האגרת אל הגלטים – נספחים

נספחים

 

לאחר שלמדנו את האיגרת אל הגלטים, מומלץ להתעכב עוד מעט ולהתבונן, ולו בקיצור נמרץ…

א.        בתכלית שלשמה אלוהים יצר את עם ישראל. נעשה זאת תחת הכותרת “התכנית המקורית“;

ב.        בהתפתחות התורה שבעל־פה, עד שניתן לה מעמד של סמכות העולה על זו של דבר אלוהים הכתוב בתנ“ך. פרק אחרון זה נקרא, “כאשר יהודי אומר ‘תורה‘ ― למה הוא מתכוון?“

…ומתוך התחשבות בקורא הנחמד ש“אין לו כוח“ לקרוא ספר שלם, והוא פותח מיד את הפרק האחרון כדי לדעת איך הסיפור נגמר, נוסף קיצור דרך: נספח אחרון תחת הכותרת…

ג.         "תשובות לשאלות נפוצות“.

 

א.  התכנית המקורית

 

■         מדוע בחר אלוהים את עם ישראל ולאיזו תכלית?

 

בספר דברים ז 8-7 אלוהים מונה את שלוש הסיבות שבגללן הוא בחר את עם ישראל:

7 לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יהוה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, 8  כִּי מֵאַהֲבַת יהוה אֶתְכֶם, וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא יהוה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה, וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

 

א.        עם ישראל נבחר מכיוון שהיה “הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים“ — כלומר, כל הצלחה מצד העם, שהנו קטן וחלש משאר העמים, תהיה הוכחה לכך שיד אלוהים פועלת בו;

ב.        “מֵאַהֲבַת יהוה אֶתְכֶם“ — יהוה בחר בישראל מתוך אהבה;

ג.         “מִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה“ — אלוהים עשה, עושה וימשיך לעשות עבור עם ישראל, כי הוא נאמן להבטחות שהבטיח במסגרת הברית שכרת עם אבות האומה ― אברהם, יצחק ויעקב. אלוהים לעולם לא מתחרט על בחירתו, ולכן קיום הבטחותיו מובטח (רומ‘ יא 29; ראה גם דבר‘ י 15).

■         שים לב:

בחירת עם ישראל על־ידי אלוהים נובעת לחלוטין מתוך ריבונותו וחסדו של אלוהים, ולא מתוך מעשה טוב או מוצלח של העם (דבר‘ ט 6-1; יחז‘ לו 22).

התכלית שאלוהים קבע עבור עם ישראל

 

…מתוארת בפסוקים אלה:

ישעיהו מג 21:

עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.

כלומר, דרך פעולתו של אלוהים בחיי עם ישראל יבין העם את גודל אהבת אלוהים וחסדו, יחיה על פי מצוותיו ויהווה דוגמה ומופת לשאר העמים. כך הוא יספר את תהילותיו של אלוהים, הן במילים והן בעצם קיומו, שמצביע על גדולתו של הבורא.

דברים ז 6:

קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוה אֱלֹהֶיךָ. בְּךָ בָּחַר יהוה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

עם ישראל נועד להיות “קדוש“ (נפרד ושונה) מעמים עובדי אלילים. עם ישראל יקר בעיני אלוהים (“עם סגולה“), כי דרכו אלוהים מציג את תכונותיו ואת פעולותיו לעיני שאר האנושות (דבר‘ יד 2; כו 19-18).

שמות יט 6-5:

5  וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. 6 וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.

 

אלוהים בחר את עם ישראל ככלי שבאמצעותו הוא מוכיח לכל בני אנוש ― יהודים כגויים ―

• את קיומו,
• את ריבונותו (דבר‘ כח 37, 46),

ומציג בפניהם…

• את דברו — כתבי הקודש (דבר‘ ד 6-5; תהל‘ קמז 20-19; רומ‘ ג 2),
• את תכונותיו ואת רצונו (שמות יט-כ; דבר‘ כח 15, 20, 48, 66-64),
• את ישועתו (ברא‘ ג 15, מט 10; ישע‘ ז 14, ט 6-5, נב 13 – נג 12; מיכה ה 1; זכר‘ יד; תהל‘ ב, כב 18-1; דני‘ ז 14-13; רומ‘ ט 5-4),
• את צדקתו (יחז‘ לו 38-18; רומ‘ ט-יא).

אלוהים מכנה את עם ישראל “בְּנִי בְכֹרִי“ (שמות ד 22). כאָב, אלוהים רוצה שבנו בכורו יהיה דוגמה ואב־טיפוס לדרך שבה שאר העמים צריכים להתייחס לבורא (ראה גם ישע‘ מג).

 

הפריבילגיות

 

אלוהים נתן לעם ישראל מעמד מיוחד שמעניק לו זכויות מיוחדות ונעלות:

• בני העם זכו לקבל מעמד של בנים מאומצים על־ידי אלוהים
  (שמות ד 23-22; רומ‘ ט 4);
• הם שמעו את אלוהים מדבר אליהם בקולו (דבר‘ ד 10, 12, 33-22);
• אלוהים בא לשכון בתוך העם (שמות כד 17-16, מ 38-34; דבר‘ ד 36; מל“א ח 1; רומ‘ ט 4);
• אלוהים כרת ברית עִם עם ישראל, זכות ששום עם אחר לא זכה לה (רומ‘ ט 4);
• להם ניתנה תורת המצוות (דבר‘ ד 6-5, 8, 13; תהל‘ קמז 20-19; רומ‘ ט 4);
• אלוהים קבע את ביתו הארצי במקדש הממוקם בתוך נחלת עם ישראל, והעם נקרא לשרת אותו ככוהנים (שמות כה 9-8, כט 46-43; מל“א ו 14-11, 17; רומ‘ ט 4; עבר‘ ט 10-1);
• אלוהים הבטיח לישראל הבטחות שלא נתן לשום עם אחר (דבר‘ א 11, ו 3, יב 20, טו 6, יט 8, כו 18, 28; רומ‘ ט 4);
• לעם ישראל יש קשר מיוחד וקרוב עם אלוהים (דבר‘ ד 7);
• אלוהים התערב למען בני ישראל ושחרר אותם ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא עשה זאת עבור שום עם אחר (דבר‘ ד 32, 34);
• עם ישראל קיבל בעלות קבועה על ארץ כנען, וזאת ישירות מאלוהים (ברא‘ יב 7, יג 15-14, טו 21-18, יז 8; דבר‘ ט 6-1);
• אלוהים קבע את ארץ ישראל כארץ הקודש ואת ירושלים כעיר הקודש. ייחודן בכך שאלוהים עצמו שוכן בהן (יחז' מח; זכר‘ ב 12-10; נחמ‘ יא 1; התג‘ יא 2).

■         חשוב לזכור: אלוהים קבע שיחסו המיוחד כלפי ישראל יימשך לעד (שמ“ב ז 24-23 ; רומ' יא 1, 29).

 

עזיבת הדרך

 

בפועל, עם ישראל סטה מתורת אלוהים ופנה לכל הדרכים שבהן הלכו הגויים עובדי האלילים. מפני שהיה זה רובו המכריע של העם שהחליט ללכת בדרך החטא, מתאר הכתוב את “כל העם“ כבלתי נאמן לאלוהים (דבר‘ ט; ישע' א; ירמ‘ ב 13-12; יחז‘ לו 23-21, 32-31).

לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה התייחסו רבים מעם ישראל לאלוהים כאילו היה אליל. אנשים לבשו כסות דתית, אך לבם נשאר סגור ומנותק מהבורא.

אלוהים חזר והזכיר לעמו כי הוא סולד מהחטא וכי הוא דורש התוודות וחזרה בתשובה. הוא הרי מצפה ל“הסרת ערלת הלב“ ואינו מסתפק בטקסים חיצוניים של הקרבת כבשׂ או פר על המזבח (דבר‘ י 22-12; ישע‘ א 20-10, נט 8-1; מיכה ו 8-6).

 

■         האם אלוהים זנח את “בנו בכורו“ ― את עם ישראל ― כתגובה להתרחקותו מאלוהים?

לא! אלוהים לא נטש את עמו, ולעולם לא יתחרט על בחירתו. העם נכשל, אך אלוהים יקיים את כל הבטחותיו, וזאת כדי לפאר את שמו (ישע‘ מג 7, 21, מד 23; ירמ‘ כט 14-11; יחז‘ לו 38-22; רומ‘ יא 1, 29).

עלינו לזכור שאלוהים בחר בעם ישראל מפני שכך הוא רצה. הוא שולט בריבונות מוחלטת על היקום כולו ודבר אינו מגביל אותו. אם כן, שום דבר שעם ישראל יעשה לא ישנה את תכניתו הריבונית של אלוהים.

 

תקופת ישעיהו הנביא

 

הנביא ישעיהו פעל בממלכת יהודה במאה השמינית לפני הספירה. המסר שבפיו היה קשה ביותר! בפרק א של ספרו, הנביא מבטא את כאבו של אלוהים לנוכח המרידה והבגידה הרוחנית של העם הנבחר. ישעיהו אומר כי שור וחמור נכנעים לבעליהם ונשמעים למעניקים להם מזון ומחסה, אך עם ישראל לא רק שאינו מודה לאלוהים על כל אשר עשה ועושה עבורו, הוא אפילו מקלל את קְדוש ישראל ומתרחק ממנו.

בהמשך פרק א מתאר ישעיהו את מעשי העם הנפשעים, כשהוא מכנה את בני עמו ― וזאת בשם אלוהים ― “קְצִינֵי סְדֹם, עַם עֲמֹרָה“ (ישע‘ א 10).

עשירי העם ניצלו לרעה את מעמדם ואת כוחם וקנו את המשפט בכסף. הכוהנים וההנהגה הרוחנית היו מושחתים ומשוחדים. העניים, האלמנות, היתומים והגרים ― החוליה החלשה בחברה ― היו מנוצלים לרעה. אהבת אלוהים נעדרה מלבבות העם הנבחר (ישע‘ א; מיכה ג).

המסר בפיו של ישעיהו לא היה יוצא דופן. כל הנביאים, ללא יוצא מן הכלל, הזהירו את עם ישראל לבל יסור מתורת אלוהים. לא היה נביא אמת אחד שבא אל העם עם מסר כמו, “כל הכבוד!… הצלחתם!“

 

“מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“

 

לאורך כל התקופה שבה חטאו אנשי ממלכת יהודה ופעלו בניגוד לרצון אלוהים, רובם הקפידו לשמור על חזות דתית. לבותיהם של אנשי ההנהגה הרוחנית, שופטי העם ובעלי השררה היו ריקים מרוח אלוהים, אך חיצוניותם הייתה דתית למופת. הם הקפידו למלא אחר כל מצוות התורה בתחומי הטקסיות והפולחן, אותן ניתן היה למדוד באופן חיצוני.

אלוהים מצדו המשיך להזכיר לעמו הנבחר שהוא חפץ בלבבות שאוהבים אותו ונכנעים למרותו ושחשובה לו הקרבה האישית בינו לבין בניו. אין לו כל עניין בקיום מצוות באופן מכני מתוך צורך לצאת ידי חובה. שמירת מצוות שכזו היא ריקנית, אינה מבטאת יחסים אישיים עם הבורא ואינה נובעת מלב המתחרט בכנות על חטאו (דבר‘ י 22-12; הושע ו 6; מיכה ו 8-6).

 

בספר ישעיהו כט 14-13 אומר אלוהים לנביא:

13  “יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, 14 לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.“

כבר בעת כה קדומה חיפשו בני העם את הדרך הקלה ל“עבודת אלוהים“:

• במקום ללמוד ולשנן בעצמם את דבר אלוהים,
• במקום להישאר קרובים ככל שאפשר להוראה המילולית
  והישירה מהתורה,
• במקום להתפלל לאלוהים ולבקש חכמה, הבנה וכוח לציית,
• במקום לפתח קשר אישי וקרוב עם הבורא…

…בחרו בני העם להכיר את אלוהים ולשמוע עליו רק מפי “אנשים מלומדים“, דרך “יד שנייה“ שלא תמיד הייתה נאמנה למקור.

 

■         עם הזמן, תפסו דבריהם והוראותיהם של אותם מלומדים את מקומו של דבר האלוהים.

 

אלוהים אכן ציווה על בני עמו להישמע למוריו המלמדים את תורתו, אך יחד עם זאת גם דרש מהם לבחון את משנתם ולוודא שהיא אכן תואמת לכתוב בתורתו.

בספר דברים בפרקים יג, יח אלוהים מזהיר את העם מנביאי שקר. העיקרון שפרקים אלה מלמדים ברור: “בדקו את כל אשר אתם שומעים או לומדים על פי הכתוב בדבר אלוהים!“ דוגמה נפלאה של ציות להוראה זו נמצאת בספר מעשי השליחים יז 11: היהודים בבית הכנסת בעיר בֵּרֵאָה מתוארים כ“אצילי־רוח“ מכיוון שבדקו את כל דברי שאול השליח לאור הכתוב בתנ“ך.

יתר על כן, הכתוב בספר דברים ו 9-4 מטיל את האחריות ללימוד ולשינון של דבר אלוהים על כל אב בעם ישראל.

 

■         בקיצור, מה הדבר שאלוהים מוקיע בישעיהו כט 14-13?

• “עם ישראל מכבד את תורות חכמיו כאילו היו הם אלוהים,
  זאת אפילו כשדבריהם סותרים את דבר אלוהים הברור."
• “מידת היראה שבה מתייחסים בני העם לחכמים נחשבת
  למדד של יראת אלוהים.“

 

אזהרות חוזרות ונשנות

 

אלוהים הצדיק והקדוש שלח נביאים רבים כדי לתקן את דרכי עמו. המסר שבפי הנביאים כלל תוכחה ותיקון, אך גם אזהרה מעונש אם העם ימשיך בדרך החטא (מתי כא-כב; ראה משלי ישוע).

ממלכת ישראל (עשרת השבטים) המשיכה בדרך הרעה. בשנת 722 לפנה“ס אלוהים הביא עליה את “תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר [השלישי], מֶלֶךְ אַשּׁוּר“ (מל“ב טו 29), שהגלה את אזרחיה לאשור.

בני יהודה ותושבי ירושלים לא הפנימו את הלקח שהיה ראוי שילמדו מגורל הממלכה הצפונית והמשיכו גם הם בדרך הרעה. ירמיהו הנביא הזהיר אותם מפני האסון העומד לבוא עליהם מפאת דתיותם הריקה מאמונה:

ירמיהו ו 21-16:

16  כֹּה אָמַר יהוה: “עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם, אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ, וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם.“ וַיֹּאמְרוּ: “לֹא נֵלֵךְ.“ 17 וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים: “הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר!“ וַיֹּאמְרוּ: “לֹא נַקְשִׁיב.“ 18 לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם, וּדְעִי עֵדָה אֶת אֲשֶׁר בָּם. 19  שִׁמְעִי הָאָרֶץ: “הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה, פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם. כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ, וְתוֹרָתִי, וַיִּמְאֲסוּ בָהּ.20  לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק? עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן, וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי.“ 21 לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה: “הִנְנִי נֹתֵן אֶל הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים, וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו, שָׁכֵן וְרֵעוֹ יאבדו (וְאָבָדוּ).“

 

האסון ― גלות בבל

 

ירמיהו ניבא שמלך בבל (נבוכדנאצר) יעלה על יהודה ויגלה את תושביה. כך אכן קרה בשנת 586 לפנה“ס (כיבוש שלישי ואחרון). בני יהודה נלקחו לגלות של 70 שנים בעוון חטאיהם (ירמ‘ כה; דהי“ב לו 21).

היציאה לגלות והחיים תחת ידם המדכאת של הגויים היו קשים ביותר. בתהליך הנורא הזה מאות אלפי יהודים איבדו את חייהם. משפחות רבות נכחדו ללא שארית.

רק לאנשים שהאמינו בהבטחותיו של אלוהים הייתה נחמה בתוך המציאות הקשה הזו: הם ידעו שהיא לא תארך יותר משבעים שנים (ירמ‘ כט 10; דני‘ ט 2).

הגלות הותירה צלקת עמוקה גם בלב אלו שחזרו לבסוף לארץ ישראל.

 

שיבת ציון

 

לאחר שבעים שנות גלות, החלו יהודים לשוב ארצה. המספרים לא היו גדולים, ורבים בחרו להישאר בגולה. תיאור החזרה לארץ ישראל ושמות המשפחות העולות כתובים בעיקר בספרים עזרא, נחמיה וזכריה.

החזרה לארץ לא הייתה סוגה בשושנים. כמובן שהיה צורך בבנייתם מחדש של הערים והיישובים ובהכשרת שטחי החקלאות. משימת שיקום הארץ בידי קומץ קטן של יהודים הייתה עול כבד, אך לא די בכך! מבחוץ לחצו אויבי ישראל שלא החמיצו הזדמנות להציק, להרע ולפגוע בשבים מן הגולה. מבפנים ― כמו בימינו, כך גם אז ― לא חסרו מריבות מבית.

באווירה הזו החלה התעוררות רוחנית בקרב השבים מהגלות. המקדש נבנה מחדש והכוהנים החלו למלא את תפקידם. ראשי העם, עזרא ונחמיה, היו יראי אלוהים באמת. תורת אלוהים נקראה באוזני בני העם והם הונחו להישמע ולציית לרצון אלוהים (ראה לדוגמה נחמ‘ ח 11-1).

ב.  כשיהודי אומר “תורה“ ―
למה הוא מתכוון?

 

■        התורה שבעל־פה
(היהדות הרבנית)

 

מתקופת עזרא ונחמיה החלו חכמים מזקני העם לבאר, לפרש ולפשט את הכתוב בתורה. המטרה במקורה הייתה נפלאה: להביא את מסר התורה באופן ברור לכל לב בישראל, כדי שכלל העם יבין אותה וימלא אחר ציווייה בדרך נכונה ואחידה.

לצד התורה שבכתב, שניתנה למשה בהר סיני, התפתח במהלך השנים אוסף של פרשנויות, ביאורים והלכות חדשות שהועברו מאב לבן ומדור לדור. בחלקם, הם נועדו לענות על שאלות וצרכים שהתורה לא התייחסה עליהם במפורש ובפרטי פרטים. אחרים נבעו מן הצורך לפשט את הכתוב בתורה וגם ליצור סייג לתורה, מעין “גדר ביטחון“. “גדר“ זו כללה הנחיות מפורטות של המותר והאסור, והיא נועדה למנוע מן הפרט לעבור על מצוות התורה גם בשוגג.

רק מאז 250 לפנה“ס ועד לתחילת הספירה ― בתקופת ה“זוּגות“ ― החלו להעלות פרשנויות וביאורים אלה על הכתב. הרישום נמשך לאורך תקופת התנאים וכך נוצרה המשנה (עד שנת 220 לספירה).

כמו כל עם, גם העם היהודי מורכב מרבדים רבים, עובדה שמבטיחה חילוקי דעות ופירודים. החל מתקופת החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה אנו עדים להיווצרות מספר פלגים שהעיקריים ביניהם היו הפרושים והצדוקים.

• הפרושים אימצו לחלוטין את התורה שבעל־פה וחיו על פיה בכל תחום. עבורם, פרשנות זקני העם הייתה הסמכות העליונה להבנת התורה וליישומה. לדעת הפרושים, אלוהים העניק לזקני העם את החכמה להבין את הכתוב בתורה, ולכן היה על העם לציית להם כאילו הוראותיהם היו דבר אלוהים.
• הצדוקים שהשתייכו ברובם לשכבת הכוהנים המשרתים במקדש ולאריסטוקרטיה, לא דחו את התורה שבעל־פה (את “מסורת הזקנים“), אך חלקו על מספר נקודות הקשורות לתחיית המתים, לאמונה במלאכים, למועדי החגים ועוד (מתי כב 46-23; לוקס כ 27; מה“ש כג 8-7).

 

תקופת פעילותו הציבורית של ישוע המשיח

 

בתקופה שבה חי ישוע כמשיח עלי אדמות הייתה מסורת הזקנים מושרשת עמוק בעם. אדיקותו הדתית של יהודי ומסירותו לאלוהים נמדדו על פי ציותו למסורת הזקנים, קרי, לתורה שבעל־פה (מרק‘ ז 23-1).

 

■         שים לב:

כאשר ישוע המשיח חי עלי אדמות, הוא הראה לכל הסובבים אותו איך אלוהים רוצה שיהודי יחיה על פי התורה שנתן למשה רבנו במעמד הר סיני. עד למותו של ישוע על הצלב, תורת המצוות והחוקים שאלוהים נתן למשה הייתה בתוקף, וגם ישוע עצמו היה מחויב למלא כל פסיק שבה. לאורך כל חייו היה ישוע הדוגמה המושלמת לחיים על פי מצוות התורה. ישוע לא בא להפר אף מצווה אחת, אלא לקיים את הכול (מתי ה 17: “אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם“).

 

בבשורות שבברית החדשה מתועדים מקרים רבים שבהם הפרושים מאשימים את ישוע בהפרת התורה ומסורת הזקנים. אך ישוע לא הפר שום מצווה שבתורה. אם כן, בכל פעם שהפרושים מצאו פסול בישוע או במעשיו, היה זה למעשה פסול בהבנתם הם את התורה ופגם בהתנהגותם.

 

תורת אלוהים ומסורת הזקנים ― אין זהות בין השתיים

 

להלן 13 דוגמאות בהן ישוע מוכיח את ריחוקם של הפרושים מתורת אלוהים לטובת מסורת הזקנים, התורה שבעל־פה המבוססת על חכמת אדם. מטרת הדוגמאות היא להראות עד כמה התרחק עם ישראל מהבנת רוח המצוות שבתורת אלוהים, וזאת עוד בתקופת בית שני. העם נטש לחלוטין את ההבנה הפשוטה של הכתוב בתורה ונסמך באופן מוחלט על דברי הפרושים והסופרים.

 

■         מכיוון שהיהדות הרבנית של ימינו ממשיכה בדרכם של הפרושים, הרי שדוגמאות אלו מוכיחות עד כמה רחוקה היא מתורת אלוהים ומדוע על המאמינים בישוע להתרחק מכל השפעה, הוראה או סמכות לימודית שלה. לא לחינם הזהיר ישוע המשיח: “אִם לֹא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם“(מתי ה 20).

 

1. לוקס יד 6-1:

1 בְּשַׁבָּת אַחַת נִכְנַס [ישוע] לֶאֱכֹל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ שֶׁל אֶחָד מֵרָאשֵׁי הַפְּרוּשִׁים, וְהֵם הִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ בִּדְרִיכוּת. 2 וְהִנֵּה לְפָנָיו אִישׁ שֶׁגּוּפוֹ תָּפוּחַ מִמַּיִם. 3 פָּנָה יֵשׁוּעַ לְבַעֲלֵי הַתּוֹרָה וְהַפְּרוּשִׁים וְשָׁאַל: “הֲמֻתָּר לְרַפֵּא בְּשַׁבָּת אוֹ לֹא?“

4 אַךְ הַלָּלוּ שָׁתְקוּ.

אָז הֶחֱזִיק בּוֹ, רִפֵּא אוֹתוֹ וְשִׁלַּח אוֹתוֹ. 5  הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: “מִי מִכֶּם, שֶׁחֲמוֹרוֹ אוֹ שׁוֹרוֹ יִפֹּל לְתוֹךְ בְּאֵר, לֹא יְמַהֵר לְהַעֲלוֹתוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת?“ 6 עַל זֹאת לֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת.

לאורך כל הדרך ישוע הוכיח את אהבתו הגדולה לבני האדם ואת חמלתו לסובלים. לכן הפרושים הנוכחים בסעודה מחכים בשקט שיספק להם עילה להאשים אותו: ריפוי חולה בשבת. ישוע אכן מרפא את הסובל וכך מוכיח את אשר מותר לעשות ביום השבת.

 

2. מרקוס ג 6-1:

1 הוּא נִכְנַס שׁוּב לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הָיָה שָׁם אִישׁ שֶׁיָּדוֹ יְבֵשָׁה, 2 וְהֵם הִתְבּוֹנְנוּ בְּיֵשׁוּעַ לִרְאוֹת אִם יְרַפֵּא אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ. 3 אָמַר אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדוֹ יְבֵשָׁה: “עֲמֹד בָּאֶמְצַע!“ 4 פָּנָה אֲלֵיהֶם וְשָׁאַל: “הַאִם מֻתָּר לְהֵיטִיב בְּשַׁבָּת אוֹ לַעֲשׂוֹת רָעָה? לְהַצִּיל נֶפֶשׁ אוֹ לַהֲרֹג?“

אַךְ הֵם שָׁתְקוּ.

5  הִבִּיט בָּהֶם כֹּה וָכֹה בְּזַעַם, בְּרֹב עֶצֶב עַל קְשִׁי לְבָבָם, וְאָמַר לָאִישׁ: “הוֹשֵׁט אֶת הַיָּד!“ הוּא הוֹשִׁיט אוֹתָהּ וְיָדוֹ שָׁבָה לְאֵיתָנָהּ. 6 יָצְאוּ הַפְּרוּשִׁים וּמִיָּד טִכְּסוּ עָלָיו עֵצָה עִם חֲסִידֵי בֵּית הוֹרְדוֹס — כֵּיצַד לְהַכְחִיד אוֹתוֹ.

ישוע שוב מרפא ביום השבת. הוא עושה זאת בכוונה ביום זה, במטרה להראות לפרושים עד כמה הם רחוקים מהבנת התורה. במקום להיכנע לו לאחר שהוכיח לעיניהם את סמכותו על־ידי אין ספור אותות ונסים ― הם חיפשו דרך להרוג אותו.

מאחר שמחצית מהדוגמאות המובאות כאן קשורות לשבת, חשוב להדגיש: ישוע המשיח לא מחלל שבת! הוא חי ללא חטא במשך כל חייו עלי אדמות, והוא האדם היחיד שעמד באופן מושלם בכל דרישות התורה. לכן…

■         אם ישנה “תורה“ שאוסרת את הפעולות שישוע עושה או מתיר בדוגמאות אלה, היא תורת אדם ולא תורת אלוהים.

 

3. לוקס יג 17-10:

10 בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמֵּד בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּנֶסֶת. 11  וְהִנֵּה הָיְתָה שָׁם אִשָּׁה נְגוּעָה בְּרוּחַ־חֳלִי זֶה שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה שָׁנָה; כְּפוּפָה הָיְתָה וְלֹא יָכְלָה לִזְקֹף קוֹמָתָהּ. 12 כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ קָרָא לָהּ יֵשׁוּעַ וְאָמַר: “אִשָּׁה, שֻׁחְרַרְתְּ מֵחָלְיֵךְ!“ 13 הוּא סָמַךְ אֶת יָדָיו עָלֶיהָ וּמִיָּד זָקְפָה קוֹמָתָהּ וְשִׁבְּחָה אֶת הָאֱלֹהִים.

14  אֲבָל רֹאשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת נִתְמַלֵּא כַּעַס עַל שֶׁיֵשׁוּעַ רִפֵּא בְּשַׁבָּת. הוּא פָּנָה אֶל הַקָּהָל וְאָמַר: “יֵשׁ שִׁשָּׁה יָמִים שֶׁמִּן הַדִּין לַעֲבֹד בָּהֶם. עַל כֵּן בּוֹאוּ וְהֵרָפְאוּ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה וְלֹא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.“

15  אָמַר לוֹ הָאָדוֹן: “צְבוּעִים! הַאִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם אֵינֶנּוּ מַתִּיר בְּשַׁבָּת אֶת שׁוֹרוֹ אוֹ חֲמוֹרוֹ מִן הָאֵבוּס וּמוֹלִיךְ אוֹתוֹ לִשְׁתּוֹת מַיִם? 16  וְאִשָּׁה זֹאת, בַּת אַבְרָהָם, אֲשֶׁר הַשָׂטָן כָּבַל אוֹתָהּ בְּמֶשֶׁךְ שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הַאִם לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתִּיר אוֹתָהּ מִן הַכֶּבֶל הַזֶּה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת?“

17  כְּשֶׁאָמַר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְבַּיְּשׁוּ כָּל הַמִּתְנַגְּדִים לוֹ, וְכָל הַקָּהָל שָׂמַח עַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה.

גם במקרה זה ישוע זוכה לביקורת על כך שהוא מרפא בשבת, הפעם מראש בית הכנסת. ישוע מכנה אותו ואת מצדדיו “צבועים“. הוא מזכיר ל“יראי אלוהים“ אלה את דאגתם לחמוריהם ולשווריהם ביום השבת, דאגה שמונעת מהם נזק כלכלי. ישוע מוכיח כי יש להעניק לבאי בית הכנסת, לחלשים ולמסכנים, לפחות אותה רמה של אהבה ודאגה שמעניקים בשבת לבהמות.

 

4. יוחנן ה 10-8, 18-17:

8 אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: “קוּם, קַח אֶת מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְהַלֵּךְ.“ 9 מִיָּד נִרְפָּא, לָקַח אֶת מִשְׁכָּבוֹ וְהִתְהַלֵּךְ. אוֹתוֹ יוֹם הָיָה יוֹם שַׁבָּת. 10 אָמְרוּ רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים לָאִישׁ שֶׁנִּרְפָּא: “שַׁבָּת הַיּוֹם; אָסוּר לְךָ לָשֵׂאת אֶת מִשְׁכָּבְךָ.“

17 הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: “אָבִי פּוֹעֵל עַד עַתָּה וְגַם אֲנִי פּוֹעֵל.“

18 מִשּׁוּם כָּךְ עוֹד יוֹתֵר הִשְׁתַּדְּלוּ לַהֲרֹג אוֹתוֹ, כִּי לֹא רַק שֶׁהֵפֵר אֶת

הַשַּׁבָּת אֶלָּא גַּם אָמַר שֶׁהָאֱלֹהִים הוּא אָבִיו וְעָשָׂה עַצְמוֹ שָׁוֶה לֵאלֹהִים.

ישוע מרפא נכה ביום השבת ואף מצווה עליו לשאת את האלונקה שלו. שוב ישוע עושה את מה שהפרושים רואים כעבירה על התורה. מכיוון שישוע מעודו לא הפר מצוות אלוהים כלשהי, הנה לנו עוד הוכחה לריחוק הפרושים והצדוקים מתורת אלוהים. אל לנו לקבל את פרשנות הפרושים וממשיכי דרכם, היהדות הרבנית, בנוגע להלכות שבת. הם לא הבינו את מהות המצווה ותכליתה כבר לפני אלפיים שנה (ראה עבר‘ ד).

 

5. יוחנן ט (מומלץ לקרוא את כל הפרק):

פרק זה מכיל דוגמה נוספת הקשורה לריפוי בשבת, הפעם של עיוור מלידה. כחלק מתהליך הריפוי ישוע מכין טיט מעפר ורוק. המעשה מעורר תגובה חריפה של הפרושים ולבסוף מוביל לנידוי של העיוור שנרפא, מפני שהוא מצדד בישוע.

 

6. לוקס ו 5-1:

1  בַּשַּׁבָּת הַשְּׁנִיָּה לִסְפִירַת הָעֹמֶר, בְּעָבְרוֹ בִּשְׂדוֹת קָמָה, קָטְפוּ תַּלְמִידָיו שִׁבֳּלִים וּלְאַחַר שֶׁמָּלְלוּ אוֹתָן בִּידֵיהֶם אָכְלוּ. 2 אָמְרוּ אֲחָדִים מִן הַפְּרוּשִׁים: “מַדוּעַ אַתֶּם עוֹשִׂים מַה שֶּׁאָסוּר בְּשַׁבָּת?“ 3 הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ וְאָמַר: “הַאִם לֹא קְרָאתֶם מַה שֶּׁעָשָׂה דָוִד כַּאֲשֶׁר רָעַב הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ? 4  הֲרֵי נִכְנַס אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים וְלָקַח אֶת לֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁאֵינוֹ מֻתָּר לַאֲכִילָה אֶלָּא לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד, אָכַל וְגַם נָתַן לַאֲנָשָׁיו.“ 5 הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: “בֶּן־הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת.“

התלמידים קטפו שיבולים בשבת, הפרידו את הגרגירים מהמוץ ואכלו. הכול נעשה בנוכחות ישוע, ולכן באישורו. מאחר שהפרושים ראו בפעולות אלה עבירה על מצוות השבת, ישוע הביא דוגמה מהתנ“ך והוכיח להם את טעותם. גם כאן ישוע סתר את הבנת התורה של הפרושים ולימד אותם מה הייתה כוונת אלוהים כשנתן את המצוות האלה.

 

7. מרקוס ז 8-1 (ראה גם לוקס יא 54-37):

1 נִקְהֲלוּ אֵלָיו הַפְּרוּשִׁים וְכַמָּה מִן הַסּוֹפְרִים אֲשֶׁר בָּאוּ מִירוּשָׁלַיִם. 2 כִּרְאוֹתָם שֶׁאֲחָדִים מִתַּלְמִידָיו אוֹכְלִים לֶחֶם בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת (כְּלוֹמַר, בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם, 3  שֶׁכֵּן הַפְּרוּשִׁים וְכָל הַיְּהוּדִים מַחֲזִיקִים בְּמָסֹרֶת הַזְּקֵנִים וְאֵינָם אוֹכְלִים לְלֹא נְטִילַת יָדַיִם כַּהֲלָכָה, 4  וּבְשׁוּבָם מִן הַשּׁוּק אֵינָם אוֹכְלִים לְלֹא רְחִיצָה. וְעוֹד דְּבָרִים רַבִּים קִבְּלוּ לִשְׁמֹר, כְּגוֹן טְבִילַת כּוֹסוֹת וְכַדִּים וּכְלֵי נְחשׁת) 5  שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַפְּרוּשִׁים וְהַסּוֹפְרִים: “מַדּוּעַ אֵין תַּלְמִידֶיךָ נוֹהֲגִים לְפִי מָסֹרֶת הַזְּקֵנִים אֶלָּא אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת?“ 6  אָמַר לָהֶם: “הֵיטֵב נִבָּא יְשַׁעְיָהוּ עֲלֵיכֶם הַצְּבוּעִים, כַּכָּתוּב: ‘הָעָם הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי 7 וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה‘; 8 כִּי עוֹזְבִים אַתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים לְהַחֲזִיק בְּמָסֹרֶת בְּנֵי אָדָם.“

בקטע מבשורת לוקס (ראה מראה מקום לעיל), מסופר שישוע עצמו מואשם על־ידי הפרושים כי לא נטל את ידיו כהלכה לפני הסעודה. בקטע המקביל שציטטנו מבשורת מרקוס, הוא מואשם בצורה עקיפה כאחראי על מעשי תלמידיו. מצד אחד אין כל פסול בנטילת ידיים לפני סעודה או לאחר כל מטלה מלכלכת, אך מצד שני אין גם כל מצווה בתורה המחייבת זאת.

בשני הקטעים ישוע משתמש במילים חריפות מאוד. הוא מבקר את טעות הפרושים שנותנים למצוות של בני אדם חשיבות גדולה יותר מאשר למצוותיו של אלוהים: “עוֹזְבִים אַתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים לְהַחֲזִיק בְּמָסֹרֶת בְּנֵי אָדָם.“

באותה הזדמנות ישוע מצטט מישעיהו כט 14-13 ואומר: “ישעיהו ניבא זאת עליכם!“ בכך הוא מייחס את הפסוקים להתנהגותם של הפרושים והסופרים, שהם הקבוצה שמהווה את היסוד הרעיוני והדתי של היהדות הרבנית בימינו.

 

8. מרקוס ז 13-9:

9 עוֹד אָמַר לָהֶם: “יָפֶה, בִּטַּלְתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם! 10 הֵן משׁה אָמַר, ‘כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וּמְקַלֵּל

אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת‘; 11  וְאַתֶּם אוֹמְרִים, ‘אִישׁ אִם יֹאמַר לְאָבִיו אוֹ לְאִמּוֹ: כָּל דָּבָר מִשֶּׁלִּי שֶׁאַתָּה יָכוֹל לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ — קָרְבָּן!‘ 12 הֲרֵי שֶׁאֵינְכֶם מַנִּיחִים לוֹ עוֹד לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה לְמַעַן אָבִיו אוֹ אִמּוֹ,13  וּמְפִירִים אַתֶּם אֶת דְּבַר אֱלֹהִים עַל־יְדֵי הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם אֲשֶׁר מְסַרְתֶּם. וּדְבָרִים רַבִּים דּוֹמִים לָזֶה אַתֶּם עוֹשִׂים.“

ישוע מאשים את הפרושים והסופרים בכך שאחת ממסורותיהם גורמת לאנשים לעבור על הדיבר החמישי ― המצווה החשובה של כיבוד אב ואם. גם כאן, כמו בדוגמה הקודמת, נראית מגמה שנמשכת עד היום: לפסיקות בני אדם (לתורה שבעל־פה) ניתנת סמכות העולה על זו של מצוות האלוהים.

 

9. מרקוס ז 15-14, 23-21:

14 הוּא קָרָא אֶת הֶהָמוֹן שֵׁנִית וְאָמַר לָהֶם: “הַקְשִׁיבוּ אֵלַי כֻּלְּכֶם וְהָבִינוּ. 15  אֵין דָּבָר הַנִּמְצָא מִחוּץ לָאָדָם יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּהִכָּנְסוֹ לְתוֹכוֹ, אֶלָּא הַדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ הָאָדָם הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם.“

21 “כִּי מִבִּפְנִים, מִלֵּב בְּנֵי הָאָדָם, יוֹצְאוֹת מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, רְצִיחוֹת, 22 נִאוּפִים, חַמְדָנוּת, רִשְׁעָה, רְמִיָּה, זִמָּה, עַיִן רָעָה, גִּדּוּף, גַּאֲוָה, אֱוִילוּת. 23 כָּל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה יוֹצְאוֹת מִבִּפְנִים וּמְטַמְּאוֹת אֶת הָאָדָם.“

ישוע פונה לקהל ומכריז במספר משפטים מסכמים את עיוורונם של הפרושים והסופרים.

 

■         הרי מה יועילו נטילת ידיים (מרק‘ ז 8-1), הטבלת כלים ואפילו טבילת כל הגוף נגד הטומאה שנובעת ממחשבותינו? ומה ערכו של קורבן שהוקרב לאלוהים תוך התעלמות גסה מדבריו הברורים (מרק‘ ז 13-9)?

 

10. יוחנן ד (מומלץ לקרוא את כל הפרק):

באחד ממסעותיו ישוע המשיח…

• בוחר בכוונה תחילה בדרך שעוברת באזור השומרון;
• הוא יוזם שיחה עם אישה שומרונית,
• מבקש לשתות מים מכדה,
• שולח את תלמידיו לקנות אוכל בכפר שומרוני,
• ולבסוף מתארח יומיים אצל השומרונים.

כל אחת מהפעולות האלה הייתה בעיני הפרושים עבירה על מצוות התורה, כי הם חשבו את אנשי שומרון לטמאים. במגעיו עם השומרונים ללא כל הסתייגות מצביע ישוע, כבר לפני אלפיים שנים, על עוד מכלול של מצוות שבהן סטו הפרושים מדרכי תורת האלוהים. ישוע קיים את התורה, אך לא כפי שהפרושים הבינו אותה. אין לי ספק שישוע המשיח הבין את התורה טוב יותר מהפרושים והסופרים.

דבר אלוהים מעודד אותנו להכריז את הבשורה לכל אדם, גם לשומרוני, כי הרי תכלית עם ישראל היא להיות ממלכת כוהנים ואור לגויים. הכרזת הבשורה היא ביטוי של אהבה, כי ללא אמונה בבשורת החיים אין כפרת חטאים וישועה. לפרושים לא הייתה בשורת חיים ולא ישועה. לכן הם פעלו כפי שפעלו.

 

11. מתי יט 9-3:

3 נִגְּשׁוּ אֵלָיו כַּמָּה פְּרוּשִׁים לְנַסּוֹת אוֹתוֹ וְאָמְרוּ: “הַאִם מֻתָּר לְאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ עַל כָּל דָּבָר?“

4 הֵשִׁיב לָהֶם וְאָמַר: “הַאִם לֹא קְרָאתֶם שֶׁהַבּוֹרֵא עָשָׂה אוֹתָם זָכָר וּנְקֵבָה מִבְּרֵאשִׁית 5 וְגַם אָמַר, ‘עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד‘? 6 אֵין הֵם עוֹד שְׁנַיִם אֶלָּא בָּשָׂר אֶחָד. לָכֵן מַה שֶּׁחִבֵּר הָאֱלֹהִים אַל יַפְרִיד הָאָדָם.“

7 “אִם כֵּן לָמָּה צִוָּה משׁה לָתֵת לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת וּלְשַׁלְּחָהּ?“ שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ.

8 הֵשִׁיב לָהֶם: “בִּגְלַל קְשִׁי לְבַבְכֶם הִתִּיר לָכֶם משׁה לְשַׁלֵּחַ אֶת נְשֵׁיכֶם, אַךְ מֵרֵאשִׁית לֹא הָיָה כָּךְ. 9 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא עַל־דְבַר זְנוּת וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת נוֹאֵף הוּא.“

תורת הפרושים והסופרים הקלה מאוד על מי שרצה להתגרש. ישוע מסביר כי מדיניות זו נוגדת את תורת אלוהים ו“מכשירה“ למעשה ניאוף וזנות בעם ישראל.

 

12. מתי כג (מומלץ לקרוא את כל הפרק):

בפרק זה ישוע מתאר במילים בוטות אך ברורות איך אלוהים רואה את הפרושים והסופרים. הנהגת העם הרוחנית אוחזת בסמכות, אך מנצלת אותה לרעה. ישוע מנחה את שומעיו לציית לדברי הפרושים והסופרים כאשר אלו מתבססים על תורת אלוהים ― אך להיזהר מדוגמתם האישית. במילים אחרות: “בדקו היטב אם ההוראה תואמת את הכתוב בדבר אלוהים, ופעלו על־פיו בלבד!“ גם מפרק זה אנו לומדים שלא להיות כפופים לתורת הפרושים ולמרוּתן של הלכותיהם.

בפסוק 33 ישוע שואל את הפרושים, “אֵיךְ תִּמָּלְטוּ מִדִּין גֵּיהִנּוֹם?“ ― הכוונה שכל אדם המאמץ את דרכם ואת דברי הוראתם נמצא בעצם בדרך לאבדון נצחי, למרות עיסוקו התמידי בקיום מצוות ובדתיוּת חיצונית.

לאור דבריו של ישוע ראוי שנתרחק מ“שְׂאוֹר הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים“, כדי שלא נלך בדרכם ונגיע לגיהנום (מתי ה 20).

 

13. מתי ה-ז (הדרשה על ההר):

ישוע המשיח עומד מול קהל רב ומלמד את מצוות אלוהים. כל שומעיו מבינים כי קיים הבדל עצום בין כוונת הכתוב לבין ההדרכה ודברי ההוראה שהם שומעים מפי מנהיגיהם הרוחניים. שוב ושוב נאלץ ישוע לחזור על המשפט, “שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר… (אבל) אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם…“, ובכל פעם הוא מבהיר למה התכוון אלוהים כשנתן את המצוות מלכתחילה.

 

סיכום ביניים — תורת אלוהים לעומת מסורת הזקנים

 

לאור הדוגמאות הללו ניתן להסיק מספר מסקנות חשובות:

א.        היהדות הרבנית ― שהיא המשכה הישיר של דרך הפרושים ― סטתה מדרך התורה ונכנעה למסורות בני אדם המנוגדות לדרכו של אלוהים. מי שהולך בדרכן מוצא את עצמו נלחם נגד אלוהים. הוא הולך בדרך של אויבי ישוע המשיח (יוח‘ ח 19, 42).

ב.        העובדה שהפרושים שנאו את ישוע ופעלו נגדו אמורה להזהיר כל ירא אלוהים ― את כל מי שמכיר את ישוע כאדון ומושיע ― לבל יחיה תחת המרוּת של תורות היהדות הרבנית.

ג.         ישוע כינה את לימוד הפרושים “שׂאור“ ― משמע, גורם שמשפיע לרעה על כל דבר שבא עמו במגע. לפיכך, אל ליראי אלוהים נושעים לקבל את תורת הפרושים כסמכות (מתי כג).

ד.         ישוע מילא כל חוק ומצווה בדיוק כפי שאלוהים התכוון להם מלכתחילה. המנהיגים הרוחניים בתקופתו הוכיחו את עיוורונם הרוחני ואת ריחוקם מאמת אלוהים כאשר…

1. לא זיהו את המשיח שבואו הובטח בפי נביאי התנ“ך;
2. האשימו אותו כמפר מצוות, כופר באלוהים וראוי למיתה.

 

■         אילו הבינו את תורת משה היו מזהים את ישוע כמשיחם, כאדונם וכמושיעם מחטא (ראה יוח‘ ח 19, 42, יד 9-6; גלט‘ ג 25-23; לוקס טז 31-29).

 

בבשורת מתי יג 13 ישוע אומר: “כָּל נֶטַע אֲשֶׁר לֹא נָטַע אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם עָקוֹר יֵעָקֵר.“ במילה “נֶטַע“ הוא מתכוון למסורות פרי חכמת אדם. הפרושים התיימרו להיות מגני התורה ואוהביו של משה, אך ישוע אמר עליהם: “אילו היו מכירים את משה (את התורה) היו מכירים אותי; ואילו היו מכירים את אלוהים היו מכירים אותי.“ הפרושים לא הכירו את אלוהים, ולכן לא יכלו להדריך אדם כלשהו לישועה (מתי ה 20, יג 14; לוקס טז 31; יוח‘ ח 19, 47-39).

אין מנוס מהעובדה שכבר ירמיהו הנביא קבע: כל העוזב מקור מים חיים ימצא את עצמו מתפלש בבורות מים ריקים (ירמ‘ ב 14-12).

 

“צביון יהודי“ לאור מה שלמדנו זה עתה

 

כמעט כל מה שמתפרש בימינו כצביון יהודי, הוא פרי מסורת הפרושים וממשיכי דרכם. לאור דבריו של ישוע המשיח בדוגמאות שצוטטו לעיל, אין כל סיבה להאמין כי אלוהים אישר אי־פעם את אותן מסורות המוסיפות על דברו ובחלקן אף נוגדות אותו. לכן, כל מי שמאמץ מסורות אלו במטרה למצוא חן בעיני אלוהים ― ייכשל. צביון יהודי צריך להתבטא בקיום דבר אלוהים כלשונו וכרוחו, מה שמוביל לאמונה בישוע המשיח.

 

■         ישוע המשיח התווה את הדרך ― הבה נלך אחריו ונאמץ "צביון משיחי"!

 

צביון משיחי הוא זה שמחקה את דרכו של ישוע המשיח ומציית לדבריו מתוך אמונה ואהבה. כל אדם צריך למצוא את שלמותו בישוע, ללא צורך לאמץ צביון כלשהו אחר המבוסס על חכמת אדם ומסורות. צביון שאינו משיחי הוא זמני, חולף ואינו מפאר את אלוהים.

יחד עם זאת, עלינו לזכור שחירותו של המאמין בישוע כוללת את הזכות לשמור דברים מסוימים כגון כשרות, לבוש דתי וכדומה, כל עוד אלו נעשים מתוך הבנה שאין בהם חובה, אינם תנאי לישועה, ואין מקום לדרוש התנהגות דומה ממאמינים אחרים (ראה הרחבה בנושא “חירות במשיח“ בפירוש לגלטים פרק ה).

 

בדרך לאסון הבא: התעלמות מנבואות התנ“ך

 

• ההנהגה היהודית החזיקה בידה את התנ“ך וידעה לענות נכונה על השאלה, “היכן ייוולד מלך היהודים?“ (מתי ב 5-4), אך לא נכנעה למלך זה ולא שירתה אותו באהבה.
• זכריה הנביא ציין שהמשיח ייכנס לירושלים רכוב"עַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכר‘ ט 9), נבואה שישוע הגשים בפרטי פרטים (מתי פרק כא).
• דניאל הנביא ציין במפורש את המועד שבו ייכנס המשיח לירושלים וייכרת בה (דני‘ ט 27-24).
• ישוע היווה דוגמה מעשית של קיום כל תורת אלוהים באופן מושלם.
• בכוונה תחילה הוא התאים את כל פעולותיו להגדרות ולנבואות בתנ“ך שהיו ידועות כתיאורים של המשיח.
• כאשר ישוע נולד (לפני חורבן בית שני, וטרם אבדו רשימות היוחסין) לא הייתה שום בעיה לאמת שהוא אכן“בֶּן־דָּוִד“, ולכן בני תקופתו לא ערערו על טענתו זו אף פעם.
• הוא הוכיח את זהותו האלוהית על־ידי אותות, גבורות ונסים שאותם רק אלוהים עצמו היה מסוגל לחולל.

כל הנתונים עמדו לנגד עיניהם, אך המנהיגים הרוחניים בחרו להיצמד למסורת הזקנים ולא להיכנע למשיח ישראל המובטח בכתבי הקודש. לבסוף בחרו מנהיגי העם להיות הכוח המוביל לדחייתו.

 

■         שים לב:

בני ישראל לא נענשו על כך שישוע המשיח נצלב! הוא הרי בא במטרה למות על הצלב כקורבן שמכפר על חטאים. צליבתו היא ניצחונו של אלוהים על החטא, על המוות ועל השטן. ― בני ישראל ושאר בני האדם נענשים על כך שהם דוחים אותו ומסרבים להיכנע לו.

 

אזהרה נוספת: ישוע מנבא את חורבן בית שני

 

בבשורת לוקס יט 44-28 מתוארת עלייתו של ישוע לירושלים לקראת חג הפסח שבו הוא נצלב. הוא מוקף בתלמידיו ובהמון עולי רגל שמריעים לו: “בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה! שָׁלוֹם בַּשָּׁמַיִם וְכָבוֹד בַּמְּרוֹמִים!“

כאשר ישוע מתקרב לעיר הוא אומר עליה בבכי (לוקס יט 44-42):

42 “לוּ יָדַעַתְּ הַיּוֹם גַּם אַתְּ אֶת אֲשֶׁר אֱלֵי שָׁלוֹם! אֶלָּא שֶׁעַתָּה נִסְתָּר הוּא מֵעֵינַיִךְ. 43 הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלַיִךְ וְאוֹיְבַיִךְ יָקִימוּ סוֹלְלָה סְבִיבַיִךְ, וְיַקִּיפוּךְ וְיָצוּרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֵבֶר. 44  וִימַגְּרוּ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ אֲשֶׁר בְּקִרְבֵּךְ, וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָּךְ אֶבֶן עַל אֶבֶן עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ.“ 

גם בימים המעטים שחלפו, מקבלת הפנים הנרגשת הזו בעלייה לירושלים לקראת חג הפסח ועד מותו של ישוע על הצלב, ניתנו למנהיגי העם עוד הזדמנויות לזהות אותו כמשיח ישראל (לוקס יט 40, 48-45, כ 8-1, 26, 44-41). בזמן שהציבו לו את שאלתם הצבועה, "אֱמֹר נָא לָנוּ, בְּאֵיזוֹ סַמְכוּת אַתָּה עוֹשֶׂה דְּבָרִים אֵלֶּה, אוֹ מִיהוּ שֶׁנָּתַן לְךָ אֶת הַסַּמְכוּת הַזֹּאת?" (לוקס כ 2), עמדו ביניהם אלה שנקדימון הודה בשמם שלוש שנים קודם לכן: "רַבִּי, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי מֵאֵת אֱלֹהִים בָּאתָ לִהְיוֹת מוֹרֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן אֱלֹהִים אִתּוֹ" (יוח' ג 2).

 

הברית החדשה ― חיה ונושמת

 

אחרי מותו ותחייתו של ישוע המשיח בשנת 32 לספירה החלה האמונה המשיחית להתפשט בארץ ומעבר לה. בחג השבועות שחל אחרי תחיית ישוע אימצו כ־3000 בני אדם, רובם יהודים, את האמונה בישוע. זמן קצר לאחר מכן מנתה הקהילה המשיחית בירושלים כ־5000 נפש (מה“ש ב 41, ד 4). הכרזת הבשורה לוותה באותות ונסים שאלוהים חולל על־ידי שליחי ישוע.

אבל גם אז טרם הבינו מנהיגיו הרוחניים של עם ישראל כי מותו של המשיח היה המועד שבו אלוהים כרת את הברית החדשה אשר הבטיח לעמו מפי ירמיהו הנביא:

ירמיהו לא 34-31:

31 “הִנֵּה יָמִים בָּאִים,“ נְאֻם יהוה, “וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. 32  לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם,“ נְאֻם יהוה. 33  “כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם,“ נְאֻם יהוה: “נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. 34  וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: ‘דְּעוּ אֶת יהוה,‘ כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי, לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם,“ נְאֻם יהוה; “כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.“

 

גם בשלב הזה, ההנהגה היהודית לא הצליחה לראות את “הכתובת על הקיר“. היא העדיפה להישען על פרשנויות חכמיה, במקום לקבל פשוטו כמשמעו את דבר אלוהים הכתוב והברור. במקום להיכנע למשיח היהודי המובטח, הם דחוהו בשאט נפש ואימצו מצוות נטולות ברכה שכבר מילאו את תפקידן והתיישנו.

 

אלוהים יוצר מציאות חדשה: חורבן בית שני

 

ההעדפה העיקשת של מסורות בני אדם על פני האמת האלוהית הובילה להרס העם והארץ, לחורבן בית שני בשנת 70 לספירה ולגלות. שלא כמו בגלות בבל, נבואות התנ“ך לא הגבילו הפעם את משך הגלות. זו הביאה עמה סבל שלא יתואר ― למשך כמעט אלפיים שנים.

עובדה נוספת הייתה צריכה לעורר את תשומת לבה של ההנהגה הרוחנית. בתוך התופת הנורא של חורבן ירושלים ובית המקדש אבד נכס לאומי חשוב ביותר: כל רשימות היוחסין של שבטי ישראל עלו בלהבות. כעת ― גם אם היו בונים בית שלישי ― לא הייתה שום אפשרות לשקם את מוסד הכהונה, כנדרש לעבודת הקודש על פי התורה (על הנוהל המקובל לשיקום מעמד הכוהנים וחיוניותן של רשימות היוחסין ראה עזרא ב 62-61; נחמ‘ ז 65-61).

בנוסף לכך, לכל הטוען בימינו להיות "משיח" אין שום דרך להוכיח שהוא אכן “בֶּן־דָּוִד“.

 

תקופת יבנה: קובעים תחליפים

 

הרס המקדש, חורבן הארץ והרג המון רב מעם ישראל העמידו את הנהגת העם בפני דילמות קשות:

מצד אחד…

• אלוהים נתן לישראל תורת אמת שעל דבריה אין עוררין ― גם לא בשעת משבר;
• דרישות התורה מוכיחות לכל יהודי (ולמעשה לכל אדם) כי הוא חוטא ואינו מסוגל לעמוד באמות המידה של אלוהים לקדושה;
• התורה קובעת תגובה אחת ויחידה לנגע החטא: תהליך של חזרה בתשובה, שפיכת דמו של קורבן והקרבתו על המזבח ― ובעקבות כך כפרת החטא וקבלת סליחה עליו;
• התורה קובעת כי תהליך זה יתנהל אך ורק באוהל מועד, ומאוחר יותר בבית המקדש שבהר הבית בירושלים;
• התורה קובעת כי לתהליך זה נחוץ מוסד כהונה תקין.

 

מצד שני, אלוהים הרשה זה עתה…

• את אבדן בית המקדש;
• את אבדן התנאים לקיום עבודת הכוהנים כנדרש;
• …וכך חסם בפני עם ישראל את הדרך היחידה שנקבעה בתורה להשגת כפרת חטאים וסליחה.

 

במשך כל העת שבה התחבטו מנהיגי העם עם השאלה “למה כל זה קרה?“ המשיכה והתפתחה בקרבתם קהילת המאמינים בישוע המשיח. תורתם דווקא הציעה פתרונות לדילמות שהעסיקו את הרבנים:

• אין יותר צורך בקורבנות, כי“הַמָּשִׁיחַ מֵת לְכַפָּרַת חֲטָאִים, אַחַת וּלְתָמִיד, הַצַּדִּיק בְּעַד הָרְשָׁעִים, כְּדֵי לְקָרֵב אוֹתָנוּ אֶל הָאֱלֹהִים“ (פטר“א ג 18).
• אין יותר צורך בבית המקדש:“הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְכִי רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם?“ (קור“א ג 16).
• אין יותר צורך בכהונת צאצאי אהרון, כי הרי“הַמָּשִׁיחַ, בְּבוֹאוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת, עָבַר בְּמִשְׁכָּן גָּדוֹל וּמֻשְׁלָם יוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה יָדַיִם — כְּלוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לַבְּרִיאָה הַזֹּאת — וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִׂיג פְּדוּת עוֹלָמִים“ (עבר‘ ט 12-11).
• אין יותר צורך בכל המצוות הסמליות בברית סיני שהצביעו על המשיח. הוא הגשים אותן, ואלוהים“בְּאָמְרוֹ ‘בְּרִית חֲדָשָׁה‘ (בירמיהו לא 31) יִשֵּׁן אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמַה שֶּׁנוֹשָׁן וּמַזְקִין קָרוֹב לַחֲלֹף“ (עבר‘ ח 13).

 

הסברי המשיחיים לאסון שפקד את העם הנבחר נדחו על הסף. אף־על־פי שתולדות ישראל הוכיחו שחורבן הארץ והיציאה לגלות נובעים מנטישת דרך הצדק של אלוהים, ההנהגה הרוחנית בחרה להעמיק את אחיזתה במסורת הזקנים ― התורה שבעל־פה. במהרה נקבעו תחליפים למוסדות שאבדו:

• את מקום הקורבנות כאמצעי להשגת כפרה וסליחת חטאים תפסו התפילות, וזאת בהתבסס עלתהל‘ קיט 108, פסוק שאומר: “נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא, יהוה“ (נדבות פי = קורבנות הפה = תפילות); וכן הושע יד 3: “קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל יהוה; אִמְרוּ אֵלָיו: ‘כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ‘“ (הפסוק מתפרש כרשות להביא לאלוהים דברים = מילים = פְּרִי שפתיים ― במקום פָּרִים = קורבנות).
• את מקום בית המקדש בירושלים תפס “מקדש המעט“ ― בית הכנסת (בהתבסס עליחזקאל יא 16, אף־על־פי שפסוק זה אינו מדבר על מבנים, אלא מבטיח שאלוהים עצמו יהיה “לְמִקְדָּשׁ מְעַט“ לבני עמו שבגלות).
• את מקום מוסד הכהונה תפס מוסד הרבנות.

 

תשובת היהדות הרבנית לבעית החטא היא: “תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה“ (מסכת ראש השנה דף טז ע“ב איתא), וכביסוס לשלושת המרכיבים ניתן:

• תשובה:       “כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת,“ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, “וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ“ (יחז‘ יח 32).
• תפילה:       “וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ“ (הושע יד 3, ראה הסבר לעיל).
• צדקה:         “לָכֵן, הַמֶּלֶךְ, תִּיטַב עֲצָתִי בְּעֵינֶיךָ: פְּדֵה אֶת חֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה, וַעֲווֹנוֹתֶיךָ בַּחֲנִינַת עֲנִיִּים, כְּדֵי שֶׁתֶּאֱרַךְ שַׁלְוָתֶךָ“ (דני‘ ד 24 — תרגום).

המילים הללו נשמעות רוחניות למדי, אך עלינו לזכור שתפילה וחזרה בתשובה ללא הכרה אישית במכפר החטאים — ישוע המשיח — איננה נחשבת בעיני אלוהים (יוח‘ ח 19, 42, יד 7-6; מה“ש ד 12).

יתרה על כך, ישנו הבדל בפירוש של המילה “צדקה“ בין היהדות הרבנית לבין כתבי הקודש:

• כתבי הקודש מלמדים שצדקה היא עשייה על פי רצון אלוהים, הנובעת מאמונה מושיעה, קרי, מתוך הכרה אישית במושיע האמיתי — ישוע המשיח;
• היהדות הרבנית מפרשת “צדקה“ כעשייה למען אחרים, נתינה — וזאת כדי שמעשים טובים אלו יעמדו לזכות העושה ביום משפט אלוהים. בשפת העם בימינו יש למילה “צדקה“ משמעות אחת בלבד:“כסף“. “פְּדֵה אֶת חֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה“ משמע: “תרום סכום של כסף — ונסלחת!“

 

■         האם אלוהים אישר אי־פעם
את הפתרונות האלה?

 

לא! ― מאמצי החכמים בקביעת תחליפים ובהתאמת ה“תורה“ למציאות הכואבת החדשה הרחיקה אותם כל העת ממשיח ישראל האמיתי. כך נסללה הדרך לאסון הבא…

 

מרד בר כוכבא

 

בשנים 136-132 לספירה התרחש מרד נוסף נגד הרומאים. בתקופת המרד אף קבע רבי עקיבא ששמעון בר כוכבא, מנהיג המורדים, הוא המשיח. לאחר שהמרד דוכא, הארץ חרבה ומאות אלפי יהודים נהרגו, הבין רבי עקיבא שבר כוכבא אינו המשיח.

האם כעת הבינה ההנהגה הרוחנית כי טעתה וכי ישוע, שנולד בבית לחם אפרתה וגדל בנצרת, הוא אכן המשיח האמיתי? ― לא! (ולא רק זאת ― היא המשיכה להאדיר את רבי עקיבא אף־על־פי שהכריז על משיח שקר, והשפעתו על המשנה ועל היהדות הרבנית ניכרת עד ימינו).

 

תקופת המשנה והתלמוד

 

בשנת 220 לספירה, מחשש שמצוות התורה שבעל־פה יישכחו ועל מנת להבטיח הוראה אחידה לכל העם, רבי יהודה הנשיא ערך אותן לפי שישה נושאים המקיפים את כל תחומי החיים:

1. זרעים (נושאים חקלאיים);
2. מועד (שבתות, חגים וצומות);
3. נשים (ענייני משפחה, קידושין, גירושין וכו‘);
4. נזיקין (דיני ממונות ומשפט);
5. קודשים (ענייני מקדש וקורבנות);
6. טהרות (ענייני טהרה).

ששת הסדרים שערך רבי יהודה הנשיא נקראים ― משנה.

שישה סדרי המשנה לא היו סוף פסוק בכל הנוגע לביאורים ולהלכות שנוספו לתורה. במשך שלוש מאות השנים הבאות המשיכו זקני העם ותלמידיהם בגולה ובארץ ישראל (האמוראים) להגיב על הכתוב במשנה ולכתוב פרשנויות והלכות נוספות.

במאה השישית בערך נערכו הכתבים שהתווספו מאז חוברה המשנה. קובץ זה נקרא ― גמרא.

הגמרא שנכתבה על־ידי חכמי העם צורפה למשנה המקורית, ואוגדן הספרים הללו נקרא ― תלמוד. ישנו התלמוד הבבלי שבו המשנה שולבה עם הגמרא שנכתבה על־ידי חכמי הגולה. התלמוד הירושלמי, לעומתו, מכיל את הגמרא שנכתבה בארץ ישראל. התלמוד הבבלי עדיין משמש כספר הלימוד העיקרי בישיבות ובבתי מדרש.

חכמי העם שעסקו בכתיבת ההלכה כונו בתוארים הבאים: סבוראים (משנת 500 עד 590), גאונים (1050-590), ראשונים (1492-1050 / גירוש ספרד), אחרונים (1492 עד ימינו).

 

טענה קטלנית: “דברינו הם תורת אלוהים“

 

על פי מסורת הזקנים היהודית, התורה שבעל־פה ניתנה גם היא למשה במעמד הר סיני. לדעתם, בכל דור ודור מעניק אלוהים חכמה לזקני העם אשר מוסיפים פרשנויות וביאורים לתורה, יחד עם הלכות חדשות, שבעצם ניתנו כולם במעמד הר סיני אך מתגלים לנו רק עכשיו.

הרמב“ם (רבי משה בן מימון, 1204-1138) חיבר את י“ג עיקרי האמונה היהודית. בעיקר השמיני הוא קובע “שכל התורה שנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר: שהגיעה אלינו כולה מאת ה‘“ ― כולל “פירושה המקובל“, התורה שבעל־פה (מתוך "לקסיקון לתרבות ישראל"; www.lexicon.cet.ac.il ]אתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית[; ערך: שלושה עשר עיקרי האמונה של רמב“ם; העיקרון השמיני. ראה גם אנציקלופדיה יהודית “דעת“; www.daat.ac.il).

לתורה שבעל־פה ניתנת, אם כן, סמכות של “תורה מסיני“ ― של דבר אלוהים.

 

“צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם“

 

■         אילו התורה שבעל־פה הייתה עוסקת רק בנושאים שוליים, ניחא, אך לא כך הדבר. התורה שבעל־פה מנחה את עם ישראל בכל תחומי החיים. היא אף מציגה דרך להשגת צדקה וכפרה אשר שונה מזו שאלוהים קבע בתנ“ך. התורה שבעל־פה דוחה את ישוע כמשיח ישראל ומנדה כל יהודי שמאמין בו.

 

שאול השליח מציין עובדה זו באיגרת שכתב למאמינים ברומא (רומ‘ ט 30 – י 4):

30 …גּוֹיִם שֶׁלֹּא רָדְפוּ צְדָקָה הִשִׂיגוּ צְדָקָה, אֲבָל צְדָקָה שֶׁעַל יְסוֹד אֱמוּנָה. 31 יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת זֹאת, חָתְרוּ לְתוֹרָה שֶׁל צְדָקָה, אַךְ לְתוֹרָה זוֹ לֹא הִגִּיעוּ. 32 מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בִּקְשׁוּהָ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים. הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף, 33 כַּכָּתוּב: “הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל, וְהַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ…“

1 אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים — שֶׁיִּוָּשְׁעוּ. 2 אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִנְאָה לֵאלֹהִים, אֲבָל קִנְאָה שֶׁאֵין עִמָּהּ דַּעַת; 3  כִּי מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת צִדְקַת הָאֱלֹהִים וְנִסּוּ לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נִכְנְעוּ לַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים. 4 הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין.

מכיוון ש…

• המשיח הוא תכלית התורה (רומ‘ י 4);
• ורק אמונה בו כמושיע המכפר על חטאים מסוגלת להעניק חיי נצח (מה“ש ד 12; רומ‘ י 10-9);

…הרי שכל “תורה“ שמלמדת אדם כלשהו לדחות את ישוע…

• נוגדת את רצון אלוהים;
• היא “בשורה אחרת“ (ראה פירוש לגלטים א 7-6 בעמ‘ 38-31), דהיינו, בשורה שאין בכוחה להושיע;
• ואינה יכולה להיות בעלת סמכות עבור מאמין משיחי.

 

■         אף־על־פי שהיהדות הרבנית מתהדרת בפולחן דתי מרשים, בפרשנויות ובביאורים נפלאים, אין בה ישועה. דרך זו, הכופרת במשיחיותו של ישוע ובאלוהותו, אינה מצילה את ההולכים בה מדיראון עולם.

 

מהנקודה שבה סר עם ישראל מדבר אלוהים ואימץ את מסורת הזקנים, התורה שבעל־פה, הוא אימץ גם צביון דתי, פולחני ולאומי שדבר אלוהים מעולם לא דרש. מאז, אדיקותו הדתית של היהודי נמדדת לפי דבקותו בכתבי התורה שבעל־פה.

 

יהדות רבנית ― יהדות ההוֹוה

 

לאור זאת, היהדות היום אינה היהדות שנביאי התנ“ך הכירו וחיו בחיי היומיום, ולפיכך ראוי שתיקרא “יהדות רבנית“. מכיוון שכמעט כל היהודים מאמצים את דרך היהדות הרבנית, יוצא שהביטויים “יהדות“ ו“יהודי“ מתייחסים, אם לא צוין במפורש אחרת, לבני זרם זה.

יהודים המאמינים בישוע כמשיח ואדון מכפר חטאים נחשבים בעיני ההנהגה הדתית של עמנו לבני דת אחרת. למרות היותם בני ישראל, יראים את אלוהים, נאמנים לתורתו, מתפללים לישועת עם ישראל ומשרתים את עמם במסירות, הם נקראים בפי היהדות הרבנית בכינויי גנאי ― “מינים“, “משומדים“ וכד‘. בנוסף לכך, בכל יום חול נאמרת בבתי הכנסת תפילת שמונה עשרה, בה מבקשים המתפללים מאלוהים שלא תהיה תקווה לכופרים למיניהם. היהודים המשיחיים כלולים ברשימת הכופרים הללו.

 

יהדות העתיד

 

היהדות הרבנית, אשר כופרת במשיחיותו של ישוע, עתידה להשתנות. יום יבוא ואלוהים יפקח את עיני שארית ישראל, ואלה יזהו את הטעות בת אלפי השנים ויתוודו על חטאיהם:

זכריה יב 10:

וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר.

שארית ישראל עוד תקרא בחוצות ירושלים לעבר ישוע המשיח בלב מלא אמונה ותודה: “בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה!“ (תהל‘ קיח 26; מתי כא 9; לוקס יט 44-41). יש תקווה והיא תתגשם ― כל ישראל ייוושע (זכר‘ יג 9: “וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב; הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ. אָמַרְתִּי: ‘עַמִּי הוּא‘, וְהוּא יֹאמַר: ‘יהוה אֱלֹהָי‘.“ ― רומים יא 26: “וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ‘וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב, נְאֻם יהוה‘“).

 

קהילת ישוע המשיח

 

במהלך 2000 השנים האחרונות לא השתנה דבר בכל הנוגע ליחסה של היהדות הרבנית לישוע ולמאמיניו. מאבקו הרוחני של שאול השליח ― כפי שהוא מתבטא באיגרתו אל הקהילות בגלטיה ― הנו המאבק הרוחני של הקהילות המשיחיות גם היום.

גם המאמינים בישוע לא השתנו. אז והיום הם…

1. לומדים ומלמדים את כתבי הקודש (את התנ“ך והברית החדשה);
2. מתפללים לישועת ישראל;
3. מבשרים את בשורת הישועה לכל המעוניין לשמוע;
4. משרתים את עמם ואת מדינתם במסירות כדי שיהוו עדות טובה לישוע המשיח.

ג.   תשובות לשאלות נפוצות  

 

שאלה:  האם מצוות ברית משה נועדו להושיע את האדם ולכפר על חטאיו?

תשובה:  כתבי הקודש עונים על שאלה זו בבירור. מצוות ברית משה לא נועדו להושיע ולהסיר את קללת החטא מהאדם החוטא. מאז ומעולם ישועתו של אדם נבעה מתוך אמונה באלוהים כאדון ומושיע אישי מן החטא. הרי עוד לפני מתן תורה מסופר על מאמינים כמו נוח ואברהם שנחשבו לצדיקים בעיני אלוהים.

גם לאחר מתן התורה כל אדם נושע על סמך אמונתו באלוהים. זאת משמעות הפסוק “צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה“ (חבק‘ ב 4). המאמין באלוהים נדרש לקיים את המצוות כי כך ציוותה התורה. הוא קיים את המצוות כביטוי לאהבתו את אלוהים, אך לא במטרה להיוושע. הישועה מאז ומתמיד ניתנה כמתנת חסד מאלוהים על סמך אמונה בו כמכפר חטאים.

 

שאלה:  אם כן, מה תכליתן של מצוות ברית משה?

תשובה:  מצוות התורה נועדו ללמד את בני ישראל (ודרכם את שאר בני האדם)…

• על אודות אלוהים,
• על מהות החטא;
• על מהותם של טוהר וקדושה;
• על זהות המושיע ועל פועלו;
• על הצורך הנואש של כל אדם בכפרת החטאים שניתנת בקורבן המושיע.

מטרת מצוות התורה הייתה לחנך את בני ישראל ולשמרם, כך שיכירו ויקבלו את ישוע המשיח בבואו לכונן את הברית החדשה, כפי שהבטיח אלוהים בפי ירמיהו הנביא.

לפיכך, כפרת החטאים וישועתו של האדם הן פרי של אמונתו באלוהים שכיפר על חטאיו בהקרבת חייו הוא. קיום כל שאר המצוות הוא תוצר הלוואי של יראת אלוהים בחיי המאמין.

שאול השליח ומחבר האיגרת אל העברים מציינים באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמצוות ברית משה מהוות סמל, תבנית, צל של המשיח ופועלו (ישע‘ נג 6-5; גלט‘ ג 11-8, 25-23; קול‘ ב 23-16; עבר‘ ח 6-1, ט 26-23, י 4-1).

 

שאלה:  האם הברית החדשה שכונן ישוע המשיח במותו המכפר מחליפה את הברית שכרת אלוהים עם משה בסיני?

תשובה:  גם על שאלה זו כתבי הקודש עונים בבירור:

א.        ירמיהו לא 34-27;

ב.        עברים ז 13-11, ח 13-7;

ג.         גלטים ג 25-23;

ד.         שנייה לקורינתים ג 17-6.

במותו המכפר ישוע המשיח כונן את הברית החדשה. באותו מעמד הוא הביא לידי סיום את ברית משה שנועדה להכין את עם ישראל לברית החדשה עם המושיע.

 

שאלה:  האם מצוות כגון “אל תרצח“, “אל תנאף“, “אל תגנוב“ ואִתן כל שאר מצוות ברית משה איבדו את תוקפן מאז שהברית החדשה נכנסה לתוקף? האם למצוות אלו אין יותר מרות עלינו? האם בני האדם אינם מחויבים עוד לקיימן?

תשובה:  כשישוע כונן את הברית החדשה פג תוקפן של כל מצוות ברית משה. ישוע המשיח השלים אותן כשבא לחיות בעולם וכשקיים והגשים את תכליתן (מתי ה 18-17).

כל המצוות של ברית משה הן חלק מ“עסקת חבילה“. הסרה של מצווה אחת גוררת הסרה של כל שאר המצוות הכלולות באותה ברית. למצוות אלו אין יותר מרות עלינו או על כל אדם.

התנאי לישועה מאז ומתמיד היה והנו אמונה בישוע המשיח — אמונה באלוהים אשר בא לעולם בדמות אדם כדי להיות קורבן המכפר על חטאיהם של בני האדם (ישע‘ נג 6; רומ‘ י 10-9).

■         המאמין בישוע שומר באדיקות את המצוות המשקפות את תכונותיו הנצחיות של אלוהים.

זאת לא בגלל שהוא כפוף למרות האות הכתובה (מתי ה-ז; רומ‘ ז 6; קור“ב ג), אלא מתוך רצון לקיים את כוונת הכתוב. הוא מציית מתוך אהבה לאלוהים ומפני שרוח הקודש שוכן בו ומדריך אותו לפעול ולחיות כראוי לבן אלוהים (ראה יוחנן יד-טז: תפקיד רוח הקודש בגוף המאמין; ראה גם "תפקידו של רוח הקודש“ בעמ‘ 125-124).

הוא בוודאי לא שומר מצוות כדי לרכוש לעצמו כפרת חטאים, ישועה או כל דבר אחר מצד אלוהים. חלק מהמצוות שהיו כלולות בברית משה כלולות גם בברית החדשה שנכרתה בדם המשיח, וכמובן שהן מחייבות את תלמידי המשיח.

 

שאלה:  מנין למאמין בישוע לדעת מה אלוהים אוהב ואיך עליו לחיות?

תשובה:  את המידע הזה הוא מקבל מתוך קריאה ולימוד של כתבי הקודש — התנ“ך והברית החדשה. רוח הקודש עוזר למאמין להבין את הכתוב ואת הקשר בין הכתוב ליישום בחייו. ללא פעולת רוח הקודש באדם הנושע, לא יוכל האדם להפנים את הכתוב ולחיות באמונה על פיו (יוח‘ ג; קור“א ב 16-10).

 

שאלה:  האם המאמין בישוע רשאי לשמור מצוות שהתיישנו, כמו כשרות וכו‘ (הכוונה למצוות שהיוו סמל וצל למשיח ולפועלו)?

תשובה:  כן! — לכל אדם נתונה החירות לקיים מצוות אלה, כל עוד הוא יודע שאין כל חובה בשמירתן ושלא ירכוש דרכן כפרת חטאים. באותה מידה, אל לו לאדם הבוחר לשמור מצוות שכאלה למתוח ביקורת על אדם אחר שבוחר שלא לקיימן.

 

שאלה:  מה לגבי מצוות בתורה שאלוהים דרש לקיים “לעולם“?

על יום הכיפורים, למשל, נאמר: “כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ; חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם.“ראה דוגמאות נוספות כגון שמות יב 24 (פסח); שמות כח 43; דבר‘ יח 5 (כהונת אהרון); שמות לא 17-16 (שבת). מה צריך להיות יחסינו למצוות אלו?

תשובה:  מן הסתם, לא נשחט כבשים ושוורים כקורבנות בממלכת אלוהים הנצחית. משמע שלא נידרש לקיים או לחגוג את יום הכיפורים לעולמי עולמים. לאור זאת, המילה “עולם“ מתייחסת — לפחות במקרים אלו — לתקופה מסוימת, לעידן, לפרק הזמן שבו אותה ברית בתוקף. ראה גם שמות כא 6, שם כתוב על העבד הנרצע: “וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם“. מובן כי המשמעות של “לעולם“ כאן היא “עד סוף חייו“ ולא “לנצח“.

אלוהים קבע מצוות לעידן מסוים, ובסיום אותו עידן מצוות אלו אינן מחייבות אותנו, מרותן פגה.

 

…ועוד שאלה אחרונה, ספציפית לגבי הספר שלנו:

שאלה:  למה לי פירוש מפורט דווקא לאיגרת אל הגלטים?

תשובה:  האם חשבת שהשאלות שציינו מעסיקות את המאמינים בימינו בלבד? ממש לא! גם המאמינים בגלטיה התחבטו בהן, פחות מעשרים שנים לאחר שנולדה הקהילה המשיחית בחג השבועות.

כך נאלץ שאול השליח לספק תשובות, פתרונות והנחיות ברורות שמגדירות את…

• זהותו של המאמין המשיחי ― בין אם הוא ממוצא יהודי,
  בין אם לאו;
• יחסו של המאמין המשיחי לתורת המצוות ולמסורות בני אדם.

 

■         בקיצור ― האיגרת אל הגלטים נותנת תשובות לשאלות שיש לנו, כמאמינים בישוע המשיח, היום. היא אינה ביטוי של דעותיו האישיות של שאול השליח, אותן אפשר לפרש כפי שנוח לנו. האיגרת הזו היא דבר אלוהים, ולכן חשוב ביותר שנלמד אותה.