דניאל הנביא – פרק י"ב

 

הוראות אחרונות ושאלות – פרק י"ב 4-13

 

הציווי לשמר את החזון י"ב 4

"ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד-עת קץ ישטטו רבים ותרבה הדעת:"

לאחר שסיים המשיח  לתת לדניאל את ההתגלות החדשה, הוא ציווה עליו לשמר "הדברים" (ההתגלות החל מפרק י"א 2 ועד י"ב 3) ו"הספר" (אולי ספר דניאל כולו) למשך עת הקץ (למילה "עד" יש גם משמעות של "למשך" כפי שצוין בדניאל י"א 35). המילה "סתום" מתייחסת לשימור ההתגלות (אותה המילה מופיעה במובן זהה בדניאל ח' 26).[1] למילה "חתום" יש אותה המשמעות.[2]

המשיח  הסביר מדוע יש לשמר את דבר ההתגלות וכן את הספר כולו. עד עת קץ (משנת 530 לפנה"ס ועד לביאתו השניה של המשיח) ירוצו אנשים אנה ואנה בניסיון לדעת מה יקרה בעתיד. שימור ההתגלות שניתנה לדניאל עד עת קץ תאפשר לאנשים אלה ללמוד אותה ולהבין את אשר עתיד להתרחש.[3] עלינו ללמוד לקח חשוב מדברי המשיח. במקום לרוץ למגידי עתידות, נביאים או חוזים למיניהם, עלינו לפנות לכתובים כדי להבין את העתיד. הכתובים מהווים מקור מידע מהימן ומוסמך על הנושא, מכיוון שמקורם, בסופו של דבר, הוא אלהים הריבון שקבע את אשר עומד להתרחש, השולט בכל מהלך ההיסטוריה והיודע אחרית דבר מראשיתו.

 

שאלת המלאך י"ב 5-7

"וראיתי אני דניאל והנה שנים אחרים עמדים אחד הנה לשפת היאר ואחד הנה לשפת היאר: ויאמר לאיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר עד-מתי קץ הפלאות: ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל-השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד-עם-קדש תכלינה כל-אלה:"

עוד המשיח מדבר עם דניאל, הופיעו לפתע שני מלאכים על גדות נהר החידקל (ראה דניאל י' 4). נראה כי השניים נכחו במקום כבר קודם לכן כשהם סמויים מעין, ורק עכשיו נגלו לעיני דניאל, מכיוון שברור שהם שמעו לפחות חלק מדברי ההתגלות שקיבל דניאל (פס' 5). אחד המלאכים שאל את המשיח (ראה דניאל י' 5) את השאלה הבאה: "עד מתי קץ הפלאות?"[4]  המלאך לא שאל עד מתי ימשכו הפלאות שבדניאל י"א 40 עד י"ב 3. תחת זאת שאל כמה זמן ימשך "קץ הפלאות". במילים אחרות, הוא רצה לדעת כמה זמן יוכל צר-המשיח להמשיך ברדיפותיו את ישראל מהרגע בו יפר את בריתו עמם (פס' 6).[5]

בתגובה לשאלת המלאך, נשא המשיח את ידיו השמימה ונשבע בחי-עולם. בדרך כלל די בהרמת יד אחת לצורך שבועה. העובדה שהמשיח הרים את שתי ידיו מצביעה על חומרתה וחשיבותה של השבועה.[6] מכיוון שהמשיח בחר לענות בשבועה, ומכיוון שהוא נשבע בחי-עולם, אלהים הריבון ודובר אמת, ברור כי הוא הדגיש את אמיתות ומהימנות תשובתו בצורה החזקה ביותר.

לתשובת המשיח למלאך היו שני פנים. ראשית, הוא נשבע כי צר-המשיח יוכל לרדוף את ישראל "מועד מועדים וחצי." כפי שצוין בעבר לגבי קטעים אחרים, זהו פרק זמן של שלוש וחצי שנים (דניאל ז' 25; חזון יוחנן י"א 2; י"ב 6, 14; י"ג 5). יהיו אלה שלוש וחצי השנים האחרונות של השבוע השבעים (תקופת הצרה הגדולה). שנית, המשיח ציין שרדיפות צר-המשיח יפסקו מיד לכשיסתיים מרדו של עם-ישראל באלהים. כפי שצוין קודם לכן, מרדו של עם-ישראל באלהים יבוא אל קצו בסוף שבעים השבועים, בביאתו השניה של המשיח. באותה עת יאמין כל ישראל במשיח. במילים אחרות, המשיח הבטיח שיסורי ישראל ימשכו רק עד שימלאו את המטרה שלשמה נועדו – המרת ליבו של עם ישראל (פס' 7).

 

שאלותיו של דניאל י"ב 8-13

"ואני שמעתי ולא אבין ואמרה אדני מה אחרית אלה: ויאמר לך דניאל כי-סתמים וחתמים הדברים עד-עת קץ: יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל-רשעים והמשכלים יבינו: ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם ימים אלף מאתים ותשעים: אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמישה: ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין:"

דניאל שמע את ההתגלות וכן את תשובת המשיח לשאלת המלאך, אך עדיין היו מספר דברים שלא היו נהירים לו. דניאל השתוקק להבין עוד, ולכן שאל את המשיח את השאלה הבאה: "אדוני, מה אחרית אלה?" שני דברים מבדילים בין שאלתו של דניאל לשאלת המלאך בפסוק 6. ראשית, דניאל שאל "מה" במקום "עד מתי."[7] הוא ביקש הסבר למאורעות, לא משך זמן. שנית, דניאל השתמש במילה "אחרית" השונה מן המילה בה השתמש המלאך בפסוק 6 – "קץ." "אחרית" מתייחסת לחלק האחרון, או השלב הסופי של המאורעות.[8] דניאל שאל, אם כן, אודות המאורע האחרון ברדיפות צר-המשיח את ישראל, ולא אודות המאורעות הקשורים ברדיפות עצמן – משמע, גאולתה הסופית של ישראל המנובאת בדניאל י"ב 1. דניאל רצה הסבר כיצד תושג גאולה זו.[9] כבן-ישראל האוהב את עמו, דניאל התעניין בכך בכל מאודו (פס' 8).

המשיח סירב לספק לדניאל הסבר נוסף. הוא ציווה עליו להמשיך בחייו בלא לשאול שאלות נוספות. המשיח נימק ציווי זה במילים: "כי סתומים וחתומים הדברים עד-עת קץ." כפי שצוין לגבי פסוק 4 בו משמשים אותם הביטויים, משמעות הדבר היא כי ההתגלות נשמרת למשך עת הקץ. דבר נשמר למשך זמן מפני שיש לו משמעות מיוחדת בתום אותו הזמן. לפיכך התכוון המשיח לומר שאל לו לדניאל לדאוג עוד לגבי ההתגלות אודות אחריתם של המאורעות, מפני שאין בהם כל חשיבות עבורו. אין לו צורך לדעת את כל הפרטים, שכן ההתגלות לא תתגשם בימיו. היא תהיה משמעותית עבור אלה שיחיו בעת התגשמותה בקץ אחרית הימים. המידע שהשתמר יעזור להם ויתן להם תובנה על המאורעות בימיהם (פס' 9).[10] לפיכך, הנבואה לא נועדה לתועלתו של דניאל.

המשיח ציין כי יהודים רבים יוושעו במחציתו השניה של השבוע השבעים. רדיפות צר-המשיח יצרפו מהם את מרדנותם ויפנו אותם למשיח. אך יתר היהודים יהיו רשעים – אלה ימשיכו ברשעתם. אלה שיוושעו באותה עת יבינו את ההתגלות שניתנה לדניאל, אך היהודים הרשעים לא יבינו אותה (פס' 10).[11]

 

בפסוקים 11-12 המשיח מתייחס לשתי תקופות זמן בעתיד – 1,290 ימים ו-1,335 ימים. שתי תקופות אלה מתחילות באותה נקודת זמן – אמצע השבוע השבעים, כאשר צר-המשיח ישבית את קורבן התמיד בבית המקדש ויעמיד את צלמו בקודש הקודשים. מכיוון שבמחציתו השניה של השבוע השבעים יש 1,260 ימים, שתי התקופות נמשכות מעבר לתקופת הצרה הגדולה ושיבת המשיח אל הארץ. 1,290 ימשיכו עוד שלושים ימים לאחר ביאתו; 1,335 הימים ימשיכו שבעים-וחמישה ימים לאחר ביאתו.

המשיח לא הסביר מהי חשיבותן של תקופות אלה, אך עצם העובדה שהוא ציין אותן מעידה על-כך שהן תסתיימנה במאורעות חשובים. נוכל רק לנחש מה יהיו מאורעות חשובים אלה:

ראשית, יתכן ש-1,290 הימים יסתיימו ביום סיומו של המשפט העתיד להתרחש לאחר שיבת המשיח. הכתובים מלמדים שהמשיח ישפוט את ישראל ואת הגויים (אותם האנשים שישרדו את תקופת הצרה הגדולה) אחרי שובו ולפני כינונה של מלכות אלף השנים של אלהים (יחזקאל כ' 34-38; מתי כ"ה 31-46). מטרת משפט זה היא להפריד בין המאמינים והבלתי-מאמינים, כדי שהמאמינים יוכלו להכנס למלכות אלף השנים של אלהים והבלתי-מאמינים יסולקו מן הארץ אל עונשם. יתכן ומשפט זה יארך שלושים יום לאחר שיבת המשיח.[12]

שנית, יתכן ש-1,335 הימים יסתיימו ביום בו תתחיל מלכות אלף השנים של אלהים. ברגע שיסתיים המשפט בו יוחלט מי ייכנס למלכות אלף השנים, יתכן ויעברו עוד ארבעים וחמישה ימים לכונן את הממשלה הנחוצה לפעילותה התקינה של המלכות.[13]  הכתובים מציינים כי הקדושים ימלכו עם המשיח במלכות אלף השנים (חזון יוחנן כ' 4-6). אחרי שהופרדו הקדושים מחסרי האמונה, יהיה דרוש זמן מה למנות קדושים למשרות הממשלתיות השונות וליידע אותם אודות תחומי אחריותם. המשיח אמר: "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלוש מאות שלושים וחמישה." לאור הצהרה זו, ברור כי מה שיתרחש ביום ה-1,335 או יקרה לאחריו יהיה "טוב ורצוי."[14] המילה "המחכה" מתארת ציפייה עזה.[15] מובן שקדושי הצרה הגדולה יצפו בכליון עיניים למלכות אלהים, לנוכח זוועות המלחמה שיכריז עליהם צר-המשיח. כתוצאה מן ההתגלות השמורה בספר דניאל, הם יבינו שמרגע שתחל מלכות אלהים, לא יהיה עליהם שוב לסבול עוד זוועות כתוצאה מנסיונות האדם לשלוט בעולם בנפרד מאלהים.

התקופות של 1,290 ו-1,335 הימים חשובות משתי סיבות נוספות לפחות. ראשית, הם מעידות על-כך שיהיו יהודים שישרדו את משפט אלהים, יכנסו למלכות אלף השנים ויהנו מברכותיה. דניאל יכול היה להיות בטוח שלמרות זוועות העתיד, תישאר לישראל שארית פלטה – העם ישרוד. שנית, העובדה שתקופות זמן אלה מתמשכות מעבר לשבעים השבועים ושיבת המשיח מעידה על-כך שהזמן לא יבוא אל קצו, וכי המצב הנצחי לא יתחיל מיד עם ביאתו השניה של המשיח. ימים בני עשרים-וארבע שעות, וכן ההיסטוריה, ימשיכו אחרי שיבת האדון (פס' 11-12).

פעם נוספת המשיח ציווה על דניאל להמשיך בחייו ללא שאלות נוספות עד יום מותו. האדון ציין בברור שדניאל ימות ("תנוח"), אך הוא גם הצהיר כי דניאל יקום מן המתים. עת תחייתו של דניאל יהיה "לקץ הימין."[16] משמע, דניאל יקום עם המאמינים האחרים בביאתו השניה של המשיח בסוף שבעים השבועים – התחייה אותה ניבא המשיח בדניאל י"ב 2.[17] מכיוון שדניאל הוא קדוש מתקופת התנ"ך, זה מרמז על-כך שתחיית קדושי התנ"ך תתרחש בשיבת המשיח לארץ בתום תקופת הצרה הגדולה.[18]

המשיח אמר לדניאל: "תקום לגורלך" ("תקבל את נחלתך").[19] מכיוון שהוא יקום עם שיבת המשיח, ניתן לומר בביטחון שחלק מנחלתו יהיה להכנס ולהנות מברכות מלכות אלהים העתידית, אשר אודותיה דיבר בפרקים ב' ו-ז' (פס' 13). לאור ההפגנה הברורה של ריבונות אלהים על ממלכות הגויים, המאורעות והאנשים להם היה דניאל עד במהלך חייו, היו לו כל הסיבות להאמין שהבטחות אישיות אלה יתגשמו אף הן.

 

                                                                                                                                   

 

[1] Edward J. Young, The Prophecy Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1970), p. 257.

[2] Ibid.

[3] Leon Wood, A Commentary On Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1973), p. 321.

[4] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 258.

[5] Wood, A Commentary On Daniel, p. 323.

[6] Ibid.

[7] Ibid., p. 325.

[8] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 260.

[9] Wood, A Commentary On Daniel, p. 325.

[10] Ibid.

[11] Ibid., pp. 326-27.

[12] Ibid., p. 328.

[13] Ibid.

[14] Ibid.

[15] Ibid.

[16] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 264.

[17] Wood, A Commentary On Daniel, p. 329.

[18] Ibid.

[19] Ibid.