בראשית פרק מו: בני ישראל יורדים מצריימה

 

בפרק הקודם כל מצרים כבר יודעת שאחיו של יוסף הגיעו לבקרו.

הסיפור המופלא של משפחת יעקב כבר אינו "רכוש פרטי" אלא סיפור הידוע לכל.

פרעה התלהב מאוד כאשר שמע והבין שיש ביכולתו להועיל ליוסף.

פרעה ציווה שכל משפחתו של יוסף תגיע למצריים ותזכה ליהנות מכל טוב מצרים.

פרעה גם סיפק את כל הכלים והאמצעים להביא את יעקב וכל שאר בני המשפחה המורחבת למצרים.

מרכבות ועגלות המלך ניתנו לאחים והמסע למצרים החל.

האחים כעת מספרים לאביהם יעקב שיוסף עודנו חי, ולא רק שהוא חי, אלא משמש כמשנה למלך מצרים.

לאחר שיעקב רואה את העגלות המצריות, הוא מבין שדברי האחים אמת.

יעקב מתעודד ורוחו גואה בקרבו. הוא עולה על עגלת מלך מצריים ומתחיל במסע למצרים – לראות את בנו יוסף ולהשתקע שם.

מה עובר בליבו של יעקב?

בוודאי שהוא חפץ ומשתוקק לראות את בנו יוסף.

אך, האם יעקב גם משתוקק לרדת מארץ ההבטחה ולהגר למצרים?

האם זהו המסר שהוא הבין מדברי אבותיו לגבי ההבטחה של ארץ הנחלה?

אלוהים קורא את מחשבות ילדיו ונמצא מוכן תמיד להרגיעם ולהנחותם בדרך הטוב.

חלוקת הפרק:

א. אלוהים מאשר את הירידה למצרים (פ. 1-4)

ב. בני ישראל יורדים מצריימה (פ. 5-7)

ג. יוחסי בני ישראל היורדים מצריימה (פ. 8-27)

ד. יהודה מוביל את ישראל לגושן שבמצרים (פ. 28)

ה. הפגישה בין יעקב ליוסף (פ. 29-30)

ו. פעולתו של יוסף למען ישבו בני ישראל בארץ גושן (פ. 31-34)

א. אלוהים מאשר את הירידה למצרים (פ. 1-4)

א. וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע. וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.

ב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב, יַעֲקֹב! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.

ג. וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.

ד. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ.

יעקב וכל זרעו "על גלגלים" בדרך למצרים.

מהיכן יוצא יעקב?

לאור הכתוב בבראשית לז 1, יעקב התגורר בארץ מגורי אביו יצחק. ז"א, "ממרא קרית הארבע היא חברון" (בראשית לה 27).

מחברון מגיע יעקב ומשפחתו לבאר שבע.

בבאר שבע יעקב זובח זבחים לאלוהים.

הזבחים שיעקב זובח הינם זבחי שלמים (דברים יב 15, ויקרא ג 1 ואילך).

מטרת הזבחים הללו היא:

1. להודות לאלוהים ולציין את השלום בין האדם לאלוהים. ז"א, אין כל עויינות בין המקריב לאלוהים.

מן הסתם יעקב ומשפחתו היו צריכים לאכול, והבשר אשר הקריבו נשרף בחלקו על המזבח וחלקו האחר נאכל באותו היום על ידי המקריב ובני משפחתו.

2. דרך הזבחים לקרא לעזרת אלוהים למען יציין בבירור את רצונו והנחייתו בנוגע לירידה מצריימה.

האם ליבו של יעקב כל כך שקט?

האם יעקב כל כך שלוו בהחלטתו לרדת מצריימה?.

הרי אלוהים אמר לאביו במפורש שלא ירד מצריימה (כו 2). האם השאיפה לראות את יוסף גדולה יותר מהאיסור לרדת מצריימה?

כל המחשבות הללו מן הסתם רצו במוחו של יעקב.

והנה באותו הלילה, עשה אלוהים חסד עם עבדו יעקב.

את אותו החסד עשה אלוהים ליעקב לפני שיצא מכנען לארם נהריים (בראשית כח).

בפסוק 2 אלוהים מדבר אל יעקב בלילה. זו הפעם השישית בחייו שאלוהים נגלה אליו [לאור הכתוב בכתבי הקודש].

יעקב שומע את אלוהים קורא לו בשם "ישראל" ועונה מיד במילה: הנני.

המילה "הנני" בוודאי מצהירה על נוכחותו של העונה, אך טומנת בחובה גם את כניעתו.

באומרו "הנני", ישראל הבא בימים מודיע כי גם כעת הוא ניצב בשירות אלוהים ויעשה כפי שאלוהים מורה לו.

תשובה וגישה זהה אנו זוכים לראות מאברהם אבינו בבראשית כב 11 ישעיה הנביא בפרק ו.

א. בספר בראשית כב 11 אברהם עונה במילים: הנני, כאשר הוא שומע את קול אלוהים הקורא לו ממש לפני שהמאכלת ערפה את ראש יצחק. אברהם עצר ומילא אחר דרישת אלוהים.

ב. בספר ישעיה הנביא בפרק ו, הנביא חווה חיזיון נפלא של אלוהים וכל הנמצא מסביב לכסא כבודו.

בתשובה לשאלה של אלוהים: "מי ילך לנו?", עונה ישעיה: "הנני, שלחני."

ישעיה מסר חייו ומאודו לאלוהים. כך גם היה בחייו של יעקב.

גם אנו היום שומעים את הוראתו של אלוהים לגבי חיינו, אך השאלה היא: האם גם אנו אומרים הנני ומתכוונים לכך?

אלוהים מדבר אלינו דרך כתבי הקודש, דרך ילדיו האחרים המלמדים אותנו ודרך אירועים מכוננים בחיינו.

אם אתה ילדו הנושע של אלוהים, אז דע לך שלאלוהים יש תוכנית בעבור חייך והוא אומר לך במדויק מה הוא מצפה ממך.

אין הדבר אומר שההוראה תגיע בחלום דווקא, אך הייה בטוח שאלוהים מדבר אליך דרך האמצעים שציינתי.

אם אתה נושע בוגר מבחינה רוחנית, אתה תחיה בדרך הטוהר, שהרי היא "גל הנושא" לאווירה קדושה בה ניתן לשמוע את קולו הנפלא והאוהב של אלוהים לגבי ההנחיות בחייך.

יעקב – ישראל – מוכן לשמוע את אשר בפי אלוהים ולעשות כפי שיצוונו.

בפסוקים 3-4 ניתן לנו המסר של אלוהים ליעקב:

ג. וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.

ד. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ.

1. אלוהים מציג עצמו כאלוהי יצחק ואברהם, אבותיו של יעקב.

אלוהים מעודד את יעקב ואומר לו שאל לו לחשוש מהירידה מצריימה, מדוע?

כי היה זה אלוהים שהזהיר את אבותיו לבל ירדו מצריימה (כו 2-3).

יעקב מבחינתו חושש להפר את ציוויו של אלוהים, אך אלוהים מסיר ממנו כל חשש.

אלוהים אסר על אבותיו לרדת מצריימה כי המועד והסיבה שלהם לא תאמה את תוכניתו של אלוהים.

במקרים בהם אברהם ויצחק רצו לרדת מצריים הם לא פעלו על פי הדרכת אלוהים.

לעומת זאת, במקרה של יעקב, מתגשמת הנבואה של אלוהים לאברהם. אלוהים הרי הבטיח לאברהם שזרעו יהיו עבדים בארץ לא להם (בראשית טו), וכעת הגיע הזמן כדי לממש את תחילת הנבואה המיוחדת הזו.

2. אלוהים ממשיך לעודד את יעקב ומבטיח לו את שהבטיח לאבותיו: זרעו יהיה לגוי גדול (יב 2, יח 18).

כעת אלוהים מעודד את יעקב ואומר לו שגם במצרים ההבטחה הזו תקפה וזרעו גם שם עתיד לגדול ולהיות גוי גדול. לראיה ראו את הכתוב בספר שמות א 7. בני ישראל התרבו במאוד מאוד במצרים.

3. הבטחות העידוד של אלוהים אינן מסתיימות כאן אלא ממשיכות.

אלוהים מבטיח ליעקב שהוא יהיה עימו כל הדרך אל מצרים וגם במהלך שהייתו במצרים.

לא רק זאת, אלא ההבטחה כוללת את החזרה לארץ כנען בליוויו של אלוהים.

העובדה שאלוהים מצטרף אליו ומוודא שכל הבטחותיו יתגשמו גם מעבר לארץ כנען מהווה חיזוק ליעקב שאלוהים הוא אלוהים עולמי ולא אל איזורי כמו שהגויים חושבים על אליליהם.

איזו הקלה ואיזו נחמה לדעת שאתה עושה את רצון אלוהים ואלוהים עימך לאורך כל הדרך.

שימו לב שאלוהים אומר ליעקב שהוא גם יעלה אותו בחזרה לכנען. מכאן הבטחה זו התגשמה כאשר הביאו את גופת יעקב לקבורה במערת המכפלה שבחברון (בראשית מט 29-30).

לכן, ההבטחה ליעקב נתנה לו וגם לעם ישראל היוצא מחלציו. שניהם עתידים לחזור לכנען בליויו של אלוהים.

4. חלקה האחרון של ההבטחה בחזון (פסוק 4) מאוד מיוחדת:

"…וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ."

כוונת המילים הללו להרגיע ולנחם את יעקב שהוא עתיד להיות בחברת אהוביו עד למותו.

יוסף יהיה זה שיעצום את עיניך לאחר מותך. החסר לך מכל יהיה עימך כל העת.

מטרת ההבטחה הזו גם לציין שיעקב לא עתיד לחוות שוב פירוד מאהוביו, אלא שבירידה מצריימה, שהיא על פי הוראתו של אלוהים, יזכה יעקב לברכה רבה. הוא יהיה עם אהוביו עד יום מותו, וימות בשלום.

לראיה, בפרק מט 33 נפטר יעקב. פטירתו הייתה בקרב כל בניו.

הערה:

בכל פעם שכתבי הקודש מציינים את היציאה מארץ הקודש לארצות אחרות, נאמר שהאדם יורד מן הארץ.

כשאדם חוזר ארצה, הוא עולה לארץ.

השימוש במילים אלו נועד בין היתר לציין את עליונות אדמת ההבטחה ועליונות בית אלוהים בירושלים לעומת כל שאר המקומות על פני תבל.

בספר ישעיה ב 2 נאמר על הר בית אלוהים שיהיה נישא מכל הגבעות. נכון הדבר מבחינה רוחנית אך לא מן הנמנע שיהיה נכום גם מבחינה גיאוגרפית. זאת לאחר האירועים הגלובליים המוזכרים בספר ההתגלות.

מזמורי תהילים קכ עד קלד נקראים מזמורי המעלות. שירי המעלות על שם המדרגות שעליהם עלו העולים לבית אלוהים. על כל מדרגה היו נוהגים לשיר מזמור אחר.

כך, שכיוון להר בית אלוהים הינו עליה וכל הליכה לכיוון אחר משמעו ירידה.

ב. בני ישראל יורדים מצריימה (פ. 5-7)

ה. וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ.

ו. וַיִּקְחוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם וְאֶת-רְכוּשָׁם, אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה: יַעֲקֹב וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ.

ז. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ – הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.

לאחר שקיבל את אישורו של אלוהים למהלך הירידה למצרים, יוצא יעקב עם כל משפחתו מגבולות הארץ לעבר מצרים.

בני יעקב נושאים את אביהם – כי יעקב בא בימים ועיניו כבדו מזוקן (מח 10).

בני יעקב לוקחים את מקניהם ורכושם ויורדים מצריימה. תחת הסעיף הזה ניתן לכלול גם את עבדיהם, שפחותיהם וכו.

הכתוב מציין במפורש שכל זרע יעקב יורד עם יעקב מצריימה.

לא נשאר אחד מבני יעקב בארץ כנען.

פסוק 7 מציין שליעקב היו בנות.

האם היו ליעקב בנות נוספות מעבר לדינה?

כתבי הקודש אינם מציינים שום שם של בת נוספת ליעקב. אבל, כתבי הקודש מציינים שסב יכול לקרא לכלותיו – בנותיי. (ראה רות א 12, ב 2).

ג. יוחסי בני ישראל היורדים מצריימה (פ. 8-27)

ח. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה: יַעֲקֹב וּבָנָיו, בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.

ט. וּבְנֵי רְאוּבֵן: חֲנוֹךְ, וּפַלּוּא, וְחֶצְרֹן, וְכַרְמִי.

י. וּבְנֵי שִׁמְעוֹן: יְמוּאֵל, וְיָמִין, וְאֹהַד, וְיָכִין, וְצֹחַר, וְשָׁאוּל בֶּן-הַכְּנַעֲנִית.

יא. וּבְנֵי לֵוִי: גֵּרְשׁוֹן, קְהָת, וּמְרָרִי.

יב. וּבְנֵי יְהוּדָה: עֵר, וְאוֹנָן, וְשֵׁלָה, וָפֶרֶץ, וָזָרַח; וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיִּהְיוּ בְנֵי-פֶרֶץ: חֶצְרֹן וְחָמוּל. יג. וּבְנֵי יִשָּׂשכָר: תּוֹלָע, וּפֻוָה, וְיוֹב, וְשִׁמְרֹן.

יד. וּבְנֵי זְבֻלוּן: סֶרֶד, וְאֵלוֹן, וְיַחְלְאֵל.

טו. אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ: כָּל-נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ. טז. וּבְנֵי גָד: צִפְיוֹן, וְחַגִּי, שׁוּנִי, וְאֶצְבֹּן, עֵרִי, וַאֲרוֹדִי, וְאַרְאֵלִי.

יז. וּבְנֵי אָשֵׁר: יִמְנָה, וְיִשְׁוָה, וְיִשְׁוִי, וּבְרִיעָה, וְשֶׂרַח אֲחֹתָם; וּבְנֵי בְרִיעָה: חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.

יח. אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה, אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ; וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ.

יט. בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב: יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

כ. וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע, כֹּהֵן אֹן, אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם.

כא. וּבְנֵי בִנְיָמִן: בֶּלַע, וָבֶכֶר, וְאַשְׁבֵּל, גֵּרָא וְנַעֲמָן, אֵחִי וָרֹאשׁ, מֻפִּים וְחֻפִּים, וָאָרְדְּ.

כב. אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל, אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב: כָּל-נֶפֶשׁ – אַרְבָּעָה עָשָׂר.

כג. וּבְנֵי-דָן: חֻשִׁים.

כד. וּבְנֵי נַפְתָּלִי: יַחְצְאֵל, וְגוּנִי, וְיֵצֶר, וְשִׁלֵּם.

כה. אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה, אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ; וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, כָּל-נֶפֶשׁ שִׁבְעָה.

כו. כָּל-הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה, יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב – כָּל-נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.

כז. וּבְנֵי יוֹסֵף, אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם, נֶפֶשׁ שְׁנָיִם: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב, הַבָּאָה מִצְרַיְמָה – שִׁבְעִים.

הרשימה של הבאים למצרים מונה שבעים איש.

המספר שבעים גם נחשב למספר טיפולוגי.

אני מאמין בלב שלם שאומנם היו בפועל שבעים נפשות, אך מעניין לראות איך המספר הזה מוצא ביטוי גם במקומות אחרים ובנושאים מעניינים.

שבעים – הינו גם המספר של עמי העולם שברא אלוהים – כמספר בני ישראל (דברים לב 8: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".)

שבעים – הינו מספרם של זקני ישראל שבתחילה עזרו למשה לנהל את עם ישראל ומאוחר יותר גם היה מספרם של חברי הסנהדרין (שמות כד 1, 9, במדבר יא 16).

להלן פירוט היוחסין במשפחתו של יעקב:

בני לאה:

ראובן: חנוך, פלוא, חצרון, כרמי

שמעון: ימואל, ימין, אוהד, יכין, צוהר, שאול בן הכנענית.

ז"א, שמעון נשא לאשה אשה כנענית וממנה נולד הבן שאול. מכאן גם גבר הצורך לבודד את בני יעקב משאר עמי כנען למען לא יתבוללו.

לוי: גרשון, קהת, מררי

יהודה: ער, אונן, שלה, פרץ- [חצרן, חמול], זרח

יששכר: תולע, פווה, יוב, שימרון

זבולון: סרד, אלון, יחלאל

דינה:

 

בני זילפה:

גד: צפיון, חגי, שוני, אצבון, ערי, ארודי, אראלי

אשר: ימנה, ישווה, ישוי, בריעה – [חבר, מלכיאל], שרח (נקבה).

בני רחל:

יוסף: מנשה, אפרים

בנימין: בלע, בכר, אשבל, גרא, נעמן, אחי, ראש, מופים, חופים, ארד

בנימין היה בן 25 ונשאלת השאלה איך הספיק להוליד 10 ילדים בפרק זמן כה קצר?

יתכן שבנימין נשא מספר נשים או שחלק מהילדים היו תאומים

בני בלהה:

דן: חושים

נפתלי: יחצאל, גוני, יצר, שילם.

סיכום:

1. ער ואונן בני יהודה מתו בכנען
2. בני לאה: 33, בני זלפה: 16, בני רחל: 14, בני בלהה: 7

סה"כ = 70.

3. בספר במדבר כו וכן בספר דברי הימים א בפרק ד-ז מתועדים גם כן רשימות היוחסין של בני יעקב וצאצאיהם. כמה שמות מוזכרים בשינוי אות.

שאלה:

איך מחברים את המספר שבעים הניתו לנו בפרק הנוכחי עם תשובתו של סטפנוס בספר מעשי השליחים ז 14?

"…שלח יוסף וקרא ליעקב אביו ולכל משפחתו, שבעים וחמש נפשות…"

עלינו לזכור שאף לא אדם אחד התפרץ להצהרתו של סטפנוס ומכאן שומעיו לא ראו כל טעות ושגיעה בדבריו.

אם כן, מדוע שני המספרים נכונים?

תרגום השבעים (LXX  ספטואגינטה) הינו תרגום התורה ליוונית במאה השלישית לפני הספירה על ידי רבנים יהודים. אותם רבנים יהודים ציינו ששבעים וחמישה נפש היו יעקב וצאצאיו במצרים. זאת מתוך הכתוב גם בספר שמות א 5. כך גם נכון לגבי הכתוב במגילות קומראן.

מבחינתם הם הגיעו למספר 75 לאחר שהוסיפו את נכדיו של יוסף מבניו אפרים ומנשה אשר נולדו במצרים.

אל לנו להתפלא מצורת הספירה הזו, הרי גם יוסף היה כבר במצרים כאשר מנו את הילדים בפרק מו…

מכאן, סטפנוס לא טעה או שגה בציינו 75 נפש, אלא התייחס גם לבני משפחת אפרים ומנשה (במדבר כו 28-37, דברי הימים א פרק ז 14-27).

ד. יהודה מוביל את ישראל לגושן שבמצרים (פ. 28)

כח. וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרוֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן.

יהודה עושה דבר מאוד מעניין.

הוא שולח את הבן יהודה להיות ראש חץ למשפחה כדי להוביל את כולם בבטחה ליוסף במצרים.

הבן אשר היה זה שפעל כדי להיפטר מיוסף, הינו האחד שכעת מוביל את כל המשפחה כדי להגיע אל יוסף.

נתון נוסף מתגלה לנו כאן שעתיד להיות מובן טוב יותר בפרק מט.

אלוהים ייעד את יהודה להיות הבן אשר עתיד לשמש מנהיג העם (מט 8-12).

משבט יהודה עתיד לצאת המשיח המובטח לעם ישראל ולעולם.

והנה, מבחינה זו, יהודה נושא בחלציו את זרע המשיח והוא זה המוביל את בני ישראל מצריימה.

אלוהים הבטיח ליעקב כי יהיה עימו בירידה מצריימה וכן גם בעליה ארצה בחזרה.

מבחינת המשל, אלוהים – קרי המשיחישוע, אל-שדי, כאילו מיוצג גם דרך יהודה המוביל את עם ישראל למקום בו אלוהים קבע שילך אליו.

פרשנויות רבניות מתייחסים לעניין הזה בו יהודה מוביל את העם אל יוסף ורואים בזאת מסר משיחי.

חלקם רואים כאן את שני המשיחים, הסובל שהוא יוסף והמנצח מבית דוד שהוא מיהודה.

כך שהמשיח הסובל יקדים את המשיח המנצח.

כמה דומה וכמה נכון, אך:

יש משיח אחד אשר יבוא פעמיים.

בפעם הראשונה לסבול – לקחת על עצמו את זעם אלוהים בעבור חטאינו ולהעניק לכל המאמינים בו כפרת חטאים.

בפעם השניה כדי להעניש את כל הדוחים אותו, לזקק את עמו ישראל ולהקים את מלכותו הארצית.

האישיות היחידה בהסטוריה שהגשימה את הנבואות הללו היא: ישוע המשיח!

ישוע המשיח אכן בא מבית דוד ומשבט יהודה.

ישוע נולד בבית לחם יהודה: מיכה ה 1.

ישוע נולד מבתולה: ישעיה ז 14.

ישוע חולל ניסים, מופתים ואותות (ראה ארבעת הבשורות וכן ישעיה סא).

ישוע נכנס לירושלים רכוב על עיר בן אתונות (זכריה ט 9, יוחנן יב)

ישוע המשיח מת בצליבה בחג הפסח (ישעיה נג, דניאל ט 24-27, יוחנן יט-כ)

ישוע המשיח קם לתחיה מן המתים לאחר שלושה ימים (יוחנן כ-כא).

האם ישנה אישיות אחרת בהיסטוריה האנושית שהגשימה נבואות אלו?

לכן, ישוע הוא הדרך, האמת והחיים. כל המאמין בו כאדון ומשויע מן החטא – נושע.

אין שם אחר בעולם שבשמו יכול אדם כלשהו להיוושע.

(יוחנן יד 6, מע"ש ד 12, אל הרומים י 9-10).

ה. הפגישה בין יעקב ליוסף (פ. 29-30)

כט. וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד.

ל. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף: אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי.

הפגישה בין יעקב לבנו יוסף הינה אחד מהמאורעות המרגשים בכתבי הקודש.

הנה לפנינו אדם כמו יעקב, ידיד לאלוהים אשר יכול היה לשאול כמו רבים אחרים:

מדוע רע כל כך קרה לי?

אלוהים, מדוע אתה מאפשר לכזה רע להתרחש בחיי?

לאורך כל 22 השנים בהם חשב שיוסף מת, לא אמר יעקב מילה רעה על אלוהים.

כמו איוב, גם יעקב בכה על מר גורלו, אך שקט באלוהים.

במקרה של יעקב, בחר אלוהים להפגישו פה בארץ עם בנו אהובו.

לא כל אירוע מסתיים בכזה סוף.

אך לכל יראי אלוהים ההבטחה שנראה את יקירנו הנושעים בשמיים – כי כל מי שבמשיח חי לנצח נצחים (יוחנן יא 25).

יוסף מכין את מרכבתו לדרך כדי לפגוש את אביו ובני משפחתו בדרך.

קיימת סיבה חשובה ביותר למפגש של בני המשפחה עם יוסף לפני שיפגשו עם פרעה.

יוסף פוגש את יעקב אביו והשניים מתחבקים ארוכות. יעקב בוכה ובוכה, אך בכיו הינו התפרקות של כאב שנמשך 22 שנים.

משך הבכי כמשך הכאב של יעקב על השנים שבו חשב שבנו האהוב נטרף על ידי חיה רעה.

האם האחים התוודו לפני אביהם ואמרו לו את האמת על בדיית מותו של יוסף?

כתבי הקודש אינם מציינים זאת.

שימו לב למילותיו של יעקב בחבקו את יוסף:

כעת אני מוכן למות. ראיתי בעיני את שחפצתי לראות.

מן הסתם, יעקב חי עוד 17 שנים נוספות עד שנפטר.

מילותיו של יעקב מציינות את העיקר שהיה על ליבו – לראות את יוסף חי!

מילים דומות אנו קוראים מפי שמעון הזקן אשר היה בבית המקדש בירושלים וביקש מאלוהים לחיות רק כדי לראות את המושיע נולד (לוקס ב 28-32).

"…לקח אותו בזרועותיו וברך את אלוהים ואמר: "ועתה, אדוני, פטור נא את עבדך בשלום, כאשר דברת, כי ראו עיני את ישועתך אשר הכינות לעיני כל העמים. אור להאיר לגויים ותפארת ישראל עמך."

יעקב רצה רק לראות את יוסף ולמות.

שמעון רק רצה לראות את הגואל ולמות.

מה אתה מחשיב כחשוב ביותר לחייך עד כי תרצה רק לראותו ולומר: אני מוכן למות וללכת לנוכחות בוראי?

ו. פעולתו של יוסף למען ישבו בני ישראל בארץ גושן (פ. 31-34)

לא. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו וְאֶל-בֵּית אָבִיו: אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה, וְאֹמְרָה אֵלָיו: אַחַי וּבֵית-אָבִי, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי.

לב. וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן, כִּי-אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ; וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ.

לג. וְהָיָה כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר: מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם?

לד. וַאֲמַרְתֶּם: אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן.

לא לחינם יוסף פוגש את אחיו ומסביר להם מדוע חשוב לומר לפרעה שהם אנשי מקנה – רועי צאן.

למי שמביט מן הצד ואינו מכיר את כל הסיפור, נראה כאילו יוסף זומם משהו…

אך לא כך.

אין בדברי יוסף שמץ של שקר או סילוף.

יוסף יודע היטב שאם בני ישראל ישבו מעורבים עם המצרים, הדבר יגרום להתבוללות בני ישראל.

מכיוון שהמצרים סולדים ומתעבים רועי צאן, טוב יהיה אם האחים ידגישו את הנקודה הזו בכל תשובה למלך, זאת כדי להבטיח שהמלך יצווה עליהם להשתקע בגושן ולא בתוך מרכז אוכלוסיה מצרי.

המעשה הזה של יוסף היה מעשה חכמה בהדרכת רוח אלוהים.

בדרך זו נשמרו בני ישראל נקיים מעמי הגויים ושמורים לקיום הבטחות אלוהים לשבטי ישראל כפי שקבע להם.

בהמשך השנים, אלוהים עתיד להכות את המצרים ולהבדיל את ארץ גושן מזעמו. כך בריבונות אלוהים משתכנים בני ישראל במצרים בדיוק במקום בו יעד להם אלוהים.