בראשית פרק מז: בני ישראל משתקעים בגושן

 

בראשית פרק מז

בני ישראל משתקעים בגושן

בפרק הקודם (מו) אלוהים נראה ליעקב בחלום ומאשר לו לרדת מצריימה.

האישור מאלוהים מסיר מיעקב את החשש שמא הוא מפר את הוראת אלוהים כפי שנתן לאבותיו לא לרדת מצריימה.

פעולתו של אלוהים בעבור יעקב מציגה את אלוהים כאל אוהב הרגיש לרחשי לב ילדיו השואפים לחיות על פי רצונו.

יעקב אוסף את כל צאצאיו וביחד כל בני ישראל יורדים מצריימה.

את שיירת בני ישראל הוביל הבן יהודה.

בהליכתו בראש המשפחה, יהודה כבר החל לקיים את שיעד לו אלוהים: ראש לישראל.

מיהודה יצאו המלכים הכשרים ומיהודה יבוא המלך המשיח לישראל ולעולם.

על מנת לוודא שבני ישראל ישבו במקום נפרד משאר מצרים, ולען לא יתבוללו בהם, יוסף נפגש עם בני משפחתו ומבהיר להם שיאמרו וידגישו את היותם אנשי מקנה.

מכיוון שהמצרים מתעבים אנשי מקנה, פרעה יאפשר לבני ישראל לחיות במקום מבודד יותר משאר בני מצרים – בארץ גושן.

חלוקת הפרק:

א. בני ישראל לפני פרעה (פ. 1-6)

ב. יעקב מברך את פרעה (פ. 7-10)

ג. בני ישראל מקבלים את גושן למקום משכנם (פ. 11-12)

ד. סדרי מנהל של יוסף על מצרים (פ. 13-26)

ה. בני ישראל מתברכים בגושן (פ. 27)

ו. יעקב מבקש להיקבר בארץ ישראל (פ. 28-31)

א. בני ישראל לפני פרעה (פ. 1-6)

א. וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה, וַיֹּאמֶר: אָבִי וְאַחַי, וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.

ב. וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים, וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה.

ג. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו: מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם? וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה: רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבוֹתֵינוּ. ד. וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה: לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.

ה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ.

ו. אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ: יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל – וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי.

בפרק מז אנו מקבלים את הדו שיח הרשמי בין יוסף ופרעה לגבי מקום משכנם של בני ישראל במצרים.

יוסף מציין לפני פרעה שבני משפחתו כבר חונים בארץ גושן.

בתרגום השבעים סדר הפסוקים מעט שונה, אך התוכן אחד.

מה מיוחד בחלקת ארץ זו?

1. מדובר על איזור הנמצא מזרחית לדלתא של מצרים, בצד הקרוב יותר לארץ כנען. בדרך זו גם יקל על בני ישראל לחזור לכנען בבוא היום.
2. מדובר על איזור השופע בביצות וראוי יותר למקנה – לרעית צאן ובקר, ולכן מתאים ביותר לאנשי מקנה כמו בני ישראל.

יוסף אינו מציג את כל האחים לפני פרעה אלא מגיע רק עם חמישה מהם.

מדוע?

עלינו לשים לב שהכתוב אומר: מקצה אחיו ולא מקצת אחיו.

ההבדל הוא שהמילה מקצה מציינת: את המובחרים מבין האחים.

השווה שופטים יח 2: "חמישה אחים מקצותם, אנשים בני חיל."

מדובר על חמישה משבט דן שהלכו לחפש מקום מושב חדש לשבטם.

מדוע חמישה?

יתכן שמדובר במספר מינימלי לייצוג עם או קבוצה.

מכאן, העובדה שיוסף מגיע עם חמישה מהאחים, מביע את הבנתו שמדובר לא רק במשפחה אלא בנצר לעם ואומה.

מי הם החמישה?

הכתוב אינו מציין את שמותיהם.

בפסוק 3 פרעה פונה אל אחיו של יוסף ושואל אותם לעיסוקם.

האחים עונים בדיוק על פי ההנחיה של יוסף. אימרו שאתם רועי צאן, אנשי מקנה.

לא רק האחים רועי צאן, אלא שמשלח ידם זה הינו המשך ישיר של עיסוק אבותיהם. במילים פשוטות, כל משפחתו של יוסף יודעים רק את המקצוע הזה – מקנה, ואינם בעלי ניסיון בשום משלח יד אחר.

יוסף ווידא שכך יאמרו האחים (מו 33) – בדיוק כפי שהם באמת – כדי שפרעה יחליט ומיד לשכנם בארץ גושן.

האחים ממשיכים בתשובתם ואומרים לפרעה כי מטרת בואם למצרים היא למעשה: "לגור בארץ באנו"

ז"א, מטרתם היא מגורים זמניים אך ללא תאריך ברור ומוחלט (ראה טו 13, כ 1).

בעקבות הבצורת החריפה בכנען, באים משפחת יעקב מצריימה כדי לחיות, פשוטו כמשמעו.

בפסוק 5 פרעה מסכם ומחליט.

פרעה קובע עובדה: יוסף, אחיך ואביך באו אליך.

משתמע מדברי פרעה שהוא מכבד את יוסף שבא אליו כדי לבקש רשות להשכינם בארץ מצרים, אך מבחינתו של פרעה, הוא האציל על יוסף את הסמכות על ניהול מצרים ולכן, יוסף יכול היה לקבוע החלטות הללו בעצמו.

אמת היא שיוסף והאחים מבקשים להתגורר בארץ מצרים, אך מבחינתו של פרעה, הם יכולים גם להתגורר במקומות איכותיים ומובחרים יותר – במיטב האיזורים בארץ מצרים.

מכאן ניתן להבין שאיזור גושן היה איזור פחות ערך בעיני המצרים.

בסוף פסוק 6 אומר פרעה משפט בעל ערך גבוה במיוחד:

ו. "…אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ: יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן,וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל – וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי".

למרות שהמצרים תעבו את רועי הצאן – אנשי המקנה, הם עדיין היו זקוקים לשרותם.

התיעוב כלפי אנשי המקנה נבע ככל הנראה מהיותם נודדים, מלוכלכים יותר וכו.

אך, מכיוון שחלק מרכוש המלך הם צאן ומקנה, גם המלך זקוק לעובדי מקנה כדי לטפל בצאנו ובקרו. השווה "אביר הרועים" בחצרו של שאול (שמ"א כא 8).

והנה, המלך פרעה בכבודו ובעצמו שואל את יוסף:

"…וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל – וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי".

פרעה מבקש מיוסף שיבדוק ויברר אם חלק מבני משפחתו מתאימים להיות מפקחיםואחראים על רועי הצאן של המלך. הכוונה למוכשרים ובעלי יכולת. אין לנו תיעוד בכתבי הקודש אם אחד מאחיי יוסף אכן שרת את פרעה בתפקיד זה, אך האירועים המצויינים בהמשך הפרק מרמזים על כיוון שכזה.

כמה מעודד לקרא את המילים הללו.

לאור נסיונו של פרעה עם יוסף, הוא רוצה עוד הרבה כמו יוסף בשירות המלך.

המסר והלקח במילים הללו חייבים לעמוד כל העת לנגד עינינו.

א. דבר אלוהים אומר בספר משלי שהמלך ראוי וחפץ בבעלי מלאכה טובים ונאמנים (משלי כב 29). כך היה יוסף. לכן פרעה מבקש עוד כמוהו ומי אם לא אחיו יהיו הקרובים לאיכות של יוסף?

ב. עדותנו מקרינה ומשליכה על כלל בני משפחתנו וגם על האחים והאחיות בגוף המשיח.

כאשר אנו מזדהים כתלמידי ישוע המשיח, ופועלנו ועדותנו ללא דופי, אנו מהווים שגרירי כבוד למשיח ישוע וכן לכל שאר המאמינים בו.

כאשר אנו מפשלים וחוטאים, העולם חושב שכך מתנהגים שאר השותפים לאמונתנו.

לכן, למען כבוד אלוהים, עלינו להקפיד להיות נאמנים בכל עיסוקנו וכלפי כל אדם.

מסיבה זו נאמר לנו שאנו:

"אזרחי שמים" אל הפיליפים ג 20.

"איגרת כתובה של המשיח" קור"ב ג 1-3.

"ריח ניחוח של אלוהים" קור"ב ב 14-17.

ב. יעקב מברך את פרעה (פ. 7-10)

ז. וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-יַעֲקֹב אָבִיו, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת-פַּרְעֹה.

ח. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יַעֲקֹב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?

ט. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.

י. וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת-פַּרְעֹה, וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה.

לאחר שיוסף סיים את המפגש פרעה, הוא העמיד את אביו לפני המלך והציג את יעקב אביו.

יעקב היה זקן וכבד רואי ולכן נשאלת השאלה: מדוע שיוסף יציג את אביו?

מעשהו של יוסף הראה וביטא את אהבתו והערכתו לאביו.

את הנאמנות לעבודה ולאלוהים לא למד יוסף מאחיו, אלא מאביו!

יוסף הגיע לאן שהגיע בגלל החינוך והידע שרכש מאביו, וכאן וכעת יוסף מבטא זאת מול המלך פרעה.

משעמד יעקב לפני פרעה הוא מברכו.

המלך פרעה שואל את יעקב שאלה אחת: (פ. 8)

כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?

בן כמה אתה? [שני = שנים]

תשובתו של יעקב מאוד מעניינת.

מבחינה מספרית, יעקב בן 130 שנים.

אך, האם 130 השנים הללו היו מלאים בנועם? התשובה לכך היא: לא!

יעקב מציין את מר גורלו.

שנותיו לא היו מלאי נועם כפי שהיו שנות אבותיו, יצחק ואברהם.

אברהם חי 175 שנים, ויצחק חי 180 שנים.

כאשר נפטרו אברהם ויצחק, נאמר עליהם:

ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע (כה 8)

על יצחק נאמר: ויגווע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים (לה 29).

אך כאשר נפטר יעקב, נאמר: "ויגווע ויאסף אל עמיו…" (מט 33).

בבחננו את תוכן שנות חייו של יצחק, ניתן להבין מדוע תיאר יעקב את שנות חייו כמלאי צער וכאב.

יעקב שרת את לבן בעבודה קשה במשך 20 שנים (לא 38)

יעקב התאבל על בנו יוסף 22 שנים ולא התנחם (לז 35).

מתברר ששנות החיים הקשות העפילו על רגעי השמחה והנחת שהיו בחייו.

האם יעקב מפנה אצבע מאשימה כלפי אלוהים? לא ולא!

אדרבה, כל פעם שיעקב ברך את פרעה או כל אדם אחר, הייתה כזו המופנית כלפי אלוהים. ז"א איחול שהמבורך יתברך מפי אלוהים.

למרות ימי הצער הרבים בחיי יעקב, הוא לא מאשים את אלוהים, אלא ההיפך.

אז מדוע שיעקב בכלל יציין את ימי הצער בחייו ולא יענה לפרעה בפשטות ובקיצור את מספר שנות חייו?

לדעתי יעקב מציין את העובדה שעד כה לא זכה לימי שמחה רבים, וחייו במילא עומדים לפני קיצם, כדי להדגיש את תודתו והערכתו לפרעה, על כך שהוא מנעים את שארית ימיו.

יעקב יוצא מלפני פרעה בדברי ברכה.

ג. בני ישראל מקבלים את גושן למקום משכנם (פ. 11-12)

יא. וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס. כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.

יב. וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיו, לֶחֶם לְפִי הַטָּף.

יוסף מוציא לפועל את ההחלטה וההסכמה של פרעה לשכן את משפחת יוסף במצרים.

על פי בקשתם ישכנו המשפחה בארץ גושן.

בארץ גושן ישנו חבל ארץ בשם רעמסס. שם יקבלו משפחת יעקב אחוזה שתהיה בבעלותם ושם יתגוררו.

לפיכך, למרות שארץ גושן אינה האיזור המובחר במצרים, הרי שרעמסס, הינו החלק המובחר בתוך אותה ארץ גושן.

ארץ גושן, או מקום משכנם של בני ישראל במצרים גם נקרא בשם: שדה-צוען מפי מחבר מזמור עח 12.

בספר שמות א 11 נאמר שבני ישראל בנו ערי מסכנות לפרעה מלך מצרים, את פיתום ורעמסס.

אם כן, איך מסתדרת העובדה שציון השם רעמסס מופיע כבר בפרקנו לפני שבני ישראל הפכו לעבדים במצרים?

א. יתכן שמדובר על עיר אחרת בשם זה…

ב. מכיוון שהכתוב נכתב על ידי משה בשלב מאוחר יותר, יוצא שמשה משתמש בשם רעמסס כי כך היה שם המקום בעת בו הוא חי. מעיר זו יצאו בני ישראל למדבר (שמות יב 37, במדבר לג 3, 5).

למרות שאחיו של יוסף קיבלו חלקה למחיה, הם עדיין לא יכולים לכלכל עצמם באופן עצמאי.

הבצורת עדיין בעיצומה, והם צריכים, כמו כל שאר אזרחי מצרים והאורחים הפוקדים את מצרים, לרכוש את התבואה למחייתם.

והנה, ברכת אלוהים על בני יעקב אינה מאחרת לבוא.

יוסף מספק ליעקב ולשאר בני משפחתו את כל הנחוץ למחייתם.

בעשותו כך, יוסף מגשים את שהבטיח לאביו: "וכלכלתי אותך שם…" (מה 11).

בעוד אזרחי מצרים עצמם מוכרים את כל רכושם ואף את חייהם לפרעה כדי לרכוש תבואה, אחיו של יעקב ובני משפחתם זוכים לאוכל בשפע מבלי לרדת מנכסיהם ורכושם.

לא מן הנמנע שאחיו של יוסף אכן שרתו את המלך פרעה כשרי המקנה, ומתוקף עבודתם זכו לשכר שסיפק את כל צורכי חייהם.

למה הכוונה במילים: לֶחֶם לְפִי הַטָּף.

כצרכי הנשים והילדים התלויים מבחינה כלכלית באבי המשפחה.

ד. סדרי מנהל של יוסף על מצרים (פ. 13-26)

יג. וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב.

יד. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף, הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה.

טו. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף, לֵאמֹר: הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם! וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ? כִּי אָפֵס כָּסֶף.

טז. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף: הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם, אִם-אָפֵס כָּסֶף.

יז. וַיָּבִיאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא.

יח. וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי: לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ.

יט. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ? קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. וְתֶן-זֶרַע, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.

כ. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה.

כא. וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים, מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ.

כב. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה. כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם, אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה -עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם.

כג. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם: הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה; הֵא-לָכֶם זֶרַע, וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה.

כד. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת – וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה; וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם, וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם, וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.

כה. וַיֹּאמְרוּ: הֶחֱיִתָנוּ! נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.

כו. וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה.

לכל הקורא את הפרקים הללו ברור מאוד שמצרים עתידה לחוות שבע שנות בצורת חריפה ביותר.

אך, האם פרעה הודיע את דבר הנבואה לכל בני עמו?

האם כל המצרים ידעו מספיק נתונים כדי לאגור בעצמם חלק מתבואתם במהלך שנות השפע?

יתכן מאוד שלא כך היה הדבר.

האם דניאל אמר לכל הבאים לרכוש תבואה שהבצורת תמשיך רק עוד מספר שנים?

כולנו יודעים שידע הינו כוח, ובמקרה הנוכחי דניאל השתמש בנתון הזה עד תום ובחכמה רבה.

ככל שהבצורת ממשיכה, ואנו כרגע נמצאים לפחות בשנה השלישית של הבצורת, (בני ישראל יורדים מצרימה בשנה השניה לרעב), מתרוקנים המצרים ובני כנען מעתודות הכסף שבהם הם יכלו לרכוש תבואה.

העיסוק בעניני המחיה והקושי מהבצורת החריפה גרמו לעומס ועייפות לאומית.

זאת משמעות המילה: וַתֵּלַהּ

פועל זה גזור מן השורש 'להה' = 'לאה'.

המילה נמצאת בשימוש גם בספר משלי כו 18 ושם בעניין של שיגעון והתהוללות.

ז"א, הרעב והעיסוק הבלתי פוסק בהשגת כל פרור תבואה, שיגע את מצרים ואת בני העמים השכנים לה.

יוסף פעל בחכמה. מכיוון שמכר בכסף תבואה, הוא השכיל להרוויח הון עתק, את כל הכסף שברשות המצרים ובני ארץ כנען. את כל הכסף שצבר יוסף בתמורה לתבואה, הוא הביא לביתו של פרעה.

נאמנותו של יוסף מתבטאת גם בעובדה שהוא לא לקח לעצמו דבר, אלא הניח הכל לפני פרעה.

לאחר שבני מצרים נותרו ללא אגורה ברשותם והרעב ממשיך להכות את מצרים ואת בטנם, הגיעו המצרים אל יוסף בדרישה שיתן להם לחם.

המצרים אמרו ליוסף: הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם! וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ? כִּי אָפֵס כָּסֶף. (פ. 15)

תן לנו לחם! אזל לנו כל כספנו. לא נותרה לנו אגורה שחוקה!

האם תרצה שנמות פה לנגד עיניך ואז אתה תישא באחריות?

יוסף אינו מוותר ועומד על המקח גם במצב הרגיש ביותר.

יוסף יודע שמוטלת עליו האחריות לכלכל את עמו, אך זכותו לדרוש כל רכוש מלבד כסף בתמורה לתבואה.

יוסף מאפשר למצרים ולכל רעב לרכוש תבואה "במטבעות" מגוונים.

ז"א, אם נגמר הכסף, אז תשלמו במטבע אחר שברשותכם – צאנכם ובקרכם.

ואומנם, המצרים רכשו תבואה בתמורה לצאנם, בקרם, חמוריהם וסוסיהם.

ומה יעשה יוסף עם כמות אדירה של מקנה?

מי יטפל במקנה הרב שהינו כעת רכוש המלך?

הדרך נסללת לאחיו של יוסף להתמנות לשרי מקנה המפקחים על הרכוש הרב של המלך פרעה.

בתחילת הפרק פרעה שאל את יוסף שימצא לו עובדים מסורים ונאמנים כמוהו, כדי שיפקחו על מקנה המלך.

כעת משמקנה המלך מתעצם, נוצר הצורך במפקחים. ומי יתאים לעבודות אלו יותר מאחיו של יוסף?

חלפה שנה נוספת, ואז שוב הגיעו בני מצרים אל יוסף בבקשם לרכוש תבואה.

בשלב זה אזל להם הכסף וכל המקנה שהיה ברשותם.

בני מצרים פונים ליוסף ומבינים שלא יקבלו תבואה בחינם. מסיבה זו הם מציעים ליוסף שירכוש את אדמותיהם ויקנה אותם כעבדיו.

מדוע שימכרו את אדמתם ואת חייהם באותה עסקה?

מכיוון שאת המקנה הם כבר מכרו, יוצא שמקור החיים שנותר להם הינה האדמה – יבול כלשהו.

אך מכיוון שהבצורת ממשיכה והאדמה אינה מניבה, יוצא שאם ימכרו את אדמותיהם הם יוותרו בכל מקרה במצב בו הם חסרי כל יכולת לספק לעצמם אוכל כלשהו. זאת גם אם הבצורת תיפסק.

ומכיוון שללא מקנה ואדמה לא נותר להם במילא דבר כלשהו כדי לחיות ממנו, אז ייטב להם אם ימכרו חייהם למלך פרעה. כעבדי המלך הם לפחות יזכו למזון מן המלך תמורת עבודות שירות.

בשלב זה כשהמצרים מכרו את מקניהם, אדמתם וחייהם למלך מצרים, הפך המלך לבעל כל אשר במצרים.

מה יעשה כעת יוסף?

האם נגזר עליו לכלכל את כל העם וללא תמורה?

החכמה שהעניק אלוהים ליוסף מתבטאת בגבהים רמים בפסוקים 21-26.

להלן המהלכים שעשה יוסף במצרים כדי להתגבר על שארית שנות הרעב:

א. יוסף מרכז חלק מאוכלוסיית מצרים ומעביר אותם מאיזור הכפר אל איזורי ערים.

בדרך זו יקל על המלך להפעיל את הציבור בפעולות הנחוצות למחייתם. האדמה בשלב זה במילא לא מניבה דבר בגלל הבצורת. מכיוון שהם כולם כרגע עבדי המלך, שהרי מכרו גופם לו, הוא יכול לניידם כפי רצונו.

ב. יוסך מחלק את אדמת מצרים הראויה לחקלאות לקבוצות האנשים בערים, ומעניק להם זרעים בחינם, לעבודת האדמה. האדמה כבר אינה רכושם אלא רכוש המלך המחלק אותה לעבדיו למען ישתמשו בה למחייתם ולרווחתו.

מן הסתם, יוסף היה צריך להחזיר לבני עמו את המקנה אשר בעזרתו הם היו חייבים לעבוד את האדמה.

כעבדי המלך, הם זכאים לכל הכלים כדי לבצע את המשימה שהמלך מטיל עליהם.

ג. יוסף מטיל מס תבואה על מצרים. חמישית מן התבואה תינתן למלך, ושאר שמונים האחוזים ישאר בידי המצרים כדי לכלכל את עצמם וכל אשר להם.

ד. מן הכהנים יוסף לא נטל את האדמה. פרעה קבע שעובדי האל מבחינתו, זכאים לכלכלה מאלו הנהנים מעבודת הקודש…

מה הייתה תגובת המצרים?

צהלה ושמחה.

המצרים שמחו מאוד על ההצעה, הודו ליוסף על פועלו להחיותם ופעלו מיד לממשה.

במילים פשוטות הם אומרים: הצלת אותנו!

מה כל כך נפלא בהצעה של יוסף?

מכיוון שהמס הוא רק חמישית מן התבואה, מהווה ההצעה של יוסף תמריץ לכל עובד אדמה להפיק את מירב התבואה מחלקתו.

בדרך זו הרגיש כל מצרי עובד אדמה שהוא אינו מנוצל, אלא מקבל הזדמנות להרויח ולהתפתח.

ברוסיה הצארית, כל התבואה הייתה רכוש הממשלה. הממשלה נתנה לאיכר חלק מינימלי למחייתו. בדרך זו האיכר לא קיבל שום תמריץ לעבוד בכל מרצו.

במצרים, תכלית העבודה הייתה לשמר ולברך את חיי בני העם.

ברוסיה התכלית הייתה לשמר את השלטון ולהשתמש בעם ככלי בר-תחלופה…

מצרים אימצה את החוק של יוסף כך שעד לכתיבת שורות אלו (בספר בראשית בתקופתו של משה), היה החוק בתוקף במצרים.

ז"א, למרות שבתקופתו של משה שלט פרעה חדש שלא ידע את יוסף, הוא ועמו המשיכו להתברך מהחכמה של יוסף.

לקחים ומסקנות:

1. החוויה אותה חוו המצרים מהווה שיעור מעניין וחשוב לנו היום.

את כל שהיה להם המצרים מכרו למלך ונותרו תלויים לחלוטין בחסדי פרעה לחיים.

כשאלוהים ברא את היקום והניח אותנו על אדמת הבריאה, הוא יעד אותנו לעבד את האדמה ולעבדה ולשרתו (בראשית א 27-31).

מאז ומעולם, אלוהים הינו בעל אדמת היקום, ואנו בני האדם, יציריו.

בתמורה, ובחסדו הרב, אלוהים מעניק לנו, יציריו, עבדיו, את כל הנחוץ לנו למחיה.

כל מי שיודע שחייו שייכים לאדון וכל שברשותו הינו כלי למען ימלא את רצון אלוהים, נפשו שלווה בידיעה שאלוהים יספק לו את כל שנחוץ לו לחיים.

2. 2. כתבי הקודש גם מלמדים שאת העובדים בקודש ראוי לכלכל (במדבר יח 8 ואילך).

וכך, כמו שפרעה לא נטל מהכוהנים את נחלתם אלא העניק להם מכסות אוכל, כך אלוהים דורש מילדיו לממן את שרותם של העובדים בקודש.

3. 3. דרך הניהול של יוסף הוכיחה שמטרתו של יוסף לא הייתה לנשל את בני מצרים מכל רכושם למען השפילם, אלא למענם ולמען המשך קיומם.

למרות שכל רכושם ניתן למלך כמטבע לרכישת תבואה, ולמרות שהפכו לעבדים חסרי כל רכוש וזכות, העניק להם יוסף אחרית ותקווה.

כל גם לגבינו היום.

כמו שיוסף לא נתן למצרים אוכל חינם בשום שלב, אלא הכריח אותם לעבוד למחייתם, כך אלוהים באותה מידה מבטיח לנו שלא נחסר דבר, אך דורש מכל אחד מאיתנו את המאמץ לעבודה ולחריצות.

ה. בני ישראל מתברכים בגושן (פ. 27)

כז. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

פועלו של יוסף למען מצרים, ייצובה הכלכלי וכן השקט החברתי, היוו תמריץ נפלא לפרעה כדי לתמוך בכל הקשור למשפחתו של יוסף. לא רק פרעה תמך בהם אלא גם תושבי מצרים לא הציקו להם, אלא ראו בנוכחותם מקור של ברכה. מסיבה זו יכלו בני יעקב להיאחז בארץ גושן ולהרגיש שם כאילו היה זה ביתם.

בני ישראל שהרגישו נוח במצרים, החלו להתרבות.

פריון בני ישראל במצרים מהווה התגשמות נבואה שנתן אלוהים ליעקב לפני הירידה למצרים (מו 3).

ככה זה לעולם בעבור ילדי אלוהים. כאשר אנו חיים על פי רצונו – אנו מבורכים!

למרות שכעת ענין ריבוי בני ישראל מהווה מקור לברכה, הדבר עתיד להשתנות בשנים מאוחרות יותר כאשר יקום על מצרים פרעה חדש שלא יזכור את יוסף…

ו. יעקב מבקש להיקבר בארץ ישראל (פ. 28-31)

כח. וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו: שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

כט. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת. אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

ל. וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ.

לא. וַיֹּאמֶר: הִשָּׁבְעָה לִי. וַיִּשָּׁבַע לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה.

פסוק 28 פותח את פרשת "ויחי".

המחבר (משה) מסכם את חייו של יעקב במצרים.

יעקב חי 17 שנים נוספות במצרים.

לפני שיעקב נפטר, הוא קורא לבנו יוסף ומבקש ממנו לעשות דבר אחד בעבורו – ובשבועה.

"…אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם"

לאחר פטירתי, העלה את גופי לחלקת הקבר של אבותי בארץ כנען – למערת המכפלה אשר בחברון.

מדוע שיעקב יקרא לבנו יוסף ולא יבקש את הדבר מבן אחר?

מכיוון שיוסף היה בעמדת שליטה ויכולת למלא את המשימה.

שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:

פעולה המבטאת התחייבות למלא את השבועה.

כך גם ביקש אברהם מזקן ביתו לעשות כששלח אותו להביא כלה לבנו יצחק (בראשית כד 2)

למה הכוונה במילים חסד אמת?

הכוונה לעשות בעבור המבקש דבר כלשהו מבלי לצפות לתשלום.

ז"א, עשה בעבור המבקש דבר מתוך כוונה טובה והרצון לעשות באהבה.

בעוד המילה חסד מתייחסת לעשייה מתוך אהבה ולא על מנת לקבל גמול, המילה אמת מתייחסת להתחייבות לעשות כפי שהובטח.

לדוגמא:

מיכה ז 20: "תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

[ראה גם דברים ז 9, 12, מל"א ח 23]

יעקב מבקש מבנו יוסף להישבע לו שימלא את בקשתו, וכך עשה יוסף. הוא נשבע להביא את גופת אביו יעקב למערת המכפלה אשר בחברון לקבורה, ולא להשאירו קבור במצרים.

הבקשה של יעקב ואחריה, מילוי הבקשה עומדים בחפיפה להבטחת אלוהים ליעקב שיחזירו לארץ ההבטחה (מו 4).

מה שעמד לעיני יעקב זה לא איכות הקרקע אשר בה ייקבר, אלא קיום רצונו של אלוהים.

לאחר שיעקב שמע את שבועתו של יוסף למלא את בקשתו, הוא השתחווה על ראש המיטה.

"…וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה"

מה בדיוק קרה שם?

האם יעקב השתחווה לפני יוסף?

האם רק יעקב השתחווה?

לדעתי, כל הנוכחים שהיו באותו מעמד השתחוות לאלוהים כאות תודה וכבקשת עזרה לקיים את שהובטח. מסיבה זו הכתוב מציין את המילה השתחוו בצורת רבים וליעקב קורא בשם ישראל הכולל את כל צאצאיו.

יעקב השתחווה כדי להודות לאלוהים ולבקש את חסדו בקיום רצונו

יוסף השתחווה כדי לבקש מאלוהים חסד לקיים את שהבטיח.

למה הכוונה במילים: וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה.

האם מדובר על קצה המיטה או מעל ראש המטה – המקל אשר בו השתמש יעקב להליכה וייצוב עמידתו (ראה איגרת אל העברים יא 21, המבוסס על הכתוב בתרגום השבעים)?

מיקום השבועה או דרך ההשתחוויה אינם גדולים מעובדת ההשתחוויה והאישיות לו משתחווים.

מה יש לי ללמוד מהפגישה הזו בין יעקב ליוסף?

יעקב מבטא את אמונתו באלוהים ובקיום כל הבטחותיו.

יעקב בטוח שאלוהים יעלה את עמו בחזרה לכנען וגם הוא מעוניין להיות שם – גם אם בגופו המת.

מבחינתו של יעקב, כל מי שעם אלוהים הוא חי – גם אם הוא מת, ולכן רצה גם הוא לחזור בחזרה לארץ ההבטחה.