האגרת אל הגלטים פרק ה

גלטים פרק ה

חירות במשיח

■ “מדוע שלא נשמור את כל מצוות התורה וגם נשרת את המשיח? האם לא נהיה טובים כפליים?“

דבר אלוהים עונה על כך:

גלטים ה 12-1:

1 הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת, לָכֵן עִמְדוּ וְאַל תִּכָּנְעוּ שׁוּב לְעֹל הָעַבְדוּת. 2 אֲנִי, שָׁאוּל, אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאִם תִּמּוֹלוּ, לֹא יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ. 3 אֲנִי חוֹזֵר וּמֵעִיד בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִמּוֹל, כִּי חוֹבָה עָלָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל הַתּוֹרָה. 4 אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד. 5 וַאֲנַחְנוּ, בְּרוּחַ, עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה, מְיַחֲלִים לַתִּקְוָה, פְּרִי הַצְדָּקָתֵנוּ; 6 שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֵין חֲשִׁיבוּת לֹא לַמִּילָה וְלֹא לָעָרְלָה, אֶלָּא לָאֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה.

11 וַאֲנִי, אַחַי, אִם אֲנִי עֲדַיִן מַטִּיף בְּעַד הַמִּילָה, מַדּוּעַ זֶה מוֹסִיפִים לִרְדֹף אוֹתִי? אִלּוּ הִטַּפְתִּי כָּךְ, הָיָה מִתְבַּטֵּל מִכְשׁוֹל הַצְּלָב. 12 מִי יִתֵּן וְיִכָּרְתוּ הַמַּתְעִים אֶתְכֶם!

עד כאן שאול השליח הרבה להשתמש בדוגמאות מן החיים ומהתנ“ך כדי להוכיח לגלטים שחזרה למרותן של מצוות התורה ― וזאת לאחר שישוע כונן ברית חדשה ― כמוה כחזרה לעבדות.

■ מי הוא העבד שיעדיף עול עבדות על פני חירות?

להזכירנו, אלה היו הדוגמאות העיקריות:

האומנת

בפרק ג השליח הסביר שמצוות התורה היו כאומנת שלימדה והכינה אותנו לקראת המשיח. לאחר שהמשיח בא, איננו נמצאים יותר תחת מרות האומנת.

האפוטרופוס

בפרק ד למדנו שעד לביאת המשיח שימשה התורה כאפוטרופוס האחראי על קטין. אך עם הופעתו של המשיח המובטח הגיעה עת הבגרות. אנחנו כבר איננו תחת סמכות האפוטרופוס. אנו מכירים באופן אישי את ישוע ואיננו עוד תחת מרות הסמל והצל של העיקר ― של המשיח.

בן האמה ובן החופשייה

פרק ד מציג משל נוסף: הגר ושרה. כמו שישמעאל, בן הבשר, לא נשאר תחת קורת גג אחת עם יצחק, בן ההבטחה, כך אין מקום למרותן של מצוות התורה שאין להן עוד תוקף, יחד עם הברית החדשה שישוע כונן במותו.

לאחר ששאול הסביר לקוראיו כי אינם עוד “ילדי הגר“, אלא “ילדי שרה“ ― בני ההבטחה ― הוא ממשיך עתה להפציר בהם לחיות כראוי לבני ההבטחה וליהנות בפועל מהחירות שישועתם מעניקה:

פס' 1 “הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת.“

■ איך מתבטאת החירות במשיח?

א. ביחסי קִרבה ביני לבין אלוהים

אני בן לאלוהים (פרק ד 6-1). אמונתי בישוע כאדון ומושיע מזעם אלוהים על החוטאים נבחנה בעיני הבורא ונמצאה אמיתית וכנה. אלוהים בחן את לבי, ומכוח ידיעתו את האמת הוא קיבל את תחינתי ובקשתי לסליחה ולישועה. מרגע זה אלוהים רואה אותי כבנו, ומעמד זה אינו יכול להתבטל (רומ‘ ח 39-12).
בהיותי בן לאלוהים, רוח הקודש שוכן בי ומעניק לי את כל הכלים הנחוצים כדי שאוכל לשרת אותו בטוהר ובקדושה (יוח‘ יד-טז; קור“א ג 17-16; קור"ב ו 18-14; אפס‘ א 14-13).
כבן לאלוהים ניצלתי מחרונו ומובטחים לי חיים בנוכחותו בממלכתו הנצחית. שם אשרת אותו לעולמי עולמים (תסל“א ה; התג‘ כא-כב).
בהיותי בן לאלוהים יש לי גישה ישירה לכס החסד כדי לקבל רחמים ועזרה בעת הצורך (עבר‘ ד 16).

כל הזכויות הללו הן סיבות נפלאות שלא לאבד את שלומנו ושמחתנו הפנימיים בכל עת ובכל מצב.

ב. בביטול פעולות סמליות שדרשו מאמץ ואמצעים רבים

“הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרוֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם“ (אפס‘ ב 15).

כאשר ברית משה הייתה בתוקף, הייתה זו חובתנו כיהודים למלא את כל מצוות התורה. נדרשנו להיות נבדלים מיתר העמים ואף להיראות שונים על מנת להיות עם סגולה המעיד על אלוהים לעיני הגויים. השוני בחיינו כלל:

לבוש שונה ― איסור שעטנז;
איסור לגלח פיאות ולהעלות תער על הפנים;
הגבלות מזון ― כשרות;
הקפדה על חוקי טהרה חיצוניים;
ברית מילה;
עבודת הקורבנות במשכן / בבית המקדש;
מועדים וחגים שדרשו עלייה לרגל לבית המקדש בירושלים והעלאת קורבנות.

מילוי מצוות התורה דרש חלק נכבד מחיינו (כגון עליות לרגל), כל זאת כחובה המוטלת עלינו כדי להראות ברבים ולהוכיח את שייכותנו לאלוהים, לבריתות התורה ולעם ישראל.

כריתתה של הברית החדשה בדמו של ישוע המשיח השלימה את כל המצוות שהיו צל וסמל למשיח ולפועלו. מרותן של מצוות התורה פגה (ג 25-23). לאור זאת, כל בני הברית החדשה משוחררים מהמשימות ומהמצוות שהושלמו על־ידי מותו של ישוע המשיח. כעת הם פנויים למלא את רצון אלוהים במסגרת גוף המשיח, הקהילה, וזאת ללא עול של מצוות שהתיישנו או מסורות של בני אדם.

■ מה עלול להגביל את החירות במשיח?

עיסוקים מיותרים

“עִמְדוּ וְאַל תִּכָּנְעוּ שׁוּב לְעוֹל הָעַבְדוּת.“ — זוהי אזהרה למאמינים המתרה בהם כי חירותם במשיח עומדת בסכנה. ― מה מסכן אותה?

מורי השקר ניסו להחזיר את המאמינים בגלטיה לשעבוד לעול המצוות שחלף זמנן וכך לגזול מהם את ההתמקדות, הזמן והחירות שניתנו להם כדי למלא את רצון אלוהים.

אילו הגלטים היו נכנעים לבשורה המעוותת, הם היו…

נמנעים מכל קשר עם הגויים הבלתי נושעים בסביבתם, הזקוקים
נואשות לבשורת הישועה;
מתנתקים מהתחברות עם גויים נושעים המשרתים את האדון ישוע בטוהר ובקדושה;
מבלים את זמנם בעיסוקים מיותרים הנוגדים את רצון אלוהים.

חייהם היו בוודאי מתמלאים בעשייה דתית, אך מתרוקנים מנוכחות אלוהים ומברכתו.

דוגמאות:

א. שמירת כשרות: למאמין בישוע אין חובה כזו.

מצד אחד, מאמין שחי בין יהודים דתיים רשאי לשמור כשרות, וזאת למען עדותו בפני הבלתי מאמינים שסובבים אותו (רומ‘ יד; קור“א ח-י).

מצד שני, אם מאמין בישוע מעמיד את עצמו תחת מרותן של מצוות הכשרות, הריהו מגביל את האפשרות להתחבר עם מאמינים שאינם שומרים כשרות או לבשר בין גויים אשר אינם יודעים מהי כשרות ולהתחבר אתם. מאמין במצב זה הופך את עצמו למוגבל בשירות אלוהים ― הוא איננו כלי שמוכן לשרת את אלוהים בכל מקום ומצב. לכן, אכול כשר בעת הצורך, אך אל תעמיד את שמירת המצוות האלה כתנאי לישועה או כסימן לרוחניות העולה על זו של מי שאינו שומר כשרות!

ב. להימנע מנסיעה בשבת: למאמין בישוע אין חובה כזו.

מצד אחד, מאמין שחי בין יהודים דתיים רשאי לבחור להימנע מנסיעה בשבת, וזאת למען עדותו בפני הבלתי מאמינים שסובבים אותו.

מצד שני, אם המגבלה הזו מונעת ממנו להתאסף עם שאר המאמינים דווקא ביום המיועד להתחברות זו, הוא הופך למוגבל בשירות אלוהים ומונע מעצמו “מזון רוחני“ שנחוץ לגדילתו.

כך גם לגבי הדלקת אש בשבת ומצוות או מנהגים מסורתיים רבים אחרים.

החירות במשיח ― הגדרה

לאור הנאמר נוכל עתה להגדיר את החירות במשיח ישוע:

א. אני נושע משעבוד לחטא ולמוות;

ב. רק ישוע עומד במרכז חיי ואין שום עול אשר מונע ממני לעשות את רצון אלוהים המלא;

ג. אני רשאי לשמור מצוות מסוימות כחלק מעדותי בקרב אנשים שלא מאמינים בישוע, וזאת בשני תנאים:

אינני חושב שיש להן תוקף ומרות על חיי;
שמירתן אינה מהווה מכשול לשירותי עבור ישוע המשיח.

לא לחינם ציטט יוחנן השליח את דברי ישוע: “אִם תַּעַמְדוּ בִּדְבָרִי, תַּלְמִידַי אַתֶּם בֶּאֱמֶת; וְתֵדְעוּ אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תְּשַׁחְרֵר אֶתְכֶם“ (יוח‘ ח 32-31). חירות רוחנית נובעת מתוך ידיעת האמת ― ידיעת המשיח.

פס' 2 “אֲנִי, שָׁאוּל, אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאִם תִּמּוֹלוּ, לֹא יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ.“ — השליח מבהיר לגלטים, ולנו, את חומרת החזרה למרותן של מצוות התורה לאחר שהן הושלמו במותו מכפר החטאים של המשיח ישוע. הוא פונה לאנשים אשר מצד אחד בוחרים לחיות בכפוף למרותן של מצוות התורה שפג תוקפן ומצד שני טוענים להיות תלמידי ישוע (ראה הרחבה בפירוש לפסוק 3 בהמשך).

פס' 4-3 “אֲנִי חוֹזֵר וּמֵעִיד בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִמּוֹל, כִּי חוֹבָה עָלָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל הַתּוֹרָה. אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם (דליטש: נִגְזַרְתֶּם) מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד.“ — אלה הן מילים קשות!

■ מה זאת אומרת, “נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד“?

זאת לא אומרת “לאבד את הישועה“

…וישנן שתי אפשרויות לפירוש:

מקרה א:

ניתוק זמני ― מאמין שאכן נולד מחדש אינו יכול לאבד את הישועה שהעניק לו אלוהים בחסדו ובריבונותו (יוח' י 29-28; רומים ח 39-12; אפס‘ א 4). במידה שאדם נושע סוטה מדרך האמת ונופל בלימודי השקר המתעים של מורי השקר, הוא עתיד לסבול ולחוות חיים נטולי ברכה, אך לא יאבד את ישועתו. אלוהים בחסדו הגדול יכול להחזירו לדרך הישרה.

מקרה ב:

ניתוק לצמיתות ― “נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד“ (תרגום דליטש: “נִגְזַרְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, אַתֶּם הַמִּצְטַדְּקִים בַּתּוֹרָה, אֲבַדְתֶּם מִן הֶחָסֶד“). מילים אלה גם מתארות אדם שהתחבר לזמן־מה עם מאמינים, אך הוא בעצמו לא נושע מעולם. אדם שכזה, הבוחר ללכת בדרך הסוטה מן האמת, עתיד לקצור את פרי החלטתו. במקום להתקרב אל האמת, וכך אל המשיח, הוא בוחר ללכת בכיוון ההפוך ומתרחק מהמשיח ומחסדו. אדם שכזה אינו מאבד את הישועה מכיוון שמעולם לא נושע ― אין אפשרות לאבד את מה שאף פעם לא היה לך (יוח“א ב 19).

“נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד“, זאת אומרת “לא מימשתם מתנה“

כבנים נושעים לאלוהים יש לנו גישה אליו ולכל אשר לו. אלוהים מעניק לילדיו הנאמנים את כל הנחוץ להם כדי למלא את רצונו בחייהם ובעולם (תהל‘ לז 5-4; אפס‘ א 9-7; פיל‘ ד 19; קול‘ ב 3). אין אנו רוכשים יכולות אלו או מקבלים אותן כדבר שמגיע לנו. הכול ניתן לנו בזכות חסדו של המשיח בלבד. יכולות וכלים אלו עומדים לרשותנו דרך פעולת רוח הקודש בתוכנו, אך בתנאי שנחיה על פי רצון אלוהים.

“נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד“, זאת אומרת “חזרתם לאחור“

אני “נשמט מן החסד“, כלומר מחמיץ אותו ואת הברכות הכרוכות בהליכה באמת, כאשר אני חוזר לדרך שבה אני פועל בניגוד לרצון אלוהים ובכוח הבשר שלי. קיום מצוות שישוע כבר השלים אינו רצוי לאלוהים כשהוא נעשה מתוך שכנוע שמדובר בחובה. ההולך בדרך זו מוכיח שלא הבין את תכלית מותו של ישוע המשיח. אדם שכזה בעצם מזלזל בחסד אלוהים.

חיים תחת מרות מצוות שהתיישנו גוזלים זמן ומשאבים אשר יכולים וצריכים להיות מושקעים בעשיית רצונו של אלוהים. עדותנו נפגמת ומהווה מכשול לאחרים. לכן, מאמין שפועל בדרך זו מתוך אמונה שמרוּת המצוות עדיין חלה עליו, אינו יכול לצפות למלוא ברכת מושיעו. הוא בעצם נוטל על כתפיו את מלוא העומס ללא עזרתו המלאה של אלוהים.

זאת הסיבה ששאול השליח פונה כעת לאלה מבין הגלטים שמלו את עצמם כדי להשיג יתרון בעיני אלוהים או בני אדם. להם הוא אומר: “לֹא יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ!“

פס' 3 “אֲנִי חוֹזֵר וּמֵעִיד בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִמּוֹל, כִּי חוֹבָה עָלָיו לִשְׁמוֹר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.“ — שאול מעולם לא אסר על אף יהודי או גוי מאמין להימול. הוא בעצמו מל את טימותיאוס (מה“ש טז 3).

כאן הוא מלמד שאם המילה נעשית כדי להצטדק לפני אלוהים ומתוך כניעה למרות התורה, הרי שמוטל על הנימול למלא גם את כל שאר המצוות.

השליח אינו מציג עיקרון חדש לאוזן היהודית. מילה שאינה באה יחד עם מילה שבלב, אינה רצויה לאלוהים. הרי לא מילת הבשר מושיעה אלא זו של הלב, ואותה רק אלוהים יכול לבצע (דבר‘ י 16, ל 6; ירמ‘ ד 4; יחז‘ יא 20-17, יח 31, לו 26).

“בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֵין חֲשִׁיבוּת לֹא לַמִּילָה וְלֹא לָעָרְלָה“

פס' 6-5 לעומת אלו אשר מתאמצים לשווא למלא אחר מצוות שפג זמנן, שאול השליח מעמיד את עצמו בין אלו שחיים על פי הדרכת רוח אלוהים: “וַאֲנַחְנוּ, בְּרוּחַ, עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה, מְיַחֲלִים לַתִּקְוָה, פְּרִי הַצְדָּקָתֵנוּ; שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֵין חֲשִׁיבוּת לֹא לַמִּילָה וְלֹא לָעָרְלָה, אֶלָּא לָאֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה.“

“אֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה.“ — חיים רוחניים מתבטאים באהבת אלוהים ואדם. האוהב את אלוהים לומד את דברו ומציית להוראותיו ― וזאת לא על מנת לרכוש ישועה או טובת הנאה אישית.

“וַאֲנַחְנוּ, בְּרוּחַ…“ — המאמין החי על פי הדרכת רוח אלוהים הנו אדם אשר ניתן לראות בחייו ובהתנהגותו את חסדו של המשיח. אדם רוחני הרי מבקש את שליטת רוח אלוהים בחייו. כשאנו אכן נשלטים על־ידי רוח הקודש ולא מפריעים לפעולתו בגלל האנוכיות ורצונות הבשר, הוא משתמש בנו ככלים שמביאים כבוד ותפארת לאלוהים. יתר על כן, רוחניות אמיתית מתבטאת במתן יחס לזולת הדומה ליחס שישוע נותן לנו.

“אֲנַחְנוּ … מְיַחֲלִים לַתִּקְוָה.“ — תקוותו של המאמין היא לחיות במלכות אלוהים בגוף חדש ― גוף מושלם כמו זה של המשיח ― שיאפשר לו לחיות למען אלוהים ללא חטא (ראה רומ‘ ה 11-1; אפס‘ ד 17 עד סוף הספר; עבר‘ יא 1).

"פְּרִי הַצְדָּקָתֵנוּ" (לפי דליטש: "אֲנַחְנוּ בָּרוּחַ נְיַחֵל מִתּוֹךְ הָאֱמוּנָה לְתִקְוַת הַצְּדָקָה"). — התקווה שבבוא היום נעמוד "מוצדקים" לפני אבינו שבשמים נובעת מאמונתנו בישוע המשיח ― אמונה מושיעה ― והיא אינה מבוססת על קיום מושלם של כל המצוות (ברא' טו 6; חבק' ב 4). לכן רומ' ה 17 מתאר אותה כ"מַּתְּנַת הַצְּדָקָה".

“בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֵין חֲשִׁיבוּת לֹא לַמִּילָה וְלֹא לָעָרְלָה.“ — שאול שוב מדגיש שהישועה אינה מבדילה בין יהודי לגוי. בשניהם שוכן רוח הקודש והוא מנחה את שניהם באותה מידה. לשניהם תכלית זהה: לחיות בקדושה ובטוהר ולהעיד על ישועתם אשר מוצעת באמצעות ישוע לכל אדם ― ליהודי בראשונה וגם לגוי (רומ‘ א 17-16; קור“ב ה; גלט‘ ג 29-26).

הרקע הלאומי של אדם אינו משחק תפקיד בישועתו. מה שקובע זו אמונתו בישוע כאדון ומושיע מן החטא (יוח' יד 6; מה"ש ד 12; רומ' י 10-9).

■ שים לב!

בפסוקים 6-5 שאול מזכיר שלושה יסודות: אמונה, תקווה, אהבה:

“הֻצְדַּקְנוּ עַל־סְמַךְ אֱמוּנָה“(רומ‘ ה 1);
אנו חיים כעת “בְּצִפִּיָּה לְמִמּוּשׁ הַתִּקְוָה הַמְבֹרָכָה וּלְהוֹפָעַת הֲדַר אֱלֹהֵינוּ הַגָּדוֹל וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ“(טיט‘ ב 13);
ואנו מצווים לאהוב, “כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא; וְכָל מִי שֶׁאוֹהֵב נוֹלַד מֵאֱלֹהִים וְיוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים“(יוח“א ד 7).

שלוש אלה אמורים לאפיין את המאמינים בישוע המשיח — לא רק בגלטיה בתקופת השליחים, אלא גם בכל קהילותינו היום. לכן שאול קובע במקום אחר: “כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן — אַהֲבָה“ (קור“א יג 13; ראה גם קול‘ א 5-4; תסל“א א 3).

מְרוּצַתְכֶם הָיְתָה טוֹבָה!

פס' 11-7 השליח קורא לגלטים לסור מן הטעות ולחזור לדרך החיים ― להליכה
עם ישוע:

7 מְרוּצַתְכֶם הָיְתָה טוֹבָה; מִי הֵנִיא אֶתְכֶם מִלְּצַיֵּת לָאֱמֶת? 8 פִּתּוּי זֶה אֵינוֹ מֵאֵת הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם.9 מְעַט שְׂאוֹר מַחֲמִיץ אֶת כָּל הַבָּצֵק. 10 אֲנִי בּוֹטֵחַ בָּאֲדוֹן בְּנוֹגֵעַ אֲלֵיכֶם שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל לִבְּכֶם שׁוּם מַחֲשָׁבָה זָרָה. וּמִי שֶׁעוֹכֵר אֶתְכֶם יִשָׂא אֶת עֲווֹנוֹ, יִהְיֶה הָאִישׁ מִי שֶׁיִּהְיֶה. 11 וַאֲנִי, אַחַי, אִם אֲנִי עֲדַיִן מַטִּיף בְּעַד הַמִּילָה, מַדּוּעַ זֶה מוֹסִיפִים לִרְדוֹף אוֹתִי? אִלּוּ הִטַּפְתִּי כָּךְ, הָיָה מִתְבַּטֵּל מִכְשׁוֹל הַצְּלָב.

“מְרוּצַתְכֶם הָיְתָה טוֹבָה.“ — כאשר שאול ביקר לראשונה באזור גלטיה ולימד על אודות הברית החדשה שישוע כונן במותו, הגלטים צייתו לאמת ואימצו אותה באהבה.

אלוהים לא היה אדיש לחריצותם הרוחנית. באותות ובגבורות שנעשו בקרבם, הוא אישר כי המסר שבפי שאול ושאר המאמינים אכן אמת, וגם הרעיף עליהם ברכות רבות (פרק ג).

“מְרוּצַתְכֶם…“ — שאול מתאר את חיי המאמין כמרוץ בשירות אלוהים. אין זה מספיק להתחיל את המרוץ היטב, כי הרי “זר הניצחון“ ניתן רק למסיים (קור“א ט 27-24; גלט‘ ב 2; פיל‘ ג 13; טימ“ב ד 7). ― “גלטים יקרים, הלכתם בדרך האמת וטעמתם מכל ברכותיה! מי הסיט אתכם לסור ממנה?“

■ מיהו מקור הפיתוי?

פס' 8 “פִּתּוּי זֶה אֵינוֹ מֵאֵת הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם.“ — יש כאן רמז לעובדה שכל אדם ירא אלוהים מכיר מתוך ניסיון: השטן אינו שבע רצון בראותו את ילדי אלוהים מתאמצים לשרת את מושיעם בטוהר ובקדושה. לכן הוא לא ישב בחוסר מעש (פטר“א ה 8). בכל מקום שבו מאמצים את דרך ישוע, יפעל השטן ויזרע ספקות, שקרים, פירוד וריב כדי להפסיק את שירות האור. הוא המפתה על מנת להכשיל, ולא האלוהים “הקורא אתכם“ (יעקב א 13).

שאול מעולם לא לימד את אנשי גלטיה תורת שקר. הלימוד השקרי שהפיל אותם בפח היה זה של מורי השקר שפעלו בחכמת השטן ולא בחכמת אלוהים. הימצאות מורי השקר בין הגלטים והתבססותם בקהילותיהם היה הפיתוי שבו הם נכשלו (פרק א). אילו היו נצמדים לאמת האלוהים, היו יכולים לזהות מיד את מורי השקר ולסלקם.

מורי שקר אינם מופיעים עם שלט על המצח שמזהה אותם כרשעים. כל מאמין נדרש לבדוק ולהשוות כל תורה והוראה לכתוב בדבר אלוהים. זו הדרך היחידה לדעת אם הדובר אכן מונחה על־ידי רוח הקודש או על־ידי השטן. כך עשו יהודי בֵּרֵאָה כאשר שאול לימד בבית הכנסת בעירם (מה“ש יז 11).

בערו את חמץ החטא!

פס' 9 “מְעַט שְׂאוֹר מַחֲמִיץ אֶת כָּל הַבָּצֵק.“ — זוהי אזהרה למאמינים שלא לאמץ אף פסיק קטן מתורתם של מורי השקר (קור"א ה 6). ישוע הזהיר את תלמידיו באותו אופן מתורת השקר של הפרושים (מתי טז 12-11, כג). כמו ישוע, גם שאול הבין עד כמה לימוד שקרי הוא מסוכן לילדי אלוהים:

כשמזהים טעות בלימודים בקהילה, יש לתקנה.
כשמתברר כי מלמדים תורה שגויה זו בכוונה תחילה ובזדון, יש לעקור מתוך הקהילה את הטעות יחד עם אלה שמלמדים אותה. במקרים כאלה יש לפעול על פי הכתוב בבשורת מתי יח 20-15.

המשל של שאול ברור: כמות השמרים שאנחנו מוסיפים לבצק היא קטנה מאוד ביחס לכמות הקמח ולשאר המרכיבים ― ובכל זאת, השמרים משפיעים על הבצק כולו וגורמים לו לתפוח. באותו אופן תשפיע תורת שקר “קטנה“ אם אנחנו מרשים לה להתקיים בקהילה.

“מְעַט שְׂאוֹר…“ — קיום מצוות שאינן בתוקף מתוך אמונה שכך חובה לעשות ― זהו חטא! ולחטא אין מקום בחיי המאמין בישוע, ואין לו מקום בבית אלוהים. יש להתוודות עליו ולהסיר אותו. אם לא נעשה כך, החטא יתפשט ויזהם את כל אשר בא במגע עמו.

על המאמין בישוע להבין היטב שעם מותו של המשיח נוסדה הברית החדשה. ישועתו של אדם נקבעת עתה על פי אמונתו בישוע כאדונו ומושיעו מחטא, ללא שום תוספת כלשהי כתנאי לישועה (ירמ‘ לא 34-31; רומ‘ י 10-9; קור“א יא 25; קור“ב ג; אפס‘ ב 10-1).

מדוע החריפות הזו?

אילו המאמינים בגלטיה היו נשארים ממוקדים בישוע ושומרים מצוות “כתוספת קוסמטית“, שאול לא היה טורח לכתוב את האיגרת. אך בפועל אנחנו רואים את השליח מבקר את מורי השקר בחריפות רבה ואף מביע את תקוותו “שייכרתו“ (פסוק 12: “מִי יִתֵּן וְיִכָּרְתוּ הַמַּתְעִים אֶתְכֶם!“). למה החריפות הזאת? ― מכיוון שהמתעים הרחיקו את הגלטים מהישועה! תורתם של מורי השקר לא הכילה חיים. שאול מכנה אותה “בשורה אחרת“ (א 6) ― והיא מובילה לאבדון.

מורי השקר לימדו שיש לעשות “עוד משהו“ על מנת להיוושע. מכאן, מותו של ישוע המשיח לדעתם לא היה מספיק לישועת האדם. גישה זו מזלזלת באלוהים ובחסדו וגם שוללת את אלוהותו של ישוע.

■ “בשורה אחרת“ זו אינה מראה את הדרך לישועה.

היא אינה יכולה להושיע חסרי ישועה,
את הנושעים שנוהים אחריה היא תוביל לטעות.

פס' 10 “אֲנִי בּוֹטֵחַ בָּאֲדוֹן בְּנוֹגֵעַ אֲלֵיכֶם.“ — שאול מביע את ביטחונו שהסטייה הקיימת בקהילות גלטיה תבוא על תיקונה. הוא יודע שאלוהים ישלים את פעולתו באלה שבחר מקדם. אותו ביטחון נשמע גם מתוך האיגרת אל הפיליפים א 6: “בָּזאת בָּטוּחַ אֲנִי, שֶׁהַמַּתְחִיל בָּכֶם אֶת הַפְּעֻלָּה הַטּוֹבָה הַשְׁלֵם יַשְׁלִים אוֹתָהּ עַד יוֹם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.“

“מִי שֶׁעוֹכֵר אֶתְכֶם יִשָׂא אֶת עֲווֹנוֹ.“ — אלוהים אינו נשאר אדיש כלפי אנשים שמנסים להכשיל את ילדיו. כל אחד עתיד לעמוד למשפט לפני הבורא ולתת דין וחשבון על כל מעשיו. אויבי אלוהים יישפטו לריחוק נצחי ממנו ולדיראון עולם (דני‘ יב; לוקס יז 2-1; התג‘ כ 15-11).

מכשול הצלב

פס' 11 “וַאֲנִי, אַחַי, אִם אֲנִי עֲדַיִן מַטִּיף בְּעַד הַמִּילָה, מַדּוּעַ זֶה מוֹסִיפִים לִרְדוֹף אוֹתִי? אִלּוּ הִטַּפְתִּי כָּךְ, הָיָה מִתְבַּטֵּל מִכְשׁוֹל הַצְּלָב.“ — המשפט הזה עוזר לנו להבין מדוע חלק מהמאמינים “קפצו על המציאה“ של שמירת מצוות. מורי השקר הבטיחו להם:

ישועה ― כי הרי “האמינו בישוע“,
מעמד של “מאמינים סוג א“ ― כי הרי הוסיפו על אמונתם את מעלת קיום מצוות התורה,
את האפשרות להיפטר ממכשול הצלב ― כי הרי הדגש בעדותם האישית ובבשורתם הוסט עתה מהמשיח הצלוב (והוא אלוהים שבא לעולם בגוף אדם) אל המצוות.

שאול כתב לקורינתים: “אֲנַחְנוּ מַכְרִיזִים מָשִׁיחַ צָלוּב, אֶבֶן נֶגֶף לַיְּהוּדִים וְסִכְלוּת בְּעֵינֵי הַיְּוָנִים“(קור“א א 23). עם “בשורה“ שאינה כוללת את אלוהים הבן שנצלב בעבור חטאותינו נוכל להיות מקובלים הן אצל היהודים והן אצל הגויים.

“…מַדּוּעַ זֶה מוֹסִיפִים לִרְדוֹף אוֹתִי?“ — בגלל ששאול השליח לימד שתורת המצוות מילאה את תפקידה והתיישנה, הוא נרדף ונודה על־ידי בני עמו הבלתי מאמינים. עתה הוא החל להירדף גם במסגרת קהילת המשיח, כתוצאה מהרעל הרוחני שמורי השקר הפיצו נגדו ונגד משנתו.

אילו שאול היה שותק או מאמץ את הלימוד השקרי, הוא היה מתקבל בכל מקום. אך הוא העדיף להיות מקובל אצל אלוהים, להכריז את בשורת הישועה כפי שאלוהים נתן אותה ולסבול מידי בני אדם (טימ“ב ג 12). הוא ידע כי אין דבר חשוב יותר בחיים מלמצוא חן בעיני אלוהים.

“אִם אֲנִי עֲדַיִן מַטִּיף בְּעַד הַמִּילָה…“ — בסמוך לכתיבת האיגרת אל הגלטים שאול מל את טימותיאוס (מה“ש טז 3). ייתכן מאוד שמורי השקר הפיצו בעקבות כך שמועה ששאול פועל בדיוק כמוהם ומסכים עם תורתם. אך השליח מל את טימותיאוס מתוך בחירה ונוחות ולא מתוך חובה וכניעה למרותן של מצוות שפג תוקפן. הרי את טיטוס הוא לא מל (ראה הסבר מפורט יותר תחת הכותרת “ברית מילה למאמינים ― מתי כן … ומתי לא“ בפירוש לפרק ב, פסוק 5).

עתה הוא שואל: “אם אני אכן מחזיק באותה דעה כמו מורי השקר, מדוע אני ממשיך להירדף על אמונתי?“

צלבו של ישוע הנו מכשול. מי שמסתיר את הצלב יהיה אולי מקובל בין אנשים, אבל לא אצל אלוהים.

■ שים לב!

באומרי שאסור לנו להסתיר את צלב ישוע, אין כוונתי שמוטל על המאמין לענוד תליון עם צלב על צווארו. ― הכוונה ל…

חיים של ציות לכתבי הקודש;
סירוב להתכחש לאמונתי בישוע כאדון ומושיע, גם במחיר של רדיפה.

“נשיאת צלב ישוע“ מתבטאת במילוי רצון אלוהים עבורי באמונה, בכניעה ובאהבה.

תגובה חריפה לחטא חמור

פס' 12 “מִי יִתֵּן וְיִכָּרְתוּ הַמַּתְעִים אֶתְכֶם!“ — באיגרת לגלטים שאול מרבה להזכיר (באופן יחסי) את העונש הראוי למורי השקר ואת תקוותו לגבי אחריתם (א 9). שתי עובדות גרמו לו להתבטא בצורה כה חריפה:

לנגד עיניו עמד ההרס שגרמו מורים אלה. הוא ראה במו עיניו איך אנשים נוטשים את האמת ומאמצים את השקר. שאול ראה איך בשורת ישוע המשיח ― הבשורה שמדריכה אל החיים ― הוחלפה במילים חסרות תוכן, ב“בשורה“ שאין ביכולתה להושיע.
ישוע המשיח הקריב את חייו כדי להושיע אותנו, אבל תורות השקר הפכו את הקורבן שהקריב למעשה זול שאינו מספיק לישועת אדם.

מורי השקר העבירו מאמינים משיחיים ממצב של ברכה לקללה, והבלתי נושעים שהאמינו לבשורתם הודרכו בדרך לאבדון. מול נזק בקנה מידה שכזה, שאול לא יכול להישאר אדיש. “מִי יִתֵּן וְיִכָּרְתוּ (ימותו) הַמַּתְעִים אֶתְכֶם“, זו אמירה חריפה ביותר, אך היא מבטאת את כאבו של השליח ואת דאגתו לקהילת אלוהים ולנפשות המאמינים בגלטיה.

קיים פירוש נוסף למילים “יִכָּרְתוּ הַמַּתְעִים אֶתְכֶם“. על פיו, הן מבטאות את שאיפת השליח שהמאמינים הגלטים יסלקו את המתעים מקרבם דרך התהליך המפורט בבשורת מתי יח 20-15.

■ מדוע לאורך כל האיגרת אין הזמנה למורי השקר לחזור בתשובה?

ובכן, לאחר שאנשים אלה הכריזו על עצמם כמאמינים בישוע, הם שהו בתוך קהילות משיחיות שונות. אין ספק שנחשפו לאמת, אך בחרו לדחות אותה.

■ אדם שדוחה את מלוא האמת שאלוהים פורשׂ לפניו מסכן את עצמו. הוא דוחה הזדמנות לחזור בתשובה ולקבל סליחה על חטאיו ― ואין לדעת אם הזדמנות זו תנתן לו שוב (עבר‘ ו 8-4).

הלוואי שאנחנו, המאמינים היום, נגלה מידה דומה של אכפתיות וערנות בכל הנוגע לשמירה על טוהר הבשורה וחיי החסידות. אזהרתו של שאול לטימותיאוס תקפה גם עבורנו היום:

טימ“ב ג 14-12:

“וְאָמְנָם כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ. אַךְ אֲנָשִׁים רָעִים וּמַדִּיחִים יַגְבִּירוּ רָעָתָם, יַתְעוּ וְיֻתְעוּ. אֲבָל אַתָּה עֲמוֹד בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לָמַדְתָּ וַאֲשֶׁר מְצָאתָם נְכוֹנִים.“

סיכום ביניים ― לא מגבילים את החירות שבמשיח!

א. שאול השליח בא עם מסר ברור ותקיף. מצוות התורה הושלמו בכפרתו של ישוע. לכן, מי שמגביל את עצמו בגלל אותן מצוות הריהו מגביל את שירותו לאלוהים. חירות בישוע משמעה להיות פנוי לשירות אלוהים
ללא כל עול זר.

ב. כשאתה פועל שלא על פי רצון אלוהים, תוכל להישען על כוחך ויכולתך בלבד. כשאתה חי על פי הדרכת אלוהים, רוח הקודש יעניק לך את גבורתו וחכמתו. חיים שכאלה ― חיי חירות ― הם חיים מלאי כוח. הם מתנהלים בחסד אלוהים, מכבדים אותו ומניבים פרי מבורך.

ג. כמו בתקופת שאול כן גם היום, מאמינים בישוע הנאמנים לבשורת האמת (“הנושאים את צלב ישוע“) אינם מקובלים ולעתים אף לא יהיו רצויים בחברה.

הבה נקפיד להתפלל, ללמוד מן הכתובים ולבקש את עזרת אלוהים על מנת שלא נתכחש לישוע. כאשר נתבגר באמונה נכיר את המשיח ישוע טוב יותר. נלמד כי דחייה, רדיפה ונידוי שבאים בעקבות נאמנותנו לישוע ― עם כל הכאב שכרוך בהם ― אלה בעצם כבוד למאמין, כי הרי “כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ.“

לְחֵרוּת נִקְרֵאתֶם

גלטים ה 15-13:

13 אַחַי, לְחֵרוּת נִקְרֵאתֶם, רַק שֶׁלֹּא תְּהֵא הַחֵרוּת אֶמְצָעִי בִּידֵי הַבָּשָׂר, אֶלָּא שָׁרְתוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה. 14 הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד — “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.“ 15 אַךְ אִם אַתֶּם נוֹשְׁכִים וְטוֹרְפִים זֶה אֶת זֶה, כִּי אָז תִּשָּׁמְדוּ אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ.

פס' 13 שאול השליח מסביר לגלטים כי הם חופשיים במשיח.

אוי ואבוי! נסו לדמיין מה עלול להתרחש אם נאמר לילד כי הוא חופשי. מיד מזכירים לו את הגבולות אשר רק בהם הוא רשאי להיות “חופשי“. מדוע? ― כי בדרך כלל הילד מבין את החירות כאישור לעשות ככל העולה על רוחו, ואם לא תציבו לו גבולות, הוא עלול לפגוע בעצמו ובסובבים אותו.

במהלך חיי למדתי שבהבנה של “חירות“ אין הבדל גדול בין ילדים למבוגרים. עבור הרוב, המושג “חופש“ מתאר מצב שבו אני יכול לספק את כל המאוויים האנוכיים שלי, ואינני נדרש להתחשב באינטרסים של אנשים אחרים. שאול מכיר את ההבנה המוטעית הזו, ולכן מוסיף:

“…רַק שֶׁלּא תְּהֵא הַחֵרוּת אֶמְצָעִי בִּידֵי הַבָּשָׂר.“ — כלומר, היזהרו שלא תפרשו את החירות שהמשיח נתן לכם כאישור לחתור למטרות לא טהורות.

■ אם כן, מהי הדרך הנכונה ליישום החירות שישוע נתן לנו?

לשרת ― אבל באהבה

פס' 14-13 “שָׁרְתוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה.“ — “גלטים יקרים, אתם כל כך חפצים להיות ‘עבדים‘ למצוות תורה שתוקפן פג, מדוע שלא תפנו את כל מאמציכם לכיוון חיובי? היו עבדים איש לרעהו באהבה, כי הרי ‘הָאַהֲבָה הִיא קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָהּ‘ (רומ‘ יג 10).“ חירות במשיח ישוע, אם כן, באה לידי ביטוי בשירות לזולת ובאהבה (יוח‘ יג 35-34; קור“א יג; יוח“א ד 11).

“בְּאַהֲבָה.“ — מדוע השליח לא סיים את המשפט אחרי “רעהו“? מדוע הוסיף את המילה “באהבה“, ומדוע הדגיש אותה עוד באמרו, “הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד — ‘וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ‘“ (ויק' יט 18)? מכיוון ששירות לזולת ללא אהבה אינו שירות, אלא עבודה במטרה לקבל תשלום, הערכה או תגמול אחר. שירות מסוג זה יהיה זמני (כל עוד יש בו רווח אישי כלשהו), הוא מתבצע בכוחו של הבשר, אין בו סיפוק מלא, אין בו ברכה מאלוהים, ובסופו תהיה אכזבה. שירות פסול שכזה קיבלו הגלטים ממורי השקר.

באיגרת הראשונה לקורינתים שאול מקדיש פרק שלם להגדרת המילה “אהבה“: “הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵׂא; הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה“ (קור“א יג 5-4 ― שים לב שאלה הם רק חלק ממאפייני האהבה).

פס' 14 “הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד…“ — מכיוון שאהבה אמיתית היא כזו שמעמידה את טובת הזולת במקום ראשון, הרי שבמקום שבו היא שולטת אין צורך בחוקי הרתעה להסדרת חיי החברה (ויק‘ יט 18; מתי ז 12, יט 19, כב 40-39).

“וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.“ — מי הוא רעי? האם הכוונה לשכן, לקרוב משפחה, לאדם אהוב? ― לא בהכרח. לאור משל השומרוני הטוב (לוקס י 37-25) אנו למדים כי “רעי“ הוא גם הנזקק שנמצא בקרבתי ― כל נזקק, גם אם הוא אינו בן עמי.

■ כיצד משיגים את האהבה הזו אשר מבטלת את השאיפה לגמול אישי, מעמידה את טובת רעי לפני טובתי, ובקיומה מתמלאת כל התורה?

יש רק דרך אחת להימלא באהבה כזו:

“…כִּי אַהֲבַת אֱלֹהִים הוּצְקָה לְתוֹךְ לִבֵּנוּ עַל־יְדֵי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ“ (רומ‘ ה 5);
“פְּרִי הָרוּחַ הוּא אַהֲבָה“ (גלט‘ ה 22).

מקורה ברוח הקודש. היא אינה תוצרת עצמית שלי. מהרגע שאלוהים מחליט כי אמונתי בישוע כנה באמת, הוא משכין בי את רוחו. אני מקבל ממנו טבע חדש ומתנות שהרוח מעניק. פעולת רוח הקודש בי תישא פרי ― את “פרי הרוח“ ― והמאפיין הראשון של פרי הרוח הוא אהבה.

מדובר באהבת אלוהים, באותה אהבה שהניעה את אלוהים האב להקריב את בנו כקורבן עבורי: “כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם“ (יוח‘ ג 16). רק האהבה שאלוהים מעניק, היא זו שתאפשר לנו לשרת באופן עקבי בהקרבה וללא מניעים אנוכיים.

מסקנות:

מי שרוצה לחיות חיי חירות עבור המשיח זקוק להדרכת רוח הקודש.
חירות במשיח מתבטאת בשירות הדדי המוּנע מתוך אהבת אלוהים שבלבנו.

פס' 15 “אַךְ אִם אַתֶּם נוֹשְׁכִים וְטוֹרְפִים זֶה אֶת זֶה, כִּי אָז תִּשָּׁמְדוּ אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ.“ — זהו תיאור המצב בקהילות גלטיה, נכון לזמן כתיבת האיגרת.

חוסר אהבה ופגיעה איש ברעהו הם פועל יוצא של מעשי הבשר. מהרגע שבו הסירו הגלטים את עיניהם מישוע המשיח, אבדה שמחת ישועתם. מרגע הפנייה לדרך אחרת הם החלו לטעום את המחיר של התרחקות מחסדו, מעורבותו וכוחו של אלוהים בחייהם. במקום לפעול איש למען רעהו באהבה, מתוך אמונה שהאדון ישוע מספק לילדיו את כל צורכיהם, הם כעת פועלים למען עצמם במחיר של פגיעה איש ברעהו.

תחת השפעתם של מורי השקר הידרדרו המאמינים למצב עגום: שנאה, קנאה ומריבות הפכו למנת חלקם. העדות שהיו אמורים לשאת עבור ישוע הייתה בשפל המדרגה (יעקב ד 10-1).

בפסוקים 16 ואילך שאול מסביר להם מהו המרכיב החסר בחייהם. מגמתו לרפא את הנמק הרוחני שפשה בקרבם.

ההליכה “ברוח“

גלטים ה 18-16:

16 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם; הִתְהַלְּכוּ בְּדֶרֶךְ הָרוּחַ וְלא תְּמַלְּאוּ אֶת תַּאֲווֹת הַבָּשָׂר; 17 כִּי הַבָּשָׂר מִתְאַוֶּה לְמַה שֶּׁבְּנִגּוּד לָרוּחַ, וְהָרוּחַ מִתְנַגֶּדֶת לַבָּשָׂר; שְׁנֵיהֶם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה וְלָכֵן אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁבִּרְצוֹנְכֶם. 18 אֲבָל אִם הָרוּחַ מַנְהִיגָה אֶתְכֶם, אֲזַי אֵינְכֶם כְּפוּפִים לַתּוֹרָה.

■ “הִתְהַלְּכוּ בְּדֶרֶךְ הָרוּחַ.“ ― למה הכוונה?

פס' 17-16 למאמינים באפסוס כתב שאול השליח באותו נושא: “אַל תִּשְׁתַּכְּרוּ מִיַּיִן, שֶׁכֵּן זֶה מֵבִיא לִידֵי פְּרִיצוּת, אֶלָּא הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ וְהַשְׁמִיעוּ בֵּינֵיכֶם תְּהִלּוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת רוּחָנִיּוֹת. שִׁירוּ וְזַמְּרוּ לַאדֹנָי בִּלְבַבְכֶם, וּבְכָל עֵת הוֹדוּ עַל הַכֹּל לֵאלֹהִים אָבִינוּ בְּשֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ“ (אפס‘ ה 20-18). כאן ניתנת ההוראה “הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ“. — למה הכוונה? הרי רוח הקודש שוכן במלואו בגוף המאמין מרגע ישועתו (קור“א ג 16; אפס‘ א 14-13).

הכוונה בשני הקטעים היא שהמאמין כולו נתון להדרכת רוח אלוהים — והדרכת רוח אלוהים תמידתהיה בהתאם לכתוב בכתבי הקודש. — הכוונה לאורח חיים המעניק עליונות בלעדית להדרכת אלוהים על פני דעתנו האישית (משלי ג 8-5).

הבה נתבונן במספר מרכיבים של ההימלאות ברוח הקודש וחיים על פי רוח אלוהים:

הליכה בקדושה ― כתבי הקודש מבהירים באופן ברור אילו תכונות אמורות לאפיין את ילדי אלוהים. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מחויבים לחיי קדושה וטוהר הראויים לאזרחי שמים (ראה הדרשה של ישוע על ההר — מתי ה-ז; אפס‘ ד 17 עד סוף פרק ו; טימ“א ד 6 עד סוף פרק ו).

הליכה לפי רצון אלוהים ― עם זאת, אנו לעתים נדרשים להחליט או לעשות דברים שאינם כתובים או מתוארים בפרוטרוט בכתבי הקודש. במצבים שכאלו עלינו להשתמש בכלים נוספים שאלוהים סיפק לנו כדי לדעת את רצונו:

א. תפילה;

ב. קריאה שיטתית ועקבית בדבר אלוהים, כך שנלמד את עקרונותיו ונפעל על פיהם;

ג. התייעצות עם מאמינים בוגרים (משלי יא 14).

כשאנו מפקידים את חיינו בידי אלוהים אנו זוכים (בעזרת רוח הקודש) להבנה, לכוח, לביטחון, לאמונה ולאומץ כדי לחיות כרצונו.

הליכה בביטחון ― כשרוח הקודש מנחה אותנו, אנו גם זוכים לחסד עצום נוסף: היכולת לראות את המציאות דרך עיניו של אלוהים. להלן מספר דוגמאות:

א. סכסוך משפחתי, משבר נישואים או סכסוך בין אחים באמונה

בעיות וקשיים מן הסוג הזה אינם פוסחים על המאמינים בישוע. כמו כולם, גם אנחנו נוטים לפתור אותם בדרך הכוח ובהסתמך על חכמתנו וטוּבנו. והנה אלוהים מנחה אותנו לגשת למשברים בדרך שונה:

כאשר אנו מונחים על־ידי רוח הקודש, אנו יכולים לשטוח את בעיותינו, דאגותינו וסבלנו לפני האדון. הוא נותן לנו את הכוח לסלוח ולוותר, אך גם את החכמה להבין היכן שגינו ואת חובתנו להתנצל ולהתוודות על חטאינו. כשאנו מאמצים את דרכיו של רוח הקודש בפתרון משברים בחיינו האישיים והמשפחתיים, אנו מגלים שהגענו לשלווה ולשלום בדרך ראויה שמבטיחה יחסים טובים לטווח ארוך.

הליכתנו בדרך הרוח מפארת את שם המשיח והופכת אותנו לעדיו הנאמנים (מתי יח 20-15; קור"ב ה 20; אפס‘ ד 17 ואילך).

ב. מה הסיכוי למצוא עבודה במקום מוכה אבטלה?

הסיכוי “בעיני הבשר“: אני בוחן את הסיכויים יחסית ליכולתי האישית, מחפש הצעות עבודה בעיתון ובלשכת העבודה, מתייעץ עם חברים, שולח קורות חיים לכל מיני מקומות עבודה אפשריים. כשכל הכלים הללו מכזיבים, הלב מתמלא בחוסר ביטחון ובייאוש.

הסיכוי “בעיני הרוח“: אני פועל בכל הדרכים שהזכרתי לעיל, אך כנושע יש לי כלי נוסף שהוא עליון ועדיף על כל השאר. אני בוטח באלוהים, כי הוא הבטיח לספק את כל מחסורי. אני מאמין ובוטח שהוא ייתן את הפתרון הנכון בזמן הנכון. אני מתפלל שיכוון אותי לפנות לגורמים הנכונים ולנהל את חיפושיי על פי רצונו. תוך כדי תפילה אני כבר מודה לו על מקום העבודה שאני מאמין שהוא יספק לי בעת הראויה לפניו (תהל‘ לז 5-4; מתי ו 34-25; יוח“א ג 22, ה 15-14).

אני מודע לכל הנתונים הארציים (שיכולים להיות עגומים ביותר), אך משווה את גודל הבעיה לגדולתו של אלוהים ולהבטחותיו.

כילדו של אלוהים אני נתון בתהליך עיצוב בידי הבורא. הקשיים בחיי לפעמים נועדו לבגר אותי מבחינה רוחנית, לגרום לי להישען על חסד אלוהים ולהתנסות בכוחו ובהשגחתו ברמות ובתחומים שלא ידעתי קודם (ראה לדוגמה דהי“ב טז: המלך אסא; דהי“ב כ: המלך יהושפט).

אלוהים אף מספק לי משפחה רוחנית — הקהילה — העומדת לצדי בעת מחסור וקושי.

ג. שנים־עשר המרגלים (במד‘ יג-יד)

עשרה מרגלים תיארו את מה שראו בארץ המובטחת והסיקו מסקנות לאחר השוואת המציאות ליכולתם האישית. הם המליצו לעם לחזור למצרים.
יהושע בן נון וכלב בן יפונה ראו גם הם את אותה המציאות, אך בחנו אותה לאור מה שידעו על אלוהים ועל הבטחותיו. הם קבעו כי ניתן לכבוש את הארץ, מכיוון שראו את המציאות דרך עיניו של אלוהים.

בכוח אמונתם באלוהים המשיכו השניים ללכת במדבר לאורך כל ארבעים השנים. בסופו של דבר ביטחונם בהבטחתו של אלוהים התממש. הם נכנסו לארץ כנען בזמן שכל שאר המרגלים מתו במדבר (ראה הגדרת האמונה באיגרת אל העברים יא 1).

ד. דויד וגוליית

כל חיילי שאול המלך ברחו. הם חשו נחותים ופחדו, מפני שהשוו את כוחם לכוחו של גוליית.
דויד, לעומתם, יצא לקראתו וניצח. הוא הקשיב טוב לדברי הלעג של גוליית והבין שהלז מוצא את עצמו נלחם נגד אלוהים.

דויד בחן את הסיכויים על פי היחס שבין כוחו של גוליית לבין כוחו של אלוהים:

שמואל־א יז 47-45:

45 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: “אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יהוה צְבָאוֹת, אֱלוֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. 46 הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יהוה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ, וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל, 47 וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יהוה, כִּי לַיהוה הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.“

ה. צבא ארם ואלישע (מל“ב פרק ו)

בזמן שצבא האויב הקיף את ביתו, אלישע הנביא היה רגוע. בעיני רוחו הוא ראה את כל צבא אלוהים מקיף את צבא האויב. מתוך הידיעה שאלוהים אתו הוא פעל ― וניצל:

מלכים־ב ו 17-16:

וַיֹּאמֶר [אלישע אל נערו]: “אַל תִּירָא, כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם.“ וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר: “יהוה, פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה.“ וַיִּפְקַח יהוה אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא, וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע.

"אֲבָל אִם הָרוּחַ מַנְהִיגָה אֶתְכֶם…" — הגלטים עמדו לפני בחירה קשה: לחזור ולהיות כפופים למרות התורה ו"למלא את תאוות הבשר" (פס' 16) או להתקדם אל החירות בישוע ולהיות "מונהגים על־ידי רוח הקודש" (פס' 18)?

מנקודת מבט אנושית, בחירה בישוע משמעה: סבל במישור החברתי, נידוי, החרמה, הליכה נגד תכתיבי הרגשות.

לעומת זאת…

מי שיבחן את הבחירה בישוע על סמך הכתוב בתנ“ך,
ומי שיבקש מאלוהים בתפילה להדריך אותו להחליט נכון,

…אדם שכזה, בסופו של דבר, ימסור את חייו לישוע. מנקודה זו ואילך הוא יחווה את הגנתו של אלוהים שמסוגל להדוף כל ניסיון לפגוע בילדיו (נחום א 7; תהל‘ לז 5-4; משלי ב 7; יוח“א ה 15-14).

סיכום ביניים ― חירות, שירות ורוח הקודש:

א. החירות במשיח מתבטאת בחיים ללא כניעה למרותן של מצוות שהתיישנו וללא תלות במסורות אדם. בו בזמן היא כוללת משימה גדולה מן החיים: ציות לכל דבר אלוהים באמונה ואהבה.

■ מסקנה: חיי חירות במשיח אפשריים אך ורק בהדרכת רוח הקודש ובכוחו.

ב. החיים על פי הרוח מנוגדים לחיים על פי הבשר:

חיים בבשר, הם חיים ללא ביטחון אמיתי באלוהים. הכול נמדד על פי יכולת האדם ולא על פי יכולתו האין סופית של אלוהים. חיים שכאלה מובילים להפסד, לפחד ולכישלון.
חיים ברוח, הם חיים שמנוהלים על סמך אמונה באלוהים ובריבונותו, וראיית כל דבר מנקודת ראותו של אלוהים. למשל, הסיכויים להתגבר על קשיים נבחנים יחסית לכוח אלוהים ולא לכוחו של האדם. אנו בוטחים באלוהים, מכירים אותו באופן אישי ומאפשרים לו להכתיב לנו את מהלך חיינו. אלה הם חיים מלאים שמחה וברכה ללא פחד.

■ חיים רוחניים הם, למעשה, חיים על־טבעיים.

לאור הסיכומים הללו, כל אחד יכול לבחון באיזו מידה הוא חי חיי חירות במשיח, ובאיזו מידה מנוהלים חייו על־ידי רוח הקודש.

מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר

כעת שאול מפרט את מה שיאפיין את הגלטים, במידה וימשיכו ללכת בדרך “הבשר“, כלומר ינהלו חיים המנוגדים לרצון אלוהים ואינם מודרכים על־ידי רוחו. אבחנתו של השליח נכונה לא רק לגביהם, היא מאפיינת כל קבוצת אנשים שדוחה את ישוע המשיח כמושיע אישי ובלעדי.

גלטים ה 21-19:

19 מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר גְּלוּיִים וְאֵלֶּה הֵם: נִאוּף וּזְנוּת, טֻמְאָה, זִמָּה, 20 עֲבוֹדַת אֱלִילִים, כִּשּׁוּף, שִׂנְאָה, מָדוֹן, צָרוּת עַיִן, כַּעַס, מְרִיבָה, מַחֲלוֹקוֹת, כִּתּוֹת, 21 קִנְאָה, שִׁכְרוּת, הוֹלְלוּת וְכַדּוֹמֶה. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם מֵרֹאשׁ מַה שֶּׁכְּבָר אָמַרְתִּי: עוֹשֵׂי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.

■ להזכירנו…

פרק ה פסוק 18: “…אֲבָל אִם הָרוּחַ מַנְהִיגָה אֶתְכֶם, אֲזַי אֵינְכֶם כְּפוּפִים לַתּוֹרָה.“

משמע, אם רוח אלוהים שוכן בי והוא המשפיע על הוויתי, מחשבותיי, כוחי ורצוני, הרי שלא ארצח, לא אחמוד, לא אגנוב וכך הלאה. אני פועל בקדושה, לא בגלל שהתורה אוסרת טומאה, אלא בגלל שעל־ידי שכינת רוח הקודש בי אני מתקדש ודומה יותר ויותר לישוע. כנושע המפקיד את חייו בידי אדונו אני מוּנע על־ידי רצון האלוהים ולא על־ידי מניעי הבשר (רומ‘ ז 6; קור“ב ג).

המאבק

מכיוון שטרם קיבלתי את גופי המושלם, ה“בשר“ — טבעי הישן — פועל בי ומניע אותי נגד רצון הרוח. המאבק הזה יימשך עד שאגאל מגופי הארצי (רומ‘ ז 25-14; קור“א טו 58-50).

רוח הקודש השוכן בי אמנם מעניק לי את הכוח לדכא את דחף הבשר, אך לעתים אני נכשל. כשזה קורה…

רוח אלוהים מעורר בי נקיפות מצפון וחרטה ומדריך אותי
להתוודות על חטאי (יוח' יד 25-16, טו 27-26, טז 15-5);
אני מקבל בחסד אלוהים את סליחתו על בסיס קורבנו של
ישוע המשיח (יוח"א א 9);
לבסוף, אני משתדל בכל מאודי שלא לשוב וליפול באותו
החטא (רומ' ו; פטר"ב ב 22; יהו' 25-17).

כאדם נושע, אהבת אלוהים ושלומו הממלאים את חיי תופסים יותר ויותר את המקום של הרע וגורמים לכך שאופיו ותכונותיו של המשיח ייבנו בי.

■ אין זה קורה בגלל טובי, אלא בחסדו של אלוהים ולכבודו.

שאול השליח מלמד:

אם צִדקתי תתבסס על חסדו המושיע של אלוהים, כי אז רוח אלוהים ישכון בי וייתן לי את הכוח להתמודד נגד מאוויי הבשר (קור“א י 13);
אם אנסה להגיע לשלמות על־ידי קיום ללא דופי של מצוות התורה, אכשל. “בשרי“ יפיל אותי. כשאנסה לקיים את מצוות אלוהים בכוח הבשר, מה שיתגלה בחיי יהיה “פרי הבשר“ — כמפורט לעיל — ולא פרי הרוח.

פס' 19 “מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר“ — הוא כינוי ליכולתנו ללא מעורבות אלוהים, כמנותקים מחסדו. הוא מבטא כניעה לדרך פעולה או מחשבה שנוגדת את אופיו ואת תכונותיו של אלוהים. מי ששקוע ב“מעשי הבשר“ הולך בעקבות אויבו של אלוהים ― השטן.

לצערנו, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, חוטאים בחטאים המפורטים בפסוקים
21-19, וזה נכון גם אם הם מתבצעים במישור המחשבות בלבד. אנו חשופים ללחץ החטא כל עוד אנו חיים בגוף שנפגע על־ידי החטא ומושפע ממנו. בעתיד, כאשר נשתנה ונקבל את גופנו המושלם, נהיה פטורים לחלוטין מהחטא ותוצאותיו (קור"א טו 58-35).

“מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר גְּלוּיִים.“ — החטא אינו ניתן להסתרה. אם נצליח להסתיר אותו היום, הוא יתגלה מחר. אלוהים רואה את חטאינו מיד, וגם הסובבים אותנו יראו את תוצאות החטא במוקדם או במאוחר. אדם שרוח הקודש אינו שוכן בו, עתיד להוכיח זאת בדרך זו או אחרת.

“וְאֵלֶּה הֵם:“

(הגדרות שמופיעות באות נטוייה הובאו ממילון “בבילון“.)

נִאוּף וּזְנוּת:(ביוונית Porneia) ממילה זו נגזרה המילה “פורנוגרפיה“. היא מורה על כל פעילות מינית הסוטה מדרך אלוהים: מין מחוץ לנישואים על כל סוגיו, יחסי מין הומוסקסואליים, מין בין אנשים לחיות, גילוי עריות ומין תמורת תשלום.

ניאוף: (ז‘) בגידה, קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואים, אי נאמנות, זנות, נאפופים, יחסי מין אסורים.

זנות: (נ‘) פריצות, יצאנות, זימה, זנונים, ניאוף, נאפופים, הפקר, הוללות, חילול.

טֻמְאָה:המילה מתארת סטייה מקדושה במובן הרחב ― במחשבה, בדיבור או במעש (אפס‘ ה 5-3).

טמא: (ת‘) מזוהם, מלוכלך, מטונף, מוכתם, מגואל, מחולל, מושחת, חסר טהרה; אסור לאכילה.

זִמָּה:מימוש גס וגלוי של הסטיות שצוינו לעיל (רומ‘ יג 13; קור“ב יב 21).

זימה: (נ‘) תאוותנות, חשק, נאפופים, הוללות; תחבולה, מחשבת רשע, התנכלות.

פס' 20 עֲבוֹדַת אֱלִילִים:השתחוויה לאלילים מתוך אמונה דתית. עבודת אלילים בתקופה הנדונה כללה זנות, ניאוף וזימה לשם פולחן.

כל עבודה רוחנית שאיננה על פי ההגדרות המדויקות של אלוהים בכתבי הקודש, היא בעצם עבודת אלילים.

לדוגמה: בתקופתו של אליהו הנביא, רובו המוחלט של עם ישראל סטה מדרך האמת. אלוהים אמר לאליהו שרק 7000 מכלל בני עמו “לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל“ (מל“א יט 18). ייתכן שלא כל עם ישראל כרע לבעל באופן פיזי, אך סטייתם מן האמת וערבובה עם תורות זרות היו שווי ערך לעבודת אלילים.

כִּשּׁוּף:(ביוונית Pharmakeia) ממקור זה נגזרות המילים pharmaceutics ― רוקחות; pharmacy ― בית מרקחת.

עבודת האלילים היוונית כללה שימוש בסמים שנרקחו כדי להביא את המשתחווה למצב של טרנס. כל צורות האקסטזה הרי נחשבו לביטוי של רוחניות גבוהה וקרבה לדרגת האלילים.

אנחנו רואים את אותן התופעות בעבודת האלילים בימינו. כבר בספר ההתגלות נאמר כי בני האדם לא ילמדו מניסיון העבר. ברגל גסה ידחו את חסד אלוהים ויעדיפו לחזור ולעשות את אותם הדברים שהביאו חורבן על אבותיהם לאורך כל ההיסטוריה האנושית (התג‘ ט 21, יח 23).

כישוף: (ז‘) לחש, קללה, אוב, דיבוק, קסם, להטוט, נס, הקסמה, מקסם, משיכה, הונאה, שקר, תרמית, נוכלות.

שִׂנְאָה:(ביוונית Echthrai)

(נ‘) אויבות, תיעוב, סלידה, עוינות, חוסר אהבה, חוסר אהדה, איבה, שטנה, טינה, משטמה.

מָדוֹן:(ביוונית Eris)

(ז‘) חיכוך, ויכוח, עימות, סכסוך, מריבה, ריב, קטטה, תגרה, מכות, מאבק, קרב, מלחמה.

צָרוּת עַיִן:(ביוונית Zelos) קנאה, אי רצון לראות בטובת אחרים.

כַּעַס:(ביוונית Thumos) רוגז, קצף, חימה, התמרמרות קשה על מישהו.

מְרִיבָה:(ביוונית Eritheia) ריב, קטטה, מחלוקת.

מַחֲלוֹקוֹת:(ביוונית Dichostasia) אחיזה עיקשת בדעות שמעוררות פירוד בין האחים. מקור המחלוקות הוא בגאווה האישית ובסירוב להיכנע לסמכות או לאמת של דבר אלוהים.

מחלוקת: (נ‘) חילוקי דעות, פלוגתא, ויכוח, עימות, פילוג, פיצול, פולמוס, מאבק, מריבה, התנגדות.

כִּתּוֹת:(ביוונית Hairesis) התפצלות לקבוצות, תוצר המחלוקות והמריבות; כפירה.

פס' 21 קִנְאָה:(ביוונית Phtonos) אי נחת עד כדי ייסורי נפש מהצלחת הזולת, יצר תחרות שלילי.

שִׁכְרוּת:(ביוונית Methe) להיטוּת יתרה אחרי שתיית משקאות חריפים, עד כדי בלבול חושים ואובדן הדעה הצלולה.
הוֹלְלוּת:(ביוונית Komos) שובבות, תעלולים, פריצות, פריקת כל רסן ומוסר, הפקרות.

כל התכונות הללו ביחד או לחוד, בכוחן להפר ולהרוס אחדות ולהביא צער, כאב ואובדן. הן מאפיינות אדם הממוקד בעצמו, אינו מתחשב בזולת וברוב המקרים אף פועל נגדו. אין בהן שמץ של אהבה, ולכן הן פרי גלוי של הבשר הנתון להשפעת החטא והשטן.

תכונות אלו הן מתכון בטוח להרס אישי, להרס התא המשפחתי והחברה בכלל.

“עוֹשֵׂי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה לא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.“ — מי שדוחה את צדקת אלוהים, הניתנת בחסד אלוהים על סמך אמונה בישוע המשיח, ימצא את עצמו משועבד לתכונות ששאול מגדיר כ“מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר“. מי שדוחה את ישוע, הריהו דוחה את רוח הקודש, שרק בעזרתו ניתן להתמודד עם מעשי הבשר.

במילים אחרות, אפילו הטוב ביותר שהאדם עושה בכוחו שלו, מוביל להרס ושמד בני מינו. את זאת ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב.

■ והחשוב מכול:

מי שמנסה לפלס את דרכו אל תוך מלכות האלוהים בכוחו הוא ― בכוח הבשר ― ייכשל. חיי הנצח במלכותו הם מתנת חסד שאלוהים מעניק על סמך אמונה בישוע המשיח בלבד (יוח‘ יד 6; מה“ש ד 12 ; רומ' י 10-9).

פְּרִי הָרוּחַ

גלטים ה 26-22:

22 לְעֻמַּת זֹאת, פְּרִי הָרוּחַ הוּא אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, 23 עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי — עַל מִדּוֹת כָּאֵלֶּה אֵין תּוֹרָה חָלָה. 24 הָאֲנָשִׁים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ צָלְבוּ אֶת בְּשָׂרָם עִם תְּשׁוּקוֹתָיו וְתַאֲווֹתָיו.

25 אִם חַיֵּינוּ מִן הָרוּחַ, הָבָה גַּם נִתְהַלֵּךְ עַל־פִּי הָרוּחַ. 26 אַל נָא נִהְיֶה שׁוֹאֲפֵי כְּבוֹד שָׁוְא, הַמִּתְגָּרִים וּמְקַנְּאִים אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.

פס' 23-22 השליח מלמד כי שכינת רוח אלוהים במאמין אינה דבר מופשט, אלא מעשי ומוחשי ביותר. רוח הקודש מעניק לכל מאמין תכונות אופי מושלמות. שאול מונה אותן כ…

“אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אוֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי.“

כל אלה אינם כישרונות ולא מקצועות. הם המסגרת אשר דרכה אנו פועלים עבור המשיח. תשע תכונות אופי אלו צריכות לאפיין את הנושעים בחסד אלוהים, את אלה שרוח אלוהים שוכן בהם.

■ הישועה אינה עניין תיאורטי. היא חייבת להתבטא בפועל בחייו
של כל מי שנושע (יעקב ג 18-13).

הבה נתבונן במרכיבי “הפרי“ שמשמש הוכחה שרוח אלוהים אכן שוכן באדם הטוען להיות תלמידו של ישוע.

“פְּרִי הָרוּחַ.“ — חשוב להבין את משמעות הביטוי:

מאמין יכול להפגין תכונות נפלאות אלו רק בעזרת רוח אלוהים השוכן בו (ראה יוח‘ טו 8-1). הוא לא יכול ליצור אותן בעצמו.
לא מדובר ב“פירות“, אלא ב“פרי“ (ביחיד) ― כדוגמת האשכול שמכיל ענבים רבים. כל התכונות הללו הן “עסקת חבילה“. הן תכונות של אלוהים עצמו והוא מעניק אותן לילדיו. מטרתו היא שנבטא את כולן בשלמות בכל תחום בחיינו. הרי אלוהים חפץ שנחיה כיאה לאזרחי מלכות שמים, בדומה לישוע (ראה מתי ה-ז; קור“ב ג 18; פיל‘ א 21).

זהו פרי הרוח — פלח אחרי פלח:

אַהֲבָה:(ביוונית Agape) שאול מציין את האהבה כתכונה ראשונה, מכיוון שהיא הבסיס לביטוי של שאר התכונות. ‘אַגָפֶּה‘ היא אהבה מתוך בחירה, המתבטאת בהקרבה ללא כוונת רווח אישי. אין מדובר באהבה במישור המיני. זו מתוארת בשפה היוונית במילה “אֶרוֹס“. אַגָפֶּה שונה גם מהאהבה לידידים ולחברים, שנקראת ביוונית “פִילוֹ“. אַגָפֶּה מסוגלת לספוג פגיעות מאחרים מבלי להחזיר באותה מטבע (קור“א יג; פטר“א ד 8: “כִּי עַל רוֹב פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה“).

אלוהים הוא אהבה, והוא ביטא את אהבתו כאשר נתן את בנו, ישוע המשיח, כקורבן שנושא את זעם אלוהים על החוטאים ושמת בעדנו, כדי שאנו נקבל כפרת חטאים ונחיה עמו לעד. אלוהים אוהב ― משמע, הוא נותן בהקרבה. גם אנחנו מצווים לנהוג זה עם זה על פי הדוגמה הזו (יוח' ג 16, יג 35-34, טו 13; רומ' ה 8; יוח"א ב 10, ג 17-16, ד 8, 12-11, 21-16).

שִׂמְחָה:(ביוונית Chara) שמחה זו נובעת מתוך הידיעה שאלוהים שוכן בי, סלח לחטאיי ואינו מייעד אותי לזעם, אלא לחיי נצח במלכותו הנצחית. שמחה זו אינה תלויה בנסיבות ארציות משתנות. היא נשענת על ההבטחה שאלוהים עִמי בכל מקום ומשגיח עליי בכל מצב (יוח‘ טו 11, טז 22-20; רומ‘ ח 28, יד 17; פיל‘ ד 4; יוח“א א 4-3).

שָׁלוֹם:(ביוונית Eirene) העדר עוינות בין אלוהים לאדם; השלווה הפנימית הנובעת מתוך הביטחון שבשייכות לאלוהים. זו מנוחה ורגיעה אמיתית, גם במצב שנראה מאיים ומסוכן, מכיוון שאלוהים נמצא עִמי ומהווה מגן ומחסה. השלום נובע מכך שאלוהים עצמו מכוון את עיניי לעבר כוחו הריבוני, כך שכל אתגר או איום ארצי מתגמדים לעומתו. מי ששלום אלוהים שורר בו, אינו יכול להחביאו. שלום אלוהים נראה בבירור בחיי אלו שאלוהים חי בהם (במד‘ ו 26-22; יוח‘ יד 27; פיל‘ ד 7).

שלום אלוהים אינו מבטיח חיים ללא מלחמות! בספר שופטים פרק ו אלוהים שולח את גדעון למלחמה נגד הצבא הגדול של המדיינים. בסוף אותו מפגש גדעון מכנה את אלוהים בשם “יהוה שלום“. גדעון נהנה משלום האלוהים עוד לפני הקרב, וכמובן גם במהלכו, כי הוא ידע שאלוהים אינו אויבו, אלא עומד לצדו ומגן עליו.

שלום אמיתי ייתכן רק בין שני צדדים הנהנים משלום אלוהים. כל שלום אחר הנו רגיעה זמנית בלבד.

אוֹרֶךְ רוּחַ (סבלנות):(ביוונית Makrothumia) ריסון, הבלגה, סבלנות, התאפקות, כיבוש היצר (לפי מילון “בבילון“). ― היכולת לחכות להתערבות אלוהים ולתזמונו בכל מצב, ובמיוחד בעת צרה. הנכונות להמשיך ולחיות עד אז בטוהר ובקדושה על פי רצון אלוהים. אורך רוח היא תכונה שמתבססת על שלוש התכונות שעומדות בראש הרשימה (רומ‘ ה 5-1; קור“ב ו 6; אפס‘
ד 2; קול‘ א 11, ג 12; טימ“א א 16-15).

נְדִיבוּת: (ביוונית Chrostotes) אכפתיות כלפי אחרים המתבטאת ביחס מתחשב ובנתינה ביד רחבה. נדיבות נדרשת מאתנו, המאמינים, כי אלוהים מתייחס אלינו בנדיבות בל תתואר (מתי יא 29-28, יט 14-13; רומ‘ ב 4; קור“ב ו 6; אפס‘ ב 7; קול‘ ג 12; טימ“ב ב 24).

טוּב לֵב: (ביוונית Agathosune) הלך מחשבה נקי וטהור המתבטא בעשייה חיובית כלפי הזולת, גם במקרה שהמקבל אינו זכאי או ראוי לה.

נֶאֱמָנוּת: (ביוונית Pistis) מעלה שמאפיינת אדם שעומד בהבטחותיו ושניתן לסמוך עליו בכל מצב (איכה ג 22; פיל‘ ב 9-7; תסל“א ה 24; התג‘ ב 10).

עֲנָוָה:(ביוונית Praiotes) אדם עניו נכנע ללא תנאי לרצון אלוהים. הענווה היא תכונה שנובעת מתוך יראת אלוהים כנה. היא מכירה בעובדה שכל דבר טוב וראוי שאני עושה, מקורו בחסד שאלוהים מרעיף עליי. ענווה מתבטאת בראיית הזולת כחשוב ממני (משלי טו 33, כב 4; רומ‘ יב 10; גלט‘ ו 1; קול‘ ג 12; טימ“ב ב 25; יעקב א 21).

רִיסּוּן עַצְמִי: (ביוונית Egkrateia) הבלגה, התאפקות, כיבוש היצר, שליטה עצמית (לפי מילון “בבילון“). ― היכולת לעמוד בפני דחף הבשר החפץ לעשות דבר שנוגד את רצון אלוהים; היכולת לעשות כל דבר במינון הנכון ולא בקיצוניות שלילית (קור“א ט 25; גלט‘ ה 16; פטר“ב א 6).

“עַל מִדּוֹת כָּאֵלֶּה אֵין תּוֹרָה חָלָה.“ — במילים אחרות, מי שפועל בהדרכת רוח הקודש ובכוחו אינו מפר את מצוות התורה. הוא מקיים את רצון אלוהים, לא בגלל הציווי או האיסור שכתובים בתורה, אלא בגלל שרוח אלוהים שוכן בגופו ושולט על מניעיו (רומ‘ ז 6; קור“ב ג; יוח“א ב 27). התורה דווקא מאמתת שכל מי ש“פרי הרוח“ ניכר בחייו שייך לאלוהים.

■ מה ההבדל בין “פרי הרוח“ ו“מתנות הרוח“?

רוח הקודש אינו מעניק לתלמיד המשיח תכונות אופי (“פרי הרוח“) בלבד, אלא גם כישרונות הנקראים “מתנות רוח הקודש“. אלוהים מצפה מאתנו לשרת זה את זה במסגרת גוף המשיח (הקהילה) בעזרת הכישרונות האלה. ביניהם יש מתנות לימוד, עידוד, הנהגה, נתינה ועוד (רומ‘ יב; אפס‘ ד; קור“א יב).

ללימוד מעמיק בנושאים "מתנות רוח הקודש" ו"פרי הרוח" ניתן להזמין את "ספר המתנות" באתר www.YESHUA.co.il

ובכן, איך מחברים בין השניים — בין המתנות
ובין הפרי — ומה תכליתם?

מתנות רוח הקודש הן כישרונות — הן דברים שאני מסוגל לעשות כדי לשרת את אלוהים ואת גוף המשיח (הקהילה) וכדי להביא כבוד למושיעי. הן המרכיב המעשי/טכני שבחבילה. כל אחד מהמאמינים שונה בכישרונותיו.
פרי הרוח,לעומת זאת, מתבטא בתכונות האופי הנחוצות לנו על מנת לבטא את הכישרון, את מתנת הרוח, בדרך שמכבדת את אלוהים ובונה את הקהילה. כולנו אמורים לבטא את מגוון כישרונותינו השונים שניתנו לנו מאת רוח אלוהים, אך חשוב מאוד שזה יעשה בשילוב עם פרי הרוח — תכונות האופי של רוח הקודש. כל ביטוי של מתנות הרוח שאינו מלווה באהבה, בסבלנות, בנדיבות, בריסון עצמי וכו‘ הופך במהרה למקור של יהירות, התנשאות וגאווה רוחנית.
בעצם כבר ענינו על שאלת התכלית, הן של הפרי והן של המתנות:

בכלים אלה המאמינים יבנו זה את זה, יבנו את קהילת המשיח וישרתו את אלוהים בצורה שמביאה כבוד לשמו (אפס‘ ג 21, ד 16-11).

נאמר זאת שוב במילים אחרות:

המתנות

דבר אלוהים מלמד כי הקהילה היא גוף המשיח, וישוע הוא הראש (אפס‘ ה 23: “הַמָּשִׁיחַ הוּא רֹאשׁ הַקְּהִלָּה — הַמּוֹשִׁיעַ שֶׁל הַגּוּף“).
כל מאמין בקהילה הנו איבר בגוף המשיח (קור“א יב).
אלוהים — דרך רוח הקודש — מעניק לכל מאמין כישרונות שונים על מנת שיוכל למלא את ייעודו הספציפי. הרי האצבע שונה מן העין ולכל אחת תפקיד שונה (רומ‘ יב 8-6; קור“א יב 10-8; אפס‘ ד 16-11).
אלוהים הוא זה שנותן את כל התפקידים, וכולם נחוצים כדי שהגוף יפעל בצורה תקינה ובריאה (קור“א יב 11; אפס‘ ד 12).

הפרי

בעוד שמתנות הרוח שונות ממאמין למאמין, הרי שפרי הרוח חייב להיראות באותם מאפיינים אצל כל ילדי אלוהים. ― מדוע? ― כשיש ראש אחד והדרכה אחידה (מתוך דבר אלוהים, בהנחיית רוח הקודש), תכונות האופי חייבות להצביע על אותו הראש ― והוא ישוע המשיח.

התכלית

אלוהים מצפה מכל אחד מילדיו לפעול בחיי היומיום במסגרת המשפחה, העבודה והקהילה על פי ההנחיות שבכתבי הקודש, בדיוק כפי שישוע היה פועל לו היה במקומנו. כך כל מי שמביט עלינו יאמר: “אני רואה תלמיד / בן אמיתי של ישוע!“ אז העולם יזהה אותנו כאחים ואחיות, כי כולנו דומים זה לזה, אהבת אחים תאפיין אותנו באופן בולט, וברור שלכולנו אדון אחד.

ממה שאמרנו עד כה נובעת מסקנה מעניינת: אם ישוע הוא הראש, וכל איבר פועל רק על פי הנחיות מן הראש, האם יש מקום ל“רצון שלי“? ― אין!

לכן שאול ממשיך ומלמד שאנחנו…

“צולבים את הבשר“ — בכל יום מחדש

פס' 24 “הָאֲנָשִׁים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ צָלְבוּ אֶת בְּשָׂרָם עִם תְּשׁוּקוֹתָיו וְתַאֲווֹתָיו.“ — אי אפשר לחיות חיים המודרכים על־ידי רוח אלוהים ובו בזמן “לעשות מה שבראש שלי“. קיימת סתירה בין השניים, כפי שנאמר בבירור בפסוק 17: “כִּי הַבָּשָׂר מִתְאַוֶּה לְמַה שֶּׁבְּנִגּוּד לָרוּחַ, וְהָרוּחַ מִתְנַגֶּדֶת לַבָּשָׂר; שְׁנֵיהֶם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, וְלָכֵן אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁבִּרְצוֹנְכֶם.“

פס' 25 “אִם חַיֵּינוּ מִן הָרוּחַ, הָבָה גַּם נִתְהַלֵּךְ עַל־פִּי הָרוּחַ.“ — מי שמכיר באופן אישי את משיח אלוהים ― את אֵל שַׁדַּי, את ישוע ― “נולד מחדש“. ישוע עצמו מכנה זאת “נוֹלָד מִן הָרוּחַ“ (יוח‘ ג 7-5). אם רוח הקודש הוא זה שהעניק לנו את חיינו החדשים, הגיוני ביותר שניתן לו גם את הסמכות להשתמש בהם ולכוון אותם לפי תכנית אלוהים (רומ‘ יב 2-1; ראה גם “ההליכה ברוח“ ― גלט'
ה 61-81 לעיל). למטרה זו המשיח פדה (קנה) אותנו: כדי ש"נִתְהַלֵּךְ עַל־פִּי הָרוּחַ" (ג 13, ד 6-5).

פס' 26 “אַל נָא נִהְיֶה שׁוֹאֲפֵי כְּבוֹד שָׁוְא, הַמִּתְגָּרִים וּמְקַנְּאִים אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.“ — מי שאינו מכיר את ישוע באופן אישי כאדון ומושיע, לא ירצה למסור את חייו בידיו אלא ינסה לעשות הכול בכוחו שלו. כך עשו הגלטים וכך עושה העולם. את התוצאה אנו רואים סביבנו מדי יום: בני האדם “נוֹשְׁכִים וְטוֹרְפִים זֶה אֶת זֶה“ (גלט' ה 15; יעקב ד).

"שׁוֹאֲפֵי כְּבוֹד שָׁוְא.“ — למה שאול מתכוון במילים אלה? — בין הגלטים היה מי שהתרברב במוצאו או בקנאותו לשמירת מצוות כאלו ואחרות. אך אלוהים לא מחשיב נקודות אלה כיתרון בכל הנוגע לישועה. “כבודם“ של מורי השקר ותלמידיהם היה מדומה. הם חשבו שיש להם יתרון על מאמינים אחרים, אך בפועל אספו לעצמם זעם ליום המשפט.

סיכום פרק ה:

א. שאול השליח הואשם כמפיץ לימוד שמעודד אנשים להתנער ממרות התורה, דבר שעלול לדרדר את המאמינים לחיי מוסר ירודים.

למדנו מה שאול מלמד בפועל:

המאמינים בישוע פטורים ממרותן של מצוות התורה שמילאו את תפקידן ותוקפן פג. הם כפופים לברית החדשה שהמשיח כונן;
מרגע ישועתם, רוח הקודש שוכן בהם ומעניק להם כוח ואמונה לחיות חיים קדושים וטהורים על פי רצון אלוהים. ובכן, איך אפשר להתפקר כאשר הראש הוא ישוע המשיח? איך אפשר לחיות חיי הפקרות כאשר אלוהים שוכן ופועל בך? אדרבא, חיים על פי רוח אלוהים הם חיים קדושים וטהורים.

ב. לאורך כל ההיסטוריה, אלוהים מקדם “פרויקט“ חשוב: את תכנית הישועה עבור בני האדם. ברוב חסדו, הוא החליט לשתף את ילדיו בתכנית זו. על מנת שנוכל לעשות “עבודה אלוהית“, העניק לנו הבורא כישרונות ותכונות המשקפים את צלמו ואת דמותו. כדי לבצע עבודה אלוהית, עליי להיות בן כנוע וממושמע של אלוהים.