דניאל הנביא – פרק י"א

 

הפגנת ריבונותו של אלהים על ישראל בעתיד הקרוב והרחוק פרקים יא 2 – יב 3

חלקה הראשי הראשון של ההתגלות החדשה שנתן המשיח לדניאל (יא 2-35) הוא אחד הקטעים השנויים ביותר במחלוקת בכתובים. לאחר סקירה היסטורית של ארבעה שליטים פרסיים ואלכסנדר הגדול מיוון (פס' 2-4), נותן הקטע פרטי-פרטים אודות השושלת התלמאית ממצרים והשושלת הסלוקית מסוריה – שליטי שני חלקיה העיקריים של ממלכתו היוונית של אלכסנדר הגדול (פס' 5-35). מפאת כמות הפרטים שהתגשמו בצורה כה מדויקת, טענו מבקרים כי לא יתכן שחלק זה של ספר דניאל נכתב בימי דניאל, שנים כה רבות לפני האירועים המנובאים. הם נחושים בדעתם שקטע זה נכתב לאחר מעשה, מפני שלא יתכן שאדם כלשהו יוכל לנבא בדיוק מפליא כל-כך זמן כה רב לפני התרחשותם. במילים אחרות, הם טוענים כי זהו רישום היסטורי ולא נבואה.[1] הטענה כי לא ניתן לחזות פרטים מדויקים כל כך, שנים כה רבות לפני התרחשות המאורעות, מתכחשות לריבונות ה'. כפי שצוין קודם לכן, המשיח הצהיר כי אלהים כתב מראש את כל מהלך ההיסטוריה (י' 21). בעוד שנכון הדבר כי אין אדם המסוגל לחזות פרטים רבים כל-כך זמן כה רב מראש, לאלהים הריבון על ההיסטוריה כולה יש את היכולת הזו בדיוק. על-כן, התכחשות המבקרים לאופיו הנבואי של הקטע הוא לא אחר מביטוי נוסף לדחיית האדם את שלטונו הריבוני של אלהים.

פרשנות זו תבהיר כיצד נבואת המשיח לדניאל, הנכללת בפסוקים 2-35, התגשמה בהיסטוריה.

 

ההקדמה הנבואית להתגלות החדשה י"א 2-4

"ועתה אמת אגיד לך הנה-עוד שלשה מלכים עמדים לפרס והרביעי יעשיר עשר-גדול מכל וכחזקתו בעשרו יעיר הכל את מלכות יון: ועמד מלך גבור ומשל ממשל רב ועשה כרצונו: וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא לאחריתו ולא כמשלו אשר משל כי תנתש מלכותו ולאחרים מלבד-אלה:"

כאשר מסר המשיח את ההתגלות החדשה לדניאל (536 לפנה"ס) היה כורש מלכה הראשי של ממלכת פרס ומדי. המשיח הכריז כי שלושה מלכים נוספים ימלכו בפרס ומדי אחרי כורש, לפני עלייתו של מלך רביעי לשלטון. שלושה מלכים אלה הם קמביזס (529-522 לפנה"ס), פסבדו-סמרדיס (522-521 לפנה"ס), ודריוש הראשון היסטספס (521-486 לפנה"ס).[2] יורשו הרביעי של כורש היה אחשורוש הראשון (486-465 לפנה"ס).[3] אחשורוש צבר עושר גדול והקים תוך ארבע שנים צבא אדיר כדי לפלוש ליוון בשנת 480 לפנה"ס.[4] המערכה נגד יוון הסתיימה בתבוסתה המוחלטת של פרס.

למרות שמלכים נוספים מלכו על פרס ומדי אחרי אחשורוש, סקר המשיח את ההיסטוריה של הממלכה רק עד למלך אשר פתח במתקפה על יוון. הסיבה לכך היא כדלקמן: התקפה זו של אחשורוש הייתה המניע העיקרי להתקפתו של אלכסנדר הגדול את פרס ומדי כמאה וחמישים שנים מאוחר יותר. לכן, המשיח השתמש בפלישת אחשורוש ליוון כרקע לכניסת אלכסנדר לזירה ההיסטורית.[5] המלך הגיבור (פס' 3-4) היה אלכסנדר הגדול שהוביל בשנת 334 לפנה"ס את הצבא היווני-מוקדוני לכיבוש פרס ומדי, וכן ארצות רבות אחרות. אלכסנדר היה מצביא ומדינאי דגול. הוא הצליח לכבוש שטחים נרחבים לאורך יותר מ-17,000 ק"מ ולשלוט עליהם. אך אלכסנדר מת בשנת 323 לפנה"ס והוא בן 32 בלבד, זמן קצר לאחר שהיה לשליטו הבלעדי של העולם העתיק הידוע דאז. בניו לא ירשו את מקומו מפני ששניהם נרצחו.[6] מאוחר יותר חילקו ארבעת מצביאיו של אלכסנדר את ממלכתו לארבעה חלקים, אך איש מהם לא שלט באותה הסמכות בה שלט אלכסנדר.

 

הקרבות בין מלכי הנגב והצפון על השליטה בארץ-ישראל י"א 5-20

"ויחזק מלך-הנגב ומן-שריו ויחזק עליו ומשל ממשל רב ממשלתו: ולקץ שנים יתחברו ובת מלך-הנגב תבוא אל-מלך הצפון לעשות מישרים ולא-תעצר כוח הזרוע ולא יעמד וזרעו ותנתן היא ומביאיה והילדה ומחזקה בעתים: ועמד מנצר שרשיה כנו ויבא אל-החיל ויבא במעוז מלך הצפון ועשה בהם והחזיק: וגם אלהיהם עם-נסכיהם עם-כלי חמדתם כסף וזהב בשבי יבא מצרים והוא שנים יעמד ממלך הצפון: ובא במלכות מלך הנגב ושב אל-אדמתו: ובנו יתגרו ואספו המון חילים רבים ובא בוא ושטף ועבר וישב ויתגרה עד-מעזה: ויתמרמר מלך הנגב ויצא ונלחם עמו עם-מלך הצפון והעמיד המון רב והפיל רבאות ולא יעוז: ושב מלך הצפון והעמיד המון רב מן-הראשון ולקץ העתים שנים יבוא בוא בחיל גדול וברכוש רב: ובעתים ההם רבים יעמדו על-מלך הנגב ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו: ויבא מלך הצפון וישפך סוללה ולכד עיר מבצרות וזרעות הנגב לא יעמדו ועם-מבחריו ואין כח לעמד: ויעש הבא אליו כרצונו ואין עומד לפניו ויעמד בארץ-הצבי וכלה בידו: וישם פניו לבוא בתקף כל-מלכותו וישרים עמו ועשה ובת הנשים יתן-לו להשחיתה ולא תעמד ולא-לו תהיה: וישב פניו לאיים ולכד רבים והשבית קצין חרפתו לו בלתי חרפתו ישיב לו: וישב פניו למעוזי ארצו ונכשל ונפל ולא ימצא: ועמד על-כנו מעביר נוגש הדר מלכות ובימים אחדים ישבר ולא באפים ולא במלחמה:"

מתוך ארבעת חלקי ממלכתו של אלכסנדר, רק לשניים היה תפקיד חשוב בהיסטוריה של העולם העתיק – החלק בו שלטו התלמאים ומרכזו במצרים, והחלק בו שלטו הסלוקים ומרכזו בסוריה. מכיוון שמצרים נמצאת דרומית לישראל, קרא המשיח לשליטי מצרים "מלך הנגב." מכיוון שסוריה נמצאת צפונית לישראל, הוא קרא לשליטי סוריה "מלך הצפון."

מלך הנגב (פס' 5) היה תלמי הראשון סוטר, אשר שלט במצרים משנת 323 ועד לשנת 285 לפנה"ס.[7] סלוקוס הראשון (ניקטור) שירת אותו במשך מספר שנים, אך היה בשנת 312 לפנה"ס לשליט בבל.[8] במשך הזמן הרחיב סלוקוס את תחום שלטונו לסוריה, דרום אסיה הקטנה ומישורי אירן. בסופו של דבר שלט סלוקוס על ממלכה הגדולה בהרבה בשטחה ממלכתו של תלמי סוטר.

מספר שנים לאחר מות תלמי הראשון סוטר וסלוקוס הראשון ניקטור, כרתו שני מלכים חדשים, תלמי השני פילדלפוס (285-246 לפנה"ס) ממצרים ואנטיוכוס השני תאוס (261-246 לפנה"ס), ברית. ברניקה, ביתו של תלמי נישאה לאנטיוכוס על-מנת לחתום ברית זו. תלמי דרש מאנטיוכוס להתגרש מאשתו הראשונה, לאודיקה כדי להנשא לברניקה, אך נישואיהם לא החזיקו מעמד זמן רב. כאשר מת תלמי מספר שנים מאוחר יותר, עזב אנטיוכוס את ברניקה והחזיר את לאודיקה לחיקו. כתואצה מגירושיה נתקפה לאודיקה קינאה כה עזה, עד שגרמה לרציחתם של בעלה, ברניקה ותינוקם, וכל אלה שליוו את ברניקה ממצרים.[9]

אחיה של ברניקה, תלמי השלישי יורגטס (246-221 לפנה"ס), ירש את ממלכת מצרים מאביו. הוא יצא צפונה על-מנת לנקום את רצח אחותו, הביס את צבא סוריה, פלש לסוריה והוציא להורג את לאודיקה. הוא כבש חלקים גדולים מן הממלכה הסלוקית והחזיר עימו למצרים כ-40,000 ככרי כסף ו-2,500 צלמים. הוא שמר על עליונותו על הסורים למשך מספר שנים, אך בסביבות השנה 240 לפנה"ס פלש מלך סוריה החדש, סלוקוס קלינוס, למצרים בפעולת תגמול. הוא הובס וחזר הביתה (פס' 7-9).[10]

בניו של סלוקוס קלינוס, סלוקוס השלישי קראונוס (226-223 לפנה"ס) ואנטיוכוס השלישי הגדול (223-187 לפנה"ס) גייסו צבא סורי אדיר ממדים.[11] סלוקוס נהרג בקרב מוקדם באסיה הקטנה, ואנטיוכוס תפס את הפיקוד על הצבא. הוא כבש במהירות חלקים מסוריה בהם החזיקו המצרים. עד שנת 219 לפנה"ס הצליח לכבוש שטחים מארץ ישראל ועבר-הירדן. אנטיוכוס הפסיק את המערכה באותה שנה, אך חזר לקרב בשנת 217 לפנה"ס, והמשיך בכיבושיו דרומה עד המבצר המצרי ברפיח.[12] בכל אותה עת ישב לו מלך מצרים, תלמי הרביעי פילופטור (221-203 לפנה"ס), בניחותא ונהנה מחיי מותרות (פס' 10).[13]

לבסוף עלתה חמתו של תלמי על התקדמותו של אנטיוכוס לכיוון מצרים. הוא גייס צבא המורכב מ-70,000 רגלים, 5000 פרשים ו-73 פילים, ויצא כנגד אנטיוכוס.[14] לאנטיוכוס היו 72,000 רגלים, 6,000 פרשים ו-102 פילים.[15] בשנת 217 לפנה"ס נערך קרב בין שני הצבאות ברפיח.[16] מצרים נחלה נצחון מוחץ. 10,000 רגלים, 300 פרשים וחמישה פילים מצבא אנטיוכוס נהרגו, 4,000 מחייליו נפלו בשבי.[17] תלמי התגאה בנצחונו, אך לא ניסה לשוב ולכבוש שטחים נוספים. במקום לכבוש מחדש שטחים מסוריה, הוא שב לחיי המותרות שלו (פס' 11-12).[18]

בשנת 203 לפנה"ס מתו תלמי פילופטור ואשתו. בנם, תלמי החמישי אפיפנס (203-181 לפנה"ס) היה למלך על מצרים והוא בן ארבע שנים בלבד. אנטיוכוס הגדול ראה בכך הזדמנות פז לפעולת תגמול נגד מצרים. הוא צעד דרומה עם צבא גדול יותר ומצויד היטב, אותו גייס במשך ארבע-עשרה שנות מסעות כיבושים מוצלחים במזרח לאחר מפלתו ברפיח (פס' 13).[19]

אנטיוכוס לא נלחם במצרים לבדו. הוא כרת ברית עם פיליפ החמישי ממוקדון, מורדים מצריים שהתנגדו למלך-ילד שמלך עליהם, וכן יהודים שהתנגדו לכיבוש המצרי באופן אלים. מצרים שלטה שוב בישראל לאחר הקרב ברפיח בשנת 217 לפנה"ס. המורדים היהודים החליטו לעזור לאנטיוכוס הגדול לכבוש את ישראל מידי מצרים.[20] הם חשבו שבריתם עם סוריה תעזור לישראל, אך תחת זו היא נתנה אותם למרות הסורים, והמיטה על העם את הזוועות שהביא עליהם אנטיוכוס אפיפנס כמה שנים מאוחר יותר. פעולתם עזרה להגשים את החזון שניתן לדניאל בפרק ח' (פס' 14).

בשנת 198 לפנה"ס הביס אנטיוכוס הגדול את המצביא המצרי סקופס, בהטילו מצור על עיר המבצר צידון בה התבצר המצביא, וכיבושה. שלושה מצביאים מצריים (ארופס, מנקלס, דמוינוס) הובילו שלושה נסיונות כושלים להציל את סקופס הנצור. נצחון סורי זה הביא לקיצו את שלטון מצרים בישראל (פס' 15).[21]

לתקופת מה לא נתקל אנטיוכוס בהתנגדות כלשהי, והוא עשה במזרח התיכון ככל העולה על רוחו. הוא נכנס לארץ ישראל והשתלט עליה לחלוטין (משמעות המילה "כלה" היא "לגמרי", והיא מתייחסת לכך שישראל הייתה נתונה לגמרי למרותו).[22] אנטיוכוס היטיב עם היהודים – הוא שיחרר את ירושלים מעול המסים למשך שלוש שנים ושלח כסף למקדש (פס' 16).[23]

בעת זו החל כוחה העולה של רומא להטיל את חיתו על תוכניות ההתפשטות של סוריה. לאור זאת, החליט אנטיוכוס לא להסתכן בפלישה צבאית יקרה למצרים עצמה. תחת זאת, הוא החליט להכניע את מצרים על-ידי כריתת ברית עמה. כוח ההרתעה של ממלכתו המורחבת נתן לו את היכולת לגרום למצרים להסכים לברית כזו. כחלק מתנאי הברית, נתן אנטיוכוס בשנת 197 לפנה"ס את קליאופטרה בתו למלך מצרים, תלמי אפיפנס, לאישה. תלמי היה אז כבן עשר.[24] אנטיוכוס תכנן שביתו תעזור לו לפעול נגד בעלה. היא הייתה אמורה לחבל מבפנים ביכולתה של מצרים לעמוד נגד סוריה. תחבולתו לא יצאה לפועל. קליאופטרה עמדה תמיד לצד בעלה ונגד אביה (פס' 17).[25]

החל משנת 197 לפנה"ס כבש אנטיוכוס הגדול מספר איים בים האגאי וחלקים מאסיה הקטנה ותרקיה. הוא אפילו פלש וכבש חלקים מיוון. רומא ניסתה באותה עת להטיל את מרותה באותם אזורים, ועל-כן התרברב אנטיוכוס בכך שהוא פוגע באינטרסים של רומא. רומא שלחה את המצביא לוציוס קורנליוס סקיפיו (סקיפיו אסיאטיקוס) כדי לעצור את התקדמותו של אנטיוכוס. בשנת 190 לפנה"ס מיגר סקיפיו את אנטיוכוס בקרב מגנזיה באסיה הקטנה, ובשנת 188 לפנה"ס אילצו אותו הרומאים לצאת כליל מאסיה הקטנה.[26] כעת התרברבו הרומאים ביכולתם לפגוע באינטרסים של אנטיוכוס (פס' 18).

המפלה שנחל אנטיוכוס הגדול הייתה כה קשה עד שהיה עליו לסגת מייד כדי להגן על ארצו הוא, סוריה, ולא יכול היה לכבוש עוד את עריהן הבצורות של עמים אחרים. בשנת 187 לפנה"ס הוא נהרג תוך ניסיון לשדוד מקדש בעילם על-מנת למלא את קופתו המרוששת (פס' 19).[27]

בנו של אנטיוכוס, סלוקוס הרביעי פילופטור (187-176 לפנה"ס) ירש את ממלכתו. הרומאים דרשו ממנו 1,000 ככרי-כסף כמס מדי שנה, והוא נאלץ להטיל מסים כבדים על נתיניו. סלוקוס שלח לירושלים את ראש ממשלתו, הליודורוס, כדי לקחת משם את אוצרות בית-המקדש. זמן קצר לאחר-מכן מת סלוקוס באופן פתאומי בשנת 176 לפנה"ס, כנראה כתוצאה מהרעלה (פס' 20).[28]

 

נבואות אודות אנטיוכוס אפיפנס י"א 21-35

"ועמד על-כנו נבזה ולא-נתנו עליו הוד מלכות ובא בשלוה והחזיק מלכות בחלקלקות: וזרעות השטף ישטפו מלפניו וישברו וגם נגיד ברית: ומן-התחברות אליו יעשה מרמה ועלה ועצם במעט-גוי: בשלוה ובמשמני מדינה יבוא ועשה אשר לא-עשו אבתיו ואבות אבתיו בזה ושלל ורכוש להם יבזור ועל מבצרים יחשב מחשבתיו ועד-עת: ויער כחו ולבבו על-מלך הנגב בחיל גדול ומלך הנגב יתגרה למלחמה בחיל-גדול ועצום עד-מאוד ולא יעמד כי-יחשבו עליו מחשבות: ואכלי פתבגו ישברוהו וחילו ישטוף ונפלו חללים רבים: ושניהם המלכים לבבם למרע ועל-שלחן אחד כזב ידברו ולא תצלח כי-עוד קץ למועד: וישב ארצו ברכוש גדול ולבבו על-ברית קדש ועשה ושב לארצו: למועד ישוב ובא בנגב ולא-תהיה כראשנה וכאחרונה: ובאו בו ציים כתים ונכאה ושב וזעם על-ברית-קודש ועשה ושב ויבן על-עזבי ברית קדש: וזרעים ממנו יעמדו וחללו המקדש המעוז והסירו התמיד ונתנו השקוץ משמם: ומרשיעי ברית יחניף בחלקות ועם ידעי אלהיו יחזקו ועשו: ומשכילי עם יבינו לרבים ונכשלו בחרב ובלהבה בשבי ובבזה ימים: ובהכשלם יעזרו עזר מעט ונלוו עליהם רבים בחלקלקות: ומן-המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד-עת קץ כי-עוד למועד:"

אנטיוכוס הרביעי אפיפנס (175-164 לפנה"ס) מלך על סוריה אחרי סלוקוס הרביעי פילופטור.[29] אנטיוכוס היה כה מאוס בעיני בני-זמנו, עד-כי קיבל את הכינוי "אפימנס" (משוגע) במקום התואר שנתן לעצמו ("תאוס אפיפנס" – התגלמות האל).[30],[31] אנטיוכוס לא היה היורש החוקי לכתר המלוכה. היורש החוקי היה אחד מבניו של סלוקוס. אך כשנודע לאנטיוכוס על מות סלוקוס, הוא בא לסוריה ולקח את כס המלוכה לעצמו, לא במלחמה אלא תוך שימוש בחנופה ותככים (פס' 21).[32]

בתחילת תקופת שלטונו של אנטיוכוס גייסה מצרים צבא כדי לעלות עליו למלחמה. משנודע הדבר לאנטיוכוס, הוא הצעיד את צבא סוריה דרומה והתקיף את צבא מצרים. אנטיוכוס הכה את המצרים שוק על ירך בשנת 170 לפנה"ס, בקרב שהתחולל על חוף הים התיכון, בחצי הדרך בין עזה ודלתת הנילוס.[33] אנטיוכוס הדיח את חנן השלישי, הכהן הגדול , מתפקידו, ומינה במקומו את אחיו של חנן, יסון. יסון חפץ לבסס את תרבות יוון בישראל, אך חנן התנגד לכך (מכבים ב' ד' 7-15). חנן נקרא "נגיד הברית" מכיוון שהיה זה תפקידו של הכהן הגדול לוודא שעם-ישראל שומר על בריתו עם אלהים (פס' 22).[34]

אנטיוכוס הושיט את ידו לשלום למצרים כדי שיבטחו בו, ואז השתלט על מצרים בעורמה. למרות שרומא הקטינה את השטחים שתחת שליטת סוריה, החל אנטיוכוס לצבור כוח (פס' 23).[35]

אנטיוכוס בזז את עשירי ממלכתו כאשר הם לא ציפו לזאת. הוא לא בזבז את עושרו על עצמו כפי שעשו אבותיו, אלא חילק אותו ביד נדיבה בין נתיניו העניים כדי לזכות בתמיכתם (מכבים א' ג' 30). הוא תכנן לספח את מבצרי מצרים למטרותיו, אך אלהים הקציב לו זמן מוגבל (פס' 24).[36]

אנטיוכוס ותלמי השישי פילומטור (181-145 לפנה"ס) נלחמו זה בזה בצבאות אדירים כאשר פלש אנטיוכוס למצרים. תלמי הובס קשות, מכיוון שאנשים מחצר המלכות שלו קשרו קשר נגדו וסייעו לאויב הסורי. חיילים מצרים רבים נהרגו. תלמי הודח מכס המלוכה ונלקח בשבי על-ידי אנטיוכוס. אחדים מן המצרים המליכו את אחיו של תלמי פילומטור, תלמי השביעי יורגטס, למלך על מצרים באלכסנדריה. לאור התפתחויות אלה, העמיד אנטיוכוס פנים כאילו ברצונו להתידד עם פילומטור השבוי, כדי לזכות בעזרתו כנגד יורגטס. אנטיוכוס הבטיח לפילומטור לכבוש את מצרים ולהשיבו לכס המלוכה. פילומטור מצידו העמיד פנים שהוא מאמין לאנטיוכוס. שניהם תכננו לנצל זה את זה כדי להשתלט על כל מצרים. תכניותיהן של השניים נכשלו. אנטיוכוס אכן כבש את העיר ממפיס אך נכשל בנסיונו לכבוש את אלכסנדריה. הוא חזר לסוריה מבלי לכבוש את מצרים כולה. פילומטור היה למלך ממפיס, אך היה עליו להסתפק בשלטון משותף על מצרים עם אחיו.[37] כוונותיהם נכשלו מכיוון שהעת שהועיד אלהים לסוף המלחמות בין סוריה ומצרים טרם הגיע.[38] אלהים בריבונותו השתמש במלחמות אלה כחלק מזעמו על ישראל. מכיוון שישראל ממוקמת בין שתי מעצמות גויים אלה, היא סבלה קשות במהלך אותן מלחמות (פס' 25-27).

למרות שאנטיוכוס לא כבש את מצרים כולה, הוא בזז את מרבית עושרה ולקח אותו עימו לסוריה. לפני המערכה המצרית, הדיח אנטיוכוס את יסון מכהונתו ככהן הגדול בישראל והחליפו במנלאוס. מנלאוס השיג מינוי זה בהבטיחו לאנטיוכוס כספי מסים גבוהים יותר (מכבים ב' ד' 23-27). בעוד אנטיוכוס נלחם במצרים, שמע יסון שמועת שווא שאנטיוכוס נהרג בקרב, יסון גייס כוח יהודי והתקיף את ירושלים כדי להדיח את מנלאוס. מנלאוס הדף את המתקפה, אך כאשר עשה אנטיוכוס את דרכו חזרה לסוריה דרך ישראל, הוא גמר אומר ללמד את היהודים המורדים לקח. הוא טבח ביהודים ומכר רבים לעבדות, בזז את אוצרות המקדש ונשא את כלי עבודת הקודש עימו לסוריה (מכבים א' א' 20-28; מכבים ב' ה' 5-21). בכך הפגין אנטיוכוס את הסלידה שרחש לקשר הברית בין ישראל ואלהים (פס' 28). משנודע לאנטיוכוס שתלמי פילומטור חבר יחד עם תלמי יורגטס לשלוט במצרים הוא חש נבגד. עקב כך, הוא פלש למצרים פעם נוספת בשנת 168 לפנה"ס. המשיח אמר לדניאל שמועד פלישה זאת נקבע בריבונות אלהים. בפלישה שלישית זו לא קצר אנטיוכוס את אותה הצלחה כמו בפלישה בשנת 170 לפנה"ס. בעוד אנטיוכוס צר על אלכסנדריה, שלחו הרומאים את פופיליוס לאינס עם חיילים רבים באוניות למנוע ממנו לכבוש את מצרים. כאשר אמר לאינס לאנטיוכוס כי הסנאט הרומי מבקש ממנו לעזוב את מצרים, ניסה אנטיוכוס להרויח זמן. לאינס שרטט מעגל סביב אנטיוכוס, ודרש ממנו להחליט אם ברצונו לעזוב את מצרים או להלחם ברומא, אם ברצונו לצאת מן המעגל. אנטיוכוס כה חשש מעוצמתה של רומא, עד שעזב את מצרים לאלתר, אם כי בחוסר רצון בולט. במר ליבו עליו החליט לפרוק את זעמו על אותם בני-ישראל שהתנגדו לנסיונותיו לאכוף את התרבות היוונית על העם. הוא נתן יחס מועדף למנלאוס ולתומכיו המתיוונים, שדחו את עבודת אלוהי האמת לטובת הפולחן ההלניסטי (פס' 29-30) (מכבים א' א' 11-15; מכבים ב' ד' 4-17).[39]

אנטיוכוס ציוה על מצביאו, אפולוניוס, להחזיק בירושלים בעזרת גדודי הצבא הסורי, כדי למחות כל זכר ליהדות ולהשליט במקומה את התרבות ההלניסטית. החיילים הסורים התמקמו בבית-המקדש ובמבצר החולש עליו. הוצא צו הדורש מבני כל הלאומים תחת שלטון אנטיוכוס להיות לעם אחד, ולעבוד את אלילי יוון. פילוסוף אתונאי נשלח לירושלים לפקח על אכיפת הצו. הקרבת קורבנות התמיד במקדש הופסקה. חיילים סוריים וזונותיהם חוללו מעשי תועבה פגאניים בחצר המקדש. חזירים הוקרבו במקדש לאלילי יוון. היהודים נצטוו לקחת חלק באורגיית שכרות פרועה לכבוד האל היווני באככוס, אל היין. היהודים שניסו לזבוח לאלהים, למול את בניהם או לשמור על השבת או החגים היהודיים הוצאו להורג. הוצא צו להשמיד את כל ספרי התורה. מזבח אלילי הוצב מעל מזבח ה', והמקדש כולו הוקדש לאל זאוס. זה היה "השיקוץ משומם" שנגרם  על-ידי אנטיוכוס (פס' 31) (מכבים א'; מכבים ב').

אנטיוכוס החניף  ליהודים המתיוונים  שכבר זנחו את עבודת אלהים וגרם להם לסלף לחלוטין את אמונת ישראל. כדי להישאר כהן גדול, החל מנלאוס לעבוד את זאוס. אך היהודים שלהם היה קשר אישי עם אלהים עמדו איתן באמונתם, ושמרו אמונים לברית ה' עם ישראל (פס' 32) (מכבים א' א' 62-63).[40]

מתתיהו המכבי, כהן ה', וחמשת בניו, סרבו לעזוב את ברית ה'. הם הבינו ענייני דיומא אך הבחינו באופן ברור בין אמת ה' ושקר ההלניזם. מתתיהו סירב להקריב קורבן אלילים והרג את נציגו של אנטיוכוס שציווה עליו לעשות כן. הוא ובניו עזבו את כל רכושם וברחו להרים. הם היוו מופת לרבים אחרים, שהבינו את המצב לאשורו. אחרים הצטרפו אליהם במרד נגד אמצעי הדיכוי של אנטיוכוס. היתה זו תחילתו של מרד המכבים (מכבים א' ב' 1-30). אנשים אלה שילמו מחיר כבד. רבים מהם נהרגו או עונו בידי צבא סוריה (פס' 33) (מכבים א' ב' 31-38).

מעת לעת הצטרפו למכבים קבוצות קטנות של לוחמים לעזור להם במרד כנגד הדיכוי הסורי (מכבים א' ב' 42-43). יהודים רבים הצטרפו למכבים לטובת עצמם ובצביעות, כאשר ראו כי הלה מנצחים, וכדי להמלט מן העונשים הכבדים שהטילו המכבים על המתיוונים (פס' 34) (מכבים א' ב' 44; ג' 5, 8).

כמה מבניו של מתתיהו המכבי נהרגו בעומדם בראש היהודים שנשארו נאמנים לברית ה' (מכבים א' ט' 18-21; י"ג 48; ט"ז 16). יהודים נאמנים אחרים סבלו תלאות דומות (מכבים א' ו' 43-46; ט' 26-27). אלהים איפשר לכל זאת לקרות לעמו כדי לטהר אותם כדי שיוכלו לשרת אותו. המשיח ציין כי תהליך טיהור זה  של עם ה' יימשך לא רק בעת רדיפות אנטיוכוס, אלא לכל אורך תקופת אחרית הימים ("עד-עת קץ" מתייחס למשך הזמן[41]). תהליך טיהור זה יארך עד העת שאלהים יעד לקיצו – קץ אחרית הימים ושיבת המשיח. שוב הוזכרו לדניאל שני דברים. ראשית, אלהים הוא ריבון – הוא שקבע את עיתות ההיסטוריה. שנית, ישראל תמשיך להרדף עד ביאתו השניה של המשיח (פס' 35).

 

אופיו של המלך הבא, צר-המשיח י"א 36-39

"ועשה כרצנו המלך ויתרומם ויתגדל על-כל-אל ועל אל אלים ידבר נפלאות והצליח עד-כלה זעם כי נחרצה נעשתה: ועל-אלהי אבתיו לא יבין כי על-כל יתגדל: ולאלה מעזים על-כנו יכבד ולאלוה אשר לא-ידעהו אבתיו יכבד בזהב ובכסף ובאבן יקרה ובחמדות ועשה למבצרי מעזים עם-אלוה נכר אשר יכיר ירבה כבוד והמשילם ברבים ואדמה יחלק במחיר:"

מלומדים רבים, מן הזמן העתיק ועד היום, יהודים ונוצרים גם יחד, סבורים כי קיים פער זמן גדול בין סוף פסוק 35 ותחילת פסוק 36 של דניאל פרק י"א. על-פי השקפה זו, הנבואות בפסוקים 2-35 התגשמו עד סוף ימיו של אנטיוכוס אפיפנס (164 לפנה"ס), אך הנבואות המתחילות בפסוק 36 יתגשמו בבוא צר-המשיח בשנים האחרונות לפני שיבתו של המשיח לארץ.[42]

קיימות מספר סיבות להאמין שהשקפה זו נכונה. ראשית, למרות שפסוקים 2-35 התגשמו כבר בצורה מושלמת וברורה במאורעות העבר, לא אירע דבר בעבר שהגשים את הנבואות המתחילות בפסוק 36.[43] שנית, קטעים נבואיים אחרים  המתארים את צר-המשיח מקבילים לחלוטין לתיאור שתחילתו בפסוק 36.[44] שלישית, לפי דניאל י"ב 1, בעת שלטונו של המלך המתואר בדניאל י"א 36-45 "היתה צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא." מספר מאות שנים לאחר שנתן המשיח נבואה זו לדניאל, הוא ציין שתקופת צרה זו תבוא בפרק הזמן הקודם לשיבתו (מתי כ"ד 21-22, 29-31). ישוע קבע, אם-כן, כי הנבואה בדניאל י"א 36 – י"ב 3 תתגשם בעתיד, בעת שלטונו של צר-המשיח.[45]

בתיאור צר-המשיח, נתן המשיח תובנה על אופיו של השליט הבא. צר המשיח "עשה כרצונו." הוא יהיה רודן מוחלט שידרוש שהכל יעשו כרצונו. הוא לא ישים שום רסן לדרישותיו. הוא לא יכיר בכל חוק או סמכות מעליו. שאול השליח התייחס לאותה תכונת אופי כאשר קרא לו "איש הרשע, בן האבדון" (השניה אל התסלוניקים ב' 3). כפי שצוין קודם לכן בנוגע לקרן הקטנה (ז' 25), הוא יתכוון לשנות מועדים ומשפט. הוא ידחה כל חוק מקובל כדי להנהיג את חוקי ממלכתו-הוא.

צר-המשיח יגדף את אלוהי האמת וידבר דברי נאצה כלפיו, עד שאנשים יוכו בתדהמה.[46] כך נאמר גם לגבי הקרן הקטנה בדניאל ז' 25 והחיה הראשונה בחזון יוחנן י"ג 5-6. מרגע שיעלה לשלטון הוא יצליח בכל מעשיו עד קץ הזעם – עד שאלהים יסיים לייסר את ישראל, בביאתו השניה של המשיח (כפי שצוין קודם לכן בדניאל ח' 19). הוא יצליח עד אז, מכיוון שאלהים בריבונותו קבע כי ישראל תתייסר עד אז (פס' 36).

לא זאת בלבד שצר-המשיח ימרוד באלוהי האמת, הוא גם יבוז לאלוהי אבותיו. יש הסבורים ש"אלוהי אבותיו" מתייחס לאלהים עצמו, ולכן טוענים כי צר-המשיח יהיה יהודי. יתכן כי צר-המשיח יהיה יהודי, אך לא ניתן להסיק זאת בביטחון על סמך פסוק זה. המילה "אלוהי" יכולה להתייחס לאלהים האחד או לאלים רבים, אך בין כה ובין כה ניתן לייחס את המשפט "ועל-אלהי אבתיו לא יבין" לכל אדם שאבותיו היו דתיים.

צר-המשיח לא יבין "חמדת נשים." יש הסבורים שמשמעות המשפט היא כי הוא לא יחווה את התשוקות הגופניות הרגילות שחש גבר כלפי אישה. אולם, מכיוון שמשפט זה מופיע בתוך רשימת הדברים להם סוגדים בני-האדם ואשר כלפיהם יפגין צר-המשיח זלזול, נראה כי "חמדת נשים" מתייחס אף הוא למושא לסגידה. בזמן התנ"ך הייתה זו תשוקתה של כל אישה להיות אם המשיח. לאור זאת, נראה כי נאמר לדניאל שצר-המשיח יזלזל גם במשיח. לא רק שהוא יסרב לעבוד את המשיח, הוא גם יתנגד לו באופן נמרץ. זו הסיבה שהכתובים קוראים לו "צר-המשיח" (הראשונה ליוחנן ב' 18, 22).

לא זאת בלבד שצר-המשיח ידחה את אלוהי האמת, אלוהי אבותיו והמשיח, הוא גם יזלזל בכל אל אחר. שאול השליח אמר כי הוא יתנגד וירומם עצמו "על כל הנקרא אלוה או קודש" (השניה אל התסלוניקים ב' 4). מכאן שצר-המשיח יהיה אתאיסט – הוא ידחה כל צורה קיימת של עבודת אלהים (פס' 37).

לצר-המשיח תהייה סיבה טובה לאתיאיזם מוחלט. לפי פסוקים 36 ו-37 הוא "יתרומם ויתגדל על כל אל." הוא יתנגד לכל צורת סגידה מקובלת כדי לפלס את הדרך לסגידה לו. כפי שצוין קודם לכן, המלאך שתיאר את צר-המשיח כקרן הקטנה הצהיר שהוא יטען לאלוהות וידבר עם אותה הסמכות השמורה לאלהים לבדו (ז' 25). שאול השליח כתב כי צר-המשיח ירומם "עצמו על כל הנקרא אלוה או קדש, עד כי ישב בהיכל אלהים בהצהירו על עצמו שהוא אלהים" (השניה אל התסלוניקים ב' 4). יוחנן ציין שאנשים רבים ישתחוו לאיש זה (חזון יוחנן י"ג 4, 8, 12, 15). ישוע לימד שצר-המשיח יעמיד צלם עצמו בבית המקדש העתידי בירושלים – מקום משכנו של אלהים (מתי כ"ד 15). במילים אחרות, צר-המשיח יהיה האדם האולטימטיבי – האדם שהשיג, כביכול, אלוהות.

למרות שצר-המשיח עצמו יסרב להשתחוות לישות אישית כאל, הוא יעבוד אל שאינו אישי. הדבר בו משקיע האדם מזמנו ומרצו, זמנו ומשאביו, הוא אלוהי אותו אדם. במקום אלהים אישי, צר-המשיח יהפוך את המלחמה לאלוהיו.[47] הוא ישקיע הכל בכיבוש העולם. למרות שהרומאים בעת העתיקה לחמו רבות, הם מעולם לא הפכו את המלחמה לאלוהיהם. הם סגדו לאלים אישיים אותם בדו מליבם. בניגוד לקודמיו, שליט רומי עתידי זה יהפוך את המלחמה לאלוהיו. הוא יכבד אל זה בכך שישקיע הון עתק בבניית צבא ובמלחמה (פס' 38).

התמסרותו המוחלטת של צר-המשיח למלחמה תביא אותו להתקפת המאחזים הצבאיים החזקים ביותר. בכיבושיו ברחבי העולם ובניית האימפריה הרומית שלו,  הוא יגמול לתומכיו הנלהבים ביותר בשתי דרכים. לכמה מהם הוא ייתן עמדות כוח ושלטון על קבוצות אנשים גדולות. לאחרים הוא ייתן אדמה מובחרת. כדי לקבל תגמולים אלה, על האנשים יהיה לשלם מחיר – יהיה עליהם למכור את נשמתם בהתמסרות לאדם שיכריז על עצמו כאל (פס' 39).

 

הקריירה הצבאית של צר-המשיח ומשפטו י"א 40-45

"ובעת קץ יתנגח עמו מלך הנגב וישתער עליו מלך הצפון ברכב ובפרשים ואניות רבות ובא בארצות ושטף ועבר: ובא בארץ הצבי ורבות יכשלו ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון: וישלח ידו בארצות וארץ מצרים לא תהיה לפליטה: ומשל במכמני הזהב והכסף ובכל חמדות מצרים ולבים וכשים במצעדיו: ושמעות יבהלהו ממזרח ומצפון ויצא בחמא גדלה להשמיד ולהחרים רבים: ויטע אהלי אפדנו בין ימים להר-צבי-קדש ובא עד-קצו ואין עוזר-לו:"

יש מספר בעיות בפירוש ההתגלות שנתן המשיח לדניאל בפסוק 40. ראשית, במי בדיוק מדובר כאשר נאמר "עימו" ו"עליו"? מאחר וצר-המשיח, שליטה העתידי של האימפריה הרומית המחודשת, היה נושאו של הקטע הקודם בהקשר זה (פס' 36-39), נראה ברור כי בו גם מדובר בפסוק 40. שנית, מיהם מלך הנגב ומלך הצפון? כפי שצוין לעיל, שני מלכים אלה מוזכרים מספר פעמים בדניאל י"א 2-35. מכיוון שפסוקים אלה כבר התגשמו, זוהי עובדה היסטורית שמלך הנגב היה תמיד מצרים ומלך הצפון היה תמיד סוריה. מאחר והמשיח לא אמר לדניאל שמלך הנגב ומלך הצפון בפסוק 40 שונים מאלה בפסוקים 2-35, נראה כי המשיח התכוון שמדובר באותם מלכים. משמע, בפסוק 40 מלך הנגב הוא עדיין מצרים, ומלך הצפון הוא עדיין סוריה.

לאור פרשנות זו, ניתן להסיק כי המשיח גילה בדניאל י"א 40 את הדבר הבא: "בעת קץ" (ניתן להבין גם כבזמן כלשהו במשך אחרית הימים[48]) יעלו סוריה ומצרים להלחם בצר-המשיח. מתי בתקופת "עת קץ" תחול התקפה משותפת זו? נראה מאוחר יותר כי יש עדויות לכך שהתקפה זו תתרחש במהלך חציו הראשון של השבוע השבעים של דניאל פרק ט' (במשך חציה הראשון של תקופת שבע השנים הקודמות לשיבתו של המשיח).

איך יעלה ביד מצרים וסוריה, הנמצאות במזרח התיכון, להתקיף את צר-המשיח היושב במערב (ומטהו ברומא)? ניתן להשיב לכך: בדניאל ט' 27 צוין כי צר-המשיח יכרות ברית עם ישראל בתחילת השבוע השבעים. ברית זו תכבול את ישראל לצר-המשיח בצורה כה הדוקה עד שהיא תחשב לשלוחה של האימפריה הרומית במזרח התיכון. כתוצאה מכך, יחשיב צר-המשיח כל התקפה על ישראל כהתקפה על עצמו. בברית זו הוא יהיה מחויב להגן על ישראל. לאור ברית מחייבת זו, נראה כי מצרים וסוריה יתקיפו את צר-המשיח על-ידי כך שיתקיפו את בת-בריתו, ישראל, בפלישה משותפת מצפון ומדרום.

משיוודע לצר-המשיח שסוריה ומצרים התקיפו את ישראל, הוא יופיע כדי לשמור על הברית. הוא יזרים כוחות צבא גדולים למזרח התיכון, יפלוש ויכבוש ארצות רבות באזור (פס' 40).

קריאת דניאל י"א 41-43 מלמדת שצר-המשיח ינוע במזרח התיכון מצפון לדרום. נראה כי הוא יכבוש תחילה את סוריה (צפונית לישראל). משם יצעד דרומה דרך ארץ ישראל ("ארץ הצבי" כפי שצוין כבר בפרק ח' 9 ובפרק י"א 16). הוא ישעבד עמים רבים במדינות שונות, אך אנשי אדום ומואב, וכן מקצת מעמון ימלטו משעבוד. נראה כי צר-המשיח יהיה כה להוט לכבוש את מצרים עד שיפסח (לפחות באופן זמני) על כל העמים השוכנים מזרחית לארץ ישראל (בעבר הירדן) (פס' 41).

צר-המשיח יביא את צבאו למצרים, שם יזכה להצלחה צבאית מרשימה. הוא יבזוז את כל עושרה של מצרים, ויכבוש שטחים  עד לגבולה המזרחי של לוב וגבולה הצפוני של אתיופיה (פס' 42-43). ככל הנראה לא יכבוש צר-המשיח את לוב ואתיופיה עצמן, מכיוון שכאשר יפנה לחזור צפונה (פס' 44) תהיינה שתי מדינות אלה "במצעדיו" (מאחוריו).

בעוד צר-המשיח זוכה להצלחה במצרים, הוא יקבל חדשות מרעישות ממזרח ומצפון. מכיוון שהמשיח לא גילה את תוכנן של אותן חדשות, נוכל רק לשער מה הן היו. תגובתו הצפויה של צר-המשיח לחדשות אלה מרמזות על כך שתוכנן קשור במתקפה צבאית נגדו – פעולה צבאית ממזרח ומצפון. יתכן והשמועות המרעישות יהיו קשורות בתחילת הפלישה למזרח התיכון, המנובאת ביחזקאל פרקים ל"ח-ל"ט. בקטע ביחזקאל גילה אלהים כי רוסיה (ארץ מגוג) תצא למתקפה אדירה כנגד ישראל. רוסיה וכמה מבנות-בריתה יבואו מצפון (יחזקאל ל"ח 6, 15; ל"ט 2). אחת מבנות-בריתה של רוסיה (אירן – פרס העתיקה) תשלח כוחות צבא ממזרח (יחזקאל ל"ח 5). פלישה זו עתידה להתרחש לאחר שעם-ישראל ישוב לארצו וישכון בה לבטח (יחזקאל ל"ח 8, 11-14). תיתכן רק תקופה אחת בין שיבת עם-ישראל לארצו בשנת 1948 ועד לשיבת המשיח בה תשכון ישראל לבטח, והיא תקופת שלוש-וחצי השנים הראשונות בשבוע השבעים. ישראל תשכון לבטח מכיוון שכרתה ברית עם צר-המשיח בתחילת השבוע השבעים. תחושת הבטחון תחזיק מעמד שלוש-וחצי שנים בלבד, מפני שככתוב בדניאל ט' 27, ינסה צר-המשיח עצמו להשמיד את ישראל במחצית השניה של השבוע השבעים. נראה, אם כן, כי פלישת רוסיה ובנות-בריתה לארץ ישראל תתרחש במחצית הראשונה של השבוע השבעים (מחציתה הראשונה של הצרה הגדולה העתידית), וכי דבר הפלישה יודע לצר-המשיח  בעודו במצרים.

לכשיוודע לצר-המשיח כי ישראל הותקפה על-ידי צבאות רוסיה ובנות-בריתה, "ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים." הוא יתקף זעם, יפנה ויחזור במהירות צפונה לישראל במטרה להשמיד את צבאות הפלישה (פס' 44). אך לפני שיספיק צר-המשיח להגיע עם צבאו, יתערב אלהים לטובת ישראל וישמיד כליל את צבאות רוסיה ובנות-בריתה (יחזקאל ל"ח 18-ל"ט 8).

לכשיגיע צר-המשיח לישראל, כוחה הצבאי של יריבתו העיקרית כבר הושמד, כך שתהיה לו יד חופשית לעשות במזרח התיכון ככל העולה על רוחו. כתוצאה מכך, הוא יכונן את מטהו המלכותי על הר ציון ("הר צבי קודש" – ההר עליו יושבת ירושלים ובית המקדש[49]) בין הים התיכון לים המלח. יתכן וצר-המשיח יחליט להפוך את ירושלים למטה העולמי של האימפריה הרומית, מכיוון שישראל נמצאת במקום האסטרטגי ביותר בעולם – על הצומת בין שלוש היבשות הגדולות, בטבור הארץ.

ברור יהיה לכל שצבא רוסיה ובנות-בריתה הושמדו באופן על-טבעי. יתכן וצר-המשיח יזקוף השמדה על-טבעית זו לזכותו. כפי שצוין קודם לכן, באמצע השבוע השבעים הוא יכריז על עצמו כאל ויקים צלם של עצמו בבית המקדש בירושלים (במקום משכנו של אלהים). יתכן והוא ישתמש בהתערבות האלוהית להשמדת כוח הפלישה כהזדמנות לייחס לעצמו אלוהות ולתת להכרזה זו משנה תוקף. בעת הכרזה זו הוא יפר את בריתו עם ישראל וירדוף את היהודים ללא-רחם בשלוש-וחצי השנים הנותרות של השבוע השבעים.

צר-המשיח לא יוכל לרדוף את היהודים עד-חרמה. למרות שהשטן יתן בידו כוח על-טבעי רב (השניה אל התסלוניקים ב' 9), "ובא עד קיצו ואין עוזר לו" (פס' 45). כפי שצוים קודם לכן, הוא ישפט קשות על-ידי אלהים במשיח ישוע בביאתו השניה כך שאיש לא יוכל להצילו או לעזור לו (דניאל ז' 11-14, 25-26; השניה אל התסלוניקים ב' 8; חזון יוחנן י"ט 11-21). הוא יושלך לאגם האש שם יתייסר תחת משפט אלהים לעולם (חזון יוחנן כ' 10).

 

גאולתה הסופית של ישראל בידי אלהים י"ב 1-3

"ובעת ההיא יעמד מיכאל השר הגדול העמד על-בני עמך והיתה עת צרה אשר לא-נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא ובעת ההיא ימלט עמך כל-הנמצא כתוב בספר: ורבים מישני אדמת-עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם: והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:"

המשיח החל לסכם התגלות חדשה זו בהצהרה: "ובעת ההיא…" לאיזו עת מתכוון המשיח? ציון הזמן הקודם היה "עת קץ" בפרק י"א פסוק 40, לכן ברור שהמשיח מתייחס לעת בה יתרחשו המאורעות המתוארים בדניאל י"א 40-45.[50] על-כן, המשיח אומר את הדבר הבא: כאשר יתקיפו מצרים וסוריה את צר-המשיח בפלישתם לישראל במחציתו הראשונה של השבוע השבעים, יעמוד מיכאל, שר המלאכים הממונה על הגנת ישראל, ויגן על העם (ראה דניאל י' 21).

מדוע יקום מיכאל להגן על העם בעת זו? הסיבה היא כדלקמן: פלישת סוריה ומצרים לישראל יהוו נקודת התחלה לשרשרת מאורעות שיביאו סבל רב ליהודים. ראשית, מצרים וסוריה יפלשו לארץ ביחד. שנית, צר-המשיח יעבור עם צבאו דרך ישראל. שלישית, רוסיה ובנות-בריתה יערכו להתקפה צבאית אדירה על ישראל. רביעית, צר-המשיח יפר את בריתו עם ישראל וירדוף את היהודים קשות.

ארבע חוליות אלה בשרשרת המאורעות העתידיים יפגעו בישראל, אך החוליה הרביעית תביא את הסבל העז ביותר. כאשר יחל צר-המשיח ברדיפותיו את היהודים באמצע השבוע השבעים, תהיה בישראל "עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא." השטן יעשה כל שביכולתו להשמיד עד-חרמה את עם-ישראל מעל פני-האדמה במחצית השניה של השבוע השבעים (חזון יוחנן י"ב 13-17). משה מדבר אף-הוא על צרה זו לישראל באחרית הימים (דברים ד' 30). ירמיה אמר כי "עת צרה היא ליעקב" (ירמיה ל' 7). ישוע המשיח אמר אודות צרה זו: "כי אז תהיה צרה גדולה אשר לא היתה כמוה מראשית העולם ועד עתה, אף לא תהיה כמוה. ואלולא קוצרו הימים ההם לא היה ניצל כל בשר" (מתי כ"ד 21-22). הוא הזהיר את היהודים שיחיו באותם ימים לברוח למקומות מסתור (מתי כ"ד 15-20). שני-שליש מן היהודים יקפחו את חייהם בתקופת שלוש וחצי השנים הללו (זכריה י"ג 8). תהייה זו עת צרה גרועה בהרבה מן השואה במלחמת העולם השניה. כמה נחוצה תהיה עמידתו של מיכאל להגן על ישראל מכליה מוחלטת!

אלהים בריבונותו לא יאפשר את הכחדתה המוחלטת של ישראל מעל-פני האדמה. התערבותו העל-טבעית תשמר את שארית הפלטה – שליש מן העם היהודי (ירמיה ל' 7; זכריה י"ג 8; מתי כ"ד 22; חזון יוחנן י"ב 6, 14-16). למרות שאלהים ישמור על חיי שליש מן היהודים, הוא ייסר שארית זו ברדיפות קשות – זו תהייה דרכו לצרוף אותם מחוסר-אמונתם ומרדנותם, עד שיבואו לאמונה בישוע המשיח כגואלם ומשיחם (דברים ד' 30-31; זכריה י"ג 9). כאשר ישוב ישוע המשיח בתום תקופת הצרה הגדולה, רובם הגדול של שליש היהודים הנותרים יאמינו בו אשר דקר העם (זכריה י"ב 10-14). הם יטוהרו מחטאם (זכריה י"ג 1). באותה עת (ביאתו השניה של המשיח) יציל המשיח יהודים נושעים אלה (ששמם ימצאו כתוב בספר החיים) מן הצרה הגדולה (פס' 1). המשיח ישים קץ לעת הצרה הגדולה, יטהר מן השארית את מקצת היהודים שעדיין מסרבים לקבלו (יחזקאל כ' 33-38) וישלח את היהודים הנושעים למלכות אלף השנים של אלהים. וכך, שארית ישראל שתהייה בארץ להכנס למלכות אלהים העתידית יוושעו (אל הרומים י"א 25-31).

האם רק היהודים שעדיין בחיים ונושעים בעת ביאתו השניה של המשיח יכנסו למלכות אלף השנים של אלהים ויזכו לברכה? מה יקרה לכל אותם יהודים שנושעו ונהרגו במשך השבוע השבעים, ולאורך כל תקופת התנ"ך? המשיח נתן לדניאל התגלות העונה לשאלות אלה בפרק י"ב 2. בפסוק זה הוא מתייחס לתחייה הגופנית מן המתים: "ורבים מישני אדמת-עפר יקיצו." העובדה שהמשיח אומר "רבים" ולא "כל" מעידה על כך שאין הוא מלמד על תחיית כל המתים באותה עת.[51] הכתובים מלמדים כי יש מספר "תחיות", העתידות להתרחש בזמנים שונים (הראשונה אל הקורינתים ט"ו 20-24). נראה, אם-כן, כי המשיח אומר כי רבים יקומו לתחייה באותו הזמן, ואילו אחרים יקומו בזמן אחר. ברור כי הרבים שיקומו באותו זמן מתו כמאמינים, כי הם יקומו "לחיי עולם." האחרים, שיקומו בזמן אחר, מתו כלא-מאמינים, כי הם יקומו "לחרפות לדראון עולם." מתי יתרחשו תחיות שונות אלה? חזון יוחנן כ' 4-6 וכן 11-15 נותן לכך מענה. קטע זה מלמד כי תחיית אלה אשר יוושעו וימותו במהלך השבוע השבעים תתרחש בביאתו השניה של המשיח. קדושי הצרה הללו יקומו לתחייה ויכנסו למלכות אלף השנים עם אלהים והמשיח (מאוחר יותר נראה בדניאל י"ב 13 כי גם קדושי תקופת התנ"ך יקומו באותה עת).חזון יוחנן פרק כ' מלמד גם שכל בלתי-נושעים מכל תקופות ההיסטוריה יקומו לתחייה במשפט הכסא הגדול הלבן לאחר מלכות אלף השנים. משמע, המשיח גילה לדניאל כי היהודים שיוושעו וימותו במהלך השבוע השבעים ותקופת התנ"ך יקומו לתחייה בביאתו השניה של המשיח ויקחו חלק בברכותיה של מלכות אלף השנים של אלהים (פס' 2).

בתקופת הצרה הגדולה יהיו אנשים עם מספיק תובנה לראות בשקריו של צר-המשיח ואמת אלהים, והם ידחו ויתנגדו לצר-המשיח, ויאמינו במשיח לישועתם. הם גם ידריכו רבים אחרים מאמונה בצר-המשיח לאמונה במשיח ("מצדיקי הרבים"). הם יעשו זאת לנגד רדיפות בלתי-פוסקות של צר-המשיח. מעשיהם יהיו דומים למעשי המכבים בעת רדיפות אנטיוכוס אפיפנס (דניאל י"א 33, 35). קדושי הצרה הללו יבואו על שכרם. יהיה להם הכבוד לזהור בכבוד ה' לנצח, כפי שהשמים זוהרים באור הכוכבים כיום (פס' 3) (תהלים י"ט 2; מתי י"ג 43).[52]

כאן הסתיימה ההתגלות החדשה שנתן המשיח לדניאל. היא נועדה להראות כיצד אלהים יטהר את ישראל וישמור עליהם כעם בריבונותו, הן בעתיד הקרוב והן בעתיד הרחוק (בעת שלטון צר-המשיח).