דניאל הנביא – פרק א'
צעירים יהודים בתרבות פגנית
מסעו הראשון של נבוכדנאצר לירושלים א' 1-2
"בשנת שלוש ליהויקים מלך יהודה בא נבוכדנאצר מלך-בבל ירושלים ויצר עליה: ויתן אדני בידו את-יהויקים מלך-יהודה ומקצת כלי בית-האלהים ויביאם ארץ-שנער בית אלהיו ואת-הכלים הביא בית אוצר אלהיו."
במזרח התיכון רעמו תופי המלחמה. מצרים ובבל, שתי מעצמות-העל של שלהי המאה השביעית לפנה"ס, התחרו ביניהן על השליטה בחלק זה של העולם. תוך זמן קצר היו עתידות שתי המעצמות האלו להתדרדר אלי קרב עקוב מדם. קרב זה אכן התרחש בתחילת הקיץ של שנת 605 לפנה"ס, כאשר צבא בבל, תחת פיקודו של יורש-העצר נבוכדנאצר, תקף את הצבא המצרי בכרכמיש, הממוקמת במעלה נהר הפרת. הבבלים ניצחו את המצרים,[1] ואלה נאלצו לסגת דרומה, לעבר מצרים. נצחון זה העביר את השלטון בארץ-ישראל לידי הבבלים. וכך, בחודש אוגוסט של שנת 605 לפנה"ס, עברה ירושלים[2] לשליטתו של נבוכדנאצר.
בחמישה-עשר או בשישה-עשר בחודש אוגוסט מת בבבל נבופילאסר המלך, אביו של נבוכדנאצר.[3] נבוכדנאצר מיהר הביתה לדרוש את הכתר. הוא הוכתר למלך על בבל ביום הגיעו, בשישה או בשבעה בספטמבר (בשנת 605 לפנה"ס).[4] במסעו האחרון לבבל לקח עמו נבוכדנאצר כלים מבית המקדש שבירושלים כשלל, וכן את עילית הנוער היהודי בשבי. דניאל ועמיתיו היו בין שבויים אלה.
נבוכדנאצר הציב את כלי האלהים באסגילה, מקדשו של מרדוך, מלך האלים של בבל.[5] המלך עשה זאת כנראה משתי סיבות. ראשית, הוא רצה להביע את תודתו לאלילו אשר זיכה אותו בנצחונות האחרונים. כלי אלהים שימשו כמנחה לאלילו מרדוך. שנית, הוא רצה לפאר את מרדוך ולהשפיל את אלהים, בהדגישו שאלוהי ישראל כפוף למרותו של אלוהיו. לפי הלך המחשבה הפגנית, לא יכול היה עם לזכות בנצחון על עם אחר אלא אם היה אלוהיו בעל עוצמה מרובה מזו של אל העם היריב. פעולה זו של נבוכדנאצר סיפקה לאלוהי ישראל הזדמנות מצוינת להפגין שני דברים. ראשית, אלהים איננו נתון לשליטת אלילים כלשהם, הוא אל-עליון וריבון על כל היקום. שנית, אלהים, ולא מרדוך, נתן לנבוכדנאצר את הנצחון (הערה: פסוק 2 מצהיר בבירור כי אלהים הוא אשר נתן את מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים בידי נבוכדנאצר. הוא עשה זאת כדי ליצור נסיבות בהן תופגן ריבונותו).
דניאל ושלושת רעיו היהודים (א 3-7)
"ויאמר המלך לאשפנז רב סריסיו להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן-הפרתמים: ילדים אשר אין-בהם כל-מאום וטובי מראה ומשכילים בכל-חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים: וימן להם המלך דבר-יום ביומו מפת-בג המלך ומיין משתיו ולגדל שנים שלוש ומקצתם יעמדו לפני המלך: ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה: וישם להם שר הסריסים שמות וישם לדניאל בלטשאצר ולחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעזריה עבד נגו:"
לאחר הכתרתו, ציוה נבוכדנאצר על אשפנז רב סריסיו להביא את מיטב הנוער היהודי להיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים. בני-נוער אלה היו ממשפחות המלוכה והאצולה ביהודה. זוהי התגשמותה נבואה קדומה, בה נאמר שצאצאי בית המלוכה מיהודה ילקחו בשבי לבבל, ויהיו שם לשרים בהיכל מלך בבל (ישעיה ל"ט 7). בני-נוער אלה היו בני חמש-עשרה עד עשרים,[6] כושרם הגופני היה מעולה, הם היו יפים למראה ובעלי מנת משכל גבוהה. המשימה אשר הוטלה על מוריהם היתה ללמדם את השפה ואת כתב הכשדים. הכשדים היו בני שכבה חברתית עילית ומיוחסת, אחת מתוך מספר שכבות כאלו. שכבה זו היתה רבת-ההשפעה ביותר בממלכה, ומלכי בבל היו שייכים אליה.[7] קרוב לודאי שהכשדים כתבו רבות על נושאים שונים, וכנראה שהנוער היהודי למד תחת השגחתם נושאים שונים, כגון: אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מתמטיקה, היסטוריה, מיתולוגיה, חקלאות, ארכיטקטורה, ואת השפות הקדומות של בבל.[8] הם קיבלו את החינוך המעולה ביותר שניתן היה לרכוש בבבל. הלימודים נמשכו כשלוש שנים והכשירו את הנערים להיות שרים בשרות המלך.
מנהג מזרחי היה להאכיל את השרים שבהיכל המלך במיטב המאכלים ולהשקותם ביין משולחן המלך.[9] הואיל ובני-הנוער הללו היו מיועדים לשרת כשרים בהיכל המלך, ציווה נבוכדנאצר שזכות זו תיפול גם בחלקם.
מבין הנערים היו ארבעה אשר שמותיהם העבריים פארו את שם ה', אלוהי ישראל. משמעות השם דניאל היא ה' שופט. חנניה משמעו ה' חנון. מישאל מביע את השאלה מי כאלהים? משמעות עזריה היא ה' עזר.[10] לא חלף זמן רב והבבלים שינו את שמותיהם של הארבעה, והם קיבלו שמות חדשים, בבליים, שנועדו לפאר את אלילי בבל. דניאל קיבל את השם בלטשאצר (בל מגן על חייו) על-שם בל, שהיה אל בבלי רם מעלה. חנניה קיבל את השם שדרך (ציוויו של אקו) על שם אל הירח, אקו. "מישאל" שונה ל"מישך" (מי ישווה לאקו?). עזריה נקרא עבד נגו (עבדו של נבו) על שם האל נבו (נגו הנו איות שגוי של נבו).[11] שינוי השמות נועד כנראה לעזור בתהליך שטיפת המוח אשר עברו נערים אלה במהלך לימודיהם. מעתה ואילך אל להם לחשוב עוד כיהודים או להשאר נאמנים לה'. עליהם לחשוב כבבלים ולהיות נאמנים לאלי בבל.
הלחץ על הנערים להכנע לתרבות הבבלית הפגנית היה עצום. הם השתייכו לאומה נכבשת ומושפלת. הם נעקרו ממשפחותיהם, מחבריהם ומסביבתם, ומכל אשר העניק בטחון או משמעות לחייהם. הם הובלו מרחק רב, לסביבה ולאוירה שהיו זרות להם לחלוטין, ואשר בה היו מיעוט קטן. ניתן לנערים להבין שאלוהיהם הושפל ושהוא חסר כל כח. הם לא היו אלא נערים צעירים שאלוהיהם הושפל, נתונים תחת מרותו של השליט החזק ביותר בתבל. הוענקה להם ההשכלה המעולה ביותר על-ידי מורים אשר לא ידעו את אלהים ואשר נחשבו למלומדים ביותר בעולם. היה זה מצב מסוכן. החינוך שקיבלו חשף אותם לנושאי-לימוד המנוגדים לאלהים, כגון אסטרולוגיה ומיתולוגיה אלילית. אולם עם זאת הם מצאו עצמם בתנאים ובנסיבות שיכלו לזכותם במשרות ממלכתיות רמות, במידה והיו משתפים פעולה עם השלטונות. ניתנה להם זכות גדולה, לכאורה, לאכול משולחן המלך. עם שינוי שמותיהם, הוסר סממן הזהות העיקרי שלהם, אותו נשאו מיום לידתם. האם מחויבותם לה' חזקה דיה כדי לעמוד כנגד לחץ כזה? המבחן לא אחר לבוא, והוא היה תוצאה של אחד מגורמי הלחץ שהופעלו על הנערים – מאכלי שולחן המלך.
אכילה משולחנו של מלך גוי הציבה בעיה כפולה בפני יהודי הנאמן לאלהים. ראשית, אוכל זה הכיל מרכיבים האסורים על היהודים על פי תורת משה. שנית, מזון המלכים הוקרב כקורבן לאלים הבבלים לפני שנאכל.[12] בעיני הבבלים, אכילת מזון משולחן המלך היתה שקולה להשתתפות בעבודת האלילים. לכן, אם יאכל יהודי משולחן המלך, יראה הדבר כאילו זנח את ה' לטובת האלילים.
התנזרותם של דניאל ורעיו (א 8-16)
"וישם דניאל על-ליבו אשר לא-יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל: ויתן האלהים את-דניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים: ויאמר שר הסריסים לדניאל ירא אני את-אדני המלך אשר מינה את-מאכלכם ואת-משתיכם אשר למה יראה את-פניכם זועפים מן-הילדים אשר כגילכם וחיבתם את-ראשי למלך: ויאמר דניאל אל-המלצר אשר מינה שר הסריסים על-דניאל חנניה מישאל ועזריה: נס-נא את-עבדיך ימים עשרה ויתנו-לנו מן-הזרעים ונאכלה ומים ונשתה: ויראו לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים את פתבג המלך וכאשר תראה עשה עם-עבדיך: וישמע להם לדבר הזה וינסם ימים עשרה: ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן-כל-הילדים האוכלים את פתבג המלך: ויהי המלצר נשא את-פתבגם ויין משתיהם ונתן להם זרענים:"
ארבעת הנערים היהודים עמדו בפני דילמה. אם יאכלו מפתבג המלך, הם יעלו את חמת ה', אך אם לא יאכלו, הם יסתכסכו עם שוביהם. הם יכלו לנסות להתחמק מלקיים את מצוות ה' בתירוצים שונים. הם יכלו לאמר: "בדרך-כלל יש לשמור את תורת ה', אבל אנו נמצאים עכשיו במצב מיוחד. מובן שה' איננו מצפה לציות מוחלט בנסיבות אלה." הם יכלו לטעון: "בה' האשמה. אם לא היה הוא מעמיד אותנו במצב נורא זה, לא היינו צריכים להפר את תורתו." הם יכלו לחשוב: "אם נאכל מפתבג המלך נמונה למשרות ממלכתיות, ואז תהיה לנו השפעה רבה יותר לטובת ה'. אלהים בוודאי מחשיב הזדמנות כה גדולה לשרת אותו יותר מאשר ציות לתורתו." כמו כן, יכלו להגיד: "אם נמרה את מצוות המלך, הדבר יעלה לנו בחיינו. מובן שבעיני ה' חיי אדם חשובים יותר מציות מוחלט." ולבסוף, יכלו לטעון: "אם לא נאכל מפתבג המלך, זה עלול לעלות לסריסים, הממונים על תזונתנו, בחייהם. האם אין עלינו לאכול כדי לשמור על חיי הממונים עלינו? האם אין האהבה חשובה יותר מהציות לציווי האלוהי?"
למרבה השמחה לא התפתו ארבעת הנערים לתירוצים כאלה. דניאל החליט לא לטמא עצמו במזונות המלך. נראה ששלושת רעיו נהגו גם הם כמוהו. כשהחליט דניאל לציית לה' הוא לא נהג בקנאות פנאטית, שהייתה שופכת אור שלילי על אלוהי ישראל. במקום זאת הוא נקט בדרך הפעולה המקובלת. הוא פנה לשר הסריסים וביקש ממנו רשות להימנע מפתבג המלך. הוא הסביר בכנות מלאה את משאלתו.
באופן ריבוני עורר ה' את שר הסריסים לכבד את משאלתו של דניאל. למרות שהשר רצה למלא את מבוקשו של דניאל, לא היה יכול לעשות כן מכיוון שמעשה שכזה עלול לעלות לו בחייו. שר הסריסים חשש שאם יימנעו ארבעת הנערים מלאכול מפתבג המלך, המלך יבחין בבריאותם הלקויה בבוא העת לבחון אותם.
דניאל הבין שדאגתו העיקרית של שר הסריסים נתונה למראם החיצוני של הנערים, ולכן פנה למלצר אשר מונה על-ידי שר הסריסים בבקשה: "נס את עבדיך ימים עשרה ויתנו לנו מן הזרועים ונאכלה ומים ונשתה. ויראו לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים את פתבג המלך וכאשר תראה עשה עם עבדיך". היה זה צעד באמונה לגבי דניאל ורעיו. הם האמינו שאלהים יכבד את צייתנותם לו.
ה' כיבד את עמדתם באופן ריבוני. הוא גרם למלצר להסכים למבחן. בתום עשרת הימים נראו ארבעת הנערים טוב יותר מבחינה בריאותית משאר הנערים. כתוצאה מכך, לא חויבו ארבעת הנערים לאכול מפתבג המלך.
התקדמותם של ארבעת הנערים היהודים
וכניסתם לשרות המלך (א 17-21)
"והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל-ספר וחכמה ודניאל הבין בכל-חזון וחלומות: ולמקצת הימים אשר-אמר המלך להביאם ויביאם שר הסריסים לפני נבוכדנצר: וידבר אותם המלך ולא נמצא מכולם כדניאל חנניה מישאל ועזריה ויעמדו לפני המלך: וכל דבר חכמת בינה אשר-ביקש מהם המלך וימצאם עשר ידות על כל-החרטומים האשפים אשר בכל-מלכותו: ויהי דניאל עד-שנת אחת לכורש המלך."
בעזרת ה' הצטיינו דניאל וחבריו בלימודים. הוא חנן אותם בחוכמה להבחין בין אמת ושקר. לדניאל נתן האלהים את המתנה להבחין בין חלומות וחזיונות אמיתיים ושקריים, ואת יכולת לפרש את האמיתיים בדייקנות. יכולת זו היתה מכרעת לגבי מאמין בה' החי בארץ שבה לחלומות ולחזיונות משמעות כה רבה.
לאחר שלוש שנות חינוך, הובאו כל התלמידים לפני המלך נבוכדנאצר למבחן. דניאל ושלושת רעיו עלו על כל האחרים בהשגיהם במידה כזאת שמונו מיד לשרות המלך. הם אפילו עלו בחכמתם עשרות מונים על החרטומים והאשפים. לא היה זה הודות לכישוריהם הטבעיים, אלא בזכות היכולת שהעניק להם אלהים.
למרות שדניאל וחבריו צייתו לה' במקום למלך, הם קודמו למשרות ממלכתיות. ריבונות ה' היתה מספקת להביאם לעמדה זו, וזאת ללא צורך לנקוט בתירוצים שכלתניים מוטעים לחוסר ציות לרצון ה'. נסיון זה הוכיח שעבד ה' צריך לציית לאלוהיו ללא תלות בנסיבות ולהניח את התוצאות לאלהים.
לפי פסוק 21 המשיך דניאל לשרת עד שנתו הראשונה של כורש, מלך פרס ומדי. אין זה סותר את הנאמר בפרק י' פסוק 1, שם כתוב שדניאל קיבל מסר אלוהי בשנת שלוש לכורש. בפסוק 21 לא נאמר שדניאל מת בשנת אחת למלך כורש. הפסוק רק חותם את ההקדמה ההיסטורית של הספר. השנה הראשונה של כורש בישרה את קץ השלטון הבבלי. הפסוק אומר, אם כן, שדניאל שרד במשך כל תקופת השלטון הבבלי, למרות כל התככים של משטר זה. זוהי עדות נוספת לריבונות אלהים.
[1] Samuel J. Schultz, The Old Testament Speaks (New York: Harper & Brothers, Publishers, 1960), pp. 233-34.
[2] Ibid., p. 234.
[3] Ibid.
[4] Ibid.
[5] Charles Boutflower, In And Around The Book Of Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1963), pp. 93, 133.
[6] C. F. Keil, Biblical Commentary On The Book Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1959), p. 73.
[7] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, pp. 35-36.
[8] T. G. Pinches, “Chaldea, Chaldeans,” The International Standard Bible Encyclopedia, general editor, James Orr (5 vols.: Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1957), I, 591.
[9] Edward J. Young, The Prophecy Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1970), p. 42.
[10] John F. Walvoord, Daniel (Chicago: Moody Press, 1971), p. 36.
[11] Ibid., pp. 36-37.
[12] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 44.