כמו בכל מערכת יחסים משמעותית, לכל בעל ואישה (או לכל זוג השואף להינשא), יש נקודות מפנה בחייהם המשנות את האופן שבו הם רואים אחד את השניה (בין-אישי) ואת עצמם (תוך-אישי). סטוארט סקוט, בענווה רבה, פותח את ספרו דווקא בסיפור הכישלון שלו, שהיווה עבורו הזדמנות פז לזהות את בעיותיו האמיתיות ולחזור בתשובה לפני אשתו ולפני אלוהים.
בזמן שסטוארט היה רועה קהילה ולימד במכללה למקרא על תפקידו של הבעל המשיחי בנישואים, אשתו העלתה בפניו לראשונה ביקורת נוקבת: "אתה מאוד אנוכי, מתעניין אך ורק ברצונותיך ובענייניך האישיים. אתה מתנהג כאילו אתה לא דואג למצב שלי, או לדברים שמדאיגים אותי, וכשאני משתפת אותך בהם, אתה מגיב גם בחוסר סבלנות." דבריה היכו את ראשו של סטוארט כרעם ביום בהיר.
סטוארט, כמו כל בעל חוטא, נטה להתגוננות והצטדקות עצמית. הוא השיב לאשתו: "למרות התקופה הקשה שעברתי בקהילה, עדיין עזרתי לך – למשל, שטפתי לך את בקבוקי התינוק שלנו!" ובלבו חשב: "בטח היא עוברת איזה יום קשה..". עיוור על ידי הגאווה שלו, סטוארט בחר להמשיך "ליידע" את אשתו על הדרך שבה שאהב אותה בהקרבה, כפי שישוע אוהב את הקהילה. באותם רגעים, הוא היה ממוקד בעצמו ובענייניו האישיים בלבד, עד שאלוהים התחיל לפקוח את עיני ליבו.
עבור סטוארט, זה היה רגע דומה למקרה שנתן הנביא בא אל דוד המלך (שמואל ב' י"ב 1-13). כאשר רוח הקודש גרמה לו להבין את מצבו, הוא השתתק. זה היה שבוע של התחרטות עמוקה ובלתי נשכחת, תחושה כאילו כל העולם קרס עליו. הוא מודה- "הודות לאשתי שאהבה אותי מספיק כדי לומר לי את האמת, אלוהים החל לעבוד בתוך הלב שלי…" מאותו יום, סטוארט הבין עד כמה הוא אנוכי ומלא גאווה, ועד כמה רחוק הוא מדוגמתו של ישוע. בניגוד למחשבותיו שהוא בעל טוב ונאמן, המציאות הייתה שונה לחלוטין.
זוהי בדיוק הסיבה שסטוארט כתב את הספר הזה – להראות עד כמה אנחנו, כבעלים (או כבעלים עתידיים), רחוקים שנות אור מישוע. זה הדבר הראשון שעלינו להפנים. למרות עובדה זו, אלוהים מצווה על כל בעל להיות "בעל מופתי" המציית לקריאתו של אלוהים להידמות למשיח. המילה "מופתי" מכילה בתוכה את אחריותו של הבעל בקשר ובנישואים – ליישם בחייו את קריאתו של אלוהים להידמות למשיח יותר ויותר.
אז מהו רצונו של אלוהים מגברים ובעלים משיחיים? רצונו של אלוהים הוא שכל בעל משיחי ירעה ויאהב את אשתו כדרך שהמשיח רועה ואוהב את קהילתו (אפסים ה' 23-33). כל גבר משיחי נקרא לעקוב אחר דמותו של ישוע (ראשונה ליוחנן ב' 6), מכיוון שהוא הדוגמא המושלמת לכל דבר. בסופו של יום, כל אחד מאיתנו מהווה דוגמא מסוימת בעיני אחרים – דוגמה טובה אם יצליח להידמות למשיח, ודוגמה רעה אם ייכשל בכך. לכן אלוהים מלמד אותנו באמצעות דוגמאות חיוביות ושליליות של אנשים מסביב, מהצלחות וכשלונות בחיים שלנו.
אז מהי הדוגמא שנתן לנו ישוע? ראשית, הוא הראה מנהיגות-משרתת, לא שולטת: "כשם שבן-האדם לא בא כדי שישרתוהו אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים" (מתי כ' 28, ראה גם יוחנן י"ג 15). שנית, הוא סבל את קשיי העולם הזה מבלי להגיב בחטא: "אכן לזאת נקראתם, כי גם המשיח סבל בעדכם והשאיר לכם מופת כדי שתלכו בעקבותיו…אשר חרפוהו ולא השיב חרוף, סבל ולא איים…" (ראשונה לפטרוס ב' 21-23). שלישית, הוא היה ענו: "..הוא אשר היה קיים בדמות אלוהים לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם…" (פיליפים ב' 5-7).
רביעית, הוא נכנע לרצון אלוהים תוך התכחשות עצמית: "מי שרוצה לבוא אחרי, שיתכחש לעצמו וישא את צלבו יום יום וילך אחרי." (לוקס ט' 23, ראה גם מתי כ"ו 39). חמישית, הוא ציית לאלוהים בכל רגע בחייו עלי אדמות: "האומר שהוא עומד בישוע, כדרך שהתהלך ישוע כן עליו גם להתהלך." (ראשונה ליוחנן ב' 6). שישית, הוא היה שנוא על ידי העולם: "אם העולם שונא אתכם, דעו כי אותי שנא ראשונה. אילו הייתם מן העולם, העולם היה אוהב את שלו. אינכם מן העולם…" (יוחנן ט"ו 18-20). ושביעית, הוא התפלל כל בוקר כדי לחיות בכוח רוח הקודש: "בבוקר השכם, בעוד חושך, קם ויצא אל מקום שומם והתפלל שם." (מרקוס א' 35).
אם יש דבר משותף שאלוהים מצפה מכל משיחי, בין אם הוא משיחי ממוצע, משיחי צעיר או משיחי בוגר (רועה קהילה) הוא – להיות דוגמא (אפסים ה' 1-2, ראשונה לטימותיאוס ד' 12, ראשונה לפטרוס ה' 1-3). ודוגמא של מי? ישוע בן האלוהים (גלטים ב' 20). זה סטנדרט הכי גבוה! מנגד, אלוהים אינו רוצה לראות אצל אף משיחי את הדוגמאות הכושלות של בני ישראל בעבר – תאוות הבשר (ראשונה לקורינתים י' 6,11), חוסר ציות (עברים ד' 11), זנות רוחנית (יהודה 7) וחוסר קדושה (שלישית ליוחנן 11).
אז מהי בעצם דוגמא? "דוגמא" או "מודל" במילה היוונית היא "טיפוס" (typos) המכילה בתוכה את הרעיון של "חוברת הדרכה". המילה משמשת, למשל, לתיאור המעקב הידני באימון כתיבת אותיות. ילדים בבית הספר רואים תחילה את האות האלפביתית, ואז עוקבים אחרי צורתה האמיתית באמצעות העיפרון. אמנם הכתיבה הראשונית די גרועה, אך עם האימון הם מתקרבים יותר ויותר לצורה המקורית. אז הדגש כאן אינו על שלמות (כמו שכתב היד של אף אחד לא יכול להיות מדויק 100%), אלא על השתפרות וכוונת הלב – רצון כנה להיות כמה שיותר קרוב לאות המקורית.
באופן דומה, אנו הבעלים המשיחיים עוקבים אחרי המודל המושלם שלנו ישוע, כדי להיות מופת כמוהו במשפחה, בקהילה ובעולם. עד כדי כך ששאול כתב "לכו בעקבותי, כשם שגם אני הולך בעקבות המשיח" (ראשונה לקורינתים י"א 1). שאול ידע בעקבות מי הוא הולך, לכן יכול היה לומר לעקוב אחריו למרות שאינו מושלם. אז כמו המטרה של שאול, להיות "בעל מופתי" משמעו, לשרת כפי שישוע שירת, להידמות לו מדי יום, להכיר אותו יותר ולציית לדברו.
לאור כל זאת, להיות בעל מופתי הוא תהליך מתמשך של צמיחה. כמו תינוק שלומד את צעדיו הראשונים, כמו ילד שנוסע על אופניים לראשונה, או כמו צעיר שלומד לנהוג – כך גם התהליך של הפיכה לבעל מופתי דורש זמן, תרגול ונכונות להתקדם. לא משנה באיזה מצב אדם נמצא כעת, כל אחד צריך לצמוח ולהתקדם ממצבו הנוכחי (פיליפים ג' 12-14). כל אחד צריך לדעת שהוא נקרא להידמות יותר למשיח. כל אחד צריך לדעת שחטאו הוא המכשול העיקרי בדרך להשגת יעד זה. כל אחד צריך לדעת שללא לקיחת אחריות על חטאיו, לא יוכל להשתנות. כל אחד צריך לדעת כי מחיר ההליכה אחרי ישוע – הוא רצונותיו וחייו האישיים. וכל אחד צריך לדעת להיות כנה עם עצמו – לעשות בחינה אישית ועמוקה למצבו הנוכחי, מצב ליבו לפני אלוהים, בכנות ובחרטה – כי רק מי שעושה זאת, יוכל להיות בעל מופתי.