מאת ברוך מעוז

דרך הישועה – שיעורים ראשונים בתלמידות משיחית
ב א ד י ב ו ת   ה ו צ א ת   ה ג פ ן
תוכן העניינים:

                                                                                                                   

א.         אלוהים
                                                                                                                   

ב.         האדם וחטאו
                                                                                                                   

ג.         הכפרה
                                                                                                                   

ד.         הלידה-מחדש
                                                                                                                   

ה.         תשובה ואמונה – חלק א: אמונה
                                                                                                                   

ו.         תשובה ואמונה – חלק ב: חזרה בתשובה
                                                                                                                   

ז.         ההתקדשות – חלק א: פועלו של ישוע
                                                                                                                   

ח.         ההתקדשות – חלק ב: פעולת רוח הקודש – א
                                                                                                                   

ט.         ההתקדשות – חלק ג: פעולת רוח הקודש – ב
                                                                                                                   

י.          ההתקדשות – חלק ד: חלקו של האדם
                                                                                                                   

יא.        התורה בחיי המאמין
                                                                                                                   

יב.        המאמין במסגרת הקהילה – חלק א: הפרט בחיי הקהילה
                                                                                                                   

יג.        המאמין במסגרת הקהילה – חלק ב: הקהילה בחיי הפרט
                                                                                                                   

יד.        המאמין במסגרת הקהילה – חלק ג
                                                                                                                   

טו.        המשיחי במשפחה
                                                                                                                   

טז.        המשיחי ויחסו לעולם
                                                                                                                   

יז.        המוות בעיני המשיחי

פרק א

 

א  ל  ו  ה  י  ם

מבוא

אדם שבונה את ביתו מניח קודם כל את היסודות. אם לא יניח יסודות מוצקים, כל הפאר והיופי, כל הנוחות והעונג שטמונים בבית עצמו עלולים יום אחד להתמוטט עליו ואז, במקום שהבית ישמש לו מחסה, הוא יהפוך לקברו.

בספר זה נלמד יחד את הדרך המובילה לישועה. לשם כך אשתמש בסדרה של דרשות שנישאו לראשונה בקהילת חסד ואמת במשך השנים. מהן נלמד: ממה עלינו להיוושע? כיצד נושעים? מי הוא שמושיע ומה הן תוצאות הישועה?

נקרא לפתיחה את ספר ישעיהו פרק מ:

1"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי; יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם׃ 2 דַּבְּרוּ עַל־לֵב יְרוּשָׁלָיִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ; כִּי לָקְחָה מִיַּד יהוה, כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ׃

3 קוֹל קוֹרֵא, בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יהוה; יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ׃ 4 כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל־הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה׃ 5 וְנִגְלָה כְּבוֹד יהוה; וְרָאוּ כָל־בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יהוה דִּבֵּר׃

6 קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה׃ 7 יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יהוה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר הָעָם׃ 8 יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ; וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם׃

9 עַל הַר־גָּבֹהַ עֲלִי־לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָיִם; הָרִימִי אַל־תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם׃ 10 הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו׃ 11 כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת יְנַהֵל׃

12 מִי־מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ; וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם׃ 13 מִי־תִכֵּן אֶת־רוּחַ יהוה; וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ׃ 14 אֶת־מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ, וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט; וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת, וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ׃ 15 הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ; הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל׃ 16 וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר; וְחַיָּתוֹ, אֵין דֵּי עוֹלָה׃

17 כָּל־הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ; מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ־לוֹ׃ 18 וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל; וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ׃ 19 הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ, וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ; וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף׃ 20 הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה, עֵץ לֹא־יִרְקַב יִבְחָר; חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ־לוֹ, לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט׃ 21 הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ, הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם; הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם, מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ׃ 22 הַיֹּשֵׁב עַל־חוּג הָאָרֶץ, וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים; הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת׃ 23 הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן; שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה׃ 24 אַף בַּל־נִטָּעוּ, אַף בַּל־זֹרָעוּ, אַף בַּל־שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם; וְגַם־נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ, וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם׃

25 וְאֶל־מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה; יֹאמַר קָדוֹשׁ׃ 26 שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר׃

27 לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל; נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיהוה, וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר׃ 28 הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם־לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם יהוה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע; אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ׃ 29 נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה׃ 30 וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ׃ 31 וְקוֹיֵ יהוה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ׃"

 

לפני שנתחיל, עלינו להניח יסודות, אחרת כל הבניין שנקים עלול להתמוטט. לעומת מה שמקובל לפעמים לחשוב, הבשורה המשיחית לא מתמקדת בצורכיו של האדם אלא בתפארת של אלוהים, והיא נוגעת לו במיוחד. תכלית הבשורה היא לפאר את אלוהים, לגלות לעין כל את הפלא שבכבוד-חסדו, כדי שכולם יהללוהו.

כדי להבין זאת ניעזר בדברי הנביא ישעיהו.

פרק לט מסתיים בנבואה: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל־אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ, וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל; לֹא־יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יהוה׃ וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ; וְהָיוּ סָרִיסִים, בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל". מילים אלה מסיימות שורה של פרקים שרובם גדושים בנבואות על חורבן יהודה וירושלים משום חטאי העם, כוהניו, קציניו, שריו ומלכיו. פרק לט מסכם את הנאמר באותן נבואות במשפט קצר, קולע ומכאיב.

אולם אלוהים איננו רק אלוהי חרון וצדק. הוא גם אלוהי הנחמות והחסד. משום כך הוא פונה מכעסו כדי לעודד את העם ולחזקו בשעת צרה כך שיידע אל מי לפנות, וכדי להבטיח לו שימצא אוזן קשבת אצל אלוהים – אם רק יפנה אליו.

כבר כאן טמונים מספר לקחים חשובים ומעשיים. ראשית, אלוהים מרחם. הוא טוב. לבו מלא אהבה. הוא אמנם מוכיח חוטאים בצדקתו, אבל גם בשעה שהוא פוצע – הוא מרפא, ובשעה שהוא מכה – הוא גם מנחם.

בל נשכח לעולם את קדושת אלוהים, ואל נחשוב על קדושה זו בלי לזכור את רחמיו.

שנית, אלוהים מלמד אותנו על-ידי מתן דוגמה אישית כיצד להוכיח אחרים, בין אם מדובר בילדינו, בידידינו, בבני זוגנו או בחברינו בקהילה: עלינו לעשות זאת באהבה. תוכחה שאין בה אהבה איננה רצויה לאלוהים, ממש כמו שאהבה שאין בה תוכחה איננה אהבה משיחית. תוכחה משיחית היא מעשה הנובע מאהבה, לא מיצר נקמנות או הרס. מטרתה להשיב חוטא מדרכו, לא לרמוס אותו.

ועתה, הבה נחזור אל הנושא שלפנינו. בישעיהו פרק מ אלוהים מנחם את ישראל לקראת שעתו הקשה על-ידי הבטחה של חסד שיתגלה לעמו. בפרקים מ עד מה יש קטעים רבים המתארים את אלוהים, ומעודדים את ישראל להיאחז בו, לבטוח בו, לשוב אליו ולקרוא אליו בשעת משבר.

"'נחמו נחמו עמי', יאמר אלוהיכם" – עלינו להבין כי אי אפשר להפיק טובה רוחנית מהכתובים בלי לעסוק בתיאולוגיה. הרי מה זאת תיאולוגיה? תיאולוגיה פירושה דעת אלוהים. מה שישעיהו אומר כאן על אלוהים זו תיאולוגיה. הוא מציג בפנינו עובדות על אלוהים.

אבל אין שום תועלת בעיסוק תיאולוגי כאילו היה זה מדע תיאורטי. עלינו ליישם במציאות את מה שלמדנו. יפה אמר קלווין, "מפרק זה אנו לומדים מה הוא הדבר העיקרי שעלינו לחפש בספרי הנביאים, והוא לטפח את תקוות המאמינים על-ידי הצגת פאר כבוד חסדו הנהדר (של אלוהים)… בזאת תפארת משרת הנביא – שהוא נקרא לעודד מאמינים ולתמוך בהם בשעת משבר".

זו שמחתו של כל מי שמבשר את דבר ה'. זו אחת הזכויות הנפלאות והמשמחות ביותר של כל מבשר: לנחם ולעודד את קהילת אלוהים, להיות ער לצורכי מאזיניו, לדאוג להם, לרצות בטובתם

ובעזרת אלוהים להביא להם נחמה, הדרכה, עידוד ותוכחה אוהבת. מבשרים צריכים להיות אנשים שיודעים להיטיב עם המאמינים ולבנות אותם באמונה.

הזכות לבשר, אם כן, היא גם חובה. מבשר חייב להיות ער לצורכי שומעיו; הוא לא נקרא לבשר כדי להפגין ידע, שררה או דיעות אישיות כי אם לאהוב את המאמינים בשם אלוהים ולמענו,

"נחמו נחמו עמי", ה' מנחם אבלים, הוא המנחם, והוא משתמש לשם כך בשליחים בהם בחר. שירות הנחמה והעידוד נמסר לשליחי אלוהים על-ידי ה' עצמו. זו הסיבה ששאול מונה באיגרותיו

לאפסים ולקורינתים את המבשרים בין המתנות הנפלאות שה' נותן לקהילה.

"עמי", ביטוי של חיבה ושל שייכות, מדובר בעם אלוהים. בפרק מג נאמר: "עם זו יצרתי לי". אלוהים הוא שברא את העם והוא עשה זאת למען עצמו. עם ישראל איננו קיים בזכות כי אם בחסד. כפי שמשה אמר לעם שנים רבות לפני כן, אלוהים לא בחר בישראל בזכות מעלה כלשהי שהייתה בעם, אלא בגלל סיבה הנעוצה באלוהים עצמו: "יען כי אהב אתכם ה'". העם גם לא נבחר למען עצמו. אלוהים עושה את כל מעשיו כדי לפאר את עצמו. "עם זו יצרתי לי" – לי, לעצמי, למעני. לפעמים יש נטיה לראות את הבשורה כמיועדת בראש וראשונה לענות על צורכי האדם. זוהי טעות, והעובדה שזוהי טעות שגורה איננה הופכת אותה לאמת. "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו", זו סיבת בחירתם. לכך נוצרו, כפי שאומר שאול באיגרת אל האפסים: "יעדנו לו לבנים על-ידי ישוע המשיח כחפץ רצונו לתהילת כבוד חסדו… להיותנו לתהילת כבודו"; "דברו על לב ירושלים", לא רק אל השכל, אלא גם אל הלב… שכנעו אותה, הפצירו בה, עודדו אותה לבטוח בה', הנה, כך צריך לבשר: בלהט, בהתרגשות, מתוך הזדהות מלאה עם הנאמר – ולא בחוסר אכפתיות או כאילו הייתה זו הרצאה עיונית. הרי נפשות בני אדם בידיך, טובת בני אדם לפניך, דבר על לבם, הפצר בהם, הוכח, גער וזעק למען ישמעו. "קראו אליה כי מלאה צבאה" – "צבא" פירושו נטל שחייבים בו, שירות חובה, תקופה בה חייבים לשאת בעול. בדרך כלל מדובר בשירות קשה ולא רצוי, כמו עבודות החובה בימי המלך שלמה (ראה מל"א ה 27-32). תקופה כזאת היא אמנם קשה ובלתי רצויה, אבל יש לה סוף ידוע ומוגדר מראש.

ה' מציב גבולות לסבל אהוביו. הוא לא יתן להם להיחשף לקשיים ולניסיונות מעבר ליכולתם. הם לא יסבלו לעד. על הרשעים נאמר, "להישמדם עדי עד" (תהילים צב 8). אגם האש והגופרית (המוות השני) צפוי להם, "כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה" (ישעיהו סו 24), אך הנושעים בה' יהיו כהר ציון אשר לא ימוט לעולם.

אלוהים מביא על אהוביו משפט כדי לקדשם, ולאחר שהסיר את חטאם, הוא חוזר ומברך אותם בחסדו.

"כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה"; הכתובים נוקטים תכופות בלשון ציורית, וחשוב שנדע להבחין בכך כדי שנוכל להבין. אלוהים לא אומר שהביא על ישראל סבל רב יותר מזה שמגיע לו, אהבת אלוהים גורמת לו לשים דגש רב יותר על סבלות העם יותר מאשר על משקל חטאיהם. כאן מדברת לשון אהבה שחשה את מכאובי אהוביה יותר מאשר את חטאם, כמו שכתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה".

"קול קורא במדבר: פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו. כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" – ה' יסיר כל מכשול בדרך לישועת עמו. אין דבר שיכול לעמוד בפניו. "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו". לשם מה כל זה? "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". שוב, אלוהים מושיע את עמו כדי לפאר את שמו. "בהכרח שכל מעשה שאלוהים יעשה יהיה בראש ובראשונה למענו-הוא משום שהוא הטוב והנעלה על הכל. בעצם, הוא הטוב היחיד שטובו נובע מעצמו ולא מכל מקור אחר". כפי שנאמר, "לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג 7). "אנוכי אנוכי הוא מוחה פשעייך למעני" (שם, פס' 25). "למעני, למעני אעשה" (שם, מח 11).

כאן מדבר אל עליון המכריז: "עצתי תקום וכל חפצי אעשה" (שם, מו 10). "זיכרו זאת והתאוששו, השיבו פושעים על לב. זיכרו ראשונות מעולם, כי אנוכי אל ואין עוד אלוהים ואפס כמוני, מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו. אומר, 'עצתי תקום וכל חפצי אעשה', קורא ממזרח עיט, מארץ מרחק איש עצתי. אף דיברתי – אף אביאנה. יצרתי – אף אעשנה" (שם, פס' 8-11).

זו בעצם אחת ממשמעויות השם ה'. ההווה (הקיים) מעצמו. זה שיש לו חיים מעצמו (יוחנן ה 26), מקור כל הקיים. זהו האלוהים הבלתי תלוי שאין נשגב ממנו, "היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים. הנוטה כדק שמים וימתחם כאוהל לשבת. הנותן רוזנים לאין, שופטי ארץ כתוהו עשה, אף בל ניטעו, אף בל זורעו, אף בל שורש בארץ גזעם, וגם נשף בהם וייבשו וסערה כקש תישאם" (ישעיהו מ 22-24).

המבינים אתם? לעולם לא נוכל לחשוב גבוה מדי על אלוהים. ככל שנרקיע, עדיין יהיו מחשבותינו אודותיו קטנות. ככל שנייחס לו גדולה, ניגע רק בקצה נפלאותיו.

"קול אומר, 'קרא'!" – הנביא שומע את ה' מצווה עליו לקום ולבשר. שליחי ה' אינם מדברים עד שהם נשלחים, ומוטב שלא יקומו וידברו אלו שלא נשלחו. כפי שאומר שאול השליח, "איך יבשרו אם לא נשלחו!" עבודת המבשר והדורש בקהילות, כמו הכהונה בימי התנ"ך, היא משרה שאסור לאדם לקחת על עצמו בלא שה' יסמיך אותו לכך. צריך לשמוע את הקול המצווה: "קרא!" לפני שקמים לקרוא. יש בלבי חשש, שהנהירה הנפוצה בימינו אחרי הזכות לעמוד לפני קהל ולדרוש נובעת מחוסר הבנת כובד האחריות המוטלת על מבשרים ומאי-הכרת חובותיהם. יעקב מזהיר כי המלמדים "ישאו משפט קשה יותר" וכיפא מזכיר כי מבשרים יצטרכו לתת את "הדין לפני אדון הקהילה". ירמיהו מאיים חמורות על המבשרים בשם ה' "ואני לא שלחתים".

זוהי חובה קדושה וקשה, לבשר את בשורת אלוהים.

"קול אומר, 'קרא!' ואמר, 'מה אקרא?'" מבשרים אינם רשאים לבשר אלא את אשר ה' ישים בפיהם; ובימינו, משמעות הדבר היא שמבשרים חייבים להקפיד לבשר את בשורת כתבי הקודש ולא את מסורתם, דיעותיהם האישיות או רעיונותיהם השונים. כדי להבטיח שכך אמנם ייעשה, מבשרים חייבים לשקוד על דבר ה', ללמוד אותו, לחקור ולהכיר אותו על כל איבריו וחלקיו. ישעיהו הציב דוגמה טובה לכך כאשר, לפני שיצא לבשר, פנה אל ה' בשאלה: "מה אקרא?" גם המאזינים יכולים לעזור אם יבחנו את מה שישמעו ובמידת הצורך יתקנו את המלמדים אותם. יש היום צורך דוחק במאזינים שלמדו לחשוב, לבחון ולהבין, ושאמונתם אינה מושתתת על חכמת אנוש כי אם על גבורת אלוהים והבנה אמתית של דברו.

התשובה לשאלת הנביא "מה אקרא?" ניתנת בפס' 6-7. לעומת תפארת ה' מוצג האדם כפי שהוא באמת; "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר, נבל ציץ, כי רוח ה' נשבה בו. אכן חציר העם. יבש חציר, נבל ציץ ודבר אלוהינו יקום לעולם!"

אם ברצונכם לבחון אם הבין מישהו את תורת גדולת אלוהים, שאלו אותו מה דעתו על האדם. מי שבאמת ראה את תפארת אלוהים יודע שהוא עצמו הבל, אין, חציר יבש ונובל.

כל בשר, בלי הבדל, "כל חסדו" (משמע, סיכום כל תפארתו) הם "חציר יבש" שנשרף מיד באש ונישא בקלות ברוח. כל מעשיהם "כציץ השדה נבל" – יפה לשעה אך נעלם כעבור שעה. מדוע נבל? מה גרם לו לנבול? רוח "נשבה בו". באפס מאמץ מצד ה' נעלם האדם על כל תפארתו. שוב אצטט את קלווין: "ככל שיהיו מתנות האדם נפלאות, ככל שהאדם עצמו יצור מופלא, הוא עודנו יצור בלבד ובנשיפה קלה של ה' ייעלם, כאילו גרר אותם הנביא אל נוכחות אלוהים כדי שיראו את עצמם כפי שהם באמת".

אלוהים לא גורם לנביא לדבר אלינו כך סתם, רק כדי להשפיל אותנו. הוא משפיל כדי לבנות. כדי להינחם, האדם חייב קודם כל להבין את אפסותו ואת הבלות דלותו. עליו ללמוד להישען על ה' ולא על עצמו. ישועתנו לא נובעת מגדולתנו, אלא מגדולת אלוהים. משום כך, לעולם אל נחשוב שכל מה שנייחס לאלוהים נגזל מאיתנו. להיפך, הכרת אפסותנו מדגישה את מלוא תפארת אלוהינו ומלמדת אותנו להישען עליו. "יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם!" – אלוהים לבדו יעמוד לעד. הוא לבדו האיתן, היציב והקיים לעד. כל היתר ייעלם וימס כשלג בחום השמש. אם כך, מניין הנטיה לחשוב שאדם יכול להסתדר בכוחות עצמו? הרי בלי אלוהים אנחנו אבודים. כל ניסיון להקים חברה, לנהל מדינה או אורח חיים בלי להזדקק לאלוהים, נדון מראש לכישלון. זיכרו את מגדל בבל: בוניו ניסו לבנות מגדל, לעשות לעצמם שם, להגיע לשמים, הכל בלי להתייחס לאלוהים, למעט הרצון להשתחרר משלטונו. לא יקום ולא יהיה! כל ברך תכרע לפני אלוהים וכל לשון תודה בשלטונו. אם לא נפנה לאלוהים אנחנו אבודים בחטאינו. כל ניסיון להימלט מכך פירושו: לרוץ אל זרועות המוות.
יראת אלוהים

פס' 9-11: מי הוא הנורא והנשגב הזה? אלוהינו. לא סתם אלוהים כשלעצמו, אלוהי כל העולם וכל בני האדם, כי אם אלוהים שהיה ל"שלנו", שמנהל עמנו מערכת יחסים, שחסד הוא הסממן העיקרי שלהם: חסד אלוהים כלפינו. אל תחששו להישען עליו. כמו שאין סיבה להסס לירוא אותו, משום ש"יראת אלוהים ראשית חכמה", כך גם אין סיבה להסס להישען עליו. אלו הם אחדים מהלקחים שנוכל להפיק מהקטע שלפנינו. עם בשורה שכזו, מי יהסס לעלות על "הר גבוה", להרים "בכוח קולו"? והרי לכם תוכן בשורתנו: "הנה אלוהיכם!" רואים אתם! הבשורה מתרכזת באלוהים, לא באדם. היא רואה בו את העיקר, לא באדם. היא מחשיבה את כבודו יותר מכל דבר אחר, אפילו מישועת האדם, אף שהיא מתהדרת באמת המשמחת שאלוהים בחר לפאר את עצמו על-ידי כך שיושיע בני אדם.

"הנה אלוהיכם" – כפי שאומר קלווין, "זהו סיכום כל אושרנו", שאלוהים הוא כזה ושבחר להיות אלוהינו.

"הנה אדוני ה' בחזק יבוא" – אלוהים מתואר כאן כמי שבא להושיע את עמו. הוא בא "בחזק", לא בחולשה, אלא בכוח אדיר. יש שחושבים על אלוהים בכל הקשור לישועתנו במונחים של התמונה המפורסמת של ישוע העומד מחוץ לדלת ודופק. חושך שורר בחוץ וישוע רוצה להיכנס, אבל איננו יכול; הידית והמפתח – שניהם בפנים, כלומר בלב האדם, ורק האדם יכול לפתוח את הדלת. יש מבשרים שמנסים לעורר אותנו לרחם על ישוע המסכן, העומד מחוץ ללבנו, לחיינו הלאומיים, הקהילתיים או האישיים, בחושך הקר והצונן. אולם אלוהים איננו כזה. "הנה בחזק יבוא וזרועו מושלה לו". היזהרו ממבשרים המציגים לפניכם את אלוהים כאחד שלא יכול להושיע, כחלש מכדי שיוכל להועיל באמת.

אלוהים אינו זקוק לרחמינו. הוא לא ממתין עד שנואיל בטובנו לפתוח את הדלת וניתן לו להיכנס. הוא בא "בחזק וזרועו מושלה לו". אם הדלת סגורה, הוא יכול לנפצה. "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

"כרועה עדרו ירעה" – אלוהים מתואר כאן כרועה. הוא ירעה את עדרו. "בזרועו" – סמל לגבורתו – "יקבץ טלאים ובחיקו ישא. עלות ינהל". התמונה היא של רועה שבכוח הזרוע החזקה מרים טלה רך ופועה, ומאמץ אותו אל חיקו. הרועה שלנו הוא ה', ואנחנו בידיו כטלאים. תכופות אנו מהלכים במקום מסוכן בלי לדעת זאת ולפתע נופלים לבור או מאבדים את דרכנו. "ה' בחוזק יבוא וזרועו מושלה לו… כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא".

לעתים קרובות קורה שהטלה המבוהל מתנגד. הוא לא יודע שהרועה מרים אותו במטרה לאסוף אותו אל חיקו. אבל כשהוא חש בחום המרגיע של חיק רועהו, הוא נרגע. אין מקום בטוח יותר מחיקו האוהב של אלוהים.

כך מושיע ישוע את אהוביו: "בחזק", אך מתוך כוונה אוהבת ורכה. הוא נזהר שלא לאחוז בנו בחוזקה רבה מדי, כדי שלא לפצוע אותנו או להכאיב לנו. הוא לא מצפה מאיתנו ללכת יותר משאנו יכולים, ואם תש כוחנו, הוא יתכופף וישא אותנו. אין סיבה לחשוש מגבורת אלוהים משום שזו גבורה אוהבת. בה ישועתנו.

כוחו של אלוהים לא משכיח מאיתנו את זכר חולשתנו. אנשים החושבים את עצמם חזקים, או כמי שניחנו ביכולת בתחום מסוים, נוטים להיות חסרי סבלנות כלפי החלשים מהם. לא כך נוהג אלוהינו. "פשתה כהה לא יכבנה וקנה רצוץ לא ישבור".

אלוהים מבטיח לנהוג כך בישראל, וכך הוא נוהג מאז ומעולם בכל האהובים עליו והאוהבים אותו, הנקראים על פי עצתו.

פס' 12-26: שוב פונה הנביא לחזק בלב שומעיו את תחושת הגדולה של אלוהינו. תקצר היריעה מלהרחיב, לכן רק נסכם את הנאמר בקטע זה; פס' 122: אלוהים לבדו אדיר בהשוואה לבריאה. הוא לבדו מודד את העולם בצעדיו, את השמים בזרת ("שיבר"), ואת עפר הארץ בשליש (כלי קטן למידת נפח). הוא לבדו שוקל הרים וגבעות.

פס' 13-17: אלוהים לא נועץ באיש. הסיבות לכל מעשיו נובעות ממנו בלבד ולא ממה שאיש כלשהו עשה או יעשה. איש איננו שווה לאלוהים  בחכמתו ואיש איננו יכול ללמד אותו מהו צדק. העמים הם לפניו כאין וכאפס, כמו אבק מאזניים שאין בו אפילו להטות את המשקל.

פס' 18-20: עבודת אלילים היא אווילות חסרת טעם.

פס'  21-24: אלוהים הוא בורא העולם. הוא יושב על מרום הארץ וכל יושביה קטנים לעומתו כחגבים. הוא מושל על מושלים ומולך על מלכים. הוא  הופך "רוזנים לאין, שופטי ארץ כתוהו עשה". את אדירי העולם הוא הופך להיות כמו צמחים "בל ניטעו", זרע "בל נזרעו", עץ "בל שורש בארץ גזעם", חשופים לשמש ולרוח "וגם נשף בהם וייבשו, וסערה כקש תישאם".

פס' 25: מלבד ההשוואות שכתבי הקודש עורכים, אין טעם להשוות בין אלוהים לאדם. אלוהים שונה מאיתנו בתכלית. "'אל מי תדמיוני ואשווה?',  יאמר קדוש". לכן כל כך קשה לנו להבין את הנאמר אודותיו בכתבי הקודש. נסו להבין עד תום את סוד השילוש. כיצד יכולים שלושה להיות אחד ואחד להיות שלושה? כיצד ייתכן שאלוהים צדיק וטהור מרשה לחטא להתקיים בעולם? אפילו את הגלוי אודות אלוהים איננו מבינים עד תום, שלא לדבר על מה שנעלם מאיתנו. אל מי נשווה את אלוהים ולמי נדמה אותו? אין כמוהו, אין גם אחד.

פס' 26: אלוהים מושל ביקום כולו. הוא מולך בארץ הזאת ובעולם הזה. הוא מולך על כל העולמות. כשאלוהים קורא לכוכבים להופיע, כולם  מתייצבים במקומם כחיילים במסדר, "איש לא נעדר מרוב אונים ואמיץ כוח".

פס' 27-31: כזהו אלוהים, וגדולתו אינה מונעת ממנו לראות גם קטנות. הוא מחזק עייפים ותומך בזקנים וחלשים. "שיער ראשנו נמנה" אצלו,  וציפור אינה נופלת לארץ בלא שאבינו שבשמים ידע על כך. אמנם נכון, הוא עסוק בקביעת גורלם של שרים ורוזנים ובניהול היקום כולו, אך אין בכך כדי למנוע ממנו להתעניין גם בפעוט שבמכאובי האדם.

על כן קורא ישעיהו לישראל לקראת מבחנם לזכור כי "אלוהי עולם, ה', בורא קצות הארץ, לא יעף ולא יגע. אין חקר לתבונתו. נותן ליעף כוח ולאין אונים עוצמה רבה. וייעפו נערים וייגעו, ובחורים כשול יכשלו; וקווי ה' יחליפו כוח, יעלו איבר כנשרים, ירוצו ולא יגעו, ילכו ולא יעפו". ביטחו באלוהים, ובו תמצאו ישועה.

כך מציג הנביא לפני ישראל את פלאי אלוהיהם וממלא את המצווה שנתן לו ה'; "אמרי לערי יהודה: הנה אלוהיכם!" בהצגה זו של תפארת אלוהים הוא מעודדם לבטוח בה' – ועקב כך מעודד גם אותנו לעשות זאת.

 

נ ס כ ם :

1. עיקר הבשורה, עיקר החיים ועיקרו של עולם הוא כבוד אלוהים.
2. אלוהים הוא אדיר ונורא בגדולתו. אין חקר ואין גבול לתפארתו. את כל רצונו הוא עושה. הוא איננו תלוי באיש וכל מעשיו נובעים ממנו בלבד ולא מחוצה לו. את כל מעשיו עושה אלוהים כרצונו ולמען עצמו. שום דבר לא יכול לעמוד בפניו.
3. אלוהים אדיר כוח זה גם מרחם ומושיע. הוא מושיע בגבורה. לבו מלא אהבה, והאומות עצמן הן לפניו כשחק מאזניים. הוא אוהב בני אדם ובוחר להושיעם ולהיטיב עמם. גם אחרי שהוא מושיע, הוא ממשיך לברך. הוא מכשיר ושולח אליהם מבשרים שידאגו לצורכי קהל שומעיהם, ינחמו ויעודדו אותם בשעת צרה.
4. למדנו היום תיאולוגיה, ואני מקווה שגם ראיתם את ערכה. מאידך, למדנו גם שידיעה תיאורטית בלבד לא תועיל. אם האלוהים עליו למדנו לא יהיה לאלוהינו, כל מה ששמענו היום יהיה חסר תועלת.

 

נודה באמת; קל להתכסות בתואר 'יהודי' ולהתגאות בכל מה שתואר זה אומר. אבל האם אנחנו, כיהודים, מתאפיינים בהכרה באלוהים כמו זו שהנביא תיאר? אינני שואל: אם אנחנו יהודים או אם הורינו יהודים. לכך אין כל משמעות. אלוהים יכול להקים לאברהם בנים מאבנים דוממות. השאלה היא אחרת: האם קיבלנו על עצמנו את כל מה שמשתמע מעובדת היותנו יהודים? האם קראנו אל ה' בכנות, מעומק לבנו, וביקשנו ממנו להיות לאלוהינו? לא אלוהים מופשט, אלוהי כל בני האדם, כי אם אלוהינו? האם ביקשנו ממנו להרים אותנו בידיו החסונות אל חיקו ולעשות אותנו לשלו בלב ובנפש?

אם לא עשינו זאת, זהו הדבר הראשון שעלינו לעשות.

ולמי שכבר עשה כן, אומר: ביטחו בה'. מיצאו בו מפלט ומבצר ליום צרה. אין אדיר ממנו ואין גם אוהב טוב ממנו. בו ישועתכם. הכירו אותו, לימדו אודותיו, חיו למענו וזיכרו, "כל שתעשו, במילה או במעשה, עשו הכל בשם אדוננו ישוע המשיח למען יתפאר האלוהים בו. עשו הכל לכבוד אלוהים!"

 

הערה:

ג'והן אוואן, "The death of Death in the Death of Christ", עמוד 201.

 

פרק ב

 

ה א ד ם     ו ח ט א ו

"… וּלְאָדָם אָמַר, כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ; אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ; וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָחְתָּ; כִּי־עָפָר אַֽתָּה, וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה; כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי. וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.
וַיֹּֽאמֶר יהוה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יהוה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן; לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג 17-24).

"לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. הֲרֵי עוֹד לִפְנֵי הַתּוֹרָה הָיָה הַחֵטְא בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁאֵין הוּא נֶחְשָׁב בְּאֵין תּוֹרָה. בְּכָל זאת שָׁלַט הַמָּוֶת מֵאָדָם וְעַד משֶׁה גַּם עַל אֵלֶּה שֶׁלּא חָטְאוּ בַּעֲבֵרָה דּוֹמָה לָעֲבֵרָה שֶׁל אָדָם, אֲשֶׁר הוּא דְּמוּת מַקְבִּילָה לָאֶחָד שֶׁהָיָה עָתִיד לָבוֹא. אוּלָם לא הֲרֵי הָעֲבֵרָה כַּהֲרֵי מַתְּנַת הַחֶסֶד; שֶׁכֵּן אִם בִּגְלַל הָעֲבֵרָה שֶׁל אֶחָד מֵתוּ הָרַבִּים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּחֶסֶד הָאָדָם הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שָׁפְעוּ לָרַבִּים חֶסֶד אֱלֹהִים וּמַתְּנָתוֹ. וְאֵין הַמַּתָּנָה כְּמַעֲשֵׂה הָאֶחָד שֶׁחָטָא; כִּי הַמִּשְׁפָּט עֵקֶב עֲבֵרָה אַחַת יָצָא לְהַרְשָׁעָה, אֲבָל לְאַחַר עֲבֵרוֹת רַבּוֹת מַתְּנַת הַחֶסֶד הִיא זִכּוּי; שֶׁהֲרֵי אִם עַל־יְדֵי עֲבֵרָה שֶׁל אָדָם אֶחָד מָלַךְ הַמָּוֶת, כָּל שֶׁכֵּן הַמְקַבְּלִים אֶת שֶׁפַע הַחֶסֶד וְאֶת מַתְּנַת הַצְּדָקָה יִמְלְכוּ בַּחַיִּים בִּגְלַל הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. וּבְכֵן, כְּשֵׁם שֶׁעֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם, כֵּן גַּם מַעֲשֵׂה צְדָקָה אֶחָד הוּא זִכּוּי שֶׁל חַיִּים לְכָל בְּנֵי אָדָם; כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים, כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים. הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר. וְכָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַחֵטְא מָשַׁל בַּמָּוֶת, כֵּן גַּם יִמְשׁול הַחֶסֶד בְּאֶמְצָעוּת צְדָקָה, וְהַתּוֹצָאָה — חַיֵּי עוֹלָם עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ" (רומים ה 12-21).

 

מבוא

תורת הבריאה נמצאת ביסוד כל מה שכתבי הקודש אומרים על האדם ועל יחסיו עם אלוהים.

אלוהים ברא את האדם. האדם איננו יצור שקיים במקרה. הוא לא פרי של תהליך עיוור או מעשה ידיו של מלאך מרושע שנהנה להכאיב ליצירי כפיו.

משום שאלוהים הוא הבורא, בני האדם מתאימים בשלמות למטרה לשמה נבראו. אלוהים לא היה מוגבל כשברא את האדם. לא עמדו בפניו שום גבולות מלבד רצונו הוא. אם האדם, כפי שהוא היום, איננו מתאים לתכלית אשר למענה נברא, הרי שחל בו קלקול. היום, האדם איננו מה שהיה כאשר נברא.
נושא הלימוד: מהות הקלקול ושורשיו

 

האדם

ובכן, אלוהים ברא את האדם. כבר כאן טמונים לקחים חשובים:

1. האדם איננו אלוהים. כלומר, בני האדם אינם קיימים מכוח עצמם. לולא אלוהים ולולא רצה אלוהים באדם, האדם לא היה קיים.
2. מכיוון שהאדם איננו אלוהים, ואיננו קיים מעצמו, הוא גם לא קיים למען עצמו. כפי שאמרו זאת אחרים לפנינו: "עיקר תכלית האדם היא לפאר את אלוהים וליהנות ממנו לנצח". במילים אחרות, אלוהים הוא סיבת קיומו של האדם והוא גם מטרת קיומו. בני האדם קיימים בשביל אלוהים; אלוהים צריך להיות מוקד כל מעשיהם ושמחתם.
3. יש תכלית לקיום האדם. בני האדם לא קיימים במקרה; יש להם ערך ותכלית; יש לחייהם טעם וסיבה.
4. מכיוון שסיבת קיומו של האדם, ערכו ותכליתו באים מאלוהים, יש לאדם ערך רב במיוחד. ערכו גדול מזה של נמלה למשל, או של אריה, של השמש והירח ואלפי הכוכבים. בני האדם חשובים ויקרים באופן מיוחד.

כתבי הקודש מלמדים שהאדם הוא בריאה מיוחדת של אלוהים. בבראשית פרק א מופיע סיפור בריאת העולם. שיאו של הסיפור הוא בריאת האדם. לעומת זאת, בבראשית פרק ב מופיע סיפור בריאת האדם. לא נאמר בו דבר באשר לדרך בה נבראו מלאכים. לבריאת השמש מוקדשים רק כמה משפטים. בריאת כל החיות מתוארת במילים מספר, אך לבריאת האדם מוקדש פרק שלם.

כתבי הקודש מלמדים על חשיבות האדם בכך שהם מספרים שבריאתו הייתה פרי מחשבה מיוחדת של אלוהים. על אף אחת מהבריאות האחרות לא נאמר כי אלוהים התייעץ עם עצמו לפני בריאתם. נוסף לכך נאמר כי אלוהים נפח באדם נשמת חיים, נטע את אדם בגן נהדר שיצר למענו, הפקידו על כל הבריאה, ובכך הראה לו אהבה מיוחדת. אלוהים אוהב את האדם.

 

צלם אלוהים

יותר מכל, כתבי הקודש מלמדים אותנו אודות ערכו של האדם בכך שהם קובעים שאלוהים ברא את האדם "בצלמו וכדמותו". דבר זה לא נאמר אפילו על שרי המלאכים.

מה פירוש הביטוי "צלם אלוהים"? הרי לאלוהים אין גוף, הוא רוח "ולרוח אין בשר ועצמות" (לוקס כד 39). ובכן, הביטוי "צלם אלוהים ודמותו" אינו מתייחס לצורתו החיצונית של אלוהים או של האדם. הכוונה היא למהות, לטבע. האדם דומה לאלוהים בטבעו:

א. האדם איננו בשר וחומר בלבד, יש לו גם רוח. אפילו אחרי מותו, כשגופו נרקב, רוח האדם איננה מתפוררת. בכך דומה האדם במשהו לאלוהים, שגם הוא רוח. אמנם יש לאדם מידה פחותה של תכונות אלה בהשוואה לאלוהים, אבל עצם העובדה שיש לו שמץ מהן מלמדת על יחודו של האדם ועל דמיונו לאלוהים, על צלם האלוהים שבו. ובכן, האדם הוא יצור רוחני. יש לחייו מימד נוסף למימד החיים הביולוגיים והגופניים. חייו לא מצטמצמים באכילה, שתייה, הפרשה ורבייה.

ב. האדם נצחי. גופו אמנם נרקב, מתפורר וכלה, אבל הגוף איננו עיקר האדם. האדם עצמו – ברוחו – הוא נצחי. נצחיות זו איננה עצמית; היא באה לאדם מאלוהים ותלויה כל הזמן בו. אלוהים הוא שמעניק נצחיות זו לאדם, אפילו לחוטא. על הרשעים נאמר: "כִּי תוֹלַעְתָּם לא תָמוּת, וְאִשָּׁם לא תִכְבֶּה…" (ישעיה פרק סו 24).

ג. יש לאדם רגשות. הוא אוהב, כואב, מצטער, מקווה ורוצה. במובן מסוים לא נכון לומר שיש לאלוהים רגשות. אלוהים איננו מתרגש ואיננו עצוב, איננו מתאכזב ואיננו נואש. הוא איננו מקווה. אבל אין זאת אומרת שהוא דומה לבול עץ חסר רגשות. רגשות בני האדם הם רק רמז לסוד המופלא והנורא שטמון באלוהים, וכיוון שאיננו מסוגלים לחדור מבעד למסך הכבוד הזה שמסתיר את אלוהים מעינינו, אנו מבינים אותו במונחים שמוכרים לנו מהחיים. לכן כתבי הקודש מתארים את אלוהים כאילו יש לו רגשות אנושיים: הוא כועס, שמח ועצוב. מהצד השני של המתרס נמצאות החיות. גם להן יש מה שאפשר לכנות "רגשות". הראיתם פעם כלב שמח לקראת אדונו? אבל אלה אינם רגשות במובן המלא של המילה אלא משהו נחות. תכופות הם פרי של אינסטינקט יותר מאשר של רגש ממש. רגשות אדם למשל, מתעוררים לאהבת מולדת, למראה יופייה של השקיעה, מהכרת תודה למיטיבו. בני האדם שונים מן החיות. הם דומים יותר לאלוהים.

ד. האדם הוא יצור חושב. חיה לומדת מניסיונה ומסוגלת לזכור, אבל היא לא מסוגלת לחשוב. היא איננה מסוגלת להגות במשהו שמעולם לא ראתה ולא התנסתה בו. היא גם איננה יכולה להקיש רעיון אחד מתוך רעיון אחר. היא איננה מסוגלת ליצור יצירות לא חומריות. היא לא חושבת על יופי, לא מתכננת טיסות והפלגות, לא צופה קשיים ולא מנסחת פתרונות. האדם, לעומת זאת, הוא יצור חושב. הוא עושה את כל אותם דברים שחיות אינן עושות. הוא ניגש לדברים בצורה חושבת – לפחות כך הוא צריך לעשות. הוא איננו נדחף בכוח אינסטינקטים ונסיבות חיצוניות; ביכולתו לשקול, להעדיף ולבחור.

ה. לאדם יש גם רצון. שלא כמו חיות, הוא לא פועל רק בגלל רעב וצמא, נוחות או אי־נוחות. לפעמים הוא מוותר על צורכי גופו כדי להשיג מטרות הנחשבות בעיניו חשובות יותר, ובעשותו כך הוא בוחר בין אפשרויות ומעדיף אחת במקום רעותה.

ו. האדם הוא יצור מוסרי. יש למעשיו משמעות מוסרית. מוטלות עליו חובות והוא נושא באחריות למעשיו. עליו לעשות דברים מסוימים לא רק משום שהם "כדאיים" (יש דברים שאסורים עליו, לא רק משום ש"אינם כדאיים"). קנה המידה שלו איננו חומרי בלבד. תחום היכולת של בני האדם לא מקיף רק דברים "נעימים" ו"בלתי נעימים", "מועילים" ו"בלתי מועילים". כלולים בו גם מושגים כמו "טוב" ו"רע", "מותר" ו"אסור".

במילים אחרות, יש לאדם חובות. מעשיו לא נמדדים רק על פי אמות מידה חומריות. האדם נקרא לחיות – וחייב לחיות – כך שימלא את חובותיו על פי אותן אמות מידה. אמת המידה המוסרית למעשי האדם היא מצוות אלוהים. אלוהים מצווה עליו: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ." אלוהים שם את האדם בגן "לעבדה ולשמרה". אלוהים מעניק לאדם מטובו ומגביל אותו לרצונו: "מִכּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל; וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לא תֹאכַל."

שימו לב: כבר בגן־עדן יש תורה, יש מצווה מאלוהים, יש חוק. כבר אז אלוהים ציווה על האדם חובות: "עשה" ו"אל תעשה". רצון אלוהים הוא עליון. אלוהים לא חייב להסביר את האיסורים שהוא מטיל על האדם. "לא תאכל" הוא אומר, "פן תמות". רצון אלוהים, חוק אלוהים ומצוותיו נוגעים למהות היחסים שבין אלוהים לאדם. כל עוד יש אלוהים ויש אדם, הייתה, הווה ותהיה גם תורה. אלוהים הוא ריבון, והוא מושל בעולם במצוותו מאז ומתמיד. האדם איננו יצור אוטונומי, גם לא בתחום המוסר. "מותר" ו"אסור" לא נקבעים על פי המקובל בזמן כלשהו על דעת רוב האנושות כי אם על פי מצוות אלוהים. אדם נורמלי הוא אדם שעובד את אלוהים. צלם האלוהים שבאדם נשמר כאשר האדם מקפיד להיות קרוב לאלוהים בכך שהוא מציית לו. אגב, כשאנו מדברים על חובות האדם ועל החלק המרכזי שמצוות אלוהים ממלאות ביחסים שבין אלוהים לבריאתו, עלינו להבין שאלוהים הציב את העץ בגן־עדן כדי ללמד את האדם מה הם הגבולות המותרים לו. העץ יצג את התורה, את מצוות אלוהים, וזה בדיוק העניין. העץ לא סימן את גבולות יכולתו של האדם כי אם את גבולות המותר לו. אלוהים פשוט ציווה: "תאכל" ו"לא תאכל", חד וחלק, ללא הסברים, ללא טיעונים וללא ויכוחים. כל פעם שאדם עבר ליד העץ הוא נזכר שיש לו ריבון, שלא הכל שייך לו או קיים למענו, וכי לא כל דבר מותר לו. במילים אחרות, העץ לימד את אדם כי עולם זה הוא עולמו של אלוהים ושכל יצוריו חייבים להיכנע לרצונו.

לבסוף, האדם הראשון נשא את צלם אלוהים בכך שהיה ללא חטא. כשאלוהים ברא את אדם, הוא ברא אותו ללא חטא. בני האדם נבראו טהורים, קדושים ומאושרים.

חשוב לזכור: האדם הראשון היה בעת בריאתו שונה מכל בני האדם שבאו אחריו, כיוון שהיה ללא חטא. כאשר בא החטא, הכל השתנה. לכן, אל  לנו להסיק מסקנות אודות עצמנו מתוך מה שאנו למדים על האדם הראשון, אלא אם כתבי הקודש נותנים לנו יסוד להבין שכל השינויים שהתחוללו עקב החטא לא שינו את אותו דבר שאנו מסיקים על עצמנו.

 

האדם וחובותיו

אלוהים ברא את האדם והטיל עליו חובות שנועדו לזכותו בברכות ה'. הוא ציווה עליו למשול בעולם, לפרות ולרבות, לרדות בחיות הארץ, בדגת הים ובעוף השמים. אלוהים קידש לאדם את השבת, הועיד לו את הנישואים ונטע אותו בגן־עדן לעבדה ולשמרה. למעשה, כפי שאומר לנו הנביא הושע (ו 7): "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית…" אלוהים כרת עם אדם ברית. הוא הטיל עליו חובות, הבטיח לו ברכות, העניק לו זכויות וקשר את כל אלה בחבילה אחת של חסד מצדו ושל הכרת תודה וחובה מצד אדם.

האדם הראשון שונה מכולנו בנקודה חשובה נוספת. הוא לא בא בברית זאת עם אלוהים בשם עצמו בלבד. הוא יצג את האנושות כולה ופעל בשם כולנו; אם ישמור את הברית, ימלא את מצוות ה' ויימנע מלקחת מפרי עץ הדעת טוב ורע, הברכה שייהנה ממנה תהפוך לנחלת כל אלו שיבואו מזרעו. אם יחטא, תוצאות חטאו יחולו על בניו ובני בניו עד סוף הדורות. זו משמעות הדברים בפרק ה של האיגרת לרומים: "… עַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם…"

אלוהים קשר אליו את אדם – וכל זרעו – בברית של חסד. הוא הטיל על אדם חובות, ועל עצמו לקח לברך את אדם כגמול על נאמנותו לאלוהיו. גם הגמול הוא חסד, שהרי כל מה שעושה אדם למען אלוהים איננו אפילו מידה קטנה של מה שעליו לעשות.

ובכן, בני האדם נבראו על־ידי אלוהים ולמען אלוהים. האדם הוא ראש ועיקר הבריאה, מוקד לאהבתו המיוחדת של אלוהים. הוא זכה מידי אלוהים לברכות מיוחדות ונהנה מיחסים מיוחדים עמו. בין השאר מתבטאים יחסים אלו בחובות שברכות חשובות תלויות בהן. אם האדם לא ימלא את חובותיו, הוא יאבד את הזכות ליהנות מן הברכות, ועמו גם כל זרעו. כזה היה האדם בהיבראו.
האדם וחטאו

כתבי הקודש אומרים שמצבם של בני האדם היום עומד בסתירה לטבעם; הם נקראו לכונן מערכות יחסים עם אלוהים, ואלה אבדו להם; הם נקראו לקדושה, אך לבם נשחת בתאוות רעות; הם נקראו לפאר את אלוהים וליהנות ממנו לנצח, אך הם שונאים את אלוהים ומתקוממים נגד רצונו. הם רחוקים מאותה הנאה קדושה שנועדה להם ואשר נבעה מטוב אלוהים וקירבתו. במקום גן־עדן אנחנו ראויים לגיהנום, ובמקום אושר הולך וגואה, הרעה מתפשטת והמוות הולך וקרב.

 

מה קרה?

כתבי הקודש עונים על שאלה זו בלשון ברורה ופשוטה: האדם הראשון חטא, ובחטא זה המיט על העולם כולו שתי רעות נוראות: את אשמת החטא ואת טומאת החטא – אשמה איומה וטבע מושחת וחוטא. אדם עבר על האיסור שהטיל עליו אלוהים, אכל מעץ הדעת טוב ורע ובכך הביא על עצמו, על זרעו ועל הבריאה כולה את חרון אלוהים הצודק, כדבר השליח: "… כָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת כִּבְצִירֵי לֵדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (רומים ח 22). בשיעור זה ברצוננו להבין את מהות הקלקול ואת הדרך לתיקונו.
את תמצית הדבר נמצא באיגרת אל הרומים פרק ה 18-19:

1. עבירה אחת, זו של אדם, הביאה הרשעה על כל בני האדם. הם אשמים בחטאו.
2. בגלל אי ציותו של אדם אחד, הוא אדם הראשון, הפכו הרבים (כלומר, כל בני האדם) לחוטאים.

חשוב להבין: העבירה האחת של אדם גרמה להרשעת כל בני האדם. מה שאדם הראשון עשה, הוא עשה בשם כולנו, ועל כן כולנו נושאים באשמת אותו מעשה. המעשה האחד שלו הרשיע את כל בני האדם. כולנו אשמים במעשה האחד הזה של אדם. זהו רעיון מאוד לא מקובל בימינו. רבים מתקשים בו, אבל אין בכך לשנות את העובדות. אמת לעולם לא קובעים בהצבעה דמוקרטית. האמת לעתים קרובות כלל אינה אהודה. העובדה שאמת כלשהי מעוררת שאלות ומציגה קשיים – אין בה כדי לסתור את האמת עצמה. מה שכתבי הקודש אומרים זו אמת, ופה בפירוש נאמר שכל בני האדם נושאים באשמת החטא הראשון.

פסוקים 12, 18-19:

"לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת…  וּבְכֵן, כְּשֵׁם שֶׁעֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם, כֵּן גַּם מַעֲשֵׂה צְדָקָה אֶחָד הוּא זִכּוּי שֶׁל חַיִּים לְכָל בְּנֵי אָדָם;  כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים, כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים."

שני דברים נאמרים בפסוקים אלו:

א. בגלל פשע אחד הפכו כל בני האדם לאשמים. המילים "כְּשֵׁם… כֵּן" באות ללמד שאלוהים מושיע על פי אותם עקרונות בהם הוא מושל בעולם, ועל פיהם נפל אדם בחטא וגרר עמו את כל האנושות. אלוהים איננו מבטל את העקרונות האלה. הוא מושיע בהתאם להם. אולי נבין זאת טוב יותר אם נסתכל על העניין מן הכיוון ההפוך ונאמר:

אנו נושעים בזכות הכפרה שקנה ישוע, בזכות המעשה שעשה. כך גם נפלנו עקב חטא אדם הראשון, כלומר, עקב המעשה שעשה. כפי שצדקת ישוע נחשבת לנו עתה, כך נחשב לנו גם עוונו של אדם.

ב. נאמר: "… בִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים" (פסוק 19).

לא רק שבני האדם היו אשמים, הם גם הפכו לחוטאים. טבעם הושחת ולבם התקלקל בגלל מעשהו של אדם. "כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד (ישוע) יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים". כפי שטבענו הושחת בשל חטא האדם הראשון, כך גם ניטהר ונתקדש בזכות צדקת האדם השני, הוא ישוע. זהו הדבר השני שקרה לנו כתוצאה מחטא האדם הראשון. האדם הראשון יצג את כולנו. מה שפעל, פעל בשם כולנו וכנציגנו, ממש כפי שנציג ממשלה חותם בשם העם כולו וחתימתו מחייבת. רעיון זה אינו מתקבל בברכה כל עוד מדובר בתוצאות הרעות של מעשהו של האדם הראשון. יש המתקוממים נגד רעיון זה בטענה שאינו צודק. אבל איש לא היה מתרעם לו היה האדם הראשון נשאר בטהרתו ומזכה אותנו על־ידי כך בברכות של ברית אלוהים. אנחנו מוכנים ליהנות במסגרת תנאים שונים מאלו שבמסגרתם אנחנו מוכנים לסבול. לא כך קובעים כתבי הקודש. על פי הנאמר בהם, האדם הראשון חטא ובחטאו הביא על כל בני האדם אשמה נוראה. הפרי הראשון של אשמה זו הוא השחתת הטבע האנושי. מאז חטא אדם כל בני האדם נושאים באשמת החטא ובתוצאתו.

מה פירוש אותה השחתה? כלומר, מהי מהות "הקלקול" שחל בנו?
תוצאות חטאו של אדם (א): קלקול מערכות היחסים

כתבי הקודש אומרים: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגורות." היחסים בין אדם לרעהו, בין אדם לרעותו, השתנו לפתע. עיניהם אמנם נפקחו, אך לרעה ולא לטובה. פתאום עליהם להסתתר זה מפני זו, ואינם יכולים לחיות יחד בחופשיות ובפתיחות. מאז, בני האדם מסתירים זה מזה אפילו את גופם. היחסים שבין אדם לחברו התקלקלו כתוצאה מהחטא הראשון.

עוד נאמר בכתובים: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יהוה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן." גם היחסים שבין אדם לאלוהים התקלקלו. בני האדם יראים עכשיו מפני אלוהים באופן שלא היה נכון עד לאותה עת. ההכרה באשמתם מעוררת בהם אי־רצון להימצא בנוכחות אלוהים, ופחד מפני קירבתו. מצב זה הוא בעצם הנורא מכל. האדם נברא בראש ובראשונה כדי לפאר את אלוהים וליהנות ממנו לנצח, והנה הוא שומע את קולו בגן – ובורח!

כל זה לא קרה רק לאדם הראשון, כי אם לכולנו. היחסים בין אדם לרעהו ובין אדם לאלוהיו מקולקלים אצל כולנו. ייתכן שאיננו רוצים להודות או להכיר בכך, אבל זו המציאות. הדתות השונות בעולם משמשות אמצעי כדי לברוח מאלוהים, להסתתר מפניו ולהשקיט בדרך לא נכונה את ייסורי המצפון. קירבת אלוהים איננה רצויה לנו משום שבלב-לבנו אנו יודעים שקירבה קדושה כזו תביא עלינו חרון נורא.

 

תוצאות חטאו של אדם (ב): קלקול הטבע האנושי

הדבר השלישי שקרה לאנושות עקב חטא האדם הראשון הוא השחתת הטבע האנושי. עלינו להבין: חטא איננו רק מעשה שאנו עושים, מחשבה שאנו חושבים או כוונה שיש בנו. חטא הוא גם נטיית הלב, מהות הטבע. מעשינו מקולקלים משום שאנחנו התקלקלנו, ועד שלא נתוקן יהיו כל מעשינו מקולקלים.

בכתבי הקודש נאמר: "וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל־הַיּוֹם" (בראשית ו 5); "מִי־יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא, לא אֶחָד" (איוב יד 4); "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ז 21). מדוע? משום שהאדם הפך מטהור לטמא ומצדיק לחוטא. לבו מטה אותו כעת לעבר דברים רעים, כך שאפילו מעשיו הטובים הם רק חטאים מפוארים שבאמצעותם הוא מנסה להיות מקובל אצל אלוהים. אבל "ממעשים לא יצדק לפניו כל בשר", כפי ששאול השליח אומר: "מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא … כַּכָּתוּב: אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד. אֵין מַשְׂכִּיל, אֵין דּורֵשׁ אֶת־אֱלוהִים. הַכּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ; אֵין עושֵׂה־טוֹב, אֵין גַּם־אֶחָד. קֶבֶר־פָּתוּחַ גְּרונָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן, חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ; אֲשֶׁר אָלָה פִּיהֶם מָלֵא וּמְרורוֹת. רַגְלֵיהֶם יְמַהֲרוּ לִשְׁפּוךְ דָּם. שׁוד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם, וְדֶרֶךְ שָׁלוֹם לא יָדָעוּ. אֵין־פַּחַד אֱלוהִים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם… שֶׁהֲרֵי אֵין הֶבְדֵּל, כִּי הַכּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלוהִים הֵמָּה" (רומים ג 9-23).

מדוע? משום שההכרעה החופשית שאדם הגיע אליה כאשר החליט לאכול מעץ הדעת טוב ורע ולעבור בכך על מצוות ה' השפיעה השפעה מכרעת על טבעו, ועקב כך על טבע כל זרעו. אסור לנו לחשוב על מעשי האדם כאילו כל אחד מהם עומד בפני עצמו, בלי קשר לאחרים. אסור לנו לחשוב על רצון האדם כאילו הוא עומד בפני עצמו, בלי קשר למעשיו או לטבעו. החלטותיו משפיעות על מעשיו, ומעשיו משפיעים על רצונו. רצונו של אדם הוא ביטוי לטבעו, וטבעו הוא שמכתיב את רצונו. אדם איננו יכול לרצות בניגוד לטבעו משום שהרצון הוא ביטוי של הטבע. לפעול בניגוד לטבע פירושו לפעול בניגוד לרצון. בני האדם אינם צירוף מקרי של רצון, רגשות, נטיות לב, תבונה וחיים. יש קשר מהותי בין כל אלו. אדם איננו מורכב מחלקים שונים שמתנגשים זה בזה ללא קשר הכרחי. האדם דומה יותר למכונה שכל חלקיה נועדו למלא תפקיד מוגדר – אלא שחלקים ממנו כעת מקולקלים וגורמים למעצורים ולתקלות. האדם כעת מקולקל, אם כי לא נברא כך. הוא מקולקל, אבל הוא עדיין אדם!

הטבע נשחת, ועמו נטו הלב והרצונות לכיוון הפוך מזה שנועדו לו. זו הסיבה שאדם עושה "רק רע" כל היום. הוא עצמו – האדם – חופשי לבחור בטוב ובאמת. לכך בעצם נברא. אבל רצונו איננו חופשי. רצונו מוגבל ומכוון על־ידי נטיות לבו וטבעו. לכן אומר שאול בקולוסים א 21: "אַתֶּם לְפָנִים הֱיִיתֶם נָכְרִים וְאוֹיְבִים בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים."

אחרת איך נסביר את העובדה שלכל אורך ההיסטוריה לא היה אדם אחד שבחר לעשות את הטוב ושהוא, מכוח רצונו החופשי, צדיק תמים ללא רבב? האמנם "אין צדיק, אין אף אחד", כפי שכתבי הקודש אומרים? "אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא"? ואם אמנם כך המצב, מדוע? הרי אלוהים לא ברא את האדם כך שלא יוכל לעשות את הטוב. ובכן, מה קרה לו?

התשובה פשוטה אבל כואבת; האדם נשחת וטבעו הפך "עבד לחטא", כפי ששאול אומר ברומים פרק ו. המשיח אומר: "אביכם הוא השטן ואת מעשי אביכם אתם עושים".

"מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלוהִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן נִכְנָעוֹת לְתוֹרַת אֱלוהִים, אַף אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנַע" (רומים ח 7). "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ; וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבות לִבּוֹ, רַק רַע כָּל־הַיּוֹם" (בראשית ו 5). "אֶלָּא שֶׁכָּל אִישׁ מִתְנַסֶּה כַּאֲשֶׁר הוּא נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּתֶּה בְּתַאֲוָתוֹ שֶׁלּוֹ. אַחֲרֵי כֵן תַּהֲרֶה הַתַּאֲוָה וְתֵלֵד חֵטְא; וְהַחֵטְא כְּשֶׁיִּשְׁלַם יוֹלִיד מָוֶת" (יעקב א 14-15). "וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעורָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם" (אפסים ב 3). "כִּי מִן הַלֵּב נוֹבְעוֹת מַחְשְׁבוֹת רֶשַׁע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, עֵדֻיּוֹת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים" (מתי טו 19).

הנטיה לחטא איננה עוברת אלינו באופן גופני מזרעו של האדם הראשון. היא עוברת אלינו על פי עיקרון מוסרי; אדם יצג אותנו בחטאו ובכך כרך גם אותנו באשמת מעשהו. החטא עובר אלינו כעונש על החטא הקדמון וכתגובתה הצודקת של קדושת אלוהים.

ובכן, מצבנו נואש! אבינו הראשון חטא ובחטאו המיט עלינו כליה שאיש מאיתנו לא מסוגל להיוושע ממנה בכוחות עצמו. מה נעשה?

 

הפרק הבא יענה על שאלה זו בהרחבה. זאת בשורת חסד אלוהים לחוטאים, כי "כּה אָהַב אֱלוהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לא יאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם" (יוחנן ג 16). בקטע מהאיגרת לאפסים פרק ב נאמר: "עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת … וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם". השליח ממשיך ואומר "אֲבָל אֱלוהִים (תודה לאל על ה"אבל" הנפלא הזה!) הַמָּלֵא רַחֲמִים אָהַב אוֹתָנוּ, וּבְאַהֲבָתוֹ הָרַבָּה, אַף כִּי מֵתִים הָיִינוּ בִּפְשָׁעֵינוּ, הֶחֱיָנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ — הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם! וְהֵקִים אוֹתָנוּ עִמּוֹ וְהוֹשִׁיבָנוּ עִמּוֹ בַּשָּׁמַיִם, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, כְּדֵי לְהַרְאוֹת בָּעוֹלָמִים הַבָּאִים אֶת שֶׁפַע עושֶׁר חַסְדּוֹ בַּטּוֹבָה שֶׁגָּמַל עָלֵינוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ."

ובכן, יש ישועה! יש מוצא מן הסבך ואת המוצא הזה פתח אלוהים. איננו יכולים לעשות זאת בעצמנו; הוא עושה זאת בנו ולמעננו. הוא עושה זאת בחסדו. "לה' הישועה", מראשיתה ועד סופה. הוא מבטיח כי "כל הקורא בשם ה' יוושע". קראו אליו, אם כן, למען תיוושעו.

אתם, שאינכם משיחיים, שמעולם לא קראתם אל ה', מדוע אינכם קוראים אליו? כלום אינכם מבינים את מצבכם האמיתי? אתם אבודים בלא רחמיו. אתם שבורים והרוסים. צפוי לכם דיראון עולם עד אין קץ אם לא תיוושעו. רק אלוהים יכול להושיע אתכם. אפילו רצונכם משועבד. ללא עזרת ה' אפילו לא תרצו להיוושע. הלוואי שמילים אלה מן הכתובים ישמשו ביד ה' כדי לעורר אתכם לזעוק אליו, ויהי רצון מלפניו לשמוע זעקתכם ולהיענות לה בחסדו.

ואתם, המאמינים, הכירו בחסד ה' והללוהו. "הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזאת לא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלוהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלּא יִתְגָּאֶה אִישׁ; שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלוהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלוהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם" (אפסים ב 8-10). "לְפִיכָךְ אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלוהִים הַמְרַחֵם" (רומים ט 16). "אֱלוהִים הוּא הַפּוֹעֵל בָּכֶם גַּם שֶׁתִּרְצוּ וְגַם שֶׁתִּפְעֲלוּ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו" (פיליפים ב 13).

 

הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת־יְהוָה מִן־הַשָּׁמַיִם; הַלְלוּהוּ, בַּמְּרוֹמִים;
הַלְלוּהוּ כָל־מַלְאָכָיו; הַלְלוּהוּ, כָּל־צְבָאוֹ (צְבָאָיו);
הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ; הַלְלוּהוּ, כָּל־כּוֹכְבֵי אוֹר;
הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם; וְהַמַּיִם, אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם;
יְהַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְהוָה; כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ;
וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם; חָק־נָתַן, וְלֹא יַעֲבוֹר;
הַלְלוּ אֶת־יְהוָה מִן־הָאָרֶץ; תַּנִּינִים, וְכָל־תְּהֹמוֹת;
אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר; רוּחַ סְעָרָה, עֹשָׂה דְבָרוֹ;
הֶהָרִים וְכָל־גְּבָעוֹת; עֵץ פְּרִי, וְכָל־אֲרָזִים;
הַחַיָּה וְכָל־בְּהֵמָה; רֶמֶשׂ, וְצִפּוֹר כָּנָף;
מַלְכֵי־אֶרֶץ וְכָל־לְאֻמִּים; שָׂרִים, וְכָל־שֹׁפְטֵי אָרֶץ;
בַּחוּרִים וְגַם־בְּתוּלוֹת; זְקֵנִים, עִם־נְעָרִים;
יְהַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְהוָה, כִּי־נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ; הוֹדוֹ, עַל־אֶרֶץ וְשָׁמָיִם;
וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל־חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם־קְרֹבוֹ, הַלְלוּ־יָהּ.

תהילים קמ"ח

הַלְלוּ אֶת־יְהוָה כָּל־גּוֹיִם; שַׁבְּחוּהוּ, כָּל־הָאֻמִּים;
כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת־יְהוָה לְעוֹלָם, הַלְלוּ־יָהּ.

תהילים קי"ז

 

פרק ג

 

ה  כ  פ  ר  ה

"21 אַךְ כָּעֵת נִגְלְתָה צִדְקַת הָאֱלֹהִים בְּלִי תּוֹרָה, צְדָקָה שֶׁהַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים מְעִידִים עָלֶיהָ. 22 וְהִיא צְדָקָה שֶׁל הָאֱלֹהִים, בְּאֶמְצָעוּת אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל כָּל וְעַל כָּל הַמַּאֲמִינִים; שֶׁהֲרֵי אֵין הֶבְדֵּל, 23 כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. 24 אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, 25 אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה. כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָךְ שֶׁבְּאֹרֶךְ רוּחוֹ פָּסַח עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר, 26 וּלְהַרְאוֹת אֶת צִדְקָתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה: שֶׁהוּא צַדִּיק וּמַצְדִּיק אֶת בֶּן אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ."

(אל הרומים ג 21-26)

 

"20 בְּאָמְרוֹ, “הִנֵּה דַם־הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם אֱלֹהִים.” 21 וְכֵן גַּם עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת הִזָּה אֶת הַדָּם. 22 אָכֵן עַל־פִּי הַתּוֹרָה כִּמְעַט הַכֹּל מְטֹהָר בְּדָם, וּבְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה.

23 לָכֵן הָיָה צָרִיךְ לְטַהֵר עַל־יְדֵי אֵלֶּה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם תַּבְנִית הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בַּשָּׁמַיִם, אֲבָל הַדְּבָרִים הַשְׁמֵימִיִּים עַצְמָם דּוֹרְשִׁים זְבָחִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה. 24 הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ לֹא נִכְנַס אֶל מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם וַאֲשֶׁר הוּא בָּבוּאָה שֶׁל הָאֲמִתִּי, כִּי אִם בָּא אֶל עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לְהֵרָאוֹת עַתָּה בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים."

(אל העברים ט 24-20)
מבוא

לפני שניכנס לנושא שלפנינו – וכדי שניטיב להבינו – הבה נחזור בקצרה על מה שלמדנו בשני הפרקים הקודמים.

ראשית, יש אלוהים. אלוהים זה ברא את כל מה שקיים. אלוהים ברא את הכל לכבודו והכל קיים למענו וברצונו. אלוהים מושל בכל בלי יוצא מן הכלל. הוא אדון.

בהיותו אלוהים, הסיבות והמניעים לכל מעשיו טמונים בו ותלויים בו בלבד. אלוהים הוא בלתי תלוי ובלתי מושפע. כשהוא פועל, הוא עושה זאת מתוך רצונו וטיבעו, בלי ששום דבר אחר יניע אותו לפעול כך או אחרת. במילים אחרות, הוא באמת אדון, אדון לעצמו ולכל מה שקיים. את כבודו זה לא יתן לאחר.

שנית, יש אדם. אלוהים ברא את האדם, והוא עשה זאת כדי שאדם יפאר אותו וייהנה ממנו לנצח. האדם קיים בשביל אלוהים. הוא נברא בצלם אלוהים, ומשום כך יש לו יכולת מוסרית שמחייבת אותו לבחור בין טוב לרע. הטוב הוא טוב משום שאלוהים חפץ בו. רע הוא כל מה שה' איננו חפץ בו. אלוהים ורצונו הם קנה המידה לטוב ולרע.

האדם הראשון חטא, והוא עשה זאת בשם כל האנושות. כתוצאה מחטאו קרו לכל בני האדם שני דברים: ראשית, הם נעשו אשמים – חייבים בדין מריו של האדם הראשון. שנית – וכפרי של הדבר הראשון, הם נעשו חוטאים. למציאות זו יש שני מימדים הקשורים אחד בשני. קודם כל, טיבעם של כל בני האדם נשחת. כל תחומי הווייתם הושפעו מן החטא ונטו לכיוון החטא, כך שלב כל בני האדם נוטה עתה "אחרי המעשים הרעים". כל בני האדם "עוינים את ה"' ומשום כך הם גם "בני רוגז מטיבעם". רצונם, שתמיד היה משועבד לטבע, בוחר עתה בטבעיות רק את הרע משום שטיבעם מקולקל, ולהעדיף את הטוב אינו יכול. טיבענו נוטה לרע ורצוננו הולך אחרי טיבענו.

משום השחתת הטבע שהרצון משועבד לו, "כל יצר מחשבות לב אדם רע מנעוריו" וכל מעשיו "רק רע כל היום". חטאו של האדם הראשון הביא עלינו אשמה, והאשמה גררה עלינו עונש – את השחתת טיבענו. כתוצאה מכך אנו עושים מעשים רעים.

מפני שאלוהים הוא קדוש וצדיק, "טהור עיניים מהביט רע", מצבנו מסוכן ביותר. אלוהים הכריז בצידקתו ש"צידקת הצדיק עליו תהיה, ורישעת הרשע עליו תהיה" (יחזקאל י"ח 20). "שכר החטא הוא המוות". "כה אמר ה" 'על שלושה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו – על מואסם

תורת ה' וחוקיו לא שמרו, ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם. ושילחתי אש ביהודה ואכלה ארמונות ירושלים" (עמוס ב' 4-5). "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם… ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ. ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו… לבוא בניקרות הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ" (ישעיה ב' 12-21).

גורל זה מצפה לכולנו. אין יוצא מן הכלל, "כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה. אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא – אין גם אחד". במילים אחרות, האבדון שמור לכולנו ואיש לא ימלט מפניו.

זו הבעיה היסודית, ולא העובדה שבני האדם אינם מאמינים באלוהים או שאינם מאמינים בבשורה. עיקר הבעיה הוא ש"נגלה חרון אלוהים מן השמים על כל רישעת בני אדם ועוולתם". היות ש"לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים" (תהלים א' 5), איך יעמוד אדם טמא וחוטא לפני קדושת אלוהים? אם אין תשובה לשאלה זו, אבדנו כולנו. אבל תודה לאל, יש תשובה לשאלה! יש דרך המאפשרת לאדם חוטא ורשע לעמוד במשפט ולחוטא לעמוד בעדת צדיקים: על ידי חסד אלוהים, חסד שאיננו כופר בקדושת ה' או סותר אותה, אלא ממלא את דרישותיה עד תומן, ובכך מביא את אלו שזכו לחסד זה אל נוכחות אלוהים "בלבב שלם ובאמונה תמימה, מטוהרים בהזיית לבבנו מרוח רעה ורחוצי הבשר במים טהורים" (עברים י' 22).

זהו הנושא שלפנינו היום:
ישועה לחוטאים

חשוב להבין: לישועתנו יש המון צדדים. כלומר, אפשר (וצריך!) להסתכל עליה מכמה כיוונים, ומכל כיוון יתגלה היבט חשוב. במהלך הפרקים הבאים נעיין בשלושה היבטים חשובים:

1. ההיבט האובייקטיבי – הכפרה.מה עשה אלוהים למעננו במשיח!
2. ההיבט הסובייקטיבי – הלידה או הבריאה החדשה.מה עשה אלוהים בנו על ידי רוחו?
3. התוצאה – תהליך ההתקדשות או התגלות תפארת אלוהים בבני האדם. מה עושה אלוהים בנו ולמעננו, בשיתוף פעולה עימנו!

 

תחילה נדון בהיבט האובייקטיבי, בכפרה.

 

מה זאת כפרה?

נפרה היא מעשה שאלוהים עושה, מראשיתו ועד סופו. "אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלוהים כופרו, ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם" (תהלים מ"ט 8). שום אדם אינו יכול להושיע את רעהו, גם לא את עצמו. נוכח קדושת אלוהים כולנו עומדים אשמים ואין בידינו לעשות דבר כדי לשנות זאת.

מה זאת כפרה? ביסודו של דבר, כפרה היא מתן כופר, המרת דבר אחד באחר. כופר נפש, למשל, הוא מתן כסף או שווה-ערך אחר תמורת אדם כדי לפדות אותו משבי או מעבדות.

כופר הוא גם חומר הממלא את החסר בחומר אחר. כך נאמר על תיבת נח: "עשה לך תיבת עצי גופר, קינים תעשה את התיבה, וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" (בראשית ו' 14). כלומר, סתום את החורים שבתיבה וכסה על החסר בקינים.

בראש ובראשונה עלינו לחשוב בהקשר זה על הכפורת שבמשכן אלוהים במדבר. הכפורת היתה המכסה שעל ארון הקודש, ארון הברית, וכולה זהב טהור. שני חלקים היו לכפורת:

1. הבסיס, מטיל זהב שצורתו מלבן, ועליו . . .
2. שני כרובים (מלאכי שמים) שכנפיהם מוטות זו כלפי זו ופניהם כלפי מטה, לכיוון הבסיס.

הכל היה עשוי זהב טהור יצוק. ארון הברית עצמו היה ארגז עשוי עצי שיטים שצופו בזהב והכפורת שימשה לו מכסה. הכפורת היתה חלק חשוב במיוחד בריהוט ההיכל. ה' נועד עם הכוהן הגדול מעל לכפורת. במילים אחרות, זה היה המקום המיוחד לקירבת אלוהים. הכוהן הגדול היזה על הכפורת את דם קורבן החטאת ביום הכיפורים "וכיפר…בעד כל קהל ישראל" (ויקרא ט"ז 17).

זו כנראה אחת הסיבות ששאול השליח אומר בקטע שקראנו ברומים ג' 23-25: "כולם חטאו… ונצדקו חינם בחסדו על ידי הפדות אשר היתה במשיח ישוע, אשר שמו האלוהים לפנינו לכפורת על ידי האמונה בדמו". אלוהים העמיד למעננו את ישוע ל"כפורת". ישוע הוא אותו מקום מיוחד בו ה' מכפר על חטאינו, ובו נזכה לקירבתו.

ובכן, מה זאת כפרה וכיצד היה ישוע לכפרה זו?

כפרה היא תחליף. היא באה במקום דבר אחר, וישוע היה לחליפתנו בכך שנשא בגופו ובנפשו את העונש שמגיע לנו על חטאינו. הוא המחליף שלנו. אלוהים ציווה: "הנפש החוטאת היא תמות".

ישוע, "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם… הוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו – וה' הפגיע בו את עוון כולנו. על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו. וה' חפץ דכאו החלי. אם תשים אשם נפשו (כלומר, אם תלמד לראות במותו קורבן אשם לחטאים ותבטח בקורבן זה לישועתך) יראה זרע, יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח". ישוע הוא "שה האלוהים הנושא את חטאת העולם". (ישעיה נ"ג, יוחנן א').

אלוהים סולח לנו על חטאינו כיוון שהמשיח מת כדי לכפר עליהם.
כפרה וצדק

עלינו להבין, הבשורה איננה פשרה בין קדושת אלוהים וצידקתו לבין טובת בני האדם ושאיפתם להיות בגן עדן. הבשורה איננה פשרה מכל סוג שהוא; הבשורה מכריזה על סיפוקה המלא של קדושת אלוהים. כל זעם אלוהים נפל על המשיח במקום עלינו. האדמה רעדה. השמש הסתירה פניה. מסמרים ננעצו בבשרו. הוא סבל סבל נורא מאין כמוהו. האב עצמו רחק ממנו עד כי ישוע זעק: "אלי! אלי! למה עזבתני?!". זה היה דבר נורא והוא עבר כל זאת במקום האנשים שהיו ראויים לכך.

המבינים אתם?

ה' לא יכול לוותר. הוא לא מתעלם מחטאינו, הופך דף חדש ומתנהג כאילו לא אירע דבר. חטאנו – ואלוהים הוא קדוש. מכורח טיבעו הקדוש הוא אינו יכול להרשות לחטא להתקיים בלא עונש. ה' איננו יכול לוותר משום שאיננו יכול להתכחש לעצמו. הוא כבול על ידי טיבעו הקדוש. לכן לא נוכל להיוושע בלי שדרישות צידקתו הקדושה תבואנה על סיפוקן. אבל איך נוכל להיוושע אם צידקתו מחייבת את אובדננו? על ידי כך שמישהו אחר ישא את העונש בעדנו, במקומנו. קדושת חיי ישוע ומותו המכפר הם ישועתנו. כך הופך המשיח ל"משיח צידקנו", כפי ש"העידו עליה (על צידקת אלוהים) התורה והנביאים" (רומים ג' 21). זוהי "צידקת אלוהים באמונת ישוע המשיח אל כל ועל כל אשר האמינו בו כי אין להבדיל, כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה – ונצדקו חינם, בחסדו, על ידי הפדות (כופר הנפש, הכפרה) אשר היתה במשיח ישוע" בשאתו את חטאינו על הצלב. אשר "שמו האלוהים לפנינו לכפורת": ישוע סיפק את הכפרה המכסה על חטאינו ומקרבת אותנו לאלוהים.

וכל זאת למה? כדי "להראות את צידקתו בעת הזאת, כי צדיק הוא ומצדיק את בן אמונת ישוע", כלומר, כך נשאר ה' "צדיק" ובכל זאת בלי להתכחש לצידקתו, הוא גם "מצדיק את בן אמונת ישוע".

הכפרה היא מעשה שאלוהים עושה למעננו. הוא כיפר על חטאינו בדם בנו ובכך סיפק את צידקתו. הוא מילא במקומנו את דרישת צידקתו ובכך מאפשר לנו לבוא אליו ולזכות בברכה.

לפני שנעזוב היבט זה, הייתי רוצה להעלות לפניכם בקצרה שתי נקודות נוספות.

ראשית, המשיח לא כיפר עבורנו רק על צלב גולגולתא כי אם לכל אורך חייו. במותו אומנם כיפר על חטאותינו, אך במהלך חייו סיפק צדקה העונה על חוסר הצדקה שלנו. אני לא מתכוון לצידקתו הטבעית, זו שהיתה לו לפני שבא בבשר וקיים את מצוות אלוהים. צדקה זו נשארת קניינו הבלעדי. אך הוא בא, נכנע לתורה וקיים את כל דרישות אלוהים כאדם. צדקה זו, היא שמיוחסת לנו, המאמינים בישוע.

שנית, כפי שכבר רמזתי, במעשה של ישוע מתגשמות הבטחות ה' בנביאים ובתורה. זו ההתגשמות של כל המובטח והנרמז בקורבנות, במשכן, במלוכה ובכהונה. הצל עליו נרמז בתנ"ך – חלף. הממש הגיע! כל יתר ההיבטים של ישועתנו נובעים בעצם מההיבט היסודי הזה: כפרה היא סיפוק צידקת אלוהים. המשיח לקח את מקומם של חוטאים ונשא את העונש המגיע להם.

אפשר לומר זאת גם בצורה אחרת ובכך להתייחס להיבט השני בו רצינו לעסוק.

 

כיצד פועלת הכפרה?

מעשה הכפרה מנתק את הקשר המוסרי שבין האדם הראשון וחטאו לבין כל חוטא שנושע. לפני רגע ראינו כורח אחד – כורח קדושת טבע אלוהים שאיננה מתירה לו להתעלם מחטאינו. כעת נדבר על כורח שני: האדם הראשון חטא בשם כולנו ובכך חייב את כולנו בתוצאות מעשהו.

אי אפשר להתעלם מקשר זה ולהתנהג כאילו החטא הראשון אינו משפיע עלינו. כעת בא המשיח וממלא את המקום שקודם לכן מילא האדם הראשון, וכאילו אומר: "כפי שאביכם הראשון חטא בשימכם ובכך המיט עליכם את אשמת חטאו, כך גם אני מילאתי את כל דרישות צידקת אלוהים בשימכם ואני מעניק לכם את צידקתי".

אם לצטט את שאול: "כאשר בפשע אחד נאשמו כל בני אדם, כן בזכות אחת יזכו כל בני אדם לחיים. כי כאשר במרי האדם האחד היו הרבים לחטאים, כן במשמעת האחד יהיו הרבים לצדיקים. והתורה נכנסה למען ירבה הפשע וכאשר רבה החטא, עדף עליו החסד, למען ימלוך החסד על ידי הצדקה לחיי עולם בישוע המשיח אדונינו כאשר מלך החטא במוות" (רומים ה' 18-21). ושוב באותו פרק: "על ידי אדם אחד בא החטא לעולם והמוות בעקב החטא וכן עבר המוות על כל בני אדם מפני אשר כולם חטאו… אבל לא כפשע המתנה, כי הנה בפשע האחד מתו הרבים אף כי חסד אלוהים ומתנתו רבו לרבים בחסד האדם האחד, ישוע המשיח. ואין המתנה כדבר שהיה על ידי אחד שחטא כי הדין בא מאחד לחייב, ומתנת החסד היא לזכות מפשעים רבים" (רומים ה' 12,16).

ישוע מנתק את הקשר שבינינו לבין האדם הראשון ויוצר איתנו קשר חדש, עימו. בכך הוא מנתק אותנו מן החטא הקדמון ויוצק בסיס קדוש וצודק ליחסינו עם ה'. כעת יכול אלוהים לטהר אותנו מחטאינו, לשחרר את טיבענו מעיוותי הרשע והרוע שהוטבעו בו עקב חטאו של אדם, ולהעניק לנו את ברכתו.

ההיבט הראשון של ישועתנו הוא מעשה מוסרי של ה' כלפי עצמו: בקורבן המשיח אלוהים קיים עבורנו את דרישות צידקתו. מעשה זה לא נדרש רק כדי שאלוהים יוכל לברך אותנו אלא גם כדי להשקיט את מצפוננו. אנחנו זקוקים לביטחון שחטאינו באמת נסלחו, שחובנו נמחק ושאין שום סיכוי שיום אחד כל אלה ישובו וירדפו אותנו.

משמעות הכפרה, אם כן, ברורה. היא מקנה לאדם מעמד חדש, ממנו נובעות כל ברכותינו. היא הופכת אותנו לבני אנושות חדשה במשיח. כתבי הקודש מתארים זאת בצורות רבות. אחת מהן היא זו האומרת שאלוהים אימץ אותנו לו לבנים: "כי כל אשר רוח אלוהים ינהגם, בני אלוהים המה. כי לא קיבלתם רוח עבדות לשוב לירוא, כי אם קיבלתם רוח משפט הבנים אשר בו קוראים אנחנו: 'אבא, אבינו!'. והרוח ההוא מעיד ברוחנו כי בני אלוהים אנחנו. ואם בנים אנחנו, גם יורשים נהיה, יורשי נחלת אלוהים וחברי המשיח בירושה, אם נתענה איתו למען גם איתו נכובד" (רומים ח' 14-17). האין זה נפלא? אלוהים סולח לנו על כל חטאינו!

הוא מאמץ אותנו והופך אותנו ליורשי ברכותיו הנצחיות.

 

למי נועדה הכפרה?

כעת נשאל את עצמנו שאלה נוספת; עבור מי עשה אלוהים כל זאת?

למרבה הצער, התשובה לשאלה זו שנויה במחלוקת, אף שאין סיבה שתהיה כזו משום שכתבי הקודש עונים עליה בבירור.

כתבי הקודש אינם מדברים על מטרת מותו של המשיח בלשון מעורפלת. הם אומרים שהמשיח מת לכפרת חטאי "עמו" וכי "הוא יושיע את עמו" זה "מחטאותם". עוד הם אומרים כי המשיח בא לישועת "כל אשר אביו נתן לו", ואלה ניתנו לו עוד "לפני ימות עולם". הם שיאמינו בו, הם שישובו מחטאם ויתמסרו לאלוהים על ידי הרוח, בשומעם בקול האמת. ישוע מת למען אלו אשר "נבחרו בו לבנים על פי עצת אלוהים". כל זאת "לתהילת כבוד חסדו של אלוהים האב". ישוע מת בעד "בחירי האלוהים", כלומר, בעד אלו "הקרואים על פי תוכניתו", אשר אלוהים "הכירם בם מקדם, וגם יעד אותם להידמות לצלם בנו". את אלו הוא "קרא" בקריאה אדירה ומושיעה, "הצדיק" במות בנו למענם על הצלב ובכך שנתן להם חלק שהוליד אותם מחדש "מלמעלה", "מהרוח", "לא מחפץ גבר, אף לא מחפץ הבשר, כי אם מאלוהים".

בהמון הנושע הזה נכללים אנשים "מכל אומה, לשון ועם", יהודים וגויים, עשירים ועניים, חכמים וטיפשים, חזקים וחלשים, מכובדים ונקלים. כלומר המשיח מת עבור כל מי שקורא בשם ה' להיוושע ושה' בחר בהם ופעל בם כדי שכך יקראו. ישוע מת עבור כל אדם ללא הבדל, אבל לא עבור כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל. יש אשר מראש "נועדו לאבדון", כדברי השליח שאול (רומים ט' 6-24).

אסור שנשכח את מה שלמדנו בפרק הראשון: ה' הוא ריבון בכל דבר. האדם תלוי בו ולא ה' באדם. גורל מלכות אלוהים תלוי באלוהים עצמו, לא באדם. הנושעים אינם נושעים במקרה או תודות לכך שהחליטו להאמין בישוע. הקשר בין המאמינים ובין המשיח למאמינים איננו מקרי. זהו קשר אורגני ונצחי, מהותי למעשה הישועה של ישוע וחלק מתוכניותיו הנצחיות. ישוע לא מת בעד אלו שאולי יאמינו בו בעתיד. הוא מת בעד אלו שנבחרו על ידי אביו ואותם הוא יצג על הצלב.

 

מה משיגה הכפרה?

הרצון להרחיב את גבולות אהבת ה' המושיעה ולכלול בה את כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל, לא רק שאינו תואם את כתבי הקודש, אלא שהוא משיג את המטרה ההפוכה; אהבת אלוהים איננה שאיפה כללית וחסרת אונים להושיע את כל בני האדם או נכונות לקבל למלכות אלוהים את כל מי שיואיל להאמין בו. אהבת אלוהים היא אהבה אדירה, עזה ממוות ומחטא, שמבטיחה לעצמה בלי צל של ספק ש"כל אשר נתן לי אבי יבואו אלי". כל אלו אכן יובאו למשיח ככלה קדושה ומושלמת, "בלא כתם או פגם או מום כלשהו". אלוהים איננו סבא טוב לב אך חסר יכולת לממש את רצון אהבתו. הוא בורא שמים וארץ! הוא המקיים הכל בדבר גבורתו!

 

1 בָּרֲכִי נַפְשִׁי, אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃
2 עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה׃
3 הַמְקָרֶה בַמַּיִם, עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ, עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃
4 עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו, אֵשׁ לֹהֵט׃
5 יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ; בַּל־תִּמּוֹט, עוֹלָם וָעֶד׃
6 תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל־הָרִים, יַעַמְדוּ־מָיִם׃
7 מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן־קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן׃
8 יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת; אֶל־מְקוֹם, זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם׃
9 גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן; בַּל־יְשׁוּבוּן, לְכַסּוֹת הָאָרֶץ׃

(תהילים קד 1-9)
27 כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן; לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃
28 תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ, יִשְׂבְּעוּן טוֹב׃
29 תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן; וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן׃
30 תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ, פְּנֵי אֲדָמָה׃
31 יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם; יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו׃
32 הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃

(תהילים קד 27-32)

מי שאומר שה' אוהב את כולם באופן כללי בעצם אומר שה' איננו אוהב אף אחד באופן אישי. לא כך מלמדים הכתובים. ישוע מת במקום אנשים מסוימים, עבור אלו שאהב ובחר בהם. כפי שאומר השליח: "בן אלוהים אהב אותי ויתן את נפשו בעדי".

שנית, הניסיון להרחיב את גבולות ישועת אלוהים כדי לכלול בה את כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל בעצם מקטין את משמעות מעשה המשיח. ישוע בא להושיע, לא להפוך את הישועה לאפשרית. ישוע מושיע ממש. הוא לא רק רוצה להושיע ומוכן להושיע, אלא גם יכול להושיע – עד תום! הוא לא דומה לאדם שרואה את חברו טובע וזורק לו חבל בתקווה שחברו יתפוס בחבל וייחלץ. ישוע קפץ למים ומשה משם את כל אהוביו בכוחו האדיר. כל אלו שהמשיח מת כדי להושיע אותם אכן יוושעו. בן האדם בא "להושיע את שאבד", "להושיע עמו מחטאיהם", "להושיע חוטאים", "להשבית את זה שבידו ממשלת המוות ולשחרר את שהיו נתונים לעבדות". המשיח "נתן את נפשו בעד הקהילה למען קדשה…להקימה לו בכבוד לעדה אשר אין בה כתם וקמט". הוא "נתן את נפשו בעדנו לפדות אותנו מכל עוול ולטהר לעצמו עם סגולה", הוא "נתן את נפשו על חטאותינו לחלצנו מן העולם הרע הזה", "למען נהיה צידקת אלוהים בו".

כתבי הקודש אומרים מפורשות שישוע לא מת כדי לאפשר את הגשמת הדברים הללו כי אם כדי להגשימם ממש, להוציא אותם מן הכוח אל הפועל ולהופכם מכוונות-לב אוהבות למציאות המשנה את העולם. כתבי הקודש גם מבטיחים לנו שמות המשיח לא היה לשווא: "מעמל נפשו יראה – ישבע". אפילו שמץ מסיבלו לא יהיה לשווא. הוא ישיג את כל מה שמת כדי להשיג. בעצם, כתבי הקודש מדברים על פרי מותו כעל דבר שכבר הושג. "את אשר ידע מקדם, אותם גם קרא, הצדיק ואף פיאר". הוא "שיחרר את שהיו נתונים לעבדות". ישוע "בא בדם נפשו פעם אחת אל הקודש פנימה וימציא (השיג, סיפק) גאולת עולם.. למען אשר ירשו המקוראים את הבטחת נחלת עולם אחרי אשר מת לפדות מן הפשעים".

• לשם מה מת המשיח? "לפדות מן הפשעים".

 

• מה השיג במותו? "גאולת עולם".

 

• עבור מי? "עבור המקוראים". לא אחדים מהמקוראים, לא המקוראים ועוד כמה "מקוראים", כולם ורק הם.

כך גם נאמר כי "במותו טיהר אותנו מחטאותינו". "המשיח פדנו מקיללת התורה". הוא "ריצה אתכם לאלוהים בגוף בשרו על ידי מותו". שימו לב; "טיהר", "פדה", "ריצה", לא "ניסה לטהר", לא "הכין את הדרך לפדות" ולא "קיווה לרצות". המשיח לא מת כדי להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי אלא כדי להופכו למציאות. הללויה!

עלינו לבחור בין השניים; או שמות המשיח מבטיח את ישועת נבחריו, או שמותו לא השיג דבר באופן ממשי. כל מה שעלה בידו לעשות הוא להשיג ישועה שמוצעת כאפשרות הפתוחה לפני כל בני האדם, אך אינה מבטיחה שאיש אכן יוושע. במילים אחרות, או שאין במות המשיח כדי להבטיח ישועה לאיש, או שמותו מבטיח את ישועת כל הנועדים להיוושע.

אלוהים אומנם "מוריד את גשמיו ומזריח שמשו על רשעים וצדיקים כאחד". הוא "המושיע של כל בני אדם", אבל "במיוחד של המאמינים". יש קבוצת אנשים אשר אלוהים, מרצונו, קשר עימהם קשרים שלא קשר עם שאר בני האדם. יראת אלוהים אמיתית היא זו שמכירה בכך שהאדם תלוי בכל עת באלוהים – ולא להיפך. כל מעשי אלוהים – כולל ישועתנו – נובעים ממנו ולא מהחלטות בני האדם או ממעשיהם. "לא אתם בחרתם בי", אומר ישוע, "כי אם אני בחרתי בכם". זהו היסוד לישועתנו. הבשורה היא גבורת ה' להושיע ומות המשיח הוא מוות שהגשים את מטרתו; כל הנבחרים יוושעו משום שאלוהים תמיד מגשים את רצונו ומשום שהמשיח מת כדי להבטיח זאת.

אלוהים איננו חייב לאיש דבר. הוא לבדו מושל במלכותו. הבשורה איננה סיפור גדולת האדם ואהבת ה' אליו, כי אם סיפור גדולת אלוהים ופלא אהבתו לאדם – וזה פלא כיוון שאין אדם הראוי לאהבה זו, ובכל זאת ה' העניק את אהבתו לבני האדם. זהו חסד, חסד אלוהי שאין שני לו. אנחנו נושעים בחסד אלוהים, אבל בהיות ישועתנו מעשה של חסד, אין לאף אדם זכות או קניין עליו. אלוהים מושיע בחסדו, על פי "עצת חסדו" ולתהילת כבוד חסדו. משמע, אלוהים החליט בחסדו להושיע בני אדם מסוימים, והוא עושה זאת כביטוי לריבונותו הצודקת וחסדו הנהדר. הפלא הכי גדול זה שאלוהים בכלל מושיע. הוא שלח את בנו כדי לכפר על חטאים "וכל הקורא בשם ה' יוושע". אף איש מאלו שיבואו אל המושיע "לא ידחה". המשיח קורא לכל: "בואו אלי כל העמלים והטעונים משא כבד ואני אניח לכם". בו, במשיח, יש ישועה "ואין שם אחר תחת השמים אשר בו יוושעו בני אדם". על כן, אתם, הלא-מאמינים, פנו מחטאיכם לאלוהים. התחננו אליו לישועה. אינכם יכולים להושיע את עצמכם. "לה' הישועה". אם לא תיוושעו – תאבדו. הזמנת אלוהים נדיבה, "פנו אליי כל אפסי ארץ והיוושעו".

ואתם, המאמינים, הצניעו לכת לפני אלוהים. לא בזכות אמונתכם נושעתם כי אם בזכות ישוע המשיח. הוא המושיע, "המתווך האחד בין בני אדם לאלוהים". אל תתייהרו. הצטנעו לפני חסדו. אהבו אותו והוקירו לו תודה.

זיכרו שהקשר ביניכם לבין המשיח איננו מקרי, זהו קשר נצחי. על כן התעודדו בשעת משבר והתנערו מכשלונותיכם. ה' עוד יעמידכם לפניו "תמימים וקדושים לתהילת כבוד חסדו".

זיכרו גם שהקשר ביניכם לבין אחיכם במשיח איננו מקרי. ה' לא בחר בנו רק לעצמו כי אם כדי שנחיה יחד. למד לאהוב את אחיך ולקבל אותו כפי שהמשיח קיבל אותך אל כבוד אלוהים.

 

נ ס כ ם :

1. הכפרה היא צד אחד של פעולת אלוהים לישועת נבחריו.
2. הכפרה נוגעת לקדושת אלוהים ולמצוותיו.
3. הכפרה מנתקת את הקשר המוסרי בינינו לאדם הראשון ובכך גם מהאחריות שלנו לחטא הקדמון.
4. הכפרה מקנה לנו מעמד חדש לפני ה' ואת צידקת המשיח, ובכך מזכה אותנו בברכות ה'.
5. הכפרה נועדה לממש את ישועת הנועדים לה, וכך אומנם היא עושה.

 

מָה עֹמֶק עֹשֶׁר הָאֱלֹהִים, מָה עֹמֶק חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ! אֵין חֵקֶר לְמִשְׁפָּטָיו וְאֵין מַשִֹיג אֶת דְּרָכָיו, 34 כִּי “מִי־תִכֵּן אֶת־רוּחַ יהוה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ?” 35 וּמִי הִקְדִּים לָתֵת לוֹ דָּבָר וִישֻׁלַּם לוֹ? 36 הֲרֵי הַכֹּל מִמֶּנּוּ, הַכֹּל דַּרְכּוֹ, וְהַכֹּל אֵלָיו. לוֹ הַכָּבוֹד לְעוֹלָמִים! אָמֵן.

(רומים יא 36-33)

 

פרק ד

 

ה  ל  י  ד  ה     מ  ח  ד  ש

"אַחַד הַפְּרוּשִׁים מִמַּנְהִיגֵי הַיְּהוּדִים, נַקְדִּימוֹן שְׁמוֹ, 2 בָּא אֶל יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה וְאָמַר אֵלָיו: “רַבִּי, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי מֵאֵת אֱלֹהִים בָּאתָ לִהְיוֹת מוֹרֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן אֱלֹהִים אִתּוֹ.”
3 הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר אֵלָיו: “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אָדָם מִלְמַעְלָה, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.”
4 שָׁאַל נַקְדִּימוֹן: “אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְהִוָּלֵד בִּהְיוֹתוֹ זָקֵן? הַאִם הוּא יָכוֹל לְהִכָּנֵס שֵׁנִית לְרֶחֶם אִמּוֹ וּלְהִוָּלֵד?”
5 הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִן הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים. 6 הַנּוֹלָד מִן הַבָּשָׂר בָּשָׂר הוּא וְהַנּוֹלָד מִן הָרוּחַ רוּחַ הוּא. 7 אַל תִּתְמַהּ עַל שֶׁאוֹמֵר אֲנִי לְךָ כִּי עֲלֵיכֶם לְהִוָּלֵד מִלְמַעְלָה. 8 הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת הֵיכָן שֶׁהִיא רוֹצָה וְאֶת קוֹלָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ, אַךְ אֵינְךָ יוֹדֵעַ מֵאַיִן הִיא בָּאָה וּלְאָן הִיא הוֹלֶכֶת. כָּךְ כָּל מִי שֶׁנּוֹלָד מִן הָרוּחַ.”

(יוחנן ג 8-1)

 

22 לָכֵן אֱמֹר לְבֵית־יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאתֶם שָׁם. 23 וְקִדַּשְׁתִּי אֶת־שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי־אֲנִי יהוה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם.

24 וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן־הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַתְכֶם. 25 וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם; מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. 26 וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. 27 וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. 28 וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.

29 וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא־אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב׃ 30 וְהִרְבֵּיתִי אֶת־פְּרִי הָעֵץ, וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם. 31 וּזְכַרְתֶּם אֶת־דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־טוֹבִים, וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. 32 לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי־עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, יִוָּדַע לָכֶם; בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל."

(יחזקאל לו 32-22).

 

מבוא

בפרקים הקודמים ראינו משהו מיסודות סידרי העולם: הכל קיים למען אלוהים וברצונו, והוא מושל בכל בחסד שופע ובתבונה. ראינו גם משהו מהאסון שקרה לאנושות בעקבות החטא הראשון. חטאו של אדם הביא על כל מי שבאו מזרעו שתי רעות קשות: אשמה נוראה והשחתת הטבע האנושי.

כתוצאה מאשמת החטא הקדמון נשחת טיבעם של בני האדם. מאז, כל אדם נולד אשם וכל אדם נולד כשטיבעו מקולקל עד כדי כך שלא רק שאינו עושה את רצון אלוהים, אלא שגם אינו רוצה ולא יכול לרצות זאת. האדם הפך לעבד החטא. הוא אינו חופשי לעשות אלא רע. הוא משועבד ל"רוח הפועל עתה בבני המרי", כפי שמתאר זאת שאול.

בפרק שעבר ראינו את ראשית הדברים שאלוהים עושה לישועת הנבחרים. אמרנו שיש למעשה הישועה שלושה היבטים עיקריים:

1. ההיבט האובייקטיבי – כפרה
   זהו המעשה שאלוהים עשה למעננו במשיח. מעשה זה פותר את בעיית האשמה ומעמיד את המאמין על בסיס חדש לגמרי לפני אלוהים. כך מטפל ה' בבעיה הראשונה.
2. ההיבט הסובייקטיבי – לידה או בריאה חדשה
   זהו המעשה שאלוהים עושה בנו (לא רק למעננו) על ידי רוח הקודש: אלוהים משנה את טיבענו ומשחרר אותנו מהקלקול שחל בו. הוא מחדש את הרצון, משנה את המניעים ומעצב את המחשבה ואת נטיות הלב.
3. ההיבט השלישי עוסק בתוצאה של מעשי אלוהים עבורנו (ההיבט האובייקטיבי) ובנו (ההיבט הסובייקטיבי).
   תוצאה זו היא תהליך ההתקדשות שבמהלכו מתגלה כבוד אלוהים באמצעות בני אדם. זהו המעשה שאלוהים עושה בנו ולמענו, בשיתוף פעולה עימנו.

בפרק הקודם ראינו שלהיבט הסובייקטיבי יש שני צדדים. הראשון הוא הלידה עצמה. זהו מאורע חד פעמי ומוגדר המתרחש ברגע אחד. אומנם יתכן שקדמו לו ימים, שבועות, חודשים או אפילו שנים של הכנה. יתכן שהיו שעות וימים של כאב לפני הלידה, אבל הלידה עצמה מתרחשת בפרק זמן מוגדר וקצר יחסית, ממש כמו לידת תינוק. אז עובר האדם מחושך לאור ומממלכת השטן "למלכות בן אהבת אהבתו". הצד השלישי של מעשה הישועה הוא בעצם תוצאה של השני. תהליך ההתקדשות נובע משינוי הטבע ושחרור הרצון, ואלו באים מהלידה החדשה.

כעת נדבר על הצד הראשון של ההיבט הסובייקטיבי, על הלידה-מחדש.

 

הצורך בלידה-מחדש

כידוע, הפרושים יצגו דת שהדגישה את הצורך במאמץ אנושי. הם לימדו שאדם צריך לשקוד על קיום התורה ולמלא את דרישות אלוהים כדי להתקבל אצלו. נקדימון היה מהמכובדים בין הפרושים, אחרת לא היה נבחר לייצגם בסנהדרין. הוא היה "מורה" וחבר הסנהדרין, אדם מכובד בעיני העם ובעיני עצמו.

נקדימון פנה אל ישוע בתואר 'רבי'. הוא ואחרים היו משוכנעים שישוע הוא אכן "מורה מאת האלוהים", אחרת לא היה יכול לעשות "אותות" מן הסוג שעשה. נקדימון שופע דברי נימוס ושבח לישוע, אך ישוע מתעלם מכך, מהכבוד הרב שכרוך בפניה בלשון זו ומכל מה שנקדימון יצג. הוא מבטל את כל אלה באומרו, "אמן אמן אני אומר לך, אם לא יוולד איש מלמעלה לא יוכל לראות מלכות האלוהים". ישוע מעמיד מול נימוסיו של נקדימון, מול דת המאמץ וההישגים האנושיים שלו ומול מעמדו המכובד, את הגדול והמדהים בניגודים שיתכנו: עליך להיוולד מחדש. "אם לא תיוולד מחדש", אין כל ערך לכל מה שיש לך. דבר לא יועיל לך. הכל תלוי בלידה-מחדש.

 

למה צריך להיוולד מחדש?

תשובת ישוע היא חד-משמעית; "אם לא יוולד איש מלמעלה לא יוכל לבוא אל מלכות האלוהים" (פס' 5), ובפסוק 3 הוא אומר שאדם אשר לא נולד מחדש אפילו "לא יוכל לראות מלכות האלוהים".

יש פה שני דברים; ראשית, ללא הלידה-מחדש אדם איננו יכול "לבוא" אל מלכות אלוהים. שנית, ללא הלידה-מחדש אדם איננו יכול "לראות" את מלכות אלוהים.

הסיבה לכך שאדם לא יכול "לבוא" אל מלכות אלוהים בלי שיוולד מחדש צריכה להיות ברורה מאליה. אפילו אחרי שישוע כיפר בעד חטאי האדם, הטבע האנושי עדיין מקולקל. החטא עדיין טבוע בו, והרי למלכות אלוהים יבואו רק קדושים. "הלא ידעתם כי הרשעים לא ירשו את מלכות אלוהים!" (קור"א ו' 9). ירושלים החדשה היא עיר "קדושה. משכן אלוהים עם בני האדם… ומחה אלוהים כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד, וגם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד… המנצח ירש את הכל ואני אהיה לו לאלוהים והוא יהיה לי לבן – אבל רכי הלב ואשר אינם מאמינים, והמגואלים והמרצחים והזונים והמכשפים ועובדי האלילים וכל השקרנים, חלקם יהיה באגם הבוער באש וגופרית אשר הוא המוות השני" (התגלות כ"א 1-8).

כפי שישוע אומר בפס' 6, "הנולד מן הבשר – בשר הוא". במקום אחר הוא מסביר כי "בשר ודם לא ירש את מלכות אלוהים".

ובכן, האדם צריך להשתנות, למות ולקום לתחיה, להיברא מחדש, להשתחרר מכתם החטא שדבק בו ושמזהם את כל הווייתו. אם לא יוולד מחדש יהיה גורלו כגורל אותם אנשים אשר באו אל הסעודה בלי לבוש מתאים ולכן גורשו החוצה אל "החושך החיצון… שם תהיה יללה וחרוק שיניים". אלוהים הוא טהור-עיניים מהביט ברע, ועד שטומאת הטבע שלנו לא תוסר מאיתנו, לא נוכל "לבוא אל מלכות אלוהים".

ישוע אומר לנקדימון שכתם זה דבק בו עד כדי כך שאין אפשרות להסירו. לא די במאמץ לקיים את התורה. לא די לחזור בתשובה ולבקש סליחה אלף פעם ביום. לא די לטפס על הרים ולצלוח אלפי נהרות. "עליך להיוולד מחדש. אם לא יוולד איש מלמעלה, לא יוכל לבוא אל מלכות האלוהים". מעשים מכל סוג שהוא לא יועילו, רק טבע חדש.

מדוע אדם שלא נולד מחדש אינו יכול "לראות" את מלכות האלוהים? משום שחוטא הוא אדם שאיבד את יכולת הראיה. באפסים ד' 18 מתוארים בני האדם כ"חשוכי דעת וזרים לחיי אלוהים מפני איוולתם אשר בם". החטא עיוור את עיניהם!

כך מתארים כתבי הקודש את האדם החוטא: הוא "מת בחטאים ופשעים" (אפס. ב' 1), הוא עיוור, שונא את אלוהים (רומים ח' 7), בעל לב מעוות ועקוב (ירמיה י"ז 9), "מלא רע והוללות" (קהלת ט' 3), עבד לחטא (יוחנן ח' 34), אשר אינו רוצה לבוא אל אלוהים "להיות לכם חיים" (יוחנן ה' 40), ואשר "איננו מקבל את דברי רוח אלוהים כי המה סיכלות לו, ולא יוכל להבינם באשר הם נדונים בדרך הרוח" (קור"א ב' 14).

ובכן, מדובר באדם עיוור. לא די להביאו אל פיסגת ההר ולהצביע על ארץ ההבטחה, כפי שעשה ה' למשה. הוא לא יוכל לראות דבר. מדובר באדם מת. לא די לתאר בפניו את כל מחמדי הארץ ההיא, את יפי האלוהים ששוכן בה ואת תפארת כל הזוכים להיות עימו. הוא איננו שומע, איננו מסוגל לשמוע. הוא מת. כפי ששאול מסביר ברומים י' 17, 19, "האמונה באה מתוך השמועה והשמועה על ידי דבר המשיח…- הכי ישראל לא ידע?".

מדוע לא פעל בהם הדבר ששמעו וידעו? מיד באה התשובה; "נתן להם האלוהים רוח תרדמה, עיניים לא לראות ואוזניים לא לשמוע" (רומים י"א 8).

אדם חייב להיוולד עם עיניים שיכולות לראות, אוזניים המסוגלות לשמוע ולב שנכון להבין כדי שיוכל "לראות את מלכות אלוהים". היות שהתכונות הללו אבדו לנו עקב החטא, אנחנו חייבים להיוולד מחדש. יפה אמר בעניין זה ג'והן אוואן, ש"הגורם העיקרי לכל הטעויות בהווה ובעבר באשר לדרך הישועה הוא הבורות בכל הנוגע למצבו האמיתי של האדם עקב החטא". אני מקווה שבעקבות מה שראינו עד כאן לא נטעה בעניין זה. בני האדם מתים בכל מה שנוגע לאלוהים. הם אינם יכולים להושיע את עצמם. הם אינם יכולים לראות את המלכות, אינם יכולים לקחת בה חלק ואף אינם מסוגלים לרצות לקחת בה חלק, אלא אם אלוהים יביא אותם לידי כך.

 

מה זאת לידה-מחדש?

כתבי הקודש מתארים באופנים שונים את השינוי שחייב להתחולל בבני האדם. הם מדברים על הסרת עורלת הלב, פקיחת עיניים עיוורות, תחיה מן המתים, בריאה חדשה, השתתפות בטבע האלוהי וכן הלאה. כל תיאור כזה מדגיש צד אחר של הלידה-מחדש.

למשל, כשכתבי הקודש מתארים את הלידה-מחדש כפקיחת עיניים, הכוונה היא שה' מעניק לנולדים מחדש את היכולת לראות את מה שלא יכלו לראות קודם לכן. כשכתבי הקודש מדברים על "התחדשות דעתנו" הם מצביעים על כך שה' מעניק לנושעים את היכולת להבין את מה שלא יכלו להבין לפני שנולדו מחדש. כשכתבי הקודש מדברים על "תחיה מן המתים" הם מלמדים שה' מעניק לנו חיים ויכולת להיות ערים לקיומו, ליהנות מקירבתו ולנהל את חיינו על פי רצונו. כשהם מדברים על הלידה- מחדש כעל "שיחרור מעבדות" הם מצביעים על כך שה' משחרר אותנו מכוח החטא המושל ברצוננו, מעצב את ליבנו כרצונו ומכוון אותנו לחיות מעתה על פי מה שנכון בעיניו.

 

שינוי נטיית הטבע ושיחרור הרצון

אמרנו שעקב החטא הראשון התקלקל הטבע האנושי וכעת הוא נוטה בכיוון המנוגד לצדקה, לקדושה ולאלוהים. משום כך, אפילו כשאדם שומע את קריאת אלוהים לחזור בתשובה הוא לא נשמע לה וגם לא מסוגל להישמע לה. לפני הלידה-מחדש, האדם דומה לעצמות היבשות שבחזון יחזקאל, הוא לא יחיה עד שלא תבוא הרוח ותקים אותו. בלידה-מחדש אלוהים "פותח לבבות" כמו שעשה בליבה של לידיה, כנאמר, האדון "פתח את ליבה". בנקודה זו אלוהים פועל בהתאם לבקשת כותב המזמור, "דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני. דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב ליבי. הט ליבי אל עדותיך. יהי ליבי תמים בחוקיך. פעמי הכן באימרתך" (תהלים קי"ט 29,32,36,80,133). אלוהים משנה את ליבו של האדם, מעביר אותו מחושך לאור, מרע לטוב ומהעולם הזה אל מלכותו. ה' משכנע אותו על דבר "חטא, צדקה ומשפט שיבוא" ומכוון אותו אל דרך חדשה. אדם כזה לא רק מבין שיש חטא, צדקה ומשפט שיבוא; הוא מבין שהוא עצמו חוטא, שהצדקה מאיימת עליו ושהמשפט שיבוא יחול על ראשו. אלוהים האיר את הבנתו כך שיבין במה מדובר. אלוהים משחרר את רצון האדם כך שירצה להיוושע. ה' משנה את טיבעו של אדם כזה ומעצב בו מחדש את צלם אלוהים שאבד עקב החטא. ה' מעניק לאדם כזה אמונה בו ותשובה מחטא, ובכך הופך אותו מבן חושך לאחד מבני האור, מבן מלכות החטא לבן מלכות אלוהים. במילים אחרות – ה' מוליד בני אדם מחדש.

כל עוד ה' לא פעל כך בליבו של אדם, כלום לא יועיל. אפשר להטיף לו, אך הוא לא ישמע. אפשר להביא לו תילי תילים של הוכחות אך הוא לא ישתכנע. ליבו נוטה לכיוון ההפוך. מה הטעם לנסות לפתות אדם בדברים שאיננו רוצה בהם? כפי שישוע אמר, "אתם אינכם רוצים לבוא אלי להיות לכם חיים", לכן "לא יוכל איש לבוא אלי בלתי אם ימשכהו אבי" (יוחנן ו' 44).

לידה-מחדש היא, אם כן, מעשה שה' עושה בנו. איש אינו מוליד את עצמו מחדש. "הנולד מן הבשר, בשר הוא" ושום דבר לא ישנה זאת. בני אדם נולדים מחדש, "לא מדם ולא מחפץ הבשר, אף לא מחפץ גבר נולדו כי אם מאלוהים" (יוחנן א' 13). "אין הדבר לא ביד הרוצה ולא ביד הרץ כי אם ביד האלוהים המרחם" (רומים ט' 16). לידה-מחדש היא מעשה שרק ה' מסוגל לו, ואם הוא לא יעשה אותו למעננו, לא ניוושע. אנחנו זרים לאלוהים מרגע לידתנו, בלי משיח, בלי תקווה בעולם. "זורו רשעים מרחם, תעו מבטן דוברי כזב" (תהלים נ"ח 4). שום כוח שבעולם לא ישנה זאת – מלבד גבורת אלוהים. איננו יכולים להאמין, איננו יכולים לחזור בתשובה, איננו יכולים להיוושע ואיננו יכולים "לראות את מלכות אלוהים" אם לא ניוולד מחדש, מלמעלה, מהרוח.

בנוסף, לידה-מחדש איננה רק מעשה שאלוהים עושה בנו. היא גם מעשה ריבוני של אלוהים. ה' "הוא המתחיל בכם המעשה הטוב" (פיליפים א' 6). הוא "יעדנו לו לבנים על ידי ישוע המשיח" וזאת "כחפץ רצונו" (אפסים א' 5) ולא מכל סיבה אחרת. הוא לא בחר באלו שהקדימו לבחור בו, או שידע שיאמינו בו; ישוע אמר ש"לא יוכל איש לבוא אלי בלתי אם ימשכהו אבי". שום אדם לא יאמין אלא אם ה' ישים בליבו אמונה. "וכל אשר ימשכנו אבי, יבואו אלי" (יוחנן ו' 37). כל אלו שאלוהים ישים בליבם אמונה אכן יאמינו – ורק הם, משום שרק אז יהיו מסוגלים להאמין. אלוהים הוא שמעניק אמונה, וזו באה מחסדו ולא מסיבה כלשהי הנעוצה באדם:

"בחסד נושעתם, על ידי האמונה – ולא מידכם היתה זאת כי מתת אלוהים היא" (אפסים ב' 8).

 

הלידה מחדש וריבונות אלוהים

יש השואלים מדוע אני מרבה לדבר על ריבונות ה'. הסיבה פשוטה: עלינו לבשר את בשורת ה' לישועת עמו, וכל מעשי אלוהים הם מעשי גבורה וריבונות. הרי הוא אלוהים! איש איננו מושל בו, מכוון אותו או קובע את רצונו. הוא ריבון לעצמו! סיבת לידתם מחדש של בני אדם טמונה כולה בו ובו בלבד. האמונה אינה תחליף לצדקה, ומשום כך גם אינה יכולה להיות הסיבה לישועתנו. חסד אלוהים הוא הסיבה היחידה לכך שאנו נושעים. אלוהים מושיע בני אדם בחסדו, וחסד פירושו ריבונות חופשייה ואמיתית.

לחשוב אחרת, או לנטות לחשוב אחרת, כפי שעושים אלה הטוענים שאדם נבחר ונולד מחדש בגלל אמונתו (בין אם הכוונה לאמונה שתהיה לו בעתיד או אמונה שקיימת בהווה), פירושו לסתור את יסוד אמונתנו המשיחית. טענה כזו גורסת שבמידה מסוימת מאמין נושע הודות למשהו שטמון בו, בזכות עצמו. כתבי הקודש, לעומת זאת, מכריזים שוב ושוב כי "לה' הישועה", ולו בלבד. –

יש בטענה שאני מתריס נגדה משום כפירה באלוהות אלוהים, שכן כתבי הקודש מכריזים, "מי התנגד לרצונו?", בעוד אנו טוענים שאדם מסוגל להתנגד לרצון ה' בכך שיתנגד לכוונת אלוהים להושיעו. יש בה כפירה בחסד ויחוס ישועתו של האדם לעצמו. הוא נושע בזכות אמונתו, ואמונה זו באה ממנו ולא מחוצה לו. אם כך הדבר, אי אפשר לדבר עוד על ישועה בחסד. יש לדבר על ישועה בזכות אמונה.

מדוע אלוהים מוליד אדם אחד מחדש ופוסח על אחר? איננו יודעים. אבל דבר אחד ברור, הסיבה איננה טמונה באדם. לכן אמר ישוע לנקדימון, "הרוח באשר יחפוץ, שם הוא נושב, ואתה תשמע את קולו אך לא תדע מאין בא ולאן הוא הולך. כן כל הנולד מן הרוח". הסיבה שאלוהים בוחר באחד ופוסח על אחר טמונה בו, בסוד עצתו הנסתרת בתהומות נשגבותו האלוהית. אנחנו יודעים רק שהוא עושה זאת, ושהוא עושה זאת "כחפץ רצונו". אלוהים הוא חופשי. בני האדם הם שתלויים.

שלישית, לידה-מחדש היא מעשה אדיר של אלוהים.

כפי שאמר קלווין, הלידה-מחדש איננה מתרחשת בדרך הטבע, מכוח העובדה שהאדם האמין וחזר בתשובה. להיפך, תשובה ואמונה הם תוצאה של הלידה-מחדש. הלידה עצמה היא דבר על-טבעי ואל-טבעי, חריג. על כך מעידים דברי נקדימון עצמו, "איך יוולד אדם והוא זקן? היוכל לשוב אל בטן אימו ויוולד?". ולאחר שישוע ענה לו, הוא חזר ושאל, "איכה תהיה כזאת?" (יוחנן ג' 4,9). דרושה התערבות חריגה של ה', משהו שלא מן העולם הזה – תרתי משמע.

מבשרים לא קוראים לבני האדם להיוולד מחדש. ממילא אף אחד לא יכול לעשות זאת. מבשרים מצביעים על הצורך להיוולד מחדש ועל האחד שיכול להוליד אותנו – לא יותר. הנולדים מחדש נולדים "לא מדם ולא מחפץ הבשר, אף לא מחפץ גבר" ויהיה זה מטיף, מבשר או גדול הדרשנים בהיסטוריה, "כי אם מאלוהים".

מדוע אנשים מסרבים לייחס לאלוהים גבורה וריבונות? מעניין שדווקא אלה שמרבים לדבר על רוח הקודש ועל גבורתו תכופות מעדיפים לדחוק את רגליו מכל פעולה מעשית בנוגע לישועתנו, ובמקום זאת הם מרוממים את רוחו של האדם. את הכתוב באפסים א' 17-19 הם מייחסים לנסים ונפלאות, מעין הפגנת יכולת רוחנית שלאחר הישועה בעוד הקטע מדבר בבירור על פעולת ה' לישועתנו. מדוע נסרב להכיר בגבורת רוח הקודש ובנחיצותה לישועת הנבחרים?

לא! לידה-מחדש היא מעשה של אלוהים. כולה, מראשיתה ועד סופה, מעשה ריבוני אדיר. "לא אחדל מהודות בעבורכם בהזכירי אתכם בתפילותיי, שיתן לכם אלוהי אדונינו ישוע המשיח, אבי הכבוד, את רוח החוכמה והחזון לדעת אותו, ויאר עיני לבבכם למען תדעו מה היא תוחלת קריאתו ומה עושר כבוד נחלתו בקדושים, ומה יתרון גדולת גבורתו בנו – המאמינים – כפי פעולת עוצם כוחו" אחרי היותנו מתים בפשעים החיינו עם המשיח – בחסד נושעתם – ויעירנו איתו, אף הושיבנו במרומים במשיח ישוע" (אפסים א' 16-19: ב' 5-6).

כפי שמתאר זאת ישעיהו הנביא (מ' 10-11), "הנה אדוני ה' בחזק יבוא וזרועו מושלה לו. הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו. כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא. עלות ינהל".

 

הלידה מחדש, מעשה שנעשה בלב האדם

הלידה-מחדש היא מעשה שאלוהים עושה באדם פנימה.

לא תמיד מבחינים בלידה הרוחנית בשעת התרחשותה. זוהי פעולה הנעשית בליבו של האדם. לפעמים הרוח פועל כאיוושה קלה ופרי פעולתו מתגלה לעין רק מאוחר יותר. לפעמים הנבט פורץ מתוך האדמה במהירות מופלאה וגלויה לעין-כל. כולנו שונים זה מזה וה' פועל בנו בהתאם לכך. על כן, הלידה-מחדש שונה בנסיבותיה, בכוחה הנראה ובתוצאותיה אצל אנשים שונים. אחד מביא "מאה שערים", אחד "שישים" ואחר רק "ארבעים". עלינו להשתחרר מהנטיה לדחוס את חוויותינו הרוחניות לתוך תבנית אחת. עלינו להשתחרר מהמחשבה שאם חוויתנו הרוחנית אינה דומה לזו של "גדול באמונה", אז חסר לנו משהו. אין אפילו יסוד לחשוב כי אדם שאינו יכול להצביע על היום והשעה בהם נולד מחדש בעצם לא נושע, או שכל המתיימר להצביע על יום ושעה מדויקים, אכן נולד מחדש.

הלידה-מחדש היא גם ראשיתם של חיים חדשים.

לידה היא תהליך, לא סופו. התוצאה המיידית והראשונה היא אמונה באלוהים ותשובה מחטא: "ויהי כשומעם, התעצבו אל ליבם ויאמרו אל פטרוס.. 'מה נעשה?'. ויאמר פטרוס אליהם; 'שובו מדרכיכם'. ויקבלו את דברו בשמחה… וביום ההוא נוספו כשלושת אלפי נפש" (מה"ש ב' 37-41). "יסרתני ואיוסר כעגל לא לומד. השיבני ואשובה, כי אתה ה' אלוהי" (ירמיהו ל"א 18). "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם… ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה…וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקוטותם בפניכם על עוונותיכם ועל תועבותיכם" (יחזקאל ל"ו 25-31).

בני אדם פועלים בתגובה לפעולת ה'.

גם לכך יש המשך, המשך של שקידה אחרי טהרה ועשיית רצון אלוהים, אך על כך נדבר כשנעסוק בתהליך ההתקדשות. פה רק נזכיר שהלידה- מחדש משנה את האדם עד כדי כך שכל חייו משתנים "מכבוד אל כבוד", עד אשר "נהיה דומים לו, כי נראהו כמו שהוא" (יוח"א ג' 2). "וכל אשר לו תקווה זאת יטהר את עצמו כאשר טהור גם הוא" (שם, פס' 3). אחת הדרכים לבחון אם יש אמת בדבריהם של הטוענים כי נולדו מחדש היא להתבונן באורח חייהם, אבל כפי שאמרתי, על כך אדבר בפרק אחר. לפני שנסכם, אבהיר נקודה חשובה נוספת: חשוב להיזהר מחיקויים. הלידה-מחדש היא שינוי פנימי ויסודי שאלוהים מחולל באדם.

1. זו לא תמורה חיצונית, אף ששינויים חיצוניים נובעים ממנה.
2. זו לא הודעה בנוסח "עכשיו אני מאמין". כי הרי "גם השדים מאמינים".
3. לא מדובר בעניין פתאומי או מתמיד בנושאים רוחניים. גם בדתות השונות יש חסידות ויראת אלוהים. יתכנו אפילו מצבים בהם אנשים "כאוות נפשם יאספו להם מורים לשעשועי אוזניים ויטו אוזניהם מן האמת ויפנו אל ההגדות" (טימ"ב, ד' 3-4).
   כך עשו אנשי אתונה אשר "לא פנו כי אם לספר חדשות או לשמוע" (מה"ש י"ז 21). הקהילה הראשונה הכירה נשים "הלומדות תמיד ולעולם אינן יכולות לבוא לידיעת האמת" (טימ"ב ג' 7).
4. לידה-מחדש גם איננה הכרה בחטאים או הבעת צער עליהם. גם עשיו ויהודה איש קריות הכירו בחטאיהם והצטערו עליהם, אבל הם לא פנו לה' כדי להיוושע וצערם לא הועיל להם במאומה.
5. זו גם לא הארה בלבד, שכן הארת האמת בלי שליבנו יפתח להאמין בה לא תועיל. לא די בכך שאדם מבין את האמת, צריך לקבל אותה ולחיות על פיה.
6. אדם אינו מחליט לבדו להאמין, לחזור בתשובה ולהיוושע. עצם החלטתו הוא פרי הלידה-מחדש.

לידה-מחדש היא מעשה מושיע אדיר וריבוני של אלוהים בלב הנבחרים.

ללא מאמינים שאולי שומעים את דברי אומר: עליכם להיוולד מחדש. אם לא תיוולדו מחדש לא תוכלו לראות את מלכות אלוהים, אף לא לבוא בה. רק ה' יכול להוליד אתכם מחדש. קיראו אליו, כי כל הקורא בשם ה' יוושע. בקשו ממנו תשובה ואמונה ולידה חדשה. זו ישועתכם היחידה. היזהרו מחיקויים. אל תסתפקו בפחות מהמקור.

ולמאמינים אני אומר, הללו את ה' על חסדו כלפיכם ותנו לו את הכבוד שמגיע לו. היזהרו גם אתם מחיקויים – לגבי אחרים ולגבי עצמכם.

22 לָכֵן אֱמֹר לְבֵית־יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאתֶם שָׁם. 23 וְקִדַּשְׁתִּי אֶת־שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי־אֲנִי יהוה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם.

24 וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן־הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַתְכֶם. 25 וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם; מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. 26 וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. 27 וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. 28 וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.

29 וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא־אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב׃ 30 וְהִרְבֵּיתִי אֶת־פְּרִי הָעֵץ, וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם. 31 וּזְכַרְתֶּם אֶת־דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־טוֹבִים, וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. 32 לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי־עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, יִוָּדַע לָכֶם; בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל."

(יחזקאל לו 32-22).

 

הַלְלוּ אֶת־יְהוָה כָּל־גּוֹיִם; שַׁבְּחוּהוּ, כָּל־הָאֻמִּים,
כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת־יְהוָה לְעוֹלָם, הַלְלוּ־יָהּ!

(תהילים קיז)

בפרק הבא נעסוק בחלקו של האדם בלידה-מחדש.