האיגרת אל האפסים פרק ד'

הדפסת השיעור

אפסים פרק ד'

התנהגו כיאה ליעוד שנקראת אליו

חלק א

למדנו שאלוהים בחר את ילדיו לתכלית מאוד ברורה בעולם (א 5, 12, ב 10, ג 11-9):

המטרה: להביא את ידיעת האלוהים וישועתו לכלל בני האדם.

האמצעי: הקהילה — גוף המשיח, הכוללת את כלל המאמינים בעולם (ראשונה לטימותיאוס ג 15).

אחדות גוף המשיח

אפסים ד 6-1:

1 לְפִיכָךְ אֲנִי, הָאָסִיר לְמַעַן הָאָדוֹן, מַפְצִיר בָּכֶם לְהִתְנַהֵג כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו. 2 הִתְנַהֲגוּ בְּכָל עֲנָוָה וּנְמִיכוּת רוּחַ, וּבְאֹרֶךְ אַפַּיִם. סִבְלוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה.

3 שִׁקְדוּ לִשְׁמֹר אֶת אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר שֶׁל שָׁלוֹם. 4 הִנֵּה: גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם נִקְרֵאתֶם אֶל תִּקְוַת יִעוּדְכֶם הָאַחַת;

5 אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת, 6 אֵל וְאָב אֶחָד לַכֹּל, הוּא אֲשֶׁר מֵעַל כֹּל, פּוֹעֵל בַּכֹּל, וּבְתוֹךְ הַכֹּל.

בשלושת הפרקים הראשונים שאול השליח מתאר את השינוי שישוע המשיח עשה בחיי המאמינים; הוא מציין גם את מעמדם וזכויותיהם כילדי אלוהים.

הם שוחררו ממצב של מוות רוחני וקיבלו חיים נצחיים בכוח רוח הקודש.

הוא גם מגדיר את ההתנהגות האחראית שנדרשת מהמאמינים כיאה למעמדם של ילדי אלוהים. עד כה שאול דיבר במונחים תיאורטיים, אך בפרקים הבאים הוא מסביר איך אמונתנו צריכה להתבטא באופן מעשי בחיי היומיום.

כך עשה גם באיגרת אל הרומים מפרק יב ובאיגרת אל הגלטים מפרק ה.

שאול כותב למאמינים באפסוס בהיותו בכלא. הוא מזכיר את הנתון הזה שלוש פעמים (ג 1, ו 20, ד 1).

הסיבה ברורה: הוא מבקש להזכיר לשומעיו כי הציות לישוע המשיח עלול להיות מחיר יקר — והוא, שאול, משלם את המחיר הזה כעת.

מכיוון שהשליח מזכיר שלוש פעמים את מצבו כאסיר למען המשיח, אני מאמין שמטרתו היא להבהיר לכל מאמין את מידת התמסרותנו לישוע.

שאול ראה עצמו כ"אסירו של ישוע" גם אילו לא היה בכלא. — למה הכוונה?

חיי שייכים לאדון והוא משתמש בי ככלי המכבד אותו והמשרת אותו.

רבים מאתנו אומרים שאנו חיים עבור האדון, אך למעשה הכוונה היא: "אני מוכן לתת חלק קטן מחיי לישוע!"; "אני מוכן לסבול מעט למען ישוע — כל עוד שזה לא יכאב יותר מדי או יהיה יקר מדי או נוגע בפרטיות שלי!"

שאול מוכיח כי לחיות עבור ישוע זה להעמיד את הכול לרשותו. כלומר…

הזמן שלי שייך כולו לאדון,
הרכוש שלי נתון כולו לרצון אלוהים,
התענוג שלי נובע אך ורק ממילוי רצון אלוהים,
איזו פרטיות כבר הייתה לשאול בכלא?

השליח מראה דרך דוגמת חייו את משמעות המשפט:

"וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים…"

(אל הרומים יב 1) — זהו פסוק מאוד מעשי.

מכלאו שאול מפציר במאמינים באפסוס, וגם בנו, להתנהג כיאה לייעוד שנקראנו אליו. גם מן הכלא הוא ממלא את ייעודו כשליח.

"כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו." — מילים אלה מזכירות לנו את ריבונותו של אלוהים בבחירת ילדיו. אלוהים הוא זה שקרא לנו, ואת זאת מדגישים גם הפסוקים הבאים:

אפסים א 4: "…כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה"

רומים ח 30: "וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּעַד, לָהֶם גַּם קָרָא; וְאֶת הַקְּרוּאִים גַּם הִצְדִּיק; וְאֶת הַמֻּצְדָּקִים אַף פֵּאֵר בִּכְבוֹדוֹ"

יוחנן טו 16: "לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי, כִּי אִם אֲנִי בָּחַרְתִּי בָּכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי, שֶׁפֶּרְיְכֶם יִתְקַיֵּם וְכָל אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ מֵהָאָב בִּשְׁמִי הוּא יִתֵּן לָכֶם."

"אֲנִי … מַפְצִיר בָּכֶם." — המילה "מַפְצִיר" מבטאת רצון עז לראות את מכותביו מאמצים את עצתו.

סגנון דיבור שכזה מתאים לאב שאומר לילדיו להתנהג בדרך נכונה המבטיחה את שלומם ואת ברכת אלוהים עליהם — תחינה לשמוע לו לטובתם הם.

"כַּיָּאֶה לַיִּעוּד." — שאול לא ינוח ולא ישקוט עד שהאפסים יתנהגו כיאה לייעוד שנקראו אליו.

מהו הייעוד? — נקראנו להיות ילדי אלוהים. לכן, עלינו להתנהג בחיינו היומיומיים באופן המתאים למעמד מכובד זה.

רבותיי, כמו שצבא טוב ומסודר מצפה מחייליו להתנהגות הולמת, כך ישוע המשיח מצפה מאתנו להתנהג כיאה לילדיו.

כל מי שמביט בנו ובוחן את התנהגותנו צריך לראות את הדמיון שלנו לישוע. שייכותנו אליו צריכה להיות ברורה.

מי שיחיה כיאה לייעוד שאליו נקרא יוכל לומר כמו שאול השליח:

"אֲנִי רָץ אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִֹיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה־שֶׁל־מַעְלָה, קְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (אל הפיליפים ג 14).

לעתים גם רועה קהילה נאלץ "להפציר" כמו שאול. הוא מתחנן לפני אדם בקהילה למען לא ימשיך לחטוא, או שיבוא להתחבר באופן סדיר בפעילויות הקהילה.

המטרה היא האדרת שם המשיח והרצון לראות את ילדי אלוהים מתברכים וגודלים במישור הרוחני.

לא בעבור כבודנו אנו פועלים ומפצירים, אלא בעבור כבוד המשיח וברכתו על המאמינים.

אפסים ד 3-2:

"הִתְנַהֲגוּ בְּכָל עֲנָוָה וּנְמִיכוּת רוּחַ, וּבְאֹרֶךְ אַפַּיִם. סִבְלוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה. 3 שִׁקְדוּ לִשְׁמֹר אֶת אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר שֶׁל שָׁלוֹם".

בפסוקים אלה שאול מציין מספר תכונות המתאימות לייעוד שאליו נקראנו. זאת לא תיאוריה, אלא עשייה:

ענווה.
נמיכות רוח.
ארך־אפיים.
אהבה.
אחדות רוח.

חלק מתכונות אופי אלה הן פרי הרוח — כלומר, תכונות האופי של המשיח שכל אחד מאתנו מקבל כאשר רוח הקודש חותם אותנו כמאמינים (אל הגלטים ה 23-22).

ככל שנגדל באמונה ובציות לישוע, תכונות אופי אלו ייראו בפועל יותר ויותר בחיינו.

"עֲנָוָה" — משמעות המילה בשפה היוונית היא: לחשוב ולשפוט בנמיכות רוח. ענווה היא הבסיס לאופי המשיחי-המעשי. אי אפשר לרצות ולשרת את אלוהים ללא ענווה.

איך מתבטאת ענוותו של המאמין כלפי אלוהים? — נלמד על אודות ענווה מתוך מספר דוגמאות מנוגדות:

א. הדוגמה של ישוע

אל הפיליפים ב 8-6: "הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים … הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם; וְכַאֲשֶׁר הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב" —

ישוע המשיח, בן האלוהים, לבש בשר, ירד ארצה כעבד כדי לשרת את אלוהים האב. ישוע הריק את עצמו והיה נתון באופן מוחלט לרצונו של אלוהים האב.

ישוע הוא אלוהים, ולמרות היותו אלוהים הוא שרת אותנו, בני האדם, כאילו היה עבד.

יוחנן יג — ישוע פושט את בגדיו ורוחץ את רגלי תלמידיו. הוא כאלוהים עושה זאת.

ישוע לא מרד נגד רצון אלוהים האב, אלא בהכנעה גמורה עד מוות נכנע לתכניתו.

ב. דוגמאות שליליות של השטן

ישעיהו יד 15-12: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם? 13 וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: 'הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי־אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר־מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.

14 אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.' 15 אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי־בוֹר;"

יחזקאל כח 19-11: "בֶּן־אָדָם, שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר, וְאָמַרְתָּ לּוֹ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית, מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי,

13 בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ, אֹדֶם, פִּטְדָה וְיָהֲלֹם, תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר, נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב, מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ.

14 אַתְּ־כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ, וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ, אֱלֹהִים הָיִיתָ, בְּתוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. 15 תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ, עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ.

16 בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא, וָאֶחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים, וָאַבֶּדְךָ, כְּרוּב הַסֹּכֵךְ, מִתּוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ.

17 גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ, שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ, עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ, לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ.

18 מֵרֹב עֲוֹנֶיךָ, בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ, וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ, הִיא אֲכָלַתְךָ, וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ.

19 כָּל יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים שָׁמְמוּ עָלֶיךָ, בַּלָּהוֹת הָיִיתָ, וְאֵינְךָ עַד־עוֹלָם."

הילל בן־שחר, השטן, נברא כמלאך רם מעלה, כנכבד ביותר בבריאתו של אלוהים. אך הוא לא הסתפק בתפקידו הרם, אלא החשיב עצמו ליותר ממה שאלוהים יעד עבורו — הוא שאף להיות כמו אלוהים.

לכן מרד ולא מילא את הייעוד שלשמו נברא. בעקבות זאת אלוהים סילקו מכל תפקידיו, ועונשו נחרץ לאבדון נצחי.

השטן הוא הדוגמה לגאווה (גאווה היא הרי ההפך מענווה). מחטא הגאווה נבעו כל שאר החטאים.

ג. דוגמתו החיובית של ישעיהו

ישעיהו פרק ו: כאשר ישעיהו הנביא ראה את כבוד המשיח ישוע יושב על כסא הכבוד (פרק ו), הוא הוטרד בראש ובראשונה מחטאו. ישעיהו זעק:

"אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב; כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יהוה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי." במילים אחרות — "אני טמא ואלוהים קדוש."

ישעיהו ראה את ההבדל העצום בינו לבין אלוהים, ורק אז הבין את גודל אהבתו וחסדו של אלוהים המאפשר לבני האדם להיות כלים בשירותו.

הנביא הוכיח את ענוותו כאשר הכיר בחטאו ובחולשתו לעומת ריבונותו של אלוהים וקדושתו.

ישעיהו ענה מיד לשאלתו של אלוהים (פס' 8). הוא הבין היטב שכל עוד הוא ממלא את רצון אלוהים לפי הייעוד שנקבע לו, מלוא כוחו של אלוהים עומד לצדו.

ד. דוגמאות לחיקוי של ענווה מתוך הברית החדשה:

יוחנן ג 30 — יוחנן המטביל אומר על עצמו ועל המשיח: "מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁהוּא יֵלֵךְ וְיִגְדַּל וַאֲנִי אֶקְטַן."

ובמתי ג 11: "אֲנִי אָמְנָם מַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּמַיִם לִתְשׁוּבָה, אַךְ הַבָּא אַחֲרַי חָזָק מִמֶּנִּי וְאֵינֶנִּי רָאוּי לָשֵׂאת אֶת נְעָלָיו. הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ."

ראשונה לטימותיאוס א 15: "מְהֵימָן הַדָּבָר וְרָאוּי לְהַסְכָּמָה מְלֵאָה, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בָּא אֶל הָעוֹלָם לְהוֹשִׁיעַ חוֹטְאִים אֲשֶׁר אֲנִי הַגָּדוֹל בָּהֶם."

לוקס ה 8: "כִּרְאוֹתוֹ זֹאת כָּרַע שִׁמְעוֹן כֵּיפָא לְרַגְלֵי יֵשׁוּעַ וְאָמַר: אֲדוֹנִי, לֵךְ נָא מִמֶּנִּי, כִּי אִישׁ חוֹטֵא אֲנִי."

ה. דוגמאות של ענווה מתוך התנ"ך:

משה רבנו היה "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב 3).

אלוהים אפשר לו להוציא את בני ישראל ממצרים. כאשר הוא סטה מענוותו, נמנעה ממנו הכניסה לארץ ההבטחה.

יהושוע בן־נון גם היה אדם עניו. אלוהים אפשר לו לכבוש את יריחו, אבל כאשר סטה מענוותו הוא ספג תבוסה מאנשי העי.

לאור זאת, ענוותו של אדם מתבטאת בעקרונות הבאים:

הפנמת העובדה שכל דבר ראוי וטוב אני יכול לעשות רק בעזרת אלוהים שאוהב אותי, מושיע אותי מחטאיי ופועל בי כדי שאוכל לציית לרצונו.
התמסרות מוחלטת לשרת את ישוע המשיח על פי הייעוד שקבע לי אלוהים.

איך הענווה מתבטאת בין המאמינים בקהילה?

ממש כמו משמעות המילה שנכתבה בשפה המקורית, ביוונית: לחשוב ולשפוט בנמיכות רוח.

כל יום כשאני מביט לעבר המשיח — בקריאה בכתובים ובתפילה — ורואה אותו בהדר כבודו וקדושתו, אני מודע שוב לחטאיי ולגודל חסדו בכפרת החטאים שהעניק לי (ראשונה לטימותיאוס א 15; לוקס ה 8; איוב מב 6).

אסור לי למהר ולשפוט אדם שנפל בחטא. עלי לזכור שגם אני יכול ליפול בדיוק כמוהו:

אל הגלטים ו 1:

"אַחַי, אִם יִכָּשֵׁל אִישׁ מִכֶּם בְּאֵיזוֹ עֲבֵרָה, אַתֶּם הָאֲנָשִׁים הָרוּחָנִיִּים תָּקִימוּ אוֹתוֹ בְּרוּחַ שֶׁל עֲנָוָה; וְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּבוֹא גַּם אַתָּה לִידֵי נִסָּיוֹן" (ראה גם השנייה לקורינתים י 17-12).

כאשר אלוהים מאפשר לנו לשרת אותו ולראות פרי רב, עלינו תמיד לזכור שתוצאות אלה נובעות מחסד אלוהים ולא מיכולתנו האישית.

ישוע הוא זה המכשיר אותנו לעבודה ברוכה ומוצלחת (שנייה לקורינתים ג 6-4: "וּבִגְלַל הַמָּשִׁיחַ יֵשׁ לָנוּ בִּטָּחוֹן כָּזֶה בֵּאלֹהִים. 5 לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ מֻכְשָׁרִים בְּאֹפֶן שֶׁנַּחְשֹׁב כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ נוֹבֵעַ מֵעַצְמֵנוּ, אֶלָּא שֶׁכָּשְׁרֵנוּ בָּא מֵאֵת אֱלֹהִים.

6 הוּא הִכְשִׁיר אוֹתָנוּ לִהְיוֹת מְשָׁרְתִים שֶׁל בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה, אֶלָּא שֶׁל הָרוּחַ; שֶׁכֵּן הָאוֹת מְמִיתָה, אֲבָל הָרוּחַ מְחַיָּה").

הצלחות עסקיות, תארים אקדמיים, עושר וכו' לא נחשבים ליתרונות בעיני אלוהים. ככל שנדגיש את הדברים הללו, כך יגדל המחסום בינינו לבין שאר האחים, ובינינו לבין אלוהים.

כשאנו באים לפני האדון בכניעה ומוכנים לכל משימה שהוא שולח אותנו אליה, אז הוא מכבד ומקבל אותנו (לוקס יח 14-13).

העולם שמסביבנו מבין את המושגים "ענווה" ו"נמיכות רוח" באופן שונה — לרוב שלילי.

אך זיכרו כי ענווה, נמיכות רוח וארך־אפיים אינם סימנים לחולשה! אדרבה, רק כשאנו ענווים באמת נמצא לצדנו מלוא כוחו של אלוהים. רק כך אנו גיבורים.

ענווה אינה בושה, מכיוון שכבוד אמיתי הוא חלקו של העניו. נאמר במשלי:

טו 32: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".

כב 4: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יהוה, עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים".

כז 2: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ."

כמו שכל חטא מוצא את מקורו בגאווה, כך כל מעלה רוחנית מוצאת את תחילתה בענווה (מתי יח 4-3).

עד כה נגענו רק באחת מחמש התכונות המתאימות לייעוד שאליו נקראנו: הענווה. על ארבע הנוספות נלמד בשיעור הבא.

סיכום

שאול השליח מפציר באפסים: "כילדי אלוהים, עליכם לחיות באופן המתאים לתוארכם. רק כך אתם יכולים לפאר את המשיח!"
ענווה, נמיכות רוח, ארך־אפיים ואהבה הם תכונות האופי של ישוע. ניתן לחיות על־פיהם ולבטא אותם בחיינו רק אם ישוע המשיח שוכן בתוכנו ועינינו כל יום ממוקדות בו.
הבה נחשיב את אחינו נכבדים מאתנו! הלך־רוח שכזה יאפשר לנו לשרת את ישוע המשיח ביחד באהבה ובשלום.

התנהגו כיאה ליעוד שנקראתם אליו – אחדות בגוף המשיח

חלק ב – מבוא

למדנו כי אלוהים בחר את ילדיו כאן בעולם לתכלית מאוד ברורה (א 5, 12, ב 10, ג 11-9).

בשלושת הפרקים הראשונים שאול השליח מתאר את השינוי שישוע המשיח עשה בחיי המאמינים.

הוא מציין גם את מעמדם וזכויותיהם כילדי אלוהים. הם שוחררו ממצב של מוות רוחני וקיבלו חיים נצחיים בכוח רוח הקודש.

בשלושת הפרקים האחרונים הוא מגדיר את ההתנהגות האחראית שנדרשת מאתנו בחיי היומיום, התנהגות שהולמת את מעמדנו כילדי אלוהים.

ההנחיות מאוד מעשיות וכל מאמין חייב לאמץ אותן! כך נוכל לזהות את שאר האחים והאחיות האמיתיים באמונה.

אחדות בגוף המשיח

אפסים ד 6-1:

1 לְפִיכָךְ אֲנִי, הָאָסִיר לְמַעַן הָאָדוֹן, מַפְצִיר בָּכֶם לְהִתְנַהֵג כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו.

2 הִתְנַהֲגוּ בְּכָל עֲנָוָה וּנְמִיכוּת רוּחַ, וּבְאֹרֶךְ אַפַּיִם. סִבְלוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה.

שאול, ממעצרו בכלא, מפציר במאמינים באפסוס שיחיו כיאה לתפקיד ולתכלית שאלוהים יעד להם. "הִתְנַהֲגוּ בְּכָל עֲנָוָה", הוא אומר להם.

"עֲנָוָה" — משמעות המילה "ענווה": לחשוב ולשפוט בנמיכות רוח.

לאור הדוגמאות של ישוע המשיח, ישעיהו הנביא ואחרים (ראה שיעור קודם) ניתן לומר שענווה אמיתית מתבטאת בעקרונות הבאים:

א. הכרה בהיותי חוטא שזקוק לסליחת חטאים מישוע ועל־ידי ישוע;

ב. התמסרות מוחלטת לשירות אלוהים על בסיס הכתוב בכתבי הקודש;

ג. החשבת שאר האחים והאחיות באמונה לחשובים ממני.

"נְמִיכוּת רוּחַ", "אֹרֶךְ אַפַּיִם" — שאול ממשיך לנקוב בשתי תכונות אופי נוספות שהן קרובות משפחה של הענווה.

שתיהן בעצם נובעות ממנה: נמיכות רוח, ארך אפיים (סבלנות).

"אַהֲבָה" — בפסוק 2 שאול מבקש מאתנו: "סִבְלוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה." זהו חלק מהאופי היאה לילדי אלוהים. — למה הכוונה?

א. "בְּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה אֶהֱבוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אַהֲבָה עַזָּה, כִּי עַל רֹב פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (ראשונה לפטרוס ד 8).

ב. "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים; וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י 12).

לאור הפסוקים הללו ניתן לומר שאהבה כנה ואמיתית בין איברי הקהילה היא כזו הפועלת בדיסקרטיות כדי לצמצם ולמזער את הנזק הנגרם מחטאו של אח או אחות, וזאת על מנת לעודדם לחזור למוטב ולדרך הישרה.

כך מפורט במתי יח 15: "אִם יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ, לֵךְ וְהוֹכֵחַ אוֹתוֹ בֵּינְךָ וּבֵינוֹ לְבַד. אִם יִשְׁמַע לְךָ, קָנִיתָ לְךָ אֶת אָחִיךָ."

אין הדבר מביע הסכמה עם חטאו של האח, אלא את הרצון לתקן ללא נקמה או שנאה.

אהבה כנה שואפת לתת ללא תנאי ומבלי לצפות לתמורה. היא מתבטאת בתפילה אפילו עבור אויבינו ורודפינו על מנת שיוושעו ולא יידונו לאגם האש (מתי ה 44-43):

"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם."

הדוגמה הטובה ביותר לאהבה שכזו קיימת בישוע המשיח.

בהיותו אלוהים לכל דבר, הוא לבש דמות אדם וירד אלינו. ישוע המשיח מסר את עצמו לידי בני האדם על מנת שיצלבו אותו, וכל זאת כדי לשלם בדמו הטהור את מחיר כפרת החטאים שלנו.

ישוע הוכיח את אהבתו אלינו כשנתן את עצמו עבורנו בעוד שהיינו אויביו המלאים בחטא.

הוא מסר את עצמו כדי לתת חיים לאלו ששנאו אותו. הוא נתן למפרע את הכל — זו הדוגמה עבורנו (אל הפיליפים ד; אל הרומים ה).

לצערנו, אהבה כנה לעתים קרובות מנוצלת לרעה. יש החושבים שאהבה כנה צריכה להעלים עין מחטא.

"לסבול איש את רעהו באהבה" אינו מלמד אותנו שיש לאפשר לחטא לחגוג ולהרוס כל חלקה טובה.

במידה והאח הטועה זוכה לביקורת בונה בדיסקרטיות אך מתעלם ממנה וממשיך בחטאו, עלינו להוכיח אותו — וזאת בענווה ובאהבה.

במידת הצורך יש לבטא את התוכחה הזו אף בפומבי (ראשונה לקורינתים ה 5).

עלינו לזכור שאהבה מתבטאת גם בחינוך נכון. אנו יודעים שחינוך בעת הינתנו יכול לכאוב, אך אחריתו טובה ויעילה (אל העברים יב 11; משלי יג 24).

רק אהבה כנה שנובעת מרוח הקודש תניב פרי לכבוד המשיח.

"אַחְדוּת הָרוּחַ", "שָׁלוֹם" — לאחר ששאול מדבר על אהבה כנה בין האחים, הוא יכול כעת (בפסוק 3) לדבר על אחדות ושלום.

כך הוא מלמד אותנו כי ענווה ואהבה הן תנאי מוקדם להימצאות של אחדות ושלום.

אילו כל המאמינים היו בעקביות מצייתים לדבר אלוהים ונכנעים להדרכת רוח הקודש השוכן בהם, הבנתנו של הכתובים הייתה זהה ויחסנו זה לזה היה מתאפיין באחדות ושלום.

שימו לב! בפסוק 3 שאול השליח אינו מבקש מאתנו ליצור אחדות, אלא לשמור אותה בקשר של שלום.

מאמינים אינם יכולים ליצור אחדות. רוח הקודש הוא זה שנותן אותה. אם נשמע לו ונציית להדרכתו, האחדות תיראה בין המאמינים. עלינו לשמור ולטפח את מה שכבר קיבלנו ברגע שרוח הקודש חתם אותנו כנושעים.

מאיפה ההבדלים?

אם כן, איך אפשר להסביר את השוני בין כל קהילות המאמינים בישוע לאורך ההיסטוריה?

א. השוני באמונה או בהבנה של הכתובים נובע מחוסר ציות לכתובים — מחוסר הנכונות לקבל את הכתוב פשוטו כמשמעו.

ב. השוני נובע מתוך גאוותו של אדם כלשהו הטוען שדעתו חשובה יותר מדעת אלוהים.

ג. השוני נובע מהדעה שהרגשתי או התנסותי "ריאלית יותר" מהכתוב בדבר אלוהים.

מי שסוטה מהוראת אלוהים הכתובה גורם לפיצול ולחוסר אחדות בגוף המשיח.

התוצאה הסופית היא ביזיון המשיח, הרס עדות אלוהים בעולם, ולבסוף — משפט אלוהים.

מדוע חשוב כל כך שנחיה באחדות ובקשר של שלום?

פסוק 4: "הִנֵּה: גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם נִקְרֵאתֶם אֶל תִּקְוַת יִעוּדְכֶם הָאַחַת."

למאמינים בישוע יש הרבה במשותף:

אנו נקראים "גּוּף אֶחָד" — הקהילה / "גוף המשיח".
"רוּחַ אַחַת" פועלת בחיינו — רוח הקודש.

מכיוון שהנחיית רוח הקודש זהה לכולנו, הרי כולנו צריכים לשאוף למטרה זהה.

מהי תקוות ייעודו של המאמין?

אל האפסים א 4: "… לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה."

"לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים" — משמע, להיות נפרדים משאר העולם ומיועדים לשרת רק את אלוהים לפי הוראותיו.

"וּבְלִי דֹּפִי" — משמע, אין נגדנו שום תלונה בגין מעשה רשע, עוון או פשע, לא מצד אלוהים ולא מבני אדם.

אל הרומים ח 29: "… שֶׁכֵּן אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכִּיר מִקֶּדֶם, אוֹתָם גַּם יָעַד לְהִדַּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבְּכוֹר בֵּין אַחִים רַבִּים."

מרגע הישועה — הלידה מחדש — כל מאמין נמצא בתהליך של גדילה רוחנית.

פרי הרוח (גלטים ה 23-22) בא לידי ביטוי בחייו במידה הולכת וגוברת, כשרוח הקודש יוצר בו דמיון למשיח (אל הרומים יג 14; אל האפסים ד 24; אל הקולוסים ג 10).

תהליך זה יושלם כשישוע יחזור. אז תתגשם "תקוות הייעוד" של המאמין (ראשונה ליוחנן ג 2):

"עַכְשָׁו יַלְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, וְעוֹד לֹא נִגְלָה מַה נִּהְיֶה. יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁבְּהִגָּלוֹתוֹ נִהְיֶה כָּמוֹהוּ, כִּי נִרְאֵהוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא."

אין הצדקה לפירוד

פסוק 5: "אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת."

שאול ממשיך להסביר את ההיגיון מאחורי הדרישה שנחיה באחדות ובקשר של שלום.

"אָדוֹן אֶחָד" לכולנו — כולנו מסכימים שישוע הוא המשיח ושישועתו היא חסד שניתן לנו בעקבות האמונה בו (מעשי השליחים ד 12; אל הגלטים א 8; אל הרומים י 10-9).

"אֱמוּנָה אַחַת" לכולנו— הכוונה לאמונה זהה, לאמונה באותם כתבי קודש המגדירים את אמונתנו ואת אלוהים (יהודה 3).

כל סטייה מהכתוב בכתובים תוביל לאמונה שונה ולסילוף הבשורה.

"טְבִילָה אַחַת" לכולנו — כולנו נטבלנו במים. עשינו זאת כאות חיצוני לאמונה בישוע שהקים אותנו ממוות לחיים רוחניים.

כולנו נטבלנו לשם האב, הבן ורוח הקודש — כלומר, בשם ולשם אותה אחדות אלוהית (מתי כח 20-18).

כולנו נטבלנו ברגע ישועתנו באותו רוח הקודש ובאותה מידה. לזאת כוונתו של שאול השליח.

חוסר אחדות מפריע לייעוד

לכולנו אותו אב, כולנו כפופים וכנועים לו והוא פועל בכל אחד מאתנו.

לאור כל זאת, מכיוון שכולנו ילדים לאותו אב ויש לו ייעוד זהה עבור כולנו, ראוי שנתנהג כגוף אחד בעל ראש אחד.

רבותיי, אלוהים מאפשר לנו להשתתף במשימה נפלאה וכלל עולמית, להציג אותו ואת דבר ישועתו לכלל בני האדם.

כל מי שרואה אותנו, שומע אותנו ועובד אתנו, חייב לשמוע את אותה הבשורה ולראות דרך אופיינו והתנהגותנו את אותו ישוע.

אחרי הכל, לכולנו ראש אחד — ישוע המשיח (ראשונה לקורינתים ד 2-1):

"וּבְכֵן צָרִיךְ שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִרְאוּ אוֹתָנוּ כִּמְשָׁרְתֵי הַמָּשִׁיחַ וּכְמֻפְקָדִים עַל סוֹדוֹת אֱלֹהִים. וְאוּלָם מִן הַמֻּפְקָדִים נִדְרָשׁ לְהִמָּצֵא נֶאֱמָנִים."

סיכום

הדגש בפסוקים 6-3 הוא על האחדות בין המאמינים. אחדות זו יכולה להישמר כאשר ענווה ואהבה מתבטאות בחיינו.

ענווה — כאשר אנו משווים עצמנו לישוע ומבינים עד כמה אנו חסרים.

אהבה — כאשר אנו פועלים למזער את נזקי החטא של האח ומדריכים אותו בדיסקרטיות לתשובה.

מדוע האחדות בגוף המשיח כה חשובה?

כשאנו מאוחדים, העולם יכול לראות שיש לנו הדרכה אחת של רוח הקודש וראש אחד שהוא המשיח ישוע.

כשאנו מאוחדים בהבנת הכתובים ובציות לישוע, העולם יכול לראות יותר ויותר את ישוע ופחות אותנו. כך יפנו בני האדם אל ישוע ויבקשו את ישועתו.

ההבדלים המבורכים בתוך הגוף המאוחד

אפסים ד 16-7:

7 אֲבָל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ הָעֳנַק חֶסֶד כְּפִי הַמִּדָּה שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ הַמָּשִׁיחַ. 8 לָכֵן נֶאֱמַר: 'עָלָה לַמָּרוֹם, שָׁבָה שֶׁבִי, וַיִּתֵּן מַתָּנוֹת לִבְנֵי אָדָם.

' 9 'עָלָה' מַה פֵּרוּשָׁהּ אִם לֹא שֶׁגַּם הִקְדִּים וְיָרַד אֶל תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ. 10 הַיּוֹרֵד הוּא אֲשֶׁר גַּם עָלָה אֶל מֵעַל כָּל הַשָּׁמַיִם, לְמַעַן יְמַלֵּא אֶת הַכֹּל. 1

1 וְהוּא נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים, אֶת אֵלֶּה נְבִיאִים, אֶת אֵלֶּה מְבַשְֹרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים, 12 כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ,

13 עַד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה וְאַחְדוּת יְדִיעַת בֶּן־הָאֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ.

14 וְכָךְ לֹא נִהְיֶה עוֹד יְלָדִים נִדָּפִים וּמִטַּלְטְלִים בְּרוּחַ שֶׁל כָּל תּוֹרָה הַמּוּפֶצֶת עַל־יְדֵי בְּנֵי אָדָם בְּעָרְמָה וּבְתַרְמִית כְּדֵי לְהַטְעוֹת,

15 אֶלָּא נְדַבֵּר אֶת הָאֱמֶת בְּאַהֲבָה וְנִגְדַּל בְּכָל דָּבָר אֱלֵי הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ,

16 וְעַל־יָדָיו כָּל הַגּוּף מָרְכָּב וּמִתְחַבֵּר בְּאֶמְצָעוּת כָּל קֶשֶׁר מְסַיֵּעַ, בְּהֶתְאֵם לַפְּעֻלָּה הַמְיֻעֶדֶת לְכָל אֵיבָר וְאֵיבָר, כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל הַגּוּף וְיִבָּנֶה בְּאַהֲבָה.

נותן המתנות

בפסוקים 10-7 שאול מצביע על המקור שמעניק את אותם כשרונות ויכולות שמופעלים בשירות הקהילה — על המקור של מתנות הרוח.

ישוע המשיח — אלוהים — הוא הסמכות שקובעת אילו מתנות רוח יינתנו לכל מאמין.

שאול כתב מילים דומות לקהילות בקורינתוס וברומא, וגם השליח פטרוס מלמד את העיקרון:

ראשונה לקורינתים יב 7, 11, 18: "…וּלְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל… וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ… אֲבָל אֱלֹהִים שָׂם אֶת הָאֵיבָרִים בַּגּוּף, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם עַל־פִּי רְצוֹן אֱלֹהִים."

אל הרומים יב 6: "וְיֵשׁ לָנוּ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, לְפִי הַחֶסֶד הַנִּתָּן לָנוּ."

ראשונה לפטרוס ד 10: "אִישׁ אִישׁ כְּפִי הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר קִבֵּל יְשָׁרֵת בָּהּ בְּקִרְבְּכֶם, כְּסוֹכְנִים טוֹבִים עַל חַסְדּוֹ רַב־הַפָּנִים שֶׁל אֱלֹהִים."

הפסוקים הללו חשובים מפני שהם מלמדים מה צריך להיות הצעד הראשון של כל מאמין בתחום מתנות הרוח:

עלינו להתפלל ולבקש מאלוהים לגלות לנו איזו מתנה הוא נתן לנו, ולא לחשוב כי זכותנו לבחור מתוך רשימה את מה שהכי נראה לנו.

סמכותו של נותן המתנות

בפסוקים 10-8 מצטט השליח מתהילים ומספר משלי:

תהילים סח 19: "עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם…"

משלי ל 4: "מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד? מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו? מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה? מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?"

הפסוקים הללו מדגישים את ישוע כאלוהים — האחד שמנצח את כל אויביו ובידו כל הסמכות.

ישוע ניצח את השטן, את החטא ואת המוות (קולוסים ב 15: "וּבְהַפְשִׁיטוֹ אֶת עָצְמַת הָרָשֻׁיּוֹת וְהַשְֹרָרוֹת, הִצִּיגָן לְרַאֲוָה בְּתַהֲלוּכַת נִצְחוֹנוֹ, נִצָּחוֹן שֶׁהִשִֹיג בּוֹ").

כך הוא שחרר אותנו, את ילדיו, משעבוד החטא והמוות.

כמו שבעת העתיקה המלכים המנצחים במלחמות היו מחלקים את השלל לנתיניהם כרצונם, כך ישוע המשיח מתואר כמלך מנצח שבסמכותו לחלק את שללו לפי ראות עיניו.

תכלית מתנות הרוח

לאחר שהוצגו אלוהותו וסמכותו של ישוע, שאול מפרט את סוג המתנות שקיבלנו ואת תכליתן:

פסוק 11: "… וְהוּא נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים, אֶת אֵלֶּה נְבִיאִים, אֶת אֵלֶּה מְבַשְֹרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים."

אין זו רשימה שלמה של כל מתנות השירות שישוע נתן. מתנות רוח נוספות רשומות בראשונה לקורינתים יב ובאיגרת אל הרומים יב.

הדגש בשיעור אינו על פירוט טכני של כל מתנה, אלא על התכלית של כל המתנות גם יחד.

חשוב לזכור את הנאמר באפסים ב 22-20:

"(אתם)… בְּנוּיִים עַל יְסוֹד הַשְּׁלִיחִים וְהַנְּבִיאִים, וְהַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ הוּא אֶבֶן הַפִּנָּה. בּוֹ כָּל הַבִּנְיָן מְחֻבָּר יַחַד וְגָדֵל לִהְיוֹת הֵיכַל קֹדֶשׁ לַיהוה; וּבוֹ גַּם אַתֶּם נִבְנִים יַחְדָּיו לִהְיוֹת מִשְׁכַּן אֱלֹהִים עַל־יְדֵי הָרוּחַ."

מפסוקים אלה ניתן להסיק שמתנות ה"שליח" וה"נביא" היוו מתנות מעשיות בתקופת הקמת הקהילה והשלמת הכתובים — בתקופת הנחת היסוד.

לאחר שהשליחים הראשונים של ישוע נפטרו וכתבי הקודש הושלמו, מתנות השליח והנביא אינן קיימות עוד (ראה התנאים לבחירת שליח: מרקוס ג 13; מעשי השליחים א 24-21).

"נביא" — הכוונה לאדם שדבר אלוהים הופקד בפיו בעבור שאר בני האדם ביקום.

שאול קובע רמות של חשיבות למתנות הרוח בראשונה לקורינתים יב 28:

"וּמֵהֶם הֵקִים אֱלֹהִים בַּקְּהִלָּה — רֵאשִׁית שְׁלִיחִים, שֵׁנִית נְבִיאִים, שְׁלִישִׁית מוֹרִים, אַחֲרֵי כֵן עוֹשֵׂי נִסִּים, אַחֲרֵי כֵן מַתְּנוֹת הָרִפּוּי, עֶזְרָה לַזּוּלַת, הַנְהָגָה, וּמִינֵי לְשׁוֹנוֹת."

כלומר — קודם כל השליחים, שנית הנביאים, וכו'.

אם כן, מאחר שהמתנות הקיימות כיום הם מבשרים, רועים ומורים וכו', נשאלת השאלה:

מהן תכליתן של מתנות אלה?

פסוקים 12-13:

"כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ, 13 עַד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה וְאַחְדוּת יְדִיעַת בֶּן־הָאֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ."

אלוהים מצפה מהמבשרים, מהרועים ומהמורים להכשיר את שאר המאמינים לעבודת השירות (מעשי השליחים כ — הכוונה היא בעיקר לזקני קהילה).

מה ההכשרה כוללת?

ללמד את דבר אלוהים כך…

שכל אחד בגוף המשיח יכיר באופן אישי את ישוע כאדון ומושיע מן החטא,
שכולנו נוכל להחליט החלטות בכל תחום בחיינו לפי עקרונות האמונה שכתובים בכתבי הקודש.

לעודד ולהדריך את בני הקהילה להתנהג על פי תכונות האופי של ישוע — כלומר, להוציא לפועל את פרי הרוח.
להנחות ולהדריך כל מאמין כדי שיידע מהי מתנתו ויבטא אותה בשירותו בקהילה. קהילה בריאה חייבת להיות סבלנית ואוהבת מספיק כדי לאפשר לכל איבר לתרגל את מתנתו\יו.

אלוהים "נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת … מְבַשְֹרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים," אבל…

מה אלוהים מבקש מבני הקהילה?

להקשיב ללימוד זקניהם. במידה והלימוד הוא נכון, יש לציית לדבר אלוהים בנועם. כך נמלא את ייעודנו בנועם ולא בכאב ובעצב (אל העברים יג 17):

"שִׁמְעוּ בְּקוֹל מַנְהִיגֵיכֶם וְהִכָּנְעוּ לָהֶם, כִּי מַשְׁגִּיחִים הֵם עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם כַּעֲתִידִים לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן; נַהֲגוּ כָּךְ, לְמַעַן יַעֲשׂוּ זֹאת בְּשִׂמְחָה וְלֹא בַּאֲנָחָה, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין זֶה לְתוֹעֶלֶת לָכֶם."

איברים רבים — גוף אחד

על מנת להבין את הצורך במתנות שונות ואת האחריות ההדדית של כל מאמין כלפי השני, שאול מתאר את הקהילה כגוף אדם (ראשונה לקורינתים יב).

כל איבר חשוב ולכל אחד תפקיד שונה. כל איבר נחוץ לשלמות ולאחדות הגוף, למרות ההבדלים בתפקידים.

גוף אינו יכול לוותר על שום איבר אם הוא רוצה להישאר בריא ולשמור על מלוא היכולת לתפקד.

ראש הקהילה הוא ישוע המשיח, וכל איבר פועל בכפוף להחלטות הראש. הציות לראש הוא לטובתו של הגוף ושומר על שלמותו.

כאב באיבר אחד משפיע על כל הגוף, וכך הצלחה ויעילות של איבר אחד מקרינות גם כן על כל הגוף.

הקהילה אמורה להביא כבוד לישוע. לכן חובה על כל אחד מאתנו לפעול לטובת הקהילה. יש להראות לסובבים אותנו עדות קדושה וטהורה.

אם יש בינינו אדם שמרגיש כי אינו תורם מספיק מיכולתו וממתנתו הידועה לו, אנא, פנה אל זקני הקהילה כדי לקבל הדרכה בנושא!

להידמות למשיח

בפסוקים 16-14 שאול מתאר את התוצאות של יישום הדרכותיו עד כה:

15 אֶלָּא נְדַבֵּר אֶת הָאֱמֶת בְּאַהֲבָה וְנִגְדַּל בְּכָל דָּבָר אֱלֵי הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ,

התוצאה הראשונה: יציבות רוחנית

לא נהיה כמו ילדים "נִדָּפִים וּמִטַּלְטְלִים בְּרוּחַ שֶׁל כָּל תּוֹרָה" — נוכל להבחין בין נכלי השטן לאמת אלוהים.

הבנת דבר אלוהים וציות אליו מקנים יציבות רוחנית לחיינו כבודדים, כמשפחה וכקהילה.

בדרך זו אנו מעידים על ישוע כאלוהים מושיע, ולא כראש כת של תמהונים.

התוצאה השנייה: אהבה

שאול השליח שוב מזכיר את המילה "אהבה" בפסוק 15, כדי להזכיר לנו שללא מרכיב האהבה בקהילה לא יהיה חיבור — לא תהיה אחדות — בין האיברים.

כשיש אהבה כנה ואמיתית, אפשר לספוג ולסלוח טעויות.

התוצאה השלישית:ג דילה "אֱלֵי הַמָּשִׁיחַ"

מהי תופעת הלוואי של גוף בריא — של קהילה הלומדת את דבר אלוהים ומיישמת את רצונו בחיי כל איבר באהבה? — גדילה! —

הן גדילה רוחנית, דהיינו דמיון הולך וגובר של כל מאמין לאופיו של ישוע המשיח, והן גדילה מספרית (ראו את מעשי השליחים ב 47-43, ו 7, טז 5).

סיכום

הקהילה היא גוף המורכב מאיברים רבים. אחדות ותיאום מושלמים יכולים להיות רק כאשר כל האיברים אכן נושעים ומעוניינים לשרת את המשיח באהבה — כקורבן חי מושלם ורצוי (רומים יב 1).
ישוע המשיח נתן לכל אחד מהמאמינים בו מתנת שירות אחת לפחות. אלוהים מצפה מכל אחד מילדיו לשרת את גוף המשיח בתחום הכישרון והיכולת שנתן להם.
תפקיד רועי הקהילה הוא ללמד את דבר אלוהים ולהכשיר את בני הקהילה לעבודת השירות בגוף המשיח.
כאשר עבודת המשיח מתבצעת באמת ובאהבה על־ידי כל אחד מבני הקהילה, יציבותנו הרוחנית גדלה ונזכה לראות את גוף המשיח גדל בבגרות ובנפשות נוספות.

לקטע שנלמד בשיעור זה יש פסוקי מפתח — ד 24-22:

"עֲלֵיכֶם לִפְשֹׁט אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר הִתְנַהֲגוּתְכֶם הָרִאשׁוֹנָה כְּרוּכָה עִמּוֹ וְהוּא נִשְׁחָת בְּתַאֲווֹת מַתְעוֹת,

23 וּלְהִתְחַדֵּשׁ הִתְחַדְּשׁוּת רוּחָנִית בְּשִׂכְלְכֶם, 24 וְלִלְבֹּשׁ אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת."

אלוהים פועל בעולם דרך הקהילה, ולכן היא נדרשת לחיות ולפעול בצורה וברמה שתציג את המשיח ישוע בכבוד, בקדושה ובטוהר.

בפסוקים 16-7 שאול לימד שתפקיד זקני הקהילה הוא להכשיר את המאמינים לעבודת השירות.

כאשר כל אחד מאתנו משרת באהבה את גוף המשיח לפי היכולת שנתן לו המשיח, אזי הקהילה תיגדל ותמלא את ייעודה בעולם, שהוא: לתת כבוד והדר למשיח ולהפיץ את בשורת הישועה לכל אדם.

בפסוקים 32-17 (ואילך) השליח מפרט את סגנון החיים שהמשיח דורש מילדיו. נלמד איך צריכים להיראות חיי היומיום של הנאמנים לישוע.

אפסים ד 32-17:

17 הִנֵּה זֹאת אֲנִי אוֹמֵר וּמַכְרִיז מִטַּעַם הָאָדוֹן: אַל תֵּלְכוּ עוֹד כַּגּוֹיִם הַהוֹלְכִים בְּהַבְלֵי שִׂכְלָם. 18 חֲשׂוּכֵי דַּעַת הֵם, זָרִים לְחַיֵּי אֱלֹהִים בִּגְלַל בַּעֲרוּתָם וּקְשִׁי לִבָּם;

19 וְכֵיוָן שֶׁהִתְנַוְּנוּ הִתְמַכְּרוּ בְּתַאֲוָה לְזִמָּה וּלְכָל מַעֲשֵׂה טֻמְאָה. 20 אֲבָל אַתֶּם לֹא בְּדֶרֶךְ זֹאת לְמַדְתֶּם אֶת הַמָּשִׁיחַ, 21 אִם אָמְנָם שְׁמַעְתֶּם אוֹתוֹ וְלֻמַּדְתֶּם בּוֹ אֶת הָאֱמֶת כְּפִי שֶׁהִיא בְּיֵשׁוּעַ —

22 שֶׁעֲלֵיכֶם לִפְשֹׁט אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר הִתְנַהֲגוּתְכֶם הָרִאשׁוֹנָה כְּרוּכָה עִמּוֹ וְהוּא נִשְׁחָת בְּתַאֲווֹת מַתְעוֹת,

23 וּלְהִתְחַדֵּשׁ הִתְחַדְּשׁוּת רוּחָנִית בְּשִׂכְלְכֶם, 24 וְלִלְבֹּשׁ אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת.

25 עַל כֵּן הָסִירוּ אֶת הַשֶּׁקֶר וְדַבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כִּי אֵיבָרִים אֲנַחְנוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ. 26 רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ; אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם, 27 וְאַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַשָֹטָן.

28 הַגּוֹנֵב אַל יוֹסִיף לִגְנֹב, כִּי אִם יַעֲמֹל וּבְיָדָיו יַעֲשֶׂה אֶת הַטּוֹב כְּדֵי שֶׁיוּכַל לָתֵת לְמִי שֶׁשָּׁרוּי בְּמַחְסוֹר.

29 אַל יֵצֵא מִפִּיכֶם כָּל דְּבַר נִבּוּל, אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא טוֹב בְּעִתּוֹ וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִבְנוֹת, לְמַעַן יַשְׁפִּיעַ נֹעַם עַל הַשּׁוֹמְעִים. 30 וְאַל תַּעֲצִיבוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר נֶחְתַּמְתֶּם בָּהּ לְיוֹם הַגְּאֻלָּה.

31 הָסִירוּ מִכֶּם כָּל מְרִירוּת וְחֵמָה וְכַעַס וּצְעָקָה וְגִדּוּף וְכָל רִשְׁעָה. 32 הֱיוּ טוֹבִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ; הֱיוּ מְלֵאֵי רַחֲמִים וְסִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ.

המשיח הקים אותנו ממוות רוחני לחיים נצחיים וקדושים. עובדה זו חייבת להתבטא בחיי היומיום שלנו: ה"אני" הישן מת וה"אני" החדש חי עם ישוע וכמו ישוע.

באיגרת הראשונה לקורינתים ד 2-1 שאול ציין זאת בברור:

"וּבְכֵן צָרִיךְ שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִרְאוּ אוֹתָנוּ כִּמְשָׁרְתֵי הַמָּשִׁיחַ וּכְמֻפְקָדִים עַל סוֹדוֹת אֱלֹהִים. 2 וְאוּלָם מִן הַמֻּפְקָדִים נִדְרָשׁ לְהִמָּצֵא נֶאֱמָנִים" (ראה גם רומים יב 2; ראשונה לפטרוס א 16-13; אל הפיליפים ד 8).

"אני" הישן

השליח פותח בתיאור חייהם של הבלתי מאמינים. כך היינו נראים לפני שישוע הושיע אותנו:

אפסים ד 19-17:

17 "הִנֵּה זֹאת אֲנִי אוֹמֵר וּמַכְרִיז מִטַּעַם הָאָדוֹן: אַל תֵּלְכוּ עוֹד כַּגּוֹיִם הַהוֹלְכִים בְּהַבְלֵי שִׂכְלָם.

18 חֲשׂוּכֵי דַּעַת הֵם, זָרִים לְחַיֵּי אֱלֹהִים בִּגְלַל בַּעֲרוּתָם וּקְשִׁי לִבָּם; 19 וְכֵיוָן שֶׁהִתְנַוְּנוּ הִתְמַכְּרוּ בְּתַאֲוָה לְזִמָּה וּלְכָל מַעֲשֵׂה טֻמְאָה."

לעומת חיי המאמין המאופיינים בתועלתיות עבור גוף המשיח וכבוד אלוהים (16-1), שאול מתאר כעת את סגנון ואופי החיים של הלא מאמינים ("גויים") — חיים חסרי תועלת ותכלית עבור אלוהים.

מכיוון שאלוהים אינו חי בהם וחייהם אינם מכבדים אותו, פרי עמלם חסר ערך עבור אלוהים.

אותם אנשים מסרבים לערב את אלוהים בהחלטותיהם. הם מנותקים מכל מה שאלוהים רוצה ואוהב. רצון אלוהים נשמע להם מוזר, לא שייך, לא מחובר למציאות.

דוגמאות:

בימינו, כאשר מציגים לפני חסרי האמונה את רצון אלוהים בנוגע לטוהר גופני לפני הנישואין, הם אומרים: "שטויות! זה שייך לעבר. איך נדע אם נסתדר אם לא נחיה כזוג לפני הנישואין?"
או כשמציגים לפניהם את עקרונות כתבי הקודש בחינוך הילדים, הם טוענים: "…זה אכזרי ואינו ראוי לחברה מודרנית. מי שיפעל כך אף עובר על החוק ומסתכן באיבוד החזקה על ילדיו!"

חסרי האמונה כשלו להבין את תפקידו האמיתי של המוח האנושי: יכולתו לחשוב ולנתח…

מאפשרת לנו להבין את דבר אלוהים הכתוב;
ההבנה של דבר אלוהים מנחה אותנו להכיר את אלוהים;
כשאנו מכירים אותו, אנו רוצים לאמץ את הנחיותיו עבור חיינו.

אם לא נשתמש במוחנו למטרות אלה, תכליתנו דומה לחיי בהמה (שנייה לפטרוס ב 12):

"אַךְ הַלָּלוּ דּוֹמִים לְחַיּוֹת חַסְרוֹת תְּבוּנָה שֶׁבְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע נוֹלָדוֹת כְּדֵי לְהִלָּכֵד וּלְהִשָּׁמֵד. הֵם מְחָרְפִים מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים, וּכְמוֹ שֶׁהֵן נִשְׁמָדוֹת גַּם הֵם יִשָּׁמְדוּ."

מכיוון שאינם מכירים בדבר אלוהים כהוראה הראויה לשינון, כהדרכה וכסמכות, הם חיים בחושך רוחני. כל מה שקשור לאלוהים ולרצונו זר להם.

כתוצאה מכך הם התנוונו (במקור היווני: "איבדו כל רגישות"). הם כבר לא רגישים לכל מה שקשור לאלוהים.

שאול משתמש במילים "זָרִים", "הִתְנַוְּנוּ", כדי לתאר את ריחוקם מאלוהים המתבטא בהתמכרותם לתאוות, זימה ולשאר דברי טומאה. הם אוחזים בחטא כאילו הוא מקור חייהם.

מכיוון שיש אמת אחת והיא בישוע, הרי התרחקות מישוע כמוה כהתקרבות לשקר ולחטא על כל צורותיו.

לא קיים ואקום רוחני בחיי האדם. לכן, אם אינך עושה עבור אלוהים, בסופו של דבר אתה פועל נגד אלוהים.

המילים הללו הן אזהרה חמורה למי שאינו לוקח ברצינות את קריאת דבר אלוהים, את ההתחברות במסגרת הקהילה ואת העשייה המשיחית.

מה שלא ממלא את רצון אלוהים, סופו שיהווה פתח או כלי בידי השטן.

"אני" החדש

כעת מתאר השליח את מעמדו של האדם החדש — המאמין בישוע המשיח:

אפסים ד 24-20:

20 אֲבָל אַתֶּם לֹא בְּדֶרֶךְ זֹאת לְמַדְתֶּם אֶת הַמָּשִׁיחַ, 21 אִם אָמְנָם שְׁמַעְתֶּם אוֹתוֹ וְלֻמַּדְתֶּם בּוֹ אֶת הָאֱמֶת כְּפִי שֶׁהִיא בְּיֵשׁוּעַ —

ילדי אלוהים שונים בתכלית מאנשים חסרי אמונה בישוע. המוח של ילדי אלוהים מכוון לקבלת דברו.

בעקבות התחברותנו עם אלוהים דרך התפילה ודרך העיסוק היומיומי עם דברו, מוחנו מתעדכן בדעת אלוהים וברצונו.

לכך יש השפעה ניכרת על הלך המחשבה והמעשים שלנו (קולוסים ג 10):

"וּלְבַשְׁתֶּם אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ, הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ בְּדַעַת לְפִי צֶלֶם בּוֹרְאוֹ."

תענוגותינו, סדר עדיפויותינו, מעשינו, סגנון לבושנו ודיבורנו משתנים. אנו לא חיים בחושך — יש תכלית נצחית למעשינו — ואנו מודעים לרצון אלוהים.

("הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ" — ה 18; ראה גם שנייה לקורינתים ה 15; ראשונה לקורינתים ב 16; גלטים ב 20; פיליפים ב 5, 8).

דבר אלוהים אינו זר לנו, אלא הוא גורם מבורך שמלמד אותנו איך לחיות חיים קדושים וטהורים.

לבנו אינו קשה לרצון אלוהים, אלא מתענג לקבל את דבר אלוהים ולחיות על פיו (תהילים לז 4: "וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה, וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ").

כאשר מוכיחים לנו מדבר אלוהים שאנו טועים, אנו מפסיקים את החטא ומבקשים את סליחת אלוהים.

כל אלה הם תיאורים של המצב האידאלי. אך לא תמיד זה כך:

מצד אחד — המאמין הוא בריאה חדשה. פנימיותו חודשה לחלוטין על־ידי חתימת רוח הקודש;

מצד שני — מכיוון שהבריאה החדשה הזו מכוסה בבשר שעדיין נתון להשפעת החטא, אנו עוד מתמודדים עם החטא ולעתים נכשלים בו (אל הרומים ו 14-1, ז 25-14).

הסימן להיותנו מאמינים אמיתיים הוא הנכונות להתוודות על חטאינו ולפעול כדי להימנע מלחטוא שוב.

יום יבוא כאשר ישוע המשיח ייקח אותנו אליו, אז גם גופנו ישתנה ולא יהיה יותר נתון להשפעת החטא (ראשונה לקורינתים טו 58-51; ראשונה לתסלוניקים ד 18-13; ראשונה ליוחנן ג 2).

ההתמודדות היומיומית שלנו עם החטא אינה קלה. כל עמידה נגד פיתוי — כל ניצחון בהימנעות מחטא ובעשיית הטוב — נובעת מכוחו והדרכתו של רוח הקודש השוכן בתוכנו (בשורת יוחנן יד-טז).

רצון אלוהים אינו זר לנו. הליכה על פי רצונו אינה מוזרה לנו. היא קשה, אך לא בלתי אפשרית.

"הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים." — חיינו החדשים מכוונים כך שכל מחשבה ומעשה נמדדים לפי הלך מחשבתו ומעשיו של ישוע המשיח.

"הִתְחַדְּשׁוּת רוּחָנִית" הלכה למעשה

מפסוק 25 שאול מפרט באופן מעשי את משמעות המילים "לִפְשֹׁט אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן … וּלְהִתְחַדֵּשׁ הִתְחַדְּשׁוּת רוּחָנִית".

שאול מציין דוגמאות נוגדות זו את זו כדי להדגיש את ההבדל המהותי בין חיינו בעבר לחיינו בהווה עם ישוע:

אפסים ד 32-25:

27 וְאַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַשָֹטָן. 28 הַגּוֹנֵב אַל יוֹסִיף לִגְנֹב, כִּי אִם יַעֲמֹל וּבְיָדָיו יַעֲשֶׂה אֶת הַטּוֹב כְּדֵי שֶׁיוּכַל לָתֵת לְמִי שֶׁשָּׁרוּי בְּמַחְסוֹר.

אֱמֶת

"הָסִירוּ אֶת הַשֶּׁקֶר וְדַבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כִּי אֵיבָרִים אֲנַחְנוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (פסוק 25). — השקר הוא אחד מתכונות האופי הבולטות של השטן (יוחנן ח 44):

"אַתֶּם מֵאֲבִיכֶם הַשָֹטָן וְאֶת מַאֲוַיֵּי אֲבִיכֶם חֲפֵצִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת. הוּא רוֹצֵחַ הָיָה מֵרֵאשִׁית וּבָאֱמֶת לֹא עָמַד, כִּי אֵין אֱמֶת בּוֹ. מִדֵּי דַּבְּרוֹ שֶׁקֶר, מִתּוֹךְ יֵשׁוּתוֹ שֶׁלּוֹ יְדַבֵּר, כִּי שַׁקְרָן הוּא וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר."

באופיו של ישוע ישוע בולט ההפך הגמור. ביוחנן יד 6 הוא אמר על עצמו: "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים.."

והוא הוכיח את אמיתוּת הטענה הזו על־ידי ניצחונו על החטא, על השטן ועל המוות.

האמת מאוד חשובה בגוף המשיח. העמידה באמת היא המדד למצבו הרוחני של כל איבר בקהילה.

רק בשיתוף פעולה בין דוברי אמת נוכל לדעת איך לעודד, לנחם ולבנות אחד את השני, כדי שהגוף יגדל באהבה. אל תשכחו שאנו גוף אחד עם מחויבות ואחריות הדדית!

הגזמה — לחיוב או לשלילה — גם היא שקר. עלינו ללמוד לדייק כדי שלא נאבד את עדותנו ומעמדנו כדובריו של המשיח.

שאול אינו מלמד אותנו להפר סודיות או לומר הכל ללא רגש. אמת הנאמרת באהבה ובמטרה לבנות, לנחם ולעודד, היא סימן לחברות אמיתית וציון לנוכחות רוח הקודש.

"אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם!"

"רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ" (פסוקים 27-26). — ניתן להתרגז מבלי לחטוא — עובדה שישוע עשה זאת (יוחנן ב). ישוע התרגז כאשר בית אביו (בית המקדש) נהפך לבית מסחר.

בתהילים פרק סט 10 אנו למדים איך המחבר נפגע באופן אישי כששם אלוהים חולל:

"כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי, וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי."

כואב לנו ופוגע בנו לראות איך אנשים מבזים את אלוהים ופועלים נגד רצונו.

הדרך שבה נביע את רוגזנו ונפעל נגד החוטאים יקבע אם רוגזנו ייהפך לחטא (ראה לדוגמה מתי ה 22-21: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים 'לֹא תִּרְצַח', וְ'כָל רוֹצֵחַ יְחֻיַּב לְדִין'. 22 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַכּוֹעֵס עַל אָחִיו יְחֻיַּב לְדִין; הָאוֹמֵר לְאָחִיו 'רֵיק' יְחֻיַּב לְמִשְׁפַּט הַסַּנְהֶדְרִין; וְהָאוֹמֵר 'אֱוִיל' יְחֻיַּב לְאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם").

א. לעתים עלינו פשוט להתרחק מהמקום ולהתפלל עבור החוטאים שמתעלמים מכבוד אלוהים.

ב. במידה והדבר נעשה על־ידי אח מאמין או זר שמוכן להקשיב, רצוי לפנות אליו ולבקש ממנו שיפסיק את חטאו (ראה מתי יח 15 ואילך).

לא מתפקידנו לנקום! אלוהים הוא זה שאומר: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם". זאת מכיוון שנקמת אדם לא תוציא צדק:

"אַל תִּהְיוּ חֲכָמִים בְּעֵינֵיכֶם. 17 אַל תְּשַׁלְּמוּ לְאִישׁ רָעָה תַּחַת רָעָה. בַּקְּשׁוּ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֵי כָּל בְּנֵי אָדָם. 18 עַד כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר בְּיֶדְכֶם חֲיוּ בְּשָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם.

19 יַקִּירַי, אַל תִּתְנַקְּמוּ אֶלָּא הַנִּיחוּ לַזַּעַם, כִּי כָּתוּב 'לִי נָקָם וְשִׁלֵּם אָמַר יהוה'. 20 אֲבָל 'אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם, כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ.'

21 אַל תַּנִּיחַ לָרַע לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ, אֶלָּא הִתְגַּבֵּר עַל הָרַע בַּטּוֹב" (אל הרומים יב 21-17).

"אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם". — שאול מלמד אותנו לפתור את המחלוקות בינינו כמה שיותר מהר — באותו היום. מדוע?

פסוק 27 בעצם מסביר מדוע: "אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַשָֹטָן!" כשפותרים מחלוקת מיד, אנו לא מאפשרים לשטן לזרוע מחשבות רעות שיגדילו את הבעיה ויסבכו אותה.

גניבה, ניבול פה וגרימת עצב לרוח הקודש

"הַגּוֹנֵב אַל יוֹסִיף לִגְנֹב, כִּי אִם יַעֲמֹל וּבְיָדָיו יַעֲשֶׂה אֶת הַטּוֹב כְּדֵי שֶׁיוּכַל לָתֵת לְמִי שֶׁשָּׁרוּי בְּמַחְסוֹר" (פסוק 28). — שוב שאול מציין ניגוד המראה את השינוי שישוע עשה בחיינו: הגנב אינו מועיל לחברה, אלא מזיק וחושב רק על עצמו. מאמינים, לעומת זאת, נדרשים להיות מועילים לחברה ולפעול לטובתה.

כמה מאתנו שואפים להגדיל רווח רק כדי לתמוך יותר בחלשים?

החשיבות שבעמל כפיים מתבטאת גם במקומות אחרים באיגרות שאול השליח. לדוגמה:

"מִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג לִקְרוֹבָיו, בְּיִחוּד לִבְנֵי בֵּיתוֹ, כָּפַר בָּאֱמוּנָה וְהוּא גָּרוּעַ מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין" (ראשונה לטימותיאוס ה 8).

"מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲבֹד, גַּם אַל יֹאכַל" (שנייה לתסלוניקים ג 10).

המסר ברור: ישוע נראה ברור יותר דרך חיינו כאשר אנו עמלים ומועילים לחברה בה אנו חיים.

"לגנוב" זה לא רק לקחת מוצר מחנות, אלא גם לרמות במיסוי הכנסות או בעסקים ואף באי נתינה יחסית נכונה לאלוהים (ראה מלאכי ג 8: "הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים? כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה").

השליח ממשיך לציין דברים שאינם יאים לילדי אלוהים שחייהם השתנו במחיר דמו של המשיח:

"אַל יֵצֵא מִפִּיכֶם כָּל דְּבַר נִבּוּל, אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא טוֹב בְּעִתּוֹ וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִבְנוֹת, לְמַעַן יַשְׁפִּיעַ נֹעַם עַל הַשּׁוֹמְעִים" (פסוק 29) —

ניבול פה לא יאה לילדי אלוהים. הבה נמשיך ונעבוד על צורת הדיבור ועל אוצר המילים שלנו, כך שתמיד יתנו כבוד לישוע משיח, כי אותו אנחנו מציגים לפני העולם הסובב אותנו.

"הָסִירוּ מִכֶּם כָּל מְרִירוּת וְחֵמָה וְכַעַס וּצְעָקָה וְגִדּוּף וְכָל רִשְׁעָה" (פסוק 31). — המילים שלנו יכולות לפגוע ולהרוס, אך ביכולתן גם לבנות ולעודד. הבחירה היא שלנו.

"וְאַל תַּעֲצִיבוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר נֶחְתַּמְתֶּם בָּהּ לְיוֹם הַגְּאֻלָּה" (פסוק 30). — זכרו שרוח אלוהים עמכם תמיד! מכיוון שאנו ילדי אלוהים, מעשינו ודברינו הנם תעודת הזהות של אבינו שבשמים.

נוודא שכל פרט בחיינו תואם את רצון אלוהים, וזאת כדי שלא נעציב את רוח הקודש.

אפסים ד 32: "הֱיוּ טוֹבִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ; הֱיוּ מְלֵאֵי רַחֲמִים וְסִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ."

סיכום

שאול מזכיר לנו כי עלינו לפשוט את האדם הישן עם כל תכונותיו הרעות ולהתחדש התחדשות רוחנית בשכלנו — ללבוש את האדם החדש הנברא כדמות אלוהים בצדקה וקדושה של אמת.

איך עושים זאת, "לְהִתְחַדֵּשׁ הִתְחַדְּשׁוּת רוּחָנִית"?

זה מתחיל באמונה כנה שישוע הוא משיח אלוהים שבא לעולם כדי לשלם בדמו הטהור את מחיר כפרת החטאים שלי.
התמדה בלימוד כתבי הקודש ובתפילה כדי שאבין את הכתוב;
ציות עקבי לדבר אלוהים הנלמד;
התחברות עם מאמינים אחרים במסגרת קהילתית, כדי שאוכל להועיל בגוף המשיח, ודרכו לחברה — לפי היכולות שהעניק לי המשיח.

אם אנו לומדים כל יום את דבר אלוהים ומתרגלים לציית בפרטים קטנים, יהיה זה "אימון רוחני" שיעזור לנו גם לציית במבחנים המשמעותיים יותר.

הבה נחיה לפי דבר אלוהים כדי שהבריות יראו שאנו מופקדים על סודות אלוהים.