דניאל הנביא – פרק ה
הפגנת שלטון ה' על אמצעי ההגנה של הגויים
רקע היסטורי
המלך נבוכדנאצר מת ב-7 באוקטובר בשנת 562 לפנה"ס.[1] שלושה מלכים אחרים מלכו אחריו וירדו מעל במת ההיסטוריה, ואז עלה נבונידוס על כס המלכות של בבל בשנת 556 לפנה"ס.[2] נבונידוס מלך בבבל בעת התרחשות המאורעות המתוארים בפרק ה' של ספר דניאל.
משתה בלשאצר ה 1-4
"ויעש המלך בלשאצר משתה גדול לאלף שריו וישת יין כנגד אלף איש. ויאמר בלשאצר, כטוב לבו ביין, להביא את כלי הזהב והכסף שלקח נבוכדנצר אביו מן ההיכל אשר בירושלים, כדי שישתו בהם המלך ושריו ונשיו ופילגשיו. אז הובאו כלי הזהב שנלקחו מהיכל בית האלהים אשר בירושלים וישתו בהם המלך ושריו ונשיו ופילגשיו. הם שתו יין ונתנו שבח לאלהי זהב וכסף, נחושת וברזל, עץ ואבן."
הפסוק הפותח את פרק ה' מעלה בפני הקורא שתי בעיות. ראשית, מי היה בלשאצר? שאלה זו הייתה בגדר חידה במשך מאות שנים, מפני שבמסמכים הבבליים שנמצאו לא מוזכר כלל מלך בשם בלשאצר. כתוצאה מכך, טענו המבקרים שזוהי הוכחה לכך שספר דניאל אינו מדויק מבחינה היסטורית. בשנות העשרים של המאה הקודמת פוענחו מסמכים בבליים שנמצאו לא מכבר, והתעלומה נפתרה. מסמכים אלה העידו שבלשאצר היה בנו של נבונידוס.[3]
הבעיה השניה היא כדלקמן: אם אכן מלך נבונידוס בעת המאורעות המתוארים בפרק ה', מדוע מכונה בלשאצר "מלך" בפסוק 1? מסמכים בבליים פתרו גם בעיה זו. הם מעידים שבשנת 555 לפנה"ס צעד נבונידוס עם צבאו מערבה כדי לדכא מרד בשלטון בבל, שהחל לאחר מות נבוכדנאצר. לפני שעזב נבונידוס את בבל, הוא הפקיד את המלוכה בידי בנו הבכור, בלשאצר.[4] במשך הזמן בנה נבונידוס ארמון מלכות בעיר המרוחקת תימא, הנמצאת בלב חצי-האי ערב, והתיישב שם.[5] בעוד נבונידוס נשא את התואר מלך בערב, מלך בלשאצר בבבל. מכתבים ומסמכים רשמיים רבים מאשרים שבלשאצר היה בעל הסמכות האמיתית בבבל.[6] מצב שבו משלו שני מלכים שונים בעת ובעונה אחת אכן היה קיים, ודניאל דייק כאשר קרא לבלשאצר "מלך".
בלשאצר ערך משתה גדול לאלף שריו. במאורעות מעין אלה היה נהוג במזרח שהמלך יסב על שולחן נפרד, על משטח מוגבה, כדי שכל אורחיו יוכלו לראות אותו.[7] כנראה שבזמן המשתה החלה תחרות שתייה, אותה הוביל המלך.
לאחר שהשתכר, ציווה בלשאצר להביא לאולם המשתה את כלי הקודש שלקח "אביו" נבוכדנאצר מהיכל ה' בירושלים ושם במקדשו של מרדוך. (המילה "אביו" אינה מצביעה בהכרח שבלשאצר היה בנו של נבוכדנאצר. בשפות המזרח הקדומות נעשה שימוש חופשי במילה "אב" לציין אב משפחה קדמון.[8] במקרה זה משמשת המילה לתאר אב חוקי ולא פיזי, מכיוון שבלשאצר לא היה יוצא חלציו של נבוכדנאצר.[9])
בלשאצר התכוון להשתמש בכלי ה' ככלי שתייה עבורו ועבור שריו, נשיו ופילגשיו. הפילגשים היו נשים נחותות מעלה בהרמון המלך. הן כנראה נכחו במקום לצורך אורגיה מינית.[10] ברגע שהגיעו כלי ה' לאולם המשתה, הם שימשו להלל את האלים הבבליים ולהגדיל את הילולת הפריצות. בלשאצר לא יכול היה לבחור דרך בזויה יותר לחלל את כלי האלהים השונא עבודת אלילים, שכרות וזימה.
מכיוון שבמקדשו של מרדוך היו כלים שנבזזו ממקדשיהם של אלילי עמים כבושים אחרים, הרי חייבת להיות סיבה מדוע בחר דווקא בכלי ה' אלוהי ישראל. מדוע בחר בלשאצר לטמא דווקא כלים אלה?
התשובה לשאלה זו מצויה במספר גורמים הקשורים ברקע ההיסטורי למאורע:
ראשית, כילד היה לבלשאצר קשר עם חצר המלכות של נבוכדנאצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה כאשר מת נבוכדנאצר,[11] ועל כן היה מבוגר דיו לדעת ולהבין את התנסויותיו של נבוכדנאצר עם אלהים. למעשה, בפסוק 22 דניאל מציין בברור שבלשאצר היה מודע להן. דרך קשריו עם חצר המלכות, בלשאצר שמע ללא ספק על חלום הצלם של נבוכדנאצר המתועד בפרק ב' – חלום בו גילה אלוהי ישראל שממלכת בבל תיפול בידי ממלכת פרס ומדי. מובן שהממלכה לא תיפול כל עוד לא נפלה עיר הבירה, בבל, עצמה. בלשאצר ידע, אם כן, אודות נבואת ה' על כיבוש בבל בידי פרס ומדי.
שנית, מקורות קדומים מציינים שחיילות פרס ומדי, תחת הנהגתו של המלך כורש, כבשו שטחים נרחבים סביב העיר בבל כבר ארבעה חודשים קודם לליל המשתה של בלשאצר.[12] זה מסביר מדוע היו כה רבים משרי בבל בעיר הבירה באותה עת. השרים נמלטו על חייהם לעיר הבצורה לפני צבא הכיבוש של פרס ומדי. עובדה היא, אם כן, שבלילה בו טימא בלשאצר את כלי בית ה', כבר חנה סביב חומות העיר אותו צבא שלפי נבואת-אלהים עתיד לכבוש את בבל. בבל הייתה מנותקת, אפוא, מכל עזרה חיצונית.
שלישית, נבוכדנאצר בנה את בבל כ"מבצר החזק בעולם."[13] החומות החיצוניות היו כה רחבות ששום כלי נגח או כלי מלחמה אחר יכול היה להבקיע אותן. החומה הפנימית, עם הסוללות והמגדלים הבצורים הרבים לאורכה, הפכו כל ניסיון לטפס מעליה למעשה התאבדות. כתוצאה מכך, בבל הייתה לכאורה בלתי ניתנת לכיבוש.[14] בלשאצר ושריו היו משוכנעים שצבא פרס ומדי לא יוכל לחדור מבעד למערך ההגנה שלהם.
גם לו יכלו ביצורי הבבלים למנוע את חדירת צבא פרס ומדי לתוך לעיר, כמה זמן יוכלו הבבליים עצמם לעמוד במצור? כדי לשרוד הם זקוקים למזון ולמים. הבבלים פתרו גם בעיה זו. הם בנו את חומות העיר בבל מעל נהר הפרת, כך שהנהר זרם דרך העיר בכל עת והיווה מקור בלתי-נדלה של מי-שתייה.[15] כהכנה למצור על-ידי צבא פרס ומדי הצטיידו הבבלים במלאי מזון שהיה מספיק לקיים את כל אוכלוסיית העיר למשך יותר מעשרים שנה.[16] היסטוריונים קדמונים מציינים כי לאור כל ההכנות הללו יכולים היו הבבלים לגחך לנוכח המצור שהטיל עליהם צבא פרס ומדי.[17]
לאור נתונים היסטוריים אלה ברור למדי כי בלשאצר בחר לחלל את כלי הקודש מבית ה' מסיבה עיקרית אחת – להפגין את הבוז שהוא רוחש לאלוהי ישראל ולנבואתו אודות נפילת בבל. המלך היה כה בטוח באמצעי ההגנה של בבל עד שהחליט לקרוא תגר על אותו אל. חילול כלי המקדש היה דרכו של בלשאצר להניף אגרוף קפוץ כנגד אלהים ולומר: "אתה אמרת כי בבל תיפול בידי חיילות פרס ומדי החונים כעת מחוץ לשערינו, ואילו אני מכריז בזאת שבבל לא תיפול. ביצורינו יעמדו לנו, ואיש לא יוכל להבקיעם. מעשי מבטאים את דעתי עליך ועל נבואתך." שוב הואיל מלך עובד אלילים לספק לאלהים הזדמנות להפגין את ריבונותו.
הכתובת על הקיר (ה 5-9)
"אותה שעה יצאו אצבעות של יד-אדם וכתבו מול הנברשת על הטיח שעל כותל היכל המלך. וירא המלך את פס היד הכותבת. אז השתנה תואר פני המלך ומחשבותיו הבהילוהו. פירקי חלציו הותרו וברכיו רעדו. ויקרא המלך בקול רם להביא את האשפים, את הכשדים ואת הקוסמים. ויען המלך ויאמר לחכמי בבל: כל מי שיקרא את הכתבת הזאת ויגלה לי את פישרה ילבש ארגמן וענק-זהב יושם על צוארו, והוא ישלוט כשלישי בממלכה. אז באו כל חכמי המלך, אך לא יכלו לקרא את הכתובת ולהגיד למלך את פישרה. וייבהל אז המלך בלשאצר עד מאד. תואר פניו השתנה ושריו נבוכו."
במשך ההילולה שקראה תגר על אלהים, הופיעו לפתע אצבעות יד נעלמה וכתבו דבר-מה על קיר אולם המשתה. כשהבחין בלשאצר בדבר, הוא התפכח מייד. הוא החוויר, וכה נבהל עד שהותרו פרקי חלציו וברכיו רעדו. היה זה שינוי קיצוני ביותר מאדם שלפני דקות ספורות בלבד התריס כנגד אלוהי צבאות.
בלשאצר קרא מיד בקול גדול להביא לפניו את חכמיו, ומשהופיעו, הבטיח המלך שלושה דברים לאיש שיקרא את הכתובת על הקיר ויפרש אותה. הפרס הראשון היה בגד ארגמן, כמו שלבשו בני משפחת המלך.[18] הפרס השני היה ענק זהב. בבבל הקדומה הורשה אדם ללבוש ענק כזה רק אם הוא ניתן לו מידי המלך.[19] הפרס השלישי היה סמכות כמושל שלישי בממלכה. פרס זה שיקף את המצב הקיים בו משלו נבונידוס ובלשאצר כראשון ושני בממלכה.
איש מן החכמים לא היה מסוגל לקרוא או לפרש את הכתובת על הקיר. כישלונם גרם מבוכה רבה למלך ולשריו.
עצת הגבירה (ה 10-12)
"לשמע דברי המלך ושריו באה הגבירה אל בית-המשתה ותען הגבירה ותאמר: המלך לעולם יחיה! אל יבהלוך מחשבותיך ואל ישתנה תואר פניך. ישנו איש בממלכתך אשר רוח אלהי-קדש בו. בימי אביך נמצאו בו הארה ושכל וחכמה כחכמת אלהים, והמלך נבוכדנצר, אביך, העמידו לראש החרטומים, האשפים, הכשדים והקוסמים. כך עשה אביך המלך, כי רוח יתרה, דעת ושכל, יכולת לפתר חלומות, להגיד סודות ולהתיר סתומות נמצא בדניאל, אשר המלך קרא את שמו בלטשאצר. ועתה ייקרא-נא דניאל והוא יגיד לך את הפשר."
יתכן והגבירה המוזכרת בקטע זה הייתה אלמנתו של נבוכדנאצר אותה נשא נבונידוס לאישה כאשר עלה על כס המלכות. במזרח הקדום היה נהוג שהמלך החדש ישא את אלמנות קודמיו כדי לחזק את טענתו לכס המלוכה.[20] אישה כזאת נודעה כ"גבירה", וזכתה לכבוד רב.
מששמעה הגבירה את המהומה באולם המשתה, היא נכנסה וסיפרה למלך אודות דניאל. נראה שדניאל לא נשא משרה מלכותית מזה מספר שנים כתוצאה משינויים מנהליים שחלו מאז מות נבוכדנאצר. העובדה שהגבירה ידעה כה רבות אודות יכולתו העל-טבעית של דניאל וקשריו עם נבוכדנאצר מלמדת שהיו לה יחסים קרובים עם אותו מלך. לאור ניסיון העבר של דניאל בפענוח חלומות ובפתרון בעיות, המליצה הגבירה לזמן את דניאל בדחיפות כדי לקרוא ולפרש את הכתובת על הקיר.
הופעת דניאל לפני המלך (ה 13-16)
"אז הביאו את דניאל לפני המלך. ויען המלך ויאמר אל דניאל: ובכן אתה הוא דניאל מבני גולי יהודה שהביא אבי מיהודה. שמעתי כי רוח אלהים בך וכי הארה, שכל וחכמה נמצאים בך. ועתה, הנה הובאו לפני חכמים ואשפים כדי שיקראו את הכתובת ויודיעו לי את פישרה, אבל אינם יכולים להגיד לי את פשר הדבר. ואני שמעתי כי יכול אתה לבאר פשרים ולהתיר סתומות. ועתה, אם תוכל לקרוא את הכתובת ולהודיעני את פשרה, תלבש ארגמן וענק-זהב יושם על צוארך וכשלישי בממלכתי תשלוט."
בלשאצר קרא לדניאל לאולם המשתה, חזר על דברי הגבירה אודות יכולתו המיוחדת והישגיו בעבר, והבטיח לו את אותם שלושה פרסים שהובטחו לשאר חכמי בבל, אם יוכל לקרוא ולפרש את הכתובת.
דניאל נוזף במלך (ה' 17-24)
"ויען אז דניאל ויאמר לפני המלך: מתנותיך שמור לעצמך ודורונותיך תן לאחרים. אבל את הכתובת אקרא למלך ואת פישרה אגיד לו. המלך, מלכות וגדולה וכבוד והדר נתן האל העליון לנבוכדנצר אביך. ומפני הגדולה שנתן לו רעדו ופחדו ממנו כל העמים. את אשר חפץ המית ואת אשר חפץ החיה. את אשר חפץ רומם ואת אשר חפץ השפיל. אבל כאשר רם לבבו וגברה רוחו להרע, הורד מכס המלוכה וכבודו הוסר ממנו. הוא ניטרד מקרב בני-האדם, לבו הושוה ללב חיה ועם הערודים היה מדורו. עשב האכילוהו כבקר ומטל השמים ומן הגשם נרטב, עד שהכיר כי אל עליון הוא השולט בממלכת בני-האדם, ואת אשר יחפוץ יקים עליה. ואתה, בלשאצר בנו, לא השפלת לבבך, אף כי כל זאת ידעת. ותתרומם על אדון השמים. את כלי ביתו הביאו לפניך, ואתה ושריך ונשיך ופילגשיך שתיתם בהם יין, ונתתם שבח לאלהי כסף וזהב, נחושת וברזל, עץ ואבן, שאינם רואים ואינם שומעים ואינם יודעים ששיבחתם אותם. ואת האלהים אשר נשמתך בידו וכל אורחותיך מסורים לו לא הדרת. אז נשלחה מלפניו פס-יד שרשמה את הכתובת הזאת."
דניאל סרב לקבל כל פרס מיד המלך על-מנת להבהיר לו שאין הוא מתכוון להמציא מקרא ולבדות מלבו פירוש לצורך רווח אישי כלשהו. לפני שמילא את מבוקשו של המלך, נתן דניאל לבלשאצר שיעור בהיסטוריה. הוא הזכיר לו איך עשה ה' אלוהי ישראל את נבוכדנאצר למלך גדול, ואז השפילו במחלת רוח בגלל יהירותו הרבה, עד שהכיר בשלטונו הריבוני של אלהים.
דניאל יישם את הדוגמה של נבוכדנאצר לבלשאצר. למרות שבלשאצר ידע אודות השפלתו של נבוכדנאצר, הוא לא למד מכך את לקח הענווה. תחת זאת, בחללו את כלי בית ה' רומם את עצמו מעל לאל שהשפיל את נבוכדנאצר. לאור התקדים של נבוכדנאצר, צריך היה בלשאצר לרומם את האל הריבון, האחראי לנשמת-אפו. שחצנותו של בלשאצר היא שגרמה לאלהים לכתוב את הכתובת מבשרת הרעות.
דניאל קורא ומפרש את הכתובת על הקיר (ה 25-28)
"זו הכתובת שנרשמה: מנא מנא תקל ופרסין. וזה פשר הדבר: מנא – מנה אלהים את ימי מלכותך ומצא שהושלמה. תקל – נשקלת במאזניים ונמצאת חסר. פרס – נחלקה ממלכתך וניתנה למדי ופרס."
לבקשת המלך קרא דניאל את הכתובת על הקיר ופירש אותה. לשון הכתובת: "מנא מנא תקל ופרסין." מאוחר יותר, כאשר פירש דניאל את הכתובת הוא השתמש בצורה אחרת של המילה האחרונה. הוא השתמש ב"פרס" במקום "ופרסין". שתי המילים זהות פרט להוספת "ו" החיבור וסיומת רבים ב"ופרסין."[21]
אם לדבר בלשון המעטה, הפירוש שנתן דניאל לכתובת לא היה מעודד במיוחד לבלשאצר ולשריו. משמעות המילה "מנא" היא מנה או ספר.[22] היא מציינת כי ימי בלשאצר וממלכתו ספורים, כי אלהים החליט שהגיעו לקצם.[23] המילה חוזרת פעמיים כדי להדגיש את סופה הוודאי של מלכות בלשאצר.[24]
המילה "תקל" משמעותה שקל,[25] והיא מצביעה על כך שאלהים שקל את בלשאצר במאזני הצדק ומצא את ערכו המוסרי לוקה בחסר.[26] מכיוון שבלשאצר לא עמד באמת המידה שהציב אלהים הוא נמצא בלתי כשיר למלוכה.
משמעות המילה "פרס" היא שבור או מחולק.[27] היא מרמזת על כך שאלהים עומד לשבור ולחלק את ממלכתו של בלשאצר ולתת אותה בידי פרס ומדי. המאורע הצפוי כה וודאי עד שדניאל דיבר עליו כעל עובדה מוגמרת.
תגובת בלשאצר (ה 29)
"אז ציוה בלשאצר וילבישו את דניאל ארגמן וישימו ענק-זהב על צוארו ויכריזו עליו שיהיה שולט כשלישי בממלכה."
בעוד שבעבר הפגין בלשאצר רק בוז כלפי נבואתו הקודמת של אלהים אודות נפילת ממלכת בבל, האמין הוא עתה שלנבואה הנוכחית אותו המסר. יתכן שהשינוי בגישתו נבע מכך שהנבואה האחרונה ניתנה בכתב. הבבלים האמינו שמצוות אליליהם היו קיימות בכתב.[28]
מכיוון שבלשאצר האמין לנבואה זו, הוא העניק לדניאל את הפרסים המובטחים. דניאל ניאות לקבל את התשורות משום שידע שהמלך הבין היטב את מניעיו בקריאת הכתובת ופירושה.
סופם של בלשאצר ובבל (ה 30)
"באותו לילה נהרג בלשאצר, מלך הכשדים."
אלהים צפה מראש את נפילת בבל בידי פרס ומדי יותר מפעם אחת. מנגד לנבואות עמדו אמצעי ההגנה המדהימים של בבל. בעוד חילות פרס ומדי צרים על העיר, עמדה ריבונותו של אלוהי ישראל על הפרק לעיני הבבלים עובדי האלילים. האם יוכל אלוהי דניאל להגשים את נבואתו למרות אמצעי ההגנה שנחשבו לבלתי-חדירים? כורש, מלך פרס ומדי, הבין שלא יוכל לפרוץ אל תוך העיר באמצעי הלחימה המקובלים. היה לו ברור שאם ברצונו לכבוש את בבל עליו לנקוט באסטרטגיה בלתי-שגרתית. יותר מהיסטוריון קדום אחד מעיד שאכן השתמשו צבאות פרס ומדי באסטרטגיה כזו. המפתח לאסטרטגיה זו היה נעוץ בזרימתו של נהר הפרת תחת חומות העיר. באותו הלילה בו חגגו הבבלים במשתה בלשאצר, הסיטו המדו-פרסים את הנהר מערוצו הרגיל תחת חומות העיר. משירד מפלס המים, נכנסו חיילי פרס ומדי לערוץ הנהר ועברו מתחת לחומות אל תוך העיר. גורם ההפתעה היה גדול, ולפני שהבבלים הבינו מה מתרחש, נפלה עירם הבצורה בידי צבא פרס ומדי ללא קרב עקוב מדם או הרס משמעותי.[29]
כמה ממצביאי פרס ומדי הובילו חיילים ישירות לארמון המלכותי, לתפוס את בלשאצר. כאשר התקיפו את השומרים הבבלים בשערי הארמון, קמה מהומה רבה. מתוך סקרנות ציווה בלשאצר על מספר אנשים בתוך הארמון לבדוק מה סיבת הרעש. כאשר פתחו אנשים אלה את שערי הארמון כדי לגלות את פשר המהומה, פרצו חיילי פרס ומדי לתוך הארמון דרך השער, בדרכם לאולם המשתה. כשנכנסו לאולם המשתה מצאו את בלשאצר עומד עם חרב שלופה בידו. הם הרגו את המלך ורבים משריו.[30] כך נהרג בלשאצר, והעיר הגדולה בבל נפלה, בליל השלושה-עשר באוקטובר, שנת 539 לפנה"ס.[31]
אלהים שוב הפגין את ריבונותו. למרות אמצעי ההגנה החזקים של בבל היא נפלה ביום אחד כפי שניבא אלהים (ראה ישעיה מ"ז 9). על אומות העולם ללמוד לקח ממאורע זה – יהיו אמצעי ההגנה נרחבים ומשוכללים ככל שיהיו, אין אומה שמסוגלת לעמוד כאשר אלהים החליט כי בא זמנה ליפול.
חילופי שליטים (ו 1)
"דריוש המדי בן ששים ושתים שנה במלכו."
דניאל ציין שדריוש המדי מלך בבבל אחרי נפילתה בידי פרס ומדי. הצהרה זו הציבה בעיה: מיהו דריוש המדי? מסמכים עתיקים אינם מתעדים מלך בשם זה שמלך על בבל מיד לאחר כיבושה.
יש לקחת בחשבון שני גורמים בבואנו לבחון את הבעיה:
ראשית, השם "דריוש" היה ככל הנראה תואר כבוד ולא שם פרטי. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון העברי הקדום, טען כי לדריוש היה שם נוסף. הרודוטוס, ההיסטוריון היווני הקדום, וכן חוקרים מודרניים של השפה הפרסית טוענים ש"דריוש" היה תואר ולא שם פרטי.[32] "דריוש" פירושו "האוחז בשרביט."[33]
שנית, יש חילוקי דעות בין חוקרי מקרא שונים בנוגע לזהותו של דריוש. רוב המחקרים מן הזמן האחרון תומכים בהשקפה שהיה זה גובארו (גובריאס) אשר מונה על-ידי כורש המלך כמושל בבל. גובארו נולד בשנת 601 לפנה"ס; לכן, כפי שציין דניאל, "היה כבן ששים ושתים" כאשר נפלה בבל בשנת 539 לפנה"ס. אביו של גובארו היה מדי; מכאן שהוא עצמו היה מדי. כורש מינה אותו למושל על שטח שכלל את שטחה של ממלכת בבל שנפלה לא מכבר.[34]
המלך כורש חילק את ממלכתו הענקית לעשרים מחוזות, ומינה מושל על כל מחוז. כל מחוז היה בעבר ממלכה עצמאית שבראשה עמד מלך, כך שכל מושל החליף מלך.[35] "כיורשו של מלך, ומושל על שטח רחב-ידיים, היה למעשה מלך עצמו המוקף בחצר מלכות בזעיר אנפין."[36] כתוצאה מכך, נאמר על גובארו שהוא "שלט כמעט כמו מלך עצמאי כשלעצמו."[37]
לאור כל זאת, לא הגזים דניאל כאשר קרא לדריוש מלך "על מלכות כשדים" (ט' 1). מכיוון שדריוש מונה על-ידי המלך הגדול, כורש, דניאל דייק כאשר כתב שדריוש "הומלך על מלכות כשדים" (ט' 1).
[1] A. T. Olmstead, History Of The Persian Empire (Chicago: The University of Chicago Press, 1959), p. 35.
[2] Edward J. Young, The Prophecy Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1970), p. 298.
[3] Ibid., p. 115.
[4] Olmstead, History Of The Persian Empire, p. 37.
[5] Ibid., p. 38.
[6] Ibid.
[7] Young, The Prophecy Of Daniel, pp. 118-19.
[8] Ibid., p. 119.
[9] Charles Boutflower, In And Around The Book Of Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1963), p. 117.
[10] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 119.
[11] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, pp. 114-15.
[12] Ibid., pp. 121-132.
[13] Olmstead, History Of The Persian Empire, p. 39.
[14] Ibid., p. 35.
[15] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, pp. 122-23.
[16] Ibid., pp. 122, 124.
[17] Ibid.
[18] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 121.
[19] Ibid.
[20] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, pp. 116-17.
[21] Leon Wood, A Commentary On Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1973), p. 149.
[22] Ibid.
[23] Ibid.
[24] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 125.
[25] Wood, A Commentary On Daniel, p. 149.
[26] Ibid., p. 150.
[27] Ibid.
[28] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, pp. 138-39.
[29] Ibid., pp. 122-25.
[30] Ibid., pp. 124-25.
[31] Olmstead, History Of The Persian Empire, p. 50.
[32] Boutflower, In And Around The Book Of Daniel, pp. 145, 153-54.
[33] Wood, A Commentary On Daniel, p. 155.
[34] Ibid., pp. 153-54. For a full exposition of this view see: John C. Whitcomb, Darius the Mede (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1959).
[35] Olmstead, History Of The Persian Empire, p. 59.
[36] Ibid.
[37] Ibid., p. 56.