בראשית פרק כז: יעקב משיג במרמה את הברכה המיועדת לו
בפרק כז אנו עדים למקרה הידוע בו יעקב התחזה לעשיו והשיג במרמה את הברכה המיועדת לו מאביו.
הפרק מלמד אותנו בדרך נפלאה שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים.
אלוהים קדוש וטהור אינו זקוק לשקר או תחמון כדי להגשים את תוכניתו.
כל המעורבים למדו, ואנו איתם, שאם אלוהים מבטיח דבר כלשהו, הוא יקיים את הבטחתו בדרך אמת וטוהר, ואינו זקוק לתכסיסינו הארציים כדי להוציא לפועל את תוכניתו הקדושה.
רבקה ויעקב הסתמכו על חכמתם ופעלו בדרך החטא ולכן חוו כאב וסבל מיותרים לחלוטין לאורך שנים רבות.
חלוקת הפרק:
א. יצחק מבקש לברך את עשיו (פ. 1-5)
ב. מזימתה של רבקה (פ. 6-17)
ג. יצחק מברך את יעקב בחושבו שהוא עשיו (פ. 18-29)
ד. המאבק על בארות המים בחבל נחל גרר (פ. 17-22)
ה. יצחק מברך את עשיו (פ. 30-40)
ו. רבקה מזהירה את יעקב (פ. 41-45)
ז. דבר רבקה ליצחק – התירוץ לשילוח יעקב לבית אביה (פ. 46)
א. יצחק מבקש לברך את עשיו (פ. 1-5)
א. וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּנִי.
ב. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי.
ג. וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי צידה (צָיִד).
ד. וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי, וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.
ה. וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ; וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.
יצחק בא בימים, עיוור מראות וחושב שימיו ספורים. [לעומתו משה היה בן 120 שנה וראייתו הייתה ללא דופי – דברים לד 7]. יתכן מאוד שלאלוהים הייתה סיבה מאוד ממוקדת בטשטוש ראייתו של יצחק.
הטשטוש הפיזי היה כסימן לטשטוש ההבנתי שממנו סבל יצחק בנקודה זו בחייו.
לפי הנתונים הבאים ניתן לשער שגילו של יצחק בעת הזו הוא 137 שנים, ומכאן יעקב ועשיו בני 77.
- בפרק כה 26 נאמר שיצחק בן 60 בהיוולד התאומים.
- בבראשית כו 34 נאמר שעשיו היה בן 40 בהינשאו.
- לפי בראשית ל 25 יעקב עבד בעבור נשותיו, לאה ורחל 14 שנים.
- בראשית לא 38 נאמר שיעקב שהה אצל לבן 20 שנים.
- בפרק לה 28 נאמר שיצחק מת בגיל 180 שנים.
- בפרק מא 6, 53 נאמר שבמצרים חוו את שבע שנות השפע ולאחריהן שבע שנות הבצורת שהן ביחד 14 שנים.
- בפרק מה 11 נאמר שיעקב הגיע למצרים ונותרו עוד 5 שנים לבצורת.
- בפרק מז 9 נאמר שיעקב [מן הסתם גם עשיו תאומו] היה בן 130 כאשר הוא הגיע למצרים. יצחק נפטר לפני שיעקב ירד מצריימה.
מכל הנתונים ניתן לקבוע:
בפרק כז 1, יצחק כבן 137 ויעקב ועשיו בני 77 שנים.
מדוע שיצחק ירגיש שיום מותו קרוב?
אביו אברהם ואימו שרה מתו בסביבות גילו הנוכחי.
אחיו למחצה, ישמעאל, מת לפני 14 שנים.
יצחק חשב שמכיוון שיקיריו מתו בסביבות גילו הנוכחי, ומכיוון שבריאותו אינה טובה, כי אז יום מותו ממש מעבר לפינה…
לפיכך, על מנת לעשות כפי שראוי ומקובל מבחינה תרבותית (מסורתית), יצחק מכין את בנו הבכור עשיו לאירוע בו הוא יברכו כפי שראוי לבן הבכור, כחלק מירושת האב.
עד כאן הכל נשמע ונראה טבעי, אך ישנם מספר נתונים שעלינו לרענן כדי לבחון אם פעולתו של יצחק הייתה על פי דעת אלוהים.
- 1. בפרק כה 23 אמר אלוהים לרבקה:
"…שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו. ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר…"
נבואתו של אלוהים ברורה: הבן הבוגר עתיד לשרת את הבן הצעיר.
האם רבקה הבינה נכוחה את כוונת אלוהים?
האם רבקה חלקה עם יצחק בעלה את המסר שקיבלה מאלוהים?
אני יוצא מהנחה שרבקה אכן חלקה את הנתון הזה עם יצחק.
- עשיו מכר את בכורתו כדת וכדין לאחיו הצעיר יעקב ולכן אינו זכאי לקבל את ברכת הבכור.
גם יצחק היה צריך להבין זאת ויותר מכך עשיו אשר מכר את בכורתו והיה צריך לומר לאביו שברכת הבכור כבר אינה שייכת לו.
על יצחק אולי ניתן לומר שלא ידע, אך לא ניתן לומר זאת על עשיו. חלקו של עשיו ברמאות אינה שונה מזו של יעקב אשר התחזה לעשיו ושיקר לאביו. עשיו ניסה לגנוב ברמאות את ברכת הבכורה מיעקב!
אם כן, בהנחה שיצחק ידע שזכות הבכור היא ליעקב ולא לעשיו – על פי מילתו של אלוהים בלידתם ועל פי מכירת הזכות על ידי עשיו ליעקב, מדוע שיצחק לא יכין את בניו ליום בו יאלץ לברך את יעקב ולא את עשיו בברכת הבכור כפי שאלוהים החליט?
עלינו לזכור שעשיו לקח לו נשים מעמים מעמים שאלוהים יעד להם כליה, וזאת בניגוד ברור לאזהרתו של אלוהים (בראשית טו).
אם כן, באיזו רשות או זכות יכול היה יצחק לברך את זרעו ואדמתו של עשיו אם מקורם נובע מעם מקולל שאלוהים בחר וקבע להשמיד?
אין ברירה אלא לקבוע שיצחק פעל על פי הרגשת ליבו ולא על פי הנחיית אלוהים.
דבר אלוהים מנחה אותנו להיכנע להוראת אלוהים בכל עניין ותחום גם אם הדבר נוגד את הגיוננו או הרגשתנו (משלי ג 5-8).
כאשר אנו מעדיפים לפעול על פי דעתנו ועל פי הרגשת ליבנו על פני הוראתו הברורה של אלוהים, התוצאה עלולה להסתיים באסון. אנו אף פעם לא יודעים איך הדבר יסתיים, אך תמיד אנו יודעים שטוב לא יצא מזה…
נקודות נוספות בולטות בכל הסיפור:
א. עשיו מכר את בכורתו בעבור נזיד עדשים (כה 30-34).
יצחק היה מוכן להעניק לעשיו את מירב הברכות שעלו על ליבו – בעבור מטעמים (כז 4).
יצחק מנחה את עשיו לצאת לשדה ולהכין לו מטעמים. המטעמים היוו אווירה ראויה לנתינת הברכה.
יצחק לא שלח את עשיו כדי לצוד כבש, עז, שור או תרנגולת, כי את כל אלו היה לו למכביר.
יצחק שלח את בנו לצוד בשר שאינו מבויית, מיוחד, מטעם שבא מבשר הבר.
ב. עשיו היה ציד ובילה את מירב זמנו בציד לא בגלל מחסור במזון בביתו. ליצחק היה רכוש ועושר כך שלא היה חסר לו כל דבר. עשיו היה ציד כי כך בחר לעשות וזאת כדי לספק את יצריו ותענוגותיו. יעקב לעומתו פעל כראוי לבן נאמן ודאג לעניני המשפחה.
עשיו היה עסוק בלרכוש את ליבו של אביו, אך גם לכך אלוהים שם סוף.
רבקה שמעה את דברי יצחק לעשיו והבינה שנותר בידה זמן מועט ביותר כדי להפר את התוכנית ההזויה.
ב. מזימתה של רבקה (פ. 6-17)
ו. וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר.
ז. הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי.
ח. וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקוֹלִי, לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אוֹתָךְ.
ט. לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טוֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב.
י. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.
יא. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.
יב. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה.
יג. וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ|: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח-לִי.
יד. וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, וַיָּבֵא, לְאִמּוֹ; וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים, כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו.
טו. וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדוֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.
טז. וְאֵת עוֹרוֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה עַל-יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו.
יז. וַתִּתֵּן אֶת-הַמַּטְעַמִּים וְאֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה, בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.
רבקה מבינה את חומרת המעשה שעתיד להיעשות ויותר מכך את המהירות שבה היא חייבת לפעול.
היא אומרת ליעקב את ששמעה מיצחק וכעת פועלת כדי להפר את תוכניתו של יצחק.
האם רבקה ויעקב פונים לאלוהים ומבקשים את התערבותו הריבונית?
לא!
השניים פועלים בחכמתם ובדרך של רמייה כדי להשיג את מה שמגיע ליעקב בדין.
אלוהים בריבונותו יכול היה להפר את הפעולה השגויה של יצחק, אך לרבקה ויעקב חסרה האמונה כדי להפקיד את כל העניין ביד אלוהים.
האם רבקה חששה לשוחח עם יצחק?
האם כולם חששו מתגובתו האלימה של עשיו?
יתכן שהתשובה חיובית לכל השאלות, אך למרות זאת, המקרה מלמדנו עד כמה חשוב לאפשר לאלוהים למלא את הבטחותיו, ולדעת היטב ששום מעשה של חטא אינו יכול לשרת ולהשלים את פעולתו הקדושה של אלוהים.
המטרה אינה מקדשת את האמצעים.
רבקה מנחה את יעקב לקחת מן הצאן שניי גדיי עיזים טובים, ז"א, שבשרם יהיה במצב האידיאלי לבישול המטעמים הטובים ביותר. שמעתי מיודע דבר שבשר הגדי הטרי דומה לבשר היעל…בשר הציד…
מתברר שעשיו עסק בציד ובישל לאביו לא בגלל אי יכולתה של רבקה לבשל…
מדוע שניי גדיי עיזים?
מכיוון שמעורם הייתה רבקה צריכה להכין כיסוי לעורו של יעקב (פסוק 16).
מכאן, אין הדבר מציין שיצחק סיים בארוחה אחת שני גדיים, אלא הצורך בכמות עור שעיר הכתיבה את מספר הגדיים הנחוצים למשימה.
אגב: מכיוון שעשיו היה כל כך שעיר, נדבק שם זה לציין את מקום מגורי צאצאיו. הרי שעיר הפך לשם נרדף להרי אדום, לאיזור בו שכנו צאצאי עשיו (ראה כה 30, לו 1, 8, 19).
יעקב מבין את התוכנית של אימו ויודע היטב שאביו יגלה מיד את המזימה שהרי עשיו שעיר מאוד ויעקב חלק.
מה יקרה אם יצחק ימשש את יעקב ויגלה את התרמית?
יעקב יראה כאחד המתעתע באביו בגלל עיוורונו. מעשה שכזה מציין לגלוג, בוז, חוסר כבוד כלפי האב ועלול לגרום לאביו לקללו במקום לברכו…או לגרום לאלוהים לקללו (דה"ב לו 16).
רבקה אינה מתרגשת מחששותיו של בנה יעקב ואומרת במילים נחושות ובטוחות: "עלי קללתך בני…"
לרבקה היה הבטחון הזה כי ידעה שאלוהים אמר לה ש: רב יעבוד צעיר…
רבקה כשלה בהבנת קדושתו וטוהרו של אלוהים הדוחה כל שימוש בחטא כדי למלא את תוכניתו.
יעקב שומע לאימו ועושה כפי שהיא מצווה עליו.
ישנם שישאלו: האם כבוד אב ואם עליונים למצוותו של אלוהים?
האם מותר להפר מצוות אלוהים כדי לציית להוראת הורים?
בוודאי שלא!
יעקב לא יוכל לפתור עצמו בתירוץ שכזה.
אדרבה, הפירוט הרב של השיחה ביניהם מעניק להם את הזמן לחשוב ולהגות במעשיהם.
אף לא אחד מהם מערב את אלוהים בעניין.
רבקה ויעקב אשמים במעשה רמייה.
מכל העסק הזה יוצא דבר מעניין: כולם אשמים לפני אלוהים.
לפיכך, קיום רצון אלוהים לגבי יעקב הינו מעשה חסד של אלוהים ותו לו!
יעקב הולך ומקיים את מצוות אימו.
רבקה מבשלת את הבשר לפי טעמו המיוחד של יצחק כדי שלא ירגיש בזיוף כלשהו.
רבקה לוקחת את בגדיו הטובים, המיוחדים, היקרים של עשיו, ומלבישה את יעקב בבגדי עשיו.
מדוע שתעשה זאת?
יתכן מאוד שעשיו היה נוהג ללבוש בגדים אלו כשהיה מגיש לאביו את מטעמי הציד שנהג לבשל.
רבקה פעלה והשתמשה בכל הפרטים שהיוו שגרה בחיי עשיו וכך יצחק לא ירגיש בתרמית.
[חמודות: יקר, טוב, אוצר: נחום ב 10, ירמיה ג 19, כה 34, זכריה ז 14, דה"ב לב 27].
את עורות הגדיים רבקה עטפה על ידיו של יעקב ועל צווארו.
בדרך זו יכל יצחק להריח את ריח השדה המאפיין את עשיו ולמשש את שערו…
רבקה סיימה את עבודתה הנמדדת במספר שעות. היא מוסרת את המטעמים בידי יעקב והוא כעת נכנס לחדרו של אביו יצחק.
בפסוק 25 נאמר שהארוחה כללה יין. מעבר לעניין שהיין מתאים לארוחה הזו, קיים המימד של עירפול החושים של יצחק למען לא ירגיש בתרמית.
עלינו לזכור שכל העניין היה חייב להסתיים במספר שעות שכן גם עשיו ממהר לקבל את שלא מגיע לו.
ג. יצחק מברך את יעקב בחושבו שהוא עשיו (פ. 18-29)
יח. וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר: אָבִי, וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי?.
יט. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכוֹרֶךָ. עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי, בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.
כ. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ: מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר: כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.
כא. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב: גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא?.
כב. וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר: הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.
כג. וְלֹא הִכִּירוֹ, כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִירוֹת; וַיְבָרְכֵהוּ.
כד. וַיֹּאמֶר: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר: אָנִי.
כה. וַיֹּאמֶר: הַגִּשָׁה לִּי וְאוֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי, לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי; וַיַּגֶּשׁ-לוֹ, וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ.
כו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי.
כז. וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. כח. וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ.
כט. יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אוֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.
יעקב מגיע אל אביו ומתוך שאלת האב ניתן להבין שיצחק אכן עיוור.
יצחק אינו מזהה את הבן הניצב מולו, ושואל לזהותו.
יעקב עונה ומזדהה כעשיו. יעקב משקר.
מדוע שיעקב לא יאמר רק: אני עשיו, אלא הוסיף גם: בכורך עשיו?
בפסוק 32 אנו עדים לכך שעשיו מציג עצמו לאביו במילים: "בנך בכורך עשיו".
לפיכך, הסיבה הראשונה שיעקב יציג עצמו במילים אלו היא מכיוון שכך נוהג עשיו להציג עצמו לפני אביו.
הסיבה השניה היא שבמילים אלו יעקב הפיג את חששו של אביו יצחק ומאפשר לו להגיע ישר לעניין – הברכה, ללא שאלות רבות.
יעקב מבקש מאביו לקום ממקומו ולשבת במקום בו יוגש לו האוכל.
יצחק מבין שחלף זמן מועט מאז שיצא עשיו לצוד ועד הרגע שחזר עם המטעמים ולכן הוא שואל בפסוק 20:
מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר:
ז"א, מה קרה שחזרת כל כך מהר עם הציד?
יעקב עונה:
כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.
ז"א, אלוהים עשה שהציד יהיה בקרבת מקום כך שאוכל לצוד במהרה.
ז"א: אלוהים יצר את המקרה, יד אלוהים בדבר (ראה דברי זקן ביתו של אברהם בבראשית כד 12: "הקרה נא לפני היום").
יצחק מרגיש שלא בנוח. יצחק מרגיש שמתרחש דבר שאינו כתמול שלשום.
- יעקב מציין את שם אלוהים, דבר שעשיו לא נוהג לעשות.
- משהו בקול של יעקב אינו כעשיו.
לפיכך, יצחק מבקש למשש את הבן הניצב מולו.
לאחר שמישש את ידי בנו, אומר יצחק בפסוק 21:
הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.
יצחק בשלב זה מבין לחלוטין שהניצב מולו זה אחד מבניו אך לא יודע לבטח מי משניהם הוא הניצב מולו.
לכן, יצחק שואל בפסוק 24 שאלה ישירה:
אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?
יעקב עונה ואומר: אני
ליעקב ניתנו מספר הזדמנויות להתוודות ולומר את האמת, אך הוא בחר בשקר.
חז"ל מעדיפים ברובם להצדיק את מעשי יעקב בתירוצים שונים. האמת הפשוטה היא שיעקב לא דיבר אמת והשיג לבסוף את מה שהובטח לו בדרך של מרמה, תוך הפרה בוטה של כבוד אביו.
לאחר שיצחק אכל מן המטעמים שהגיש לו יעקב, הוא שוב מנסה לוודא שהבן הנמצא בחדר הוא אכן עשיו.
בפסוק 26 יצחק מבקש מבנו לנשקו.
בנשיקה יוכל יצחק להריח מקרוב את בגדי הבן, להרגיש את בשרו ולקבל נתונים מחזקים.
מכיוון שרבקה הלבישה את יעקב בבגדיו של עשיו ומכיוון שעל ידיו היו עורות הגדיים הטריים שנשחטו, ריח השדה היה על יעקב.
יצחק הריח וכעת שקטה נפשו והוא האמין שהבן אשר עומד לפניו הוא אכן עשיו.
שאלה:
מדוע שיצחק יתלבט כה רבות ולא יעשה דבר כה פשוט כגון: קריאה לעזרתה של רבקה, כדי שתאמר לו מי מבין הבנים נמצא מולו?
את התשובה לשאלה זו כנראה שנקבל בנוכחות אלוהים (תהילים עג 17).
בשלב זה מוכן יצחק לפתוח את פיו ולברך את בנו העומד לפניו בברכת הבכור.
כמה מצער לראות אירוע כל כך מרגש וכל כך היסטורי שעתיד לקבוע גורלות של עמים, ושכולו מתבסס על מרמה.
כמה עצוב שכל אחד מן המעורבים, ללא יוצא מן הכלל, פעל בדרך פסולה ולמרות זאת, תוכניתו המושלמת של אלוהים התרחשה בדיוק כפי שרצה אלוהים – אף על פי ולמרות כשלונותיהם של בני האדם.
בפסוקים 28-29 יצחק מברך את יעקב בברכה שיעד לבכורו עשיו:
כח. וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ.
כט. יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אוֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.
מכיוון שיצחק ממשיך לברך את יעקב בפרק כח 3-4, בברכה מיוחדת גם לפני צאתו לפדן ארם, ושם יצחק מברך את יעקב ביודעין, ראוי שנתייחס לשתי הברכות כיחידה אחת.
בראשית כח 3-4:
ג. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים.
ד. וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ, לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.
הברכה שיעקב מקבל הינה תוצר לוואי ותואמת את הברכה שנתן אלוהים לאברהם.
הברכה כוללת:
- שפע כלכלי:
הכוונה שארצך תהיה פוריה (במדבר יג 20, ישעיה ה 1, כח 1, 4, ל 23, הושע ב 10-11)
- ברכה מדינית: יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים – הנהגת עמים. שום אויב לא יגבר עליך (תהילים עב 11, מז 4).
הברכה של יצחק ליעקב גם דומה לזו של יעקב ליהודה בבראשית מט 8-12.
אמת היא שבעת מלכות המשיח בארץ יתפסו עשרה גויים בבגדו של היהודי כדי שינחה אותם לאלוהים (זכריה ח 23).
אמת היא שגויים יביאו מנחותיהם כדי לבנות את ירושלים, אך פסוק זה מתגשם במלואו כלפי המשיח שיבוא מישראל. אכן כן, כל הגויים יעלו לירושלים להישתחוות למשיח, ללא יוצא מן הכלל (זכריה יד 16-21, ישעיה ס 9-10, תהילים פו 9-10)
הווה גביר לאחיך, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ
הייה מושל ואדון לאחיך…
מכיוון שאימו של יעקב היא רבקה, הרי שיעקב יהיה אדון ומושל על עשיו וצאצאיו.
- ריבוי צאצאים [הכוונה לאופן פיזי ורוחני כאחד]: עם ישראל עתיד לגדול, וכמו כן גם יגדלו כל השותפים לאמונה של אברהם.
- הבטחה להגנה קיומית:
הסיבה שלשמה אלוהים העניק לאברהם את הברכה: מברכיך אברך ומקללך אאור נועדה להבטיח שאברהם וזרעו לא ייפגעו על ידי השטן ושליחיו, ושהם ימלאו את היעוד שהעניק להם אלוהים.
מכאן, יצחק מרענן את ההבטחה של אלוהים לקיום הנצחי של זרע אברהם, וזה דרך יעקב ולא דרך עשיו.
- ארץ נחלה:
אלוהים הבטיח את ארץ הנחלה לאברהם, מאוחר יותר ציין אלוהים שיצחק ולא ישמעאל הם הממשיכים את הברכה וכעת יעקב מקבל את ההבטחה – הוא זרע ההבטחה ולא עשיו.
ה. יצחק מברך את עשיו (פ. 30-40)
ל. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו; וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ.
לא. וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים, וַיָּבֵא לְאָבִיו; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.
לב. וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו: מִי-אָתָּה? וַיֹּאמֶר: אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו.
לג. וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר: מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאוֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ? גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה.
לד. כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי. לה. וַיֹּאמֶר: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.
לו. וַיֹּאמֶר: הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם? אֶת-בְּכוֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר: הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה?.
לז. וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו: הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ, וְאֶת-כָּל-אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה, בְּנִי?.
לח. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-אָבִיו: הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִי? בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.
לט. וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.
מ. וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד – וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.
יצחק סיים לברך את יעקב וזה מיהר לצאת מחדרו של אביו כי ידע שעשיו עתיד לשוב בכל רגע.
עשיו מגיע ובידו ציד.
עשיו מתפנה להכין את בשר הציד ולבשלו כמטעם לאביו יצחק.
ז"א, מכיוון שיש צורך במספר שעות להכנת הציד ובישולו, חלפו לפחות מספר שעות מהרגע שיצא יעקב מיצחק עד לכניסתו של עשיו לחדרו של אביו עם המטעמים.
עשיו נכנס לחדרו של אביו יצחק ומבקש ממנו לקום ולאכול ממטעמיו, כדי שיברכו.
סביר להניח שבשלב זה יצחק כבר היה מנמנם לאחר הארוחה הדשנה שקיבל מיעקב ומן היין ששתה.
יצחק שואל לזהות המדבר אליו:
"מי אתה?"
יצחק אינו שואל: מי אתה בני… כפי שעשה עם יעקב.
יצחק אינו מצפה לעוד ארוחה ולכן חושב שהעומד לפניו אינו אחד מבניו.
ועשיו עונה: "אני בנך בכורך עשיו".
יצחק נתמלא בחרדה.
מדוע שיצחק נתקף בחרדה כה רבה?
הוא ידע שכל מילותיו שנאמרו לאותו אדם עתידות להתגשם.
חרדתו נבעה מיראת אלוהים.
האם הברכה נפלה בחלקו של הראוי לה?
הוא הבין שרומה, אך בשניה הראשונה לא ידע מי היה זה שרימה אותו, ולכן שואל בקול רם: אז מי היה זה שהגיע לפני כן עם ציד, האכיל אותי וקיבל את הברכה?
אותו אדם הוא ברוך!
ז"א, למרות שיעקב לקח את הברכה המגיעה לו בדרך של מרמה, הברכה בעלת תוקף ועתידה להתגשם. על מעשה המרמה עתיד יעקב לשלם מחיר גבוה של צער וכאב, אך למרות זאת, ברכת הבכור מגיעה לו בדין.
הסיבה לכך היא שיעקב קיבל את זכות הבכורה בדרך חוקית.
- אלוהים קבע זאת לפני לידתו כשאמר זאת לאימו: רב יעבוד צעיר (כה 23)
- כאשר מכר עשיו את בכורתו ליעקב במחיר נזיד עדשים (כה 33).
יצחק מתעשת מהר ומבין שיעקב היה זה שביקר אצלו לפני כן וקיבל בדרך של מרמה את ברכת הבכור.
אני מאמין שברגעים אלו יצחק השכיל להבין ולהפנים את מה שככל הנראה ידע אך סרב לקבל.
את העובדה שאלוהים קבע את בכורתו של יעקב על פני זו של עשיו
את העובדה שעשיו מכר את זכות הבכורה בעבור נזיד עדשים.
כאשר שמע עשיו את דברי אביו, הוא הבין מיד מה קרה.
עשיו מגיב בצעקה גדולה ומרה.
על מה בדיוק הזעקה?
על כך שברכת הבכור שנתן יצחק ליעקב עתידה להתגשם.
זעקתו היא שיעקב עתיד להתברך יותר ממנו. על כך שהוא הפסיד רווח חומרי.
כמה מצער שזו גם הרגשתם של כל אוייבי ישראל עד היום.
עשיו מבקש מאביו שיברך גם אותו.
יצחק כעת עונה ואומר בבטחון ובאופן נחרץ: אחיך יעקב בה במרמה ולקח ברכתך (פסוק 35).
אופיו החוטא של עשיו מתגלה גם כעת.
עשיו אינו מודה בשום שלב שהוא מכר את בכורתו ליעקב.
עשיו אף מעז להשמיץ את יעקב אחיו ומציג עצמו כאחד הנפגע שלא עשה כל רע.
עשיו אומר:
הלחינם שמו של אחי יעקב?
המילה "עקבני" = רימני, הכשילני במעשה עקבה [ראה ירמיה ט 3, מלכים ב י 19].
הכוונה לאחד האוחז בעקב של האדם האחר כדי להשיג עליונות במרמה…
מכאן עשיו משווה את שם אחיו למרמה ואומר: כשמו כן הוא.
אחי יעקב, שמשמעות שמו זה מרמה, רימה אותי פעמיים.
בראשונה שלקח את בכורתי ובשניה שלקח את ברכתי.
גם כאן יש משחק מילים.
למרות משחקי המילים, עשיו הוא השקרן בפסוקים הללו.
עשיו מכר את בכורתו ובז לה מלכתחילה.
עשיו מסיים את דבריו ואומר לאביו: [פ. 36]
"…הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה?…"
האם לא הקצת, הפרשת, שמת בצד.. משהו בשבילי? (ראה במדבר יא 17).
שהרי כאילו אומר: לא יתכן שברכת רק בן אחד ולא נשארה לך כל ברכה לבנך הנוסף…האם תשאיר אחד מבניך ללא ברכה?
יצחק עונה לעשיו ותשובתו של יצחק נראה כאילו שהייתה הסכין המסתובבת בליבו.
לז. וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו: הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ, וְאֶת-כָּל-אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה, בְּנִי?.
יצחק עונה ומסביר את מלוא משמעות הברכה שנתן ליעקב.
על פי דבריו של יצחק ניתן להבין שיעקב קיבל את הברכה הגדולה והשאפתנית ביותר שאב כלשהו יכול להעניק לבנו אהובו. ז"א, נתתי לו את הכל ולא נשאר לי כל דבר אחר שלא נתתי לו כבר…
- יעקב יהיה גביר, שליט, מושל באחיו.
- כל אחיו יהיו לו לעבדים
ז"א, שהדרך היחידה שמי מאחיו של יעקב יוכל להתברך זה רק אם יהיה נאמן ליעקב ויבקש מיעקב את הברכה.
במילים פשוטות: היחס ליעקב קובע את מידת הברכה שעשיו עתיד לקבל.
הדבר תואם לברכה שקבע אלוהים: מברכיך אברך ומקלליך אאור.
- 3. דגן ותירוש סמכתיו:
ז"א, ברכתי אותו שלא יחסר לו דבר (ראה שופטים יט 5, ישעיה ג 1, תהילים קד 15, ויקרא כו 5, עמוס ט 13).
מכאן, יעקב התברך בשלטון וממון ולכן יצחק אומר לעשיו: מה כבר אני יכול להעניק לך?
עשיו אינו מרפה ולוחץ על אביו לברכו בכל מקרה.
אבי, האם יתכן שלא תישאר לך ברכה אחת בשבילי?
עשיו רואה את פני אביו יצחק ומבין שהפסדו גדול.
עשיו פורץ בבכי.
מה מציין בכיו של עשיו?
האם הוא מצטער שבז לבכורה.
האם מכאן והלאה יחזור בתשובה ויבקש את קרבת אלוהים לחייו?
לא ולא.
בכיו של עשיו נובע מהפסד ולא בגלל חרטה על דבר פסול שעשה.
המשך מהלך חייו מוכיח זאת.
רחמיו של יצחק נכמרו עליו והוא מברך את בנו עשיו.
פסוקים 39-40 כוללים את ברכת יצחק לישמעאל.
למרות מספר המילים המועט, משמעות הברכה גדולה מעין כמוה ליחסים בין צאצאי עשיו ליעקב עד אחרית הימים.
לט. וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.
מ. וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד – וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.
- 1. הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.
הברכה מופיעה בסדר הפוך מזו שנתנה ליעקב בפסוק 28: טל השמים ושמני הארץ.
האם ניתן להסיק מזה משהו?
האם מתכוון הדבר לציין שעשיו יהיה בסוף ויעקב בתחילה? יתכן.
לגופו של ענין.
יצחק אינו יכול לברך את עשיו בישיבה על ארץ ההבטחה והנאה מכל טובה.
הארץ שייכת ליעקב וזרעו. נקודה!
מכאן, הברכה של יצחק היא:
עשיו, נגזר עליך להיות רחוק [המילה מ בתחילת המילה "משמני…מציינת: מן] משמן הארץ ורחוק מטל השמים על הארץ הזו.
אם רצונך להתברך, אל לך לדרוש או לקחת את הארץ הזו המובטחת ליעקב וזרעו.
- 2. וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה:
נגזר על עשיו לחיות בהתמדה במלחמות.
בעזרת החרב עשיו ייתקיים.
המילים הללו מבהירות שעשיו וצאצאיו יהיו הדוגמא לחיים בכוח הזרוע והאלימות ולא לחיים בכוח הרוח, שלום וענווה.
במילים פשוטות, מי ששם את חייו בשותפות עם עשיו וצאצאיו, ידע לו ששלום, אחווה ונאמנות לא יהיו חלק דומיננטי בקשר ביניהם.
עשיו וצאצאיו ידרשו וישאפו לקחת את כל מה שתחפוץ עיניהם בכוח החרב (במדבר כ 14-21, דברים ב 12, לו 20, תהילים מד 4).
מכאן גם נגזר שעשיו וצאצאיו לא יתנו מקום של כבוד או בכלל לאלוהים בחייהם.
- 3. וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד:
למרות שיהיה לך את כל הדרוש לך לחיים, ולמרות שלא תהסס להרים חרב כדי להשיג את שרוצה נפשך, דע לך, שאת אחיך יעקב אתה תעבוד!
הרי ליעקב נאמר שישתחוו לו כל בני אימו (כז 29).
- 4. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד – וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.
הבנת המילה "תריד" היא המפתח לחלק האחרון בברכת יצחק לעשיו.
ופרקת = תסיר (שמות לב 2)
א. ישנם מפרשים הטוענים שהמילה "תריד" משמע: תתגבר.
ז"א, כשיבוא היום בו תתגבר על יעקב, אז תוכל לפרוק – להסיר, את עולו, שלטונו ועליונותו מעליך.
מכיוון שמהלך שכזה נוגד את אותה הנבואה שאומר יצחק ליעקב וגם לעשיו, שיעקב יהיה גביר לאחיו וללא תנאי, יוצא שפירוש זה אינו נכון.
גבורת עשיו על יעקב אינה תואמת לנבואה: מברכיך אברך ומקלליך אאור…
התנאי היחידי בו יגבור "עשיו" על יעקב, וזה באופן זמני, יתרחש רק במקרה בו "יעקב" נוטש את דרך אלוהים ונענש באופן זמני בשעבוד לעם אחר חזק ממנו שאלוהים הביא עליו להענישו [ראה לדוגמא את המקרה עם אשור בספר ישעיה י].
אינני חושב שהמילה "תריד" משמע – תתגבר.
ב. ישנם המשווים את המילה "תריד" ל-"אריד" (תהילים נה 3).
ואז הכוונה: כאשר תאנח מכובד העול.
הקונטקסט של הפסוק בתהילים מתיחס לאדם ירא אלוהים הנרדף על ידי רשעים.
בצר לו הוא זועק ונאנח, מבקש את עזרתו של אלוהים (פסוק 17).
אלוהים רגיש לזעקת ילדיו ויענה להם, ויסיר מעליהם את עול האויב.
מכאן: עולו של עשיו או של צאצאיו יסור מעליהם כאשר יפנו לאלוהים, יחזרו בתשובה ויקבלו את רצון אלוהים עליהם.
ג. האפשרות השלישית היא שהמילה "תריד" משמע: רד מן הארץ, לנוד מן הארץ למקום אחר. מן השורש רוד (ירמיה ב 31, הושע יב 1 – רד = מתהלך).
ולאור משמעות זו, במידה ועשיו יסיר רגליו מן האדמה שאלוהים יעד ליעקב, יסור עול יעקוב מעל צווארו (יז 8, כח 4).
באופן אישי ולאור הבנתי את הכתובים, אני חושב שסעיף ב' ו-ג' תואמים לכתוב בכתבי הקודש.
הבה נסקור את שהתרחש בחיי ארבעת המעורבים בעניין ברכת הבכורה.
יצחק: נענש מכיוון שפעל בניגוד להחלטת אלוהים להעדיף את יעקב (כה 23).
יצחק פעל בדרך פסולה מכיוון שפעל על פי רחשי ליבו ובניגוד לקביעתו של אלוהים
יעקב בנו נטש את הבית וחזר רק לאחר כעשרים שנה.
רבקה: הייתה זו שתכננה את מעשה הרמאות. כעת בנה אהובה נוטש את הבית והיא לא תראה אותו יותר בחייה על פני האדמה.
עשיו: נענש כי בז לבכורתו. הוא הפסיד את הברכה והמעמד
יעקב: נענש בכך שנאלץ לנטוש את בית אביו ואימו. יעקב חווה חיי קושי.
יעקב עצמו רומה על ידי לבן דודו ופעמיים על ידי בניו.
פעם אחת על ידי שמעון ולוי במקרה של דינה. אז הפרו בניו את ההבטחה שנתנו לבני שכם ורצחו את כל בני שכם, נגד הבטחת אביהם, כנקמה על אונס אחותם דינה (בראשית לד).
הפעם השניה בה רומה יעקב על ידי בניו היה במקרה של יוסף. אז אמרו לו שחיה רעה טרפה את יוסף והביאו עליו שנים רבות של אבל וצער בל יתואר (בראשית לז 32-33).
מסקנה חשובה: המטרה אינה מקדשת את האמצעים.
כשאלוהים מבטיח דבר כלשהו לנו, עלינו לדעת שהבטחת אלוהים תתגשם רק באמצעים ראויים וישרים ולא ברמאות, טומאה וזדון.
ו. רבקה מזהירה את יעקב (פ. 41-45)
מא. וַיִּשְׂטוֹם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקֹב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי.
מב. וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדוֹל; וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.
מג. וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה.
מד. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים, עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ.
מה. עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם-שְׁנֵיכֶם, יוֹם אֶחָד?.
עשיו הבין היטב את מילותיו של אביו וידע שהמילים לא כללו שום ברכה.
ליצחק לא נותרה ברכה לעשיו.
העובדה הזו מבהירה באופן כל כך בולט עד כמה עגומים חייו של האדם שאלוהים אינו אוהבו (מלאכי א, אל הרומים ט). אין להאשים בזאת את אלוהים אלה רק את עשיו אשר בחר בדרך חיים הנטולים אלוהים (אל העברים יב).
עשיו יוצא מהפגישה עם אביו והוא שונא את אחיו יעקב שנאת מוות.
וַיִּשְׂטוֹם: נטר לו איבה (נ 15), אויב להורגו (מט 23).
עשיו אומר בליבו: לאחר שיסתיימו ימי האבל על אבי, אהרגה את יעקב.
יצחק חשב שימיו מעטים וכך גם חשבו הסובבים אותו. לפיכך, עשיו תכנן לחכות עד מות אביו, ואז, לאחר ימי האבל, יטפל אחת ולתמיד באחיו – יהרגו.
רבקה שמעה אודות תכנוניו של עשיו.
איך הגיע דבר התכנון לרבקה?
יתכן מאוד שעשיו חלק את אשר על ליבו עם אחד מהעובדים או חברים אשר היה קרוב ואיכפתי לרבקה, יעקב ויצחק.
רבקה אינה מתמהמהת ומיד קוראת ליעקב לידעו בדבר מחשבותיו של עשיו להורגו.
ראוי לציין שבשלב זה עשיו מתואר כבן הגדול ויעקב הבן הקטן.
הכתוב אינו מציין בפסוק זה את עשיו כבכור אלא מתמקד בתיאור המדויק ביותר שעליו אין עוררין.
עשיו גדול יותר מיעקב.
רבקה אומרת ליעקב: (פ. 42)
עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.
הכוונה: עשיו מתכוון להשקיט את רגשותיו בנקמתו בך. עשיו מנחם את עצמו במחשבה להרגך, ז"א, מותך הם הנחמה של עשיו (ראה ישעיה א 24, יחזקאל ה 13).
מה עושים?
רבקה מצווה על יעקב בנה לברוח, ז"א, לצאת מיד וללא כל השתהות אל לבן אחיה אשר מתגורר בחרן.
רבקה מציעה ליעקב להישאר בחרן ימים אחדים, עד אשר יירגע עשיו, ולא יהיה שבוי ברגשי נקמה להרוג את אחיו.
רבקה אומרת: עד שאחיך ישכח את אשר עשית…המילה "שכח" נרדפת ל"סלח".
כך אומנם אלוהים פועל עימנו. הוא כשהוא סולח הוא גם שוכח (תהילים קג 8-13, מיכה ז 18-20, ישעיה א 18-20).
הלוואי שתמיד נשים את המצווה הזו לנגד עינינו.
רבקה אומרת ליעקב: לך לאחי והישאר שם מספר ימים.
האם רבקה מתכוונת באמת למספר ימים? ז"א הבנת הפשט כמשמעותו?
הרי הדרך לחרן היא מספר שבועות.
הכוונה היא לתקופה קצרה ויתכן אף לשנים ספורות.
אנו יודעים שמספר הימים היו בפועל: עשרים שנה (לא 38)
ישנם פרשנים הטוענים שכוונת המילים "ימים אחדים" משמע שבע שנים, וזאת משום שיעקב הבטיח לעבוד שבע שנים בעבור רחל ואז לשוב לבית הוריו (כט 20).
יש חכמה בדברי רבקה. מניסיון החיים אנו יודעים שלעיתים הדרך הטובה להוריד את "גובה הלהבות" ביחסים מתוחים היא פשוט להפריד בין הצדדים ולהרחיקם זה מזה.
בפועל, לאחר יציאתו של יעקב חרנה, עשיו היה זה שנהנה וקיבל את כל רכושו של אביו יצחק. מכאן, עשיו יכול היה להתנחם בעובדה שכל נכסי אביו כעת בידו ולא חסר לו דבר למחיה (בראשית לג 9).
שאלה:
מדוע שעשיו לא ירדוף אחר עשיו לחרן?
אני מאמין שהניכור בין רבקה לעשיו היה מספיק רב עד כי עשיו יעדיף לא ללכת למשפחת אימו.
מצד שני, אופיו הבעייתי של עשיו שוב מתגלה בכל כיעורו.
הוא ידוע כאדם בעל מזג רוח בעייתי הגורם לכל הסובבים אותו לירוא ממנו ומתגובותיו הבלתי צפויות.
רבקה פועלת נכונה וסיבתה מפורטת בפסוק 45:
מדוע אשכל את שני בניי ביום אחד?
הכוונה: את יעקב אפסיד כי עשיו יהרגו, ואת עשיו אפסיד כי הוא ינוס למקום אחר, כראוי לרוצח. או יידרש על ידי החוק ויומת (בראשית ט 6, שמואל ב יד 7).
בפסוק 45 רבקה באמת חושבת שכעסו של עשיו יקטן ואז תוכל לקרוא ליעקב לשוב לביתו.
המציאות הייתה שונה.
רבקה לא זכתה יותר לראות את יעקב עד יום מותה.
ז. דבר רבקה ליצחק – התירוץ לשילוח יעקב לבית אביה (פ. 46)
מו. וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל-יִצְחָק: קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לוֹקֵחַ יַעֲקוֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ, לָמָּה לִּי חַיִּים?.
לאחר שרבקה מצווה על יעקב למהר ולצאת לחרן מפני זעמו של עשיו, היא פונה ליצחק ומתרצת את יציאתו החפוזה של יעקב לחרן בסיבה אחרת…
אמת היא שרבקה רוצה שיעקב ינשא לנערה מבנות משפחתה ולא מבנות חת או שאר עמי כנען, אך לא זאת הייתה הסיבה הראשונה והעיקרית ליציאתו של יעקב.
האם רבקה משקרת ליצחק?
רבקה אינה אומרת את כל האמת…
מדוע?
א. אם תאמר ליצחק שעשיו עתיד לרצוח את יעקב, היא יודעת היטב שיצחק לא יקבל טענה זו וינסה לפייס את עשיו בדברי פינוק. כל השתהות מסכנת את חייו של יעקב.
ב. רבקה מעלה את עניין הנישואין לבנות חת מפני שכך עשה עשיו ובשל כך גרם לצער רב להוריו (כו 34-35).
סיבה זו מאלצת את יצחק להסכים, כי אחרי הכל גם אביו אברהם שלח את זקן ביתו לחרן כדי להביא משם את רבקה עבורו…
פרק כז מסתיים בסיום תכנונה המוצלח מבחינתה של רבקה להשיג את ברכת הבכור לבן הראוי יעקב ולהצילו מזעם אחיו עשיו.
על הפעולה הזו היא שלמה ביוקר. היא לא תראה עוד את יעקב בנה האהוב בחיים אלו.
לפני שיעקב יוצא לחרן, קורא לו אביו יצחק, שבשלב זה גם מבין שברכת הבכור היא ליעקב על פי רצון אלוהים, וממשיך לברכו.
על כך בפרק הבא.