בראשית פרק כב – עקדת יצחק

 

בראשית פרק כב.

עקדת יצחק (פסוקים 7-24)

כפי שלמדנו בשיעור שעבר, אלוהים מנסה את אמונתו של אברהם ומצווה עליו להעלות את בנו יחידו, את האחד שאותו הוא אוהב במיוחד, לעולה.

הקרבת ילדים לאלילים לא היה מעשה חדש בתקופתו של אברהם.

עובדי אלילים היו מקריבים את ילדיהם לאליליהם כדי לציין את הכבוד הרב שהם רוחשים לאותו אליל.

הקרבת ילדים לאלילים נועדה גם לרצות את האליל וכך זכות את המאמין בהצלה, ברכות ופרנסה (מל"ב ג 27).

להזכירנו: אלוהים מנסה את אמונתנו אך לא מפתה אותנו ברע.

אנו אלו שעלולים להפוך ניסיון טוב לפתוי כושל (ראה איגרת יעקב ב).

בפסוק 2 אלוהים שולח את אברהם לארץ המוריה, אל אחד ההרים שאלוהים עתיד להראות לאברהם היכן לעקוד את יצחק:

ב. וַיּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אוֹמַר אֵלֶיךָ.

על מנת להבין את עומק המשפט, ראוי להבין את משמעות המילה "מוריה" לאור משמעותה המקורית.

משמעות המילה "מוריה" בפסוקנו היא – מכוון, מראה.

אלוהים אומר לאברהם שילך לארץ אשר שם הוא יכוון אותו ויראה לו מה לעשות ולאן ללכת.

בפעם הבאה בה אנו פוגשים את המילה מוריה כציון לשם ההר עליו נבנה בית אלוהים אשר משם הוא מורה ומכוון את עמו, זה בספר דברי הימים ב פרק ג 1:

"ויחל שלמה לבנות את בית יהוה בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו, אשר הכין במקום דוד בגורן ארנן היבוסי."

לפיכך, הר המוריה הינו הר הבית, הר ציון.

אלוהים שולח את אברהם לארץ המוריה.

למה הכוונה?

א. למקום הנקרא בשם זה: ראה דברי הימים ב פרק ג 1.

ב. לחבל ארץ אשר בתוכו ממוקם ההר במקרה שלנו, שיתאפיין כמקום אשר בו אלוהים מכוון ומורה ושם הוא עצמו ייראה (ראה שמות כג 17, ישעיה ב 1-4, מיכה ד 1-6).

והנה, אלוהים אומר לאברהם ללכת לארץ המוריה, לא להר המוריה, ושם בארץ המוריה, אלוהים עתיד להראות לאברהם את ההר שעליו תתבצע העקדה.

רבותי, מה שאנו בתקופה המודרנית מבינים ומפנימים לאחר זמן רב, היה ברור לאברהם באותו הרגע שבו שמע את מילותיו של אלוהים.

פסוקים 7-8:

ז. וַיּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיּאמֶר: אָבִי, וַיּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי, וַיּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה?

ח .וַיּאמֶר אַבְרָהָם, אֱלוֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעוֹלָה, בְּנִי. וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

אברהם ויצחק מגיעים אל המקום שאותו הראה אלוהים לאברהם ומשם אברהם ממשיך את הדרך רק עם בנו יצחק.

בפסוק 5 אברהם ציווה על העבדים להישאר במקומם. את העצים לעקדה אברהם הסיר מעל החמור וכעת יצחק בנו נושא את העצים. שנים מאוחר יותר ישא המשיח ישוע את עץ הצלב אשר עליו הוא ימסור את חייו בעדנו.

עלינו לזכור שיש צורך בכמות עצים רבה כדי לשרוף גוף בסדר גודל של אדם רגיל.

שריפת הקורבן לא הייתה פעולה סמלית אלא הייתה חייבת להימשך עד שכל גוף הקורבן היה שרוף לחלוטין.

אברהם ידע שהוא עתיד לחזור עם יצחק! הרי זה בדיוק כוונת דבריו כשאמר לעבדים: …ונשובה אליכם.

אברהם ידע שאלוהים יספק קורבן תחליפי!

אין בידיעה זו להוריד ממעמד הניסיון, אלא רק להעלות את רמת אמונתו ובטחונו של אברהם במילתו של אלוהים.

אלוהים הרי אמר לאברהם שמיצחק יקרא לו זרע, ולכן חייו של יצחק יישמרו ובכל מצב ומקרה.

כאשר אברהם ויצחק הולכים את מספר הקילומטרים האחרונים אל ההר שעליו אברהם עתיד לעקוד את יצחק, משוחחים השניים אודות העתיד להתרחש.

נאמר ששניהם הלכו יחדיו.

עמוס הנביא אומר: הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? (עמוס ג 3)

חשוב לנו להבין שיצחק באותה העת לא היה נער בן 10 או פחות מזה.

באותה העת יצחק היה כבן שלושים שנה.

להלן מראי המקומות שבהם ניעזר לדעת את גילו המשוער של יצחק בפרק הנוכחי:

ראה בראשית יז 17, כא 8, 20-21, 32, 34, כג 1

יצחק שואל את אביו:

הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעוֹלָה?

בעת ההיא היה נהוג לשאת גחל בוער במסגרת מוגנת וכך לשאת את האש עימך. בדרך היו מוסיפים זרדים וגחלים כדי לשמר את האש בוערת.

יצחק שואל את אביו לגבי השה…היכן השה?

מדוע לא הבנו עימנו אחד מהכבשים או אילים?

תשובתו של אברהם כל כך מלאה, עד כי ניתן לומר שהיא מסכמת את תוכנית הישועה של אלוהים בעבור בני האדם.

אברהם העמיד את המילים הללו לנגד עיניו כדי לעבור את הניסיון הקשה הזה בהצלחה.

בפסוק 8 אברהם עונה לבנו יצחק:

"…וַיּאמֶר אַבְרָהָם, אֱלוֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעוֹלָה, בְּנִי. וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו."

אברהם ידע שאלוהים הוא זה שיראה לעצמו, יספק לעצמו, יבחר לעצמו את השה לעולה (ראה דברים לג 21, שמ"א טז 1, 17).

יצחק בני: אלוהים הוא זה שיספק ויבחר את השה לעולה – לא אתה ולא אני. ראה ישעיה נג 10.

תשובתו של אברהם מקשרת אותנו בחזרה לשם: ארץ המוריה. ראה גם פסוק 14.

זוהי הארץ ושם ההר שבו אלוהים יספק לעצמו את הקורבן שיקח על עצמו את זעם אלוהים על חטאי בני האדם, ובזכות הקורבן, יספק לנו בני האדם המאמינים בו, כפרת חטאים, שלום אלוהים וחיי נצח עימו.

ישעיה הנביא בפרק נג מפרט ומסכם אודות אותו קורבן כפרת חטאים שאלוהים בחר לעצמו – את המשיח ישוע בכבודו ובעצמו, את אלוהים הבן – אל-שדי.

פסוקים 9-10: עקדת יצחק

ט. וַיָּבוֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלוֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרוֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקוד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אוֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.

י. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחוֹט אֶת-בְּנוֹ.

הבה נדמיין את אשר מתרחש בדיוק במקום שבו יצחק ואברהם מכינים את המזבח.

מן הסתם יצחק משתתף בבנית המזבח. איסוף האבנים, בניית התבנית וכו'.

והנה, לאחר שהכל מוכן וכעת צריך להניח את הקורבן, יצחק מביט מסביב או אל פני אביו וכאילו שואל:

האם אלוהים הראה לך את השה שהוא בחר לעצמו? שהרי זה בדיוק משמעות מילותיו של אברהם: אלוהים יראה לעצמו את השה לעולה…(פסוק 8).

והנה, אברהם מנחה את בנו יצחק לשכב על העצים, קושר את ידיו ורגליו, מארגן את גופו כך שיהיה קורבן למופת…

ומה חושב יצחק?

אבא, האם אלוהים בחר בי להיות לו השה לעולה?

ואם כן, איך נשובה שנינו לעבדים כפי שאמרת להם?

הרבה שאלות היו בליבו של יצחק, אך הוא היה מספיק מבוגר כדי להתנגד לאביו ולברוח מן המקום לו היה בוחר לעשות זאת.

יצחק נשאר על המזבח, עקוד, מוכן לשריפה, מתוך אותה אמונה שהייתה בליבו של אברהם אביו.

אני משוכנע ששניהם בילו את כל זמן ההליכה בהכנה למצב הנוכחי בו יצחק שוכב עקוד על המזבח ומוכן להישרף כשה עולה לאלוהים.

בפסוק 9 נאמר שאברהם הגיע למקום שאלוהים אמר לו …

מתי אלוהים אמר לאברהם את נקודת הציון המדוייקת לבניית המזבח?

כתבי הקודש אינם מציינים זאת מלבד הכתוב בפסוק 4:

"…וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק…"

לנו נותר להבין שאלוהים נתן לאברהם את הנתון הזה במהלך ההליכה לארץ המוריה.

בפסוק 10 אברהם אוחז בידו את המאכלת, מניף את ידו עם כלי השחיטה ויודע שבעוד פחות משניה המאכלת תשסף את גרונו של בנו אהובו יצחק ותהרגו.

והנה, ממש ברגע בו נראה לאברהם ששום דבר לא יכול לעצור את התהליך, ומבחינתו של אברהם בנו אהובו יצחק נחשב למת, קורא אליו מלאך יהוה ומצווה עליו לעצור!

פסוקים 11-12:

יא. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם, וַיּאמֶר, הִנֵּנִי.

יב. וַיּאמֶר: אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלוֹהִים אַתָּה, וְלא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.

אברהם שומע קול מן השמים הקורא בשמו.

הקול אומר לו: אל תשלח ידך אל הנער. אל תעש לו מאומה.

איזו הקלה, איזו שמחה!

תבינו, מבחינתו של אברהם הוא כבר מסר את הבן לאלוהים.

מבחינתו של אברהם שום דבר לא יכול היה לעצור את תנופת היד החזקה עם המאכלת שנועדה לשסף את גרונו של יצחק.

והנה, מבחינתו של אברהם, הוא קיבל את יצחק מן המוות (אל העברים יא 17-19).

"מתוך אמונה הקריב אברהם את יצחק בעת שנוסה. הוא שקיבל את ההבטחות הקריב את יחידו, הוא שנאמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", בחשבו בליבו כי האלוהים יכול להקים אפילו מעם המתים. משם, בבחינת משל, אף קיבל אותו."

מי הוא אותו "מלאך יהוה" הדובר אל אברהם?

הגדרת המילה "מלאך" היא בעיקר – שליח.

אותו שליח בא מיהוה.

ובכן, האם מדובר על שליח רגיל?, על מלאך רגיל כמו אחד מהשניים שליוו את אלוהים כשבא לבקר את אברהם בפרק יח?

לא ולא.

אותו מלאך יהוה אומר את המילים הבאות לאברהם וכך הוא מסגיר את זהותו.

"…כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלוֹהִים אַתָּה, וְלא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי."

אותו מלאך יהוה אומר לאברהם שהוא יודע שאברהם ירא אלוהים ושאברהם פעל בנחישות כדי למלא אחר הוראות יהוה.

אותו מלאך מדבר בגוף ראשון וכך מציב עצמו כאותה אישיות אשר פנתה לאברהם בתחילת הפרק וציוותה עליו להקריב את יצחק.

מכאן, מלאך-יהוה זה המדבר אל אברהם הינו לא אחר מאשר אלוהים בכבודו ובעצמו אשר דיבר עם אברהם בפסוק 1.

אז מדוע לכנותו בשם התואר: מלאך יהוה?

זאת כדי לציין שמדובר בהוויה הנראית לבני אדם, לאל-שדי.

[דוגמאות נוספות בהן מלאך-יהוה הוא אלוהים בכבודו ובעצמו: שופטים ו, יג, שמות כג 20-23 + שמות יג 21 עד יד 25]

כל כך מעניין, אותה הוויה אלוהית שעתידה לקחת בעתיד את מקומו של יצחק עד תום, היא זו שעוצרת את אברהם מלערוף את יצחק.

מכאן, מתגשמת נבואתו של אברהם כשאמר לבנו יצחק:

אלוהים יראה לו השה לעולה.

אך עד שנגיע למועד בו אל-שדי יגיע לעולם בדמות ישוע המשיח, אברהם מקבל תחליף זמני בדמות איל.

מלאך-יהוה, אל-שדי, אומר לאברהם שהוא יודע שאברהם ירא אלוהים.

מה ההגדרה לירא אלוהים?

אדם המוכן לציית לאלוהים מתוך אמונה ואהבה ללא הגבלה או התניה.

אדם המקיים את מצוות אלוהים באמונה ואהבה מתוך הכרה אינטימית את אלוהים ומילוי רצון אלוהים נמצא בראש מעייניו.

הערה מענינת:

בבראשית לא (42, 53) אנו קוראים לראשונה את המילים: "פחד יצחק".

יעקב משתמש בביטוי הזה כשבועה המקבילה לשימוש בשם אלוהים וכו'.

מאין נובע הביטוי הזה: פחד יצחק?

מקובל לחשוב שממעמד העקדה.

יצחק היה מודע לכל המתרחש וליבו היה מלא ביראת אלוהים כפי שהיה לאביו.

נשאלת שאלה:

מדוע אלוהים לא יקבל קורבן אדם רגיל?

כל אדם רגיל הנולד מאב ואם רגילים, יורש מהוריו את תוצאת קללת החטא של אדם וחווה.

לפיכך, כל אדם רגיל שנולד מאם ואב ארציים, זקוק לכפרת חטאים מתוקף היותו חוטא, ואינו יכול לשמש קורבן כפרת חטאים לאף אחד, לא לעצמו ולא בעבור אחרים.

לכן, כל הקרבת אדם רגיל כקורבן היא מעשה רצח.

ישוע המשיח לעומת זאת לא היה רגיל כמונו.

ישוע המשיח נולד מהפריית רוח אלוהים את מרים (ראה בראשית ג 15, ישעיה ז 14-15, מתי א 18-23).

ישוע המשיח הוא אלוהים הבן אשר בא לעולם לבוש בשר ודמות אדם כדי שיוכל להיות קורבן כפרת החטאים שלנו [ראה אל הגלטים ד 4, אל העברים ב 17].

כמו שהחטא הראשון בא על כל בני האדם בגלל חטאם של אדם וחווה, כך הסרת קללת החטא מבני האדם נובעת מקורבנו התמים של האדם השלם – הלא הוא ישוע המשיח, אלוהים הבן.

אל הרומים ה 12-19:

12. 12."…לפיכך, כשם שעל ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני האדם משום שכולם חטאו.
13. הרי עוד לפני התורה היה החטא בעולם, אלא שאין הוא נחשב באין תורה.
14. בכל זאת שלט המוות מאדם ועד משה גם על אלא שלא חטאו בעברה דומה לעברה של אדם, אשר הוא דמות מקבילה לאחד שהיה עתיד לבוא.
15. אולם לא הרי העברה כהרי מתנת החסד. שכן אם בגלל העברה של אחד מתו הרבים, על אחת כמה וכמה, בחסד האדם האחד ישוע המשיח, שפעו לרבים חסד אלוהים ומתנתו.
16. ואין המתנה כמעשה האחד שחטא. כי המשפט עקב עבירה אחת יצא להרשעה, אבל לאחר עבירות רבות מתנת החסד היא זיכוי.
17. שהרי אם על ידי עבירה של אדם אחד מלך המוות, כל שכן המקבלים את שפע החסד ואת מתנת הצדקה ימלכו בחיים בגלל האחד ישוע המשיח.
18. ובכן, כשם שעבירה אחת היא הרשעה לכל בני אדם, כן גם מעשה צדקה אחד הוא זיכוי של חיים לכל בני אדם.
19. כי כשם שבגלל אי-ציותו של אדם אחד נעשו הרבים לחוטאים, כן גם בגלל ציותו של האחד יעשו הרבים לצדיקים."

לאחר שמלאך-יהוה אומר לאברהם לעצור את תנופת ידו עם המאכלת, ומסביר לו את הסיבה לציווי הזה, מבחין אברהם בדבר שמילא ליבו בשמחה רבה:

פסוק 13:

יג. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.

כל אחד מאיתנו היה "מת לשמוע" את התלהבותם של אברהם ויצחק, אך דבר אלוהים אינו כולל בתוכו את החלק הזה באירוע הנוכחי.

אנו לא יודעים איך הרגישו אברהם ויצחק. אנו רק יכולים לשער שליבם התמוגג משמחה כי זכו לחוות ולהתנסות בחסד אלוהים כה גדול.

אלוהים הבטיח לאברהם כי מזרעו יצא עם ושיצחק בנו הוא בן ההבטחה. והנה, אלוהים הוכיח לאברהם בדרך נוספת את ריבונותו, חסדו ורחמיו.

מן הסתם, יצחק זכה לחוות ולהתנסות בנאמנות אלוהים וקיום הבטחותיו כאשר שמע את אביו מלמדו אודות הבטחות אלוהים, וכעת לאחר מספר שעות הוא זוכה להתנסות בקיומן באופן כל כך אישי ואינטימי.

אברהם נושא את עיניו ורואה איל נאחז בסבך בקרניו.

לא לחינם אלוהים אפשר לאיל להיאחז בסבך בקרניו. בדרך זו אברהם ויצחק יכלו להשתלט על האיל ולהכינו כקורבן תמים במקום יצחק.

אלוהים מודע לכל צורכינו יודע בדיוק מהי יכולתנו.

אלוהים לא הראה לאברהם ויצחק איל רץ בשדה אלא איל כנוע ומוכן לקורבן.

האיל הועלה כקורבן לאלוהים במקום יצחק.

יצחק למד את עיקרון התחליף: מישהו אחר משלם בחייו כדי לאפשר לי המשך חיים.

מישהו אחר נושא על עצמו את העונש המגיע לי, ומעניק לי את חייו שלו.

מה שהאיל העניק ליצחק באופן זמני, ומה שהקורבנות העניקו לבני ישראל באופן זמני, ישוע המשיח מעניק לכלל בני האדם המאמינים בו באופן נצחי.

בפסוק 14 אברהם מעניק שם נצחי למקום בו הראה אלוהים את השה שלו.

יד. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא: יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. 

אברהם הבין היטב את השיעור שאלוהים לימדו.

אברהם ידע זאת עוד בדרך למעלה ההר, אך כעת גם התנסה בכך באופן אישי.

אלוהים אינו זקוק לשום קורבן שלנו

אלוהים אינו זקוק לשום דבר שאנו מסוגלים לעשות.

כל מה שטוב, ראוי ונצחי חייב להיעשות רק מכוחו ועזרתו של אלוהים.

אלוהים מספק לנו ובעבורנו את כל צורכינו לחיים היום ולנצח נצחים.

ההר עליו אלוהים הראה ובחר את הקורבן, הינו המקום אשר שם הועלו מיליונים רבים של קורבנות כצל וסמל של הקורבן הנצחי – ישוע המשיח.

אברהם אומר פרט נוסף מאוד חשוב: אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. 

ז"א שאלוהים עתיד להראות בהר הזה.

אמת. בעתיד ייבנה על ההר הזה בית המקדש ושם ייראה אלוהים לבחיריו.

אמת. בעתיד, כשיחזור גואל ישראל ארצה ויתקבל באמונה ושמחה על ידי בני ישראל, עתידים ישראל ובני העמים לראות את אלוהים ולשמוע מדברו ממש מביתו שעתיד להיבנות על ההר הזה (ישעיה ב 1-4, מיכה ד 1-6).

אברהם משתמש בכל האפשרויות כדי "לשחק" ולהשתמש במילה: מוריה.

פסוקים 15-19: אלוהים מרענן את ברכותיו והבטחותיו לאברהם בעקבות הציות האחרון.

טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם.

טז. וַיּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה: כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.

יז. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אוֹיְבָיו.

יח. וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקוֹלִי.

יט. וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

מלאך-יהוה  קורא בשנית לאברהם מהשמים וחוזר על ההבטחות שנאמרו לאברהם מפרק יב.

שימו לב שמלאך-יהוה נשבע בישותו שלו, ז"א שהוא חייב להיות שווה בכוחו ובהוויתו לאלוהים בכל דבר ועניין. ז"א, שאין דבר גדול יותר ממנו ביקום (במדבר יד 21, 28, דברים לב 40 ובמיוחד עמוס ו 8: "נשבע אדוני ה' בנפשו").

בנוסף לכך, מלאך-יהוה מציין שהוא זה שעתיד לברך את אברהם ולהרבות את זרעו.

במילים פשוטות, מלאך-יהוה שם עצמו כבורא העולם. כן הוא אלוהים הבן, אל-שדי, גואל ישראל, ישוע המשיח, וידו הייתה בבריאה (בראשית א, אל הקולוסים א-ג).

אלוהים מזכיר לאברהם את ההבטחות שנאמרו לו מפרק יב וזאת בעקבות הציות המסור בעקדת יצחק.

אלוהים מפרט את המרכיב העיקרי של הציות: לא חשכת את בנך את יחידך…

מכאן, אלוהים ער לפעולתנו בעבור שמו.

אלוהים יודע את המחיר שאנו מקריבים כדי לציית לו.

שום דבר שאנו עושים אינו נסתר מעיניו של אלוהים

מסיבה זו אלוהים מעודד אותנו לעשת הכל בענווה, כך שהגמול היחיד שנקבל יהיה ממנו – כי הוא גומל הכי טוב.

בפסוק 17 אלוהים מוסיף ברכה:

וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אוֹיְבָיו (ראה גם כד 60, תהילים קכז 3).

במילים אלו אלוהים רומז לאברהם שכיבוש ארץ ההבטחה יהיה בקרבות אך כאלו שניצחונן מובטח לזרע אברהם.

לנצח את שער האויב משמע שנפרצה החומה או הכניסה לעיר, לליבו של האויב ומשם הניצחון קצר.

בפסוק 18 אלוהים מוסיף שזרע אברהם יהיה מוקד לברכה לא רק לבני אברהם אלא גם לשאר בני העמים.

על איזה זרע מדובר?

הזרע המדובר המצוין בצורת יחיד ולא רבים מתייחס למשיח המבורך:

אל הגלטים ג 16:

"…והנה ההבטחות נאמרו לאברהם, ולזרעו. לא נאמר "לזרעיך", כמו על רבים, אלא "לזרעך", כמו על יחיד, והוא המשיח."

לאור ההבטחות הללו ניתן להבין מדוע אלוהים כל כך מאבטח את חייו של אברהם וצאצאיו.

המשיח עתיד להיוולד דרך צאצא מאברהם.

המשיח גואל העולם מקללת החטא

המשיח הינו מרכז תוכניתו של אלוהים בעבור בני האדם והיקום

לאור זאת, מי שמעז לפגוע באיזושהי דרך בזרע אברהם, הריהו מוצא עצמו נלחם נגד אלוהים בכבודו ובעצמו.

הבה נזכור:

אלוהים אמר שוב את הברכות הנפלאות הללו לאברהם רק לאחר שהלה ציית בשלמות למצוות אלוהים.

הציות שלנו מוכיח שאנו רצינים בכל הקשור למה שאנו אומרים.

בעוד המילים שלנו בדרך כלל לא עולות לנו בכסף…הציות שלנו לעיתים יקר ביותר, אך מהווה הוכחה לרצינות דברינו.

הרבה אנשים שומעים את דבר אלוהים

הרבה אנשים קוראים את כתבי הקודש

מעט הרבה יותר מצייתים לכל הכתוב בכתבי הקודש

מסיבה זו, ברכות אלוהים הרבות מורעפות על חלק קטן יותר של בני האדם – על אלו המשלימים את אמונתם בציות אוהב ומלא אמונה באלוהים.

בספר ההתגלות של ישוע ליוחנן, בפרק א 3 כתוב:

"אשרי הקורא ואשרי השומעים את דברי הנבואה ושומרים את הכתוב בה, כי קרובה העת."

יש טוב בשמיעה וקריאה של האמת, כי אחרת איך נדע איך לציית?

הברכה המלאה באה מתוך הציות כרצון אלוהים.

יעקב מסכם באיגרת שכתב בפרק ב 14-24: – אני מצטט מפסוק 22…

"הנך רואה כי האמונה עזרה למעשיו ומתוך המעשים הושלמה האמונה, והתקיים הכתוב האומר, "והאמין אברהם ביהוה ויחשבה לו צדקה", וגם נקרא "אוהב אלוהים". הנכם רואים כי במעשים יצדק איש ולא באמונה לבדה." [ראה גם יעקב א 22-25].

פסוקים 20-24: המשך שושלות משפחת אברהם

כ. וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמוֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם-הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ.

כא. אֶת-עוּץ בְּכוֹרוֹ, וְאֶת-בּוּז אָחִיו, וְאֶת-קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם.

כב. וְאֶת-כֶּשֶׂד וְאֶת-חֲזוֹ, וְאֶת-פִּלְדָּשׁ וְאֶת-יִדְלָף, וְאֵת בְּתוּאֵל.

כג. וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת-רִבְקָה; שְׁמוֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם.

כד. וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה; וַתֵּלֶד גַּם-הִוא אֶת-טֶבַח וְאֶת-גַּחַם, וְאֶת-תַּחַשׁ וְאֶת-מַעֲכָה

מדוע שהמחבר יציין את הפסוקים הללו במקום זה?

המידע בפסוקים אלו נחוץ לנו בפרקים הבאים ששם נתוודע לרבקה שעתידה להיות אשתו של יצחק.