורר ויניב ענפים ברגע שיריח מים, ופרי, ממש כמו אילן רך שניטע זה מקרוב (ראה תהילים פ 12).
פסוק 10:
י. וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ; וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ?
הגבר לעומת זאת, נחלש, גווע – נושם את נשימתו האחרונה ומת, ואיה הוא?
איוב כאילו אינו אומר את שאר המשפט המתבקש…האדם שמת אינו קם לתחיה כך סתם אם יריח מים או גם אם יניחו אותו ליד גן ילדים שופע רעש של חיים.
האדם המת סיים לעולם את חלקו עם בני האדם החיים.
ראה קוהלת ט 5-6: "כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש."
למרות שאיוב האמין בתחיה מן המתים (יט 25), כוונתו בפסוקים אלו לציין שברגע מותו של האדם, נגמר לנצח שלב נוכחי זה בחייו.
פסוק 11:
יא. אָזְלוּ-מַיִם מִנִּי-יָם; וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ.
איוב ממשיך את ענין הפסוק הקודם – גבר מת כמוהו כים שיבש או כנהר שנהיה למדבר.
פסוק 12:
יב. וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא-יָקוּם: עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ; וְלֹא-יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם.
הגבר המת (כל אדם שנפטר), יישאר במצבו המת עד שלא יהיו שמים – לנצח.
עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם: עד שלא יהיו עוד שמים. ראה גם עד בלי ירח (תהילים עב 7), עד אפס מקום (ישעיה ה 8).
א. בצערו וסבלו, איוב פונה לאלוהים בשאלות רבות.
צערו וסבלו הביאוהו למקום בו עולה ספק או ביקורת.
למרות שאיוב חווה דברים נפלאים מאלוהים וידע רבות אודותיו, הצרות והסבל היוו גורם שדחף את איוב למקום ומצב לא בריא, בכל הקשור לקשר בינו לבין אלוהים.
מה לי ללמוד מכך?
צרה וסבל יכולים לעוות את הבנתי או הרגשתי כלפי אלוהים.
לכן, חשוב שנחנך את עצמנו ונאמן את ליבנו להישען בכל מצב על הכתוב והברור אודות אלוהים בכתבי הקודש.
ובעת צרה, נבקש מידידנו יראי האלוהים להזכיר לנו את האמת הבטוחה ולעודד אותנו להמשיך ולהישען עליה (משלי ג' 5-8).
ב. איוב מדבר על "אחרי המוות"
חשוב לציין שכתבי הקודש אינם מלמדים על קיום גלגול נשמות.
הכתוב בקוהלת ט 5-6 מהווה הוכחה שגלגול נשמות זו דיעה המנוגדת לדבר אלוהים.
פסוקים 13-15: איוב אומר: לו, בדומה לעץ, הייתה לאדם תקווה גם אחרי מותו!
יג. מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי, תַּסְתִּירֵנִי עַד-שׁוּב אַפֶּךָ; תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי.
יד. אִם-יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה? כָּל-יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל, עַד-בּוֹא חֲלִיפָתִי.
טו. תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ; לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף.
פסוק 13:
יג. מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי, תַּסְתִּירֵנִי עַד-שׁוּב אַפֶּךָ; תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי.
איוב מביע משאלה:
הלוואי שתשמור אותי בקבר, תסתיר אותי שם עד שיסור זעמך. תקבע גבול, מגבלת זמן לשהייתי בקבר, ואז תקימני ותחזירני לחיים – אך באווירה בה אינך זועם עליי.
איוב אינו רומז לכך שאלוהים אינו רואה את אשר בשאול, אלא כמת, אינו חוטא ולכן לא יחווה את זעם אלוהים.
פסוק 14:
יד. אִם-יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה? כָּל-יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל, עַד-בּוֹא חֲלִיפָתִי.
איוב שוב מציין משאלה:
לו הייתי בטוח בתקומתי, לו הייתי יכול לקוות לחיים חדשים אחרי חיי ארץ אלה,
כי אז הייתי מייחל וסובל את עינויי במנוחה כל ימי חיי –
עַד-בּוֹא חֲלִיפָתִי: (מחיים למוות)
כָּל-יְמֵי צְבָאִי: כל ימי עמלי בעולם הזה
פסוק 15:
טו. תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ; לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף.
וכאשר תקראני לחיים, אנוכי אענה לקריאתך, כאשר אתה אלוהים תתגעגע ותשתוקק לראות את יצורך שוב בין החיים.
במשפט זה איוב מציין את בטחונו בכוחו ויכולתו של אלוהים להקים מן המתים.
פסוקים 16-17: איוב חוזר לתאר את מצבו בהווה.
טז. כִּי-עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר; לֹא-תִשְׁמֹר עַל-חַטָּאתִי.
יז. חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי; וַתִּטְפֹּל עַל-עֲוֹנִי.
פסוק 16:
טז. כִּי-עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר; לֹא-תִשְׁמֹר עַל-חַטָּאתִי.
כעת, אתא אלוהים מקפיד עימי בכל. כשאני חוטא, אינך ממתין אלא מענישני מיד.
פסוק 17:
יז. חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי; וַתִּטְפֹּל עַל-עֲוֹנִי.
פשעי שמור בצרור (כך אינך יכול לשכוח דבר), ועוד תוסיף על עווני עוונות נוספים שאינם ראויים לעונש כפי שהענשת אותי (ראה שימוש בביטוי דומה: הושע יג 12, תהילים קיט 69)
פסוקים 18-22: היצורים החזקים ביותר אובדים לעולם, כל שכן האדם.
יח. וְאוּלָם הַר-נוֹפֵל יִבּוֹל; וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ.
יט. אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם, תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר-אָרֶץ; וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ.
כ. תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ; מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ.
כא. יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע; וְיִצְעֲרוּ וְלֹא-יָבִין לָמוֹ.
כב. אַךְ-בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב; וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל.
בפסוקים המסיימים את פרק יד ואת תשובתו של איוב לנאומו של צופר ושאר רעיו, איוב מציין מספר עובדות מן הטבע והחיים וכך הוא עונה לשאילתות ששאל אך לפני כן.
פסוק 18:
יח. וְאוּלָם הַר-נוֹפֵל יִבּוֹל; וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ.
גם הרים נופלים לנגד עינינו וסלעים נעתקים ממקומם.
רעידות אדמה משנות את התמונה הגיאוגרפית ומה שהיה עד לפני רגע הר מאיים, יכול להפוך לתל עפר.
בעיני הקדמונים, הר היה סמל למלוכה וממלכות (דניאל ד, זכריה ד 6, חבקוק ג 6).
מכאן, אלוהים מפיל ממלכות ואלו אינן חוזרות לכוחן שהיה להן לעולם.
פסוק 19:
יט. אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם, תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר-אָרֶץ; וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ.
המים השוטפים מסוגלים לשחוק אבן – לשנות צורת האבן לבלי חזור.
המים הזורמים השוטפים את הארץ סוחפים עימם את הצמחיה שעל הארץ ומשנים את תמונת המקום שבה זרמו לעולם.
באותה מידה – כך גם האדם לא ראוי שיקווה לשוב לאותו מצב שהיה לו לאחר מותו.
אמת היא:
בחיי הנושע, חייו יהיו שונים בתכלית השינוי לאחר שיקום לתחיה וישוב לחיות בממלכת אלוהים ולמלוך עימו.
האדון מבטיח לו שם חדש וחיים מלאי עשייה לכבודו.
לגבי האדם שמת במצב של חוסר ישועה: אותו אדם יקום רק כדי לעמוד מול כס המשפט של אלוהים, וזאת כדי לשמוע את דין אלוהים הצודק לגביו – לשלוח אותו לאגם האש לנצח נצחים.
כך או כך, אף מת לא ישוב לחיים לעשות את מה שעשה בדיוק לפני כן.
פסוק 20:
כ. תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ; מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ.
אתה אלוהים אוחז באדם אחיזה ניצחת (ירמיה ח 5).
אתה אלוהים מכריע את האדם כך שלא יוכל לקום או להתמודד עמך שוב.
וַיַּהֲלֹךְ: מבטא קצר במובן לבלי שוב
אתה אלוהים משנה את פניו של האדם (בעת מותו) ושולח אותו מארץ החיים לארץ המתים.
פסוק 21:
כא. יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע; וְיִצְעֲרוּ וְלֹא-יָבִין לָמוֹ.
אחרי מותו של האדם, הוא לא ידע ולא יהיה מעודכן לגבי שום דבר בחיי אלו החיים בארץ – גם לא בחיי היקרים לו ביותר – בני משפחתו (קהלת ט 5-6).
המת לא ידע אם בניו ייתעשרו (בראשית יג ב)
המת לא ידע אם בניו יהיו מעטים ונקלים מעוני, גם לא ירגיש במצבם.
פסוק 22:
כב. אַךְ-בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב; וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל.
כמו שהמת אינו יודע בכל הקורה ומתרחש בחיי בניו, כן הבנים (ילדיו), אינם חשים בצערו של אביהם המת, והוא נושא את כאבו לבדו. נפשו שלו תאבל…
שאלה:
האם נפש המת מסוגל לכאוב או לשמוח?
לאור הכתוב בבשורת לוקס ט"ז ניתן לומר בהחלט כן. העשיר שנשלח לשאול אכן סובל וזועק לנחמה.
שמחתם של ילדי אלוהים היא שבתקופת הנצח, כאשר יהיו בחברת אלוהים, בעת בה לא יחוו את תוצאות החטא והשפעתו, יסיר אלוהים מהם כל צער ודמעה (התגלות כ-כא)
סיכום:
בפרקים יב-יד איוב עונה לשלושת רעיו ולא רק לצופר שהיה הדובר האחרון בסדרת הנאומים הראשונה.
מענהו של איוב ערוך במתכונת המענות הקודמים: תחילה איוב מדבר אל רעיו, ואחר כך אל אלוהים, ומסיים בהזכרת המוות.
במענהו של איוב חוזרות כל טענותיו בהעמקה ובהרחבה.
כלפי אלוהים איוב טוען בפעם הראשונה שאלוהים נותן שלווה לרשעים (יב 6).
איוב עתיד להרחיב בנוגע לטענה זו בפרקים כא ו-כד.
העולה מדברי איוב הוא: לא קבלתי תשובה ראויה לשאלתי: מפני מה באו כל הצרות עליי.
הרעים של איוב, הטוענים שהם יודעים את התשובה, נתפסים בעיני איוב כחנפים.
כמו שטענותיו של איוב מנוסחות בלשון חזקה יותר, כך גם נאמנותו של איוב לאלוהים מובעת בלשון חזקה יותר מלפנים.
איוב דורש להישפט לפני אלוהים עם אלוהים.
מבחינתו של איוב אין בכך כל ניסיון להוכיח שיש פסול כלשהו באלוהים – חס וחלילה, אלא להוכיח לכל שהסיבה לצרותיו והאסונות שפקדו את חייו אינם נובעים מפשעים שעשה.
איוב מוכן לעמוד מול אלוהים מכיוון שהוא בטוח בצדקתו. איוב גם בטוח שאלוהים הצדיק יוכיח את צדקתו לכל.
רעיו של איוב אינם יורדים ככל הנראה לעומק כוונותיו של איוב ומפרשים את דבריו כאילו הוא מתנשא ומצטדק המעז לדבר דברי רהב, חירוף וגידוף.
עד כאן תשובתו של איוב לסדרת הנאומים הראשונה של רעיו.
כעת רעיו של דניאל עונים לו.
בפרק טו אליפז התמני פותח ואומר: איוב צדיק בעיניו, אך פיו ירשיעו.