אל העברים פרק ה

אל העברים פרק ה

א. הסמכתו של הבן ככוהן גדול עליון (ה' 1-10, ז' 1-28) – קטע כמעט זהה.

1. הקדמה: הבן שהוא מקרב בני אנוש והוסמך על פי דברתי מלכי-צדק (ה' 1-10).
2. הבעיה הקיימת בקרב השומעים (ה' 11-ו' 3)

בקטע הנוכחי המחבר מסביר איך נתמנה בן האלוהים, האדון ישוע המשיח להיות כוהן גדול על דברתי מלכי צדק. הקטע כאמור מתחיל בפרק ה' 1-10, ומסתיים בפרק ז 28. כל הקורא באיגרת יוכל להבחין שהחזרה על הנאמר בפרק ה' בסוף פרק ז' כמוה כסוגריים בסוף קטע המציינות סיום, ותחילת נושא אחר.

עקרונות כלליים בנוגע לכהונה הגדולה (ה' 1-4)

1. כל כהן גדול הלקוח מקרב בני אדם, ממונה למען בני אדם על עניני אלוהים כדי להקריב מנחות וזבחים על חטאים.
2. הוא יכול לחמול על השוגגים והתועים, משום שגם הוא מוקף חולשה.
3. מסיבה זאת הוא חיב להקריב על חטאים גם בעד העם וגם בעד עצמו.
4. ואין איש לוקח לעצמו את הכבוד זולתי הנקרא מטעם אלהים, כאהרן.

המחבר מציין 4 עקרונות בנוגע לתפקיד הכוהן הגדול כפי שנלמדים בתנ"ך.

1. הכוהן הגדול לקוח מקרב בני אדם (פ. 1)
2. תפקיד הכוהן הגדול לייצג אנשים לפני אלוהים, בענייני אלוהים, דרך הצגת מנחות וקורבנות.
3. חולשתו של הכוהן הגדול הלקוח מקרב בני אדם, מאפשרת לו לנהוג בהבנה כלפי בני אדם חוטאים, ועליו להציג קורבנות בעבורו – על חטאיו ועל חטאי העם (פ. 2-3).
4. אלוהים, ורק אלוהים הוא זה הממנה את הכוהן הגדול לתפקיד (פ. 4).

לאורך פרקים ה' – י' המחבר מוכיח את עליונות הכהונה הגדולה של האדון ישוע המשיח, לאור העקרונות בנוגע לכוהן הגדול הכתובים בתנ"ך.

בדרך זו יבינו הנמענים שישוע אכן התמנה לכהונה הגדולה כראוי ופועל ככזה בדרך נעלה מזו של הכוהן הגדול הארצי.

במילים פשוטות, המחבר אומר:

כך התנ"ך מלמד אותנו בכל הקשור לתפקידו ומינויו של הכוהן הגדול.

א. לכוהן הגדול יש שותפות, סולידריות, עם בני עמו מכיוון שהוא לקוח מאותו העם.

בספר שמות כ"ח 1 אלוהים מינה את אהרון ובניו להיות כוהנים, ומהם יבחר את הכוהן הגדול.

אלוהים ציין דמות מתוך העם והפרידה למלא תפקיד מאוד מיוחד ומוגדר.

והנה, גם ישוע, הכוהן הגדול שלנו בא לעולם בבשר, כאחד מעמו (ב' 10-18).

בפרק ד' 14-16, המחבר מציין את ההבנה שיש לכוהן הגדול בכל הקשור לחולשות של עמו – כי הוא אחד מהם.

ב. הכוהן הגדול מייצג אנשים "בעניני אלוהים", במיוחד בכל הקשור למנחות וקורבנות.

התנ"ך מלמד שהכוהן הגדול לוקח חלק מעשי בפולחן הקרבת הקורבנות והמנחות יחד עם שאר הכוהנים. הכוהן הגדול מוביל את ההשתחוויה בשירות העם במקדש, משכן. (שמות כ"ט 1-46, ויקרא א'-ו').

אך, רק הכוהן הגדול מקריב את הקורבנות ביום הכיפורים (ויקרא ט"ז 1-25).

הכוהן הגדול לוקח שני עיזים ואייל, ולאחר שהוטל הגורל ונקבע איזה מהעיזים יהיה קורבן ואיזה יהיה השעיר לעזאזל, נשחט העז הקורבן כקורבן אשם "עבור העם" (ט"ז 15).

העז שנפל בגורלו להיות השעיר לעזאזל, עובר תהליך שונה.

הכוהן הגדול מניח את שתי ידיו על ראשו, מתוודה על חטאות כל העם לפני אלוהים, ואז משלח את העז, יחד עם מלווה מיוחד אל המדבר, כדי שימות שם ולא ישוב עוד אל המחנה (ויקרא ט"ז 20-22).

בפעולה זו, הכוהן הגדול פועל כנציג העם, מתווך של קורבן כפרת חטאים עבור כל העם כאחד.

ג. העיקרון הבא מתקשר לפעולתו המיוחדת של הכוהן הגדול ביום הכיפורים. עליו להקריב קורבן עבור חטאיו שלו ושל בני משפחתו, לפני שיוכל  לבצע את הקרבת הקורבנות עבור העם.

אלוהים ציווה על אברהם להציג קורבן עבור חטאיו ועבור חטאיי בני ביתו לפני שפעל בעבור העם (ויקרא ט"ז 11).

מדוע שאהרון היה חייב להקריב קורבן עבור חטאיו שלו ושל בני ביתו?

מכיוון שגם הוא והם בני אדם חלשים וחוטאים – מוקפים חולשה (ה' 2).

[המילה 'מוקף' ביוונית חוזרת על עצמה בבשורת מרקוס ט' 42, לוקס י"ז 2, וכן אל העברים י"ב 1 בהקשר לענן העדים המקיף אותנו…]

ולכן, הכוהן הגדול מקרב בני האדם נתון לאותה חולשה שכלל בני האדם אותם הוא מייצג נתונים בה, ולכן מוטלת עליו החובה להציג קורבן כפרת חטאים בעבורו, לפני שיעשה כך עבור כלל העם.

חולשתו של הכוהן מקרב בני האדם אינה לחינם. התועלת בכך שגם הוא הנלקח מקרב בני אדם, לא יתנשא אלא יבין את חולשות העם וייצג את אחיו בענווה, הבנה ואהבה.

ד. מינוי הכוהן הגדול נעשה על יד אלוהים בלבד ולא על ידי בן אדם או שלטון ארצי כלשהו (שמות כ"ח 1, ויקרא ח' 1, במדבר ט"ז 5).

מכאן, התפקיד של המשרה נובע משמיים ולא מארץ.

ומדוע?

כי הנבחר חייב להיות מקובל על אלוהים לפני שהוא מקובל על ידי אדם.

כי אם הסמכות למינוי מטעם בני אדם, כי אז הסיכוי לשחיתות התפקיד רבה.

עובדת המינוי מטעם אלוהים מבטיחה שהכוהן הגדול העליון – ישוע – אכן ימלא תפקידו ולא יהיה תלוי בבחירת בני אדם הנתונים לעיוורון רוחני וקללת החטא.

המינוי של ישוע המשיח, בן האלוהים ככוהן גדול (ה' 5-6)

5. כן גם המשיח לא נטל לעצמו את הכבוד להיות כהן גדול, אלא קיבל זאת מאת האומר אליו, "בני אתה, אני היום ילדתיך";
6. כמו שגם במקום אחר הוא אומר, "אתה-כהן לעולם על-דברתי מלכי-צדק."

לאחר שציין את העקרונות התנ"כים לבחירתו ותפקידו של הכוהן הגדול מקרב בני אדם, המחבר כעת מפנה את עיני הנמענים לעבר האדון ישוע, ומוכיח להם שאותו ישוע שחלקם שוקלים לנטוש, הוא הוא הכוהן הגדול שאלוהים בחר עבורם, ורק הוא ממונה לפעול למענם ולעזור להם בעת הקשה בה הם נמצאים.

כמו שאהרון נקרא ונבחר על ידי אלוהים לכוהן, כך האדון ישוע המשיח נקרא ונבחר על ידי אלוהים, ולא "גנב" את התפקיד לעצמו.

בפרק א' נאמר שהאדון ישוע הוא זוהר כבודו של האב. והנה כאן חוזרים על אוצר המילים. האדון ישוע לא לקח כבוד שאינו לו, אלא קיבל זאת מן האב, בעבור ציותו ונאמנותו לתפקידו (א' 3, ב' 7,9, ג' 3, י"ג 21).

בכל מקרה, הכבוד ניתן לישוע מגורם אחר – אלוהים האב.

המחבר מצטט שני פסוקים ממזמורי תהילים. ב' 7, ק"י 4.

ללמדנו, שאותו בן שאלוהים האב בחר שישב לימין הגדולה, בתפקיד של יורש שמובטח לו לשלוט על כל העמים, הוא זה אשר אלוהים האב בחר להיות הכוהן הגדול השמיימי בעבור בני האדם.

אותו ישוע המשיח, בן-האלוהים, הוא ולא אחר הינו גם הכוהן הגדול של אלוהים בעבור בני האדם.

למה הכוונה בפסוק: "אתה-כהן לעולם על-דברתי מלכי-צדק."

ז"א, שכמו שאלוהים היה זה שבחר במלכי-צדק המוזכר בספר בראשית י"ד 18 להיות כוהן בשירותו, והוא לא נבחר על ידי בני אדם או רשויות ארציות, כך ישוע המשיח, בן-האלוהים נבחר לשרת ככוהן גדול נצחי על ידי אלוהים האב.

הבחירה נעשתה על סמך מילתו של אלוהים והיא כשבועה שבלתי ניתן להפרה.

מכאן, מינויו של האדון ישוע ככוהן עליון הוא מינוי נצחי!

בקיצור:

כתבי הקודש מוכיחים שהייתה קיימת כהונה מקובלת על אלוהים עוד לפני שקמה כהונת הלוי.

לפני שעם ישראל קם, היה אדם בשם מלכי-צדק אשר נבחר על ידי אלוהים להיות לכוהן.

מכאן, הייתה כבר קיימת כהונה מסדר אחר, שונה מכהונת הלוי ואף נעלה עליה.

כפי שכהונת מלכי צדק הייתה לפני כהונת הלוי ונקבעה על פי סדר אחר, כך אל לאף ירא אלוהים להתפלא, אם אלוהים האב בחר באלוהים הבן להיות הכוהן הגדול שלו בעניני בני האדם. עוד בנושא בפרק ז'

המסלול של האדון ישוע המשיח לכהונה הגדולה (ה' 7-10)

7. ובימי היותו בגוף בשר ודם, הקריב תפילות ותחנונים בצעקה גדולה ובדמעות אל היכול להושיעו ממות, ואמנם נשמע בגלל יראת האלהים שבו.
8. ואף כי היה הבן, מסבלותיו למד לציית.
9. וכאשר הושלם היה למקור של ישועת עולמים לכל המצייתים לו,
10. ואלהים קרא לו, "כהן גדול על-דברתי מלכי-צדק."

האדון ישוע לא זכה לשום הקלות או פרוטקציות בדרך למינויו לכוהן גדול נצחי.

אדרבה, הוא נאלץ להוכיח קבל עולם שהוא ראוי לתפקיד יותר מכל אחד אחר.

המסלול שעבר האדון ישוע עד למינויו ככוהן גדול נצחי כלל סבל, כאב, השפלה, ניסיונות וקשיים.

מסלול התלאות שעבר בעת היותו בגוף בקרב בני אדם, הכשיר אותו להבין את שעובר על בני אדם חלשים הנתונים תחת קללת החטא.

במשך 33 שנות חייו כאדם בארץ, חווה המשיח את שחווים כלל בני האדם – אך ללא כל חטא מצידו.

אדרבה, ישוע היה הצדיק האמיתי היחיד בתבל אי פעם שסבל לא בגלל חטאיו אלא בגלל צדקתו.

האדון הצדיק שלנו לא התלונן ולא שקל ולו לרגע לסור מן הדרך של האב.

האדון שלנו, בן האלוהים, לא פזל לדרך של תורה הזרה לתורתו של האב.

הכוהן הגדול שלנו התמיד, ואחז באמונה טהורה וכך הגשים את תכלית ביאתו ופאר את שם אלוהים.

כולנו זוכרים את סבלו של האדון ישוע בגת שמנים

כולנו זוכרים את כאבו של האדון כאשר היה על הצלב ומלבד הכאב הפיזי ספג כאב נפשי ועלבונות מבני אדם חוטאים.

האדון ישוע פנה אל האב – וכל רצונו היה – רצונך אלוהים ייעשה.

לכן, במקום שאנחנו נפזול הצידה מבחינה רוחנית ונאפשר לאמונתנו להתערער בכל סבל וצרה, הבה נזכור את התנהגותו של הכוהן הגדול שלנו כאשר נבחנה אמונתו וציותו לאלוהים האב.

הבה נישאר נאמנים לישוע באמונה טהורה וצחורה.

למה הכוונה …

פסוק 8: ואף כי היה הבן, מסבלותיו למד לציית.

אין המחבר מלמד שהאדון ישוע לא היה צייתן והסבל הפכו לצייתן. לא ולא. לא היה בבן כל חטא (קור"ב ה' 21).

אלא, הסבל לימד אותו ציות.

הסבל הצמיד אותו כל העת אל האב ועזר לו להישאר תמים.

לכן, לימדו ממנו.

הסבל לא צריך לגרום לכם לסטות ולסור מן האמת אלא ההיפך. עימדו בו ובאמת כי אין אחרת.

באחיזת האמת נובע הכוח ולא ההיפך.

דרך הסבל למד הבן לחוות את האב בדרכים ואופנים חדשים.

כך גם אנו היום.

סבל ואתגר חדש יוביל להתנסות חדשה עם אלוהים שלא ידענו עד כה.

אז הבה נראה בסבל כלי שבכוחו לקרבנו אל אלוהים ולא כזה שמעניק לנו תירוץ או סיבה לסור ולסטות מאלוהים.

פסוקים 9-10:

9. וכאשר הושלם היה למקור של ישועת עולמים לכל המצייתים לו,
10. ואלהים קרא לו, "כהן גדול על-דברתי מלכי-צדק."

מכאן, העמידה הטהורה בסבל היא המפתח לאופק חדש והתנסות חדשה בכוחו של אלוהים.

אדרבה, הניצחון ועמידה בסבל היא המפתח לקבלת "חבילת הברכה" החדשה.

והנה, בעמידתו בסבל בעבורנו, האדון ישוע, בן-האלוהים נהיה למקור הברכה שלנו.

האדון ישוע הוכיח שהוא השה התמים והראוי להיות כפרתנו.

הוא הוכיח שהוא ראוי למשימה של הכוהן הגדול והנצחי שלנו.

מסיבה זו בחר בו אלוהים האב בשבועה, בהבטחה נצחית, להיות כוהן גדול בעבור בני האדם. כפי שבחר במלכי-צדק להיות לו לכוהן (בראשית י"ד)

המחבר מתעמת עם הנמענים (ה' 11-14)

11. על זאת יש לנו לומר דברים רבים, אך קשה להסבירם מפני שכבדו אזניכם.
12. הנה בזמן שעליכם להיות כבר מורים, שוב צריכים אתם למישהו שילמד אתכם את ראשית יסודות דברי אלהים ונהייתם זקוקים לחלב ולא למזון מוצק.
13. הן כל מי שמאכלו חלב איננו מבין בדברי צדק, כי עודנו תינוק.
14. אך המאכל המוצק הוא למבוגרים, אלה אשר חושיהם הרגלו על-ידי הנסיון המעשי להבחין בין טוב לרע.

המחבר פותח את אשר על ליבו וחולק עם הנמענים את תיסכולו.

הוא היה שמח ומעדיף להקדיש את כל האיגרת כדי להסביר על ישוע ככוהן גדול, על מלכי צדק ועל פסוקים נפלאים מן הכתובים שמן הסתם הנמענים משתוקקים לדעת, אך איך יוכל לדבר גבוהה גבוהה בשעה שבסיס האמונה של הנמענים סדוק ומעורער? בשעה שהם עסוקים בדברים אחרים …אוזנם כבדה לנושאים החשובים באמת שבכוחם לעודדם ולהרימם מעלה…

כמה מתסכל.

בני הקהילה אליה נשלחה האיגרת כבר קיימים שנים רבות יחסית והיה מצופה מהם לגדול מבחינה רוחנית, אך במקום זאת הם צעדו אחורה. בשעה שהיו צריכים להיות מורים, הם היו כילדים..

הלחץ והרדיפות חשפו את רמת בגרותם הרוחנית האמיתית.

הלחץ והרדיפות ממקדים את עיני לבבם על עצמם ובשרם במקום על האדון ישוע ושירותם לקידום מלכותו וצדקתו.

במקום להתפלל ולהתחזק למען ישרתו בטוהר וגבורה את האדון גם בעת רדיפה וקושי, הם עסוקים בהישרדות הבשר.

במקום להתרענן משמע דבר תורה, הם מעוניינים רק בעיצה איך לשרוד.

מדוע שנבקר רק את בני הקהילה שאליה נשלחה האיגרת הזו?

האם חסרים בקהילותינו היום כאלו שלחץ העולם מעוור את עיני לבבם לכל מסר רוחני?

האם חסרים בינינו כאלו שמעוניינים לשמוע יותר איך מסתתרים ובורחים ממבחני האמונה  מאשר יוצאים בגלוי עבור שם המשיח?

בכל עת נמצאים עימנו כאלו שפסוקים אלו ממש מתאימים להם.

להלן חלוקה עקרונית של פרק ה' 11 – ו' 12:

א.      ה' 11-ו' 3: העימות – אינכם בוגרים מבחינה רוחנית.

ב.      ו' 4-8: אזהרה – אתם בסכנה

ג.       ו' 9-12: עידוד – בטוח אני בכם שתעמדו…

המחבר מצביע על חוסר החריצות של הנמענים.

"אוזניכם כבדות".  אתם עצלים ואינכם שמים לב לדבר אלוהים שנשמע באוזיכם.

ראה את פרק ב' 1: "על כן חייבים אנו לשים ליבנו ביתר שאת אל הדברים ששמענו…פן נסור מן הדרך…"

משמע, לא היה חסר לנמענים לימוד וקריאה בדבר אלוהים, אלא חסר להם חריצות ההקשבה, הלימוד וההגות במה ששמעו.

מתברר שבשעה שדבר אלוהים נשמע בקהילה, חלקם היה עסוק בטרדות היום והקיום,  במקום להקשיב לעצת אלוהים ולפתרון שהכוהן הגדול מציע להם ביד מלאת חסד.

המחבר אומנם מבקר אותם ומכנה אותם תינוקים מבחינה רוחנית, אך בהמשך הוא "מרביץ" לימוד אודות כהונת האדון והקשר למלכי-צדק…

מתברר שהמחבר משתמש בקצת פסיכולוגיה בריאה.

כאשר אומרים לאדם המחשיב עצמו לבוגר, שהוא בסך הכל לא מה שהוא חושב שהוא, הוא מתאמץ להוכיח שהביקורת שגויה…

כעת אוזניהם קשובות יותר וליבם מכוון יותר לשאר דברי המחבר.

הרי המחבר אומר בפרק ו' 9-12 עד כמה הוא סומך עליהם ובטוח שיחזרו לעמוד איתן באמונתם בישוע.

ראוי שנשים לב לאמת החשובה הכתובה בפסוק 14:

"…אך המאכל המוצק הוא למבוגרים, אלה אשר חושיהם הורגלו על-ידי הניסיון המעשי להבחין בין טוב לרע."

משמע: בגרות רוחנית אינה נרכשת במצב ישיבה ובקריאה. אלא ביישום הנלמד.

בגרות רוחנית אומנם מתחילה ומתבססת על לימוד דבר אלוהים הנכון והמזין, אך על מנת שהמאמין יתבגר, הוא חייב להתנסות ביישום וציות הוראתו של אלוהים.

–          כבד את אלוהים מראשית הכנסתך, ולא יחסר לך דבר…משלי ג 9-10.

–          הוכח את אחיך והרווחת אח (מתי י"ח 15).

–          אל תיתן לשמש לשקוע על כעסך…אל האפסים ד 25.

–          לבש את כל כלי נשק האלוהים כדי לעמוד נגד כל נכלי השטן (אל האפסים ו 10-18)

–          אהב את רעך כמוך

מי שאינו מציית להוראת אלוהים גם אינו חווה את התוצאה, ולכן גם לא יוכל לחוות בגרות רוחנית.

כאמור, בגרות רוחנית אינה מתבססת על תואר אקדמאי, אלא על לימוד, שינון, הגות וציות לדבר אלוהים באמונה ואהבה. כאלו אנשים מחדדים את חושיהם להבחין בין טוב ורע ומתמידים ללכת בדרך האדון.

את זה היה חסר לנמענים של האיגרת – והתוצאה טפחה על פניהם.

הרדיפה הרעידה את אמות הסיפים של אמונתם.

הבה נקשיב ביתר שאת לדבר ההוראה, וניישם את מצוות האדון בחיינו.

יישום דבר האדון באמונה ואהבה יטפח את "השרירים הרוחניים" שלנו ומכאן בגרותנו הרוחנית. ז"א, בעלי ניסיון באמת של אלוהים ומוכנים ליישם עוד ועוד בהכנעה והתמסרות רבה יותר.