נאומו השני של צופר
צופר אמנם לא מכחיש שלעתים גם הצדיק סובל, אך הוא מנסה להוכיח שגורלו של הרשע תמיד קשה יותר. הוא טוען: “כגודל הצלחתו הזמנית של הרשע, כך גודל מפלתו הסופית. — תמיד!” (קאסוטו)
צופר לא מחדש שום דבר בנאום הנוכחי. אולי הוא חושב: 'אם אני אחזור על אותם רעיונות ועקרונות שהעלו חבריי, אך אעשה זאת במילים חכמות ומלוטשות ותקיפות יותר — אולי איוב בכל זאת יקשיב לי, יכיר ברשעותו ויחזור בתשובה.'
פסוקים 3-1 הם דברי הפתיחה:
- וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר׃ לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי, וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי.
'השׂעיפים (המחשבות) שלי גורמים לי להשיב, וחוּשִׁי (הרגשות שבי) מאלצים אותי לדבר'.”
- מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע, וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי.
'שמעתי שהטפת לנו מוסר, איוב, ואתה מכלים אותי (פוגע בי) בדבריך — עד כדי כך שאני חייב לענות לך מתוך רוח הבינה שבי:'
פסוקים 5-4: הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי עַד — מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב, וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע?
צופר חוזר בפעם המי יודע כמה על מה שהוא ורעיו מציגים כחוק בל יעבור. הוא אומר: 'איוב, האם אתה לא מודע לחוק הזה שקיים "מִנִּי עַד" (מימי בראשית), החל מהיום שבו אלוהים שׂם את האדם על כדור הארץ? חוק זה אומר ש“רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב" (שִׂמחת הרשעים היא קצרה). אחרי רגע היא כבר נעלמת.'
האם צופר מתכוון ל”רגע” של ממש, למספר דקות בלבד? האם בחייו של רשע — או אפילו בחייו של כל בלתי מאמין — לא קיימת שמחה שמתארכת מעבר למספר רגעים? — לא נראה לי שזאת הכוונה, כי הרי כולנו מכירים לא־מאמינים שמביעים יותר שמחה בחייהם מהמאמין המשיחי הממוצע.
ובכל זאת קיים הבדל בין שמחת המאמין לבין שמחת הבלתי מאמין (ובוודאי הרשע). אדם לא נושע לעולם לא יכול להגיד בלב שלם "חֶדְוַת יהוה הִיא מָעֻזִי" (נחמיה ח 10). הוא ישאל: “איך העובדה שאלוהים נמצא שם למעלה בשמיים אמורה לתת לי חדווה (שמחה) ומעוז (כוח)?”
אדם לא־מאמין גם אינו יכול להזדהות עם דויד שמבקש מאלוהים: "הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ" (החזר נא לי את שמחת הישועה) [תהילים נא 14], כי אין הוא יודע מהי ישועה.
שמחתו נובעת אך ורק מדברים חולפים:
- מהצלחותיו,
• מדברים חומריים שמהם הוא נהנה,
• מאירועים משמחים כמו חתונה או לידת תינוק בריא,
• מקשר קרוב עם אדם אהוב,
• מהחשיפה ליופי ולעוצמה של הבריאה, של יצירת אומנות או מוזיקה.
ומפני שמקורות אלה לא באמת מספקים לטווח הארוך גולשים בני אדם רבים לערוצים נוספים שמבטיחים שמחה — או לפחות שחרור מלחצים:
- לחוויות מיסטיות כגון מדיטציה וחשיפה לכוחות רוחניים שאינם מאלוהים,
- לשימוש בתרופות — ובמקרה הגרוע לאלכוהול וסמים.
אך כל אלה לא מספקים לעד. בפועל רובם משמחים רק לזמן קצר יחסי.
שמחת הישועה, לעומת זאת, אינה תלויה בדברים חולפים או בבני אדם — היא תלויה באלוהים הנצחי, ומי שמחדש אותה בעת הצורך זה לא האדם עצמו אלא רוח הקודש.
בפסוקים 7-6 צופר ממשיך לתאר את שמחתו החולפת ואת הצלחתו הזמנית של הרשע:
6אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ, 7 כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד; רֹאָיו יֹאמְרוּ: “אַיּוֹ?”
"אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ" מכאן קיבלנו את המילה המודרנית “שיא” = הנקודה הגבוהה ביותר.
במילים פשוטות אומר צופר: 'אפילו אם, בשיא הצלחתו, יגיע ראשו של הרשע לגובה העננים (לָעָב), בסופו של דבר הוא 'יֹאבֵד' הוא יעלם 'כְּגֶלֲלוֹ' דהיינו, הוא עצמו לא יותר עמיד מהצואה שהוא מטיל.'
הרשע יעלם בכזו פתאומיות שמכריו יביטו סביב וישאלו בפליאה "אַיּוֹ"? אוּפּס, איפה הוא?
כמובן צופר חוזר כאן לנושא שמעסיק אותו ואת חבריו: הצלחתו ורוממותו לשעבר של איוב — ומפלתו שאותה ניתן להסביר, לפי דעתם, רק בצורה אחת: איוב חייב להיות רשע!
פסוקים 9-8 באים להדגיש עוד את זמניותו ואת אפסותו של הרשע:
8כַּחֲלוֹם יָעוּף [הרשע] וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה.
חלומות וחזיונות אינם משאירים שום סימנים ועקבות (יֻדַּד = משהו גרם לו לנדוד). “כך בדיוק הוא הרשע,” טוען צופר:
9עַיִן שְׁזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף, וְלֹא עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ.
ז”א, 'העין שראתה אותו (שזף = ראה) פתאום לא רואה אותו יותר, ומקום מגוריו לא זוכר (רואה) אותו עוד.'
מה שצופר אומר לא רק מתאר את הרשע — דברים אלה נכונים לגבי כל אדם:
אחרי שאתה ואני נעזוב את העולם — כמה זמן יחלוף עד שרובם ישכחו אותנו? — מספר חודשים, אולי שנים, במקרה הטוב עשוֹרים בודדים.
יש אמנם מספר אנשים שאת שמותיהם אנחנו זוכרים גם אחרי מאות ואלפי שנים — בדרך כלל בגלל הישגיהם הבלתי רגילים (פילוסופים, מייסדי דת, פוליטיקאים, מצביאים ופה ושם איזה אומן, מדען או ממציא), אך בהשוואה למיליארדים שהלכו לעולמם ללא זכר זהו מספר זעום.
…ולמען האמת, זה גם לא כל כך חשוב שמישהו יזכור אותי אחרי מותי.
לי — למת — זה לא יוסיף שום דבר. כך אומר קוהלת ט 6-5:“…הַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר, כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. 6 גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם, גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה,
ו… (הקשיבו טוב!): “חֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.”
מדוע זה חשוב? — מפני שכאן אנחנו לומדים כי מנהגים כמו הדלקת נר נשמה ותפילות לעילוי נשמתו של מת, אין בהם ממש, והם סותרים את עקרונות דבר אלוהים. (עילוי נשמה הוא מונח ביהדות, המבטא את האמונה בכך שנשמת הנפטר עולה למקום גבוה ונאצל יותר במרומים, הודות לפעולות שונות שנעשות על ידי יהודים ושעל פי המסורת מיטיבות עם הנשמה [מתוך ויקיפדיה]).
גם עבור אלה שעודם בחיים אין תועלת בהתעסקות עם המתים — ומעבר לכך, כל התעסקות כזו היא אסורה על פי דבר אלוהים.
החל מהילולות, השתטחות על קברי צדיקים — ועד לפעולות החשוכות ביותר כמו סיאנסים והדרישה אל המתים — כל אלה הם “עבודה בעיניים” של השטן; הרי דבר אלוהים אומר במפורש "חֵלֶק אֵין לָהֶם [למתים] עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אין להם חלק, אין קשר — לא מהם אלינו ולא מאתנו אליהם.
זאת אנחנו לומדים גם מהסיפור על אלעזר העני והאיש העשיר שישוע מספר בלוקס פרק ט"ז: האיש העשיר, שמוצא את עצמו בשאול אחרי מותו, מציע לאברהם ליצור קשר בין המתים לבין אלה שעדיין חיים, וזאת על מנת “להזהיר אותם.” אך אברהם עונה "יֵשׁ לָהֶם מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים, שֶׁיִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלָם.”
כל התשובות, ההכוונה וההדרכה שאנחנו צריכים נמצאים בדבר אלוהים הכתוב — לא אצל המתים. ואת זעקותינו לעזרה, להצלה ולישועה עלינו להפנות לאלוהים — ולעולם לא אל המתים.
זאת לא אומרת שאסור לנו להתגעגע לאנשים קרובים ואהובים עלינו שהלכו לעולמם. זה נורמלי לחלוטין להרגיש את כאב הפרידה והאובדן — נורמלי גם עבור מאמינים בישוע המשיח.
אך אל לנו לפתח רגשי אשמה אם אחרי זמן מה הכאב פוחת. זהו מנגנון הגנה מובנה בנפשנו. אלוהים ברא אותנו כך, כי הוא הרי יודע שאם העצב והשכול שולטים עלינו לתקופה ארוכה מדי, הדבר יפגע בבריאות הנפש והגוף.
אין מה לעשות: גם מהאדם האהוב ביותר שיש לנו נצטרך יום אחד להיפרד, וכעבור זמן מה "לֹא עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ.”
אנחנו מגיעים לפסוק 10, וצופר הנעמתי עדיין מתאר את מה שהוא רואה כגורל הבלתי נמנע של כל רשע: בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים, וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ.
צופר טוען שהוא יודע מה עומד לקרות עם העושר והרכוש שאותם אסף הרשע בדרכים לא הוגנות. הוא אומר: “בניו של הרשע 'יְרַצּוּ דַלִּים', ז”א ינסו לרַצות ולפייס את אותם עניים שאביהם עשק.”
“יָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ". שימו לב לניסוח: "יָדָיו תָּשֵׁבְנָה" מה אנחנו “משיבים”? דבר שלקחנו! הרשע יאלץ להשיב במו ידיו את ה”אוֹן” (הכוח, העושר) או את ה”אָווֶן” (הרכוש שהושג בדרכי מרמה).
מסכן איוב. — רק לפני מספר דקות הוא התחנן לחבריו: "חָנֻּנִי! חָנֻּנִי, אַתֶּם רֵעָי" (יט 21) — 'חברים, רחמו עליי!' — ומה צופר עושה בתגובה? הוא מאשים אותו בדיכוי של עניים וחלשים ובגניבה מהם.
רק רגע — מאיפה ידע צופר שאיוב לקח מה“דַלִּים" דבר שלא היה מגיע לו? — האמת היא שצופר לא ידע! הוא שיער שאיוב עשק עניים; הוא יצא מתוך הנחה.
יש כאן שיעור חשוב עבורי: אל תמהר להאשים אדם בדבר שלא ראית במו עיניך. צופר וחבריו רק חשבו שיש להם הוכחות לרִשעוּתו של איוב:
- הם ראו את סבלו,
- פירשו אותו כעונש מאלוהים,
- ומכאן הסיקו שאיוב בוודאי השיג את עושרו המופלג בעושק ודיכוי עניים.
שאלוהים ישמור אותנו מהחטא להאשים אדם בדבר שאנחנו לא יודעים בוודאות. — הרי יותר מאוחר התברר לידידי איוב שהם טעו בגדול.
- כאן יש בעצם עוד שיעור עבורי: לחברי איוב הייתה כנראה בעיה עם עושרו העצום שהיה לו לפני האסון. — איך קוראים לזה? [מישהו יודע?] — נכון: “קנאה. צרות עין.” כמובן הם, בתור אנשים מכובדים, לא היו אומרים זאת באופן ישיר — אבל אנחנו רואים את התופעה לא רק אצל צופר אלא גם אצל אליפז, המנהיג. הוא מעלה בפרק 22 האשמות עושק ברורות וקשות עוד יותר.
ואיך זה נוגע אלינו? גם אנחנו פוגשים אנשים עשירים (או לפחות רואים אותם מרחוק). בעיר חולפים על פנינו אותם חבר’ה שנוסעים במכוניות בשווי של שתי דירות רגילות — או שאנחנו עוברים ליד וילה שמישהו קנה ב-3 מיליון דולר, וכעת הוא מבצע שיפוץ כללי בשווי של עוד חצי מיליון דולר — ואנחנו חושבים לעצמנו: “לא יכול להיות שאדם אחד עושה כל כך הרבה כסף בלי רמאות, בלי עושק ומבלי לדרוך כל יום על 1000 מסכנים שקורעים את עצמם במשכורת מינימום.”
והנה, איוב מוכיח לנו שכן אפשר ושלא כל הצלחה כלכלית צומחת בהכרח מחטא. אלוהים עצמו העיד על האדם הסוּפר־עשיר הזה באמרו: "אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר" (א 8). איוב התעשר בלי עושק, בלי רמאות, מבלי לדרוך על אנשים אחרים. — כן אפשר!
פסוק 11: עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ עֲלוּמוֹ (עֲלוּמָיו), וְעִמּוֹ עַל עָפָר תִּשְׁכָּב.
צופר מבטיח לרשע מוות בטרם עת: 'אף על פי שעצמותיו עודם מלאים בכוח הנעורים (עֲלוּמוֹ / עֲלוּמָיו = מאותו שורש כמו “עֶלֶם” / בחור צעיר), הכוח הזה ישכב בקברו יחד עם הרשע.'
מצד אחד צופר צודק: הכוח הפיזי וכל היכולות והכישורים לא עוזרים לאדם כשאלוהים קובע לסיים את חייו — וזה לא משנה לאיזה גיל הוא הגיע — וגם לא משנה אם הוא רשע או צדיק.
מצד שני, אם צופר טוען שכל רשע בהכרח ימות בגיל צעיר, אזי לכולנו ברור שהוא טועה.
פסוקים 14-12: 12 אִם תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה, יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ, 13 יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה, וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ 14 לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ.
- 12. אִם תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה, הרשע משוכנע שטעם הרֶשע הוא מתוק. לכן הוא שומר (מכחיד / מסתיר) אותו "תַּחַת לְשׁוֹנוֹ”.
- יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה. הרשע מתייחס לרֶשע כמו לממתק יוקרתי. הוא "יַחְמֹל עָלֶיהָ". ז”א הוא אומר לעצמו: “חבל סתם ללעוס ולבלוע דבר כל כך טעים. אני רוצה לשמור אותו בתוך חכי (“למנוע אותו” = יִמְנָעֶנָּה) כמה שיותר זמן.
- 14. אך כל אלה לא עוזרים לרשע: "לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ". הטעם המתוק בפה היה אשליה. אחרי שהרוע נכנס ל“קִרְבּוֹ" ומתחיל להשפיע עליו, הוא מגלה את טבעו האמתי: הרוע הורס אותו מבפנים כמו "מְרוֹרַת פְּתָנִים” כמו רעל של נחש ארסי.
צופר מדבר כאן על האשליות שדרכן השטן מפתה אותנו לעשות רע. המפתה לוחש: 'הבט כמה נעים יהיה החטא הזה. תאר לעצמך את התענוג שהוא יגרום. הנה לך הזדמנות לקבל מה שתמיד רצית — קח, תהנה, בלי חשבון!'
אבל הפסוקים שלפנינו מדגישים את האכזבה שמורגשת מיד אחרי ביצוע החטא:
- הרשע מנסה בכל כוחו לשמור על הטעם המתוק;
- הוא משתדל לשמור את התענוג “תַּחַת לְשׁוֹנוֹ” ו”בְּתוֹךְ חִכּוֹ” —
ז”א לעצמו בלבד;
- הוא ממציא שיטות שמבטיחות להאריך את הכיף —
…אך שיכרון החושים דועך הרבה יותר מהר מהצפוי, והרשע נשאר עם תוצאות החטא שמרעילים אותו מבפנים, "כִּי [הרי] שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת" (רומים ו 23).
פסוקים 18-15:
אני מבקש סליחה עבור צופר. כאן הוא מגבב הרבה מילים במקום להגיד משפט קצר ופשוט: “אלוהים לא ירשה לרשע ליהנות מפרי רשעותו — לפחות לא לטווח ארוך”:
15חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ, מִבִּטְנוֹ יוֹרִשֶׁנּוּ אֵל.
לביטוי "חַיִל בָּלַע" יש אותה משמעות כמו “לעשות חַיִל” / להצליח, להתעשר — רק במובן שלילי. ומפני שבליעת העושר הזו נעשתה במרמה, אלוהים גורם לכך שהרשע "יְקִאֶנּוּ” (“מקיא” אותו). זהו גם הפירוש של המשך המשפט: "מִבִּטְנוֹ יוֹרִשֶׁנּוּ אֵל”. אלוהים לוקח (מוריש) מהרשע כל מה שלקח לעצמו.
16רֹאשׁ פְּתָנִים יִינָק, תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה.
"רֹאשׁ פְּתָנִים יִינָק.” לא להתבלבל פה בין ראש לראש. צופר אינו מצייר תמונה של אדם ששם ראש של נחש ארסי בפה. הוא מתכוון ל“רֹאשׁ" התנכ”י, כמו ב”לַעֲנָה וָרֹאש" (איכה ג 19), דהיינו “רעל”.
“תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה.” גם “אֶפְעֶה" הוא נחש ארסי.
17אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה.
במילים פשוטות: הרשע לא ייהנה מהחיים הטובים. — צופר לא ידע על הסכנות שיש בסוכר ובכולסטרול. בשבילו, אדם שכביכול “שוחה” בתוך נהר של דבש וחמאה נחשב למבורך.
18מֵשִׁיב יָגָע וְלֹא יִבְלָע, כְּחֵיל תְּמוּרָתוֹ וְלֹא יַעֲלֹס.
הרשע יאלץ להחזיר כל מה שהוא השיג ב”יֶגָע” רב, עוד לפני שהוא יספיק לבלוע משהו.
“כְּחֵיל תְּמוּרָתוֹ.” לפי גודל ה“חַיל” (העושר) שהוא גזל תימָדֵד "תְּמוּרָתוֹ” (ההחזר שיהיה עליו לשלם), והוא "לֹא יַעֲלֹס " לא יעלוז — לא יהיה לו אפילו זמן לשמוח מכל מה שעובר בידיו.
ומדוע חוֹוה הרשע את כל האכזבות האלה?
פסוק 19: כִּי רִצַּץ עָזַב דַּלִּים; בַּיִת גָּזַל וְלֹא יִבֶנֵהוּ.
כי הרשע "רִצַּץ" (שבר) את העניים ואז “עָזַב” אותם לנפשם. הוא גזל בתים ש”לא בנה” — בתים ששייכים לאנשים אחרים.
מסכן איוב הצדיק. כעת מאשימים אותו כרודן שָפָל שמשליך מעוטי יכולת לרחוב ולוקח להם את הבית.
פסוקים 28-20: צופר ממשיך ומתאר את הרשע כאדם שאין לו רגע של שקט או מנוחה בחייו:
20כִּי לֹא יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ, בַּחֲמוּדוֹ לֹא יְמַלֵּט.
מה קורה לאדם שלא יודע להיות "שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ" שתמיד עצבני? הוא מקבל אולקוס.
“בַּחֲמוּדוֹ לֹא יְמַלֵּט." גם כשהוא משיג את העושר שהוא כל כך חומד, אוצרות אלה לא יעזרו לו למלט / להציל את נפשו.
21 אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ, עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ.
הרשע טורף ובולע ולא משאיר "שָׂרִיד" (שארית), ובכל זאת אין לו אף פעם מספיק. גם שלמה המלך הכיר את התופעה ואמר: "בֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר” (משלי יג 25).
“…עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ.” התאווה החולנית של הרשע לא רק באה לביטוי בהרגלי אכילתו, היא גם מונעת ממנו “להחיל” / לשמור כל דבר טוב שהשיג. — לבסוף הרשע יאבד את הכל, … וצופר אפילו יודע לתאר את התהליך:
22בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ, כָּל יַד עָמֵל תְּבוֹאֶנּוּ.
"בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ" ברגע שהרשע סוף־סוף מרגיש שכל תאווֹתיו באו על סיפוקם נוחתת עליו הצרה (יֵצֶר לוֹ) ואיך הצרה הזו נראית? "כָּל יַד עָמֵל תְּבוֹאֶנּוּ" כל העמלים (אומללים) ומרי הנפש (כהגדרתו של איוב — ג 20) קמים עליו — דהיינו כל המסכנים שהוא דיכא ועשק קודם לכן. (יש גם פירוש שאומר “שֶׂפֶק” = שֶׁפַע.)
ראינו מספר דוגמאות למהלך הזה בשנים האחרונות:
- ההתקוממות העממית ברומניה נגד הרודן ניקולאי צ’אוצ’סקו, שהביאה להוצאתו להורג בידי כיתת יורים,
- הלינץ’ שבוצע בשליט לוב, מועמר גדאפי, בידי בני עמו,
ואני מניח שאתם זוכרים דוגמאות נוספות, "כָּל יַד עָמֵל תְּבוֹאֶנּוּ.”
23יְהִי לְמַלֵּא בִטְנוֹ, יְשַׁלַּח בּוֹ חֲרוֹן אַפּוֹ, וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ.
“יְהִי לְמַלֵּא בִטְנוֹ" חזרה במילים אחרות על הפתיחה של פסוק 22: כשהרשע סוף־סוף מרגיש מלא ושׂבע, אלוהים לפתע ישלח בו את "חֲרוֹן אַפּוֹ”.
…ועוד חזרה במילים אחרות: “…וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ.” — כשהרשע עדיין אוכל (הוא עדיין “בִּלְחוּמו"), אלוהים יוריד עליו את זעמו כמו גשם. (או “בִּלְחוּמוֹ” = אלוהים ממטיר את זעמו על “בשרו” של הרשע [“לחוּם = בשר” כמו בערבית / צפניה א 17].)
אמנם כל מה שצופר מנסה לעשות בפסוקים אלה הוא להוכיח את נכונות התיאוריה שאומרת “רשע ורע לו”, אך נראה לי שיש כאן תזכורת חשובה גם עבורנו — תזכורת שעולה שוב ושוב כשאנחנו לומדים את ספר איוב:
פסוקים 22, 23 פותחים שניהם בתיאור של אדם שאומר: “זהו, הגעתי — השגתי את מה שרציתי.” …או במילים של האיש העשיר במשלו של ישוע (לוקס יב 20-19), שאמר לעצמו: "נַפְשִׁי, יֵשׁ לָךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת. הִנָּפְשִׁי, אִכְלִי, שְׁתִי וְשִׂמְחִי". אך מה משיב לו אלוהים? — “כְּסִיל! בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה יִדְרְשׁוּ מִמְּךָ אֶת נַפְשְׁךָ, וְהַדְּבָרִים שֶׁהֵכַנְתָּ לְמִי יִהְיוּ?”
הביטחון בהישגים וברכוש הוא בטחון מדומה. כל רכוש יכול להילקח מאתנו בין לילה (ראו רק מה שקרה לאחרונה למאות אלפי אנשים בפיליפינים בעת רעידת אדמה); וגם את היכולת להשיג הישגים אנחנו יכולים לאבד מהיום למחר.
הביטחון היציב היחיד הוא באלוהים. אם אני נושע על ידי האמונה בישוע המשיח אני בטוח לנצח. כל בטחון אחר הוא זמני.
בפסוקים האחרונים של הפרק, הרשע מתואר כאדם שמנסה להימלט מאיום, אך בכל כיוון שאליו הוא פונה הוא נתקל באיום חדש — מפחיד עוד יותר:
24יִבְרַח מִנֵּשֶׁק בַּרְזֶל, תַּחְלְפֵהוּ קֶשֶׁת נְחוּשָׁה.
הוא מנסה לברוח מהחרב (מִנֵּשֶׁק בַּרְזֶל), אך כשעודנו רץ “חולף” (עובר) חץ דרך גופו — חץ שנורה מקשת חזקה במיוחד העשויה נחושת. — הפסוק הבא מפרט:
25 שָׁלַף וַיֵּצֵא מִגֵּוָה, וּבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵמִים.
להבו החד והמבריק של החץ חודר דרך כיס המרה של הרשע ולבסוף יוצא מגבו.
“עָלָיו אֵמִים.” הרשע מרגיש כי הוא פצוע אנושות, ופתאום משתלט עליו פחד מוות. — הוא הרי אף פעם לא חשב מה יהיה אחרי מותו. לאורך כל חייו הוא היה עסוק מדי בכדי להרהר במחשבות כאלה. כל זמנו היה תפוס בלהצליח, להתעשר וליהנות.
…גם עכשיו, ברגעים האחרונים שלו — למרות הפחד — אנחנו לא רואים אותו פונה לאלוהים וחוזר בתשובה.
התמונה הזו מזכירה לי את יהודה איש קריות אחרי שבגד בישוע. הוא הבין שהוא חטא חֵטְא איום, ואף אמר: "חָטָאתִי, כִּי דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי" (מתי כ"ז 4), אך הוא לא פנה לאלוהים ולא חזר בתשובה. לאחר שמסר את עצמו ככלי לידי השטן "הוּא לֹא מָצָא מָקוֹם לַחֲזֹר בּוֹ" (ככתוב בעברים י"ב 17).
לכן…
26 כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו, תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח, יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ.
מה שמחכה לו ו“לִצְפּוּנָיו" (לאוצרותיו שאסף וצפן / הסתיר) הוא “הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן", לפי הגדרתו של ישוע במתי כה 30.
“תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח." בני אדם מפעילים מפוח על מנת ליצור אש חמה במיוחד. לפיכך “אֵשׁ לֹא נֻפָּח" היא אש אלוהית. האש הזו "יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ" (“אש” כאן במין זכר) — אש אלוהים תוכל (כמו בהמה במרעה) את כל מי שעוד נשאר בחיים באוהלו של הרשע.
זהו הסוף שגם הברית החדשה מבטיחה לחוטא — לכל אדם שלא חוזר בתשובה לאלוהים ומבקש כפרה ומחילה של חטאיו בזכות קורבנו המכפר של ישוע המשיח: שמורים לו החושך החיצון ואגם האש הנצחי (התגלות כ 15).
27יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ, וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ.
הרשע מוצא שאפילו שמים וארץ הם נגדו.
צופר למעשה אומר: “איוב, אינך יכול להסתיר את עוונך. אפילו השמים מגלים אותו. — איוב, איך אתה יכול להגיד 'הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי' (טז 19), בזמן שכולנו רואים בברור שקיבלת עונש משמיים? — העדות היחידה שהשמיים נותנים לגבך היא שאתה רשע גמור.”
“…וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ.” איוב, אני גם זוכר שזעקת, "אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָמִי" (טז 18), אבל כל עוד שלא תחזור בתשובה גם האדמה תתנגד לך.
28 יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ, נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ.
כל "יְבוּל בֵּיתוֹ” של הרשע — הן פרי עמלו והן פרי בטנו — הכל "יִגֶל” (ילך לגלוּת) ו”ניגר” (נשפך) כמו מים. — ומי שפעם ניסה לתפוס מים או לעצור את זרימתם ביד יודע שמה שנשפך הוא אבוד.
צופר מסכם את נאומו כפי שעשה גם בילדד בסוף פרק יח. הוא אומר לאיוב: “תיארתי לך תהליך של התדרדרות וייסורים שמסתיים באש גיהינום — ובכן …
פסוק 29: זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים, וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל.
"נַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל.“ זאת הנחלה שאלוהים ‘גמר אומר’ (החליט) לתת לרשע.
במילים אחרות: “איוב, עקבת אחרי כל התיאורים שלי? נכון שהם מתארים בדיוק אותך ואת מה שקרה לך? — אם כן אין ספק: ‘הרשע’ זה אתה!”
סיכום
כאן מסתיימים דברי צופר הנעמתי. בתיאורו של הרשע ושל גורלו הוא מצביע על מספר עקרונות נכונים — כאלה שניתן למצוא גם במקומות אחרים בכתובים — ומהם אנחנו יכולים ללמוד. הטעות של צופר היה להחיל עקרונות אלה על איוב.
לכן חשוב שגם נלמד מהטעויות של צופר:
אל לנו לשפוט אח בגלל שאנחנו רואים אותו סובל. אסור לנו לחשוב, “זה חייב להיות עונש מאלוהים.” תנו לאלוהים להיות השופט.
צופר וחבריו לקחו רעיון משלהם שאמר, “לרשע חייב להיות רע בחיים — ואפילו אם יחווה תקופות קצרות של שגשוג, חייו יסתיימו תמיד באסון ובטרם עת.”
במקום להודות שזוהי דעתם האישית, ידידי איוב טענו: “מה שאנחנו מלמדים הוא עיקרון אלוהי.” — תמיד עלינו לזכור: רק דבר אלוהים הכתוב בתנ”ך ובברית החדשה קובע מהו עיקרון אלוהי.
איוב עומד לענות לחבריו בפרק הבא — פרק כא.