בראשית פרק כה: מות אברהם והולדת עשיו ויעקב
בראשית פרק כה.
מות אברהם וקבורתו
הולדת עשיו ויעקב
בפרק כה אנו נפרדים מאברהם אך לא מהברכה הנצחית שאלוהים העניק לו ולזרעו אחריו.
בפרק כלולים רשימת בניו של אברהם מקטורה, אשה חדשה שלה נישא אברהם לאחר מות שרה וממנה הביא שישה בנים.
לא רק בני קטורה מוזכרים אלא גם צאצאי ישמעאל. שמותיהם וגורלם חשובים כדי:
א. להוכיח את קיום הבטחתו של אלוהים לברך את ישמעאל מפאת היותו צאצא לאברהם
ב. להעניק לנו את מקור אותם עמים העתידים לפגוש את צאצאי יעקב בהמשך האירועים ההיסטוריים
הפרק מסתיים בהולדת עשיו ויעקב. מנקודה זו והלאה, עד סוף הספר, רובם המוחלט של האירועים נסובים סביב מעשיהם וגורלם של בני יעקב ועשיו.
חלוקת הפרק:
א. צאצאי אברהם מקטורה (1-6)
ב. מות אברהם וקבורתו (7-11)
ג. צאצאי ישמעאל (12-18)
ד. הולדת יעקב ועשיו (19-26)
ה. עשיו מוכר את בכורתו ליעקב (27-34)
- צאצאי אברהם מקטורה (פסוקים 1-6)
א. וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.
ב. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-זִמְרָן וְאֶת-יָקְשָׁן, וְאֶת-מְדָן, וְאֶת-מִדְיָן וְאֶת-יִשְׁבָּק, וְאֶת-שׁוּחַ.
ג. וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת-שְׁבָא וְאֶת-דְּדָן; וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים.
ד. וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנוֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה.
ה. וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ לְיִצְחָק.
ו. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם.
מי היא קטורה?
על פי הכתוב בספר דברי הימים א א 32, קטורה היא פילגש אברהם.
על פי הכתוב בספר היובלים יט 11 [חלק מהספרים החיצוניים], קטורה הייתה מילדי ביתו של אברהם, והוא נישא לה לאחר מות שרה ולא להגר מכיוון שהגר נפטרה לפני שרה.
על פי רש"י, קטורה היא לא אחרת מאשר הגר…
מה משמעות השם קטורה?
השם לקוח מקטורת. מרקחת בשמים המשמשת בזבחים.
מקטורה הביא אברהם שישה בנים:
למען רענון זכרוננו…
כשהיה אברהם בן 100 שנים, נולד יצחק (כא 1-3).
כשהיה אברהם בן 137 נפטרה שרה (כג 1).
אברהם נפטר כשהיה בן 175 שנים (כה 7).
מכאן, אברהם חי 38 שנים לאחר מות שרה ובמהלך השנים הללו יכול היה להינשא שוב ולהוליד ילדים.
על פניו נראה הדבר מעשה שבשגרה. אדם נישא לאישה נוספת במות אשתו הראשונה.
אך נישואיו של אברהם לקטורה לאחר מות שרה גם מגשימים את ההבטחה שקיבל מאלוהים להיות אב להמון גויים (בראשית יז 4).
יש הטוענים שאברהם ברך את כלל בני האדם ולו מן העובדה ששרה היא צאצאית לשם, הגר לחם וקטורה ליפת. למרות שישנם רבנים האוחזים בדיעה זו, אין כל הוכחה להנחה הזו.
יחד עם זאת, אנו יודעים שאלוהים הבטיח ליצחק, בן ההבטחה את הנחלה בארץ כנען (יז 8-21, כא 12, כח 4).
ברית אלוהים עם אברהם ממשיכה דרך יצחק ולא דרך ישמעאל או בני קטורה.
קיום בנים נוספים עלול להקשות על יצחק לקבל את הירושה ללא מאבק וחלוקה.
לפיכך, אברהם קובע את חלוקת הירושה עוד בעודו בחיים כדי לוודא שהמהלך חוקי, וכדי למנוע כמה שיותר בעיות בעבור יצחק. ז"א שבנים אלו מקטורה וישמעאל מהגר לא ינסו לדרוש חלק מארץ כנען כירושתם.
גם זקן ביתו של אברהם אמר לרבקה שאברהם מוריש את כל אשר לו ליצחק (כד 36).
את כל בני קטורה אברהם שולח לקדם, למזרח, כמה שיותר רחוק מיצחק אשר לו מיועדת ארץ כנען.
ישנם מפרשים הטוענים שאברהם שולחם לבית אביו כדי שיקבלו את חלקו בנחלה – שם, בבית אביו בקדם (כט 1, כח 2,5, במדבר כג 7).
יוסף בן מתתיהו [יוספוס פלביוס] כתב שבני אברהם מקטורה יצאו לייסד מקומות ישוב רחוקים (קדמוניות א, מהדורת שליט, סעיף 255).
אברהם לא אהב אותם פחות ולכן גם משלח אותם כשידיהם מלאות. כך כל אחד מהם יכול להתחיל את חייו באיזור קדם כשהוא בעל רכוש ועמיד (דברים טו 12 ואילך, דברי הימים ב יא 22-23, כא 1-3).
להלן שמות הבנים שילדה קטורה לאברהם:
זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק, שוח.
יקשן הוליד את שבא ואת דדן.
מדין הוליד את עיפה, עפר, חנוך, אבידע ואלדעה.
לאור הכתוב בכתבי הקודש, מתברר שבני אברהם הקיזו איש את דם אחיו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, ועתידים לחזור על מעשים קשים אלו גם באחרית הימים.
אני אציין את כל מראי המקומות בהם מוזכרים צאצאי אברהם מקטורה:
א. זמרן:
שם יחידאי במקרא (כאן ובדברי הימים א א 32-33).
יתכן שזמרן הוא זמרי, הנזכר בנבואת ירמיהו בסמוך ל-כל-מלכי הערב השוכנים במדבר (ירמיה כה 24-25). לפי סברה זו, נשתמר זכר שמו בשם המקום זמרם, היושבת למערבית מכה, על שפת ים סוף.
ב. יקשן:
שם יחידאי במקרא (כאן ובדברי הימים א א 32-33) ולא נודע היכן ישב.
יקשן הוליד את שבא ואת דדן. שמות בניו כשמות שני בני רעמה בן כוש המוזכרת ברשימות היוחסין שבבראשית י 7 וכן שוב מוזכר בפסוקים 28-30 כחלק מבני יקטן (ראה גם, מל"א י 1, 10, ירמיה ו 20, ישעיה ס 6, יחזקאל כז 15, 22-23, לח 13).
שבא: מלכות בדרום ערב, שהיו לה גם שלוחות בצפון.
דדן: אחת המושבות לאורך נתיב-הבשמים הנמשך מדרום ערב צפונה, והיא שוכנת בסביבות נווה-המדבר עולא (ראה ישעיה כא 13, ירמיה מט 8, יחזקאל כז 15, 20, לח 13 ועוד).
הכתוב מציין שבני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים.
סגנון זה הוא יחודי. רוב המפרשים טוענים ששמות אלו לא מציינים שמות של בנים או עמים אלה כינויים, המתייחסים לעיסוקם של בני דדן, או על שם ארגונם החברתי וצורת יישוביהם, ז"א, הם חיו במחנות, אוהלים ומושבות, או סוחרים וראשי שבטים.
בספר דברי הימים א פרק א 32-33 מצויינים שמות בני קטורה ושם חסרים השמות: אשורים ולטושים ולאומים. נתון זה מחזק את הטענה שלא מדובר בשמות בניו של דדן אלא כפי שציינו לעיל.
למרות שקיים העם האשורי, עם זה אינו מוזכר בצורה שבפסוק 3.
אין אשורם (בלא יו"ד)! אלא "האשורי", שישב בספר המזרחי של הגלעד (ראה ש"ב ב 9).
ג. מדן:
צאצאיו התמקמו בדרומה של אילת על החוף המזרחי של מפרץ אילת
ד. מדין:
המדינים התמקמו בצפון מערב ערב הסעודית ובדרום סיני.
המדיינים הופיעו פעמים רבות באירועים הקשורים בעם ישראל.
– בראשית לז 28: המדינים הסוחרים לקחו את יוסף מן הבור ומכרו אותו לישמעאלים
– שמות ב 15-ג 1: משה בורח למדבר לאחר שרצח את השוטר המצרי ושם נושא לאשה את ציפורה שהיא בתו של כהן מדין – יתרו. במשך 40 שנים משה חי בקרב המדינים.
להלן מראי מקומות נוספים המציינים את המדינים בהקשר לעם ישראל (שמות יח 1, במדבר כה 16-18, יהושוע יג 21, שופטים ו 1-ז 25, תהילים פג 7-9, דה"א ה 9-10, 19-20).
מדין הוליד חמישה בנים: עיפה, עפר, חנוך, אבידע ואלדעה.
עיפה – מוזכרת בכתובות מלכי אשור יחד עם אדבאל, משא, תימא, שבא ואחרים (ראה ישעיה ס 6 וכן דברי הימים א פרק ב 46).
עפר – השווה דברי הימים א פרק ד 17.
העובדה שהשמות עיפה, עפר וחנוך מצויים ברשימות יוחסין של ראובן, יהודה ומנשה עשויה לרמוז כי הללו קיימו קשרי חיתון עם המדינים, שהיו שוכנים באיזורי הספר של השבטים האלה.
ה. ישבק:
שם יחידאי במקרא (כאן ובדברי הימים א א 32-33). ונזכר בתעודות אשוריות, ומשם משתמע שבימי בית ראשון ישב בסמוך לפרת.
ו. שוח:
מקום מולדתו של בלדד השוחי, מרעי איוב (איוב ב 11 ועוד). הוא וארצו נזכרים בתעודות חיצוניות מימי האבות, ולפיהן ישב על גדות הפרת התיכון, ומצד דרום גבלה ארצו בבבל.
- מות אברהם וקבורתו (7-11)
ז. וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר-חָי: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְחָמֵשׁ שָׁנִים.
ח. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.
ט. וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה: אֶל-שְׂדֵה עֶפְרוֹן בֶּן-צוֹחַר, הַחִתִּי, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.
י. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר-קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי-חֵת, שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ.
יא. וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ; וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם-בְּאֵר לַחַי רוֹאִי.
הכתובים מציינים את שני-חיי אברהם. משמע, 100 השנים לפני הולדת יצחק ואת 75 הנותרים עד מותו.
עלינו לזכרו שאברהם חי 15 שנים לאחר הולדת יעקב ועשיו. ז"א, אברהם זכה לראות את נכדיו מיצחק (כה 26).
הכתובים מתארים את מות אברהם כמוות שקט וללא יסורים.
ויגווע – כוונת המילה היא יציאת הנשמה (או הרוח) מן הגוף. כמו הכתוב בתהילים קד 29: "תוסף רוחם יגוועון…ואל עפרם ישובון". וכן תהילים קמו 4.
אברהם מת בשיבה טובה כפי שהבטיח לו אלוהים בפרק טו 15.
מכאן, אברהם לא חי כדי לראות את צאצאיו תחת עול עבודת הפרך במצרים או תחת איזושהי צרה איומה.
אלוהים ברך את ימיו!
גם על יצחק נאמר שהיה זקן ושבע ימים, ויגווע (בראשית לה 29).
נאמר שאברהם נאסף אל-עמיו.
מילים דומות נאמרו על אנשים אחרים לאחר מותם: ישמעאל (בראשית לה 29), יצחק (בראשית לה 29), יעקב, (בראשית מט 29, 3). אהרון (במדבר כ 24, כז 13), משה (דברים לב 50).
מילים אלו נרדפות לנאמר מפי אלוהים בהבטחה שנתנה לאברהם בפרק טו 15: ואתה תבוא אל-אבותיך בשלום.
מכאן, האם אברהם נקבר יחד עם אביו ואבי אביו?
לא ולא. הרי הם נקברו באיזור מסופותמיה ואברהם במערת המכפלה אשר בחברון.
מכאן, ניתן גם לומר שכוונת אלוהים היא שאברהם יבוא אל נוכחות שאר הצדיקים אשר בנוכחות אלוהים (ראה קוהלת יב 7: "…וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל-האלוהים אשר נתנה".
או כמו דברי אביגיל אשת נבל: "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך…". (ש"א כה 29).
האם ניתן לאמת את התקווה הזו?
בבשורת לוקס טז 19-31, מסופר אודות האיש העשיר ואלעזר העני.
האיש העשיר שלא היה מאמין, נהנה בימיו פה בארץ, אך לאחר שמת נשלח למקום היסורים אשר בשאול.
אלעזר העני לעומתו, היה מאמין וגם סבל בכל עת היותו חי בעולם הזה. לאחר שמת, נלקחה נשמתו לחיק אברהם.
מהו חיק אברהם?
מדובר על מקום המתנה של רוחות הנושעים עד שישוע המשיח ישלם בחייו שלו את קורבן כפרת החטאים של בני האדם החוטאים. לא מדובר חס וחלילה במקום סבל, אלא במקום בו שוררת ברכה, מנוחה, שלום. במקום בו החטא והשלכותיו אינם קיימים.
דם פרים וכבשים היה סמל וצל של כפרת האדון, ולכן לא היה מספיק בו כדי להביא את האדם הנושע לנוכחות אלוהים האב.
לאחר מותו של ישוע המשיח, מות קורבן טהור ומושלם, התרצה אלוהים האב. כפרתו של ישוע המשיח מהווה כפרה נצחית ומספקת שבכוחה באמת להביא אותך ואותי, ואת כל אדם נושע לנוכחות אלוהים האב (אל העברים ט-י 18).
מסיבה זו יכול היה ישוע לומר לפושע שנצלב לידו, לאחר שזה חזר בתשובה כנה: "…אמן. אומר אני לך, היום תהיה אתה איתי בגן-עדן."
דוגמא נוספת: שאול השליח יכול היה לומר באיגרת למאמינים בפיליפי בפרק א 23ב: "…אני משתוקק להסתלק ולהיות עם המשיח, שכן זה טוב הרבה יותר…"
ומה עתיד להיות גורלם של אלו כמו האיש העשיר שנשלח למקום היסורים אשר בשאול?
כל מי שנמצא במקום היסורים בשאול כבר יודע את כל האמת שאלו בחיים, הלא נושעים, כל כך מתנגדים לה.
ישוע עצמו, לאחר מותו, הגיע לשם, כן, לשאול, ושם הוכח לכל הנמצאים כי הוא אכן אדון ומושיע (פטר"א ג 18-20).
כל נפשות הלא נושעים מחכות שם וביסורים עד ליום משפט הכסא הלבן והגדול. אז יקראו כל אלו לפני כסא אלוהים כדי להיווכח שהם נשפטים לאגם האש לנצח נצחים מכיוון שמעולם, בעודם חיים על פני האדמה, לא בקשו את כפרת החטאים שאלוהים סיפק באדון ישוע המשיח.
לפיכך הם נשארו עם חטאותיהם, אשמים לפני אלוהים וחסרי תירוץ (התגלות כ 11-15).
בבשורת יוחנן אנו עדים לשיחה של ישוע עם הפרושים. ישוע הוכיח אותם ואמר להם שאברהם הכיר אותו והאמין בו. יתרה על כך, אברהם, לפי דבריו של ישוע גם ראה את יומו של ישוע (יוחנן ח 56).
רבותי, יש חיים לאחר המוות. האמת היא שהחיים שלאחר המוות הם החיים העיקריים.
אין במילים אלו חס וחלילה כדי לזלזל בחיינו בעולם הזה אלא רק כדי לעודד ולומר שיש חיים לאחר המוות.
אלוהים מצווה עלינו לשמור על נפשותנו ולמלא את חיינו בעשייה קדושה וטהורה. לפעול את מעשי אלוהים הטובים (אל האפסים ב 10, טיטוס ב 13-14).
בפסוקים 9-11 מתוארת קבורתו של אברהם:
ט. וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה: אֶל-שְׂדֵה עֶפְרוֹן בֶּן-צוֹחַר, הַחִתִּי, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.
י. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר-קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי-חֵת, שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ.
יא. וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ; וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם-בְּאֵר לַחַי רוֹאִי.
לקבורת אביהם, הגיעו האחים למחצה יצחק וישמעאל.
מה עם שאר בני קטורה? יתכן שהמרחק והזמן מנעו את הגעתם לאירוע הנדרש מידית או לפחות בפרק זמן קצר לאחר המוות.
יצחק וישמעאל קוברים את אברהם במערת המכפלה, ליד קברה של שרה. שימו לב שהגר וקטורה אינן קבורות ליד אברהם.
אברהם נקבר באדמה שאותה רכש באופן חוקי ובמעמד עדים רבים (בראשית כג 17-18).
בפסוק 11 נאמר שאלוהים יברך את יצחק, בנו של אברהם.
מה החשיבות של הפסוק הזה?
עד כה מן הסתם יצחק היה מבורך וזאת כי הוא תחת חסותו של אברהם. יצחק נהנה מכל הברכות שאלוהים העניק לאברהם.
כעת, לאחר שאברהם מת, אלוהים מציין את העובדה הזו להראות ולהדגיש שהוא מחוייב לברית שכרת עם אברהם (כא 12).
הברכה ממשיכה על יצחק גם כאשר אברהם אינו בנמצא…
האם מכאן ניתן להסיק שישמעאל לא היה מבורך?
לא, זאת לא מטרת הפסוק.
אלא, זאת כדי להדגיש את מחוייבותו של אלוהים לברית שכרת עם אברהם לברך את זרע ההבטחה, את יצחק בנו אחריו.
כעת לאחר מות אברהם, יצחק מתיישב ליד הבאר לחי רואי, שם פגש אל-שדי את הגר כאשר ברחה משרה.
- צאצאי ישמעאל (12-18)
יב. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם: אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית, שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם.
יג. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמוֹתָם לְתוֹלְדוֹתָם: בְּכוֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיוֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם.
יד. וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא.
טו. חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.
טז. אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירוֹתָם שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם, לְאֻמּוֹתָם.
יז. וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל, מְאַת שָׁנָה וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּגְוַע וַיָּמָת, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.
יח. וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם, בּוֹאֲכָה אַשּׁוּרָה; עַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו נָפָל.
רשימת בניו של ישמעאל כתובה גם בדברי הימים א א 29.
כשבוחנים את חייו של ישמעאל אנו יכולים לומר גם כן שהוא חי בחסד אלוהים.
פעמיים פגש אלוהים את הגר ובכל פעם התערבותו של אל-שדי הצילה את ישמעאל ממוות. מכאן, אלוהים רצה בישמעאל חי (בראשית טז 7-14, כא 14-21).
מדוע?
כי גם הוא בנו של אברהם, מזרע ישיר של אברהם ואלוהים ברך את הזרע הזה.
בפרק יז אברהם מבקש מאלוהים שברכתו העתידית תבוא דרך ישמעאל. עלינו לזכור שמבחינתו של אברהם, ישמעאל היה בנו בכורו האהוב והיקר. אלוהים מבהיר לאברהם כי יש לו תוכנית אחרת, את יצחק, אבל גם ישמעאל יזכה לברכה.
מה הייתה ברכת אלוהים על ישמעאל?
הבטחותיו של אלוהים לישמעאל כתובות בבראשית טז 12, יז 20, כא 13, 18.
מה כוללות ההבטחות?
בראשית טז 12: "…והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכון."
בראשית יז 20: "…הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרבתי אותו במאוד מאוד. שנים-עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול."
בבראשית כא 13: "…וגם את בן-האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא."
בבראשית כא 18: "….כי לגוי גדול אשימנו."
להזכירנו: משמעות שמו של הילד הזה הוא: ישמע-אל!
בקיצור, אלוהים הבטיח להוליד מישמעאל שנים-עשר נשיאים, עמים. והנה הנבואה הזו מתגשמת כבר עתה בפרק כה.
להלן שמות בניו של ישמעאל. הבה נעקוב אחר כל אחד מבניו.
- נְבָיוֹת:
שבט או איגוד של שבטים. ישעיה הנביא מונה אותו ואת אחיו קדר עם יושבי האוהלים שבמדברות התוחמים את הארץ ממזרח ומדרום-מזרח (המדבר הערבי-סורי), שפרנסתם על גידול הצאן (ישעיה ס 7).
ישעיה הנביא מציין את נביות וקידר אך בהקשר מיוחד.
ישעיה ס 7: "כל צאן קדר יקבצו לך, אילי נביות ישרתונך, יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר."
בעתיד, בעת מלכות המשיח ישוע בארץ, יעלו בני נביות וקידר את צאנם וזבחיהם לירושלים, לכבוד אלוהים. אלוהים מצידו יקבל את מנחתם בחפץ לב.
מכאן, צאצאי נביות וקידר, בני ישמעאל יזכו להיוותר בחיים ולשרת את אלוהים במלכותו הארצית בת 1000 השנים. מכיוון שצאצאי ישמעאל יכנסו למלכות המשיח הארצית, יוצא מכך שלישמעאל ישאר זכר לנצח נצחים.
יש הטוענים שנביות הוא אבי האומה הנבטית.
בספר בראשית כח 9, וכן לו 3, נאמר שעשיו לקח לו לנשותיו את מחלת ואת בשמת, הבנות של ישמעאל.
- קֵדָר:
שבט או איגוד שבטים של נוודים במדברות התוחמים את גבול הארץ, בדומה לאחיו הבכור נביות.
בני קידר נזכרים רבות בכתבי הקודש וכן בתעודות חיצוניים.
ישעיה כא 16-17, מב 11, ס 7, ירמיה ב 10, מט 28-29, 31-32, יחזקאל כז 21, תהילים קכ 5, שיר השירים א 5.
על פי ישעיה כא 16-17, קידר המשיך באומנות אביו ישמעאל: רובה קשת.
בתל אל-מסחוטה שבמצרים נמצאה קערת כסף, ועליה כתובת ארמית: זי קינו בר גשם מלך קדר.
מסתבר, שלאחר חורבן הבית הראשון חדרו עמים מאיזור קדם לקידר. יחזקאל מדבר על קידר בנשימה אחת עם ערב:
"ערב וכל-נשיאי קדר המה סוחרי ידך, בכרים ואילים ועתודים בם סוחריך".
- אַדְבְּאֵל:
השם הוא יחידאי במקרא (כאן ובפרשה המקבילה בספר דה"א א).
אדבאל מוזכר כשם שבט ערבי בדברי הימים של תגלת פלאסר השלישי. משם משתמע שישב במדברות של חצי האי סיני, הגובלים עם מצרים.
- מִבְשָׂם:
לא ידוע היכן ישב. ענינו של השם הוא מלשון בושם (ראה את הדמיון לשם אחותו – בשמת [לו 3]).
השם מבשם נמצא גם בין בני שמעון (דה"א ד 24-25). שבט שמעון ישב בדרום נחלת שבט יהודה וכל גבולו הדרומי נשק לאיזורי אותם שבטים.
- מִשְׁמָע:
התיישב בלב מדבר ערב. גם שמו נזכר בין בני שמעון (דה"א ד 24-25).
- דוּמָה:
אל שבט זה כיוון ישעיה את משאו: (ישעיה כא 11-12)
"משא דומה. אלי קורא משעיר: שומר, מה-מלילה? שומר, מה-מליל?
אמר שומר: אתה בוקר – וגם לילה, אם תבעיון בעיו, שובו אתיו."
השם "דומה" הוראתו: דממה, שקט, ובא בהשאלה לדממת הקבר: "כל יורדי דומה" (תהילים קטו 17).
הנביא קורא לאדום – שעיר, בשם דומה בשביל דממת המוות ששלטה בה אז.
פליטים קוראים משעיר, כלומר מארץ אדום:
שומר, מה מלילה?
כלומר, איזו אשמורה היא בלילה? הקרוב הבוקר לבוא?
שומר, מה מליל?
כפל השאלה מביע את קוצר-רוחם וכליון עיניהם לאור הבוקר.
מכאן השאלה: עד מתי נסבול? עד מתי הצרה והעבדות לעמם?
הם חסרי סבלנות ליום הגאולה והחרות.
השומר עונה ואומר:
אתה בוקר וגם לילה. [אתה = בא]
משמע: אני רואה כי בא הבוקר אך אחריו עוקב שוב הלילה.
ז"א, הצרה הנוכחית עומדת להסתיים אך אחריה עומדת ובאה צרה נוספת.
ז"א, גם אם תבוא מנוחה ואנחה קלה, הבעיות לא פגו עדיין.
השומר ממשיך ואומר:
אם תבעיון בעיו, שובו אתיו. [בעי בארמית = שאל]
ז"א: אם רוצים אתם לשאול עוד, שאלו.
שובו אתיו – בואו אליי שנית, בלילה הבא. אולי אראה אז מה אחריתכם…"
מכאן דומה ישב בשכנות לשבטי ערב. דומה נזכר בשיתוף לשעיר, אדום.
השם דומה נזכר גם בתעודות אשוריות, ומשערים כי ישב בנווה-המדבר של אל-ג'וף, בקצהו הדרומי של ואדי סירחן, בתחום ממלכת סעודיה. מכיוון שדומה קשר גורלו בשעיר, אחריתו צפויה להיות כאחריתו של אדום – כליה (עובדיה. ירמיה מט, עמוס ט).
- מַשָּׂא:
השם הוא יחידאי במקרא (כאן ובדה"א א 30). יש הטוענים שאגור בן יקה מספר משלי ל, הוא צאצא למשא. משערים שישב בשכנות עם נביות במדבר התוחם את דמשק מצד מזרח.
- חֲדַד:
לא ידוע היכן ישב או נתונים על צאצאיו.
- תֵימָא:
השם מוזכר על ידי הנביא ישעיה בפרק כא 14.
איוב מדבר על אורחות תמא, ומקבילן להליכות שבא (איוב ו 19). משמע שבני עמים אלו הלכו בדרך הרע והיוו דוגמא שלילית.
ירמיה (כה 23) מסמיך את תימא לדדן מבני קטורה.
תימא היא נווה מדבר ידוע וצומת דרכים בצפון ערב.
- יְטוּר:
- נָפִישׁ:
שני אחים אלו מוזכרים בנשימה אחת בספר דברי הימים א פרק ה 18-19
הם היו יושבי מדברות התוחמים את עבר-הירדן מצד מזרח.
בימי בית שני ישבו שבטים מבני יטור בהר הלבנון ובחרמון, ויסדו להם ממלכה משלהם. אריסטובולוס לחם בהם, גיירם וסיפח את ארצם לארץ-ישראל (קדמוניות' יג יא. מהדורת שליט, סעיפים 318-319.
- קֵדְמָה:
השם יחידאי במקרא (כאן ובדה"א א 31). אפשר שנקרא על שם ישיבתו בארץ "הקדמוני" או במדבר קדמות (דברים ב 26).
בפסוק 16 כתוב:
טז. אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירוֹתָם שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם, לְאֻמּוֹתָם.
למה הכוונה במילים:
"…וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירוֹתָם…"
בחצריהם: ישובי פרזות של השבטים הנודדים (ראה דברים ב 23, ישעיה מב 11). ראה את דברי ירמיה הנביא על בני קידר, שאין להם "דלתיים ובריח".
ובטירותם: תחום גדור של נודדים (במדבר לא 10, תהילים סט 26, דברי הימים –א ו 39).
פסוק 18 מציין את מקום מגורם של בני ישמעאל כאשר נכתבו דברי התורה:
יח. וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם, בּוֹאֲכָה אַשּׁוּרָה; עַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו נָפָל.
הפסוק דומה לכתוב בשמואל-א טו 7: "ויך שאול את עמלק מחווילה בואך שור אשר על פני מצרים".
נראה כי "בואכה אשורה" כאן מתייחס לשור בדרך למצרים. ראה לדוגמא שימוש בדקדוק דומה: בואכה גררה, בואכה סדומה, בבראשית י 19.
איזור "שור" מתייחס לשטח סיני ופארן בלבד.
עַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו נָפָל.
מקביל למשפט זה: "ועל פני כל אחיו ישכון" (בראשית טז 12), והכוונה להתפרסותם באיזור (ראה שימוש דומה: שופטים ז 12). מכאן, דברי מלאך-יהוה להגר בבראשית טז 12 מתגשמים הלכה למעשה.
- הולדת יעקב ועשיו (19-26)
יט. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק.
כ. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם, אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה.
כא. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנוֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.
כב. וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתּאמֶר: אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנוֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרוֹשׁ אֶת-יְהוָה.
כג. וַיּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבוֹד צָעִיר.
כד. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.
כה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.
כו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקוֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם.
מקטע זה כתבי הקודש מתמקדים ביצחק אשר דרכו עוברת ברכת אלוהים ובריתו עם אברהם הלאה לדורות הבאים.
בעוד קטעים נרחבים מתמקדים באברהם ויעקב, נראה שפחות כתוב ומפורט אודות יצחק.
כשיצחק היה בן ארבעים, הוא נישא לרבקה בת בתואל, בנו של נחור אחי אברהם.
כאמור, רבקה הייתה אחותו של לבן.
במהלך עשרים שנות נישואיהם הראשונים, מנע אלוהים מרבקה ללדת.
מבחינתם של יצחק ורבקה, היא הייתה עקרה.
מה עושה יצחק?
הוא למד מניסיונו של אביו אברהם והוא אינו מוליד צאצאים מאחת משיפחותיו.
יצחק למד שאם אביו היה מחכה לתזמון של אלוהים, הרבה בעיות היו נחסכות למשפחתו.
יצחק עותר לאלוהים בעבור רבקה במשך עשרים שנה.
חשוב לעצור לרגע ולקרא שוב את המשפט.
יצחק עותר לאלוהים במשך 20 שנים ומחכה בסבלנות לתשובת אלוהים.
מהיכן הסבלנות והביטחון בתשובת אלוהים החיובית?
על כך בהמשך…
מהי משמעות המילה לעתור?
לעתור זה להביא בקשה לטיפול – במקרה זה כתפילה לאלוהים.
לעתור היא אחת מהמילים הנרדפות לתפילה (שמות ח 24, יחזקאל לה 13).
יצחק התפלל לאלוהים והביא את בקשתו בעבור הריונה של רבקה לפני אלוהים לאורך כל תקופת עקרותה.
הפסוק מציין שיצחק התפלל לנוכח אישתו, משמע:
א. הוא פנה לאלוהים בכל הזדמנות כאשר הוא עושה זאת לעיני אשתו ובנוכחותה.
ב. אין הדבר מציין שיצחק רק התפלל כשרבקה לצידו. הפסוק גם מלמד שעניין עקרותה של רבקה היה כל הזמן לנגד עיניו.
ראה את משמעות המילים נוכח …: שופטים יח 6, משלי ה 21, איכה ב 19.
מדוע שאלוהים יעצור את רחמה של רבקה?
מדוע שאלוהים יפתח את רחם רבקה רק לאחר עתירותיו הרבות של יצחק?
המקרים הקשים בחיינו גורמים לנו להתנסות באלוהים, חוויה שגורמת לנו להגביר את אמונתנו ובטחוננו בו.
אלוהים בחר לעצור את רחם רבקה, וכך יצחק למד להשתטח לפני אלוהים בתפילה ולהבין שהמשך קיום הזרע המבורך נתון בידו של אלוהים ולא בכח הטבע…
אלוהים עצר את רחם רבקה כדי לקבוע בעצמו את מועד הולדת הבנים. תזמונו של אלוהים הוא התזמון המבורך והקובע ולא רצוננו ותכנונינו.
המקרה של יצחק מלמדנו להתמיד בתפילה גם כאשר אנו יודעים את הבטחת אלוהים.
אלוהים הרי הבטיח שהוא יקים זרע מאברהם ויקים ממנו עם.
ולכן, יצחק ידע שעתידים להיות לו צאצאים.
יצחק נתקל בעקרות רבקה כדי לבחון את אמונתו וללמדו לקבל כל דבר מאלוהים ולא בכוח הבשר.
טוב לנו להתפלל בעבור כל דבר שאנו זקוקים בחיינו. בדרך זו נבין שכל מה שקיבלנו אכן בא מאלוהים. כך נלמד להסתמך עליו.
לעיתים אלוהים עוצר מלתת לנו דבר כלשהו רק מכיוון שלא בקשנו זאת בתפילה.
לכן, הבה נלמד להתפלל בשם ישוע המשיח בעבור כל דבר ולו הפעוט והנחשב למובן מאליו.
כך נשמח ונדע שכל מה שיש לנו בחיינו אכן נובע מאלוהים (יוחנן טז 24)
יש לנו אלוהים ריבון העונה לתפילות – תהילים לז 4-5, יוח"א ה 14-15.
כתבי הקודש מלמדים אותנו להביא את כל בקשותינו לאלוהים בתפילה, בתחנונים ובהודיה (אל הפיליפים ד 6).
שאול מעודד את הפיליפים ואומר להם שבעשותנו כך, אנו מבטאים את בטחוננו באלוהינו הריבון והנאמן להבטחותיו.
הוא בתמורה נוצר את לבבנו ומחשבותינו במשיח ישוע.
ז"א: אלוהים מבטיח לטפל בבקשה הראויה ומאפשר לנו להמשיך ולפעול ולעשות למען קידום מלכותו וצדקתו (מתי ו 33).
באיגרת הראשונה לטימותיאוס בפרק ב, שאול השליח מנחה את המאמינים להתפלל בעבור כל בני האדם. תפילותינו צריכות להיות גם עבור שליטנו, למען ייוושעו ויפעלו את רצון אלוהים.
תפילה היא אחת מהפעולות החיוניות שציינו את הלך חייהם של הקהילה הראשונה (מע"ש ב 42).
התפילה היא כעין קו-החיים בינינו לאלוהים.
הערה: סכנה:
אנא אל תחשבו שאלוהים עונה לנו רק אם נתפלל מעל למספר מסוים של תפילות וגיבובי המילים.
אלוהים עונה ונותן לנו כאשר אנו מבקשים על פי רצונו וכדי להגשים את רצונו (תהילים לז 4-5, לוקס יח 1-8).
אלוהים מתעלם מתפילתו של חוטא המתמיד בחטאו, כי תפילתו כתועבה בעיני אלוהים.
אלוהים דוחה תפילת בעל שאינו אוהב את אשתו (פטר"א ג 7).
בחזרה לבראשית כה פסוק 21:
כא. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנוֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.
אלוהים ענה לעתירתו של יצחק ורבקה הרתה.
כמה שמחים ומעודדים היו יצחק ורבקה כאשר אלוהים פתח את רחמה.
כמה מילות הלל ושבח קיבל אלוהים כאשר הוא ענה לתחינתו של אחד מילדיו…
ובכן, כעת רבקה בהריון.
חלפו להם מספר חודשים ורבקה מבינה – על סמך תזוזות הילדים בבטנה, שבקרבה תאומים.
לאלו המרימים גבה ושואלים: איך יתכן שידעה זאת?
מנסיוני כאב, אני יכול לומר שילדים ברחם אכן זזים ודוחפים ידיים ורגלים לכל עבר. ניתן בהחלט לדעת על פי "הבליטות" מהבטן אם יש יותר מילד אחד…
מתברר שהריונה של רבקה לא היה רגיל. היא הבחינה בדבר שונה…
פסוקים 22-26:
כב. וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתּאמֶר: אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנוֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרוֹשׁ אֶת-יְהוָה.
כג. וַיּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבוֹד צָעִיר.
כד. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.
כה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.
כו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקוֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם.
כל ילד חי ובריא זז ברחם אימו, אך התאומים הללו פתחו "מעון ספורט אתגרי" עוד כשהיו ברחם אימם.
ראיתי את פניה של אשתי כאשר ילדינו זזו והשתוללו עוד בהיותם ברחם. כל תזוזה היתה חוויה מרגשת אך גם כואבת.
והנה, שני הבנים הללו התרוצצו ברחם אימם.
מה משמעות המילה "התרוצצו"?
שורש "רצץ" – הבנים היכו ופגעו זה בזה. הבנים דוחקים ולוחצים זה בזה בריצתם ובתנועתם המהירה והבלתי סופית ברחם אימם (ראה גם נחום ב 5).
מן הסתם רבקה ראתה ושמעה נשים אחרות שהיו בהריון, וכדרך נשים הן משוות את מצבן.
והנה, מצבה של רבקה יחודי. בניה מתנהגים בדרך שאף אשה אחרת לא חוותה.
רבקה מן הסתם חוששת ומבינה שהתנהגות הבנים עלולה להסתיים באסון עבורם ועבורה.
אפשרות נוספת היא שרבקה מבינה שיש סמליות בהתנהגות הבנים ברחמה ומשני סיבות אלו היא פונה לאלוהים ואומרת:
"…אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנוֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרוֹשׁ אֶת-יְהוָה."
א. אלוהים, מה הסיבה שנתת לי את ההריון הזה אם הוא עומד להסתיים באסון?
ב. אלוהים, אם ישנה סמליות כלשהי בהתנהגות הבנים ברחמי, אנא אמור לי…
אלוהים עונה לתפילתה של רבקה ואומר לה את הנבואות המיוחדות אודות שני בניה – עשיו ויעקב.
פסוק 23:
כג. וַיּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבוֹד צָעִיר.
כתבי הקודש כוללים נתונים רבים אודות עשיו ויעקב.
הנה לפנינו הנבואה הראשונה:
א. אלוהים מאשר את שרבקה יכלה להבין: יש בקרבה תאומים. אלוהים מבהיר שמדובר בשני בנים.
ב. אלוהים אומר לרבקה שמשני הבנים אשר בבטנה יצאו שני לאומים נפרדים. הכוונה, האחדות לא תשרור רבות אם בכלל בין השניים, והפירוד ביניהם התחיל עוד בהיותם ברחם (ראה לדוגמא הושע יב 4: "…בבטן עקב את אחיו…".).
ג. הבן הבכור עתיד לשרת את הבן הצעיר יותר.
לכל ברור שהבן הבכור הוא זה העתיד להנהיג את שאר אחיו לצד האב ומחליפו כשהאב נפטר.
והנה אלוהים קובע שבמקרה של התאומים הללו, הדבר יהיה הפוך. הצעיר יהיה זה שינהיג ויזכה לכניעת אחיו המבוגר ממנו. "…וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבוֹד צָעִיר."
בנבואה זו אלוהים ממשיך לחדד את קו הברכה של אברהם. קו המושתת על בחירתו הריבונית של אלוהים.
– לאברהם היו 8 בנים [ישמעאל, יצחק, וששת בניה של קטורה] אך אלוהים בחר בבן ההבטחה יצחק כדי להמשיך את קו הברכה וקיום הברית עם אברהם.
– ליצחק שני בנים: יעקב ועשיו, ואלוהים בריבונותו מחליט לבחור ביעקב ולא בעשיו. דרכו הוא ימשיך לקיים את כל ההבטחות שהבטיח לאברהם.
באיגרת לרומים בפרק ט פסוקים 10-13, שאול השליח מציין את הסיבה שבגללה הוא בחר ביעקב ולא בעשיו:
"… ולא זו בלבד, אלא גם רבקה בהיותה הרה לאיש אחד, ליצחק אבינו, בטרם נולדו בניה ובטרם עשו טוב או רע נאמר לה "ורב יעבוד צעיר", כדי שתיכון תוכנית אלוהים המושתתת על בחירה [של אלוהים], לא מתוך מעשים אלא לפי קריאתו של הקורא – ככתוב: "ואוהב את יעקב, ואת עשיו שנאתי."
שאול השליח ציטט את המילים אודות עשיו מספר מלאכי פרק א 2-3:
"…אהבתי אתכם אמר יהוה ואמרתם במה אהבתנו?, הלוא אח עשיו ליעקב נאום יהוה ואוהב את יעקב. ואת עשיו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר…"
המילים הללו קשות מאוד.
אילו אדם רגיל היה אומר משפטים אלו, היינו יכולים לומר לו שדבריו אכזריים ולא הוגנים.
אלוהים יכול לומר מילים אלו מפאת ריבונותו בכל הקשור לידיעתו המוחלטת, ומפאת קדושתו וטוהרו המוחלטים.
אלוהים ידע את ליבו של עשיו וכן את כל מהלך חייו עוד לפני שנולד. לאור ידיעתו מקדם של אלוהים, יכול אלוהים לומר – את עשיו שנאתי.
אלוהים שנא את מה שעשיו חשב ועשה.
אלוהים שנא את דרך חייו של עשיו שדגל בעשייה למען סיפוק יצריו ולא למען כבוד אלוהים.
כאשר עוקבים אחר חיי עשיו בכתובים מגלים שעשיו בחר ללכת בדרך הנוגדת את רצון אלוהים. עשיו לא קיבל את החלטת אלוהים בכל הנוגע ליעקב וזרעו וחרט על "דגלו" להילחם נגד יעקב עד חורמה. מסיבה זו זרעו עתיד לידון לכליה. על כך ניתן ללמוד יותר בספר עובדיה, עמוס ט, יחזקאל לה 5, 10, בראשית כז, לו וכו.
הלקח מחיי עשיו עתיד להיות:
"אי אפשר להתברך כאשר אתה שונא את מה שאלוהים אוהב…"
לאחר שמלאו ימיה ללדת, יצאו התאומים מרחמה של רבקה.
אופן לידתם היה הנתון שגרם להוריהם – יצחק ורבקה, לבחור את השמות לבנים.
כד. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.
כה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.
כו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקוֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם.
[תומים = תאומים, ראה לח 27].
התינוק הראשון שיצא מרחם אמו היה עשיו.
עשיו היה שעיר. כל גופו נראה כאילו לבש פרווה (ראה כז 16, 23).
הוריו קראו לו עשיו. ניקוד השם עשיו זהה לניקוש המילה שיער.
מוצאו ומשמעו של השם אינם ידועים.
עשיו היה אדמוני, ז"א שצבע שערו היה בעל גוון חום-אדמדם. מה שאנו מכנים בימינו ג'ינג'י או דבר דומה לכך.
האדם הנוסף בכתובים שעליו נאמר כי היה אדמוני זה דוד המלך (שמ"א טז 12, יז 42).
לידתם של התאומים לא הייתה לידה רגילה.
עשיו כאמור יצא ראשון, אך כאשר נמשך החוצה התברר שידו של יעקב אחזה בעקבו של עשיו.
כאילו, יעקב מונע מעשיו לצאת ראשון.
מסיבה זו קראו יצחק ורבקה לבן השני: יעקב.
הנביא הושע בתארו את אופיו הבעיתי של עם ישראל, ציין שכבר מלידה יעקב [ישראל], לא היה שקט וכבר אז מרחם אימו היה עסוק במדון.
ניתן לראות דמיון בלידה של תמר את תאומיה מיהודה – את פרץ וזרח (בראשית לח 27-30).
מכאן, בעוד שעשיו נקרא כך בגלל מראהו החיצוני, יעקב נקרא כך בגלל פעולתו.
פסוק 26 מסתיים בציון גילו של יצחק. הוא בן 60 בלידת התאומים.
להזכירנו:
בפסוק 23 נאמרו המילים הבאות:
כג. וַיּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבוֹד צָעִיר.
אני משוכנע שנתונים אלו אודות הבנים היו הדבר שגרם לרבקה מאוחר יותר בפרק כז לצדד ביעקב ולרמות את אביו, כדי להשיג את ברכת הבכור.
מבחינתה של רבקה היא פעלה לממש את רצון אלוהים, אך טעתה טעות גדולה בחושבה שכל האמצעים כשרים כדי להוציא לפועל את תוכניתו של אלוהים.
מן הסתם אני ארחיב בנושא בפרק כז.
- עשיו מוכר את בכורתו ליעקב (27-34)
כז. וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקוֹב אִישׁ תָּם, יוֹשֵׁב אוֹהָלִים.
כח. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה אוֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקוֹב.
כט. וַיָּזֶד יַעֲקוֹב נָזִיד; וַיָּבוֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.
ל. וַיּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקוֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדוֹם הָאָדוֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנוֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם.
לא. וַיּאמֶר יַעֲקוֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכוֹרָתְךָ לִי.
לב. וַיּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנוֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכוֹרָה.
לג. וַיּאמֶר יַעֲקוֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע לוֹ; וַיִּמְכּוֹר אֶת-בְּכוֹרָתוֹ לְיַעֲקוֹב.
לד. וְיַעֲקוֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכוֹרָה.
בפסוקים הללו מתוארים עשיו ויעקב בצעירותם ואת הסיבה שבעטיה עשיו מכר את בכורתו.
למרות היותם תאומים וגדלים באותו בית לאותם הורים, שני האחים התבגרו לכיוונים שונים בתכלית. ממש הפכים.
עשיו גדל והיה לציד, איש שדה אשר מבלה את רוב ימיו בשדה ומחכה לטרף.
לעומתו, יעקב גדל והיה איש תם, יושב אוהלים.
כתבי הקודש מתייחסים לעשיו ואופיו, וכך ניתנת לנו האפשרות לסכם את איכויותיו.
מלאכי א 2-3: "…ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי…"
אל העברים יב 16-17: "…פן יהיה איש זונה או חסר קדושה כעשיו אשר בנזיד אחד מכר את בכורתו. יודעים אתם כי אחרי כן, כאשר רצה לרשת את הברכה, נדחה. הוא לא מצא מקום לחזור בו, אף כי ביקש זאת בדמעות…"
בבראשית כז 34-35 נאמר שעשיו לקח לו לנשים את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אלון החיתי. מעשיו של עשיו גרמו צער רב להוריו. עשיו בחר לו נשים מעמים שאלוהים החליט להכחידם בראשית טו 20). עשיו הוכיח במעשיו שרצון אלוהים ותוכניותיו אינן מענייניו.
הציד הראשון המוזכר בתורה הוא נמרוד (בראשית י 8-12).
מכאן, עשיו מתואר כאדם שלא גדל על ברכיי הלימוד של אביו אלא בילה את רוב זמנו מחוץ למסגרת המשפחתית, בשדה.
מאיזה כורח הפך עשיו לצייד?
האם היה חסר לו אוכל כלשהו בביתו?
לאביו היה מקנה וצאן. בכל רגע נתון עשיו יכול היה לשחוט כבש, פרה או עז כדי לחגוג עם כל כמות הבשר שיכל לחפוץ.
עשיו פנה לציד משום שזה מה שהוא רצה!
עשיו פנה לציד כי הבין שבהביאו בשר מיוחד, הוא קונה את לב אביו…
בחושבנו, מי מבין הבנים היה מועיל למשפחתו, ניתן לסכם בפשטות:
עשיו לא הועיל.
עשיו מתגלה בכתובים כאדם בעל אופי קשה, אכזרי, לא אכפתי, ומתנקם.
לעומת עשיו, יעקב מתואר כאיש תם יושב אוהלים.
למה הכוונה?
המילים הללו מתחברות לנאמר בספר תהילים לז 37: שמור-תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום.
איוב א 8, ב 3: המילה תם מציינת אדם ללא ניסיון ברע ובפשע אלא ההיפך.
ראה גם בראשית יז 1: "לך לפני והיה תמים…" על אברהם נאמר הדבר. המילה תם מתייחסת ליושר והליכה בדרך האמת התואמת לרצון אלוהים.
בראשית ו 9: נוח היה איש תם.
יושב-אוהלים: עוסק בגידול הצאן ומפקח על רועי אביו. (ראה גם בראשית ד 20, מו 34).
מכאן גם נבעה מומחיותו של יעקב ברעיית צאן חותנו לבן וברעיית מקנהו הפרטי (בראשית פרקים כט-ל).
מכאן, יעקב גדל להיות בן מועיל להוריו. יעקב היה הבן שגדל לשאת את המשכיות האחריות הביתית.
בפסוק 28 מצויינים העדפותיהם של יצחק ורבקה:
"…וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה אוֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקוֹב.".
הפסוק אינו נועד לציין שיצחק לא אהב את יעקב או שרבקה לא אהבה את עשיו, אלא את התוספת מעבר "לאהבה הטבעית".
לגבי יצחק נאמר שאהבתו היתרה נבעה מהעובדה שלעשיו היה ציד בפיו. ז"א עשיו היה נוהג לבשל מטעמים שהיו לטעמו של אביו. עשיו "קנה" את לב אביו בבישוליו.
לעומת זאת, לא מצויינת סיבה מיוחדת להעדפתה של רבקה. יעקב לא עשה שום פעולה כדי להשיג העדפה כלשהי. מהלך חייו הרגיל היה מקור לברכה ונחת מלאים עבור אימו רבקה.
מפסוק 29 מתואר לנו האירוע בו מכר עשיו את בכורתו בעבור נזיד עדשים.
יעקב בישל נזיד עדשים.
מן הסתם, מאכל שכזה מדיף ריח טוב ומזמין, במיוחד איש עייף ורעב החוזר מציד.
עשיו פונה אל יעקב ושפתו מגלה את אשר בליבו ומוחו.
במקום לומר: האכילני, או מילה דומה, עשיו משתמש במילה המציינת זוללות: הלעיטני, תאביס אותי…
עשיו גם אינו טורח לקרא לקיטנית בשמה ואומר בדרך של פראים: האדום האדום הזה…
אגב, מסיבה זו נקרא עשיו מאוחר יותר בשם: אדום. מן הסתם השם נדבק בו כדרך מליצה או זלזול.
עשיו הבכור לא היה דמות מופת.
במוכרו את בכורתו הוא הוכיח שהוא חפץ ליהנות את הרגע מבלי להתחשב בתוצאת מעשיו.
יעקב מזהה את "חולשתו", של אחיו עשיו ומנצלה כדי לרכוש ממנו את זכויות הבכורה.
עשיו אינו מבזבז כל זמן, הוא מרגיש כל כך עייף ורעב, עד כי כל מה שמעניין אותו כרגע זה להשביע את רעבונו, ולמלא את בטנו. מבחינתו הוא מרגיש שבמילא אם לא יאכל כרגע, הוא ימות!
עשיו מסכים ללא היסוס למכור את זכויות בכורתו בעבור נזיד עדשים.
האירוע מעלה שאלות רבות:
מדוע שעשיו יסכים לעסקה מוזרה שכזו? האם לא היה יכול לקחת מן האוכל רק משום היותו אחיו של יעקב?
מה הדבר מרמז על טיב היחסים בין האחים?
באמת הדבר נראה דיי מוזר שאח ימכור אוכל לאחיו הרעב, ועוד במחיר בכורתו.
על פניו נראה שהשניים לא הסתדרו וריחוקם [האחד בבית והשני בשטח], היה הפתרון היעיל לשלום הבית.
עשיו הסכים לעסקה וזאת מפאת אופיו.
הוא בז לבכורה
הוא עשה מה שעניין אותו באותו הרגע מבלי להתחשב בתוצאות מעשיו
האם מעשהו של יעקב היה מעשה חוקי? האם עשה נכון שניסה לרכוש את זכות הבכורה?
מן הסתם עסקה שכזו הייתה מקובלת באותה העת מבחינה חוקית.
האם רצון אלוהים היה בה?
בספר שמות ד 22 אלוהים מכנה את ישראל: "בני בכורי ישראל".
מכאן, אלוהים מאשר את המצב החדש. לא היה פסול במעשהו הנוכחי של יעקב.
לא כך היה במעשה הרמאות שעשה כאשר התחזה לעשיו.
אז פעל יעקב ברמאות ועל כך שילם.
לאורך הכתובים יעקב מתגלה כאדם חכם אך כזה הפועל על פי חכמתו ולא תמיד על פי עצת אלוהים.
השינוי הגדול שחל בחייו היה לאחר שהתאבק עם מלאך-אלוהים במעבר יבוק.
שם אלוהים החלישו כדי ללמדו שבכוחו הוא תבוא כליה על משפחתו, אך אם ישים מבטחו באלוהים – יינצל!.