בראשית מט — נבואות יעקב לבניו — יהודה
בראשית פרק מט.
ברכת יעקב לשניים-עשר בניו
על ערש דווי, זמן קצר לפני מותו, קרא יעקב לכל בניו ואמר להם שהוא עתיד לומר להם את שיקרה להם באחרית הימים.
א. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו, וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
ב. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, וְשִׁמְעוּ אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.
הביטוי "אחרית הימים" מופיע פעם ראשונה בפרק זה ולאור השימוש בביטוי זה בכתבי הקודש ניתן לומר שהכוונה לתיאור אירועים שיתרחשו בישראל ובעולם בסמיכות לחזרתו של האדון ישוע ארצה ולתקופה בה הוא נוכח ומולך בציון בביאתו הראשונה והשניה.
- יחזקאל ל"ח 16: "ועלית על עמי ישראל כענן לכסות הארץ באחרית הימים תהיה…"
- ישעיה ב' 2: "…והיה באחרית הימים יהיה הר בית יהוה נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות ונהרו אליו עמים…"
- מיכה ד' 1: ראה ישעיה ב'.
- הושע ג' 5: "…ופחדו אל יהוה ואל טובו באחרית הימים…"
ראה גם: במדבר כד 14, דברים ד 30, לא 29, ירמיה כג 20, ל 24, מח 47, מט 39, דניאל י 14.
יעקוב אינו מדבר אל בניו כאילו היה האירוע מעמד משפחתי מצומצם ורגיל. בניו של יעקב מהווים נציגי שבטים, נציגי כלל עם ישראל. במעמד הנוכחי הם עתידים לשמוע את שיקרה לצאצאיהם (עם ישראל) באחרית הימים, בעת נוכחות המשיח בתוך עמו.
ישנם המכנים את דברי יעקב לבניו: ברכת יעקב, אך בפועל, לא כל הבנים שמעו ברכות מפי אביהם. אלו היו נבואות המציינות את שיתרחש בחיי כל אחד מבניו כשבט.
בני יעקב נולדו במהלך 23 שנים ולארבע אימהות – רחל, לאה, בלהה וזילפה. כשהם התאספו ליד מיטת אביהם, יתכן מאוד שהם ישבו מסביב על פי סדר גילם.
ראובן:
בפסוקים 3-4, יעקב פונה אל בנו בכורו ראובן ואומר לו את שעתיד להיות בחלקו.
ג. רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.
ד. פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.
ראובן נולד ללאה (בראשית כ"ט 31-32).
ראובן היה הבן הבכור, הזרע הראשון שיצא מיעקב.
לפיכך, על פי המקובל, אתה יעקב נולדת כבר מתוקף היותך בכור עם זכויות מיוחדות – לך היתרון בגדולה (שאת – איוב יג 11), ויתרון בשלטון (עז – שמ"א ב 10).
כבכור, נדרש ממנו להיות דוגמא, אחראי, סמכותי, מנהיג האחים, יציב, אך ראובן היה לאכזבה מרה.
ראובן היה הססן, לא החלטי, חסר סמכותיות, ממש כמו מים (פחז כמים).
פחזות: איש קל דעת וריק (ירמיה כג 32)
עָלָה: נפסק, נסתלק…ז"א, יעקב מציין שלאחר המעשה עם בלהה, הוא יעקב לא היה עימה יותר.
הבה נסקור את מהלכיו של ראובן וכן את מהלכי צאצאיו כדי ללמוד מדוע יחרוץ יעקב דין כה קשה על בנו בכורו ראובן.
א. בבראשית לז אנו עדים להתנכלות ליוסף ולבסוף למכירתו לשיירת סוחרים.
בפסוק 22 ראובן מבקש מן האחים לא להרוג את יוסף אלא לזרקו לבור. ראובן תכנן להציל את יוסף מאוחר יותר וכך להשיבו לאביו.
בפסוק 26 יהודה מציע הצעה דומה לזו של ראובן, והאחים שומעים ועושים כמצוות יהודה.
מאוחר יותר, ראובן גם כן היה בן השותפים לשקר שנאמר ליעקב שבנו נטרף על ידי חיה.
ב. בבראשת מב ראובן מנסה לשכנע את יעקב אביו למען יסכים לשלוח עימם למצרים את האח הצעיר בנימין. ראובן מציע לאב יעקב שיהרוג את שני בניו אם ראובן ייכשל להחזיר את בנימין אליו ממצרים.
הצעתו של ראובן אינה רצינית ומציגה אותו כחסר אחריות או רצינות.
ג. משבט ראובן יצאו דותן ואבירם אשר מרדו בהנהגתו של משה (מרד קורח – ספר במדבר ט"ז)
ד. לפני שבני ישראל נכנסו וכבשו את ארץ ההבטחה, היו אלו בני ראובן בין השבטים אשר חסרו סבלנות ודרשו נחלה ממזרח לירדן במקום להוות דוגמא לשאר השבטים ולחכות עד שכל העם יכנס לארץ ההבטחה.
ה. בספר יהושוע פרק כ"ב בני ראובן יחד עם גד וחצי מנשה בונים מזבח אל מול ארץ כנען. פעולתם סיכנה את שלמות העם וכן גם את השלמות הרוחנית של העם. יהושוע בן נון הזהיר אותם לבל ימשיכו במעשה.
ו. בספר שופטים ה' 16 מוזכר שבט ראובן בשירת דבורה. "…למה ישבת בין המשפטים לשמוע שריקות עדרים, לפלגות ראובן גדולים חקרי לב…"
במקום להשתתף במערכה נגד סיסרא, העדיף ראובן לעמוד מאחור.
שבט ראובן לא התבלט לטובה. לא יצא ממנו שום שופט, או נביא.
ז. מעשה נוסף של ראובן פגע קשות באביו יעקב.
20 שנה קודם לכן, ראובן שכב עם בלהה, אחת משפחות אביו יעקב (בראשית ל"ה 22).
יעקב לא אמר דבר כל אותן שנים אך הוא לא שכח את המעשה. יתכן שחיכה עד שראובן יבוא אליו ויתוודה על חטאו, אך ראובן לא גילה שום אחריות או מנהיגות וחשב שמעשיו נסתרו מעין כל.
והנה, על ערש דווי, יעקב מציג את חטאו של ראובן הבכור לנגד כל אחיו.
איזו אכזבה וצער לבניה של בלהה…דן ונפתלי…
לאור זאת ממשיך יעקב את נבואתו אודות ראובן ואומר: "אל תותר…"
זאת אומרת שמספר צאצאיו של ראובן ילך ויפחת…
בספר במדבר פרק א' פסוק 20 מצוין מספר בני ראובן בתחילת המסע במדבר (46500).
בסיום המסע במדבר נערך מפקד נוסף ואז מספר צאצאי ראובן היה נמוך יותר (43730).
משה הבין את שעתיד להתרחש ופנה בתפילה לאלוהים לבל יכחיד את השבט.
דברים ל"ג 6: "…יחי ראובן ואל ימות, ויהי מתיו מספר…"
ראובן שילם מחיר יקר על אופיו הנכשל והתנהגותו המחפירה.
נוהג התקופה היה שהבן הבכור זוכה לשתי זכויות יתר על פני אחיו.
- זכות ההנהגה
- חלק כפול בירושה (דברים כ"א 17).
מראובן נלקחו שתי הזכויות הללו וחולקו בין שני אחרים אחרים.
ההנהגה ניתנה ליהודה והחלק הכפול בירושה ניתן ליוסף.
(ראה דברי הימים א פרק ה' פסוקים 1-2, וכן דברים כ"א 17).
"ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתיחש לבכורה. כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף."
כל אחד מבני יוסף קיבל חלק שלם וכך אפרים ומנשה הינם שבטים לכל דבר למרות שהיו נכדים ליעקב (בראשית מח 5, יחזקאל מ"ז, התגלות 7).
שמעון ולוי:
לאחר שסיים את דברי נבואתו לראובן, פנה יעקוב לעבר שני בניו הבאים – שמעון ולוי.
גם עבורם לא היו ליעקוב הרבה מילים טובות לומר.
פסוקים 5-7:
ה. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.
ו. בְּסוֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.
ז. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
לכולם ידוע ששמעון ולוי אחים, אז מדוע שיעקוב יציין זאת?
מעבר לעובדה ששמעון ולוי היו אחים (בניה הנוספים של לאה, אחים לראובן ויהודה, בראשית כ"ט), השניים היו גם שותפים לפשע.
השניים התגלו כבעלי מזג חם ובלתי נשלט במקרה שקרה לאחותם דינה בספר בראשית פרק ל"ד.
כאשר דינה יצאה לראות בבנות הארץ, ראה אותה שכם בן חמור החיווי נשיא הארץ ושכב עימה. האירוע התגלגל כך ששכם, אביו של חמור נפגש עם יעקב והם סיכמו שדינה תינתן לחמור בן שכם ובתמורה, יימולו כל זכרי עירם.
לאחר שכל זכרי העיר נימולו, באו שמעון ולוי ובחרבם הרגו את כל זכרי העיר.
יעקב אמר אז לשמעון ולוי: "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי…" (ל"ד)
יעקב ידע ששני בנים אלו מסוגלים לרע מכול.
יעקוב לא רצה להיות בחברתם (תהילים א'). כעסם היה בלתי נשלט ונקמתם לא ידעה גבול (משלי כ"ה 28).
וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר:
יעקב מתייחס למעשיהם הכתובים בבראשית לד 27-28:
עיקור השור מתייחס לקריעת הגידים ברגליו. כך השור לא יוכל להיות כלי עבודה או כלי משא. בדרך זו הבהמה הופכת להיות חסרת תועלת.
החיבור של שני האחים הללו הוביל לתוצאות הרות אסון – ולפיכך, המשיך יעקב את דברי נבואתו על שניהם ואמר:"… אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל." ז"א, אפריד ביניהם ואפזרם בישראל. כששני אחים אלו ביחד – יש צרות!
שמעון קיבל נחלה בתוך נחלת יהודה (יהושוע י"ט 1-8, שופטים א 3).
במפקד של השבטים על ידי משה בתחילת המשא במדבר (במדבר א 23), מנה שבט שמעון 59300 נפש. בסיום המשא (במדבר כו 14), מנה השבט 22200 נפש.
רוב המתים במגפה שבאה בעקבות חטאו של זמרי היו משבט שמעון (24000, במדבר כ"ה).
בספר דברים פרק ל"ג, משה אינו מברך את שמעון!
יוסף אוסר דווקא את שמעון במצרים כאשר הוא שולח את שאר האחים אל האב (בראשית מ"ב 24). ככל הנראה היה זה שמעון שהיה הדמות הדומיננטית בזריקת יוסף לבור (בראשית ל"ז).
שבט לוי קיבל 48 ערים בתוך כלל שבטי ישראל (במדבר יח 20-24, ל"ה 8, דברים י 8-9, יהושוע י"ד 4, כא 1-42).
שבט לוי זכה לחסד רב מאלוהים כאשר בחר ללכת עם אלוהים במעשה העגל (שמות ל"ב, דברים י' 9).
היה זה פנחס הכהן משבט לוי אשר פעל לשמור על כבוד אלוהים כשהרג את זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, אשר חטא בפומבי והביא מגפה על העם. אלוהים עשה ברית שלום עם פנחס.
יהודה:
לאחר שסיים לומר את נבואותיו לגבי ראובן, שמעון ולוי, פונה יעקב הקשיש לעבר בנו יהודה.
יהודה היה בנה הרביעי של לאה (בראשית כ"ט 35), ושמו ניתן לו כי אימו אודתה לאלוהים.
לאור הביקורת והבושה שספגו ראובן, שמעון ולוי, ניתן לשער שיהודה חשש שאביו עומד לציין את כל חטאיו וכשלונותיו – וכאלו לא חסרו. דעתו של אלוהים הייתה שונה ולבנו יהודה אמר יעקב בהנחיית רוח אלוהים את המילים הבאות:
בראשית מ"ט 8-12.
ח. יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ – יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.
ט. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ?
י. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.
יא. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.
יב. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם מֵחָלָב.
יעקב משתמש במשחק מילים כדי לציין אמת כבירה.
יעקב מציין שיהודה יזכה להודיה מפי כל אחיו. יעקב ממשיך ומציין שכל בניו עתידים להשתחוות ליהודה.
בכל כתבי הקודש אין כל ציון או תיאור מקרה שבו כל בני יעקב באים לפני הבן יהודה ומודים לו על משהו…
לפיכך, מכיוון שדבר אלוהים מלמדנו שאלוהים בלבד ראוי להשתחוויה יוצא מכך שמשבט יהודה יצא המשיח והוא אכן ראוי להשתחוויה של כלל השבטים וכלל העמים.
יעקב מביט אל העתיד (אחרית הימים) ורואה בעיני רוחו את תכלית יהודה. משבט יהודה יבוא גואל העם, מושיע ישראל, אל-שדי – המשיח.
המשיח הוא הצאצא הבכיר ביותר שעתיד לבוא מיהודה. (ראה תהילים כ"ב 23, 24, 28, 29, וכן תהילים קל"ח 4).
מכאן ואילך, ראוי שנבין שכל דברי יעקב לבנו יהודה מיוחסים לבן יהודה הנאצל – משיח ישראל, גואל ישראל. (ראה תרגום אונקלוס, יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי).
בעת העתיקה הבן הבכור היה מקבל חלק כפול בירושה וכן את מעמד ההנהגה על שאר אחיו. ראובן הבכור איבד את מעמד הבכורה וחלקו התחלק בין יוסף ליהודה.
יוסף קיבל את החלק הכפול בירושה (עבור אפרים ומנשה) ויהודה זכה להנהגת האחים.
דברי הימים א' פרק ה' 1-2:
"ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן-ישראל, ולא להתיחש לבכורה. כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף."
"…כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו…"
כלומר, משבט יהודה יצא נגיד (מושל). למרות שדוד היה בכיר המלכים, הרי שהמשיח הוא מלך העולם, אל שדי, והינו בכיר הרבה יותר מדוד בן ישי.
במזמור תהילים ע"ח 67-68 כתוב:
"וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר. ויבחר את שבט יהודה, את הר ציון אשר אהב…"
בפסוקים אלו והבאים אחריהם מחבר המזמור מדגיש שאלוהים בחר במנהיג מיהודה מזרע דוד אשר ישכון בציון.
מיכה ה' 1: "ואתה בית לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה, ממך לי יצא להיות מושל בישראל, ומוצאותיו מקדם מימי עולם…" מושל = נגיד.
ראה גם ובמיוחד מיכה ד 7-8: הממשלה הראשונה ממגדל עדר…מקום הולדתו של המשיח ישוע באיזור שדות הרועים של בית לחם.
דניאל ט' 25: "ותדע ותשכל מן מוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים עד משיח נגיד שבועים שבעה, ושבועים שישים ושניים ייכרת משיח ואין לו…"
מנהיגותו והנהגתו של יהודה גם התבטאה במיקומו במערך צעידת השבטים במדבר.
בספר במדבר ב 9 כתוב ששבט יהודה היה השבט המוביל את העם במדבר. בפרק י 14 נאמר שדגל מחנה בני יהודה היה המוביל את נס השבטים.
בספר שופטים א 1-2 היה זה שבט יהודה שעלה ראשון להילחם נגד הכנעני.
יעקב אמר: "…ידך בעורף אויביך…"
המשמעות המיידית והמובנת לכל דובר עברית מודרנית היא שיהודה ישלוט וינצח את אויביו (ראה משמעות יד-בעורף: שמ"ב כב 41, תהילים יח 41).
אכן יהודה נלחם רבות כשבט, אך לא ניצח בכל מלחמותיו ניצחון מוחץ ומכריע.
לעומת זאת, צאצאו הבכיר של יהודה, ישוע המשיח, יכריע את כל אויביו וראשם לא יקום עוד (ראה ספר זכריה י"ב – י"ד, ישעיה ס"ג 1-5, ספר התגלות י"ט-כ', וכמובן – בראשית ג 15 – מוחץ את ראשו של השטן).
ראוי לבחון גם מראי מקומות נוספים בכתובים המשתמשים בביטוי – קשי עורף…
מי שמקשה עורף למשיח, משים עצמו כאויב למשיח. מתברר שאויבי המשיח אינם באים רק מעמי הגויים אלא שחלקם בא גם מתוך בני עמו
א. מעשי השליחים ז' 51:
"קשי עורף וערלי לב ואוזניים, תמיד מתנגדים אתם לרוח הקודש, כאבותיכם כן גם אתם".
ב. אל הרומים י"א 28:
"אומנם במה שנוגע לבשורה הם אויבים בגללכם, אבל במה שנוגע לבחירה אהובים הם בגלל האבות".
ג. ישעיה ס"ג 9-10:
"בכל צרתם לו צר, ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כל ימי עולם,…והמה מרו ועיצבו את רוח קודשו, ויהפך להם לאויב, הוא נלחם בם.
(מרי נובע מקשיות עורף)
ד. דברי הימים ב' פרק ל' פסוק 8:
"עתה אל תקשו עורפכם, תנו יד ליהוה ובואו למקדשו, אשר הקדיש לעולם ועיבדו את יהוה אלוהיכם וישוב מכם חרון אפו…"
ה. בראשית ד 3-7:
אלוהים דחה את קורבנו של קין משום שזה הציג לאלוהים מהשארית.
אלוהים אמר לו: אם תיטיב, שאת. ז"א, אם תשמע לי ותכנע לרצוני, תוכל להרים את פניך הנפולות – להיסלח ולהיות מקובל אצל אלוהים.
אלוהים הזהיר את קין כי החטא רובץ בצד תמיד, אך לקין היכולת להתמודד נגדו. קין נכנע לחטא בגלל גאוותו ועקשותו – וההמשך ידוע. הוא רצח את אחיו והפך לנרדף.
קשיות העורף של עם ישראל לישוע המשיח גורמת להם להיחשב כמורדים באלוהים וכאויבים למשיח. אבל, ישוע המשיח עתיד לרפא את הבעיה הזו.
לא לעולם עם ישראל יהיה אויב למושיעו.
הושע ו' 1: "לכו ונשובה אל יהוה כי הוא טרף וירפאנו, יך ויחבשנו".
היד שמכה היא גם היד שחובשת ומרפאה.
בפסוק 9 יעקוב ממשיך לתאר את פועלו של המשיח העתיד לבוא משבט יהודה:
"…גור אריה יהודה מטרף, בני עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו…"
יעקב משתמש בסמל האריה לתאר את יהודה.
ישעיה כ"ט – ירושלים נקראת בשם אריאל – משמע – אריה של אלוהים
יעקוב מתאר תמונה הידועה לכל מעולם החי.
גור בלשון המקרא מתייחס לבן של חיה טורפת.
האריה יוצא מנצח ברוב הקרבות שבו הוא משתתף. וכאשר האריה אוחז בטרפו ואוכל ממנו, שאר החיות לא מעזות להפריע לו (ישעיה ה' 29). כולם יודעים שהפרעה שכזו עלולה לעלות בחיים.
אבל, יעקב אינו מתמקד בלבד בעולם החי אלא משתמש בתיאור מעולם החי כדי לתאר את גדולתו וגבורתו של המשיח שיבוא מיהודה.
ישוע המשיח מתואר כאריה יהודה (ספר התגלות ה' 5): "ויאמר אלי אחד מן הזקנים: אל תבכה, הנה, ניצח האריה – אשר הוא משבט יהודה, שורש דוד – לפתוח את הספר ולהתיר את שבעת חותמיו".
כמה טבעי שהסמל של שבט יהודה יהיה האריה.
פועלו של המשיח בעולם ובעבור בני האדם דומה למשפט הנבואה שאמר יעקוב.
ישוע המשיח עתיד לבוא לעולם כדי להילחם נגד כל מתנגדיו – ראה תהילים ב' וזכריה י"ב – י"ד.
אך לאחר שהמשיח ישוע ינצח את כל אויביו וישמידם, הוא ישב בהיכלו שבירושלים וימשול בשלום ושלווה על כל תבל. בעת ממלכת 1000 השנים של המשיח בעולם, לא יקום כל איש או עם נגד המשיח. ממש כפי ששום חיה לא מעזה להטריד את האריה כשהוא אוחז בטרפו ורובץ כדי לטרוף בנחת את הטרף.
אדרבה, כל העמים יעלו לירושלים כדי להשתחוות ולהודות למשיח. ישעיה ב', מיכה ד' זכריה י"ד. ראה גם תהילים ב', כ"ב.
ראה את נבואת בלעם בספר במדבר כ"ד 9:
"כרע שכב כאריה וכלביא מי יקימנו? מברכיך ברוך ואורריך ארור".
בפסוק 10 אומר יעקוב:
"…לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים…"
המילים שבט ומחוקק מציינות שליטה והנהגה (דברים ל"ג 21, שופטים ה' 14, ש"א ל' 25, תהילים ק"ח 9).
השבט ביד השליט היה סימן למנהיגותו. שליטים היו יושבים על כיסאם כששבטם בין רגליהם. מצד שני ניתן גם להבין את המילים "מבין רגליו" כאומרות – מחלציו, מזרעו (בראשית ל"ה 15, מ"ו 26, דברים כ"ח 57).
אם נשכיל להבין את משמעות המילה 'שילה', יקל עלינו מאוד להבין היטב את כל הפסוק וכמו כן הפסוקים הבאים.
יעקב אומר שיקהת העמים מופנית לשילה.
למה הכוונה במילים יקהת עמים?
המילה 'יקהת' היא לשון משמעת וציות. (ערבית – וקה = לציית, להישמע)
משלי ל' 17: "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר".
יקהת אם – אם כן, זו שייכות חזקה וגדולה. יחס של מרות, משמעת, ציות ותלות.
לאור משמעות המילה 'יקהת', הבה נלמד מי הוא היחיד שראוי למשמעת והציות של כלל העמים.
- ישעיה י"א 10: "…והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו, והיתה מנוחתו כבוד."(ידרושו = יקהת)
משיח בן דוד הוא נס העמים ומוקד האמונה והתקווה של כולם.
אילו היו העמים דורשים בדרך זו מלך בשר ודם, הרי שפעולתם הייתה נחשבת לעבודת אלילים. ראה ירמיה י"ז 5-7.
- ישעיה מ"ב 4: "…לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחילו…"
- ישעיה נ"א 4-5: "…הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו, כי תורה מאיתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע. קרוב צדקי יצא ישעי וזרועי עמים ישפוטו. אלי איים יקוו ואל זרועי ייחלון…"
- ישעיה ס' 9: "כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בנייך מרחוק כספם וזהבם איתם, לשם יהיה אלוהייך ולקדוש ישראל כי פארך…"
- ישעיה ס"ב 10-11: "עברו עברו בשערים פנו דרך העם, סולו סולו המסילה סקלו מאבן הרימו נס על-העמים. הנה יהוה השמיע אל קצה הארץ אמרו לבת ציון הנה ישעך בא, הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו." (ראה גם בראשית כ"ח 3, מ"ח 4, תהילים ב' 8, דניאל ז' 13-14, התגלות ה' 5-9)
לאור פסוקים אלו ניתן לקבוע בוודאות ששילה הוא אישיות ולא מקום.
שילה הוא אלוהים בכבודו ובעצמו – קרי, המשיח ישוע. מסיבה זו כל העמים מקווים לו ותלויים בו. חיי כל בני אדם תלויים בו. שילה – הוא מקור החיים לכל חי.
יעקב אמר: "…לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים…"
מכאן:
א. יהודה ישמור על זהות שבטית עד שיבוא המשיח. כך גם ניתן יהיה לזהות שהמשיח הוא צאצא מיהודה. לאחר הרס המקדש וגלות רוב העם, נהרסו ונשמדו רוב מסמכי ותעודות היוחסין של עם ישראל. בני תקופת חורבן הבית השני גם האמינו שמשיח היה צריך לבוא לפני חורבן הבית. זאת לאור הנבואה של יעקב ושל דניאל הנביא בפרק ט' 25-26.
ב. שבט יהודה יאחז בסמכות חקיקה עד שהמשיח בא.
מספר שנים לאחר הולדת ישוע המשיח נלקחה זכות החקיקה והמשפט (הזכות להוצאה להורג) מידי הסנהדרין. המחוקק של הארץ בין היתר מוגדר כאחד אשר לו הסמכות לגזור גזר דין מוות. ראה יוחנן י"ח 31: "ויאמר אליהם פילטוס, קחוהו אתם עימכם, ועשו משפטו כתורתכם. ויאמרו אליו היהודים: אין לנו רישיון להמית איש…"
יעקב אמר: "…עד כי יבוא שילה…"
מה משמעות המילים 'עד כי'?
בבראשית כ"ח 15 אלוהים מדבר עם יעקב.
אלוהים אומר: "והנה אנוכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך…"
אלוהים אינו אומר שהוא יעזוב את יעקב לאחר שימלא את הבטחתו. ציון המילים 'עד אשר' (כמו עד כי) מציינות שיא של היחס בין אלוהים ליעקב.
אלוהים נשאר לצד יעקב ולצד צאצאיו עד עולם.
לפיכך, "עד כי יבוא שילה" מציין שיא הברכה שיהודה זכה לה. ממך יהודה בא המשיח. אלוהים אינו עתיד לעזוב את יהודה לאחר בוא המשיח…
בפסוקים 11-12 יעקב אומר:
- אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה.
- חכלילי עיניים מיין, ולבן שינים מחלב."
אוסרי – קושר
עירה – החמור הצעיר שלו, אתון – נקבת החמור
שורקה – גפן איכותית ומשובחת (ראה ישעיה ה')
על פניו ניתן להסיק שהפסוק מציין את ברכות היבול שיזכה להן שבט יהודה.
נחלת יהודה תכיל אדמה משובחת עבור הגפנים המשובחים. (שיר השירים א' 14, דברי הימים….
אבל, לאור ההקשר המשיחי של הפסוקים הקודמים, אני משוכנע שמילים אלו מציינים נושא שקשור למשיח ולישראל ולא בהכרח רק לברכה חקלאית.
א. לפני כניסתו של ישוע לירושלים, הוא שלח שניים מתלמידיו לכפר שממול ושם הם ימצאו אתון קשורה ועיר איתה. התלמידים התירו את האתון והעיר וישוע רכב עליהם בכניסתו לירושלים.
בשורת מתי כ"א 1-2: "כאשר התקרבו לירושלים ובאו אל בית פגי, אל הר-הזיתים, שלח ישוע שני תלמידים באומרו להם: "לכו אל הכפר אשר ממולכם ומיד תמצאו אתון קשורה ועיר איתה. התירו אותם והביאו אלי…"
בפסוקים 7-11 נאמר: "…הם הביאו את האתון ואת העיר ולאחר ששמו עליהם את בגדיהם הוא ישב עליהם. רבים מן ההמון פרשו את בגדיהם על הדרך ואחרים כרתו ענפים מן העצים ושטחו אותם על הדרך. והמון העם שהלכו לפניו ואחריו קראו: "הושע נא לבן דוד! ברוך הבא בשם יהוה! הושע נא במרומים!"
בהיכנסו לירושלים המתה כל העיר והכל שאלו: "מי הוא זה?" השיבו המוני העם: "זה הנביא ישוע מנצרת אשר בגליל."
כניסתו של ישוע המשיח לירושלים הייתה התגשמות נבואתו של זכריה הנביא בפרק ט' פסוק 9: "גילי מאוד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות…"
ב. לאחר שבני ישראל חזרו מגלות בבל, השם הכללי לכל בני ישראל היה – יהודים.
הנהגתו של יהודה את אחיו גם מתבטאת בשם הכללי שכל בני ישראל מאמצים – יהודים.
בתנ"ך, הגפן והשורקה מסמלים את יהודה וגם את עם ישראל:
ישעיה ה' 1-7 – שורקה (זן משובח של גפן) מסמלת את יהודה.
תהילים פ' 9: גפן מסמלת את ישראל.
ירמיה ב' 21 – הגפן והשורקה מסמלים את יהודה אך גם את שאר העם.
הושע י' 1: הגפן מסמלת את ישראל
ובברית החדשה:
בשורת מתי כ"א 33-46: כרם מסמל את ישראל.
בשורת יוחנן ט"ו – ישוע המשיח הוא הגפן האמיתית וילדיו המאמינים בו והנאמנים לו – השריגים
לאור הנאמר עד כה ניתן גם לומר שהמילים: "…אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו…"
יכולים גם לציין את הקשר ההדוק של המשיח לנבחרי (שרקה) ישראל.
כמו כן באופן כללי: את קשרו ההדוק והחוזק הניתן לילדי אלוהים בגלל החיבור שלהם לאלוהים דרך המשיח ישוע.
בהמשך פסוק 11 יעקב אבינו אומר משפט מאוד חשוב.
"כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה…" (סותה = כסות לבוש)
מכיוון שכל הנבואה מתקשרת למשיח, מן הסתם גם מילים אלו קשורות לפועלו של המשיח.
הפסוק היחידי בתנ"ך המקשר בין בגדים מוכתמים ביין לבין פועלו של המשיח בעבור עמו כתוב בספר ישעיה בפרק ס"ג פסוקים 1-5:
"מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה? זה הדור בלבושו צועה ברוב כוחו?, אני מדבר בצדקה רב להושיע…" (חמוץ – חומץ יין, צועה – הולך)
הפסוקים בישעיה ס"ג מתארים את המשיח בא מאדום וזאת לאחר שהשמיד את כל אויביו בעולם. בשובו לעולם (על הר הזיתים), המשיח יכה את כל האויבים המרוכזים באיזור עמק יזרעאל (מגידו). דם האויבים המתים יגיע עד לאיזור אדום.
מאדום המשיח מביא את שארית ישראל אשר ברחה בעת הצרה ושם באדום מצאה שארית ישראל מחסה וכלכלה (ראה ספר התגלות פרק י"ב וכן מתי כ"ד)
מכאן, בעוד המשיח קשור לנבחריו ומצילם, הרי שכל אויביו עתידים להישמד (התגלות י"ט 15).
יעקב מסיים את ברכתו ליהודה בפסוק 12:
"… חכלילי עיניים מיין, ולבן שינים מחלב."
המילה חכלילי מוזכרת בספר משלי כ"ג 29 ושם היא מתארת עיניים אדומות יותר מיין.
לעומת זאת המקום בכתובים שבו מוזכרים יין וחלב כיחידה אחת היא מפי הנביא ישעיה בפרק נ"ה:
"אוי כל צמא לכו למים, ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכולו, ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב. למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לשבעה?. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. הטו אוזניכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים. הן עד לאומים נתתיו, נגיד ומצווה לאומים…"
כל הפרק מדבר על הברכה הטמונה בקרבה לגואל ישראל.
לסיכום:
- יעקב ציין את הברכות העתידות לבוא מיהודה.
מיהודה יבוא המשיח אשר לו ישתחוו ויודו ישראל וכל שאר העמים. בנבואה ליהודה, שילה מתייחס לאישיות ואינו שם של מקום. שילה הוא המשיח אשר לו מקווים כל העמים ואליו מופנה ציות כלל בני האדם.
יעקב ציין גם שהמשיח מיהודה יופיע בעולם בעת בה ניתן יהיה לוודא שהוא נצר משבט יהודה, ובעת בה שבט יהודה עדיין אוחז בסמכות ריבונית.
- המשיח מחויב וקשור לנבחרי ישראל אך עתיד להשמיד ולרמוס את כל אויביו.
מי שנכנע למשיח ומוצא בו את גואלו, לא יחסר דבר.
- בברכת יעקב לבנו יהודה מצוינת הופעתו הראשונה והשניה של המשיח וכך מתוארת תכלית פועלו של הגואל הבא מיהודה.
ומי הוא שילה עבורך?
זבולון: מט 13:
יג. זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּות, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.
יעקב מקדים את הברכה על הבן השישי במקום על יששכר שהיה הבן החמישי.
על פניו נראה שהברכה לזבולון עדיפה או לפחות דיי ניטראלית לעומת זו על יששכר.
יתכן מאוד שבדרך זו יעקב מציין את בחירותו של זבולון על יששכר.
ישנם רבנים המפרשים את ההיפוך בכך שזבולון היה זה שכילכל את יששכר אשר בחר להתמיד בלימוד התורה. את ההצדקה לכך הם מוצאים מן הכתוב בספר דברים לג 18.
ההיפוך בסדר בין זבולון ליששכר מתרחש גם בעת חלוקת הנחלות בארץ (יהושוע יט 10 ואילך)
לידתו של זבולון מתועדת בבראשית ל 19-20. כאשר נולד זבולון ללאה, אימו הביעה משאלה שכעת לאחר שילדה ליעקב שישה בנים, יעדיף בעלה לשכון עימה.
זאת, מכיוון שיעקב שכב באוהלה של רחל באופן רגיל, ומשם היה מבקר את שאר הנשים.
בכל ספר בראשית, אין כל ציון יוצא דופן בכל הנוגע לבן זבולון. מן הסתם, זבולון גם היה שותף לאירוע התפיסה והמכירה של יוסף (בראשית לז).
יעקב מציין בברכתו שנחלת שבט זבולון תגבול במים.
ואומנם כך היה. שבט זבולון קיבל נחלה הגובלת בין ים התיכון לים כינרת (ראה יהושוע יט 10-16).
מכיוון שנחלת השבט כוללת חלק מעמק יזרעאל, הרי שדרך הסחר הבינלאומית – ויאה מאריס (דרך הים), עברה דרך נחלת זבולון.
מכאן, שיירות של סוחרים חצו דרך קבע את שבט ראובן בדרכם מדמשק בצפון עד למצרים בדרום.
לאור מיקומו האסטרטגי בין שני ימים ודרך הסחר עוברת בנחלתו, יוצא שבני זבולון היו מעורבים מאוד בכל הקשור למסחר.
הפלגותיו של זבולון בים לצורך מסחר משתקפות גם בדברי משה רבינו בספר דברים לג 18-19:
יח. וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ.
יט. עַמִּים, הַר-יִקְרָאוּ–שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל.
יעקב ציין בברכתו לזבולון ש: וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.
צידון הייתה הנקודה הצפונית של ממלכת דוד (שמ"ב כד 6), וכן היא מצויינת כקצה נחלתו של שבט אשר (יהושוע יט 28).
"זחילתו" של זבולון לקצה צידון מנבאת שזבולון אכן יכבוש ויסיר את הכנענים היושבים על הנחלה שאותה ייעד לו אלוהים.
לא כל השבטים כבשו והסירו את הכנענים מעל נחלתם. שבט אשר לא התגבר על הכנענים שבנחלתו ולכן בלית ברירה הוא ישב על חלק מצומצם יותר.
כתבי הקודש אינם מציינים אישים רבים, מיוחדים או בולטים שיצאו משבט זבולון.
המפורסם ביותר משבט זבולון הוא אלון, אשר שפט את ישראל במשך עשר שנים (שופטים יב 11-12).
אירוע מיוחד בחיי עם ישראל היה הסיבה לציון לטובה של בני שבט זבולון.
מדובר בשירת דבורה בספר שופטים פרק ה.
בפרק ד מתוארת המערכה של צבא ישראל נגד צבאו של יבין מלך חצור בראשות שר צבאו – סיסרא.
הקרב התרחש בעמק יזרעאל, ממש בנחלתו של שבט זבולון.
כל שבט נקרא לשלוח מתנדבים כדי להילחם נגד סיסרא וצבאו.
בני ראובן, גד, דן ואשר לא מיהרו לשלוח את חייליהם לעזרת שאר השבטים שעמדו ולחמו מול סיסרא וצבאו המועדף.
לפיכך, דבורה מבקרת אותם קשות על הססנותם ופחדנותם (שופטים ה 15-17).
לעומתם, אפרים, בנימין, מנשה, זבולון, יששכר ונפתלי, צויינו לשבח בעבור נכונותם להשתתף בקרב (שופטים ה 14-15, 18).
מילות מופת נאמרו במיוחד על בני זבולון ונפתלי שלא היססו להקריב את חייהם למען הניצחון:
יח. זְבֻלוּן, עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת – וְנַפְתָּלִי, עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה. (שופטים ה 18)
בספר דברי הימים-א יב 34 כתוב:
"…מִזְּבֻלוּן יוֹצְאֵי צָבָא, עֹרְכֵי מִלְחָמָה בְּכָל-כְּלֵי מִלְחָמָה–חֲמִשִּׁים אָלֶף: וְלַעֲדֹר, בְּלֹא-לֵב וָלֵב".
הפסוק מציין את בני זבולון לא רק כאנשי מלחמה מיומנים אלא גם כצוות חדור מחשבה אחת וממוקד בפועלו.
ייחודם זה ותכונותיהם הטובות היו להם לעזר להתמיד בקרב ולא לנטוש את המערכה.
זבולון מוצג כשבט אמיץ, מאוחד, בעל מוטיבציה וממוקד במטרה.
יישום:
ראוי להתעכב מעט בפסוקים אלו אודות נחישותם של בני זבולון לנצח גם במחיר חייהם.
בני זבולון אומנם נלחמו על אדמתם ונחלתם, אך הם גם היו מוכנים למות בעבורה.
נחישותם זו צריכה להיות לנו לעדות בשירות שלנו בתוך עמנו וגם בשירות הרוחני.
בספר מעשי השליחים ז-ח אנו עדים לעדותו המופלאה של סטפנוס. סטפנוס ראה את המוות בעיניו ובגאון המשיך לומר את הבשורה. סטפנוס ראה את האדון לכן המוות לא היה בעיניו הפסד גדול אלא רווח.
בספר מעשי השליחים טו 26 כתבו זקני הקהילה הראשונה בירושלים מסמך שנועד להבהיר לכלל המאמינים בתפוצה את היחס הנכון לקיום מצוות התורה ויישומיהן בחייו של המאמין בישוע.
את האיגרת הם הפקידו בידי שאול השליח וברנבא המתוארים במילים הבאות:
"…אנשים אשר מסרו את נפשם למען שם אדוננו ישוע המשיח."
שניהם יכלו להמשיך בחיים קלים יותר, אך העדיפו את הציות לאדון ובכל מחיר אישי שידרש.
שאול השליח וברנבא הוכיחו את גבורתם בכך שפעלו לציית להוראת האדון בכל מחיר.
שאול וברנבא יכלו לעשות זאת בכוח האמונה היצוקה בישוע שמילאה את ליבם.
מי שלא חווה את האדון ישוע, גם לא ימהר למסור חייו בעבורו.
כשנעמוד מול האדון, דבורה הנביאה ככל הנראה לא תשיר, אך כל מעשינו יהיו גלויים לעיני האדון.
באותו המעמד יעניק האדון לנאמנים לו את העטרות הראויות לפועלם ולמעשיהם בעבור האדון ישוע (קור"ב ה 10, קור"א ג 10-15).
אז נדע באמת מי פעל ועשה באמונה למען שם האדון ולא למען שמו שלו.
יששכר: מט 14-15:
יד. "…יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.
טו. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד".
יעקב מסיים את סדרת הברכות \ נבואות הראשונות שכוללות את בני לאה, בבן החמישי – יששכר.
יעקב משתמש בדימויים וכאן מדמה את יששכר לחמור גרם [הנושא עול על גבו], הרובץ בין המשפתיים.
יששכר קיבל את שמו מאימו לאה ומשמעות שמו: אלוהים נתן לי את שכרי (בראשית ל 16-18).
טז. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.
יז. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי.
יח. וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ: יִשָּׂשכָר.
[ללימוד פירוש הפסוקים הללו נא פני\ה לפרק ל].
כתבי הקודש לא מעניקים לנו שום מידע אישי אודות הבן יששכר. מסיבה זו, נוצרו מסורות וסיפורי מדרשים אודות יששכר.
על פי המסורת הרבנית, יששכר הקדיש עצמו ללימוד התורה וזבולון אחיו היה זה שעמל כדי לכלכלו.
הרבנים מבססים את המדרש הזה על הכתוב בספר דברים לג 18:
יח. וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ [מילוי משימות המסחר], וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ [לימוד התורה].
וכן דברה"א יב 33:
"…וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת, מַה-יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל. רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם, וְכָל-אֲחֵיהֶם עַל-פִּיהֶם".
בעת שבה כל השבטים הציגו את לוחמיהם לפני דוד, שבט יששכר שלח מאתיים יודעי עיתים. ז"א, אנשים מלומדים בדבר אלוהים המשמשים יועצים למלך כדי לפעול בדרך ע"פ רצון אלוהים כדי להבטיח ברכה וניצחון.
יעקב מדמה את יששכר לחמור גרם הרובץ בין המשפתיים.
בימינו כינוי אדם כחמור לא יתקבל באופן חיובי או ייחשב כמחמאה, אך בעת הקדומה, החמור היה נחשב לבהמת משא וכלי חשוב ובעל ערך (דברים ה 14, כב 10, שמ"ב יט 26). כך שדימוי יששכר לחמור אינו בהכרח נעשה כדי להשפילו או לבקרו.
לראיה, החמור גם מוזכר בהקשר משיחי (זכריה ט 9). המשיח עתיד להיכנס לירושלים כשהוא רכוב על עיר.
חמור גרם: חמור בעל עצמות חזקות, המסוגל לשאת משא רב וכבד.
התיאור תואם להמשך המשפט:
רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם
המילה הַמִּשְׁפְּתָיִם מוזכרת בספר שופטים ה 16:
"…למה ישבת בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים" [דברי דבורה הנביאה על ראובן].
ראה גם בתהילים סח 14: "אם תשכבון בין שפתיים".
מסתבר כי אלו מכלאות צאן בצורת מבנים עגולים או מרובעים, שלפתחם שתי גדרות ארוכות, שנתגלו לאחרונה לרוב בעבר-הירדן.
הפעלים רבוץ, ישוב, שכון, האמורים לגבי מילה זו מעידים אף הם, שמדובר כאן בנווה ובגדרות צאן.
יחד עם זאת דברי יעקב יכולים להיחשב כנבואה אודות הגיאוגרפיה של נחלת שבט יששכר.
בספר יהושוע יט 17-22 מתוארת נחלת השבט.
יששכר שוכן על הגבול המזרחי של עמק יזרעאל.
גבולות הנחלה מצפון הם הר תבור ובדרום הר גלבוע. כך, שני ההרים מהווים כמעין ציור של שני סלי משא וביניהם יששכר.
בפסוק 15 יעקב אומר:
"…וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד".
מילותיו אלו של יעקב גרמו לפרשנים רבים לראות את יששכר כשבט פחדן, בטלן המעדיף להיות תחת עול החזקים ממנו מאשר להילחם על נחלתו או חירותו.
אך, האם צאצאי יששכר המתוארים לאורך כתבי הקודש מצדיקים את המחשבה הזו?
למרות שאין התייחסויות רבות לבני שבט יששכר, כל ההתיחסויות הן חיוביות
בספר שופטים ה 15 דבורה הנביאה מהללת את בני שבט יששכר על גבורתם במערכה נגד סיסרא.
בספר שופטים י 1-2 אנו עדים לתולע הגיבור אשר שפט את ישראל במשך 23 שנים.
בספר דברי הימים א פרק ז 1-5, מתוארים בני יששכר כגיבורי חיל.
בספר דברי הימים א פרק יב 33 נאמר על בני יששכר את המחמאה הגבוהה ביותר.
כאמור, בעוד כל השבטים שלחו לוחמים, שבט יששכר שלח 200 יועצים חכמים.
ליששכר היו גם לוחמים, אך המאתיים הללו היוו לשון מאזניים לעשרות אלפי חיילים לוחמים.
מדוע?
כי אלו ידעו לפרש ולומר למלך דוד את רצון אלוהים ותוכניותיו.
כאשר אדם חי על פי רצון אלוהים – הוא זקוק להרבה פחות חיילים!
לאור כל הנתונים הכתובים על שבט יששכר, מאוד קשה לקבוע ולהסיק שדברי יעקב מציינים שיששכר שבט פחדן ועצלן, המעדיף לחיות כעבד הנושא עול, מאשר להילחם על נחלתו ולהסיר ממנה את המציקים לו.
לפיכך, ולאור הכתוב אודות בני יששכר לאורך הכתובים, אני מסיק שתיאורו של יששכר מציין את בני השבט ככאלו המוכנים לשאת בעבור אחרים – בעבור אחיהם.
מדובר על בני שבט המוכנים לתת את הלחי השניה, בחכמה, סבלנות ובגרות רוחנית.
מדובר על שבט המבין את אשר הוא רואה ולפיכך יכול להסיק מסקנות חכמות.
בני יששכר כמו שאר אחיהם גם מוזכרים ברשימת שבטי ישראל בספר ההתגלות ז 4-8.
בעת תקופת צרת יעקב, יחתום אלוהים שניים עשר אלף מבני שבט יששכר, כמו שיעשה עם שאר השבטים.
חתימת אלוהים זו היא אות המגן על החתומים מניסיון ההשמדה שהשטן ינסה לעשות לכל זרע ישראל.
אלוהים חותם את בניו כדי לוודא שהבטחותיו לישראל ייתגשמו עד תום.
השם יששכר כמו שאר שמות שבטי ישראל ייזכר לנצח נצחים.
השם יששכר חרוט על אחד משניים עשר שערי ירושלים השמיימית (התגלות כא 9-14).
גם היום אנו יכולים ללמוד רבות מבני יששכר.
גם היום קיים צורך דחוף ומיידי באחים נאמנים המעוגנים באמונה כנה וחיה.
גם היום כולנו צריכים אחים המוכנים לשאת את עול אחיהם באהבה וחכמה (אל הגלטים ו 2).
גם היום צבא טוב אינו מבוסס רק על לוחמים, אלא על יועצים חכמים והמסוגלים לפענח נכונה את המציאות שלעיניהם.
ברוכה הקהילה שכוללת בתוכה "בני יששכר".
לאור הנאמר, ניתן להבין מדוע הסכים ובחר זבולון לממן את יששכר.
דן: בראשית מט 16-18:
טז. דָּן יָדִין עַמּוֹ, כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
יז. יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי-סוּס – וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר.
יח. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה.
לאחר שיעקב סיים את דברי נבואתו על ששת בניו מלאה, הוא כעת מנבא אודות ארבעת הבנים שנולדו לו משתי השפחות, בילהה וזילפה.
בילהה היתה שפחתה של רחל אשר ממנה הוליד יעקב בנים לרחל (בראשית ל 1-4).
כאשר נולד הבן לבילהה, אמרה רחל:
"…דנני אלוהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן. על כן קראה שמו דן".
למרות שהקורא בן זמננו יתפלא לשמע המקרה בו רחל מציגה את שפחתה ליעקב, ובונה ממנה צאצאים, עלינו לזכור שכך היו נוהגים בני אותה תקופה. ראה את מקרה שרה והגר (בראשית טז 1-3).
אין הדבר קובע שכך היה רצון אלוהים, אלא שכך פעלו בני החברה באותה תקופה.
מבחינתו של אלוהים, גבר ידבק באישתו ונהיה עימה לבשר אחד (בראשית ב 24).
אלוהים שונא גירושין, וכל עיסוק מיני שמחוץ למסגרת הנישואין בין גבר ואישה אחת, הינו ניאוף או זנות (מלאכי ב). הוראות לגבי גירושין כלולים בתורה, אך זה בגלל רוע לב האדם ולא בגלל רצונו של אלוהים (דברים כד 1-4).
לפיכך מבחינתו של אלוהים, יעקב היה צריך להישאר עם לאה, ובחסד אלוהים להוליד ממנה את כל שבטי ישראל.
עקרותה של לאה היא עניינו של אלוהים. כפי שעשה ניסים לפני יעקב, כך היה עושה ליעקב ופותח רחם עקרה. לו היה נשאר יעקב עם לאה, היינו עדים למהלך חיים שונה לחלוטין הכולל בתוכו הרבה יותר ברכות ונועם.
ארבעת בני השפחות – דן, גד, אשר ונפתלי, גדלו עם שאר האחים, אך לא מן הנמנע שחוו יחס שונה מהם או הרגישו נחותים יחסית לשאר האחים שנולדו ללאה ורחל.
יתכן מאוד שהרגשות אלו והיחס שספג דן היו הסיבה שבעטיה אמר יעקב:
דָּן יָדִין עַמּוֹ, כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
במילים אלו יעקב מציין את דן כשווה ערך לכל אחד משאר בניו. גם דן הינו שבט ככלל שאר שבטי ישראל. בן האמה שווה לבן הרעיה.
בנבואתו על דן, יעקב משתמש במשחק מילים.
דָּן יָדִין עַמּוֹ
מכאן, עלינו לצפות לאישיות משבט דן שתשרת כשופט.
האישיות המוכרת ביותר משבט דן אשר גם שמשה כשופט בישראל הוא לא אחר משמשון הגיבור.
חייו של שמשון מתוארים בספר שופטים פרק יג ואילך.
שמשון נולד למנוח אשר גר בצרעה, אשר ליד בית-שמש.
אימו של שמשון ידועה בשם – אשת-מנוח.
שטח נחלת שבט דן מתואר בספר יהושוע יט 40-48.
הנחלה נמצאת באיזור החוף של הים התיכון.
בעייתם הגדולה של בני דן הייתה שהפלישתים החזקים ישבו בנחלתם.
הפלישתים כשמם כן הם, פלשו לתוך ארץ ישראל מאיי הים – כרתים וכו.
הפלישתים לא הסכימו לנוכחות בני ישראל המתחילים להתיישב בקרבתם, ובשל כך התנהלו קרבות רבים בין הפלישתים לבני ישראל. הפלישתים היו בעלי מלאכה בתחום המתכת ולכן יכלו לייצר כלי נשק ומרכבות.
הפלישתים היו לאורך כל חיי עם ישראל בעבר, יריב קשה ובעייתי במיוחד.
בעונות הקציר היו אוייבים אלו פולשים לשדות וגונבים את תבואת החקלאים הישראלים (ראה שופטים ו).
כחלק מהתערבותו של אלוהים למען עמו, הקים אלוהים שופטים בישראל למען יגנו על העם וילחמו נגד אוייבי ישראל, וגם ישפטו את עמו ישראל.
אחד משופטים אלו היה שמשון.
מהלכי חייו של שמשון מתוארים בספר שופטים בפרקים יג-טז.
יעקב ציין את דרך פועלו והתנהגותו של דן בפסוק 17:
"…יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי-סוּס – וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר".
יעקב מציין את דן כערמומי, לוחם מלחמת גרילה, הבא אל אוייביו בתחכום ומפילם ארצה – מביסם.
הבה נציין מספר עובדות אודות שבט דן מן הכתובים ואז נוכל להסיק איך העובדות הללו מותאמות לדברי יעקב לדן.
א. במדבר י 25: שבט דן הינו השבט המאסף של שבטי ישראל במסעם במדבר.
ב. יהושוע יט 40-48: שבט דן הינו השבט האחרון שקיבל את נחלתו.
ג. שמשון הגיבור לחם בפלישתים, אך כל מלחמתו נוהלה כמלחמת גרילה של איש אחד נגד עם.
אמת היא שכוח אלוהים היה בעזרו, אך שמשון לא אסף ואירגן את בני שבטו או את שאר השבטים למלחמותיו אלא הרג בפלישתים בכוחו שלו – ובתחבולות.
ד. בספר שופטים פרק יח מתואר מעשה קשה ביותר שעשו בני שבט דן.
מכיוון שלא השכילו לנחול את כל שטחי הנחלה שניתנה להם – עקב נוכחות הפלישתים החזקים בקרבם, יצא כוח חלוץ משבט דן כדי לחפש איזור מתאים יותר לשבט.
במסעם הם עלו צפונה לאיזור הקרוב לצידון אשר בלבנון, ושם ראו את העיר ליש (תל דן של היום).
יושבי ליש חיו את חייהם בשלווה וחוסר פחד או איום.
גדוד לוחמים בן 600 איש מבני דן עלו על בני ליש וטבחו בהם עד האחרון שבהם, ולקחו את אדמתם (שופטים יח 27-28).
לאחר כיבוש ליש, עלו שאר בני שבט דן צפונה ושם קבעו את מקומם.
פעולתו זו של שבט דן מלמדת רבות אודות יחסו של השבט לאלוהים.
- שבט דן לא בטח באלוהים ולא כיבד את החלטת אלוהים לגבי נחלתו ולכן גם לא התאמץ באמונה להילחם נגד הפלישתים שבנחלתו.
- שבט דן התריס נגד אלוהים בכך שאף נטש את נחלתו והלך לחפש מקום אחר – נחלה אחרת – על פי דעתו ומחוץ למסגרת שאלוהים קבע.
שבט דן מהווה דוגמא שלילית בכל הנוגע להסתמכות על חכמת אלוהים ורצונו.
לא לחינם כתוב בספר חכמת שלמה – משלי ג 5-8: אל תשען על בנתך אלא על חכמת אלוהים.
ה. איזכור הנחש בנבואה אודות דן:
יעקב מציין את הנחש בנבואה שלו אודות הבן דן.
בספר בראשית הנחש אינו מוזכר בנושא חיובי. בבראשית ג הנחש היה זה שהיווה כלי ביד השטן כדי להסיט את חווה ואדם. הנחש היווה שם נרדף לשטן בבראשית ג.
השטן גם כן נקרא הנחש הקדמוני בספר ההתגלות יב 9.
האדון ישוע אמר לפרושים הדוחים אותו ומתנגדים לו שהם כמו אביהם השטן.
בו בשטן – הנחש – אין כל אמת. הוא שקרן ומדיח (יוחנן ח 44).
אם כן, איך אופיו של הנחש-שטן וסמליותו הבעייתית קשורה לשבט דן?
בתקופת השופטים, בעת שבה לא עמד בראש עם ישראל שופט או שליט, רבים בעם ישראל עשו כטוב בעיניהם (שופטים יז 6, כא 25).
למרות שגם בני שבטים אחרים לא בלטו ברוחניותם וצדקתם, היה זה שבט דן שהתבלט בעבודת האלילים.
לאחר שכבשו את ליש וכינו אותה בשם דן, הם הציבו שם פסל שאותו עבדו לאורך שנים רבות (שופטים יח 30).
כאשר נחצה עם ישראל לשתי ממלכות, ממלכת ישראל השתרעה מהגלגל בדרום ועד דן בצפון. בשני המקומות הללו הציב ירבעם עגל זהב שאותו עבדו בני ישראל (מלכים א פרק יב 27-30). בדרך זו מנע מלך ישראל מבני ישראל לעלות לירושלים ולעבוד את יהוה במקום שקבע ה'.
שבט דן הפך להיות למרכז אלילי למשך שנים רבות – עד הגלות של ישראל (מלכים ב פרק י 29).
ו. אי איזכור שמו של דן ברשימת השבטים בספר דברי הימים א פרקים ב-י.
אין הדבר מציין שהשבט אינו קיים, אלא אי איזכור שמו מציין הצהרה אודות הבעיתיות האופפת את השבט הזה.
לראיה. שבט דן אינו מוזכר ברשימת השבטים בספר ההתגלות פרק ז. שם מצויינים שניים עשר אלף החתומים מכל שבט.
שבט דן לעומת זאת מוזכר ברשימת השבטים הזוכים לנחלה חדשה במלכות אלף השנים של המשיח בארץ, על פי הכתוב בספר יחזקאל מח 1-2.
כמו כן, שמו של דן מוזכר בספר ההתגלות פרק כא כאחד משניים עשר השערים בירושלים השמיימית.
מכאן, שבט דן יישאר וגם דרכו יגשים אלוהים את כל שהבטיח לעם ישראל.
בפסוק 18 יעקב ממקד את דבריו בישועתו של אלוהים.
זו הפעם הראשונה בכתבי הקודש שהמילה ישועת ה' מוזכרת. אחת מתוך 78 בכתבי הקודש.
והיא מוזכרת בהקשר לנבואה אודות שבט דן.
יח. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה.
יעקב מציין את ישועת אלוהים וזאת כדי לבקש את רפואת אלוהים על כל תחלואי החטא.
הביטוי ישועת אלוהים בכתבי הקודש בדרך כלל מתייחסת להתערבות על טבעית של אלוהים בהצלה.
המילה "ישועה" גם כוללת בתוכה את שמו של הגואל – ישוע. ראה ישעיה יב 2-3: "הנה אל ישועתי.
ז"א, הישועה היא מאלוהים ואליו פונה יעקב.
אלוהיי, בני דן זקוק לך, ורק אתה יכול להצילו מהמלכודת בה הוא טמון.
יעקב לא רק התפלל שדן יינצל מבעיה כלשהי. מכיוון שהבקשה לישועה בכתבי הקודש גם טומנת בחובה את ההיכרות האישית עם המושיע עצמו – קרי אלוהים, יוצא שיעקב מבקש ומפגיע בעבור בנו שיכיר את מושיעו באופן אינטימי ואישי.
בקשתו של יעקב הגיע אל כס הרחמים של אלוהים.
אלוהים האב שלח את בנו – ישוע המשיח, וזה אכן מסר את עצמו כקורבן חטאי בני האדם.
ישועת אלוהים לא הוצגה רק לבני דן, אלא לכלל בני האדם. מן הסתם, גם רבים מבני דן ייוושעו (לוקס ב 29-32).
גד: בראשית מט 19:
יט. גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא יָגֻד עָקֵב.
אשר: בראשית מט 20:
כ. מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ.
נפתלי: בראשית מט 21:
כא. נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה, הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶר.
יוסף: בראשית מט 22-26:
כב. בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף, בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר.
כג. וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים.
כד. וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו; מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.
כה. מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם.
כו. בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.
יוסף ובנימין הינם שני הבנים האחרונים בסדרת הברכות \ נבואות של יעקב לבניו.
יוסף ובנימין היו בניה של רחל, אהבת חייו של יעקב. עבורה עבד שבע שנים נוספות לאחר שלבן רימהו בלאה.
עד כמה שהדבר נשמע קשה ולא נעים לאוזן, מתוך הכתוב בפרקים בספר בראשית המתייחסים ליעקב ובניו, נוצר הרושם שהחשובים ביותר ליעקב היו: יוסף ובנימין.
תיעוד לידת יוסף כתוב בספר בראשית ל 22-24.
שמו ניתן לו כי אימו רחל בקשה מאלוהים שייתן לה עוד בנים אחריו – יוסף אלוהים עליו עוד. אלוהים ענה לרחל אך בלידתה את בנימין, היא מסרה את נפשה לבוראה (בראשית לה 16-18).
כשיעקב מביט לעבר בנו יוסף, "משתחררת" לשונו ומשמיעה דברי ברכה בעוצמה וכמות המשתווים לאלו שנתן אלוהים לבן יהודה.
בפרק מח 20 יעקב הניח את ידיו על ראשיהם של אפרים ומנשה, בניו של יוסף, ועשאם אבות לשני שבטים.
יוסף היה זה שקיבל את הירושה הכפולה במקום ראובן, וכך כל אחד מבניו, אפרים ומנשה, נחשבים לשבטים עצמאיים לכל דבר, ממש כמו שאר בניו של יעקב (מח 5).
השבטים אפרים ומנשה גדלו ופרו והיו לקבוצה הגדולה ביותר של בני ישראל בסוף מסעם במדבר [ראה את מנין בני השבטים בספר במדבר א לעומת המנין בפרק כו].
בהמשך ברכותיו של יעקב ליוסף, הוא מעניק ליוסף נחלה קטנה, אישית, בשכם (מח 22), ובכך גם קובע את מקום הנחלות של הבנים – אפרים ומנשה (דברים לד 2, יהושע טז 1, יז 1, דברי הימים ז 24).
יוסף הינו הבן היחידי שבניו נחלו בשני עברי הירדן. חצי מנשה בצד המזרחי של הירדן והחצי השני בצד המערבי.
בדומה לנפתלי, מבני בלהה, אשר יוסף גדל עימם (לז 2), זכו בני יוסף שנחלותיהם היו משופעות במקורות מים.
כך גם סיכם משה את ברכתו ליוסף בספר דברים לג 13-17:
יג. "…וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת יְהוָה אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת.
יד. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ; וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים.
טו. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם.
טז. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה; תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.
יז. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי-אָרֶץ; וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה."
יעקב פתח את ברכתו ליוסף בשבח ארצו ואיכות נחלתו, ולאחר מכן הוא הולך ומפרש את שארע ליוסף 'האיש' [ראה גם תהילים קה 17].
הבה נפענח את פסוק 22:
"…בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף, בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר."
יעקב משתמש בצורת שירה כדי לציין את הברכה ליוסף. משפט דומה ניתן לראות בתהילים צד 1: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע".
לפיכך גם נוכל לפענח את המשפט בדרך בטוחה.
בֵּן פּוֹרָת: בן = ענף. פורת = פורה, פוריה [ראה ישעיה יז 10].
"…בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף, בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי-עָיִן: הענף הפורה שתול על מעין מים [השווה תהילים א 3, ירמיה יז 8, יחזקאל יז 8]. לפיכך הענף גדל בחוזק ויופי.
ניתן לראות בפסוק זה מספר משמעויות:
א. את העובדה שמיוסף יצאו שני שבטים – אפרים ומנשה, דבר שלא קרה לאף בן אחר של יעקב.
ב. חיי החסידות של יוסף האיש (תהילים קה 19). שהרי צדיק נשאר צמוד לאלוהים כמו העץ השתול על פלגי מים (תהילים א 3).
ג. ניתן לראות בפסוק זה גם רמז ליופיו האישי של יוסף.
פורת = מפואר.
בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר: הבנות, כלומר: הענפים הקטנים מטפסים ועולים ומתפשטים על פני המעין – באר. השם שור מתייחס למקור מים. איזור השרון נכלל בנחלת יוסף [אפרים ומנשה] והינו שופע במים.
מעבר למילות הפיוט, רומז יעקב על יופיו האישי של יוסף: ז"א, יוסף היה יפה תואר עד כי כל עין שראתה אותו התענגה על מראהו – רמז למקרה עם אשת פוטיפר (לט 6).
יעקב מנבא שפוריות תהיה מנת חלקו של יוסף, ואומנם ניתן לראות איך הנבואה הזו התגשמה בצאצאיו (פסוקים 25-26).
בספר בראשית מא 52 נולד בנו השני של יוסף אשר לו קרא – אפרים.
ומה הסיבה לשם אפרים?
"…כי הפרני אלוהים בארץ עוניי…"
למרות המכשלות והמלכודות שעמדו בדרכו של יוסף, הוא ניצח בכל מבחן ונשמר תמים אלוהים ולכן כל-כך מבורך.
חייו של יוסף נחשבים בעיני רבים כדומים מבחינה סמלית לחייו של האדון ישוע המשיח.
א. יוסף היה האהוב ביותר על ידי יעקב אביו (בראשית לז 3) – ישוע המשיח היה הבן האהוב על אלוהים האב (מתי ג 17).
ב. יוסף נדחה על ידי אחיו (לז 4) – ישוע המשיח נדחה על ידי אלו אשר שלו (יוחנן א 11, ז 5).
ג. יוסף נמכר כעבד במצרים (לז 28) – ישוע ירד למצרים כתינוק עם הוריו לאחר שנשקפה סכנה לחייו מהמלך הורדוס הגדול שרצה לרצוח את "המלך שנולד בבית לחם" (מתי ב 14-15).
ד. יוסף עמד בהצלחה במבחנים ולא חטא (לט 7-12) – ישוע המשיח עמד בפיתוייו של השטן (מתי ד 1-11).
ה. יוסף הוצא מן הכלא החבוי באדמה וקיבל את תפקיד המשנה למלך פרעה (מא 14-43) – ישוע המשיח קם מן המתים ומאז יושב לימין אלוהים האב (מע"ש ב 32-33, תהילים קי 1).
ו. יוסף מחל לאחיו ולא שמר להם טינה על כל רעתם (נ 15-21) – ישוע המשיח התפלל לאביו שבשמים למען יסלח לכל הפוגעים בו ודוחים אותו (לוקס כג 34).
ז. יוסף נישא לכלה נוכריה – אוסנת (מא 45) – ישוע המשיח קורא גם לגויים להיות חלק מכלתו ולהיוושע (אל הקולוסים א 24-27).
למרות כל ההשוואות הללו, עלינו תמיד לזכור שהאדון ישוע הוא אלוהים אשר לבש בשר וירד לעולם כדי להיות שה כפרת החטאים שלנו.
העובדה שיוסף התהלך בעולם ברמה רוחנית כה גבוהה, הינה הוכחה שחיי חסידות המפארים את אלוהים הינם דבר אפשרי לכל אחד הנכנע לאלוהים בכל.
אלוהים הוא זה המאציל מכוחו לילדיו החפצים לציית לו בכל.
ובכן, מה ראוי ויהיה מנת חלקו של הנכנע לאלוהים בכל?
מבחינה הגיונית ארצית, מגיע לו כל הברכה וכל השפע כבר כאן בארץ.
מבחינה רוחנית הדבר אינו בהכרח כך.
אדרבה, כתבי הקודש מבטיחים רדיפה לכל החיים חיי חסידות (טימ"ב ג 12).
מדוע?
כי העולם הזה נמצא תחת השראתו של השטן הנקרא: שר העולם הזה.
קללת החטא על בני האדם גורמת להם לאהוב את הרע על כל צורותיו ולדחות את הטוב.
לא רק לדחות את הטוב, אלא אף להתנגד נגד הטוב ולפגוע בו למען לא יצטרכו לזכור בכל עת את כשלונם או את אשמתם.
והנה, מסיבה זו אנו מקבלים את פסוקים 23-24:
כג. וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים.
כד. וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו; מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.
וַיְמָרְרֻהוּ: משמע, התנצח וגבור.
וָרֹבּוּ: משורש רבב, שמשמעו ירה [ראה תהילים יח 15: "וברקים רב", וכן איוב טז 13, ירמיה נ 29].
וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים: ניתן לראות במילים אלו את שנאת האחים ליוסף, והחיצים יכולים להתפרש כלשון הרע, רמיה ושטנה (תהילים סד 4, קכ 3-4), ומילות הדיבה שהאחים הביאו ליעקב נגד יוסף.
כמו כן ניתן לראות במשפט זה את התקופה הקשה אותה חווה יוסף מאז נלקח על ידי המדיינים, נמכר לישמעאלים ואז למצרים כעבד.
אשת פוטיפר העלילה עליו ובעקבות זאת יוסף בילה למעלה מעשר שנים בכלא מצרי בסבל רב (תהילים קה 17).
וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ: קשתו של יוסף ישבה ונאחזה בידיו בכוח רב. ז"א, יוסף יכול היה לענות לכל הפוגעים בו ולא נפל, אלא נשאר עומד איתן.
יוסף הבין את תכלית אלוהים באירועים בחייו – חכמה = כוח.
יוסף הבהיר זאת לאחיו ואמר להם שאינו נוטר להם טינה, כי הבין שרצון אלוהים היה בכך שירד מצרים וכך יהיה הכלי שנועד להציל את בני ישראל (בראשית מה 5, 7-8).
יוסף נתמנה למשנה למלך פרעה ואז לא נדרש יוסף להילחם נגד אף אחד מהרוצים ברעתו בעבר.
(תהילים קה 20-22, במדבר כד 21).
יוסף ישב על כסא רם כל כך לאורך זמן ארוך ביותר. מגיל שלושים ועד מותו בגיל 110, ז"א 80 שנה.
וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו: ידיו נתחזקו. ויפוזו = פזזו והתנועעו במהירות. סימן לכוח, חוזק ונחישות.
כאשר התיישבו בני ישראל בנחלותיהם, יצא לאפרים שם של לוחמים איכותיים (יהושוע יא 16-19).
מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: כל החוזק שעמד לרשותו של יוסף בא לו מאלוהי יעקב.
[ראה ישעיה מט 26, ס 16, תהילים קלב 5, והשווה "אביר ישראל" ישעיה א 24).
מכאן, ידי האל עזרו ליוסף במלחמתו עם אוייביו.
ראה מזמור תהילים יח 35: "…מלמד ידי למלחמה וניחתה קשת נחושה זרועותיי".
ראה גם תהילים קמד 1: "ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב, אצבעותיי למלחמה".
לא לחינם משתמש יעקב בכינוי "רועה ישראל", "אבן ישראל".
אנו יודעים שאלוהים אמנם רועה את עמו.
גם כינויו של משיח ישראל הוא הרועה הטוב (יוחנן יב). התואר "אבן" גם הוא משתייך למשיח. הוא "אבן מאסו הבונים שנהייתה לראש פינה – תהילים קיח.
גם בספר דניאל פרק ב, האבן שנזרקת על כף הרגל של הצלם מציינת את המשיח.
והנה, בכך שיוסף נשלח מצריימה, כאילו שלח אלוהים את הרועה את עמו…
יוסף הכין את הדרך לצאן של אלוהים ווידא שכל אחד מהם ירבוץ על מיי מנוחות.
דברי יעקב לבנו יוסף חייבים למצא מקום משכן של כבוד נצחי בחיינו.
חלקנו למדו על בשרם את עוצמת הקנאה או מילות הדיבה.
ישנם אלו אשר הלכו עם האדון כמופת, ולמרות זאת זכו לביקורות לא צודקות מבני אדם.
דוגמתו של יוסף חייבת להיות לנגד עינינו.
מקור כוחו לא היה כסף או דרגה אלא אביר יעקב – אלוהי ישראל.
יוסף לא החל לחיות חיי חסידות מאז נתמנה למשנה לפרעה, אלא מאז אנו זוכים לקרא אודותיו, וכן במהלך שנות הריקבון בכלא המצרי.
יוסף זכה לחיות חיים הנשענים בכל באלוהים, ולכן יכול היה לחוות את מלוא כוחו של אלוהים.
יוסף ספג מכות רבות, אך יכול היה לעמוד כמנצח כי איפשר לאביר יעקב להדריך ולקבוע את מהלכי חייו.
גם לנו היום מובטחים כל הנפלאות שעמדו לרשותו של יוסף.
גם בגופנו היום שוכן רוח הקודש – מלוא האלוהות – כדי להבטיח שננצח בכל מבחן רוחני.
בסופו של דבר הענין בידנו:
אם נאמין – נאמן! (ישעיה ז 9, דברה"ב כ 20). אם נאמין להבטחותיו של אלוהים ונציית לכל דברו באמונה, כי אז נחווה את כוחו בהתמודדות נפלאה בכל מבחן – וננצח!
מבט קדימה
בפסוקים 25-26 ממשיך יעקב לפרט את הברכות שעתיד יוסף וזרעו – אפרים ומנשה, לקבל מידי אביר יעקב.
כה. מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם.
כו. בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.
יעקב מדגיש שכל הברכות שלהן זוכה יוסף ועתידים לזכות בהם צאצאיו נובעים אך ורק מיהוה, שהרי הוא האלוהים של יעקב – אביו של יוסף.
בפסוק 25 יעקב משתמש במשפט הכולל מקביליות.
אל = שדי.
מאלוהים, משדי, נובעת העזרה והברכה. מכאן גם אותו אל הוא הכתובת לכל תפילותינו.
ממנו כל הברכות אשר צפונים בשמים, וכל הברכות מלמטה [ראה בראשית כז 28, 39, דברים לג 13, ראה בהיפוך – הושע ט 14: "רחם משכיל ושדים צומקים"]
הוא אלוהים הינו הריבון ושולט על כל מה שנמצא בבריאה, מתחת לרגלינו וממעל לראשנו.
הוא האלוהים הינו מקור הרביה והפוריות.
ברצונו תהיה הרחם פוריה וברצונו עקרה.
בחלק הנחלה של אפרים ומנשה נמצא איזור שכם. איזור זה משופע בגשמים ושדותיה פוריים. מיי התהום שם אינם נמצאים בעומק רב ולכן התבואה זוכה לרענון מיים דרך קבע.
בפסוק 26 יעקב משתמש במילים המקשות עלינו להבינן כראוי בקריאה ראשונה.
"…בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו".
האם יעקב באמת טוען שהברכות להן הוא זכה מאלוהים באופן אישי גדולות יותר מהברכות להם זכו אברהם ויצחק? הרי כל מה שהובטח לאבותיו בסופו של דבר ניתן לכל שאר הצאצאים שלהם…
ההקשר להמשך המילים אינו תומך בפירוש הזה.
המילה: הוֹרַי, מתקשרת לגבעות עולם (המשך הפסוק), ולכן צריכה להיות מובנת במשמעות של הרים, הררי-עד.
בברכה המקבילה בספר דברים לג 15-16 אנו מוצאים את התקבולת של הררי קדם – גבעות עולם [ראה גם חבקוק ג 6, תהילים לו 7 – צדקתך כהררי אל – ז"א, גדולים מכל דבר תחת השמים].
גם תרגום השבעים תומך בהבנה שמדובר בהרים ולא בהורים.
מכאן, ניתן להבין שיעקב אומר לבנו יוסף:
הברכות להן זכה אביך, גדולים יותר מגובה ההרים הגבוהים ביותר.
או, אם נפרש הרים כדימוי למלכים ומלכויות [דניאל ד, זכריה ד), כי אז, הברכות שלהן זכה אביך גדולות מכל ברכה שקיבל מלך או מלכות כלשהי.
למה הכוונה במילה תאווה במשפט? פ. 26.
עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם.
המילה תאווה מתורגמת בתרגום השבעים ל: ברכות. ז"א, ברכות גבעות עולם.
לפיכך על פי הבנה זו, נמצא שבברכת יעקב ליוסף חוזר השורש "ברך" שבע פעמים.
כך זוכה יוסף לברכה שלמה
אפשרות נוספת: עַד-תַּאֲוַת – עד קצות, כמו: "והתאוויתם לכם לגבול קדמה…" (במדבר לד 10).
מלבד יוסף וצאצאיו שהתברכו בברכות רבות כל כך, יודע כל ילדו של אלוהים הבוטח בדם כפרת החטאים של האדון ישוע, שאלוהים ברכו בכל ברכה רוחנית שבשמים. כך ציין שאול השליח באיגרתו למאמינים באפסוס:
"ברוך האלוהים אבי אדוננו ישוע המשיח, אשר ברך אותנו בכל ברכה רוחנית בשמים, במשיח…" (אל האפסים א 3)
למה הכוונה למילים בסוף פסוק 26:
"…תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו".
הברכות של אלוהים המיועדות ליוסף תהיינה לתפארתו, לגמול לו זוכה יוסף מאלוהים על חיי החסידות וההקרבה שהציג.
לפיכך, יוסף כאילו נבדל מאחיו שלא הגיעו לרמה כזו של רוחניות והכנעה. יוסף יוצא מוכתר מאחיו בכל בחינה (ראה שימוש במילה נזיר בספר איכה ד 7).
עלינו לזכור שמחליפו של משה, יהושוע בן נון הינו משבט אפרים – צאצא של יוסף!
לאורך הכתובים, השם אפרים משמש שם נרדף לכלל ממלכת ישראל (הושע יא 3, יב 1, ירמיה לא 9, 20).
בספר התגלות פרק ז 1-8 כתוב שאלוהים עתיד לחתום 12000 יהודים מכל אחד משבטי ישראל כדי לוודא שלא ייכחד זרע ישראל במהלך תקופת צרת יעקב בת 7 השנים.
ברשימה זו לא מוזכר שמו של אפרים, אך מוזכר שמו של מנשה ושל יוסף.
מכאן, תחת השם יוסף נמצא השם אפרים.
בספר יחזקאל מח הנביא מציין את חלוקת הארץ לנחלות במהלך מלכות המשיח ישוע בארץ במשך 1000 שנים.
בפסוקים 4-5 הנביא מציין את נחלותיהם של אפרים ומנשה.
כמו כן, בספר התגלות פרק כא מוזכרים שנים עשר שמות השבטים על שנים עשר שערי ירושלים הנצחית.
כשמסכמים את חייו של יוסף, כל שיכול אדם ירא אלוהים יכול להביע זה – תדהמה.
כמו דניאל, גם יוסף מהווה עדות אדירה לאמונה וחיי חסידות מגיל ינקות.
על אנשים שכאלו מתלבש הפסוק הנפלא שאמר שמעון פטרוס באיגרתו הראשונה בפרק ה פסוק 6:
"השפילו עצמכם תחת יד אלוהים החזקה, למען ירומם אתכם ביתו".
יוסף חווה שנים רבות של סבל, בתקופה בה לא היה בנמצא אפילו לא דף אחד כתוב של כתבי הקודש, ולמרות זאת, הוא חי את רצון אלוהים עד תום.
יוסף הכיר את אלוהים באופן אישי ואינטימי מתוך הנאמר לו מאביו ומתוך התנסותו האישית.
אלוהים לא היה חרש ואטום לקריאת ילדיו. כמו שאלוהים ענה וברך כל כך את יוסף כך הוא מוכן תמיד וער לברך כל אחד מאיתנו – הקורא לאלוהים בשם אביר יעקב, רועה ישראל – ישוע המשיח.
בנימין: בראשית מט 27:
כז. בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.
[עד = שלל (ישעיה לג 23)]
הצלחתו של בנימין תהיה כה רבה עד כי יוכל לחלוק את שללו עם אחרים.
הגענו לברכתו של יעקב לבנו הצעיר בנימין.
בנימין הינו הבן החמישי שיעקב מתארו כחיה – זאב.
יהודה – אריה
יששכר – חמור גרם
דן – נחש
נפתלי – איילה
ומן הסתם, מכיוון שיעקב מתאר את בנימין כזאב, הרי שמעשי צאצאיו יתאפינו באופי ובמעשי הזאבים.
בנימין היה בן אהוב מאוד על יעקב (מד 20). בנימין היה הבן השני של רחל, אשתו האהובה, ואשר בעת לידתה אותו, נפחה את נשמתה.
יעקב גם אהב במיוחד את יוסף, ומן הסתם לא התפלא כאשר ברכתו ליוסף הייתה כה מרנינה.
יעקב יכול היה לצפות שגם הברכה לבן האהוב השני מרחל תהיה דומה לקודמתה, אך לא כך קרה.
העובדה שיעקב ניבא את המילים הללו על בנימין מהווה הוכחה שרוח אלוהים הייתה זו שדיברה דרך יעקב.
האם נבואתו של יעקב התגשמה בבן בנימין וגם בצאצאיו?
הבה נסקור את חיי הבן בנימין ואת חיי צאצאיו!
בנימין הבן:
לאחר שרחל ילדה את יוסף, היא בקשה מאלוהים שיוסיף לה בנים נוספים. אלוהים ענה לרחל והיא ילדה את בנימין.
לידת בנימין היתה מעורבת בשמחה וביגון.
שמחה על הולדת הבן, אך יגון על מות אימו רחל בעת הלידה (לה 16-20).
טז. "…וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.
יז. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן.
יח. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ: בֶּן-אוֹנִי; וְאָבִיו, קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין.
יט. וַתָּמָת רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.
כ. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל-קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם."
מילותיה האחרונות של רחל כשראתה את בנה יוצא מרחמה היו השם שבחרה להעניק לבן הזה: בן-אוני.
המילה "און" בכתבי הקודש זוכה למשמעות כפולה.
בספר דברים כו 14 ובספר הושע ט 4 המשמעות של המילה "און" היא – עוני, סבל.
לעומת זאת, בספר בראשית מט 3, שמות טו 6 משמעות המילה "און" היא כוח.
אם כן, למה בדיוק מתכוונת רחל?
יעקב בעלה לא אימץ את השם שבחרה רחל ובחר לכנות את הבן – בנימין.
מכאן ניתן להסיק שתי מסקנות.
א. יעקב בחר שם מקביל ומכאן בנימין מציין את הבן המתקשר לכוח.
ב. יעקב לא הסכים עם השם האפל שבחרה רחל ובחר בשם המציין את ההיפך מבן-אוני.
לאחר שעשרת האחים אמרו ליעקב שיוסף נטרף על ידי חיה רעה, היה זה בנימין הקטן שהיה לצד אביו והיה לו לנחמה.
כאשר האחים ירדו מצריימה לשבור שבר, היה זה בנימין שנשאר עם אביו יעקב בכנען (מב 4).
כאשר דרש יוסף (לפני שהזדהה לאחריו), להביא את בנימין למצרים, יעקב זעק על מר גורלו (מב 36).
כאשר יוסף טמן את הגביע בשק של בנימין, הדבר נעשה מתוך ידיעה שלבנימין מעמד מיוחד בעיני אביו (מד 1-13).
מכאן, השם: בנימין, התגשם כבר בחיי הילד בנימין בשלבים הראשונים בחייו.
בעוד בנימין הבן זכה לקרבה מיוחדת מאביו, והינו מוצג כבן למופת בחייו, הרי שהתנהגות צאצאיו אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות אביהם מולידם.
בנימין השבט:
תיאור בנימין כזאב טורף נראה כמתאים ביותר לצאצאיו של בנימין הבן.
אך לפני שנתאר את מעשי הצאצאים, הבה נציין את מיקומו הגיאוגרפי של שבט בנימין.
על פי הכתוב בספר יהושוע יח 11-28, נחלת בנימין מהווה חיץ בין שני שבטים אדירים: אפרים ויהודה.
גבולו הצפוני של בנימין הינו הגבול הדרומי של שבט אפרים, וגבולו הדרומי של בנימין הינו הגבול הצפוני של נחלת יהודה.
כתבי הקודש מציינים על פני דפים רבים את האירועים שהתרחשו במספר ערים שנכללים בתוך נחלת שבט בנימין: יריחו, בית-אל, גבעון, רמה ומצפה.
יתרה על כך, העיר ירושלים אינה כלולה בתוך נחלת שבט יהודה, כפי שרבים נוטים לחשוב, אלא בתוך נחלת שבט בנימין (יהושוע יח 28).
בספר דברים פרק לג 12 משה מברך את בנימין במילים הבאות:
יב. לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד יְהוָה, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן.
המילים הנפלאות הללו נחשבות בעיני רבים למקבילות לאלו שנאמרו על העיר ירושלים.
אלוהים שוכן על ובתוך עיר זו.
מכאן, כבר בשלב מוקדם אלוהים ציין שכינתו המיוחדת בתוך נחלת בנימין.
יעקב מציין את בנו בנימין כזאב טורף:
כז. בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.
כשבוחנים את הנאמר על בני בנימין בכתבי הקודש, מגלים שרבים מהם אכן התנהגו כזאבים טורפים.
באומרי זאבים טורפים, אינני מתכוון בהכרח שכל הדוגמאות מתייחסות לאנשים רעים ושליליים.
האישיות המיוחדת הראשונה משבט בנימין הוא: אהוד בן גרא (שופטים ג 12-30).
אהוד הוכיח את גבורתו בכך שבעצמו וללא כל עזרה, התנקש בעגלון מלך מואב. הפעולה הוכיחה את האומץ וההתמדה במטרה של אהוד בן גרא.
אהוד הגיע במסווה למלך, ומכיוון שהיה שמאלי, שומרי המלך לא הבחינו בכלי הנשק שהיה מוסתר בצד האחר של גופו.
פעולתו של אהוד הניבה 18 שנים של חירות עבור בני ישראל.
אהוד בן גרא היה איטר יד ימין, ז"א, שמאלי. תכונה זו תוכיח את יעילותה או אכזריותה בהמשך.
נראה מוזר שבני בנימין דווקא יהיו – שמאליים (שופטים כ 15-16).
ישנם הרואים בשופט הבא אחר אהוד בן גרא – שמגר בן ענת, גם כן בן בנימין שחי בענתות.
בנוסף, גם דבורה הנביאה ישבה תחת עץ התמר בין הרמה ובין בית-אל בהר אפרים (שופטים ד 5, יהושוע יח 22, 25).
הרמה ובית אל הינם ערים בנחלת שבט בנימין, ומכאן הסברה שדבורה הנביאה גם כן משבט בנימין.
מקרה מזעזע שהתרחש על ידי בני בנימין ותוצאתו המחרידה על כלל השבט מבהירים יותר מכל את הסיבה לתיאור בנימין לזאב טורף.
האירוע המעורר אימה מתואר בספר שופטים יט וידוע לכל בשם: פילגש בגבעה.
האירוע המחריד התרחש בעת אפלה בחיי עם ישראל. מדובר בתקופה בה לא היה שליט על העם וכל איש עשה כישר בעיניו (שופטים יז 6, כא 25).
הנה תמצית המקרה:
איש לוי שהתגורר בירכתי הר אפרים, לקח לו אישה פילגש מבית לחם יהודה.
הפילגש זנתה וברחה לבית לחם אל בית אביה.
איש הלוי הלך לבית לחם כדי להשלים עם הפילגש ולהחזירה לביתו.
לאחר שהושג שלום בין השניים, החלו לחזור אלו ברגל לביתם שבירכתי הר אפרים.
בדרכם, ברדת החשכה, בחרו הזוג ללון בתוך מושב יהודים – גבעה, ולא בין נוכרים.
ז"א, עיר בתוך נחלת בנימין.
איש זקן שפגש את הזוג אירח אותם בביתו.
בלילה התאספו בני בליעל משבט בנימין ודרשו לדעת את האורחים.
האירוע הסתיים בכך שאותם בני בליעל אנסו את האישה של הלוי ובעקבות ההתעללות בגופה, היא נפחה את נשמתה.
איש הלוי ביתר את גוף פילגשו ושלח חלק מגופתה לכל אחד משבטי ישראל.
כל שבטי ישראל הזדעזעו ועלו על שבט בנימין כדי לדרוש את האנשים שידם הייתה במעשה.
בני שבט בנימין סרבו להסגיר את הפושעים והגנו עליהם בכל מחיר.
בקרב בין כלל השבטים נגד בנימין, הצליחו מספר מאות בודדים של לוחמים עזים ומיומנים במיוחד להרוג מעל 40000 מבני ישראל (שופטים פרק כ).
במערכה האחרונה, הפסידו בני בנימין. הקרב הסתיים בכך שכמעט נכחד שבט בנימין לחלוטין. רק 600 מבני השבט שרדו.
ניתן לומר ששבט בנימין טרף בתחילה, אך בסוף האירוע השבט נטרף עד לכמעט כליה.
בסוף האירוע הבינו שאר השבטים ששבט בנימין עלול להיכחד מעל פני האדמה.
שופטים פרק כא: ראשי השבטים החליטו לקחת נשים בתולות מיושבי יבש גלעד, כי אלו לא התאספו עימם כדי להילחם נגד אנשי בנימין. 400 נשים בתולות נמצאו בין יושבי יבש גלעד.
היה צורך בנשים נוספות לשארית אנשי בנימין.
מכיוון שבני השבטים נשבעו שלא יתנו דבר לבנימין, לבסוף נמצאה הפשרה.
בני בנימין "יחטפו" מבנות בית-אל בעת שהם חוגגים את החג בשילה, וכך לא יואשמו בני השבט בהפרת השבועה שנשבעו.
ואומנם, שאר הבנות הנחוצות לקיום שבט בנימין "נחטפו" בשילה בעת החג.
הדמות הידועה הנוספת משבט בנימין היא שאול בן קיש.
כאשר שמואל אמר לשאול כי הוא עתיד להיות המלך, ענה לו שאול ואמר: [שמ"א ט 21].
כא. וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה?
מכאן, משפחת קיש היו מן הניצולים משבט בנימין. בעת בה שאול נבחר להיות למלך על ישראל, שבט בנימין עדיין לא גדל למימדים כמו שאר השבטים ולכן אמר שאול את שאמר.
שאול בן קיש הצטייר לנו כאיש עניו כאשר משח אותו שמואל למלך, אך עד מהרה התגלה אופיו האמיתי.
שאול בן קיש התגלה כאדם המזלזל באלוהים ובילדי אלוהים הנאמנים.
שאול אימץ לעצמו זכויות יתר כמלך ועשה הכל ובכל מחיר כדי לשמור את כסאו לעצמו ולצאצאיו.
שאול לא היה ירא אלוהים.
הוא לא היה מהסס להרוג את שמואל לו היה יודע ששמואל הולך להמליך את דוד למלך (שמ"א טז).
שאול רדף אחר דוד וניסה בכל דרך לרצחו.
שאול ציווה לרצוח את כל הכוהנים בעיר נוב כי חשב שהם משתפים פעולה עם דוד. שאול עשה זאת למרות שהכהן אמר לו שאין לו ולאף אחד מהכוהנים שום חלק במזימה כלשהי.
מעבר לאופיו הבעייתי, שאול היה מצביא מוכשר.
הוא נלחם באומץ נגד אוייביו (שמ"א יא 1-11, יד 47).
יהונתן בנו של שאול גם כן היה גיבור ללא חת (שמ"א יד). שלא כמו אביו, יהונתן היה איש ירא אלוהים שחפץ לעשות את רצון אלוהים (שמ"א יד 6,12).
כמה חבל שאיש זה שילם בחייו רק בגלל פועלו הפסול של אביו.
איש בנימין מפורסם נוסף הוא ללא ספק אבנר בן נר, בן דודו של שאול ושר צבאו.
אבנר בן נר רצח באכזריות את עשהאל, ולבסוף נרצח בעצמו על ידי יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד (שמ"ב ג 27).
שבע בן-בכרי משבט בנימין היה גם בין אלו שניסו למרוד בדוד. איש זה מצא את מותו על ידי בני אבל-בית-מעכה (שמ"ב כ 1-22).
שמעי בן גרא, ממשפחת אהוד בן גרא, היה זה שקילל את דוד במהלך מנוסתו מבנו אבשלום (שמ"ב טז 5-13). שמעי זה הומת בהוראת שלמה המלך (מל"א ב 44-46).
אנו פוגשים שוב את צאצאי בנימין בערבו של ספר התנ"ך – את אסתר ומורדכי במגילת אסתר.
מורדכי ואסתר היו צאצאים ממשפחת קיש, ממשפחתו של המלך שאול.
והנה, מורדכי סיים בהצלחה את מה ששאול כשל לעשות.
המן היה מן העמלקים.
שאול המלך לא ציית לאלוהים ולא השמיד את העמלקים כפי שציווהו אלוהים.
שאול גם שיקר לשמואל כשאמר לו שרק אגג מלך עמלק נשאר בחיים.
עובדה היא שדוד נלחם עם עמלקים רבים לאחר ששאול נהרג.
המן היה צאצא מהעמלקים ששאול לא השמיד. והנה, כאשר אנו לא מקיימים את מצוות אלוהים ככתבה וכלשונה, ספיחי חוסר הציות עלולים להתרומם ולהוות בעיה קשה ביותר לנו או לצאצאינו.
אלוהים בחסדו ריחם על מורדכי, אסתר וכלל העם היהודי, ואיפשר את מות המן ובני משפחתו.
כך בדרך מופלאה ניתן לראות איך התגשמה נבואתו של האב יעקב לבנו בנימין (בראשית מט 27):
בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.
בצעירותו בנימין טרף, אך גם בערבו של תקופה הוא זוכה לברכה של נצחון אוייביו.
ישנו אדם מעניין במיוחד נוסף שהינו צאצא לשבט בנימין ומעשיו חרוטים היטב על ספרים רבים בכתבי הקודש. שמו שאול השליח.
לשאול השליח שם זהה למלך שיצא משבט בנימין, אך אחריתם שונה בתכלית.
שאול מתאר עצמו באיגרת אל הרומים פרק ט במילים אלו:
"…הרי גם אני בן עם ישראל, מזרע אברהם ומשבט בנימין."
ובאיגרת אל הפיליפים ג 5:
"…נמלתי בהיותי בן שמונת ימים. ממוצא ישראל אנוכי, משבט בנימין, עברי מן העברים…"
גם שאול זה החל את חייו על דפי כתבי הקודש כאיש נמרץ, חדור גאווה דתית, ומוכן להסיר מעל פני האדמה, ובאכזריות רבה, כל מי שלדעתו אינו אוחז באמונה כמוהו (מע"ש ח 3, ט 1-2).
שאול רדף אחר המאמינים בישוע והביא צער, אבל וכאב לבתים רבים של ילדי אלוהים.
לאחר שהאדון ישוע המשיח פגש את שאול בדרך לדמשק, השתנו חייו של שאול.
האדון בחר בו להיות שליח והעניק לו כוחות לעשות אותות ומופתים כדי לאמת את מסר הבשורה שבפיו (קור"ב יב 12).
שאול השליח הלך לקצווי האמפריה הרומית כדי לבשר את בשורת הישועה של ישוע המשיח.
שאול השליח היה כלי מופת ביד אלוהים, וכבוד רב ופאר קיבל אלוהים על ידי ציותו של שאול משבט בנימין.
שאול השליח לא שכח את מעשיו הראשונים, וניצל כל הזדמנות להודות לאלוהים עבור חסדו, רחמיו וסליחתו (מע"ש כב 4, כו 9-10).
אותו אחד שהיה האוייב מספר אחד של אלוהים, הפך להיות השליח מספר אחד של האדון ישוע.
כל כך הרבה מילדי אלוהים חבים כה רבות לשאול, אשר בזכות כתביו והסבריו הם מבינים את הבשורה ואת כתבי הקודש בדרך כה ברורה ומשנת חיים.
גם מרטין לותר, הגיע למסקנות שלו לגבי הכנסיה הקתולית לאור כתביו של שאול השליח.
ניתן לומר אם כן, שבנימין אכן הוציא ממותניו אנשים עזי נפש המסוגלים לדברים גדולים.
בחסד אלוהים יכולים כוחות ועוצמות אלו להיות מנותבים לטוב ולא לרע.
כז. בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.
הצלחתו של בנימין תהיה כה רבה עד כי יוכל לחלוק את שללו עם אחרים.
אמת ונכון. הברכה שצאצאי בנימין הביאו לבני האדם עדיין מחולקים "בפי" רבים.