בראשית פרק כו: יצחק בגרר ובבאר שבע

 

בראשית פרק כו.

יצחק בגרר ובבאר שבע

בפרק כה אברהם נפטר.

מתוך שמונת בניו שנולדו משלוש נשים שונות, הכתוב מתמקד ביצחק, בן ההבטחה.

בפרק כו אנו עדים לאירועים המתרחשים בחיי יצחק ודומים מאוד לאלו שהתרחשו בחייו של אברהם אביו (פרקים כ-כא).

המיוחד בפרק כא לגבי דמותו של יצחק היא העובדה, שבניגוד לאברהם ויעקב אין יצחק עוזב את הארץ. יתכון מאוד שבשל כך הוא מצליח יותר משני האבות האחרים להכות שורשים בארץ ולהתברך בה.

רק על יצחק מסופר כי עסק בחקלאות (פסוק 12) ומצא ברכה רבה לא רק ביבול האדמה, אלא גם בבארות המים.

ברכה מיוחדת זו מזכירה את ההבטחה, שניתנה לבני ישראל לפני כניסתם לארץ: "וברך את לחמך ואת מימיך". (שמות כג 25, ישעיה לג 16).

חלוקת הפרק:

א. יצחק עובר לגרר (פ. 1-11)

ב. אלוהים מברך את יצחק (פ. 12-14)

ג. הפלשתים מקנאים ביצחק ומגרשים אותו (פ. 15-16)

ד. המאבק על בארות המים בחבל נחל גרר (פ. 17-22)

ה. יצחק שב לבאר שבע ושם נראה אליו אלוהים (פ. 23-25)

ו. יצחק כורת ברית שלום עם אבימלך (פ. 26-33)

ז. נשות עשיו (פ. לד-לה)

א. יצחק עובר לגרר (פ. 1-11)

א. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה.

ב. וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, וַיֹּאמֶר: אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

ג. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹות הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.

ד. וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל-הָאֲרָצֹות הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ה. עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

ו. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר.

ז. וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר: אֲחֹתִי הִוא: כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.

ח. וַיְהִי כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

ט. וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק, וַיֹּאמֶר: אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא, וְאֵיךְ אָמַרְתָּ, אֲחֹתִי הִוא; וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק, כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-אָמוּת עָלֶיהָ.

י. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ; כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת-אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם.

יא. וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר: הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ–מוֹת יוּמָת.

רעב פגע שוב בארץ כנען.

מכיוון שפרטי האירוע בפרק הנוכחי דומים לאלו שהתרחשו בתקופתו של אברהם, המחבר מציין שמדובר באירוע אחר (יב 10).

מפאת הרעב באיזור בו גר יצחק, הוא מדרים לגרר, אשר נמצאת בדרך לכיוון מצרים (שמות יג 17). יצחק עוצר בגרר באיזור מושבם של הפלשתים שאבימלך מולך עליהם.

לאור הנאמר בהמשך, ניתן לקבוע שמטרתו של יצחק הייתה להגיע למצרים.

האם מדובר באותו אבימלך שמוזכר בפרק כא 22?

לא!

מדובר בבנו או נכדו של אותו אבימלך.

לא מן הנמנה שהשם אבימלך הוא שם תואר למלך גרר (ראה שמ"א כא 10-15, וכן תהילים לד).

מדוע שיהיה רעב בארץ כנען?

1. מפאת חטאי בני המקום
2. על מנת לנסות את יצחק.

יצחק מגיע לגרר ושם אלוהים נראה אליו.

המחבר אינו מציין באיזה אופן נגלה אלוהים ליצחק ולכן בקבלנו את הכתוב כפי שהוא, ניתן לקבוע שאלוהים נראה אל יצחק באופן פיזי, ולא בחלום או דרך בת קול נטולת גוף.

מה היה המסר שבפי אלוהים?

"…אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."

אלוהים מצווה על יצחק להישאר בגבולות ארץ ההבטחה ואוסר עליו לרדת מצריימה.

גרר נמצאת בגבולות ארץ ההבטחה שאלוהים נתן לאברהם.

לפני שאתעכב על דבריו של אלוהים ליצחק, כדאי לנו כבר בשלב זה ללמוד לקח חשוב.

אלוהים היה זה שציווה על אברהם לעזוב את ארץ מולדתו ואת בית אביו וללכת לארץ ההבטחה.

מכיוון שאלוהים הוא זה שהורה לאברהם לעזוב את בית אביו וארץ מולדתו וללכת למקום אחר, על אלוהים האחריות לספק את כל הדרוש לאברהם כדי לציית ולמלא אחר הוראותיו של אלוהים.

ואומנם כך הדבר.

אלוהים הראה את נאמנותו ולאברהם לא חסר דבר.

אלוהים לא הבטיח שלא יעמדו מבחנים בדרכו של אברהם, אלא המבחנים נועדו לבדוק את גודל אמונתו ובטחונו של אברהם באלוהים כריבון וכל יכול.

כמו שאלוהים בחן את אמונתו של אברהם, הוא בוחן את אמונתו של כל אחד מילדיו המשרתים אותו ומיצגים אותו.

אלוהים הביא את הרעב על האיזור בו התגורר יצחק, בין היתר כדי לבחון את אמונתו.

האם יצחק ינטוש את ארץ ההבטחה?

האם יצחק יתפלל וינוח על הבטחותיו של אלוהים?

יצחק פונה לגרר כדי להגיע משם למצרים.

יצחק עמד לעשות את הדבר שנגד את רצון אלוהים!

בנקודה הזו אלוהים הופיע ליצחק והזכיר לו את ההבטחות שנתן לאברהם אביו ואשר כולן עומדות לו, ליצחק ולזרעו אחריו.

התגלותו של אלוהים ליצחק מנעה ממנו לבחור בדרך הפסולה. הפגישה הצילה את יצחק מליפול בחטא.

מה אני לומד מכך?

לעיתים אלוהים קורא לנו לשרתו או שולח אותנו למקום מסוים.

בשירות או במקום אליו אלוהים שולח אותנו אנו עתידים לעמוד לפני מבחני אמונה, לפני אתגרים ומשברים שיעמידו את אמונתנו למבחן.

הקושי שיעמוד לנגד עינינו יעלה ספקות למוחינו:

האם שמענו נכון והבנו נכון את דבר אלוהים?

האם המחיר כדאי?

דווקא בנקודות הללו עלינו לכרוע ברך לפני האדון, להתפלל, לשמוע מעיצת אחים ואחיות בוגרים רוחנית,  ולנוח על הבטחותיו ולבטוח במילה שלו לספק את כל מחסורינו כשאנו ילדיו המצייתים לו באמונה ואהבה.

הצרה מזקקת את אמונתנו כאשר אנו צולחים את הניסיון בהצלחה.

בסיום הניסיון נוכל להבין את התכלית ואז, מנקודת בגרות רוחנית גבוהה יותר.

תכלס: צרה, קושי או אתגר אינם בהכרח עונש מאלוהים אלא ברוב המקרים בחיי ילדי אלוהים הנאמנים, מהווים מבחן אמונה שניתן לנו מאלוהים בגלל אהבתו אותנו.

זה חלק מהכשרתנו להיות עדים נאמנים יותר.

עלינו לזכור שכתבי הקודש מלמדים אותנו את רצון אלוהים וכך שומרים עלינו מליפול בחטא. בכך הם פועלים בדרך זהה להתגלות של אלוהים ליצחק (תהילים קיט 11: "בליבי צפנתי אימרתך למען לא אחטא לך").

בעוד אלוהים עצר את יצחק מרדת מצריימה, הוא לא עצר את יעקב מרדת מצריימה כדי לפגוש את יוסף ולהישאר שם, מדוע?

מכירתו של יוסף וירידתו מצריימה ולאחר מכן ירידת יעקב ובניו מצריימה היו חלק מהתגשמות נבואה שנתן אלוהים לאברהם במעמד הברית בין הבתרים (בראשית טו 13).

אז אמר אלוהים לאברהם שזרעו עתיד להיות עבד בארץ לא להם – מצריים.

מכאן, ירידת יעקב למצרים הייתה חלק מתוכניתו של אלוהים. לא כך הדבר בנוגע ליצחק במקרה הנוכחי.

כאמור, בפסוקים 2-5 אלוהים מופיע ליצחק ומזכיר לו את ההבטחות שהבטיח לאברהם וכולן עומדות לו ליצחק כעת.

מסיבה זו, על יצחק להישאר בגבולות ארץ ההבטחה ולא לצאת ממנה.

ומה לגבי אוכל וכו?

אין מה לדאוג, הפרק עשיר בדוגמאות בהן אלוהים מספק ליצחק את כל הדרוש לו למחיה ואף יותר.

הבה נפרט את ההוראות וההבטחות שאלוהים מזכיר ליצחק: (פסוקים 2-5)

ב. וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, וַיֹּאמֶר: אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

ג. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹות הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.

ד. וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל-הָאֲרָצֹות הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

ה. עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

1. הישאר בארץ ההבטחה כי ברכותיי לך מותנות בכך שתישאר בגבולות ארץ ההבטחה. נוכחותי עמך מובטחת כאשר אתה בגבולות הציות.

האם אלוהים לא יהיה עימו במידה וירד מצריימה.

לא. הכוונה היא שכל כוחו וברכתו עומדות לו במקום בו הוא מציית, ופחות מכך אם אינו מציית.

הדבר דומה לדבריו של שאול לגלטיים בפרק ה כאשר אמר למורדים בדבר אלוהים: נגזרתם מן החסד.

מה שנעשה בחיינו כאשר אנו לא מצייתים לאלוהים יהיה בכוחנו בלבד אך לא בעזרת כוחו וטובו המלא של אלוהים. אלוהים ישמור על יצחק כי הוא הבטיח כך לאברהם, אך חייו של יצחק, לו ימרוד באלוהים, יהיו קשים מנשוא, עד שיכנע ויחזור לדרך הברכה.

אלוהים ציווה על יצחק להישאר בארץ ההבטחה כי רק בה הוא מבטיח לברכו במלוא הברכות שהוא מכין לו.

הדבר גם נכון לחיינו. כאשר אנו מצייתים לאלוהים ועושים בדיוק את רצונו, אנו זוכים למירב ברכותיו. כשאנו מורדים ברצון אלוהים, אנו גם חווים את חוסר השלום. לעיתים גם מחסור פיזי (ראה ברכת אלוהים על יוסף בבראשית לט 2-3, 23).

2. לך ולזרעך כל ארץ ההבטחה.

עלינו לזכור שארץ כנען בעת ההיא הכילה עמים רבים וכל עם נקרא "ארץ".

לאור זאת, כאשר אלוהים אומר שיתן ליצחק את כל הארצות הללו, הכוונה היא לכל נחלות העמים המצויינים ומוזכרים בבראשית טו 19-20: קיני, קניזי, קדמוני, חיתי, פריזי, רפאים, אמורי, כנעני, גרגשי ויבוסי (ראה גם את מזמור תהילים קה 8-11).

עם ישראל, זרע אברהם המבורך יזכה ליהנות מכל הנחלה הפיזית השלמה רק בעת מלכות המשיח בארץ (ראה יחזקאל מז, ישעיה ב, יא, ס-סו)

באופן רוחני ופיזי עתידי, הבטחה זו עומדת גם לכל אחד מילדי אלוהים בין אם הוא יהודי או גוי.

לכל אחד מילדי אלוהים מובטח להיות בנחלת אלוהים הנצחית. בעולם חדש ללא כל חטא וחוטאים.

3. הבטחה שכל פרטי השבועה שנתן לאברהם ייתגשמו: ריבוי הזרע ככוכבי השמים, זרעו של יצחק יהווה מקור ברכה לכלל העמים (ראה גם בראשית כב 16-18).

עלינו לשים לב שאלוהים מציין את המילה "זרעך" בצורת יחיד וזאת כדי להצביע על המשיח בתור הזרע המברך את כל בני האדם (אל הגלטים ג 16).

מכיוון שהמשיח המושיע את כלל בני האדם עתיד לצאת משבט יהודה, שהינו זרע יעקב, בנו של יצחק ואברהם, נכון הדבר לומר:

זרעך יהיה מקור ברכה לכלל העמים.

4. 4. אתה יצחק מבורך בגלל ציותו של אביך אברהם לכל מצוות אלוהים אשר אמר לו (ראה בראשית כב – עקדת יצחק). [משמרתי = עבודת ה' (מלאכי ג 14)]

מכאן, אלוהים מלמד את יצחק שברכה על זרעו מותנית בין היתר מדרך חייו שלו.

אם ישמור יצחק את מצוות אלוהים, כי אז גם זרעו יזכה ליהנות מן הברכה.

אם לא יעשה זאת, מרידתו נגד אלוהים תטיל את תוצאותיה גם על ילדיו.

אין הדבר אומר שאלוהים יפר את בריתו, חס וחלילה, אלא שתוצאת חטא או מרידה של האב, עלולים להשאיר את "סימניהם" גם על ילדיו.

מה הדבר מלמדני כאדם נשוי אב לילדים?

אם אשמור את מצוות אלוהים באמונה ואהבה, כי אז יברך אלוהים את דרכי שהרי כל מעשיי נועדים לפאר את שמו.

מן הסתם, ברכתי היא ברכה גם לילדיי הנהנים מקרבת אלוהים לי ופועלו בחיי.

אם אב כלשהו מהמר כפייתי או שתיין, הרי שהוא עלול להפסיד את כל רכוש המשפחה. תוצאה זו תתבטא בכך שמשפחתו תחווה חוסר וסבל.

נתונים דומים אנו זוכים לקרא וללמוד גם משאר דפי דבר אלוהים.

ראה לדוגמא: מתי ו 25-33. בעיקר פסוק 33.

הערה חשובה:

התגלותו של אלוהים ליצחק בשלב זה ולא לישמעאל מהווה עוד נדבך בבחירתו של יצחק כזרע ההבטחה מאברהם.

בכך מאשר אלוהים שהברית עם אברהם וכל ההבטחות הכלולות בה מיועדות ליצחק ולזרעו אחריו.

מאוחר יותר יפגוש אלוהים את יעקב ויחזור על הבטחות אלו כדי לציין את מרכיבי הזרע המבורך.

בעקבות פגישת אלוהים עם יצחק ודבריו עימו, נשאר יצחק בגרר (פסוק 6).

ו. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר.

בפסוקים 7-11 מתגלית הקרבה האמיתית בין יצחק לרבקה

ז. וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר: אֲחֹתִי הִוא: כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.

ח. וַיְהִי כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

ט. וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק, וַיֹּאמֶר: אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא, וְאֵיךְ אָמַרְתָּ, אֲחֹתִי הִוא; וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק, כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-אָמוּת עָלֶיהָ.

י. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ; כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת-אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם.

יא. וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר: הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ–מוֹת יוּמָת.

כאשר הגיע יצחק לגרר הוא ידע את תרבות המקום.

כמו אביו לפניו (בראשית יב 10-13, וכן פרק כ) שאמר ששרה אחותו, כשירד מצריימה, או כשהיה בגרר מפחד שיהרגו אותו ויקחו את שרה, כך יצחק כעת מציג את רבקה כאחותו על מנת לשמור על חייו שלו.

גם מקרה זה מציג את התרבות והרמה המוסרית הירודה של בני המקום.

הם חיו במסגרת בה כל האלים גבר.

כל גבר בעל מעמד יכול לקחת לעצמו כל אשה של אדם זר או ממעמד נמוך יותר, וכל זאת רק כדי להשתעשע ולספק את תאוותו המינית.

מדובר בחברה בה האישה היא לא יותר מחפץ לפריון ושעשוע בשרי.

לא לייעוד שכזה ברא אלוהים את האשה.

האשה ניתנה לאדם כעזר כנגדו ולא כשעשוע חד-פעמי.

לאורך כתבי הקודש אנו רואים שאהבת אלוהים אינה מבדילה בין גבר לאישה (אל הגלטים ג 26-29).

ישועת אלוהים היא לכלל בני האדם ללא הבדל בין זכר ונקבה.

אדרבא, יראת האלוהים של הגבר הנשוי גם נמדדת ונבחנת על פי אהבתו ונאמנותו לאשתו (פטר"א ג 1-7, אל האפסים ה).

והנה, יצחק יושב בקרב אנשי גרר כבר זמן מה – [ארכו לו שם הימים], ז"א שמדובר בתקופה של חודשים רבים או שנים מעטות.

בתחילה, יצחק שמר על "מרחק" מה מאשתו רבקה, ולא יכלו הנוכחים לדעת שהיא אשתו.

אך משארכו הימים, חזר יצחק לחיות עם רבקה חיי אישות.

והנה, מלך גרר משקיף מבעד לחלונו ורואה שיחסי יצחק עם רבקה גולשים מיחס אח לאחותו.

יצחק מצחק עם רבקה = יצחק משתעשע עם רבקה, אך במעשים הראויים לבעל ואשתו ולא עם אחותו.

אגב, המילה "מצחק" גם מוזכרת בפרק כא 9, שם ישמעאל מצחק עם יצחק ומסיבה זו שרה גמרה אומר לסלק את הגר וישמעאל באופן סופי. [ראה גם לט 14]

ז"א, שמעשיו של ישמעאל עם יצחק היו מעשים לא ראויים המסכנים את יצחק, או את חינוכו הנכון.

איך יכל אבימלך מלך גרר לראות את יצחק מצחק עם רבקה?

מן הסתם הם גרו בסמוך למלך.

יצחק היה איש בעל שם ומכובד וככל הנראה קיבל מקום מגורים משובח ליד המלך.

אבימלך מבין כי רומה על ידי יצחק וקורא לו לבירור.

יצחק מודה בשקר ומסביר את הסיבה: הוא פחד שיהרגו אותו.

ז"א, הפחד לא היה על לקיחתה של רבקה אלא על חייו שלו.

בחסד אלוהים אבימלך מבקר את התנהגותו של יצחק ואומר:

י. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ; כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת-אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם.

ז"א, אבימלך אינו טוען שמסורת זו של לקיחת נשים היא מעשה פסול, אלא, לקיחת אשתו של "חבר" מכובד, זה דבר לא תקין…מעשה שעלול להביא אשמה על המלך ועל עמו.

מן הסתם אבימלך הזה יתכן ששמע אודות המקרה שקרה בין אברהם לאביו או לסבו בפרק כ, כאשר שרה הייתה בחזקתו של מלך גרר.

דבר נוסף יתכן שהיה בליבו של אבימלך.

לא מן הנמנע ששכניו של אברהם ידעו אודות הברכה של אלוהים עליו אך יחד עם זאת את העובדה שמי שמקלל את אברהם יקולל בעצמו.

האירועים בהמשך הפרק מוכיחים שאבימלך ידע שיצחק מבורך ועדיף להיות לצידו ולא נגדו.

האם אבימלך כל כך ישר שלא היה לוקח אשת איש לעצמו?

אני מלא ספקות לגבי זאת.

מלכים אלו עשו לעצמם חוקים ופעלו על פי דחפי בשרם.

כוחם הבלתי מוגבל אל מול עמם העפיל על כל מגבלה, ולכן עשו ככל העולה על רוחם עם מי שכפוף להם וחלש מהם.

דבריו אלו ליצחק נובעים ממאזן אימה בינו לבין יצחק ולא מחוש צדק מפותח…או יראת אלוהים כלשהי.

בחסד אלוהים אבימלך מכריז לפני כל עמו את האיסור לפגוע ביצחק או באישתו.

ז"א: דעו לכם שיצחק ורבקה הם בעל ואישה ולכן אסור להרוג את יצחק כדי לקחת את רבקה.

האיסור הזה של אבימלך עומד במקביל לברכה שנתן אלוהים לאברהם: מברכיך אברך ומקלליך אאור (יב 3).

אני משוכנע שאלוהים הוא זה שגרם לגילוי וזאת כדי להגן על רבקה. לו היו פוגעים בה מינית ומייחסים אלו היו נולדים צאצאים, הדבר היה מסבך ומפריע לקו זרע הברכה. ממש כפי שהדבר היה נכון לו היה קורה לשרה במקרה הקודם של אברהם במצרים (בראשית יב).

ב. אלוהים מברך את יצחק (פ. 12-14)

יב. וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה.

יג. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד.

יד. וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.

הפסוקים הללו מכילים אמת וברכה כה רבה שקטנו המילים לתארן.

א. יצחק הינו הראשון והיחידי מבין האבות שמוזכר כי עבד אדמה, זרע וקצר את יבולו.

ב. יצחק זרע באדמת הנגב. אדמה הידועה כיבשה ולא ראויה לחקלאות שופעת…

על אדמה זו התלוננה עכסה בת כלב בן יפונה ואמרה: "תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני…" (יהושוע טו 19, שופטים א 15).

מדוע שיצחק יזרע באדמה כה לא ראויה לחקלאות.

יצחק יכול היה לזכור וליישם את ההבטחה שאלוהים נתן לו בפסוקים 3-5.

אלוהים ציווה עליו להישאר בארץ ולכן על אלוהים מוטלת האחריות לספק ליצחק את כל הדרוש למחייתו.

עצם הזריעה היא מעשה של אמונה וביטחון בהבטחות אלוהים.

מסיבה זו בדיוק אלוהים ברך את היבול בברכה המקסימלית.

יצחק זרע את זרעיו ובעת הקציר, היבול היה פי מאה ממה ששיערו כי יגדל.

מדוע פי מאה?

המספר הזכיר לי את משל הזורע שאמר ישוע המשיח בבשורת מתי יג 8, 23.

"…הנזרע על האדמה הטובה הוא השומע את הדבר ומבין וגם עושה פרי – זה עושה פי מאה, זה פי שישים וזה פי שלושים…"

ז"א, העובדה שיצחק קצר פי מאה היא הוכחה לכך שהוא ירא אלוהים וחי בדיוק על פי דבר אלוהים המצופה ממנו.

אלוהים לא ברך אותו רק פי שלושים ולא רק פי שישים.

ברכתו של יצחק הייתה מלאה, כוסו רוויה!

מה הדבר מלמדני?

יש רמות של ברכה!

רמות הברכה יחסיות לרמת האמונה והביטחון שיש למאמין באלוהים.

הבה נתעודד לציית לאלוהים באמונה ואז גם נחווה את ברכתו המלאה ולא באופן חלקי.

יצחק זרע באדמת מדבר, ואלוהים נתן לו יבול עשיר יותר מזה הנובע מאדמה חקלאית.

המסקנה: לא טיב האדמה קובע את טיב היבול או את הכמות אלא ברכת אלוהים היא תעשיר.

כך גם בכל מעשה בחיינו.

הבה נוודא שכל מה שאנו עושים נעשה על פי רצון אלוהים ולכבודו, ואת השאר יעשה אלוהים.

בפסוק 13 השורש ג.ד.ל מוזכר שלוש פעמים.

הסיבה, ברכתו של יצחק הייתה דבר הנראה לכל עין ולא עניין מוסתר.

עושרו של יצחק גדל במימדים לא מוסברים במימד רגיל כך שכל העדים לכך מבחינים שמתרחש בחייו דבר בלתי רגיל – על טבעי!

עושרו של יצחק גדל כל כך עד כי היה גדול מעושרם של הסובבים אותו – של בני גרר.

יצחק גדל במקנה הצאן, בקר ועבודה רבה – ז"א, במספר העבדים והשפחות המשרתים אותו ופועלים באחזקת רכושו.

תיאור עושרו המופלג והגדל בהתמדה של יצחק, מהווה ההקדמה והסיבה למעשיהם של הפלישתים בהמשך (פסוק 14).

יד. וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.

בספר שיר השירים ח 6 כתוב: "…קשה כשאול קנאה…"

ואומנם, שכניו הפלישתים של יצחק מקנאים בעושרו הגדל של יצחק.

ראוי לציין שיצחק לא גזל מהם דבר. כל עושרו נבע מדרך כשרה אשר שוכפלה על ידי ברכת אלוהים.

בעוד ששכנו זרע זרע וזכה ליבול מזערי, יצחק זרע את אותו הזרע באדמה דומה וזכה ליבול פי מאה.

ההבדל הנראה לעין גרם לקנאה.

טבעי הדבר שהם חשבו שברכתו באה על חשבונם, ז"א, שהדבר מגיע להם והינה בא הזר הזה יצחק ולוקח את מה ששייך להם.

יתרה על כך, ברכתו השופעת, הצביעה על חסרונם ואי יכולתם של אליליהם לברכם כפי שאלוהי יצחק מברך אותו.

ז"א – נוכחותו וברכתו של יצחק היו כרועץ נגד עיניהם.

כל עוד הוא לידם ומבורך, הם צריכים לזכור שהם פחות מבורכים או מקוללים.

אם כן, מה יכלה להיות תגובתם של הפלישתים?

1. הם יכלו לשאול את יצחק לסיבה שבעטיה הוא מבורך…

יצחק יכול היה לבשר להם ולאפשר להם לזכות בכל הברכות שהוא חווה מאלוהים. אילו הפלישתים היו חוזרים בתשובה, זונחים את אליליהם ופונים בלב שלם לאלוהים, כי אז גם הם היו מבורכים לפחות כמו יצחק.

2. הם יכלו לקנא בו ולהרחיקו מעליהם.

זה בדיוק מה שהם בחרו לעשות.

הם העדיפו להמשיך בדרך חייהם ולא לשנות את דרכם שמוכחת כחסרה מדרכו של יצחק.

מהו הלקח שאנו לומדים מן המקרה הזה?

עדות חיה ונכונה, לעולם תהיה גלויה ופומבית לכל.

אור לא ניתן להסתיר אלא הוא גלוי לעיני כל (מתי ה 13-16).

ברכת אלוהים השופעת על ילדיו הנאמנים, אינה נסתרת מעיני אלו החיים סביבנו.

כל הרואה את מעורבות אלוהים בחיינו דרך השלום הכובש את חיינו ודרך חוסר מחסורנו הבסיסי, אינו אדיש לכך גם אם אינו מדבר עימנו על כך.

כמו שקרה עם יצחק, קורה גם בחיי כל אחד מאיתנו ההולך בנאמנות עם האדון ישוע.

ישנם אלו השואלים מהיכן השלום שלנו ומוכנים להקשיב לדבר הבשורה. יש והם נולדים מחדש וחווים בעצמם את אותה הברכה שהיא מנת חלקנו.

ישנם אחרים הבוחרים לפעול בדרכם של הפלישתים.

הם מעדיפים לפעול בכל דרך כדי לסלק אותנו מנגד עיניהם.

הפלישתים פחדו לפגוע ביצחק בגלל פקודת המלך ויד אלוהים עליו.

לכן, הם פעלו נגדו כך שימאס לו לשבת בקרבם והוא יבחר לבסוף לצאת מהם.

כמוהם מתנהגים רבים מעמנו, ובמיוחד אלו השונאים בגלוי את ישוע המשיח.

אנשים אלו מנסים בכל אופן ודרך לגרום לנו לצאת מקרבם. יש בהם שאינם מהססים לפגוע בנפשנו.

נוכחותנו בקרבם מזכירה להם כל הזמן את מה שהם מבקשים לשכוח – את האדון ישוע. את עובדת היותם חוטאים. את אי הברכה בחייהם.

במקום לחזור בתשובה כנה לאלוהים, הם מעדיפים להסיר את התזכורת האלוהית…

לאור הנאמר, אל לנו לחשוב שקושי או רדיפה מן הסובבים אותנו הינה מעשה הנובע בהכרח מחטאינו.

אדרבא, דבר אלוהים מלמדנו שכל ההולכים בקדושה עתידים להירדף (טימו"ב ג 12).

עלינו להחשיב רדיפה בעקבות קדושה כזכות.

אין הדבר אומר שסבל מענג, אך אלוהים מבטיח להיות עימנו בכל, והוא גם יתן את הכוח לספוג כראוי את המחיר לציות.

ג. בפסוקים 15-16 מתוארים מעשיהם הנפשעים של הפלישתים נגד יצחק.

טו. וְכָל-הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו–סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר.

טז. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד.

הפלישתים גמרו אומר לסלק את יצחק מקרבם. כדי לסלקו, ניתקו הפלישתים את יצחק ממקור החיים הנחוץ לו – מים.

הפלישתים סתמו בעפר את כל בארות המים שחפרו עבדי אברהם באיזור גרר, בעת הקדומה שאברהם עצמו התגורר שם (בראשית כא 30).

בנוסף, וכדי שהמסר יהיה ברור, ניגש אבימלך מלך פלשתים ליצחק ואמר לו במילים שאינן משתמעות לדו פנים: לך מעימנו!

ז"א, לך והתרחק מכל מה שהוא פלשתי! לך רחוק מן העם שלי…

הסיבה?

כי עצמת מאיתנו מאוד…

יצחק מסולק מקרב הפלשתים, כי ברכתו העצומה הבהירה לפלישתים את חסרונם, או את חוסר יכולתם של אליליהם לברכם כפי שיהוה מברך את יצחק.

ברכתו העצומה של יצחק הבהירה להם את אפסות אליליהם.

ברכתו והתעצמותו של יצחק העלו בליבם חשש שמא יתעצם יצחק מהם ויסירם מעל האדמה [ ראה פסוק 28 וכן לדוגמא את חששותיו של פרעה בספר שמות א 7-10].

ריחוקו של יצחק מהם יסיר מהמנהיגים את הצורך להסביר מדוע ליצחק יש יותר…ומן הסתם יפיג את הפחד מהתעצמותו והסכנה הנשקפת להם מכך.

מכאן, נוכחותו של יצחק היא איגרת כתובה אודות יהוה!

סילוקו, מסירה את הצורך לראות ולהעמיד את יהוה על סדר היום…

לפיכך, מכיוון שהחליטו להיכנע לאליליהם ולהמשיך בדרכם החוטאת, היה צורך לסלק את יצחק מקרבם.

שאלה: מדוע שהפלישתים לא יסלקו את יצחק מבלי לסתום את הבארות?

1. השנאה כלפיו והפחד ממנו גברו על כל מחשבה הגיונית. כך הדבר נכון בקרב אנשים גם היום.
2. מילוי הבאר בחול כמוה כהסתרת הבאר וכך להסיר כל סימן חיצוני לקיומה. בדרך זו לא יוכל יצחק לשוב ולדרוש חזקה על המקום בתואנה שהבאר שייכת לו או לאביו – היא פשוט כאילו נמחקה מעל פני האדמה…

שאלה: מדוע שיצחק לא יתנגד וידרוש להישאר?

יצחק ידע והאמין שאלוהים הוא המספק לו את כל צורכו וחייו ואספקת חייו אינה תלויה בישיבתו בגרר אלא בכל מקום בארץ ההבטחה.

מבחינתו של יצחק, בקשתו של אבימלך הייתה הנקודה בה הוא יכול היה "לנער את החול של גרר מרגליו" ולהמשיך הלאה (מתי י 14).

הדבר נכון מאוד גם היום בכל מקום בו מאמינים נושעים מתברכים לנגד עיני המתנגדים לבשורה.

ארגון אנטי משיחי כמו יד לאחים מרגיש בדיוק כמו הפלישתים בגרר.

הם עדים לברכת אלוהים על ילדיו הנושעים.

הם יודעים היטב את תשובותיהם של הנושעים, אך במקום להיכנע לאמת ולחזור בתשובה כנה לישוע, הם מעדיפים לסלק את המאמינים בישוע מקרבם.

כדי להבטיח את הצלחת משימתם, הם אינם בוחלים בשום מעשה.

כל מעשה היכול להביא לסילוק מאמינים בישוע, כשר בעיניהם.

תודה לאל שאלוהים הוא מגיננו.

גם אנו לעיתים נמצאים במצב בו אנו צריכים להחליט מתי "לנער את אבק המקום מרגלינו" ולהמשיך הלאה.

אני מתפלל שאהיה תמיד ערני לדעת בדיוק את הנקודה הקריטית הזו ולא לעזוב מקום, וגם לא שניה אחת לפני שאלוהים רוצה שאעזוב.

ד. המאבק על בארות המים בחבל נחל גרר (פ. 17-22)

יז. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק; וַיִּחַן בְּנַחַל-גְּרָר, וַיֵּשֶׁב שָׁם.

יח. וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפּוֹר אֶת-בְּאֵרוֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמוֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו.

יט. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם בְּאֵר, מַיִם חַיִּים.

כ. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר: לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.

כא. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה.

כב. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפּוֹר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחוֹבוֹת, וַיֹּאמֶר: כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.

יצחק שומע להוראתו של אבימלך מלך פלישתים ויוצא מקרבם. יצחק יוצא מעיר הממלכה, אך אינו יוצא מגבולותיה.

יצחק עדיין נמצא בתחום הגובל את "ארץ גרר". "נחל-גרר" כמשמעות "נחל-מצרים", הנחל הגובל את תחום הארץ (במדבר לד 5).

יצחק מתיישב במקום שבחר ושם הוא חופר שוב את הבארות שחפר אביו אברהם ואשר הפלישתים סתמום.

יצחק מכנה את הבארות באותן שמות שאביו אברהם קבע להן.

מדוע?

1. 1. כדי שכולם ידעו שמדובר בבארות שבעלותן נקבעה והן עוברות בירושה. מדובר על אותה באר השייכת למשפחה ולא על באר חדשה שנחפרה על אדמה השייכת לאחר – חס וחלילה…
2. 2. השמות שאברהם קבע לבארות שבחר ציינו אירוע, הבטחה שאלוהים היה מעורב בהן [לדוגמא – באר-שבע]. לפיכך, השאיר יצחק את אותם שמות כדי לציין בכך שהוא מעונין לזכור את ההבטחות שאלוהים נתן ואת מחוייבותו לרקע ולמקרה שבעטיין נחפרו אותן בארות.

מפסוק 19 אנו עדים לטובו הבלתי פוסק של אלוהים כלפי אהוביו, נאמני בריתו.

עבדי יצחק חופרים באר במקום בו קבע יצחק את מושבו.

אלוהים מברכם והנה הבאר שופעת ומניבה מים חיים.

רועי גרר הבחינו בבאר החדשה שנחפרה על ידי עבדי יצחק ומיד התקוטטו עליה באומרם שהיא שייכת להם…

בעקבות הקטטה על הבאר הזו, כינה אותה יצחק בשם: עשק, כי התעשקו עימו.

התעשקו עימו: רבו עימו

בשפה העברית העתיקה מימי המשנה: "שדה שיש עליה עסיקין" [שבועות לא, 71]: הכוונה שדה שיש עליה מערערים.

בעת המודרנית קיבל הפועל משמעות של כל עשיה, גם כזו שאינה מלווה בכל מדון או ויכוח.

עבדי יצחק אינם מבזבזים זמן רב על ויכוח ומדון, נוטשים את באר המים החיים ופונים משם לחפור באר אחרת.

גם על הבאר הזו לא ויתרו רועי גרר וגם הפעם ויתרו עבדי יצחק ונתנו את הבאר לרועי גרר.

לבאר הזו קרא יצחק: שטנה.

יצחק מעתיק את מושבו למקום אחר, מרוחק יותר, למקום בו רועי גרר אינם מגיעים ואינם יכולים לטעון שישי להם בעלות כלשהי על דבר כלשהו…

שם עבדי יצחק חופרים באר ולבאר הזו יצחק מעניק את השם: רחובות.

יצחק לא בכה ולא התגעגע לבארות הקודמים

יצחק ידע שמים ללא ברכת אלוהים לא יניבו את הברכה כמו מים שבאים בעקבות ברכת אלוהים.

יצחק ידע שמי שהולך עם יהוה וחי עימו, לא יחסר לו דבר, אלא ההיפך, יהיה לו בשפע כדי להוות עדות ברורה לכל בני האדם העדים למהלכי חייו.

אספקת המים השופעים ליצחק הזכירה לי את אספקת המים לבני ישראל במדבר.

כאשר הלכו בני ישראל במדבר, השקה אלוהים את עמו במים מן הצור (שמות יז, במדבר כ).

המים מן הצור זרמו על פני האדמה במקום בו הלכו בני ישראל וכך לא חסר להם דבר.

כך גם ליצחק אלא שהמים שאלוהים סיפק ליצחק זרמו תמיד מתחת לרגליו.

מיים חיים מאלוהים תמיד היו שם בעבור יצחק.

נוכחות המים הייתה ליצחק חותם שאלוהים גם נמצא שם וכל צורכו מובטח לו.

עדותו של יצחק בכל הקשור לויכוחים על הבארות חייבת להיות לנו לדוגמא.

יצחק לא נלחם בעבור דבר שאלוהים יכול לחדש לו ולתת לו אחר…

יצחק ידע שמי שהולך עם אלוהים יהיה לו תמיד את כל צורכו לחיים – ובשפע, לכן קרא לבאר האחרונה: רחובות.

באותה מידה "רחב" לנו כאשר אנו חיים על פי רצון אלוהים ובוטחים בו ובדברו.

לאחר מכן עלה יצחק מהמקום ההוא לבאר שבע.

ה. יצחק שב לבאר שבע ושם נראה אליו אלוהים (פ. 23-25)

כג. וַיַּעַל מִשָּׁם, בְּאֵר שָׁבַע.

כד. וַיֵּרָא אֵלָיו יהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ; אַל-תִּירָא, כִּי-אִתְּךָ אָנֹכִי, וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.

כה. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה, וַיֶּט-שָׁם אָהֳלוֹ; וַיִּכְרוּ-שָׁם עַבְדֵי-יִצְחָק, בְּאֵר.

יצחק פונה מאיזור גרר, מארץ פלישתים הקרובה לחוף ופונה לבאר שבע.

שם, כבר באותו הלילה שבו הגיע לבאר שבע, נראה אלוהים ליצחק. אלוהים מזכיר ליצחק את ההבטחות שאמר לו בתחילה כאשר הזהירו לבל ימשיך בדרכו למצרים (כא 2).

ציון ההבטחות נועדו לעודד ולחזק את יצחק. לא לחינם כתוב: "אל תירא…".

ממה יצחק חשש?

מדוע אלוהים ציין את הבטחותיו דווקא בשלב זה?

יצחק יכול היה לראות ולהבין שכוחו לא יעמוד לו לתמיד. בעוד כל הסובבים אותו מפרים כל רחם תחת שליטתם ומרבים את צאצאיהם, ליצחק הנאמן לאשתו היחידה יש שני בנים בלבד.

יצחק חווה את המריבות האחרונות עם רועי אבימלך וידע שפסע קטן היה בינו לבין המוות.

יצחק מבין שהוא נראה "כטרף קל" לכל הסובבים אותו.

החיזוק מאלוהים בא ממש ברגע הנכון.

מיד בהמשך הפסוקים אנו עדים לכך שאבימלך ויועציו (הצבאיים) מגיעים ליצחק.

אלוהים נראה ליצחק ועודד אותו כך שהתנהלותו של יצחק מול אבימלך ויועציו לא תהיה מעמדה חלשה אלא מעמדת שלום וכוח הנסמך על נוכחות אלוהים.

כמה נפלא.

יש לנו אלוהים המודע לכל רחשי ליבנו.

יש לנו אלוהים היודע את מחשבותינו והעונה לנו ומספק את הנחוץ לנו גם לפני שאנו יודעים מה לבקש.

לא לחינם אנו יכולים לקרא לו: אבא, אבינו (אל הרומים ח 15).

יצחק לא היה היחידי שאלוהים עודד אותו ברגעים הנכונים. כך עשה אלוהים לאברהם (טו 1), וכן ליעקב (מו 1-3).

ההבטחות שאלוהים ציין נועדו לרענן את זכרונו של יצחק ולשמור את שלומו באלוהים.

אלוהים נאמן לכל אשר אמר לאברהם, וכל ההבטחות תתגשמנה דרך בן ההבטחה – יצחק ולא דרך בני הבשר – ישמעאל ובני קטורה.

ההבטחות נועדו להזכיר ליצחק שאלוהים הינו אל נצחי, ריבוני: מילתו עומדת לעד.

הבה נציין את חמשת ההבטחות הכלולות בהבטחות של אלוהים לאברהם ומוזכרות ליצחק וליעקב.

1. יצחק מבורך! (3, 24).

אלוהים מספק ליצחק את כל מחסורו ובעיקר – חיים!

2. ארץ הבטחה ליצחק ולזרעו (3,4).
3. ריבוי הזרע (4, 24).

ז"א שמיצחק יקום עם רב כמו כוכבי השמיים. בדיוק כפי שאמר אלוהים לאברהם בפרק יב.

4. הגויים עתידים להתברך דרך "הזרע".

מדובר על "זרע" בצורת יחיד שמשמעו – המשיח (4, כמו כן אל הגלטים ג 16).

5. הבסיס לכל ההבטחות ליצחק הן הברית שכרת אלוהים עם אברהם (3, 5, 24).

מה עשה יצחק בתגובה למפגש עם אלוהים?

הוא בנה מזבח, מן הסתם העלה עליו קורבן, קרא בשם אלוהים – ז"א שהתפלל בהודיה לאלוהים אותו הוא מכיא באופן אישי, וממש שם כרה באר ומן הסתם מצא מים!

בנית המזבח מציינת את התודה וההשתחוויה של יצחק לאלוהים.

בנית המזבח מחייבת השתחוויה גלויה. ז"א שיצחק מודיע קבל עם ועדה כי הוא משתחווה ליהוה.

יצחק כרה באר במקום שבו פגש את אלוהים וזאת מתוך ההבנה שבמקום זה אלוהים רוצה שהוא יישאר ושם גם יברכו ויספק לו את כל מחסורו.

הלקח נפלא:

במקום שבו אלוהים שולח אותנו, הוא יספק לנו את כל שאנו צריכים כדי לחיות ולשרתו.

ו. יצחק כורת ברית שלום עם אבימלך (פ. 26-33)

כו. וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר; וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ.

כז. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי? וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם.

כח. וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה יְהוָה עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר: תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ, וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ.

כט. אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהוָה.

ל. וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

לא. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו; וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם.

לב. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל-אֹדוֹת הַבְּאֵר, אֲשֶׁר חָפָרוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ: מָצָאנוּ מָיִם.

לג. וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה; עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

לאחר שפלישתים סילקו את יצחק מקרבם, היה להם זמן מה לחשוב על מעשיהם ולשקול תוצאות אפשריות.

אבימלך הבין שאם הוא חפץ חיים, כדאי לו מאוד להיות בתנאי חברות ושלום עם יצחק, גם אם הלה אינו יושב מול חלונו.

אבימלך מגיע אל יצחק בחברת אחוזת שהיה ידידו, יועצו הקרוב וכן פיכול שר-צבאו.

[אֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ = אחד מיועציו של אבימלך מלך פלשתים. ראה לדוגמא את חושי רעה דוד – ש"ב טו 37, וכן את רעהו העדולמי – בראשית לח 20]

ברגע שהגיעה המשלחת ליצחק, הוא מיד חלק את שהיה לו על ליבו כלפי אבימלך.

א. התנהגותו של יצחק מהווה הוכחה שאינו מפחד ממלך פלשתים ומכל שהוא מייצג.

יצחק אמנם התחזק מהמפגש עם אלוהים ומילות ההבטחה שאלוהים ריענן לליבו.

ב. התנהגותו של יצחק תואמת את הדרך בה אלוהים מצפה שננהג כלפי מי שיש לנו דבר נגדו:

ויקרא יט 17: "…הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא."

יצחק אמר להם את האמת וישר בפנים:

אתם שנאתם אותי, סתמתם את בארותי, סלקתם אותי מעליכם, אז מדוע שתבואי אליי כעת?

מדוע שתרצו את קרבתי לאחר שסלקתם אותי בגסות ובאלימות?

תשובת אבימלך ויועציו מדהימה (28-29).

הם לא באו כדי לאמץ את אלוהי יצחק אלה להבטיח שלא ייפגעו מיצחק!

הם באו כדי לוודא שעורם מוגן!

מעשיהם אינו שונה ממעשי הגבעונים כשבאו ליהושוע ובקשו ברית שלום והגנה (יהושוע ט).

ראו כמה המאורע מעניין.

יצחק מבחינתו הרגיש חלש והיה זקוק לחיזוק מאלוהים. יצחק בטח באלוהים ומשם ינק את כל חוזקו.

אבימלך מלך פלשתים ויועציו מצד שני הבחינו בידו המבורכת של יהוה על חיי יצחק וכל אשר לו, והבינו היטב שאם ברכת אלוהים על יצחק תמשיך באותו הקצב, כי אז לא יישאר להם מקום על פני אותה חלקת אדמה.

הם הבינו שהם זקוקים ליצחק הרבה יותר משהוא זקוק להם.

הם לא באו להגן על יצחק אלא להגן על עצמם!

אבימלך הזה עשה כפי שעשה אביו או סבו לפניו (כא 27).

כדי להבטיח את הגנתם, הם מציגים ליצחק ברית:

תבטיח שלא תעשה לנו כל רעה, כפי שאנו לא פגענו בך, ולא עשינו לך שום רעה אלא רק טוב, ושילחנו אותך בשלום…

נראה שזכרונם של אבימלך ויועציו אינו טוב במיוחד, או שאינם מהססים לשקר במצח נחושה.

הם כאילו מתכחשים למעשי עבדיהם כלפי עבדי יצחק בפרק כו.

מבחינתם עובדת היות יצחק בחיים וכך שלא הפסיד נפש מעבדיו היא הוכחה לכך שהוא יצא מקרבם בשלום.

מה עשה להם יצחק?

יצחק עשה משתה ולאחר מכן חזרו אנשי המשלחת למקומם בשלום.

התנהגותו של יצחק מהווה עדות מופלאה לחכמה ולרדיפת שלום.

יצחק לא התווכח על דקויות לא נחוצות אלא העדיף את השלום וחוסר המלחמה על פני כבוד אישי או "לצאת צודק", בכל ויכוח.

באותו היום בו חזרו אבימלך ויועציו לגרר, הגיעו עבדי יצחק אליו ובפיהם בשורה טובה: הם חפרו ומצאו עוד באר ומצאו מים.

צריך לציין שכל חפירה דרשה מאמץ והשקעה רבים.

כל באר מים הייתה כלי אסטרטגי.

הבשורה הטובה ברגע ההוא הייתה ליצחק כאישור מאלוהים: עשית את הדבר הנכון והינה אני ממשיך לברך אותך.

יצחק קרא לבאר הזו "שבעה" ועל שם הבאר הזו נקראת העיר: באר שבע.

השם שקרא יצחק זהה לזה שקרא אביו (בפרק כא 30).

אם כן נראה הדבר שעבדי יצחק פתחו את אותה באר שחפר אברהם ומאוחר יותר נסתמה על ידי הפלשתים. השם הזהה נועד לחזק את הבעלות על המקום וההסכמה לשבועה שנתן אברהם כשרכש את הבאר.

מסקנות:

ברכת אלוהים על יצחק הייתה גלויה וברורה לעיני כל.

תנובת שדהו, צאנו ועבדיו היו ברמה לא טבעית אלא על טבעית, כך שכל הסובבים אותו הבינו שיד אלוהים על יצחק.

כאשר אנו חיים על פי הדרכת אלוהים, יד אלוהים בחיינו היא דבר גלוי וברור למביטים ובוחנים אותנו ואת חיינו.

מה שלנו נראה טבעי ורגיל, לאחרים נראה על טבעי ומופלא.

מספיק לקרא את רשימת הברכות שאלוהים מבטיח לברך את יראיו בספר דברים כז כדי להבין עד כמה הברכות בולטות ונראות לעין כל.

אלוהים ברך את יצחק באופן כה רב עד כי נתן לו לטעום את הברכות שיחוו בני ישראל הנושעים במלכות המשיח בארץ.

אלוהים ידע בדיוק מתי לחזק את יצחק.

אלוהים יודע את צורכינו ולעולם אינו מאחר לתת לנו את הכלים הראויים כדי לשרת אותו באמונה, וביטחון.

יצחק רדף אחר שלום. הלוואי שנשכיל לפעול בדרך המורידה את הלהבות המיותרות ומעניקה שלום ורוגע לכל אלו הבאים עימנו במגע.

הפרק מסתיים בשני פסוקים המתארים את בחירת נשות עשיו.

עשיו בוחר לו את בנות כנען לנשים (34-35)

לד. וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי, וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי.

לה. וַתִּהְיֶיןָ מוֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.

עשיו לוקח לו לנשים את יהודית בת בארי החתי, ואת בשמת בת אלון החתי.

עשיו נישא בגיל 40 בו אביו יצחק נישא לרבקה.

למרות ששניהם נישאו באותו הגיל, שניהם שונים בתכלית בטיב בחירתם.

בעוד יצחק האב בחר אשה מבנות עם שאינו מקולל, עשיו בחר נשים מבנות כנען, מעמים שאלוהים הבטיח להשמיד בבוא העת (ראה פרק טו).

בעוד יצחק אביו לקח אשה אחת לרעיה, עשיו בחר נשים כאילו היו חפץ.

יצחק פעל על פי רצון אלוהים בעוד עשיו פעל על פי תאוות בשרו.

יצחק פעל בדרך שכיבדה את הוריו, אברהם ושרה וכך קיים את רצון אלוהים לכבד אב ואם.

עשיו בחר נשים כנגד רצון הוריו וגרם להם מועקה רבה.

בפרק כז 46 אמרה רבקה, אימו של עשיו:

"…ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים?".

רבקה חוותה את הסבל והצער מנשות עשיו ומבנות חת ולכן הבהירה שעדיף לה מוות על פני חיים במידה שיעקב חס וחלילה יינשא לבנות כנען…

לא לחינם כתבי הקודש מתארים את עשיו כזונה וחסר קדושה וכאחד שאלוהים שונא ומתאב (מלאכי א 3,  אל העברים יב 16-17, אל הרומים ט 13).

בני בארי החתיים ישבו בהר (במדבר יג 29).

בני חת נמנו עם שליטי העיר חברון וגדוליה בימי אברהם (בראשית כג 3 ואילך).

כאמור, עשיו הפר את מצוות אברהם שאסר על נשיאת נשים מבנות כנען (כד 3, ראה גם האיסור של יעקב כח 1).

אלוהים מדריך את ילדיו בכל הנוגע לבחירת בןבת זוג לנישואין.

מטרת הנישואין זה להקים בית וזרע המכבד את אלוהים (מלאכי ב 15).

כדי להבטיח בית יציב שמסוגל להניב כזו תוצאה, בני הזוג – ההורים חייבים להיות בני אמונה אחת נכונה – אמונה מושיעה (אל הרומים י 9-10, יוחנן יד 6, מע"ש ד 12).

לכן אלוהים הזהיר את בני ישראל לבל יינשאו לבני עמים אחרים עובדי אלילים.

מסיבה זו אלוהים ציווה את ילדיו להינשא רק לבני האמונה בישוע המשיח (קור"ב ו 14-18).