דניאל הנביא – פרק ד'
הפגנת שלטון ה' על מלכי הגויים
הכרזתו המלכותית של נבוכדנאצר ג' 31-33
"המלך נבוכדנצר אל כל העמים, האומות והלשונות הדרים בכל הארץ. שלומכם ירבה! טוב בעיני לספר את האותות ואת הנפלאות שעשה אתי אל עליון. מה גדולים אותותיו ומה עצומות נפלאותיו! מלכותו מלכות עולם וממשלתו לדור ודור."
עקב ההתרחשויות המתועדות בפרק ד', הפיץ נבוכדנאצר כרוז מלכותי בעניין. הוא עשה זאת על-מנת ללמד את עמו את אותו הלקח שאלהים לימד אותו – מלכות אל עליון ריבונית מעל האדם והיא תיכון לעד, בניגוד לממלכות אנוש. כרוז מלכותי זה מתועד בפרק ג' 31 – ד' 34. פרק זה הוא יחיד ומיוחד, כי הוא מכיל את דברי המלך עצמו.
שתי ראיות מוכיחות שפרק זה הוא אכן דברו של נבוכדנאצר. ראשית, הסגנון הספרותי של הפרק דומה לסגנון כתובות עתיקות המיוחסות לנבוכדנאצר.[1] שנית, אופי המלך, כפי שהוא מתבטא בפרק, עולה בקנה אחד עם תיאורים עתיקים של האיש.[2]
חלומו של נבוכדנאצר (ד' 1-15)
"אני נבוכדנצר שלוו הייתי בביתי ורענן בהיכלי. ואראה חלום שהפחידני. הרהורי על משכבי וחזיונות ראשי הבהילוני. אז צויתי שיביאו לפני את כל חכמי בבל, כדי שיגידו לי את פתרון חלומי. אז באו החרטומים, האשפים, הכשדים והקוסמים וסיפרתי להם את החלום, אך הם לא הודיעו לי את פתרונו. ויכנס אלי אחרון דניאל, אשר שמו בלטשאצר כשם אלהי, איש אשר רוח אלהי-קדש בו, ואספר לו את חלומי: בלטשאצר, רב החרטומים, יודע אני כי רוח אלהי-קדש בך וכל סתום לא ייקשה עליך. זו חזות החלום שראיתי. אמור לי את פתרונה. על משכבי ראיתי את חזיונות ראשי, והנה אילן באמצע הארץ אשר רב גבהו. וייגדל האילן ויחזק וגבהו הגיע עד השמים והוא נראה עד קצה כל הארץ. עפאיו יפים ופריו רב. ויהי בו מזון לכל. בצילו חסו חיות השדה ובענפיו שכן עוף השמים וממנו נזון כל בשר. ראה ראיתי בחזיונות ראשי על משכבי, והנה מלאך קדוש ירד מן השמים, ויקרא בקול רם וכן אמר: כירתו את האילן וקצצו את ענפיו, השירו את עפאיו ופזרו את פריו. תברח החיה מתחתיו והעוף מענפיו. אך עיקר שרשיו בארץ השאירו, כבול באסור ברזל ונחושת בדשא השדה. מטל השמים יירטב ועם החיות יהיה חלקו בעשב שעל פני הארץ. לב-האדם ישתנה בו ולב-חיה יינתן לו ושבעה עידנים יעברו עליו. בגזרת מלאכים נחרץ המעשה ובמאמר קדושים נהיה הדבר, למען ידע כל חי כי שולט האל העליון בממלכת בני-האדם. לאשר יחפוץ יתננה ואת השפל באנשים יקים עליה. זה החלום שחזיתי אני המלך נבוכדנצר. ואתה, בלטשאצר, אמר לי את פתרונו. כל חכמי ממלכתי לא יוכלו להודיעני את פתרונו, אבל אתה יכול, כי בך רוח אלהי-קדש."
במחצית השניה של תקופת מלכותו של נבוכדנאצר, בעת שנח ממלחמותיו וזכה לשגשוג מבית, חלם המלך חלום שהטריד מאוד את מנוחתו.[3] נבוכדנאצר קרא לפניו את כל חכמי בבל, סיפר להם את תוכן החלום וביקש מהם לפרש אותו. הפעם לא הצליחו החכמים אפילו לתת פירוש לחלום. הם עמדו אובדי-עצות לנוכח משמעות החלום.
לבסוף הובא דניאל לפני המלך. נבוכדנאצר הבין שרק ישות על-טבעית תוכל לפרש את חלומו, ודניאל כבר הוכיח בעבר שיש לו קשר עם ישות שכזאת.
המלך סיפר לדניאל את תוכן החלום. בחלומו ראה המלך עץ עם ענפים עצומים הנושא פרי רב. הוא גדל עד לשמים וסיפק מסתור ומזון לחיות, ציפורים ואנשים. או אז ירד מלאך קדוש מן השמים וציווה לכרות את העץ, ולהשאיר רק את גזעו באדמה, כאשר הוא כבול ברצועת ברזל ונחושת. ליבו ישתנה מלב אדם ללב חיה עד שיחלפו שבעה עידנים. מטרת פקודתו של המלאך הייתה כדלקמן: "למען ידע כל חי כי שולט האל העליון בממלכת בני-האדם. לאשר יחפוץ יתננה ואת השפל באנשים יקים עליה."
הצהרת המלאך כי "את השפל באנשים יקים עליה" בוודאי משכה את תשומת ליבו של נבוכדנאצר. משמעות המילה שפל היא נחות או צנוע. נבו-פילאסר, אביו של נבוכדנאצר, טען שמוצאו היה נחות.[4] באחת מן הכתובות המיוחסות לו, מעיד על עצמו נבו-פילאסר: "קטונתי, אני, בן האלמוני," "באשר לי, חסר החשיבות, נעלם מעיני אדם," "אני, החלש, השברירי."[5] הצהרות אלה מעידות כי נבו-פילאסר לא נולד למשפחה מלכותית, ולא היה בן מעמד חברתי גבוה לפני שהיה למלך.[6]
תגובת דניאל לחלום (ד' 16)
"אז השתומם דניאל ששמו היה בלטשאצר, שעה קלה ומחשבותיו הבהילוהו. ויען המלך ויאמר: בלטשאצר, אל יבהלוך החלום ופתרונו. ויען בלטשאצר ויאמר: אדני, יהיה-נא החלום על שונאיך ופתרונו על יריבך."
משהבין דניאל את פשר החלום הוא השתומם ונבהל. הוא לא רצה לספר למלך את משמעותו הנוראה של החלום, אך נבוכדנאצר עמד על דעתו. דניאל הביע משאלה שהטרגדיה המתוארת בחלום תפקוד את אויבי המלך, ולא את נבוכדנאצר עצמו.
פירושו של דניאל לחלום (ד' 17-24)
"האילן שראית, שגדל והתחזק, וגבהו הגיע עד השמים והוא נראה בכל הארץ, ועפאיו יפים ופריו רב, ומזון לכל היה בו, וחית השדה דרה תחתיו ועוף השמים שכן בענפיו, אתה הוא, המלך, שגדלת ועצמת וגדולתך רבתה עד שהגיעה לשמים, ושלטונך הגיע עד קצה הארץ. ואשר ראה המלך מלאך קדוש יורד מהשמים ואומר: כירתו את האילן והשחיתוהו, אבל את עיקר שורשיו בארץ השאירו כבול באסור ברזל ונחושת בדשא השדה, מטל השמים יירטב ועם חית השדה יהיה חלקו, עד שיעברו עליו שבעה עידנים, זה פתרונו, המלך, וגזרת אל עליון היא הבאה על אדוני המלך. יטרידוך מקרב בני-אדם ועם חית השדה יהיה מדורך. כבקר יאכילוך עשב ומטל השמים תרטב, ושבעה עדנים יעברו עליך, עד שתכיר כי האל העליון שולט בממלכת בני-האדם ולאשר חפץ יתננה. ומה שנאמר, להשאיר את עיקר שורשי האילן, הוא שמלכותך שוב תעמוד לך כאשר תכיר כי בשמים השלטון. לכן, המלך, תמצא-נא עצתי חן לפניך. פדה חטאיך בצדקה ועוונותיך בחנינת עניים, כדי שתארך שלוותך."
דניאל הצהיר שהאילן בחלום מסמל את המלך נבוכדנאצר. כפי שגדל האילן והתחזק מאוד, כך גדלו כוחו והשפעתו של נבוכדנאצר על העולם הידוע.
תיאורו של נבוכדנאצר כעץ גדול המספק מזון ומחסה לכל תואם את המציאות מלפחות שתי סיבות. ראשית, בכתובות המיוחסות לנבוכדנאצר הוא מתגאה בכך שסיפק מחסה בטוח ומזון בשפע לנתיניו בכל רחבי בבל. נבוכדנאצר אף השתמש בדימויים של עץ כאשר תיאר את שלטונו בבבל. בכתובת אחת כתב, "את תנובת הארצות, את יבול ההרים, את שפע עושר הים אשר בה קיבלתי. בצילה הנצחי קיבצתי בשלום כל אדם. תלים עצומים לאין שיעור של תבואה אגרתי בתוכה."[7] בכתובת אחרת הצהיר המלך, "בצילה הנצחי קיבצתי בשלום כל אדם. שלטון שפע ושנות עושר הבאתי לארצי."[8]
שנית, מסעות הכיבוש של נבוכדנאצר הובילו אותו מספר פעמים דרך יערות הלבנון, שם שבו ארזי הלבנון הענקיים את ליבו. הוא ביטא את התפעלותו מעצים אלה באחת מן הכתובות המיוחסות לו: "ארזים אדירים, גבוהים וחסונים, רבי-ערך, אשר צמרותיהם הכהות מזדקרות אל-על, יערות הלבנון הגדולים."[9] נבוכדנאצר אפילו מתפאר באותה כתובת שבמו ידיו כרת כמה מן העצים העצומים הללו. מאורע זה הנציח המלך בציור חקוק באבן, בו הוא נראה כורת ארז.[10] ניתן להתרשם כי המלך התהלל בעובדה שהיה מסוגל לכרות ענק אדיר ממדים זה.
המלך, שהתענג על כריתת עצים, עתיד להכרת בעצמו. דניאל ציין שכריתת והשחתת העץ בחלום מסמלות את העובדה שאלהים עומד להדיח את נבוכדנאצר מכס המלוכה. כפי שהגזע נכבל ברצועות מתכת, כך יכבול אלהים את המלך במחלת נפש שתגרום לו להתנהג כחיית פרא. הוא יגורש מארמונו ויחיה תחת כיפת השמים. שערו יירטב מטל והוא יאכל עשב כחיית השדה. מחלת הנפש תעמוד בעינה עד שיכיר נבוכדנאצר בריבונותו של ה' על ממלכות בני-האדם.
העובדה שגדם העץ בחלום נשאר באדמה מסמלת את הבטחת אלהים לנבוכדנאצר שמלכותו תשוב אליו אחרי שיכיר בריבונותו.
אחרי שפירש את החלום, דניאל האיץ בנבוכדנאצר לחזור בו מדרכיו. המלך התעלל קשות ברבים מנתיניו, במיוחד במשך מבצעי הבנייה הגדולים שלו (חבקוק ב' 11-13). דניאל הפציר במלך לשלוט בצדק. הוא לא הבטיח מנוס מן המשפט המתואר בחלום, אך אמר שיתכן ואלהים יאריך את תקופת השלום והשגשוג של המלך אם יחזור הלה בתשובה.
התגשמות החלום (ד' 25-30)
"הכל בא על המלך נבוכדנצר. מקץ שנים-עשר חודשים מהלך היה בעליית היכל המלוכה אשר בבל. ויען המלך ויאמר: האין זו בבל הגדולה אשר אני בניתיה להיות בית מלוכה? ברב כוחי עשיתי זאת ולכבוד תפארתי. בעוד הדבר בפי המלך, נשמע קול מן השמים: לך מודיעים, המלך נבוכדנצר, כי המלכות סרה ממך. מקרב בני אדם מטרידים אותך ועם חית השדה יהיה מדורך. עשב כבקר יאכילוך ושבעה עידנים יעברו עליך, עד אשר תכיר כי אל עליון שולט בממלכת בני-האדם ולאשר יחפוץ יתננה. באותה שעה התקיים הדבר בנבוכדנצר. הוא ניטרד מקרב בני-האדם, עשב כבקר אכל ומטל השמים נרטב, עד שגדלו שערותיו כנוצות נשרים וצפורניו כטפרי עופות."
בכרוז המלכותי הודה נבוכדנאצר שהטרגדיה שתוארה בחלום אכן התגשמה כעבור שנה. באותה עת התהלך נבוכדנאצר על גג ארמונו בבבל והשקיף על עיר הבירה הגדולה. היו בבבל מספר ארמונות מלכותיים, אך זהו כנראה הארמון שעל גגו היו הגנים התלויים המפורסמים. הארמון היה כנראה בנוי במקום גבוה במרכז העיר.[11] מעל גגו ניתן היה לצפות על כל העיר במלוא פארה.
בעודו משקיף על בבל התמלא ליבו של נבוכדנאצר גאווה. הוא התפאר שהוא עצמו, בכוחו, עשה את בבל לעיר הגדולה בתבל. הוא הצהיר שכה פאר את בבל כדי להאדיר את שמו. המלך האדיר את עצמו, בדוגמה קלאסית לאדם המרומם את יכולתו ומעשיו בנפרד מאלהים.
מנקודת מבט אנושית גרידא, הייתה גאוותו של נבוכדנאצר מוצדקת. הוא היה גדול הבונים בעת העתיקה.[12] עד כה נתגלו ארבעים ותשע כתובות של מלך זה.[13] רוב הלבנים שנמצאו באתר החפירות של בבל הקדומה נשאו את הכתובת: "אנוכי נבוכדנאצר, מלך בבל."[14] הוא עצמו טען שליבו המריץ אותו לבנות.[15]
נבוכדנאצר שיפץ את ארמונו הישן של אביו, ולאחר מכן בנה עוד שני ארמונות.[16] הוא בנה שבעה-עשר מקדשים בבבל ובפרברה, בורסיפה.[17] הוא השלים את בניית שתי החומות הגדולות שהקיפו את העיר.[18] החומה החיצונית הייתה כה רחבה עד ששתי מרכבות יכלו לעבור עליה זו לצד זו.[19] המלך גם בנה ביצורים להגנת העיר וחפר תעלות מצד אחד של העיר למשנהו כדי לעודד את המסחר.[20]
אחד ממפעליו המפוארים ביותר של בנוכדנאצר היה שער אישתר המרשים. היה זה שער כפול-דלתות בחומת העיר שקירותיו היו מכוסים בתבליטים של שוורים ודרקונים בעלי ארבע רגליים. מבוא השער היה מוקף חומות מבוצרות שעליהן שורות של תבליטי אריות, ומצופות באריחים צבעוניים.[21]
גולת הכותרת של מבצעי הבניה של נבוכדנאצר היו ללא ספק הגנים התלויים. נסיכת מדי, אחת מנשותיו של נבוכדנאצר, התגעגעה להרים של ארץ מולדתה. כדי להשקיט את געגועיה ציווה המלך להקים הרים על גג הארמון המלכותי. על הרים אלה ניטעו עצים ונשתלו מיני צמחים אחרים. מערכת הידראולית גאונית תוכננה על-מנת לספק מים מנהר הפרת להשקיית הגנים התלויים.[22] גנים אלה היו כה מפורסמים עד שהיוונים מנו אותם בין שבעת פלאי תבל.[23]
העובדה שנבוכדנאצר היה מאוד גאה בבבל באה לידי ביטוי באחת מתפילותיו לאל מרדוך: "כאהבת חיים אוהב אנוכי את מקום משכנך המרומם: אין עוד עיר מהוללת כבבל עירך בשום מקום אחר."[24]
בה בשעה שיצאו מילות גאווה אלה מפי נבוכדנאצר, קטע אותן קול מן השמים שהכריז את גזר הדין האלוהי: "לך מודיעים, המלך נבוכדנאצר, כי המלכות סרה מעמך." מיד פקדה את המלך מחלת הרוח שניבא החלום, והוא הודח מכיסאו וחי בשדות כחיות הבר.
נבוכדנאצר חלה במחלה המכונה ליקנתרופיה.[25] מחלה זו גורמת לחולה להתנהג כחית פרא, אך הוא אינו מאבד את מודעותו הפנימית.[26] רק כך ניתן להבין את יכולתו של המלך לשנות את גישתו בעודו סובל מן המחלה.
תגובת נבוכדנאצר (ד' 31-34)
"ולקץ הימים נשאתי, אני נבוכדנצר, עיני השמימה ודעתי שבה אלי. את אל עליון ברכתי ולחי-עולמים נתתי שבח והדר, לאל אשר שלטונו שלטון עולם ומלכותו לדור ודור, אשר מולו כל יושבי ארץ כאפס נחשבים, העושה כרצונו בצבא השמים וביושבי ארץ ואין מי שימחה בידו ויאמר לו: מה עשית? אותה שעה שבה דעתי אלי, חזרתי לכבוד מלכותי, הדרי ותפארתי שבו אלי, שרי ונכבדי בקרו אצלי, הושבתי על מלכותי ונוספה לי גדולה יתרה. ועתה אני נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר את מלך השמים, אשר כל מעשיו אמת ודרכיו צדק, ואשר בידו להשפיל גאים."
כשהכיר נבוכדנאצר בעובדה שהוא נתון במצב עליו אין לו שליטה, הבליג על גאוותו והביט בענווה אל אלהים. הוא נתן ביטוי בהלל לריבונותו של אלהים. אלהים השיב לו מיד את מלכותו, ובתגובה רומם נבוכדנאצר את אלהים ופאר אותו עוד יותר. עתה, משהכיר בריבונותו של אלהים, הוא קורא לאלהים "מלך".
הערות היסטוריות
ספקנים לעגו לתיאור מחלת הרוח של נבוכדנאצר שבספר דניאל. לטענתם מגוחך להאמין שדבר כזה אכן קרה למלך אדיר כנבוכדנאצר. אך סופר יווני בשם מגסתנס, שחי בין השנים 312-280 לפנה"ס, תיעד סיפור מעניין שסיפרו לו הכשדים. לפי סיפור זה, אחרי שסיים נבוכדנאצר את מסעות הכיבוש שלו, "השתלט עליו אל זה או אחר" בעודו על גג ארמונו.[27] הסיפור גם תיאר אדם ששוטט במדבר כמו חיית פרא – "נווד בודד בינות סלעים ונקיקים."[28] למרות שסיפור זה שונה מהתיאור בדניאל במספר מובנים, הרי שקווי הדמיון בין הסיפורים חזקים דיים על-מנת להסיק כי הסיפור ששמע מגסתנס מפי הכשדים היה עיוות של מה שבאמת אירע לנבוכדנאצר.[29]
בנוסף לכך, מעניין לציין כי שמו של נבוכדנאצר נעדר מן הרישומים ההיסטוריים והממשלתיים של בבל לתקופה בת ארבע שנים, אך חזר להופיע לתקופה קצרה לפני מותו.[30]
——————————————————————————–
[1] Charles Boutflower, In And Around The Book Of Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1963), p. 104.
[2] Ibid.
[3] H. C. Leupold, Exposition Of Daniel (Grand Rapids: Baker Book House’ 1949), p. 172.
[4] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, p. 37.
[5] Ibid., p. 90.
[6] Ibid., p. 91.
[7] Ibid., p. 79.
[8] Ibid., pp. 79-80.
[9] Ibid., p. 83.
[10] Ibid., p. 83-84.
[11] Ibid., p. 66-68.
[12] Ibid., p. 68.
[13] Ibid., p. 69.
[14] Will Durant, Our Oriental Heritage (New York: Simon and Schuster, 1954), p. 224.
[15] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, p. 68.
[16] Ibid., p. 71, 74-75.
[17] Ibid., p. 71.
[18] Edward J. Young, The Prophecy Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1970), p. 109.
[19] Leon Wood, A Commentary On Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing house, 1973), p. 119.
[20] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, p. 71.
[21] Ibid., p. 76.
[22] Ibid., pp. 66-68.
[23] Durant, Our Oriental Heritage, p. 225.
[24] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, p. 97.
[25] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 112.
[26] Ibid.
[27] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, pp. 105-06.
[28] Ibid.
[29] Ibid., pp. 30, 111-12.
[30] Durant, Our Oriental Heritage, p. 263.