בראשית לז, פסוקים 28-1
הקדמה:
לפני שנתחיל, נעשה סקירה קצרה על מה ששוחחנו עליו בשיעור שעבר (לה 6 – לו 8):
- יעקב מגיע לבית אל וממלא את ההבטחה שהוא הבטיח לאלוהים לאחר חלומו על הסולם לגן העדן.
- אלוהים מופיע לפניו בשנית בבית אל ומאשר:
- את שינוי השם מיעקב לישראל;
- את ההבטחה להרבות את זרעו;
- את ההבטחה לאדמה אותה הוא יירש.
- בנימין נולד ורחל נפטרה.
- ראובן שוכב עם בלהה, אחת מנשותיו של אביו, ובעשותו כך הוא מאבד את זכות הבכורה שלו.
- יעקב ומשפחתו מצטרפים ליצחק בחברון.
- כאשר יצחק מת, יעקב ועשיו קוברים אותו יחדיו.
- יעקב אז לוקח על עצמו את תפקיד ראש הבית, התפקיד אשר הוא קיבל בלקחו את הבכורה מאחיו בנזיד עדשים. עשיו מקבל את המציאות החדשה ועובר לדרום הר שעיר.
בראשית לו
תולדות עשיו
פרק לו מוקדש כולו לתולדות עשיו:
- השמות ומוצאן של נשותיו;
- השמות של בניו ונכדיו שהפכו להיות ראשי שבטים;
- השמות של המלכים שלאחר מכן מלכו באדום;
- שמות המנהיגים של הhorites, (החורים), התושבים המקוריים של הר שעיר אשר עם ילדיהם משפחתו של עשיו התחתנה.
■ מדוע מחבר הספר (משה) מקדיש פרק שלם לתולדות עשיו?
א. מכיוון שצאצאיו של עשיו הולכים להיות השכנים של ישראל לאורך כל ההיסטוריה התנכית. לאדומים תהיה אינטראקציה רבה עם עמו הנבחר של אלוהים.
וכאשר יהודי עמד לשאול: "מי אלה האדומים אשר עושים לנו כל כך הרבה צרות ונושאים בתוכם כל כך הרבה שינאה כלפי האומה שלנו?" אז היתה באפשרותו לבדוק בתיעוד התנכי ולהבין: "אנחנו יודעים בדיוק מהיכן הגיעו האנשים הללו. אבות אבותינו היו אחים תאומים. הם משפחתנו!"
ב. הסיבה השנייה שבגללה העץ המשפחתי של עשיו מתואר לאורך פרק שלם היא מכיוון שהוא בנו של יצחק. בכל פעם שאחד מהאבות מת, התורה נותנת לנו תיעוד של צאצאיו אשר "המשיכו את השושלת" במקומם.
אנו רואים זאת גם אחרי מותו של אברהם בבראשית כה. ראשית תולדות ישמעאל נמסרות לנו בקצרה, ואז התיאורים ממשיכים עם תולדות יצחק, "השחקן הראשי".
גם כאן התורה הולכת לפי אותה תבנית:
- יצחק מת;
- אנחנו מקבלים את תאור תולדות עשיו בקצרה — רק רשימה של שמות;
- וכעת אנחנו עוברים לתיאור המפורט של תולדות יעקב — תולדות עם ישראל:
בראשית לז
יעקב בארץ המובטחת
פסוק 1:
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב. — יעקב כנראה חשב שכעת הוא יוכל להשתכן לתמיד:
ראשית, אלוהים החדיר את הפחד מיעקב בליבם של הכנענים שסביבו;
שנית, עשיו עבר למקום אחר. אלוהים לא הרשה לו להישאר ליד אחיו התאום.
מה יכול כעת למנוע מיעקב מלשגשג, לראות את משפחתו גדלה ומתרבה בשקט ובשלווה, לאט ובביטחון להשתלט על הארץ אשר אלוהים הבטיח לו?
או אולי הוא עדיין זכר את דברי אלוהים לאברהם (טו 13)?:
"יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה."
אמנם, מה אנחנו בדרך כלל עושים עם כזה מידע שלילי שמגיע אלינו בנוגע לעתיד? — לדוגמא, במשך דורות מספרים לנו שאנו גרים באזור שמועד לרעידות אדמה — בדיוק לאורך השבר הסורי־אפריקאי. המומחים טוענים כי רעידת אדמה חזקה באזורינו היא בלתי נמנעת ויכולה לקרות בכל רגע. אבל כולנו הרי מקווים שזה לא יקרה בקרוב, לא בימי חיינו.
סביר להניח שיעקב הכיר את הנבואה בנוגע ל-400 שנות הגלות — אבל לא היו שום סימנים שהעידו על כך שזה עתיד לקרות בקרוב. אולי עוד מאות שנים היו עוברים עד להתגשמות הנבואה.
לא היה ליעקב מושג שלפי תוכניתו של אלוהים, ההכנות לתקופת הגלות כבר היו בעיצומן.
יוסף
פסוק 2:
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן; וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו.
"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב." — יעקב ממשיך להיות ראש המשפחה. לכן החלק הזה נקרא "תולדות יעקב". אולם ייתכן שהכותרת "תולדות יוסף" הייתה יותר מתאימה. הרי מהנקודה הזו כל תשומת הלב מופנית לעבר יוסף. הוא הופך להיות הדמות הראשית בפרקים הנותרים של ספר בראשית.
שימו לב שאלוהים שוב עושה דברים בדרכו שלו — לא בדרך שאנשים יצפו שיקרה:
- כאשר הבטיח לאברהם יורש, דחה אלוהים את בן הבשר, ישמעאל, ועשה נס בכדי להביא ללידתו של יצחק;
- כאשר הוא העביר את ההבטחה גם לדור הבא, הוא אמר: "רַב יַעֲבֹד צָעִיר" — הברכה תעבור לאח הצעיר ולא לבן הבכור;
- כעתאלוהים בוחר ומכין את אחד מ-12 האבות במטרה לשמר את כל משפחתו. אבל שוב, לא מדובר בבן הבכור או בגברים בוגרים למודי נסיון, אלא בנער בן 17, הילד ה-11 במשפחה.
פסוק 2ב:
…וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו.
ישנן שתי סיבות אפשריות מדוע יוסף עבד עם בניהם של השפחות ולא עם האחים הגדולים והדומיננטיים יותר ראובן, שמעון, לוי ויהודה:
- ייתכן שהאחים הגדולים נטרו טינה כנגד יוסף, מכיוון שהוא היה בנה של רחל, האישה אשר אותה תמיד העדיף אביהם על פני אימם, לאה.
- חוץ מבנימין אשר היה קטן מדי בכדי לצאת ולרעות את הצאן, יוסף היה הצעיר ביותר בין אחיו — בן 17 שנה — ולכן היה קרוב יותר לגילאים של ילדיהם של בילהה וזילפה.
"וְהוּא נַעַר" — משמע שיוסף היה עוזרם של האחרים — "רועה מתלמד".
זוהי נקודה חשובה: למרות שליעקב היו תוכניות גדולות עבור יוסף, הוא לא פינק אותו בכל מה שנוגע לענייני עבודה. היה על יוסף…
- ללמוד לשרת;
- ללמוד לעשות את מה שאומרים לו לעשות;
- ללמוד לעבוד קשה.
פסוק 2ג:
…וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.
כאשר אחיו עשו דברים רעים, יוסף היה מספר על כך לאביהם. ישנם אלה שלא אוהבים את התכונה הזו אצל יוסף. הם מאמינים שכאן אנו רואים נקודת חולשה אצלו — אולי החולשה היחידה שניתן לגלות לאורך הסיפור כולו.
אך יש לשים לב שלא כתוב שיוסף "הוציא דיבה", שזו הצורה הנפוצה ביותר של המילה "דיבה" (הוצאת דיבה). הוא לא ריכל עם הסובבים. הוא הלך לאדם הנכון — לאביהם — וכל עוד הוא סיפר את האמת הוא לא ביצע שום חטא. זה היה בדיוק כמו לדווח על פשע — מסירת הודאה למשטרה.
כמובן שזאת גם הייתה דרך בטוחה לגרום לו להיות מאוד לא מקובל בין אחיו. ואביו תרם גם כן לחוסר המקובלות של יוסף:
פסוק 3:
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.
"בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ." — למעשה, בנימין היה צעיר יותר מיוסף, אבל יוסף היה הבן הבכור של אשתו האהובה ביותר של יעקב, רחל.
מהו הלקח החשוב שאותו תמיד מדגישים כאשר מדובר על הקטע הזה בתורה? — "שלעולם לא יהיה לך ילד מועדף בין ילדיך!" אבל האם באמת יש לנו שליטה על ההעדפות בשטח הזה? אני מאמין שהורים רבים שיש להם ילד מועדף אפילו לא מודעים לכך. אם תאמר להם ששמת לב שהם מעניקים יחס מיוחד לאחד מילדיהם הם יאמרו, "מה פתאום!? אני אוהב את כל ילדיי בדיוק באותה מידה!"
אם כן, מה אנחנו יכולים לעשות כהורים כדי לא לגרום את אותו נזק שיעקב גרם למשפחתו?
- לאהוב את ילדינו ולעשות מאמץ מודע בכדי להראות את אהבתנו במידה שווה לכולם.
- עלינו לוודא שהם יודעים שאנו אוהבים אותם גם כאשר אנחנו חייבים להעניש אותם על היותם תחמנים, או כשהם נוטים להתפרצויות זעם.
- עלינו להתייחס אל ילדינו בצדק.
אנחנו ניכשל בכל המשימות הללו פעמים רבות, ולכן הנקודה החשובה ביותר לזכור היא:
- עלינו להתפלל בכל יום ולהתחנן לעזרתו של אלוהים שנאהב, שנהיה כנים, שנקדיש תשומת לב, שנתמוך, שלא נפעל מתוך כעס, שנהיה עדות לאהבת ישוע את ילדיו ושאלוהים יגן עלינו מפני טעויות.
"וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים." — מה זה כתונת פסים? את המילה הזאת ניתן למצוא רק כאן ובסיפור העצוב של אמנון ותמר (שמואל־ב יג). שם נאמר שלבישת כתונת פסים היתה שמורה לבנותיו הבתולות של המלך, כך שמדובר בסוג של לבוש מלכותי.
תרגום השבעים, התרגום היווני של התנ"ך שנעשה כ-200 שנה לפני הספירה, מתאר את כתונת הפסים כ"מעיל בעל צבעים רבים". לכן ספרי הילדים, שתמיד מתארים את יוסף לובש טוניקה מפוספסת וצבעונית, לא בהכרח טועים.
פרשנויות אחרות טוענות ש"פסים" הם שרוולים ארוכים. ישנם ציורי קיר בקברים מצריים שמראים ראשי שבטים שמיים במלבוש עם שרוולים ארוכים ופסים צבעוניים, וחוקרים מאמינים כי אלו הן דוגמאות של כותנות פסים.
על ידי יחסו המיוחד, יעקב למעשה הצביע על יוסף כמנהיג העתידי של המשפחה. כתונת הפסים הזכירה לאחי יוסף בכל פעם שהם הביטו בו: "הנה מגיע האח שאותו רואה אבינו כבן הבכור."
חלפו עוד שנים רבות לפני שיעקב שלל באופן רשמי את זכות הבכורה מראובן, במעמד מתן הברכה לילדיו (בראשית מט 4-3), אבל כולם כבר יכלו לראות לאן הדברים מתגלגלים.
פסוק 4:
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.
החיים היו בוודאי קשים עבור יוסף. "לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" — אחיו הגדולים לא יכלו אפילו לזייף חיבה כלפיו. בכל פעם שהם פנו אליו זה היה בשם גנאי כלשהו, כמו "יא חלמן!" (בעל החלומות).
פסוקים 10-5:
5 וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. 6 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: "שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: 7 וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה; וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה, וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי."
8 וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?" וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.
9 וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי." 10 וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: "מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?"
יוסף חלם שני חלומות, ושניהם היו בעלי אותו מסר. — מדוע לחזור פעמיים על אותו הדבר? מאוחר יותר בחייו הבין יוסף טוב מאוד את הסיבה לכפילות, והוא אמר לפרעוה:
וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם … פַּעֲמָיִם: כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ (בראשית מא 32).
החלום השני היה מעין אישור בכדי שאף אחד לא יוכל להתייחס לחלום הראשון כאל "מקרה". שני החלומות גם יחד היו התגלות של תוכנית אלוהים.
מן הסתם, יוסף היה חכם מספיק בכדי לנחש מה תהיה תגובתם של אחיו ואביו לחלומותיו. אז מדוע היה חייב לספר להם? ייתכן שפשוט היה תמים, או שהוא הבין שהמסר של החלומות הללו הוא כל כך חשוב שעל משפחתו לדעת בכל מחיר.
שימו לב שהכתובים מציינים שתי תגובות של האחים ושתי תגובות של אבי יוסף:
- התגובה הראשונה והמיידית של האחים היתה:"וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ;"
- והתגובה הראשונה של יעקב (פס' 10):"וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו."
אבל מייד מתועדת גם התגובה השנייה:
פסוק 11:
- וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו,
- וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.
בנוגע לאחיו כתוב: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו." — מדוע? — האם הם לא חזו הרגע במה שהם תמיד קיוו שיקרה? לשם שינוי אביהם לא נותן ליוסף יחס מיוחד אלא נוזף בו על שחצנותו. אז למה שיקנאו בו דווקא כעת?
משמעות המשפט היא שמשהו התרחש בליבם של האחים. אולי הם שמעו את קולו של האלוהים. איכשהו הם ידעו שהחלומות שיוסף חלם היו אמיתיים, שיבוא היום בו הם יאלצו להשתחוות לפניו. לכן הם קינאו.
גם ליעקב הייתה תגובה שנייה לאחר שהזעם שלו על שחצנות יוסף עבר. הוא "שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". גם הוא הרגיש שהייתה חשיבות לחלומותיו של בנו. לכן, בעודו מתבונן בהתפתחות של יוסף במהלך החודשים שלאחר מכן, נותר הזיכרון הזה בראשו: "לאלוהים יש כנראה תוכניות גדולות עבור הבן שלי! מעניין מה הן?"
"וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר." — היכן עוד ניתן למצוא בכתובים הצהרה דומה? — האם אתם זוכרים, לאחר שיוסף ומרים חשבו שאיבדו את ישוע בן ה-12 בירושלים, ולבסוף מצאו אותו בבית המקדש? מה הוא אמר להם? (לוקס ב 49): "לָמָּה חִפַּשְׂתֶּם אוֹתִי? הַאִם לֹא יְדַעְתֶּם כִּי עָלַי לִהְיוֹת בַּאֲשֶׁר לְאָבִי?" ותגובתם של יוסף ומרים נרשמה כ-"אַךְ הֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם" (ב 50). לבסוף ישנה הצהרה קצרה (ב 51): "אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שָׁמְרָה אִמּוֹ בְּלִבָּהּ."
כך גם היה עם יעקב. בנקודה זו הוא לא הבין את המשמעות של חלומותיו של יוסף, אבל איכשהו הוא ידע שהם היו חשובים. לכן הוא שמר אותם בליבו ולא שכח אותם לעולם.
פסוק 12:
וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם.
מעניין לגלות שבשלב זה בני יעקב יכלו ללכת לשכם עם צאנם ולהרגיש שם בטוחים לחלוטין. משמעות הדבר היא שהפחד שאלוהים החדיר באופן על טבעי בליבם של הכנענים סביב שכם היה דבר קבוע. בעיני השכנים, שכם הייתה כעת נחלה השייכת למשפחתו של יעקב — רכושם על ידי כיבוש. אולם מתוך שני הפסוקים הבאים אנו לומדים שלמרות זאת יעקב עדיין דאג:
פסוקים 14-13:
13 וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: "הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם. לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם." וַיֹּאמֶר לוֹ: "הִנֵּנִי." 14 וַיֹּאמֶר לוֹ: "לֶךְ נָא, רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר." וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה.
ראשית, יש סיכוי סביר שגם בפסוק 13 יש רמז ליחס המועדף של יעקב ליוסף. אחרת, איך ניתן להסביר את העובדה שכל בניו יצאו לעבודתם כרועים, אך יוסף נשאר בבית? אחרי הכל, האם לא נאמר בפסוק 2 שהוא הוצב כעוזר לבנים של בילהה וזילפה?
כעת, אל לנו לחשוב שהוא נותר מאחור בכדי לישון כל יום עד 12 בצהריים ולהעביר את שארית יומו בצפייה בטלוויזיה. מחייו המאוחרים יותר של יוסף אנו למדים שהוא היה אחראי, עובד קשה ומאוד אמין. אם יעקב רצה שהוא ישאר קרוב לבית הרי היו תפקידים רבים מאוד בניהול המשק הענף שניתן היה להטיל עליו.
שנית, האם שמתם לב לתגובתו של יוסף כאשר אביו רצה לשלוח אותו אל אחיו? — "הִנֵּנִי!" — "כן אבא, אני מוכן." אם הוא חשש שאחיו יצחקו עליו או ישפילו אותו הוא לא אמר זאת אפילו במילה אחת. יוסף לא חיפש תירוצים בסגנון של "אבל אבא, אתה יודע כמה שאני עסוק. תן לי לשלוח את אחד העובדים. יש לנו עשרות אנשים שניתן לסמוך עליהם מספיק בכדי לבצע את המשימה הזו." — "הִנֵּנִי, אבא, אני אלך!"
פסוקים 17-15:
15 וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: "מַה תְּבַקֵּשׁ?" 16 וַיֹּאמֶר: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ. הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים." 17 וַיֹּאמֶר הָאִישׁ: "נָסְעוּ מִזֶּה, כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים: 'נֵלְכָה דֹּתָיְנָה.'"
האם שמתם לב? האיש הזר פנה ליוסף מיוזמתו. יוסף לא ביקש הנחייה. מדוע לא? — ייתכן שזה היה דבר מסוכן לעשות. תארו לעצמכם את יוסף פונה לכנעני כלשהו שהוא פוגש בדרך בסביבות העיר שכם ושואל אותו: "תגיד, אתה זוכר את הטבח שהיה כאן לפני שנה או שנתיים? אני מתכוון לזה שבו כל אוכלוסיית הגברים של שכם נרצחה. — האם ראית לאחרונה את הגברים אשר ביצעו את הטבח הזה? הם אמורים להיות היכן שהוא כאן באזור עם הכבשים שלהם. אני האח הקטן שלהם ואני צריך לדבר עימם."
אבל כאן, אלוהים שם על ליבו של האיש לשאול אל יוסף את מי הוא מחפש, והוא עושה זאת בצורה כה ידידותית שיוסף לא חושש לומר לו את האמת. דרך השגחתו של אלוהים, האיש הזה אפילו פגש את אחיו של יוסף ושמע שהם מתכננים להעביר את עדרם לדותן.
כמה כואב לראות שאויב פוטנציאלי עוזר ליוסף בעוד אחיו מתכננים להורגו…
פסוק 17ב:
וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.
יוסף חש הקלה. הוא כבר עשה חצי מהדברים שאביו ביקש ממנו לעשות. הוא סוף סוף מצא את אחיו, וככל שהוא יכל לראות מרחוק, הם והעדרים נראים בסדר גמור. אף אחד מהשכנים של שכם לא נקם בהם.
אולם אחיו לא שמחים לראותו:
פסוק 18:
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.
"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק." — אחיו של יוסף היו רועים מקצועיים. הם כל הזמן סרקו את האזור בכדי לראות אם מתקרבת סכנה. גנבים וחיות בר לא יכלו להתגנב אליהם מבלי שהם יבחינו בהם. אחרי הכל, הם למדו מקצועם מאביהם יעקב, והוא היה אחד הרועים הטובים ביותר שהיו אי פעם (תשאלו את הדוד לבן).
לכן, ברגע שהדמות הזו הגיעה מעבר לאופק, "הרדאר" שלהם עלה עליו. ואז מספר דקות לאחר מכן הם יכלו להבחין שהדמות הזאת לובשת כתונת פסים. המממ… למה שאיש עשיר ילך לבדו ברגל? אבל לא, זה יוסף!
"וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ." — מהרגע שבו הם הבינו שמדובר ביוסף אחיהם, ועד לרגע שהוא הגיע למרחק שמיעה מהם, עברו אולי כעשר דקות. זה היה כל הזמן שהם היו זקוקים לו בכדי להגיע להחלטה:
זה לא היה מספיק…
- לצחוק עליו,
• או להשפיל אותו,
• או פשוט להתעלם ממנו, להתנהג כאילו הוא לא קיים, עד שילך,
• או אפילו להכות אותו מכות נמרצות כדי שיהיה פחות שחצן בעתיד.
לא משנה מה שהם יעשו לו, הוא ירוץ מייד הביתה וילשין לאבא'לה. לכן הם יכלו לחשוב רק על פתרון הגיוני ויסודי אחד: להרוג אותו!
אתם זוכרים? שמעון ולוי החליטו את אותו דבר לגבי שכם בן חמור, אלא שהפעם הם הכריזו גזר דין מוות על אחיהם שלהם!
פסוקים 20-19:
19 וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: "הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. 20 וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ: 'חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ,' וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו."
"בַּעַל הַחֲלֹמוֹת." — זה היה שם הגנאי שאחיו של יוסף הדביקו לו. כאשר אביהם העלה אותו מעליהם הם שנאו אותו. כאשר יוסף סיפר להם את חלומותיו הם קינאו בו. אבל כעת הם ראו את ההזדמנות לשנות את כל זה. הם אמרו: "בואו וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו!" — או במילים אחרות "אנחנו חזקים יותר מהכוח (ולא משנה באיזה כוח מדובר) שנתן לאחינו את החלומות הללו." הפתרון שלהם היה:
- נַהַרְגֵהוּ — לרצוח את אחיהם;
- נַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת — נחביא את גופתו;
- אָמַרְנוּ: 'חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ' — נחפה על הרצח בעזרת שקר.
עכשיו אנחנו שואלים את עצמנו: איך ייתכן שאלוהים בחר בכאלה אנשים להיות אבותיהם של עם סגולתו, עם הברית? — התשובה היא: מכיוון שלא היו אנשים טובים יותר בעולם! אל הרומים ג 23 היה נכון אז בדיוק כמו שהוא נכון היום:
אֵין הֶבְדֵּל,…הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה.
הבה ניזכור מה ישוע המשיח אמר עלינו במתי ה 22-21:
"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים 'לֹא תִּרְצַח,' וְ'כָל רוֹצֵחַ יְחֻיַּב לְדִין.' וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַכּוֹעֵס עַל אָחִיו יְחֻיַּב לְדִין; הָאוֹמֵר לְאָחִיו 'רֵיק' יְחֻיַּב לְמִשְׁפַּט הַסַּנְהֶדְרִין; וְהָאוֹמֵר 'אֱוִיל' (בלשון העם 'אהבל'), יְחֻיַּב לְאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם."
משמעות הדבר היא שאנחנו לא יותר טובים מאחיו של יוסף. הם קראו לאחיהם "בעל החלומות" — אני קראתי לאנשים בשמות הרבה הרבה יותר גרועים.
האם הם ביצעו את הרצח? — לא! אלוהים מנע מהם מלעשות זאת.
■ כמה פעמים אלוהים מנע מאיתנו מלבצע חטא שאנחנו השתעשענו בו במחשבותינו? רק אלוהים יודע כמה פעמים.
פסוקים 22-21:
21 וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר: "לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ." 22 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם. הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ;" לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.
ראובן חטא בגילוי עריות, אבל הוא לא הסכים לרצח. זיכרו שהוא גם לא היה בין אלה שתכננו לנקום למען כבוד אחותם דינה על ידי רצח כל הגברים בשכם. הוא לא נכנע לאלימות כמו חלק מאחיו האחרים.
למעשה, פרשנים רבנים מבינים מהפסוק הזה שראובן התחרט על החטא של גילוי העריות אשר ביצע. די ברור שכרגע הוא עושה כמיטב יכולתו במטרה למנוע עוד עצב וצער מאביו.
לאחיו הוא מציע לזרוק את יוסף לתוך בור ריק. ההצעה רומזת למעשה ששם הוא ימות מצמא. אולם תוכניתו הסודית של ראובן היתה…
פסוק 22ב:
…להַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.
בעוד כל הדיונים הללו נערכים מתקרב יוסף אל אחיו:
פסוקים 24-23:
23 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו, 24וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה, וְהַבּוֹר רֵיק, אֵין בּוֹ מָיִם.
הדבר הראשון שהם הרגישו צורך עז לעשות היה לפשוט מעל יוסף את כתונת הפסים, אותו פריט לבוש שסימל עבורם את כל ההטבות והיחס המועדף שיעקב אביהם העריף על יוסף. הכתונת הזאת באמת הייתה כמו קוץ בעיניים שלהם!
אך האם זה עזר לפשוט אותו מהסמל? — לא! — גם כשיוסף לבוש רק בבגד תחתון הוא עדיין הבן המועדף של אביהם.
באותה צורה, אנשים בימינו קוראים לישוע בשם "ישו" ובשמות משפילים אחרים. אך אין זה משנה כלל את העובדה אשר אלוהים כונן: ישוע הוא, ותמיד יהיה, מלך המלכים ואדון האדונים.
כאשר קוראים את פסוקים 24-23, אנחנו יכולים לקבל את התחושה שכל זה קרה במהירות ובלי דיבורים, אולם שנים מאוחר יותר האחים מזכירים לנו שיוסף התחנן לרחמים לאורך כל המעשה. בבראשית מב 21 הם מעידים:
"אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ."
ובכן, בזמן שיוסף בוכה ומתחנן לעזרה מתחתית הבור, אחיו מחליטים לצאת להפסקת צהריים:
פסוק 25א:
וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם.
בעודם אוכלים, הם לא הפסיקו לסרוק את השטח (זיכרו שאמרנו שהם היו מאוד מקצועיים בהשגחה על העדרים).
פסוק 25ב:
וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט, הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה.
גם בפרט הקטן הזה אנחנו יכולים לראות את יד האלוהים. אם יוסף היה מוצא את אחיו בשכם, שום אורחה לא הייתה עוברת לידם. אולם בעמק דותן ניתן היה לראות אורחות גמלים עוברות כל הזמן. שיירות שהגיעו מדמשק למשל, יכלו לחצות את הירדן ולהשתמש במסלול העובר דרך עמק דותן לכיוון הים התיכון. שם הם נפגשו על ה"ויה מאריס", מסלול הסחר הראשי לאורך חוף הים, ואז פנו שמאלה לכיוון מצריים.
פסוקים 28-26:
26 וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ? 27 לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא." וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.
28 וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.
"מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?" — כאן אנו מגלים אחד משני דברים: או שאזהרתו של ראובן בנוגע לרצח השפיעה על כל אחיו, או שיהודה התחרט במחשבה שנייה לאחר ששמע את תחנוניו של יוסף מהבור. למעשה, הוא קורא לתינוק בשמו: "אם נשאיר את אחינו בבור הוא ימות. זה יהיה כאילו אנחנו רצחנו אותו במו ידינו."
"מַה בֶּצַע [אם] כִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?" — בוודאי שיהודה הכיר את ההיסטוריה של קיין והבל. הוא זכר מה אלוהים אמר לקיין (בראשית ד 10):
"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה."
לכן הוא ממשיך ואומר:
"לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא."
…וכולם מסכימים.
ישנן מספר פרשנויות לגבי מי מכר את יוסף למי: חלק טוענים שהוא נמכר פעמיים, בהתחלה למדיינים ואז לישמעאלים, אבל התוצאה נשארת זהה:
וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף … בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.
מאוחר יותר, בספר ויקרא כז 5, אנחנו מגלים שהמחיר של עבד צעיר בגיל 20-5 היה 20 שקלים. לכן, למרות שיוסף היה בריא, אכל היטב, נראה טוב ממהממוצע (לט 6) והגיע כמעט לגיל 20, האחים לא היו חמדנים ולא ניסו כלל להתמקח ולהשיג מחיר גבוה יותר. כל מה שהם רצו היה להיפטר מיוסף.
הנה עוד נקודה אחרונה שעלינו לשים לב אליה להיום: אלוהים בחר ביוסף להיות המושיע והמנהיג של משפחתו. אבל לפני שהוא יוכל להגיע למעמד הזה, ובהתאם לרצון אלוהים, הוא היה צריך לעבור בית ספר של שירות בתור עבד ומשרת מהדרגה הנמוכה ביותר.
לכן, בתור התחלה, אלוהים איפשר לו להמכר לעבדות. אנחנו יכולים לחשוב שזאת הרמה הנמוכה ביותר שממנה יכול משרת להתחיל את דרכו כלפי מעלה, אולם מאוחר יותר אלוהים החליט שיוסף צריך לרדת עוד דרגה: הוא הפך להיות עבד בכלא. רק לאחר הנסיון הזה הוא היה מסוגל להיות המשנה לפרעה ועדיין להשאר משרת נאמן של אלוהים.
אם אנחנו רוצים להנהיג, עלינו לדעת איך לשרת. זהו עיקרון תנכי.
בראשית לז 29 – לח 15
הקדמה
נעבור בקצרה על מה שלמדנו בשבוע שעבר (פרק לז פסוקים 28-1):
- בתחילת פרק לז של בראשית ההתמקדות היא על יוסף שהופך להיות הדמות המרכזית.
- יעקב מתייחס ליוסף כאל בנו המועדף. הוא אפילו מלביש אותו בכתונת פסים ובכך מכריז עליו למעשה כעל המנהיג העתידי של המשפחה.
- דבר זה גורם לשאר האחים לשנוא אותו ולנטור לו טינה.
- יוסף חולם שני חלומות. בשניהם הוא רואה את אחיו משתחווים לפניו. לאחר מכן הוא מספר להם את חלומותיו וגורם להם לשנוא אותו עוד יותר.
- חלק מאחיו של יוסף זוממים להרוג אותו, אבל ראובן משכנע אותם שעדיף פשוט לזרוק אותו לתוך בור ריק. לפחות ככה הם לא יהיו אשמים בשפיכת דמו של אחיהם במו ידיהם.
- בזכות התערבותו של אלוהים, האחים בסופו של דבר מוכרים את יוסף כעבד לשיירת סוחרים שעברה לידם בדרכה למצריים.
יוסף נמכר
האם אתם זוכרים? האחים התיישבו לאכול ארוחת צהריים כאשר הסוחרים עברו לידם. — כבר אמרנו מספר פעמים שהאנשים הללו היו הרועים המקצועיים ביותר בארץ. האם אתם חושבים שהם ישבו כולם יחד לאכול צהריים מבלי שיהיה מישהו משגיח על הכבשים? — ממש לא! — הם קבעו תורנות ביניהם, כאשר לפחות אחד מהם בכל פעם נשאר לשמור על הכבשים בזמן שהאחרים אכלו.
כעת אנו מגלים שיוסף נמכר בזמן שראובן לא היה בסביבה, מן הסתם מכיוון שזה היה תורו לשמור על הכבשים:
פסוקים 30-29:
29 וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר. וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. 30 וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?"
כפי שאתם זוכרים, בפסוק 22 ראובן הציע את הרעיון לזרוק את יוסף אל תוך הבור הריק. ייתכן שאחיו פרשו את זה כאילו הוא אומר: "תשאירו אותו בתוך הבור, כך הוא ימות לבד, וידינו לא יתלכלכו מכך." — אולם הכתוב מגלה מה היו מחשבותיו האמיתיות של ראובן. הוא הציע את רעיון הבור…
לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.
המעשה הזה מדבר בעד ראובן, אף על פי שחטא בגילוי עריות. כאן אנו רואים שיעקב אמנם נתן ליוסף יחס מועדף והלבישו בכתונת הפסים, דבר שיצר את הרושם שהוא הולך לתת ליוסף את הבכורה. ולמרות זאת ראובן, הבן הבכור הביולוגי, היה הבן היחיד מבין כל שאר הבנים שרצה להחזיר את יוסף בשלום לאביו.
אבל הוא הגיע מאוחר מדי. יוסף כבר נלקח משם והיה בדרכו למצרים.
שימו לב שאין לראובן את האומץ והכנות להמשיך להתנגד לאחיו וללכת ולהגיד ליעקב אביהם את האמת. ברגע שהם חזרו הביתה הוא הצטרף לאחיו בשקר שהמציאו:
פסוקים 32-31:
31 וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. 32 וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: "זֹאת מָצָאנוּ. הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא, אִם לֹא?"
יש כאן נקודה מעניינת שלא מייד מבחינים בה:
האם אתם זוכרים מה היו שני הדברים שבהם השתמש יעקב עצמו כשהוא רמה את יצחק אביו בכדי שיברך אותו וייתן לו את הבכורה במקום לעשיו? בגדים ועיזים שחוטות (בראשית כז 16-15):
15 וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו…, וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן. 16 וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו.
בגדי עשיו + עורות גדיי העיזים. — ועכשיו בניו שלו מרמים אותו בהשתמשם בבגדי יוסף + דם שעיר העיזים.
מנקודת המבט שלנו, נראה לנו שאנחנו פשוט מסתכלים על שורה של מעשים רעים ואכזריים שנעשו בידי בני אדם — אבל בו בזמן, אפילו בפרטים הקטנים, מוכיח אלוהים שהוא הריבון ושהכל בשליטתו.
נחזור לחברון, שם כל המשפחה נאספת סביב יעקב:
פסוק 33:
וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר: "כְּתֹנֶת בְּנִי! חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ! טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף!"
ליעקב אין כל ספק שכתונת הפסים שהוא מחזיק בידיו שייכת ליוסף, והוא משוכנע מיד שיוסף מת.
זאת עוד נקודה מעניינת: ממה שאנחנו שומעים על הורים שילדם נעלם ידוע כי הם נאחזים בכל שביב של תקווה — ובצדק. אם קיים הסיכוי הקלוש ביותר שילדם עדיין בחיים היכן שהוא, הם יאחזו בו בכל כוחם, יחפשו, יחכו ויתפללו במשך שנים בתקווה שאולי הוא עוד ימצא.
אחרי הכל, ייתכן שיוסף רק פצוע על ידי מי או מה שגרם לכתונת שלו להיקרע ולהיספג בדם, וייתכן שהוא עדיין מחלים היכן שהוא. אולי איזה "שומרוני טוב" מצא אותו ואסף אותו לביתו וכעת הוא מטפל בו. — אבל אנחנו לא מקבלים כלל את התחושה שליעקב יש תקווה כלשהי:
פסוקים 35-34:
34 וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. 35 וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר: "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה." וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.
"כָּל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו." — מעניין אותי באילו מילים ניסו אחיו של יוסף לנחם את אביהם. הם ידעו את האמת, הם ידעו שיוסף לא מת, הם היו אלה שביצעו את הפשע. אז מה כבר הם יכולים לומר? "אל תבכה, אבא"? או "הרי יש לך עוד אחד עשרה בנים?"
"וְכָל בְּנֹתָיו." — יש המפרשים מילים אלה כהוכחה שחוץ מדינה היו ליעקב עוד בנות שלא הוזכרו בשום מקום בכתובים, אך ייתכן גם שמדובר בנשותיהם של בניו.
פסוק 35ב:
וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר: "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה." וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.
…או במילים אחרות: "אני יודע שאתאבל על יוסף עד ליום מותי."
אני מאמין שאחת הסיבות שיעקב היה כל כך בלתי ניתן לניחום הייתה שהאשים את עצמו. אחרי הכל, היה זה הוא הוא ששלח את יוסף לבדו לחפש את אחיו. יעקב בהחלט ידע שיש חיות טרף ושודדים בדרך, המסכנים את מי שצועד לבדו — ועוד לבוש בכתונת פסים!
ישנם פרשנים שמאמינים שהוא ראה באובדן יוסף עונש מאלוהים על כך שהוא עצמו רימה את אביו לפני שנים רבות.
"שְׁאֹלָה" — מה זה והיכן זה "השאול"? התאור המפורט היחיד שקיים של השאול ניתן על ידי ישוע המשיח בסיפורו על אלעזר העני ושכנו העשיר: לאחר המוות הגיעו שניהם לשאול, והתברר שבשאול יש שני אגפים: האחד נקרא "חיק אברהם", והשני הוא מקום יסורים. אלעזר המאמין הגיע לחיק אברהם והעשיר חסר האמונה הגיע למקום היסורים. הוא מתאר מקום זה במילים:"סוֹבֵל אֲנִי בַּיְקוֹד הַזֶּה" (לוקס טז 24).
מאז שישוע מת על הצלב בכדי לתת ישועה לחוטאים, הפך חיק אברהם למקום ריק. מאמינים שמתים עולים הישר לנוכחות ישוע. אנחנו יודעים זאת מתוך מה שהוא בעצמו הבטיח לחוטא אשר נצלב לצידו ושחזר בתשובה על חטאיו (לוקס כג 43):
"הַיּוֹם תִּהְיֶה אַתָּה אִתִּי בְּגַן עֵדֶן."
גם שאול השליח מאשר זאת באיגרת השנייה לקורינתים ה 8, כאשר הוא מתאר את המוות של המאמין בתור…
"לָצֵאת מִמִּשְׁכַּן הַגּוּף וְלָבוֹא הַבַּיְתָה אֶל הָאָדוֹן."
במילים אחרות: אם אתה מאמין נושע, ברגע מותך אתה מוצא את עצמך "בבית" — בנוכחות ישוע.
עד כאן בנושא השאול. כעת בואו נחזור ליעקב:
"וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו." — כאשר אנו קוראים את הטקסט, זה נראה הגיוני שמדובר ביעקב הבוכה על אובדן בנו יוסף. אבל מבחינה דקדוקית כתוב שם: "ואביו של יעקב בכה על יוסף." שניהם נכונים מכיוון שיצחק היה עדיין עם משפחתו במשך לפחות עשר שנים נוספות לאחר העלמותו של יוסף.
פרק לז מסתיים בכך שמפנים את תשומת ליבו של הקורא בחזרה ליוסף — אבל רק לפסוק אחד:
פסוק 36:
וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם, לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים.
"פּוֹטִיפַר, סְרִיס פַּרְעֹה." — מסתבר שבתקופת התנ"ך, המילה סריס לא בהכרח התייחסה לאדם מסורס. המשמעות יכולה גם להיות "בעל תפקיד", "אדם חשוב הנמצא בשירותו של המלך". אם פוטיפר היה באמת מסורס, אז רוב הסיכויים שלא הייתה לו אישה.
"שַׂר הַטַּבָּחִים." — בעברית המודרנית המשמעות הייתה "השר שאחראי על המבשלים", אבל כמובן שזה לא מה שפוטיפר היה. תחשבו על המילה "טֶבח" (רצח) שמגיעה מאותו שורש, וזיכרו שבית הכלא לאסירים הפוליטיים של פרעה היה ממוקם באחוזתו של פוטיפר, והוא היה אחראי עליו. מכאן ניתן להבין ש"שר הטבחים" משמעו "הממונה על ההוצאות להורג" — זה שהורג את כל אויביו של פרעה. רוב התרגומים נותנים לו את התואר "המפקד של שומרי הראש".
זה הופך את פוטיפר לפקיד בדרגה בכירה אשר המלך סומך עליו, ולכן הוא בעל השפעה ועושר רב.
"הַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ." — מן הסתם לא כל סוחר עבדים יכול להיכנס ככה סתם לארמונו של השר לביטחון פנים של פרעה ולהציע למכור לו עבד. אלא אם כן, כמובן, הייתה לו סחורה באיכות יוצאת מן הכלל. אדם כמו פוטיפר בוודאי הרשה לעצמו לקנות אך ורק את הטוב ביותר.
אם כן, המדנים (או המדיינים) עשו כנראה רווח טוב בעסקה הזו. הם קנו את יוסף במחיר של עבד ממוצע בגילו, 20 שקלים. אבל כעת הם יכלו למכור אותו לאחד האנשים הנכבדים ביותר במצרים, אדם אשר ללא ספק שילם כסף טוב עבור עבד שמאוחר יותר מתואר במילים (בראשית לט 6):
וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.
בראשית לח
יהודה
ככל שאנו ממשיכים ולומדים את סיפורי בראשית, אנו רואים שיעקב נתן לשניים מבניו מעמד מיוחד בין אחיהם:
הראשון: יוסף — אביו התייחס אליו כאילו הוא היה הבן הבכור, ולאחר מכן צאצאיו באמת קיבלו את הירושה הכפולה שהגיעה לבן הבכור: חלק אחד עבור אפריים, ועוד אחד עבור מנשה. כך יהיה אפילו בממלכת אלף השנים של המשיח (יחזקאל מז 13).
השני: יהודה — בברכת יעקב לבניו בבראשית מט, הוא נותן ליהודה את תפקיד המנהיג. הוא מבטיח לו (מט 10):
"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו."
או במילים אחרות: "יהודה יחזיק בשרביט המלוכה." ובמשפט הבא של הברכה יעקב אפילו מבטיח שמשבט יהודה יצא המשיח, הגואל, אשר הוא קרא לו "שילֹה".
לכן, לפני שחוזרים להתרכז ביוסף עד סוף הסיפור, דואג הכותב להקדיש כמה רגעים להתחלה של שבט יהודה:
פסוקים 2-1:
1 וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה. 2 וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.
נתבונן בשלוש נקודת חשובות שבפסוקים קצרים אלה:
א. "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו." — יהודה "יורד". בעוד שהמשפחה ממשיכה להתגורר בגב ההר שבין חברון לשכם, יהודה יורד לכיוון השפלה, לעדולם אשר נמצא כיום באזור בית גוברין.
במילים אחרות, יהודה עוזב את השבט המשפחתי והולך לגור עם הכנענים.
ב. "וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה." — וַיֵּט = ויטה אוהלו. — יהודה מקים אוהל ליד הבית של איש כנעני בשם חירה, שלאחר מכן גם נקרא "חברו" של יהודה (רֵעַ) ושותפו העסקי (לח 12).
במילים אחרות, יהודה לא רק עובר לגור בסמיכות לכנענים, הם כעת חבריו. למעשה, הם כעת האנשים היחידים שאיתם הוא עובד ואשר הוא מקורב אליהם על בסיס יומי.
זוהי נקודה חשובה מכיוון שהיא מלמדת אותנו מה לא לעשות!
זיכרו שלא היה ליהודה אייפון או סקייפ או אימייל. אף לא היה קו טלפון של בזק, לא ניתן היה לשלוח מכתב בדואר, ולאנשים לא היו מכוניות שאפשרו להם "לקפוץ לביקור משפחתי" אצל סבא פעם בשבוע.
למעשה, בכך שהוא התרחק כ-20 ק"מ במורד הגבעה, יהודה ניתק בפועל את רוב הקשר עם משפחתו ואם ה"קהילה". במקום זה שיקע את עצמו לחלוטין בתוך החברה הכנענית. מכך נבע באופן טבעי הצעד הבעייתי הבא שלו:
ג. וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.
"בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ." — היא לא הייתה סתם אישה כלשהי, אלא ביתו של מנהיג כנעני חשוב. השם "שׁוּעַ" משמעו "שר ונדיב", או פשוט "איש עשיר" (איוב לד 19; ישעיהו לב 5).
זה מוכיח שהכנענים אשר יהודה בחר לחיות לצידם היו בעלי אותם רעיונות כפי שהיו מנהיגי העיר שכם, כמסופר בפרק לד. — אתם זוכרים? — בעלי שכם אמרו: "בואו נתחתן עם העבריים הללו, וכך בסופו של דבר עושרם יהיה גם שלנו."
זה גם מוכיח שבשלב זה יהודה בעצמו הפך כבר להיות אדם עשיר מאוד.
אולם היה הבדל משמעותי בין הדרך שבה הוא ואחיו התנהגו לפני מספר שנים בשכם: אז הם היו משוכנעים שנישואין עם הכנענים היו אסורים עבורם. — כעת יהודה כלל לא חשב על החשיבות של עתיד ישראל כאומה נפרדת. כל מה שהיה לו בראש היו עסקיו והנוחות האישית שלו.
יהודה יזם מהלך מסוכן. זה דומה למצב שבו אתה או אני היינו מחליטים פתאום מתוך רצוננו החופשי…
- לעזוב את הקהילה,
• לעבור למקום שאנו יודעים שאין בו מאמינים אחרים,
• להתחיל שותפות עסקית עם אדם לא מאמין,
• ומעל לכל זה להתחתן עם בן זוג לא מאמין.
כמה זמן אתם חושבים שאוכל להישאר נאמן לישוע המשיח במצב שכזה? — האם אוכל לקוות שאצליח לגדל ילדים מאמינים בסביבה שכזו?
ובכל זאת, שוב ושוב אנו רואים מאמינים המבצעים טעויות דומות לאלה. כאשר הם בוחרים היכן לגור, בדרך כלל השיקולים שנשמעים הם:
- יש באזור הזה עבודה, או
- השכירות זולה, או
- זה רחוק מעומסי התנועה וזיהום האוויר, ותהיה לנו גינה משלנו.
לרוב, השאלה האם יש שם בכלל קהילה עם לימוד טוב ונכון או האם יש עוד מאמינים באזור אשר איתם ניתן להתידד ולהתפלל ביחד אפילו לא נשאלת.
בנוסף קיימת התופעה של מאמינים שמתחתנים עם בלתי מאמינים. אתה מזהיר אותם מצעד שכזה לאור הכתוב באיגרת השנייה לקורינתים ו 17-14:
"אַל תֵּרָתְמוּ לְעֹל אֶחָד עִם הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים,"
…ואתה מציג לפניהם דוגמאות מחיי אחרים שבחרו להתחתן עם בלתי מאמינים וסובלים את התוצאות בכל יום. אך לעיתים קרובות הם מתרצים את החלטתם בכך שהמקרה שלם הוא "מקרה מיוחד":
- הם בטוחים שאהבתם תעזור להם להתגבר על כל ההבדלים, או
- "אלוהים אמר להם" שבן הזוג הלא מאמין יהפוך עם הזמן למאמין, או
- "יש להם שלום" לגבי ההחלטה הזו.
רצון אלוהים בנושא זה, שנשקף בברור מתוך דברו הכתוב, כאילו לא קיים עבורם.
כעת, הבה נחזור ליהודה. — באמת לא היה איסור מפורש עבורו שלא ייתחתן עם אישה כנענית, אבל הוא בהחלט הכיר את ההיסטוריה של אביו, סבו ולש סבא רבא שלו. אברהם אמר לאליעזר, האחראי על משק ביתו (כד 3):
"לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי."
…ויצחק חזר על אותה פקודה לבנו יעקב (כח 1):
"לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן."
נכון, להביא נשים מעמים רחוקים עבור כל בניו של יעקב היה יכול להיות הרבה יותר מורכב ומסובך מאשר פשוט להשיג להם נשים כנעניות אשר גרו מעבר לפינה, אבל בהתחשב בעושר המשפחתי העצום המשימה הזו הייתה בהחלט אפשרית.
בני יהודה
מתברר שיהודה לא ראה שום סיבה להישאר שונה ונפרד מהכנענים, ובמספר הפסוקים הבאים כבר ניתן לראות את התוצאות השליליות לכך:
פסוקים 6-3:
3 וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. 4 וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. 5 וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה. וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.
6 וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ, וּשְׁמָהּ תָּמָר.
א. שלושה בנים נולדים ליהודה מאישתו הכנענית.
ב. הוא עובר מעדולם למקום שנקרא כזיב. יש הטוענים שהכוונה לאיזור בסביבות בית גוברין.
ג. יהודה בוחר אישה עבור ער, בנו הבכור. מן הסתם גם היא הייתה כנענית, למרות שהכתוב לא אומר זאת במפורש. מה שכן חשוב כאן הוא ציון שמה. בכל פעם שבתנ"ך מצוין שמה של אישה, ולא קוראים לה "אישתו של X" או "ביתו של Y", משמעות הדבר שמדובר בדמות חשובה בסיפור, או בבעלת תפקיד חשוב בהיסטוריה של ישראל.
ואכן כך היה. תמר הייתה כל כך חשובה ששמה אפילו מצויין באילן היוחסין של ישוע המשיח (מתי א 3).
חוקרים שנעזרו במידע המספרי שבספר בראשית הגיעו למסכנה שגילו של ער לא עלה על 18-15 כאשר התחתן עם תמר, כך שמדובר בעצם על שני בני עשרה ולא על זוג בוגר.
פסוק 7:
וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יהוה; וַיְמִתֵהוּ יהוה.
יהודה מתחיל לקצור את פרי הבאושים מהתערבותו עם הכנענים:
- ההשפעה הראשונה בחייהם של בניו הייתה אמם הכנענית;
- על כך התווספה ההשפעה של משפחת האם. הרי כל הקרובים האלה גרו בסביבה המיידית, בעוד שמשפחתו של יהודה גרה רחוק יותר ליד חברון;
- וכמובן גם כל חבריהם ומכריהם של ילדי יהודה היו כנעניים.
באותו זמן היה יהודה עסוק במעבר ממקום למקום עם עדריו, ובניהול עסקיו יחד עם חברו חירה העדולמי. משמעות הדבר שלא בילה הרבה בבית, והשפעתו על ילדיו במהלך שנות ילדותם — עד שהיו גדולים מספיק לרעות את הכבשים — הייתה מינימלית.
והתוצאה: ער, בנו הבכור של יהודה, התגלה כאדם רע (הפכו את אותיות שמו, "ער", ותקבלו "רע") — "וַיְמִתֵהוּ יהוה".
זוהי אצבע אלוהים, אבל יהודה לא קולט את המסר. הוא ממשיך להתגורר באותו מקום, עושה את אותם הדברים, מתרועע עם אותם האנשים, ומוצא דרכים "לפתור את הבעיה" שנוצרה בכך שבנו מת:
פסוק 8:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן [בנו השני]: "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ, וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ."
מה משמעות המילה "יַבֵּם"? — מצוות הייבום נרשמה מאוחר יותר בספר דברים כה 5, אך מתברר שהיא כבר היתה נהוגה בתקופת יעקב: אם אדם מת לפני שהיו לו ילדים, נפלה האחריות על אחיו להתחתן עם האלמנה. הבן הבכור שיוולד להם ייחשב לבן וליורש של אחיו המנוח. אם לא היה אח, חובת הייבום חלה על קרוב המשפחה הקרוב ביותר.
פסוקים 10-9:
9 וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. 10 וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ.
כאן אנו לומדים להכיר את אונן, בנו השני של יהודה. המאפיינים שלו שאנו רואים בשני הפסוקים הללו הם גאווה, אנוכיות, תאוות בצע וחוסר אהבה מוחלט:
גאווה — במה שהוא עשה הוא אמר: "מדוע שהבן שלי יישא את שמו של אחי? אני רוצה שבני יהיה שלי ויישא את שמי. אם הוא לא יכול להיות שלי אני לא רוצה בן בכלל."
אנוכיות — חוקי התקופה ההיא ציפו ממנו להקריב קורבן למען מישהו אחר, אבל אונן רק חשב על עצמו.
תאוות בצע — אם יהודה היה מת עכשיו, אונן ואחיו הנותר שלה היו מקבלים מחצית מהירושה כל אחד. אבל אם לאונן היה נולד בן עם תמר, הבן הזה היה זכאי לירושתו של ער, הבן הבכור. מכיוון שהבן הבכור מקבל מנה כפולה של ירושה, אונן ושלה היו נשארים רק עם רבע כל אחד מההון והרכוש של יהודה אביהם.
האם אתם זוכרים את הגואל בסיפור של רות?
גם הוא לא היה מוכן להקשיב להוראות דבר אלוהים מכיוון שהוא דאג שזה יעלה לו יותר מדי כסף. כאשר בועז אמר לו שהוא יהיה חייב להתחתן עם רות ולהביא בן אשר ימשיך את שושלת משפחת אלימלך, אמר הגואל (רות ד 6):
"לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי, פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי."
תכונת האופי השלילית האחרונה שאנו רואים אצל אונן היא:
העדר אהבה מוחלט — אונן לא אהב את אחיו. אחרת היה נענה למנהג המקום והיה מביא יורש לאחיו.
הוא גם לא אהב את תמר. הוא השתמש בה כמו בצעצוע — חפץ שנועד לספק את צרכיו. לא היה לו אכפת כלל שהיא מאוד רוצה להביא ילדים לעולם.
התוצאה של מעשיו הייתה (פס' 10):
וַיֵּ רַע בְּעֵינֵי יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ.
אלוהים רואה הכל: מחשבותינו, המניעים שלנו והדברים שאנו עושים בחדרי חדרים — ואם אנחנו עדיין בחיים זה רק בזכות חסדו של אלוהים ולא מכיוון שאנו יותר טובים מאונן.
כעת תמר, לאחר שהתאלמנה כבר פעמיים, הייתה אמורה להינשא לשלה, בנו הצעיר של יהודה:
פסוק 11א:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי…."
בשלב זה הייתה תמר כנראה כבת 18, ושלה לא היה צעיר ממנה בהרבה — כך שאין לכם מה לדמיין אלמנה בת 40 המצפה להתחתן עם נער בן 14. בכל מקרה, המשך הפסוק מראה שנושא הגיל היה למעשה רק תירוץ שיהודה המציא (11ב):
…כִּי אָמַר: "פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו."
הוא חשש שגם בנו השלישי ימות.
יהודה עשה כאן שתי טעויות:
א. הוא התנהג כמו הורים רבים שלא מסוגלים או מסרבים לראות את הפסול בילדיהם.
- אם הילד מקבל ציונים גרועים בבית הספר, זה אשמת המורים;
- אם הוא כל הזמן נקלע לקטטות בהפסקה, זה אשמת הילדים האחרים;
- אם הוא נעצר על ידי המשטרה, זה אשמת הרשעים שגררו אותו לבוא עימם ולעשות דברים רעים.
שני בניו של יהודה מתו בזה אחר זה בגיל צעיר, לאחר שדבר אלוהים תיאר אותם כרעים. משמע, שהרוע שלהם היה בוודאי גם נראה לכל הסובבים אותם. אביהם היה היחיד שהאמין שהם מלאכים. הוא לא העלה על דעתו את האפשרות שאולי הם עצמם — או חס וחלילה הוא עצמו — אשמים במותם.
ב. יהודה התחיל לחשוב כמו כנעני: "שני אנשים מתו לאחר שהתחתנו עם אותה נערה? יש לזה רק הסבר פשוט והגיוני אחד: יש לה עין הרע!" — "תמר, חזרי לגור עם הורייך."
וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ (11ג).
אבל אנחנו עוד נראה שתמר לא טיפשה.
יהודה ותמר
פסוק 12:
וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ, הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, תִּמְנָתָה.
המשפחה הזו לא מפסיקה להתאבל. אמנם כתוב "וירבו הימים", אבל לא חלפו יותר משנתיים מאז מותו של אונן — אולי אפילו פחות. ליהודה נותר רק בן אחד מתוך השלושה וכעת נפטרה אישתו בגיל צעיר יחסית.
לאחר תקופת האבל חוזר יהודה לעבודה. זה היה בערך בסביבות חודש מרץ או אפריל, בעונת בשנה שבה הכבשים נראות כמו חביות עגולות שהולכות על רגלי גפרורים. וזה לא מפני שהן שמנות — הן פשוט צימחו כל כך הרבה צמר שהגיע הזמן לערוך להם גז.
יהודה אוסף את חברו חירה בעדולם, והם נודדים למקום שבו כל פועליהם אספו את הכבשים שלהם: בנחל שורק, ליד העיר תמנה (אגב, זוהי העיר הפלישתית שבה שמשון בחר את אשתו וזה היה בכרמים של תמנה שהוא הרג את האריה במו ידיו (שופטים יד).
גז הכבשים היה אירוע שנתי חשוב עם חפלה גדולה עבור כל העובדים — על האש, מוזיקה, שמח, אלכוהול. איך אנחנו יודעים זאת? מהסיפור של נבל (שמואל־א כה): בתחילה הוא סירב לתת חלק מערימות האוכל שהכין עבור עובדיו לדוד, ומאוחר יותר באותו הערב הוא השתכר לגמרי. למחרת היום, לאחר כל אכילת היתר ושתיית היתר, הוא חטף שבץ קטלני, דבר ששיחרר את אישתו היפה והחכמה ואיפשר לה להתחתן עם דוד.
ומדוע שאנשים יחגגו דבר כמו גז כבשים? — מכיוון שהצמר היה מוצר מאוד חשוב בתרבות ההיא, ואם ליהודה היו 5000 כבשים ועיזים שגזז, אזי היה מרוויח סכום נאה ביותר.
פסוקים 14-13:
13 וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר: "הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ."
14 וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה; כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.
מכיוון שאנחנו באים מתרבות אחרת, אנחנו קוראים את הפסוקים ולא מבינים מה תמר עושה. נאמר: "כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה." בסדר, אבל איך זה קשור לכך שהיא מתכסה בצעיף ויושבת בצד הדרך שבה יהודה נודד בדרכו חזרה מיריד הגז? המשפט הבא מסביר את מעשיה:
פסוק 15:
וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה, כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ.
אנו לומדים כאן מספר דברים:
- במהלך החודשים או השנים שבהם תמר הייתה חלק מבני ביתו של יהודה היא בחנה אותו היטב. היא ידעה מה הוא יחפש בשובו הביתה מהיריד עם הרבה אוכל, שתייה ושמחה — אבל חוזר לבית בלי אישה. הוא בוודאי יחפש מחליפה.
- ההתכסות בצעיף והישיבה בצד הדרך זיהו את תמר כזונה. תמר הרגישה בטוחה שיהודה לא יזהה אותה. זאת אומרת שהיה כנראה מקובל שלא תחשוף את פניה במהלך כל המפגש.
מצד אחד, לנו כיום זה נראה מוזר — יצאנית שלובשת שק על פניה בזמן שהיא משרתת לקוח?
מצד שני, האין זה מתאים בדיוק לאופי החוטא של הגבר? יהודה, או כל גבר אחר במצב שלו, לא מחפש ליצור קשר עם אדם, אם אישה, אלא להשתמש באובייקט, בחפץ. זה מפריע לו אם אותו "חפץ" יסתכל עליו בעניים חומות גדולות שאומרות לו: "התבייש לך!" ולכן הצעיף הינו דווקא רעיון טוב.
לאחר מכן מגיע המיקוח על המחיר, אבל את זה כבר נשאיר לשיעור הבא.
סיכום
מה היו חלק מהנקודות שבלטו בשיעור שלנו?
- ראשית ראינו דוגמה של חוסר ההחלטיות אצל ראובן: אהבנו את העובדה שהוא היה היחיד מבין אחיו שניסה להציל את יוסף, אבל אז לא היה לו מספיק כוח מוסרי לעמוד כנגד אחיו ולספר לאביהם את מה שקרה. — האם לי היה את הכוח הזה?
- יעקב רימה את יצחק אביו בעזרת בגדי עשיו ועורות עיזים. — כעת בניו רימו אותו בעזרת בגד יוסף ודם של עז.
- יעקב לא מראה כל סימן של תקווה שאולי יוסף עדיין בחיים. זה מכיוון שהוא מרגיששמגיע לו העונש הזה של אובדן בן.
- יעקב אמר שהוא ירד שאולה כאשר ימות. כיום יש לנו תקווה הרבה יותר טובהה מזו. אנחנו מחכים לפגוש את האדון ישוע.
- בעודם בשכם, ידעו יהודה ואחיו שאלוהים דורש מהם להיות שונים ונפרדים מהכנענים. מספר שנים מאוחר יותר יהודה מחליט שנוחות, קשרים טובים ועסקים רבחיים הם חשובים יותר מהבטחות אלוהים לאביו, סבו ולאברהם.
- אם אתה משאיר את ילדיך בעולם, אם אתה מאפשר לעולם לחנך אותם, אם העולם הוא מקור ההשראה הראשי שיש להם בחיים מכיוון שאתה יותר מדי עסוק בכדי ללמד אותם את עקרונות דבר האלוהים — אז קיים סיכוי סביר שאתה תאבד את ילדיך. יהודה איבד שניים מילדיו דרך מותם הפיזי. ייתכן שאנחנו נאבד את ילדינו במישור הרוחני, כאשר הם יישארו ללא אמונה בישוע המשיח, ללא ישועה מעונש החטא — בדרכם לגהנום הניצחי.
- כיום אנחנו לא מתפתים על ידי נשים עטופות בצעיף היושבות על אם הדרך. כיום הן מגיעות בלי הצעיף ולרוב גם כמעט בלי שום דבר אחר. גברים, שימו לב להיכן נודדות עיניכם!