בראשית פרק מה מפסוק 16: ההזמנה המלכותית של ישראל למצרים
בשיעור הקודם מתוודע יוסף לפני אחיו לאחר שנשבר ליבו לשמוע את ההתוודות של יהודה.
ההתוודעות של יוסף לאחיו היא אחד מהתיאורים המרגשים ביותר שבכתבי הקודש.
כל ירא אלוהים הקורא את דבר אלוהים מגיע לפסוקים אלו ומנגב את עיניו.
מעבר לעניין הרגשי המשפחתי, קיים העניין הרוחני. הבטחותיו של אלוהים שנאמרו מפיו או שניתנו לילדיו בדרך חזון, מתגשמים בזה אחר זה בדיוק המאפיין רק את אלוהים ושליחיו.
חלוקת הפרק:
א. ההזמנה המלכותית של פרעה ליעקב ולבני ביתו להשתקע במצרים (פ. 16-21)
ב. מתנות ופיוסים (פ. 22-24)
ג. עוד יוסף חי! האחים מבשרים ליעקב שיוסף חי (פ. 25-28)
א. ההזמנה המלכותית של פרעה ליעקב ולבני ביתו להשתקע במצרים (פ. 16-21)
טז. וְהַקּוֹל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה, לֵאמֹר: בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף; וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו.
יז. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף: אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ, זֹאת עֲשׂוּ: טַעֲנוּ אֶת-בְּעִירְכֶם, וּלְכוּ-בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.
יח. וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי; וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִכְלוּ אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ. יט. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה: זֹאת עֲשׂוּ – קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם וּבָאתֶם.
כ. וְעֵינְכֶם אַל-תָּחוֹס עַל-כְּלֵיכֶם, כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם – לָכֶם הוּא.
כא. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה, וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ.
כמו אז כך היום, "מר שמועתי" הינו אמצעי תקשורת מהיר ביותר.
הידיעה אודות זהות משפחתו של יוסף עברה מפה לאוזן ולבסוף הגיעה גם לאוזנו של המלך פרעה.
מה יאמר פרעה?
האם פרעה יקבלם במאור פנים או יחשוד שמא יוסף זומם דבר כלשהו?
פרעה שמח על הבשורה ואינו מבזבז כל זמן.
מבחינתו, אם יוסף היה לברכה רבה כל כך למצרים, על אחת כמה וכמה תבוא ברכה על מצרים אם כל משפחתו ישכנו בארץ מצרים…
או, פרעה מברך על ההזדמנות להועיל ליוסף דרך הברכה למשפחתו וזאת כגמול על הברכה וההצלה שהעניק למצרים ולכסא המלך.
ניתן ללמוד רבות אודות העדות האישית של יוסף לאור ההתלהבות הגדולה של פרעה להזמין את משפחת יוסף למצרים.
פרעה לא הכיר את אחיו של יוסף ושאר בני משפחתו באופן אישי, אך קשרם הביולוגי ליוסף והתרגשותו של יוסף לראותם היו נתונים מספיקים עבור פרעה כדי להזמינם באופן כה גורף.
עדותו האישית של יוסף הייתה ללא דופי.
בעת בה לא היה בנמצא דבר אלוהים בכתב, היו חייו של יוסף כאיגרת כתובה מאלוהים לכל הרואים ושומעים אותו.
התנהגותו וחברותו של יסוף גרמו לכל הסובבים אותו לרצות להיות בחברתו – כך היה יוסף כריח ניחוח לאלוהים ולבני אדם.
למרות שיוסף לא היה מושלם, כי היה אדם ככלל האדם, עדות חייו חייבת להיות לכולנו כמופת.
הפרעה הנוכחי היה זה שהזמין את בני ישראל מצריימה, ולכן גם היה הפרעה אשר זכה להתברך מכך.
הבטחתו של אלוהים לאברהם: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור…" (בראשית יב 3) הייתה והינה שרירה וקיימת.
ניתן לראות את התגשמות הפסוקים הללו גם בחיי עמים בעת המודרנית.
מדינות שגרשו את היהודים מקרבם זכו לפחות ברכה לעומת מדינות שהיוו משכן בטוח ליהודים הגרים על אדמתם.
מן הסתם אנו יודעים שאותו פרעה היה משושלת היקסוס, שהיו מבני שם. השושלות אחריהם לא התייחסו לבני ישראל בדרך חיובית. ראה ספר שמות א-יב.
פרעה אינו מסתפק בתשובה חיובית להזמנת בני יעקב מצריימה, אלא פועל הרבה מעבר למה שמלך במעמדו היה עושה.
התלהבותו של פרעה מתבטאת בירידה לפרטים והדאגה שמשפחת יעקב יגיעו למצרים בשיא הנוחות והכבוד.
פרעה אינו רק מזמין את בני יעקב אלא מצווה על יוסף לוודא שההזמנה תצא אל הפועל.
פרעה מפרט איך יפעל יוסף.
על יוסף לקחת כלי תחבורה ממצרים, הכוונה לעגלות ובהמות, לטעון אותם באספקה שתוודא את מזונם עד שיחזרו כולם למצרים.
פרעה מצווה שיעקב אכן יבוא עם בני ביתו, ויוכל ליהנות מכל טוב מצרים.
חשוב לציין שפרעה כעת אינו מחשיב את יעקב ובני ביתו כאנשים הבאים לשבור שבר, אלא כאורחיו הזכאים לטיפול כיד המלך.
מכאן, יעקב ובני ביתו לא יאכלו רק חיטה כדי להתקיים, אלא יזכו למטעמים ונוחות כפי שיוסף חווה.
פרעה מוכיח את רוחב ליבו גם במילים בפסוק 20:
"…וְעֵינְכֶם אַל-תָּחוֹס עַל-כְּלֵיכֶם, כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם – לָכֶם הוּא."
פרעה רוצה לראות את יעקב ובני ביתו במהירות האפשרית במצרים ולכן אומר להם:
אל תבזבזו זמן יקר בהבאת כל מטלטליכם למצרים.
כל מה שתשאירו בכנען תוכלו לקבל במצרים ובאיכות גבוהה יותר…
פרעה מאפשר ליוסף לקחת עגלות משא וכן מרכבה מיוחדת כדי להביא את ציודם וילדיהם וכן את יעקב הזקן.
בעוד אנו מתרגמים עגלה ככלי זול ופשוט, הרי שבעת הקדומה העגלות הללו או המרכבות שמדובר בהן היו כלים אסטרטגיים ויקרים להפליא (מל"א י 26-29, במדבר ז 3, בראשית מא 43, מו 29, שמות יד 25).
פרעה יודע שהבצורת גובה קורבנות בכל הארצות מסביב. מי שאינו נמצא קרוב למקור החיים – מת.
פרעה מצווה על הבאתם המיידית של יעקב ובני ביתו למצריימה כדי לוודא שלא יפלו חללים לבצורת. בזאת גם מתבטאת פעולתו של אלוהים למען חיי בני ישראל.
והנה, כאשר יגיעו יעקב וכל בני ביתו למצרים, תוכל להתגשם גם הנבואה אודות השתחוות כלל בני יעקב ליוסף.
אחיו של יוסף, ויוסף, פעלו מיד על פי הוראתו של פרעה מלך מצרים.
יוסף נתן לאחיו עגלות ומזון כדי שיעברו את המסע בשלום הלוך וחזור. מן הסתם העגלות ניתנו יחד עם הבהמות – הסוסים כדי שיסיעו אותן.
בקוראי את הפסוקים הללו חשבתי על הדמיון בין ההזמנה המלכותית של פרעה לבני ישראל להתברך מהשפע שברשותו לבין ההזמנה של אלוהים לילדיו האהובים להנות ולהתברך מן השפע שברשותו העומד לרשותם.
כפי שפרעה הזמין את בני ישראל, בגלל הקשרם וקרבתם ליוסף, לבוא מצריימה ולהנות מכל הטוב, כך אלוהים קורא לכל אחד השותף לצדקתו של ישוע, לבוא אליו ולהנות מכל שיש לאלוהים.
אלוהים גם אומר, אל תנסו לקחת דבר ממה שיש לכם פה בארץ אל השמים, יש לי בשמים הכל טוב יותר.
אתם, השותפים לישוע, שותפים בכל השייך לו.
איזו תקווה נפלאה יש לכל אחד מילדי אלוהים. הרבה יותר ממה שהיה לפרעה להציע…
אלוהים שולח לכל אחד מילדיו הנושעים הזמנה מלכותית:
הנה מרכבותי והנה טובי – בואו אליי מהר!
ב. מתנות ופיוסים (פ. 22-24)
כב. לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹות, וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלוֹת.
כג. וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת, עֲשָׂרָה חֲמוֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם, וְעֶשֶׂר אֲתוֹנוֹת נֹשְׂאוֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו, לַדָּרֶךְ.
כד. וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.
יוסף אינו מסתפק בהעמדת העגלות ואספקת האוכל לאחיו, אלא מעניק להם מתנות רבות.
מן הסתם, החליפות שנתן יוסף לאחיו לא היו חליפות מן הסוגים שאנו מכירים בימינו.
חליפות שמלות: הכוונה למערכות בגדים שלמות (באכדית: הלפו). ראה שופטים יד 12, מל"ב ה 5, 22.
יוסף מעניק לאחיו בנימין חמש חליפות שמלות וכן שלוש מאות כסף.
מדוע שילבישם כך?
א. אחיו של יוסף קרעו את בגדיהם כאשר נודע להם שגביע יוסף נמצא שוב בסליהם, ולכן גורלו של בנימין נחרץ (מד 13). מכאן, בגדיהם של האחים היו קרועים והם כולם נראו כאחרוני האדם.
ב. אחיו של יוסף עתידים כעת להראות לפני רבים. לא יאה שכך ייראו אנשים שעתידים לעמוד לפני המלך או שכאלו אנשים ירכבו על עגלות השרד של מלך מצרים וכך גם יעברו את כל המבדקים לאורך הדרך לכנען.
כשהם לבושים בגדים חדשים או בגדי פאר, האחים מכבדים את מעמדם לפני המלך, את ייחוסם ליוסף, וכן את המפגש הצפוי להם עם יעקב אביהם בכנען.
לו היו נשארים עם בגדיהם הבלים, היו נראים כחבורת פיראטים שזה עתה גנבו את צי הרכב של פרעה…
יוסף פעל בחכמה רבה בהלבישו את אחיו כראוי.
ג. מעניין הדבר שבעוד אחיו של יוסף הפשיטוהו מכתונת הפסים המיוחדת שהעניק לו אביו, יוסף הוא זה המלבישם בגדים חדשים.
מדוע שיוסף יעניק לבנימין פי חמש מערכות בגדים ושלוש מאות כסף?
- יתכן שבכך יוסף מביע את אהבתו לאחיו הקטן
- יוסף ציווה שהגביע יימצא באמתחתו של בנימין, דבר שגרם לו בושה ומבוכה רבה כאילו היה גנב. בדרך זו מצא יוסף נכון לפצות על עוגמת הנפש והבושה שהיו מנת חלקו של בנימין וזאת מבלי שהיה לו כל יד וחלק בעניין מכירתו של יוסף לישמעלים.
בפסוק 24 יוסף אומר לאחיו משפט מאוד מעניין.
"…וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ."
יוסף הספיק להכיר את אחיו כאשר היו לידו בביקורים האחרונים.
כבר בפרק מב 21 יוסף ראה שהם נוטים לויכוחים והאשמות בכל הנוגע למכירתו ולתוצאות המעשה הנפשע.
יוסף יודע שכעת האחים עלולים לבלות את כל הדרך חזרה לכנען כשהם מתווכחים והורסים לעצמם את ההזדמנות לשמוח ולהגיע שמחים ובעלי פנים מאירות לאביהם יעקב.
יוסף כבר הכיר בעובדה שכל המעשה היה על פי הרשאת אלוהים כדי להציל את בני יעקב ולכן לא שמר כל טינה לאחיו (מה 7-8).
מסיבה זו רצה יוסף שהאחים לא יכבידו על ליבם וייהנו מההתחברות והברכה שנפלה בחלקם.
מילותיו של יוסף חייבות גם לחלחל לפנימיותנו.
אל תרגזו!
כולנו מתרגזים כאשר עושים נגדנו דבר רע או מערבים אותנו במעשה או פעולה שתוצאותיה עגומות.
כולנו מרגישים חובה להגיב על דבר רע שנעשה נגדנו.
גם כתבי הקודש מאפשרים לנו להתרגז אך לא לחטוא.
ניתן לדון בכך רבות, אך הבה נתמקד במטרה שעמדה לנגד עיניו של יוסף.
יוסף מבקש מן האחים לא להמשיך ולהתרגז על נושא שנסגר ונחתם.
יוסף מבקש מן האחים ללמוד לסלוח ולקבל את סליחתו.
יוסף יודע היטב איזו ברכה הוא קיבל כאשר הוא זכה לסלוח לאחיו ולא לשקוע בשנאה ונקמות.
את הברכה של הסליחה וההשלמה יוסף מבקש ללמד את אחיו.
האחים עומדים להתייצב מול אביהם ולהסביר לו את כל שארע באמת ליעקב.
הרי האמת עתידה לצוף.
יוסף מבקש מאחיו שלא ייתעסקו עם מקרה העבר, אלא ייתמקדו בעתיד להיות.
ישנה חשיבות עצומה לסליחה ולקבלתה.
שאול השליח מציין זאת באיגרת אל האפסים כחלק מסגנון החיים של הנולדים מחדש.
אם ישנו דבר המאפיין את ילדי אלוהים זו האהבה שצריכה לשרור בינינו.
מכיוון שאנו חיים בגוף הכבוש על ידי החטא, וכולנו חוטאים ופוגעים זה בזה, יוצא שהסליחה היא מרכיב דומיננטי וחשוב מאין תאר בחיינו היומיומיים האישיים והקהילתיים.
אל האפסים ד 20-32:
"…..רגזו ואל תחטאו. אל תשקע השמש על כעסכם, ואל תתנו מקום לשטן. הגונב אל יוסיף לגנוב, כי אם יעמול ובידיו יעשה את הטוב כדי שיוכל לתת למי ששרוי במחסור. אל יצא מפיכם כל דבר ניבול, אלא דבר שהוא טוב בעיתו ויש בו כדי לבנות, למען ישפיע נועם על השומעים. ואל תעציבו את רוח הקודש אשר נחתמתם בה ליום הגאולה. הסירו מכם כל מרירות וחימה וכעס וצעקה וגידוף וכל רשעה. היו טובים איש לרעהו. היו מלאי רחמים וסלחו איש לרעהו כשם שאלוהים סלח לכם במשיח ישוע."
[ראה גם איגרת שאול אל הפיליפים ב 14-16].
מה קורה כשאנו מאפשרים לרוגז לשלוט על מהלך חיינו ורגשותינו?
אנו סוטים מן העיקר
אנו הורסים את עדותנו
אנו מרחיקים אחרים מלהתקרב אל האדון ולהתעניין בבשורת ישוע.
אנו מעציבים את רוח הקודש!
רבותי,
גם אנו, כולנו היום נמצאים במסע בדרך לעמוד מול אבינו שבשמיים.
איך אנו מבלים את המסע הזה?
בשמחה?, בענווה? אל מול ריבונותו והחסד של אלוהים שנגלה כל יום בחיינו? או בויכוחים והתנצחויות?
האם אנו לומדים להנות מהשלום והשלווה שאלוהים העניק לנו בכל יום בדם בנו ישוע, או שליבנו מוסט מן העיקר ומתבוסס בחטא ותוצאותיו כאילו היו אוצר?
כשאנו בוחרים לציית להנחיית אלוהים, אנו רואים שאנשים באים מהר יותר לאדון!
ג. עוד יוסף חי! האחים מבשרים ליעקב שיוסף חי (פ. 25-28)
כה. וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.
כו. וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר: עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם.
כז. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף, אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ – וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.
כח. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: רַב! עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.
הבנים מגיעים לכנען וכעת נמצאים אל מול אביהם יעקב.
המשפט הראשון שיצא מפי הבנים היה: עוד יוסף חי.
חלפו להם יותר מעשרים ושניים שנים מאז התבשר יעקב שחיה רעה טרפה את יוסף בנו.
עולמו של יעקב נהפך עליו ביום אחד, לפני עשרים ושניים שנים בקירוב.
בעוד האחים ידעו שיש סיכוי שיוסף יישאר בחיים עוד לפני שפגשוהו במצרים, הרי שליעקב ניתנו כל הנתונים כדי להאמין שיוסף נטרף.
כאשר האחים אמרו את המשפט: עוד יוסף חי, נפג ליבו של יעקב והוא לא היה מוכן לקלוט את הבשורה (ראה שימטוש במילה נפג בתהילים לח 9).
בוודאי שיעקב היה רוצה להאמין להם, אך קבלת התקווה ואחריה חלילה ההתפקחות כדי לגלות שלא כך הדבר, היה גדול מדי על ליבו.
יעקב לא היה מוכן לחוות שוב את רגעי האבל והאובדן מיד לאחר ששמע לראשונה על אובדן יוסף.
יעקב כבר התרגל לחיי האבל והכאב…
האחים הבינו את מצבם של אביהם, שהרי מבחינתו הוצגו לו כל הנתונים והעובדות להוכחת מותו של יוסף לפני כעשרים ושניים שנים.
האחים כעת מנסים לשכנע את יעקב שיוסף אכן חי וקיים במצרים.
האחים סיפרו ליעקב את כל שיוסף אמר להם.
האם יעקב השתכנע?
לא בדיוק.
האחים היו לבושים בבגדים חדשים השונים בתכלית מבגדי רועים.
יעקב יכול היה לחשוב שבדרך זו הבנים מנסים לשכנעו לרדת מצריימה.
מתי יעקב כן השתכנע? כאשר ראה את כל העגלות.
מה היה כל כך מיוחד בעגלות שהיוו הוכחה חותכת לאמיתות דברי הבנים?
אותן עגלות רבות היו כלים יקרים ביותר, שהבנים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש.
יתרה על כך, אלו היו עגלות השרד של המלך פרעה, יחד עם הסוסים ובהמות המשא שהאחים בשום מקרה לא יכלו לרכוש או לשים ידם עליהם אילולא המלך היה מאפשר זאת.
מסיבות אלו השתכנע יעקב להאמין לאמיתות דבר הבנים – עוד יוסף חי.
ומה קרה ליעקב?
רוחו חיה.
משמע, יעקב היה חי מת זה כבר עשרים ושניים שנים.
והנה, ברגע שהשתכנע שיוסף חי, אורו עיניו וחיוניות כבשה את חייו.
יעקב כבר לא היה הסבא היושב בפנים חתומות ומחכה לראות את פני גואלו, אלא לאדם פעיל, מלא רוח ומעש.
כעת, כל מה שרצה יעקב לעשות היה לראות את בנו יוסף.
יעקב מן הסתם שמח לראות את המרכבות הנוחות, אך התלהבותו ושמחתו היו כה גדולים שאני בטוח שהוא היה מוכן גם לרוץ כל הדרך למצרים.
יבוא יום וכל אחד מילדי אלוהים עתיד לראות שוב את היקרים לו אשר המוות לקח לו במהלך חייו.
יבוא יום וכל אחד מילדי אלוהים ישמע את המשפט: עוד —- חי!
כדאי לנו להתרגל למשפט הזה ולהכין את הלב שלנו להאמין למסר – כל מי שמת בישוע חי הוא, גם אם כעת הוא מת! (בשורת יוחנן יא 25-26)
כשאני מנסה להפנים ולחוש את החיוניות שמילאה את נפשו של יעקב ברגע שהאמין שיוסף חי, אני מבין שחיוניות אף גדולה מזו תלווה את חיינו בכל רגע במלכות אלוהים.
כשנחיה לצד אלוהים ביקום נטול חטא ותוצאותיו, יהיו חיינו מלאים בהתרגשות כדי למלא ולעשות את רצון אלוהים.
כשנהיה לצד אלוהים בממלכתו הנצחית, נראה, נשמע ונחווה מנפלאות אלוהים בכל יום.
מסיבה זו נשיר לו כל הזמן שיר חדש.
תודה לאדון שעימו ובו נצטרך להתרגל למשפט: עוד —– חי!
לסיכום:
- מרגע שפרעה שמע והבין שאחיי יוסף נמצאים במצרים, הוא הזמינם בחום לב להתגורר במצרים. פרעה מזמין בצו – [ביטוי לחיבתו הרבה ליוסף אשר שרת אותו כנתין נאמן ביותר] – להביא את כל משפחתו של יעקב למצרים כדי להבטיח שיחיו במקום שופע בעת של בצורת וחוסר באיזור.
כפי שהמלך פרעה הזמין בצו את משפחת יעקב למקום החיים, כך מזמין אלוהים בהזמנה מלכותית – כצו מלך – את כל ילדיו להיות בחברתו ולעולם כדי להבטיח שיחיו במקום של חיים, שפע, שמחה ושלום.
- כשאחיו של יוסף החלו לנוע לכנען, אמר להם יוסף: אל תרגזו…
משמע – אל תתעסקו בעבר או בכל נושא שיסיט אתכם מלמלא את המשימה שלשמה נשלחתם. אל תתווכחו יותר בנוגע לסיבות מכירת יוסף למצרים וכל המשתמע מכך. כל העניין נסלח ונשכח!
מה שנסלח חייב לסור מנגד עיניכם כדי לא להפריע להמשך החיים בשירות אלוהים.
כך גם אנו שומעים את אותה ההוראה מאלוהים – אל תרגזו— יעדתי אתכם לתוכנית ועבודה מאוד ממוקדת ומופלאה. אל תתעסקו בחטא. תתרחקו מן הרע על כל צורותיו. סילחו איש לרעהו כפי שהאדון סלח לנו, למען תתעסקו רק בקיום רצון אלוהים. רק כך נוכיח את נאמנותנו לאלוהים ונפאר את שמו בעיני כל.