זכריה הנביא פרק י"ב

מבוא

בפרק יא זכריה תיאר:

• איך עם ישראל דוחה את הרועה הטוב שלו, את ישוע, ומעריך את ערכו במחיר חייו של עבד — שלושים מטבעות של כסף.
• מכיוון שעם ישראל דחה את הרועה הטוב, אלוהים יקים על עמו את ה"רֹעֶה האֱוִלִי" — את צר המשיח, את הרועה הרע והאכזרי ביותר שהעולם יכיר (יא 15-17).
• צר המשיח נקרא "אֱוִלִי" מכיוון שיראת אלוהים לא תעמוד לנגד עיניו.
• צר המשיח יתגלה במלוא רשעתו במהלך שבע שנות הצרה שעתידה לבוא על ישראל והעולם.
• צר המשיח, ה"רֹעֶה האֱוִלִי", יוכיח לישראל ולעולם כי הדבר היחיד שהוא מתעניין בו, זה הוא עצמו.

זכריה מבהיר כי נוכחות צר המשיח היא חלק מעונש אלוהים על עמו, ובעקיפין על העולם, בגלל דחיית ישוע.

אך למדנו גם כי צר המשיח לא ישאר לעד. אלוהים עומד להכותו ולנטרלו.

בפרק יב זכריה מתאר את האירועים העתידים להתרחש בתקופת הצרה הגדולה ובסיומה.

החלק המדהים ביותר בפרק מתאר את כמיהת עם ישראל לישוע המשיח, וזאת לאחר שטעמו את עוול הרועה האווילי.

לאחר ההתנסות עם צר המשיח, תכרע כל שארית עם ישראל ברך ותתחנן לפני האדון ישוע.

• בפרקים ט–יא למדנו איך נדחה מלך המשיח.
• בפרקים יב–יד נלמד איך, לבסוף, יתקבל המלך שנדחה.

זכריה יב 6-1:

1 מַשָּׂא דְבַר יהוה עַל יִשְׂרָאֵל, נְאֻם יהוה נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וְיֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ: 2 "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלָיִם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב, וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלָיִם. 3 וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלָיִם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל הָעַמִּים. כָּל עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ, וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. 4 בַּיּוֹם הַהוּא," נְאֻם יהוה, "אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן, וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי, וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן. 5 וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם: 'אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם בַּיהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם.' 6 בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר, וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב. וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלָיִם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּיְרוּשָׁלָיִם."

קודם כל — אלוהים בשליטה

א. הנביא מציין שדבריו הבאים הינם "משא דבר-יהוה על ישראל…"

המילה "משא" מציינת עומס, דבר כבד. ואכן כך. המסר שבפי הנביא זכריה על עם ישראל ועל ירושלים כבד מנשוא.

במסר כולל את המצור על ירושלים, סבל רב ואירועים מרובי קורבנות, אך גם מסר של גאולת ישראל בחזרתו של גואל ישראל ארצה.

לפני שהנביא מפרט את האירועים, הוא מזכיר לכולם שתוכנית אלוהים תתקיים, ושום אדם לא יוכל לשנותה.

פסוק 1:

"יהוה נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וְיֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ."

כאן מתוארת ריבונותו וגדולתו של אלוהים על פני האדם וכל שאר הבריאה: אלוהים מציג עצמו כאחד אשר מעמיד את השמים במקומם, כאחד אשר יסד את הארץ, ברא את האדם ונפח בו רוח חיים.

מדוע אלוהים פותח את פרק יב בהכרזת ריבונותו?

א. יש אמינות מוחלטת להתגשמות הפסוקים שבהמשך. המאורעות שזכריה מנבא יתגשמו במלוא הביטחון. הרי מי שקבע אותם הוא אלוהים, בורא העולם ובורא האדם.

ב. מכיוון שהוא ברא את העולם ואת האדם, זכותו לשפוט אדם שלא ממלא את התכלית שלשמה ה' ברא אותו. אלוהים ברא הכל למען פאר שמו. מי שאינו ממלא את תכלית בריאתו יעמוד לדין. אלוהים לא ברא עולם ועזבו להתנהל בעצמו, אלא אלוהים נמצא ומעורב בכל אשר קורה ומתרחש בבריאתו (ירמיה א 5, לא 35-37; תהילים קל"ט, פטר"ב ג).

יְרוּשָׁלָיִם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים

פרק יב מלמד אותנו על חשיבותה של ירושלים בעיני אלוהים. המילה "ירושלים" מוזכרת 11 פעמים בפרק זה (מתוך ה-22 פעמים בפרקים יב–יד). המילה ירושלים מוזכרת מעל 810 פעמים בכתבי הקודש (תנ"ך וב"ח), אך אף לא פעם אחת בקוראן!

בפסוקים 2-3 אלוהים מעמיד את העמים במבחן. יחס עמי העולם לירושלים הנו המדד לאמונתם באלוהים, לציותם אליו ולכבוד שהם רוכשים לו.

לפני שנתאר את המבחן, הבה נציין מספר נתונים מרכזיים שכתבי הקודש מספקים לנו על אודות ירושלים:

א.        ירושלים היא חלק מהנחלה שניתנה לעם ישראל בלבד; (דברים ט)

ב.        ירושלים היא העיר היחידה שאלוהים מתגורר בה באופן פיזי; (יחזקאל לב 8-11, מח 35, מיכה ד, ירמיה כג, לג, ישעיה ב)

ג.         ירושלים היא העיר היחידה אשר כל אוהבי אלוהים מצווים להתפלל לשלומה; (תהילים קכב 6)

ד.        ירושלים היא העיר היחידה שיש לה עיר תאומה בשמים (התגלות כא);

ה.        ירושלים היא העיר היחידה שמתוארת כטבור בריאתו של אלוהים (יחזקאל ה 5: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִֹה: זֹאת יְרוּשָׁלָיִם, בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת"), ראה גם לח 12.

מה המבחן?

• עם שמכיר את אלוהים, מכבד אותו ואת רצונו, יודע שירושלים שייכת לעם ישראל, ואין כל טעם בניסיון לכבשה או לנגוס חלק בה (ראה יחזקאל לה).
• רק עם שמזלזל באלוהים, ברצונו ובדברו, ירצה לקחת חלק מירושלים לייעוד אחר מזה שאלוהים ייעד לה.

אלוהים יהפוך את ארץ ישראל וירושלים למקום מפתה, אטרקטיבי, נוצץ ומעניין (יחזקאל לח).

• מי שאוהב את אלוהים, ישמח לראות את הארץ ממלאת את ייעודה וברשות ישראל.
• מי ששונא את אלוהים, ירצה את הארץ והעיר ירושלים לעצמו או לפחות ירצה לנגוס בה.

והנה, בפסוקים 3-2 אלוהים אומר כי בעתיד יעלו העמים על ירושלים:

"2 הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלָיִם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב, וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלָיִם. 3 וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלָיִם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל הָעַמִּים. כָּל עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ, וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ."

הנביא מציין במפורש שכל העמים עתידים לעלות על ירושלים.

דברי הנביא גם מציינים שירושלים תהיה מוקד ההתענינות וההתעסקות של כלל העמים.

יהיה משהו בירושלים אשר יגרום לכל הגויים להתמקד בה ולרצות בה חלק או את כולה.

מתי תתגשם נבואה זו של הנביא זכריה?

הנביא זכריה מציין את המועד בו יחלו נבואותיו להתגשם:

"והיה ביום ההוא…"

לאור כמות האירועים ומהלכם העתידים להתרחש באיזורנו, ניתן לקבוע שלא מדובר בפרק זמן של יום אחד, אלא שמדובר בתקופה. נביאים אחרים גם כן משתמשים באותו מונח לציין אירועים העתידים להתרחש בתקופת מלכות המשיח או באירועים הקשורים לחזרתו ארצה (ראה ישעיה ד 2, י 20, יב 1, עמוס ט 11, יואל ד ועוד). ניתן לראות שהמונח "ביום ההוא" נרדף למונח: "יום אדוני".

הנבואות הנוגעות למלחמות על ירושלים ושעדיין לא התגשמו, מיועדות להתגשם במהלך תקופת שבע שנות צרת יעקב. מדובר על שבע השנים האחרונות מנבואת דניאל הנביא שבספר דניאל בפרק ט 24-27.

תקופת צרת יעקב בת שבע השנים היא העת בה זעם אלוהים יוטל באופן מרוכז על כל שוכני תבל אשר דחו את ישועתו של אלוהים בקורבן בן האלוהים האדון ישוע המשיח.

לפני שצרת יעקב תחל, ייקח אלוהים אליו השמיימה את כל הנושעים מקרב בני האדם בתבל. אירוע זה נקרא: ההילקחות (תסל"א ד 13-18).

כפי שבעת צרת יעקב זעם אלוהים ינחת על הדוחים אותו, הרי שעת זו גם תתאפיין בחמלה וחסד רב של אלוהים, על כל אלו אשר בחר אלוהים להושיע.

לאור הכתוב בספר ההתגלות, במהלך שבע שנות צרת יעקב, כשני שליש מכלל יושבי תבל ייכחדו (התגלות ו 8, ט 15, זכריה יג 8-9).

מהו האירוע שמציין את תחילת ספירת שבע שנות צרת יעקב?

שבע שנות צרת יעקב יחלו כאשר צר המשיח "יגביר ברית לרבים" (דניאל ט 26-27).

אותה ברית הגנה-שלום תביא לכך שהגנת עם ישראל וארץ ישראל תהיה בידי זרים.

יחזקאל הנביא בפרקים לח-לט מנבא אודות נסיונו של גוג מארץ המגוג לאסוף את צבאות העמים כדי לכבוש את ארץ ישראל. אירוע זה עתיד להתרחש מעט לפני או מעט אחרי תחילת צרת יעקב.

יחזקאל מציין רשימה של עמים אשר המכנה המשותף להם היום הינו – דת האיסלם.

מתברר שכל צבאות עמי האיסלם העיקריים יתאספו כדי להסיר את עם ישראל מעל אדמתו.

כאשר יגיע גוג וצבאותיו לאדמת ישראל, יתערב אלוהים וישמיד את כל צבא גוג עד אחרון חייליו בעזרת איתני הטבע. בכך יסיר אלוהים במכה אחת את כל צבאות האיסלם מעל פני האדמה. אך אל דאגה, את מקומם ימלאו צבאותיו של צר המשיח…

בעקבות נסיונו של גוג לכבוש את ישראל, יעלה גם צר המשיח על אדמת ישראל. בתחילה כדי למגר כביכול את צבאותיו של גוג, אך מיד לאחר מכן, יעמיד צר המשיח את צלמו במקדש בירושלים וידרוש השתחוויה כאילו היה אל (דניאל יא 40-45, מתי כד 15 ואילך, תסל"ב ב).

צר המשיח ישייך את הקרדיט להשמדת צבאות גוג לעצמו, ויחשיב עצמו לאל.

כל מי שיסרב לציית להוראותיו של צר המשיח, יירדף ויומת (ראה התגלות ו-יט, מתי כד 15 ואילך).

ירושלים תהפוך להיות מרכז העניינים בקנה מידה עולמי.

זיכרו:

אותם עמים לא ילחמו על מנת לבוא להשתחוות בירושלים, אלא כדי לקחת אותה לעצמם.

ירושלים הנוצצת והמושכת את העמים נמשלת ל"כּוֹס" מלאה רעל. כל מי שיתקרב וישתה מן ה"כּוֹס" ייפגע (ישעיה נא 17, 22-21: 17 "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלָיִם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יהוה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית… 21 לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת, עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן, 22 כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יהוה, וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ, הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד.")

הסבר מילים:

"סָּף", "סִּפּוֹת" — כוס או כד. שמות יב 22: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף"; מלכים א ז 50: "הַסִּפּוֹת"; מלכים ב יב 14: "סִפּוֹת".

"אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלָיִם אֶבֶן מַעֲמָסָה." — ירושלים היא כמו אבן כבדה אשר כל מי שמנסה להרימה יישרט. המסר לגויים מאוד ברור:

מי שיתעסק עם ירושלים ייפגע! הוא בעצם נלחם נגד אלוהים ולא נגד ישראל. על כך אלוהים אמר:  "… כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם, נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב 12).

היכן צה"ל בכל הסיפור הזה? מדוע אין כל איזכור לצבא ישראל?

הנתונים המתקבלים על ידי הנביאים – ראה יחזקאל לח 12 ואילך מלמדים ששלום השווא שהציג צר המשיח הביא את עם ישראל להשתכנע שאין צורך בצבא גדול או בצבא בכלל. רק כך ניתן להבין את הכתוב בספר יחזקאל לח. אל לנו להתפלא. זמן קצר לאחר חתימת חוזה השלום עם מצרים, צה"ל "איפסן" חטיבות שריון שלמות, הוריד את הסד"ק של יחידות רבות וכלי נשק, ואף סגר מספר בסיסים. ניתן לשער בוודאות שתהליך דומה ורחב יותר יתרחש כאשר צר המשיח, שיהנה ממלא כוחו של השטן, יצליח לשכנע את עם ישראל והעמים מסביב, ששלום בראשותו יסיר כל איום למלחמה…

איך יתכן שכל העמים יעלו להילחם על ירושלים?

עלינו לזכור שבעת ההילקחות, נלקחו לשמיים כל המאמינים בישוע. ז"א, כל אלו המבינים את רצון אלוהים לגבי ירושלים וישראל ואכן מכבדים את רצון אלוהים. מכיוון שההילקחות תתרחש לפני צרת יעקב (תסל"א ה, תסל"ב ב 2-7, התגלות ג 10), יוצא מכך שאת מקומם של המאמינים יתפסו נושאי תפקידים שאינם מאמינים ומכאן ההחלטה ההרסנית לעלות על ירושלים.

מדוע ירושלים כה מושכת את העמים?

לאמיתו של דבר, עמי העולם הם כלי המשחק. האחד שמעוניין בירושלים הוא השטן בכבודו ובעצמו.

ירושלים מושכת את העמים מכיוון שבדחייתם את אלוהים הם הפקידו עצמם בידיו של השטן.

השטן, החפץ בירושלים, משתמש בכל העמים ככלים להגשים את תכניתו. הוא שואף להיות אלוהים, ולכן ילחם כדי לקחת רק את מה שאלוהים בוחר.

השטן לא ירצה את מכה, העיר הקדושה לאיסלאם, או את וותיקן ברומא, אלא רק את העיר אשר בה אלוהים קבע את משכנו. רק כך השטן יכול להיראות כאלוהים.

לא לחינם ייכנס הרועה האווילי לבית המקדש בירושלים באמצע שבע שנות הצרה ויכריז על עצמו כמשיח העולם. הוא לא יעשה זאת במכה או בוותיקן. השנייה לתסלוניקים ב 4 מתארת זאת:

"…הַמִּתְקוֹמֵם וּמְרוֹמֵם עַצְמוֹ עַל כָּל הַנִּקְרָא אֱלוֹהַּ אוֹ קֹדֶשׁ, עַד כִּי יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים בְּהַצְהִירוֹ עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא אֱלֹהִים."

במהלך כל המאות, ירושלים הייתה בכותרות בדרך זו או אחרת, אבל בשבעים השנים
האחרונות ירושלים (ישראל כארץ וכעם) כיכבה כעיר שעיני העמים היו ממוקדות בה יותר מבכל מקום אחר.

אף על פי שישראל כה קטנה, שליש מכל החלטות האו"ם נוגעות לישראל (והן נגד ישראל ברוב המקרים / נכון עד לשנת 2010). כל זאת על אף שמדובר במקום כה קטן שברוב המפות הלועזיות שמות הערים חיפה, תל־אביב ואפילו ירושלים גולשים אל תוך מימיהם הכחולים של הים התיכון; כל זאת על אף שלא קיימים בארץ אוצרות טבע משמעותיים; כל זאת על אף שאוכלוסית ישראל כולה קטנה מכל עיר בינונית בעולם.

וירושלים עצמה? — בסך הכל מדובר בעיר עם פחות ממיליון תושבים. ובכל זאת — ירושלים באמת מעניינת את העולם!

ירושלים במרכזה של מלחמה רוחנית

מתוך הנתונים הנ"ל ניתן להסיק בביטחון כי העולם אינו פועל על בסיס פוליטי, אלא על בסיס רוחני. השטן משתמש בפוליטיקה ככלי להגשים את חלומו המבעיט אשר לעולם לא יתגשם.

אותה "מלחמה רוחנית" של השטן נגד רצון אלוהים ותכניותיו מתחוללת גם במישור האישי — ממש כחלק מהחיים של כל אחד מאתנו.

מפחיד הדבר! אם אינך שייך לישוע המשיח ואינך חתום ברוח הקודש, אתה מהווה — בין אם אתה רוצה או לא — כלי מתכלה בידיו של השטן. אין תחום אפור. אין ניטרליות. אין "עמידה מהצד".

הימצאותם של בני אדם במחנה של "אויב אלוהים", היא העונש והמשפט על דחיית הרועה הטוב — ישוע המשיח.

פסוק 4:

"בַּיּוֹם הַהוּא," נְאֻם יהוה, "אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן; וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי, וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן."

בפסוקים 6-4 אלוהים מבטיח כי מי שנוגע בעירו ובעמו, "נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (ב 12).

מתברר שבאותו הקרב שבו העמים יעלו ויצורו על ירושלים, אלוהים יקח חלק פעיל:

אלוהים יכה את סוסי העמים ואת חייליהם בעיוורון ובמכות המתוארות בספר דברים כח 28:

"… יַכְּכָה יהוה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב."

הנתון חשוב! —  בספר דברים פרק כח אלוהים מציין את הקללות שיבואו על ישראל אם יעזבו את תורת ה'. מתברר שאותה אזהרה קיימת עבור כל בן אנוש או עם. אדם או עם שלא יקיים את רצון אלוהים, צפוי לכל המכות הכתובות בתורה.

דברי אלוהים אינם סמליים. ראה את תיאור השמדת כל צבאות גוג מארץ המגוג שעתיד לעלות על הרי ישראל באחרית הימים (יחזקאל לח-לט). ראה השמדת כל צבאות אשור אשר צרו על ירושלים (ישעיה לז).

בחזרתו ארצה, עתיד האדון ישוע להשמיד את כל הדוחים אותו (התגלות יט 11-16).

להבדיל מהמכות שינחתו על האויבים, זכריה מפרט כי אלוהים יעניק לעמו את ההיפך הגמור. הוא יפקח את עיניו על עמו ישראל ויילחם עבורם.

הערה:

ישנה חשיבות עצומה למילים: "…אפקח את עיני…" על יהודה.

היו עיתות בהם הסתיר אלוהים את פניו מעמו. היו אלו עיתות של שואה, גלות ואובדן. והנה יגיעו ימים של הארת פנים, בהם יחווה עם ישראל את מלוא כוחו וריבונותו של אלוהים בעבורם.

הארת פנים על עמו גם מתבטאת בהשמדת אוייבי ישראל אשר מנסים לפגוע בעמו של אלוהים או מסרבים לקבל את קביעתו של אלוהים לגבי היושבים על הנחלה הארצית.

שימו לב שהברכה היפה ביותר של הכוהנים עבור עם ישראל היא ברכת הכוהנים המוזכרת בספר במדבר ו 24-26.

"יברכך יהוה וישמרך. יאר יהוה פניו אליך ויחונך. ישא יהוה פניו אליך וישם לך שלום…"

זכריה יב 5-4:

4 בַּיּוֹם הַהוּא," נְאֻם יהוה, "אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן, וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי, וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן.

5 וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם: 'אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם בַּיהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם'.

6."ביום ההוא אשים את אלופי יהודה ככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמיר ואכלו על-ימין ועל-שמאל את-כל-העמים סביב, וישבה ירושלים עוד תחתיה בירושלים."

בפסוקים אלה זכריה מתאר את התערבות אלוהים לצד ישראל במלחמה נגד העמים.

מדוע שאלוהים יתערב באופן פיזי למען ישראל? מדוע שיצילם?

1. מכיוון שאמת דברו תלויה בקיום עם ישראל (ולא בגלל שמדובר בעם טוב יותר מעמים אחרים). אלוהים הרי הבטיח פעמים רבות כי לא יעלה ביד עם או אדם למחוק את ישראל מעל פני האדמה (זכריה א, ב, ירמיה לא 35-37; שמות יט 6; דברים ז 6-7 ואחרים).
2. ישנן נבואות עתידיות הנוגעות לישראל — נבואות שטרם התגשמו. קיום ישראל הכרחי כדי להגשים את הבטחות אלוהים!

עם ישראל יבטח במושיע

פסוק 5 מאוד מפליא! סוף סוף מנהיגי ישראל וגיבוריו, כל משפחות יהודה, מגיעים למסקנה הבאה: "…הניצחון על העמים לא בא בגלל כוחנו אלא מהתערבות אלוהים — ואלוהים מתערב כי העם בוטח בו!"

כאשר יעלו צבאות העמים על ירושלים, כל בר דעת בישראל וכל בן יהודה יבינו שאין סיכוי ליושבי ירושלים לשרוד את המצור או את ההתקפה עליהם. והנה, אלוהים בדרך ניסית ישמיד את הצרים והעולים על ירושלים. כפי הכתוב בפסוק 4, אלוהים יטיל מהומה, מבוכה, הלם והפתעה בקרב צבאות האוייבים, והם יושמדו בין אם אחד בידיו של השני או בדרך אחרת שאלוהים יבחר.

בפסוק 6 הנביא מציין שאלוהים עתיד להשתמש בבני יהודה כדי להביס את הצרים עליהם.

הפסוקים מבהירים שאלוהים הוא זה שיאציל מכוחו על בני יהודה כך שהחלש יביס את החזק.

בני יהודה ישכילו להבין שיד אלוהים הייתה במעש וסוף סוף הם עתידים להודות לאלוהים על ישועתו ולא לשייך זאת לעוצם ידם.

אלוהים פעל באופן דומה נגד צבאות מדין במקרה של גדעון בספר שופטים פרק ז, במקרה של צבא אשור שצר על ירושלים (ישעיה לז-לח), וכן במקרה של בני מואב והעמונים שעלו על יהודה בימי המלך יהושפט, בספר דברי הימים ב פרק כ.

בכל אחד מהמקרים הללו הבינו יושבי יהודה או בני ישראל שיד אלוהים מלאת החסד הייתה לטובתם.

איזה אירוע עומד להביא את עם ישראל ומנהיגיו למסקנה כה ברוכה? כמה "שילם" עם ישראל כדי ללמוד שעליו לכרוע ברך לפני ישוע על מנת להינצל?

נכון להיום, עם ישראל אינו בוטח באלוהים.

עם ישראל בוטח בשלושה מקורות של בטחון:

1. צה"ל – כוח צבאי שמיועד להתמודד בהצלחה נגד כל איום.
2. "המוח היהודי הממציא פטנטים": בחכמה של הראש היהודי המניב פתרונות ייחודיים בכל מצב.
3. כסף:

במילים פשוטות, עם ישראל בוטח בעצמו! ומה דעתו של אלוהים לגבי גישה שכזו לפתרון בעיות?

כך אמר אלוהים מפי הנביא ירמיה בפרק ט 23-22:

22 כֹּה אָמַר יהוה: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ; אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ; 23 כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יהוה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ; כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי," נְאֻם יהוה.

כל עוד עם ישראל מתמודד עם הבעיה שמולו בהסתמכות מוחלטת על כוחו של צה"ל, העליונות הגאונית והכסף — כלומר בכוחו הוא, העם לא יכרע לפני ישוע.

מה אלוהים עתיד לעשות?

אלוהים עתיד להעמיד את ישראל בצרה שבה כל כוחו, יכולתו וחכמתו ייכשלו (יחזקאל לח-לט. השלום שחתמו ועבדו עליו, מתגלה כנייר חסר ערך).

אלוהים עתיד להעמיד את ישראל מול הקיר — כלומר, מצב שבו ברור להם כי סופם המוחלט הוא רק עניין של זמן קצר.

בספר בשורת מתי כד מפסוק 15, האדון ישוע המשיח מתאר את בריחת בני ירושלים מן העיר אל המדבר בגלל רדיפתו חסרת הרחמים של צר המשיח. שארית ישראל תמצא מחסה במדבר, ושם יכלכל אלוהים את שארית עמו למשך שלוש וחצי שנים.

רק אז העם יבין ויאמר:  "… אלוהים אדירים, אם אתה לא תתערב, אבדנו! אנו לא יכולים לבד!"

עם ישראל יכרע ברך לפני האדון ישוע רק לאחר צרת יעקב. זו תהיה צרה שאין לעם סיכוי להתמודד עמה בכוחות עצמו (במלחמת יום כיפור, כאשר צה"ל כמעט הרים ידיים…, יצאו סטיקרים: "ישראל בטח בה'!". כדאי לזכור את הלקח לפני הכליה שעומדת בפתח).

כל כך כואב שהלקח הזה יעלה בשני שליש מחיי בני עם ישראל (יג 8-9: "וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ, נְאֻם־יהוה, פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ, יִכָּרְתוּ, יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב, הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ; אָמַרְתִּי: עַמִּי הוּא, וְהוּא יֹאמַר: יהוה אֱלֹהָי").  

פסוק 5 מאוד מעשי לחיי היום יום שלנו: מי שבוטח בכספו, בכוחו ובחכמתו שיזהר! היסודות הללו נופלים בעת משבר. ביום בהיר אחד אלוהים יעמיד את אותו אדם לפני הבעיה, שכספו, חכמתו וכוחו יהיו חסרי ערך מולה.

הבה נהיה חכמים! חכמת אלוהים היא להיכנע לו ולהסתמך עליו בכל בעיה ומקרה.

אלוהים מלמד אותנו לפנות אליו ולהסתמך עליו בלבד בכל תחום. רק מי שמכיר את אלוהים באופן אישי יוכל לעשות זאת.

פסוקים 6-5 מזכירים את דבריו של זכריה בפרק ד 6: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר יהוה צְבָאוֹת".

אלישע הנביא, במלכים ב ו 16, אמר:  "… אַל תִּירָא! כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ, מֵאֲשֶׁר אוֹתָם…"

בראשונה ליוחנן ד 4 נאמר: "… שֶׁכֵּן הוּא אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל מִזֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם."

אני מתפלל שהפסוקים הללו יהיו ססמת חיינו!

בפסוקים 7-8 זכריה הנביא מתאר בדרך מיוחדת את הצלתה הפיזית של ישראל:

"וְהוֹשִׁיעַ יהוה אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה, לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית־דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם עַל יְהוּדָה. בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן יהוה בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם, וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד, וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים, כְּמַלְאַךְ יהוה לִפְנֵיהֶם."

הערה:

חלק נכבד של שארית ישראל מצאה מקום מסתור במדבר לאחר שברחו מידו האכזרית של צר המשיח (ראה מתי כד 15 ואילך, התגלות יב).

בירושלים נשאר חלק מן העם שככל הנראה השכיל להבין את זהותו האמיתית של צר המשיח בשלב מאוחר יותר.

כעת, כאשר חיצו של צר המשיח מאיימת להשמיד כל זכר יהודי בירושלים, מתערב אלוהים עבור פליטת עמו שבירושלים ומצילם בדך מופתית.

זכריה הנביא מדגיש כי כאשר אלוהים יציל את ישראל, הוא יתערב ויעזור בראשונה לאלו הנחשבים חלשים ופחותי ערך. אלוהים יקים בראשונה את יושבי האוהלים (החלשים) לפני יושבי בתי האבן והארמונות (החזקים).

הנביא מציין עיקרון מעניין באופן העזרה של המשיח לשארית שביהודה.

אלוהים יעמוד בראשונה ליד החלש והנכנע, מכיוון ששם אלוהים נראה ברור מאוד. כאשר החלש מנצח, כולם מסכימים כי אלוהים היה בעזרו. כאשר החזק מנצח, כולם מביטים אליו ולא אל אלוהים.

אלוהים יתערב תחילה למען אלו שנכנעו ורואים את מותם. בשלב זה, החזקים יוכלו להיחלש עד לנקודה שבה גם הם יכרעו ברך ויאמרו: "ישוע הוא המשיח!"

בסופו של התהליך, כל בן ישראל יפנים שבזכות חסד המשיח ישוע הוא חי ומנצח.

כך אלוהים האב יממש חלק מן ההבטחה שנתן לאלוהים הבן, ישוע: "…וְכָל לָשׁוֹן תּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאָדוֹן…" (פיליפים ב 11).

שאול השליח מתאר את העיקרון במילים נפלאות בראשונה לקורינתים א 27-29: "אֲבָל אֱלֹהִים בָּחַר בַּכְּסִילִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲכָמִים, וּבַחַלָּשִׁים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲזָקִים; בַּנְּחוּתִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם וּבַנֶּחְשָׁבִים לִפְחוּתֵי עֵרֶךְ בָּחַר אֱלֹהִים, בַּדְּבָרִים שֶׁהֵם כְּאֶפֶס, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיל עַד לְאֶפֶס אֶת הַדְּבָרִים הַקַּיָּמִים, לְמַעַן לֹא יִתְהַלֵּל אִישׁ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים."

ומה יקרה כאשר עם ישראל מאפשר לישוע לחיות בו?

פסוק 8: "בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן יהוה בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם, וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד, וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים, כְּמַלְאַךְ יהוה לִפְנֵיהֶם."

בפסוק זה זכריה הנביא מתאר איך נראה שדה הקרב כאשר אלוהים נמצא לצדך:

א. החלשים ובעלי הידיים השמאליות נלחמים כמו דוד המלך — כלומר, גיבורים.

ב. החזקים נלחמים כמו שנלחם ה' נגד המצרים ביציאת מצרים — בנשיפה הוא הפך את הים על צבא מצרים.

"…כְּמַלְאַךְ יהוה לִפְנֵיהֶם" — ראה בספר שמות יד 19: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם…" — המשיח הולך לפני עם ישראל במדבר.

פסוק 9: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָיִם."

מה קורה כאשר אלוהים לצדך?

נגמר המשחק! ניצחת ב"נוקאוט".

סיכום שיעור 24:

1.  מדוע אלוהים מביא על העולם ועל עמו צרה כה איומה?

א. להוציא לפועל את משפטו נגד העמים הדוחים אותו.

ב. להביא את ישראל על ברכיה כדי להודות שהאדון ישוע הוא המשיח המובטח בן דוד.

ג. להכין את הקרקע להופעתו השנייה של המשיח כדי להקים את ממלכתו בת אלף השנים.

2. המסלול שעובר עם ישראל זהה למסלול שכל מאמין עובר:

א. כריעה כנועה לפני ישוע כאדון ומושיע.

ב. הבוטח בכסף, בכוח ובחכמה עליו לדעת כי במבחן האמיתי של החיים והמוות, הוא ייפול!

מי שבוטח בישוע כאדון ומושיע, כעוגן חייו, יכול כבר עכשיו לשמוח בניצחון של כל מבחני חייו.

אין רע בכסף, בחכמה או בכוח, אך כל אלו חייבים להיות כלים בשירות ולכבוד אלוהים; הם אינם תחליף לאלוהים.

3. אמונה אמיתית ובוגרת מתבטאת בחיים שבהם:

א.  אלוהים הוא הכתובת הראשונה לכל בקשה או הודיה,

ב.  רואים את אלוהים דרכך.

הקרב נגד העמים הסתיים. עם ישראל למד כי טעה; הוא הבין שישוע היה מאז ומתמיד אל שדי אשר קיום כל בני האדם תלוי בו.

כאשר הקרב הגדול מאחור ורוב העם מוטל מת, השארית עושה חשבון נפש ומביטה לעיני מושיעה. ישוע המשיח מתקבל על־ידי בני עמו בדיוק במקום שבו הוא נדחה.

פרק יב 10 עד יג 1

סוף סוף הגענו לפסוק בתנ"ך המתאר את עם ישראל יורד על ברכיו ומודה כי ישוע הוא בן האלוהים, המושיע, אל שדי.

מה הביא את עם ישראל סוף סוף לנקודה שמגשימה את הבטחת אלוהים האב לישוע באיגרת אל הפיליפיים ב 8? — ("הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב. 9 עַל כֵּן הִגְבִּיהוֹ אֱלֹהִים מְאֹד וְנָתַן לוֹ אֶת הַשֵּׁם הַנַּעֲלֶה עַל כָּל שֵׁם, 10 לְמַעַן תִּכְרַע בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ כָּל בֶּרֶךְ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ, 11 וְכָל לָשׁוֹן תּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאָדוֹן, לְתִפְאֶרֶת אֱלֹהִים הָאָב").

עם ישראל, כמו כל עם אחר וכמעט כמו כל אדם, אינו בוטח באלוהים אלא בוטח בכל האמצעים הארציים העומדים לרשותו. הוא בוטח בצה"ל, בכסף וב"מוח היהודי" שימציא לנו פתרון בכל משבר (ראה ירמיה ט 22-23).

במהלך תקופת הצרה הגדולה בת שבע השנים, אלוהים מעניש את עם ישראל ואת שאר העולם בגלל דחייתם את ישוע, אף על פי שידעו מה התנ"ך מלמד עליו.

כחלק מעונש על חוסר אמונתם, עתיד אלוהים להעמיד את עם ישראל בצרה שלא הייתה כמותה. בצרה הזו ייכשלו כל הדברים שעם ישראל בטח בהם: צה"ל לא יהיה, חכמה אנושית לא תיצלח וכסף לא ישאר.

כאשר עם ישראל יווכח שכל האמצעים בהם בטח כשלו ויראה לנגד עיניו את גודל האבדה שתגיע לשני שליש מן העם, רק אז תשכיל שארית העם לכרוע ברך ולאמר: "ישוע המשיח — בוא להשאיר זכר לישראל!"
המשיח מגיע (לימוד בפרק יד), ישוע המשיח, אל שדי, מאציל מכוח אלוהים על שארית ישראל. החלש מאתמול הופך להיות חזק כדוד; החזק מאתמול הופך להיות לוחם כמלאך אלוהים. יש שארית לישראל —  עם ישראל חי!

הקרב נגמר! ישוע המשיח, שר צבא אלוהים, ירד להתערב באופן אישי בהצלת עמו.

כאשר האויבים מוטלים מתים, עם ישראל עושה את חשבון הנפש עם מושיעו שדחה.

פרק יב 10 עד פרק יג 1:

 

פסוק 10 מוכיח שוב כי הכרת אלוהים, ראיית והבנת הנעשה מבחינה רוחנית תלויות בלעדית בחסד אלוהים ולא במעשה אדם

"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. 11 בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן. 12 וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית־דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית־נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד; 13 מִשְׁפַּחַת בֵּית־לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד.14 כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם, לְחַטַּאת וּלְנִדָּה."

 (ראשונה לקורינתיים ב 10-16:  "אַךְ לָנוּ גִּלָּה אֱלֹהִים עַל־יְדֵי רוּחוֹ אֲפִלּוּ אֶת עֲמֻקּוֹת הָאֱלֹהִים, מִשּׁוּם שֶׁהָרוּחַ חוֹקֶרֶת הַכֹּל. 11 מִי מִבְּנֵי אָדָם יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר בָּאָדָם, זוּלָתִי רוּחַ הָאָדָם אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ? כֵּן גַּם אֶת אֲשֶׁר בֵּאלֹהִים אֵין יוֹדֵעַ זוּלָתִי רוּחַ הָאֱלֹהִים. 12 וַאֲנַחְנוּ לֹא קִבַּלְנוּ אֶת רוּחַ הָעוֹלָם, אֶלָּא אֶת הָרוּחַ אֲשֶׁר מֵאֵת הָאֱלֹהִים, כְּדֵי שֶׁנֵּדַע אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֱלֹהִים נוֹתֵן לָנוּ בְּחַסְדּוֹ. 13 וְאוֹתָם אֲנַחְנוּ מַבִּיעִים לֹא בְּמִלִּים שֶׁחָכְמַת אֱנוֹשׁ מְלַמֶּדֶת, אֶלָּא בְּמִלִּים שֶׁהָרוּחַ מְלַמֶּדֶת, כְּשֶׁאָנוּ מְפָרְשִׁים דְּבָרִים רוּחָנִיִּים בְּהַגְדָּרוֹת רוּחָנִיּוֹת. 14 אַךְ הָאָדָם הַנַּפְשִׁי אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת דִּבְרֵי רוּחַ אֱלֹהִים, שֶׁכֵּן סִכְלוּת הֵם בְּעֵינָיו; גַּם אֵין הוּא יָכוֹל לָדַעַת אוֹתָם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם נִבְחָנִים בְּאֹפֶן רוּחָנִי. 15 לְעֻמַּת זֹאת הָאָדָם הָרוּחָנִי בּוֹחֵן אֶת הַכֹּל וְאִישׁ לֹא יִבְחַן אוֹתוֹ; 16 כִּי 'מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יהוה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ?', אַךְ אֲנַחְנוּ יֵשׁ לָנוּ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ").

אלוהים ישפוך את רוחו וחסדו על שארית ישראל. רוח אלוהים יפקח את עיני השארית, וסוף סוף הם יכולים לראות את ישוע כמושיע ולא כאויב.

"וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר."

עם ישראל מביט לעבר ישוע שמגיע באופן פיזי לירושלים. העם מזהה את טעותו בת אלפי שנים:

"דקרנו את הלא נכון! ישוע — האחד שדחינו — הוא האחד והיחיד שאהב אותנו ושמר עלינו מאז בראשית!" — "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר."

ביום המיוחד הזה, תתגשם הנבואה הכתובה במזמור תהילים קי"ח 22-24: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה; 23 מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת; הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ; 24 זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".

נבואה נוספת תתגשם: "… כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע" (אל הרומיים יא 26).

האם ניתן לקבוע בוודאות כי הנדקר בפסוק 10 מתייחס לישוע המשיח ולא לנביא כלשהו או דמות אחרת בהיסטוריה של עם ישראל?

בספר ההתגלות בפרק א 7-8 אומר יוחנן השליח בהביטו אל ישוע הלבוש בהדר וכבוד אלוהים:

"הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים. כָּל עַיִן תִּרְאֶה אוֹתוֹ, גַּם אֵלֶּה שֶׁדְּקָרוּהוּ, וְיִסְפְּדוּ עָלָיו כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ. כֵּן; אָמֵן. 'אֲנִי הָאָלֶף אַף אֲנִי הַתָּו', נְאֻם יהוה אֱלֹהִים, 'הַהוֶֹה וְהָיָה וְיָבוֹא, אֱלֹהֵי צְבָאוֹת'."

הנדקר, על פי זכריה, הוא לא אחר מאשר ישוע המשיח (ראה גם ישעיה נג 5: "…וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ").

לפני כאלפיים שנים, אחד מתלמידי ישוע, תומא, לא האמין לשאר התלמידים שהאדון ישוע קם מן המתים ונראה לפניהם בכבודו ובעצמו.

תומא אמר: (יוחנן כ 24-28):  "תֹּאמָא, אֶחָד מֵהַשְּׁנֵים־עָשָׂר הַנִּקְרָא דִּידִימוֹס, לֹא הָיָה אִתָּם כַּאֲשֶׁר בָּא יֵשׁוּעַ. אָמְרוּ לוֹ יֶתֶר הַתַּלְמִידִים: 'רָאִינוּ אֶת הָאָדוֹן.' הֵשִׁיב לָהֶם: 'אִם לֹא אֶרְאֶה אֶת סִימַן הַמַּסְמְרִים בְּיָדָיו וְלֹא אָשִׂים אֶת אֶצְבָּעִי בַּמָּקוֹם שֶׁהָיוּ הַמַּסְמְרִים וְלֹא אָשִׂים אֶת יָדִי בְּצִדּוֹ, לֹא אַאֲמִין.'  אַחֲרֵי שְׁמוֹנָה יָמִים שׁוּב הָיוּ הַתַּלְמִידִים בַּבַּיִת וְתֹאמָא אִתָּם. כַּאֲשֶׁר הָיוּ הַדְּלָתוֹת סְגוּרוֹת בָּא יֵשׁוּעַ, עָמַד בֵּינֵיהֶם וְאָמַר: 'שָׁלוֹם לָכֶם.' אָז אָמַר לְתֹאמָא: 'הָבֵא אֶת אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי; הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין.' הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!".

בעתיד, גם עם ישראל יראה את האדון ישוע ויזהה אותו על פי סימני הדקירה…

בפסוק 10 זכריה מבהיר לנו את עומק החרטה ואת כנות החזרה בתשובה של שארית עם ישראל לישוע המשיח.

חשוב לזכור כי חזרתו של ישוע ארצה מתרחשת במקביל לאובדן שני שליש מעם ישראל.

אף על פי שכל משפחה איבדה קרוב או בן בעקבות צרת שבע השנים והאירועים בסיום התקופה, הרי שהצער על דחיית ישוע יהיה הכאב הגדול ביותר בלב שארית ישראל.

דחיית ישוע תכאב כמו מות בן בכור, כמו הכאב שכאבו המצרים (שמות יא 6: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם; אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף").

דחיית ישוע מושווית לאבל הגדול ביותר שידע ישראל כעם עד תקופתו של זכריה:

פסוק 11: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן".

זכריה אומר כי האבל יהיה גדול כמו המספד בעקבות הקרב בהדדרימון בבקעת מגידון.

למה זכריה מתכוון?

ישנן שתי אפשרויות:

א. דברי הימים ב פרק לה 20-26 ומלכים ב פרק כג: יאשיהו היה מלך כה נאמן לאלוהים, לא היה כזה לפניו ואחריו. בעיני העם, הוא היה התקווה האחרונה להקים את ממלכת יהודה על בסיס אלוהי. אותו מלך מת בקרב נגד מלך מצרים בבקעת מגידו. מותו גרם לאבל לאומי שעם ישראל לא ידע כדוגמתו.

ב. התגלות טז 16 (יד 20) יוחנן מציין כי הקרב האחרון, שבו ישמיד אלוהים את העמים שהתאספו נגד ישראל, יתרחש ואו יתמקד באזור הר מגידו: "וְהוּא אָסַף אוֹתָם אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא בְּעִבְרִית הַר מְגִדּוֹן".

בשני המקרים מדובר על אבל קשה שהעם לא ידע כמותו.

בין אם זכריה התכוון לאירוע מההיסטוריה של עם ישראל או מן העתיד, הרי שמדובר על אירוע כואב שאין גדול ממנו.

הערה:

זכריה יב 10 מציין את תפקיד שלושת ההויות בשלמות האלוהית האחת.

א. אלוהים האב שופך את רוחו על עמו

ב. רוח הקודש פועלת בלב בני ישראל להבין את תורת אלוהים ולהפנים את העובדה שהמשיח הוא לא אחר מאשר האדון ישוע (קור"א ב 10-15).

ג. בן האלוהים אשר נדקר הופך למוקד עמו.

פסוק 12 עד יג 1:

"וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית־דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית־נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשְׁפַּחַת בֵּית־לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם, לְחַטַּאת וּלְנִדָּה."

בפסוקים אלו זכריה מציין בצורה מפורטת את אבל ישראל בתור עם שלם, ובעקבות כך את תשובת אלוהים בסליחת חטאים.

האבל והחרטה על אודות דחיית המשיח יחלחלו לכל בית. החזרה בתשובה תחל מלמעלה ועד אחרוני העם. כולם אשמים!

בית דוד — בית המלכות,

בית נתן — בית הנביאים,

בית לוי — בית הכוהנים,

בית שמעי — פשוטי הלווים (במדבר ג 21: " לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי; אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי.")

בקרב בתי ישראל החרטה והחזרה בתשובה לא יהיו רק מראשי הבית, אלא מכל אחד — בעלים ורעיות כאחד.

כאשר אנו עומדים מול אלוהים ומבקשים את סליחתו, אנו עומדים לבד! לא עם חבר, בעל או אישה.

בפרק יג 1 מתגלית אהבתו וחסדו של מושיע ישראל: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם, לְחַטַּאת וּלְנִדָּה".

למרות חטאי עם ישראל במשך אלפי שנים, המשיח מושיט לעמו את ידיו ומעניק לו מקור לסליחה, מקור לחידוש ההתחברות.

קורא יקר,

פסוקים 12 עד יג 1 מתארים את התגשמות חג יום הכיפורים. יום הכיפורים הנו יום של חזרה בתשובה לאומית אשר בסופו סולח אלוהים על חטאי העם.

רק בסוף הצרה הגדולה יכיר עם ישראל את מושיעו ישוע וישכיל לחזור בתשובה. יום זה הנו יום הכיפורים המיוחל.

לא לחינם עוסק פרק יד בתיאור חג הסוכות המיוחל, ובו גם מסתיים ספר זכריה.

סוף סוף עם ישראל כורע ברך וממליך את ישוע כמלך — בדיוק באותו מקום אשר העם עמד והצביע עליו כאויב.

יגיע היום שבו דבר אלוהים יצא מירושלים, מפיותיהם של בני ישראל!

האם החזרה בתשובה של ישראל אמנם כנה ומחזיקה מעמד, והאם הופנמה לעומק?

לאחר שחל שינוי בלב בני ישראל, נראה איך מתבטא השינוי הרוחני באופן פיזי בארץ ישראל. על כך נלמד בפרק יג.

סיכום שיעור 25:

במהלך השבועות האחרונים, במשך תקופת הכנת השיעור, עמד על לבי עומס. הפסוקים הללו עזרו לי להביע את אשר בתוכי:

כמו שעם ישראל מלא באנשים הטוענים שהם דתיים ואוהבים את אלוהים אך למעשה אינם מכירים אותו כלל, כך גם בגוף המשיח מתחילה אינפלציה של אנשים הטוענים שהם מכירים את אלוהים; הם משתמשים באוצר מילים נפלא אך למעשה הם מעולם לא נושעו ולא חזרו בתשובה כנה.

כאשר אנשים הטוענים להיותם מאמינים מתעסקים באופן קבוע בשטויות חיצוניות ובסמלים זניחים, הדבר מצביע על שתי אפשרויות:

א. הם חסרי בגרות רוחנית, כלומר — מאמינים, בשלב תינוקי, שראוי שיראו גדילה עם הזמן.

ב. הם מעולם לא הכירו את ישוע, ושינוי פנימי מעולם לא חל בחייהם.

קהילה בריאה חייבת לזהות כאלו שאינם נושעו על מנת להדריך אותם לאדון.

קהילה טהורה חייבת לעודד צעירים באמונה להגיע לבגרות רוחנית.

כאשר עם ישראל יראה את ישוע במו עיניו, החזרה בתשובה תהיה כנה. אז נראה איזה רצינות רוחנית תאחז את העם (על כך בפרק יג).

רוצה להראות שייכות למשיח? עשה כמו שעם ישראל יעשה בפרק יג:

דבוק בלימוד אמיתי ונכון הנובע מאהבה כנה למושיע! הייה עסוק בציות מדויק וכנה! — אין משהו אחר.

מעניין מאוד לראות כי רוח אלוהים מתחיל את פעולתו העולמית מירושלים:

"מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר־יהוה מִירוּשָׁלָיִם" — נבואה זו, משלב זה, מתחילה לתפוס תאוצה (זאת נלמד בשיעור הבא).