האיגרת אל הפיליפים פרק ד'

פיליפים פרק ד'

בשיעור שעבר התעכבנו רבות על משמעות המילים: "אזרחותנו בשמים היא" (ג 20).

נוכחנו לדעת ש:

1. אנו גולים וזמניים כאן (פטר"א ב 11-12)
2. אנו חיים פה בארץ אך נדרשים לחיות על פי הכללים הנהוגים במלכות אלוהים (מתי ה-ז).
3. אנו האיגרת הכתובה של האדון ישוע בעולם (קור"ב ג 1-3).
4. אנו ריח הניחוח של הבשורה, של אלוהים פה בעולם (קור"ב ב 14-17).
5. עתידנו הוא עם אלוהים בממלכתו הנצחית ולא באגם האש (התגללות כ-כב).

לאור כל הנאמר עד כה באיגרת אל הפיליפיים ולאור הנאמר בעיקר בפסוקים המסיימים את פרק ג,

ממשיך שאול לעודד את הפיליפיים לנטוש את דרך ההתנהגות הפסולה המכתימה את עדות המשיח ישוע,

ולאמץ את הלך המחשבה של האדון ישוע בכל עניין ותחום בחייהם.- What Would Jesus Do.

במקרה הנוכחי, בעיה מאוד ספציפית בקהילה בפיליפי עמדה בסתירה לכל מה שכתב שאול בכל הנוגע לאחדות, תמימות דעים, מחשבה אחת וכוונה אחת.

בקיצור, בעיה כאובה בקהילה בפיליפי יכלה להרוס את מה שנבנה במשך שנים ובעמל רב.

פסוקים 2-3:

2. הנני מפציר באבהודיה ובסינטיכי להיות לב אחד באדון.
3. ואתה, חברי האמיתי [סוג'וגוס – יתכן גם כשם פרטי שמשמעו – עמית], הנושא עמי בעול, גם ממך אני מבקש: עזור נא להן;

הן השתתפו עמי במאבק הבשורה, יחד עם קלמנטוס ועם יתר שותפי לעבודה אשר שמותיהם בספר החיים.

*הכתוב בסוגריים תוספת המחבר

בפסוקים 2-3 שאול מתייחס לבעיה בקהילה בפיליפי שאודות פרטיה שמע מן הסתם מאפפרודיטוס, אשר בא מפיליפי אליו לסעדו בכלא (ב 25-26).

מדוע ששאול יציין בכלל את המחלוקת בין שתי הנשים בקהילה בפיליפי?

האם קיימת קהילה כלשהי בעולם שכל חבריה באחדות מושלמת ואין כל מחלוקת זוטרה ביניהם?

האם אי-ציון בעיה כלשהי ושמות אישיים של חברי הקהילות באפסוס או בקולוסה, מוכיח שכל המאמינים בקהילות הללו היו בוגרים באמונה ולא הייתה כל מחלוקת ביניהם?…

מן הסתם, ציון הבעיה ושמות הנשים שבמחלוקת מהוות הוכחה לכך שמדובר בעניין רציני המחייב התייחסות מיידית.

למרות ששאול אינו מרחיב בתיאור המחלוקת, עובדת איזכור הבעיה והדרך בה הוא מנחה לפתור אותה מוכיחה ש:

1. התנהגותן היא ההיפך הגמור מכל מה שציין שאול השליח עד כה באיגרת בכל הנוגע לעדות משיחית.
2. היה במחלוקת כדי להרוס את אשר כבר נבנה בעמל רב ובדמעות רבות בקהילה בפיליפי.

בפסוק 3 שאול מבקש מעמית לשירות החבר בקהילה בפיליפי להיות המתווך שיפעל להחזיר את האחדות בין אבהודיה וסינטיכי.

"ואתה, חברי האמיתי [סוג'וגוס – יתכן גם כשם פרטי שמשמעו – עמית], הנושא עמי בעול, גם ממך אני מבקש:

עזור נא להן; הן השתתפו עמי במאבק הבשורה, יחד עם קלמנטוס ועם יתר שותפי לעבודה אשר שמותיהם בספר החיים".

*הכתוב בסוגריים תוספת המחבר

שימו לב:

שאול השליח אינו מציין כל בעיה תיאולוגית כסיבה למחלוקת בין אבהודיה וסינטיכי.

אילו הנשים היו חלוקות בעניין תיאולוגי, שאול השליח היה מפנה אותן לפסוק בכתבי הקודש או עונה להן בהשראת רוח הקודש שבו.

כך היה פותר את הבעיה אחת ולתמיד עבורן ועבור כל שאר המאמינים לאורך ההיסטוריה.

אך, שאול פותר את הבעיה בכך שהוא מבקש מעמית לשירות להתערב בעניין בין שתי הנשים ולעודדן להגיע להסכמה ושלום.

לפיכך, הבעיה בין אבהודיה וסינטיכי יסודה בהתנגשות אישויות – גאווה, חשיבות עצמית, ולא סיבה דוקטרינלית.

מכאן, הפתרון למחלוקת בין שתי הנשים טמון ביישום ההוראות הנפלאות הכתובות כבר באיגרת באמונה, כניעה, ענווה ואהבה.

הערה:

משמעות שמותיהן של הנשים הן:

א. אבהודיה: [yoo-od-ee'-ah]. נסיעה טובה  finetravelling.

ב. סינטיכי: soon-too'-khay]]. תאונה, מפגש.

ג. סוג'וגוס: עמית, שותף לעול.

שאול השליח מפציר בשתי הנשים – אבהודיה וסינטיכי להיות לב אחד באדון.

במשפט הראוי לכותרת, שאול השליח מבקש משתיהן להניח בצד את הגאווה ולהתאחד.

אז איך פותרים מצב בו יש התנגשות אישויות בקהילה?

מהו המתכון לאיחוד בין ילדי אלוהים הנושעים?

1. ילדי אלוהים (המשיחיים) נדרשים לאמץ את אותו הלך מחשבה, לגבי התנהגות ותגובה כפי שהאדון היה עושה.

איך באמת יכולות שתי הנשים הללו, האוחזות בדיעות שונות לגבי נושא או עניין כלשהו לחשוב אותו הדבר?

התשובה לכך טמונה בכך ששתיהן יזכרו שהן "באדון".

ז"א, שתיהן אינן האדון של עצמן אלא משרתי המשיח הכפופות לרצונו.

לאף אחד מילדי אלוהים אין את הזכות לאחוז בדיעה השונה מזו של האדון ואף לעמוד על כך ולהתעקש על כך (אל הגלטים ב 19-20).

ישוע המשיח, האדון של כולנו, היה זכאי לכל והוא זה שלא עמד על זכותו לקבל את כל שמגיע לו.

האדון ישוע המשיח, למרות היותו שווה בערכו לאלוהים האב, הריק מעצמו, ובא לעולם לקבל את מה שלא מגיע לו.

הוא האדון לא ביקש הנאה לעצמו, אלא בא כדי להעניק הנאה נצחית לכל המאמינים בו (אל הפיליפיים ב 1-11, אל הרומים טו 2-3).

הוא אלוהים בא לשרת ולהעניק ללא חשבון.

אדרבה, ענוותו המושלמת הייתה הסיבה שבעטיה אלוהים האב העניק לו את השלטון על הכל.

אילו אבהודיה וסינטיכי היו מתכסות בענווה כנה הנובעת מהכרה אמיתית של ערכם יחסית לאדון, כי אז היו מחשיבות אישה את רעותה כנכבדת מן השניה.

אילו אבהודיה וסינטיכי היו משוות את תרומתן לקהילה בהשוואה למה שהאדון ישוע תרם, הרי ששניהן היו נמצאות בחוב ולא בזכות.

אילו אבהודיה וסינטיכי היו מאושרות באמת בתואר משרת עניו של האדון – כי אז לא היה כל סכסוך ביניהן.

אם כן, היכן סטו אבהודיה וסינטיכי מן הדרך הקדושה?

אנשים עוטים גאווה כאשר הם מחשיבים את עצמם יותר ממה שהם באמת.

אנשים עוטים גאווה כאשר הם משווים את מעשיהם ויכולותיהם לאלו של האחרים לידם.

דבר אלוהים מלמדנו תמיד להעמיד את האדון ישוע כנקודת ייחוס ולא אנשים אחרים. כך אנו נשאר ענווים תמיד (אל הגלטים ו 3-4).

חלקנו חושבים שאלוהים בחר בנו להיות שופטים – כן, יש כאלו שבטוחים שהם יודעים את המניע שלנו לכל מעשה. אותם אנשים גם בטוחים שהם יודעים היטב על מה אנו חושבים ומדוע…

הם ממש בטוחים שאלוהים העניק להם את המתנה הזו…

הם מחלקים את הקהל לצדיקים ולכאלו שאינם נושעים…

אם אתה חושב כמוהם ועומד בציפיות שלהם – אתה טוב.

אם אינך עומד בציפיות שלהם – או אינך משתווה להם במעשה או בתרומה – כי אז אינך ראוי והיחס כלפיך יהיה שונה.

הבה נזכור שכולנו משרתי האדון ואת כל אשר אנו עושים, נעשה לכבוד האדון.

האדון ישוע המשיח פעל את כל שפעל כדי לפאר את שם אלוהים האב.

הבה נאמץ את אותו הלך רוח שקיים באדון ישוע.

2. לילדי אלוהים נתונה חכמת אלוהים בכתבי הקודש. (את כתבי הקודש כדרך הוראה והנחייה).

לאבהודיה ולסינטיכי היתה הזכות הנפלאה לשמוע את כל עצת אלוהים מפי שאול השליח בכבודו ובעצמו.

שתיהן יכלו לשאול כל שאלה מן הכתובים, ושאול היה יכול לענות להן תשובה מספקת וראויה.

מעבר לתשובה מילולית, השתיים זכו לראות את חיי היומיום של שאול השליח כשהיה ביניהן וכך ללמוד באופן מעשי אודות החיים המשיחיים המפארים את אלוהים (ג 17, ד 9).

הם זכו לראות את שאול חי בצניעות.

הן זכו לראות את שאול מכבד גם את הנחותים בידע ממנו.

הן זכו לראות את שאול רודף שלום ונמנע ממחלוקות מיותרות עם שאר האחים והאחיות בקהילה.

הם ראו את שאול מכבד את הוראת הכתובים ומכפיף את רצונו לזה של אלוהים – הכתוב בתורה, בנביאים ובכתובים.

הם ראו את שאול מקריב כל אשר בחייו עבור האדון ופיו אינו מלא באשמה וביקורת על אחרים שאינם עושים בדיוק כמוהו ובקצב שלו…

במילים פשוטות:

גם לאבהודיה ולסינטיכי היו כל הכלים כדי לדעת מי מהן פועלת בדרך שאינה תואמת את הכתוב בכתבי הקודש.

רבותי, מבחן הליטמוס של כל מאמין זה הכניעה הכנה לכתוב בדבר אלוהים.

אם מעשיך אינם תואמים את הכתוב ואף עומדים בניגוד לכתוב, ואתה מתעקש שדעתך נכונה ומעשיך ראויים, כי אז אתה נמצא במצב עגום ביותר. אם הלך המחשבה הזה מאפיין את כל חייך, הרי שהדבר מעלה ספק לגבי אמיתות ישועתך.

גם השדים יודעים את כל שכתוב בכתבי הקודש אך אינם נכנעים לאלוהים.

גם השדים יודעים אודות אלוהים ומאמינים בקיומו, אך אינם מצייתים לו.

האם תשאף להידמות לשד או לאדון?

תודה לאלוהים, היום יש לכולנו את דבר אלוהים השלם.

יש לכולנו את כתבי הקודש בשפה המובנת לנו.

יש לנו אפשרות ללמוד ולחדד את הבנתנו בכתבי הקודש כך שנוכל לפעול בדרך אחידה בכל תחום ועניין.

אם יש לנו את כתבי הקודש השלמים, וכל עצת אלוהים לפנינו, אז מה מונע מאיתנו להתנצל על טעות ולפעול בדרך הנכונה?

גאווה וחשיבות עצמית.

אלו בדיוק התכונות של השטן שגרמו לחטא הראשון בבריאה של אלוהים (ישעיה יד, יחזקאל כח).

האם עלינו לשאוף לטפח את פרי הבשר או את פרי הרוח? (אל הגלטים ה 19-23).

האם ראוי שנפאר את השטן באימוץ תכונותיו או שנפאר את האדון ישוע המשיח באימוץ תכונותיו של אלוהים?

כמובן שראוי שנפתח את תכונותיו של אלוהים, כי רק כך נוכל להיות באמת ריח ניחוח לאלוהים, מלח הארץ ואור העולם.

3. שאול מבקש מעמית לשירות להתערב במחלוקת בין אבהודיה וסינטיכי ולהביאם לידי הסכמה.

מה אנו למדים מכך?

מחלוקת בין שני משיחיים בקהילה לא יכולה להישאר בגדר עניינם הפרטי.

המחלוקת בין אבהודיה לסינטיכי תשפיע על אחרים ותגרום לפילוג בקהילה או למחנות שלא מתחברים זה עם זה.

שאול מבקש מאדם המקובל כבוגר מבחינה רוחנית (שותף לנשיאה בעול השירות יחד עם שאול השליח, יתכן שהיה אחד מזקני הקהילה), להיות כבורר ומתווך בין אבהודיה לסינטיכי.

מה כבר אותו עמית יכול לעשות עם אבהודיה וסינטיכי?

1. להזכיר להן את דוגמת הקרבתו של האדון ישוע וענוותו בישועה שנתן לנו.
2. לשוחח ולדבר על ליבן למען יסירו את העקשנות ואת הגאווה ויתנו מקום לענווה ואהבת אלוהים בליבם.
3. להוכיח אותם על חטא ולגרום להם בושה על היותם דוגמא רעה לשאר האחים והאחיות בקהילה.

בהיותן מאמינות ותיקות אשר היו חלק מהגרעין הראשון שהקים את הקהילה בפיליפי, כל הצעירים בגיל וברוח מסתכלים עליהם כמופת. כישלון בעדות בחייהן של אבהודיה וסינטיכי עלול להרוס את לב הצעירים באמונה.

4. לומר לשתיים שהתנהגותן מונעת התחברות קדושה ושלווה בקהילה.

אף אדם לא יכול להזמין את שתיהן ביחד לביתו או לשבת עימן באותו שולחן. אבוי לחרפה, אבוי לבושה, אבוי לכאב הממלא את הלב.

אז למען כבוד אלוהים, הרכינו ראשיכם ותניחו בצד את המחלוקות המיותרות.

מה האופציות העומדות לפני אבהודיה וסינטיכי?

א. לדחות את עצתו של המתווך האמון על ידי שאול השליח ולהמשיך בדרך העקשנות והפירוד.

במצב שכזה, למרות שכולנו נרתעים מן התהליך של משמעת קהילתית (מתי יח 15-20), אותו עמית לשירות ששאול הטיל עליו את המשימה לתווך בין אבהודיה וסינטיכי, עלול חס וחלילה להגיע למסקנה שהשתיים יעמדו למשמעת קהילתית.

אם מישהי מהן לא תחזור בתשובה כנה, תסרב לקבל ביקורת ולתקן את המעוות בחייה, היא עלולה למצא עצמה מוחרמת על ידי הקהילה.

ב. לקבל את עצת אלוהים שנאמרת מפי נושאי המשרות בבית אלוהים ולבקש סליחה ומחילה אחת מרעותה.

הסליחה חייבת לבוא מלב שבור ומתחרט ולא מן השפתיים החוצה.

סליחה שלא נובעת מלב המפנים את עוצמת החטא, כמוה כפצצת זמן. הבעיה עתידה לפרוץ ולהתפוצץ בעוצמה רבה יותר ולא תאפשר טיפול דיסקרטי ועדין.

סליחה כנה ואמיתית תהווה עדות נפלאה לכל אברי הקהילה.

למרות הצרה בה היו השתיים, והאומללות שהמחלוקת הביאה עליהן ועל שאר הקהילה, אלוהים יברך אותן וטעם השלום יגבר על טעם הפירוד.

שאול מציין שאבהודיה וסינטיכי, יחד עם קלמנטוס ושאר אחים היו שותפים עימו בשלבים הראשונים של הקמת הקהילה בפיליפי (מע"ש טז והלאה).

אותם אנשים כגון אבהודיה וסינטיכי כבר הוכיחו את עמידתם בסבל ובלחץ רדיפות.

הן הוכיחו את פירות ישועתן ולכן שאול מציין ששמותיהן כתובים בספר החיים (התגלות ג 5, יז 8, כ 12, 15, כא 27, כב 19, לוקס י 20, אל העברים יב 23).

בטחונו של שאול בעובדת היותן כתובות בספר החיים מהווה נדבך נוסף לקביעה שישועתו של אדם היא קביעה נצחית ואינה ניתנת להפרה.

מיותר לציין שאף משיחי בוגר אינו אוהב לבצע משמעת קהילתית.

העשיה נעשית מתוך ציות לדבר אלוהים ולמען כבוד אלוהים, אך התהליך כואב ומאוד קשה מבחינה רגשית.

איך מתמודדים עם תהליך שכזה?

איך מתמודדים עם עשיה קשה אך ראויה בעיני אלוהים?

על כך ויותר בפסוקים הבאים.

פסוקים 4-9: שלום אלוהים ושמחתו גדולים מכל אירוע בחיינו.

4. שימחו באדון בכל עת; אומר שוב, שימחו.
5. נועם התנהגותכם [ענוות רוחכם] יוודע נא לכל אדם. האדון קרוב.
6. אל תדאגו לשום דבר, כי אם בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה. 7. ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע.
7. סוף דבר, אחי, כל אשר אמת, כל מה שנכבד, כלדבר ישר, טהור, מלא נועם, כל אשר שמעו טוב, כל מעשה נעלה, וכל דבר הראוי לשבח – באלה יהגה לבבכם.
8. הדברים אשר למדתם וקבלתם ושמעתם ממני, ואשר ראיתם בי – אותם עשו; ואלוהי השלום יהיה עימכם.

הערה:

מבנה פרק ד מאפשר לקפוץ מפסוק 1 לפסוק 4. התוכן שבפסוקים 2-3 נמצאים כאילו בסוגריים.

בדברי הסיום שלו לפיליפיים שאול השליח מתרכז בדברים ובנושאים שצריכים להעסיק את המאמינים.

פסוקים 2-3 מדגישים כמה חשוב להישמע להתגלות אלוהים דרך הוראת השליח. כך פותרים מחלוקות בקהילה משיחית.

כיום באין שליחים כמו שאול והשאר, יש לנו את הוראת הכתובים השלמים שעלינו לאמץ בחכמה ואמונה.

השליח מסב את תשומת ליבנו להלך הרוח שעלינו לאמץ גם בעיסוקי היום יום שלנו. כל זה תלוי בקשר שלנו עם המשיח ישוע, עם אחרים ועם עצמנו.

1. הקשר עם המשיח:

לאחר ששאול ציין את הבעיות שאיתן הוא מתמודד, הוא מסכם ואומר לפיליפיים במילים של ציווי, פקודה!: עליכם לעשות את הדבר הבא כל הזמן וללא הפסקה.

"שימחו באדון בכל עת; אומר שוב, שימחו."

שאול השליח כבר אמר מילים אלו בפרק ג 1 וכן באיגרת הראשונה לתסלוניקים ה 16.

לפני שאמשיך, חשוב להזכיר נקודה חשובה!

שאול אינו מצווה על המאמינים לשמוח בכל עת, אלא לשמוח-באדון בכל עת.

יש הבדל מהותי בין השניים.

בעוד אדם לא ישמח בעת כאב, מקרה אסון, מחלה וכו, ואם ישמח אז הרי שייראה כאחד שאינו שפוי, יכול ומחוייב כל מאמין לשמוח-באדון ישוע בכל עת ובכל מצב – ושמחתו זו מהווה עדות לחוזק ואמיתות אמונתו.

האם באמת יכול אדם כלשהו לשמוח-באדון בכל עת?

האם כל האירועים המתרחשים בחיינו חסרי כוח ויכולת לערער את שמחתנו-באדון?

התשובה הנכונה היא: כן!

הבה נזכיר לעצמנו מעט מן הצרות שעמדו לפיתחו של שאול השליח בעת כתיבת שורות אלו:

1. שאול נמצא בכלא ברומא ומחכה לשימוע בעניינו. אם יימצא אשם, יוצא להורג! (א 7)
2. בריאותו אינה תקינה. השהייה בכלא אינה עוזרת לו (אל הגלטים ו 17, 11, ד 13-14).
3. געגועים לבקר ולתמוך בשאר המאמינים אותם הוא כל כך אוהב (א 8)
4. אי יכולת להתמודד עם מאמינים אחרים הפועלים בשם האדון אך בדרך פסולה (א 17)
5. 5. אי יכולת להתמודד עם מורי שקר המנסים לערער את יציבות הקהילה ואת אמונתם של צעירים באמונה (ג 1-3).
6. מחלוקות, עימותים וחוסר אחדות בין מאמינים בתוך הקהילה (ד 1-3).

לאור הצרות ששאול השליח מתמודד עימן, איך יכול שאול השליח לשמוח-באדון בכל עת ולצוות על הפיליפיים ועל כל מאמין בישוע לשמוח-באדון בכל עת?

אלוהים נתן לילדיו את כל התנאים והסיבות לשמוח-באדון בכל עת.

השמחה ששאול מתייחס אליה (שמחתו של ילדו של אלוהים), אינה מבוססת על ההרגשה שלנו ביחס לנסיבות חיינו, אלא על הקשר שלנו עם המשיח ועל מה שאנו יודעים עליו.

כולנו חווים במהלך חיינו מצבים קשים הגורמים לנו להימלא בצער ולבכות.

בעת שכזו כל הרואה אותנו יעיד שאיננו שמחים.

אמת היא, ברגע שכזה אנו עצובים מאוד בגלל הנסיבות.

למרות זאת, גם בנסיבות קשות שכאלו, וגם בעת בכי וצער רב, המאמין בישוע שמח-באדון כי שמחה זו נטועה ומבוססת על נתונים קבועים ומשמחים במיוחד. שמחה זו קיימת גם בעת בכי וכאב רב!

אדרבא, שמחת-האדון חזקה יותר, ומאפשרת לנו לעבור בשלום את כל הנסיבות הארציות הקשות ביותר.

השמחה-באדון אם כן מתבססת על נתונים קבועים, בלתי משתנים.

במילים פשוטות שאול השליח אומר: זיכרו את כל הנתונים אודות הבטחותיו של אלוהים לכם ואודות תכונותיו ואופיו, ואז תוכלו לשמוח-באדון למרות הנסיבות האישיות.

להלן מספר עובדות קבועות בחיי המאמינים בישוע המשיח:

1. ישועה: ישועתי נצחית ושום דבר לא יוכל לבטלה או לערערה (אל הרומים ח 31-39, יוחנן י 27-30)
2. נוכחות אלוהים בחיי: רוח הקודש שוכן בתוך גופי ולכן אלוהים תמיד עימי (קור"א ג 16-17)
3. רוח הקודש בגופי מעניק לי את תכונות המשיח שחלקן שמחה ושלום (אל הגלטים ה 22-23)
4. אלוהים יודע תמיד את כל צורכי (אל הרומים ח 26, מתי ו 25-33)
5. אלוהים עונה לתפילותיי הנעשות על פי רצונו (תהילים לז 4-5, יוח"א ה 14-15).
6. אלוהים מבטיח ששום ניסיון בחיי לא יהיה מעבר ליכולתי לעמוד בו (קור"א י 13).
7. אלוהים מבטיח לפעול למעני בכל תחום ולנצח בעבורי (יוח"א ד 4, מל"ב ו 16)
8. אלוהים מעניק לי את כל כלי הנשק הרוחניים כדי לעמוד בכל פיתוי וניסיון (אל האפסיים ו 10-16)
9. אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו (אל הרומים ח 28).
10. אלוהים מבטיח לסלוח לי ולטהר אותי מכל עוולה כשאני מתוודה על חטא בכנות (יוח"א א 9)
11. במידה ואלוהים יחליט לסיים את חיי בעולם, אני נילקח ישירות לנוכחותו (אל הפיליפיים א 23).
12. אלוהים אוהב אותי!

כל העובדות שציינתי נועדו למלא את ליבי ומוחי בבטחון והשלווה הנחוצים לילדו של אלוהים כדי לחיות חיים משיחיים בעולם הנתון להשפעת החטא והשטן.

שאול השליח לא העלה רעיון מהפכני בכל הקשור לשמחת-האדון שצריכה להיות בחיי המאמין.

ישוע המשיח בכבודו ובעצמו נתן לתלמידיו ולנו את המתכון לשמוח-בו.

ממש לפני שהוסגר, האדון ישוע דיבר אל תלמידיו והבטיח להם שישמחו למרות העצב שיבוא עליהם.

יוחנן יד 1-4: ישוע מעודד את תלמידיו לפני צליבתו ועלייתו השמיימה.

התלמידים עומדים להתמודד עם מציאות קשה בה ישוע אינו עימם בבשר.

הם יירדפו על ידי בני משפחתם ועמם, הם יוחרמו על ידי היקרים להם ביותר. הם יאלצו להגר למחוזות רחוקים ולהמשיך את חייהם ללא בני משפחתם. יהיה עליהם להמשיך ולחיות בבטחון אמונתם.

ישוע אומר להם:

"אל יבהל לבבכם. האמינו באלוהים. האמינו גם בי. בבית אבי מעונות רבים. לולא כן, כלום הייתי אומר לכם שאני הולך להכין לכם מקום?

ואם אלך ואכין לכם מקום, אשוב ואקח אתכם אליי למען תהיו גם אתם באשר אני שם. ולאן אני הולך, יודעים אתם את הדרך…"

יוחנן טו 7: ישוע הבטיח לתלמידיו שהם ישמחו כאשר דברו יעמוד בהם.

ז"א, כאשר תלמידיו יחיו ויפעלו בכל תחום ועניין על פי הוראתו, הדבר ישפיע על דרך חשיבתם הרבה יותר ממה שמשפיעות עליהם נסיבות חייהם.

יוחנן טו 11:"את הדברים האלה דברתי אליכם כדי ששמחתי תהיה בקרבכם ושמחתכם תהיה שלמה".

מסיבה זו יכול היה גם שאול השליח לומר למאמינים ברומא (אל הרומים ה 1-3) שהם יכולים לשמוח אפילו בסבלם.

לפיכך, השמחה שכל ילדי אלוהים מצווים ליהנות ממנה בכל רגע בחייהם, נובעת ממערכת היחסים הקדושה שיש להם עם האדון ישוע המשיח (ראה גם יוח"א א 4).

ככל שנתקרב אליו ונפקיד את כל חיינו בידו, כך נוכל לחוות הרבה יותר את כוחו הריבוני אשר ימלא את חיינו בשמחה שלמה ואמיתית.

מכיוון שכל ההבטחות הקשורות לאלוהים הינן קבועות ובלתי משתנות, יכול שאול השליח לצוות על הפיליפיים ועלינו: שמחו-באדון בכל עת.

2. הקשר של המאמין עם הזולת: (פסוק 5)(השפעת שמחת-האדון על המאמין)

"…נועם התנהגותכם (ענוות רוחכם) יוודע נא לכל אדם. האדון קרוב."

שמחת-האדון שהמאמין זוכה לה מתוקף היותו ילדו של אלוהים החי על פי רצון אלוהים, אינה עניין ערטילאי מופשט, אלא דבר מוחשי ואמיתי. שמחת-האדון משפיעה על מחשבתי ועל מעשיי כלפי אחרים בחיי היום יום.

ראו את השפעת נועם ההתנהגות של שאול וסילא כאשר היו בכלא בפיליפי (מע"ש טז).

שניהם שרו תהילות לאלוהים ופארו את אלוהים על שזכו לשרתו ואף לסבול בעודם משרתים את האדון.

התנהגותם גרמה לסובבים אותם לשמוע את הבשורה ובעקבות כך הסוהר וכל בני משפחתו נושעו.

ראה גם את ההשפעה על משמר הקיסר (אל הפיליפיים א 12-13).

שמחת-האדון המיוחדת הזו שמוקרנת החוצה מחיינו היא תוצר של נוכחות רוח הקודש בגוף המאמין.

רוח הקודש מעניק לנושע את כל סל התכונות של ישוע המשיח, כך שהתנהגותו תשפיע על הזולת ממש כמו שהתנהגותו של ישוע השפיעה על הסובבים אותו.

להלן פירוט סל התכונות הנקרא: פרי הרוח: (אל הגלטים ה 22-26)

"…פרי הרוח הוא אהבה, שמחה, שלום, אורך רוח, נדיבות, טוב לב, נאמנות, ענווה, ריסון עצמי – על מידות כאלה אין תורה חלה.

האנשים השייכים למשיח צלבו את בשרם עם תשוקותיו ותאוותיו. אם חיינו מן הרוח, הבה גם נתהלך על-פי הרוח.

אל נא נהיה שואפי כבוד שווא, המתגרים ומקנאים איש ברעהו."

מכאן, נוכחות רוח הקודש בחיי מעניק לי כלים כדי שאוכל לחיות עם אנשים אחרים בסטנדרטים שבהם ישוע היה חי. סטנדרט של מלכות שמיים. [אתם אזרחי שמיים ג 20-21].

על מנת לחוות במלואם את מרכיבי פרי הרוח, עלי להימלא ברוח הקודש. ז"א, להיכנע להוראת דבר אלוהים במלא אמונה ואהבה (אל האפסים ה 18-19, אל הגלטים ב 19-20).

לאור הכלים הנפלאים והעל-טבעיים שאלוהים כבר העניק לנו בישועתנו, יכול שאול לצוות ולפקוד עלינו להשתמש בכלים אלו כדי לפאר את האדון ולממש את תשועתנו עד תום (אל הפיליפים ב 12).

מה משמעות המילים: "נועם התנהגותכם"? (ענוות רוחכם).

לא לחינם תרגומים שונים משתמשים במונחים שונים אך דומים.

הסיבה היא שהמילים ביוונית מציינים מצב בו המאמין נדרש לוותר על זכויותיו ולהציג גישה ענווה כלפי הזולת, בין אם הם מאמינים או בלתי מאמינים.

שאול השליח אינו מצפה מהמאמינים להתפשר על האמת, אך כן להיות מוכנים לסבול בענווה כדי לשמור על עדות משיחית ללא דופי. לעקור סיבות ותירוצים למריבות וסכסוכים עם אחרים, בין אם הם מאמינים או בלתי מאמינים. [ראה פסוקים מקבילים באיגרת שאול לטימותיאוס פרק ו].

לא לחינם שאול השליח מסיים את הדרישה להתנהגות מקריבה (בפסוק 5 ) במילים: האדון קרוב.

שאול השליח מציין את חזרתו הקרובה של האדון כדי לנחם ולעודד את המאמינים להמשיך ולחיות בדרך ענווה מקריבה.

דבר אלוהים אינו מציין את תאריך חזרתו של האדון לאסוף אליו את ילדיו.

אירוע זה נקרא: ההילקחות.

אין שום אירוע שחייב להתרחש לפני ההילקחות.

למעשה, ההילקחות יכולה להתרחש ממש כרגע.

מה יקרה למאמינים ברגע ההילקחות?

שאול השליח ציין את האירוע כבר בפרק ג 20-21 אך מרחיב על אותו האירוע והמתרחש אחריו ב:

1. תסל"א ד 13-18.
2. קור"א טו 51-58.

א. העובדה שאני עשוי להילקח כרגע מן העולם הזה ואעמוד פנים אל פנים אל מול האדון ישוע – אלוהים, הינה תמריץ גדול ביותר לוודא שאני עוסק בדבר ראוי בכל רגע. מממש את תשועתי בכל יום (ב 12).

הידיעה שאני עשוי להילקח לאדון כשאני באמצע מעשה חטא, אינה משמחת אותי ואינה מפארת את האדון ישוע.

באיגרת הראשונה ליוחנן ג 1-3, יוחנן השליח אומר שעובדת היותנו חשופים להילקחות בכל רגע, היא מניע אדיר להתמקדות באדון ובציות לרצונו בכל רגע נתון.

[איך היינו מגיבים ומה היינו עושים בבתינו אילו היו אומרים לנו שראש הממשלה בא לביקור בעוד חצי שעה?]

יתרה על כך, באיגרת הראשונה לקורינתיים גם נאמר לנו שכאשר נילקח לאדון, נעמוד מול כס המשפט של המשיח ישוע (קור"א ג 10-15).

במעמד הקדוש הזה, יקבל כל אחד מאיתנו כפי שעשה וציית לאדון בעת היותו בארץ.

במילים פשוטות:

אחד מהתמריצים החשובים ביותר למאמין כדי לחיות חיים משיחיים ללא דופי זה העובדה שהאדון ישוע עשוי לחזור בכל רגע כדי לאסוף אותנו אליו – השמיימה.

ב. הידיעה שהופעת האדון קרבה ויתכן שתתרחש כרגע, מעודדת אותי להניח את משפט הצדק נגד הפוגעים בי בידיו של האדון ישוע.

את ההקשר המיידי הזה אנו לומדים מאיגרת יעקב פרק ה 8-11:

"…גם אתם התאזרו אורך רוח, כוננו את לבבכם, כי קרבה ביאת האדון. אחי, אל תתלוננו איש על רעהו, למען לא תשפטו. הנה השופט עומד בפתח. אחי, הנביאים אשר דברו בשם יהוה יהיו לכם לדוגמה של סבל ואורך רוח.

הן חושבים אנו למאושרים את העומדים בסבל. שמעתם על-אודות עמידתו של איוב בסבל וראיתם את תכלית יהוה – כי רחום וחנון יהוה."

הערה:

יש הטוענים שהמילים: "האדון קרוב" מתייחסים גם לקרבתו הרוחנית של האדון ישוע לילדיו – אלינו.

ז"א: "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע." (תהילים לד 19).

אמת היא שאלוהים קרוב לנו בכל עת והדבר מתבטא בנוכחות רוח הקודש בגופנו.

אך לאור התוכן בפסוקים אלו ולאור הנאמר בפרק ג 20-21, אני מאמין ששאול מתכוון בפסוק 5 למועד חזרתו של האדון לקחת את ילדיו אליו!

3. פיתוח בגרות משיחית בכל הקשור לחיי תפילה.

לאחר שבפסוק 4 שאול מדריך אותנו לפתח קשר ראוי עם האדון:

"שמחו באדון בכל עת. אומר שוב, שמחו…"

ובפסוק 5 איך שמחת האדון עוזרת לנו לפתח קשר עם הזולת:

"…נועם התנהגותכם [ענוות רוחכם] ייוודע נא לכל אדם. האדון קרוב."

בפסוקים 6-9 שאול מלמד אותנו את השלב השלישי: פיתוח בגרות משיחית בכל הקשור לחיי תפילה.

6. אל תדאגו לשום דבר, כי אם בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה. 7. ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע.
7. סוף דבר, אחי, כל אשר אמת, כל מה שנכבד, כלדבר ישר, טהור, מלא נועם, כל אשר שמעו טוב, כל מעשה נעלה, וכל דבר הראוי לשבח – באלה יהגה לבבכם.
8. הדברים אשר למדתם וקבלתם ושמעתם ממני, ואשר ראיתם בי – אותם עשו; ואלוהי השלום יהיה עימכם.

מי שישמע אותנו אומרים: "אל תדאגו לשום דבר", יחשוב מיד שאנו חסרי אחריות.

אבל לא לכך שאול השליח מתכוון.

אלוהים אינו מלמדנו לחיות כחסרי אחריות. אדרבא, ההיפך הוא נכון. אנו נדרשים ללמוד חריצות אף מנמלים (משלי ו 6).

שאול השליח וטימותיאוס הוכיחו את אחריותם כלפי המאמינים בקורינתי (קור"ב יא 28) וכלפי המאמינים בפיליפי (ב 20).

יש הבדל עצום בין מילוי אחריות לבין דאגה הכוללת פחד וחרדה.

בדרשה על ההר בבשורת מתי ו 25-33 ישוע המשיח הדריכנו ללמוד מן הציפורים.

הן אינן דואגות ומודאגות. הן תמיד מוצאות את האוכל בחיפושיהן אחר מזון.

זיכרו: הציפורים עפות בכל יום ומשקיעות אנרגיה וזמן רב בחיפוש אחר מזון. אלוהים ער לצורכם ומספק להם את מזונם.

אם אלוהים מעניק ומספק את צורכי הציפורים, שאינן נושעות ואינן יקרות לאלוהים כאדם, על אחת כמה וכמה אלוהים מספק את כל צורכיי חיינו. כאשר אנו ממלאים את האחריות שלנו ללמוד ולעבוד.

מכאן, מי שהולך בדרך אלוהים וממלא את האחריות הבסיסית שאלוהים דורש, אין לא כל סיבה שבעולם להימלא בחרדה ופחד בנוגע לקיומו.

מי שאינו עובד, אדרבא ידאג וימלא חרדה. רגשות אלו, יחד עם הרעב, יהיו התמריץ שלו לצאת ולעבוד [תסל"ב ג 6-12].

בדרשה על ההר ישוע לא לימדנו לא לעבוד אלא לא להימלא בפחד ודאגה כילדי אלוהים נאמנים.

שאול אם כן מדריך את הפיליפים להתפלל ובטח לא לשקוע בפחד וחרדות.

"אל תדאגו לשום דבר, כי אם בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה."

מדוע למאמין אין כל סיבה להימלא בפחד וחרדה?

כי אלוהים חי וקיים, שומע תפילות ילדיו וריבון כדי לענות עליהן, ואפילו על צרכים שאיננו יודעים לבקש (אל הרומים ח 26).

שאול מנחה את הפיליפים להציג לפני אלוהים את כל משאלותיהם.

משאלות: כל השאלות והבקשות שעל ליבנו.

כתבי הקודש מבטיחים לנו שאלוהים עונה לילדיו על כל בקשותיהם וממלא את כל צורכיהם כאשר ילדיו חיים על פי רצונו ומבקשים את הדבר אשר עוזר להם למלא את רצון אלוהים (תהילים לז 4-5, יוח"א ה 14-15).

בתפילה: הכוונה לגישה של המאמין כלפי אלוהים. גישה של השתחוויה, כניעה, הודאה בתלות, האדרה וכו.

לעיתים קרובות אנו פונים לאלוהים מיד עם רשימת הבקשות שלנו, אך שאול מלמדנו עיקרון חשוב:

עלינו לפנות לאלוהים בתפילה – ז"א, לגשת לכס החסד והרחמים ביראת כבוד, בשבח והלל ולא רק עם רשימת בקשות.

אנו לא באים לאלוהים כמנהל מכולת, אלא כאבא קדוש וטהור השואף לראות את ילדיו מתמקדים בו ובמילוי רצונו.

בתחנונים: הכוונה לבקשת עזרה בצורך מאוד מסויים.

האדון ישוע המשיח לימד אותנו שאין צורך להרבות במילים כדי לשכנע את אלוהים לשמוע לנו (מתי ו 7-8).

אבינו שבשמים מצפה מאיתנו להיות כנים ורציניים בבקשותנו (מתי ז 1-11).

כך בדיוק התפלל האדון ישוע כשהיה בגת שמנים והכין נפשו לקראת מותו על הצלב (אל העברים ה 7).

כאשר ישוע המשיח התפלל, הוא הזיע דם (לוקס כב 44).

תפילתו השפיעה על כל הוויתו ונפשו וכך צריכה התפילה להשפיע עלינו.

התפילה אינה רק מלל שפתיים אלא זעקה לאלוהים ותחינה למען יפעל ויעשה למעננו ולמען אחרים כדי לפאר את שמו.

רבים מאיתנו מתפללים לישועת ילדיהם.

מעולם לא ראיתי הורים המתפללים לישועת ילדיהם ללא התרגשות.

נושא התפילה ונשוא התפילה גורמים לנו ליראה ומשפיעים על הווייתנו.

שאול השליח כותב למאמינים ברומא בפרק טו 30:

"…ואני מבקש מכם, אחי, למען אדוננו ישוע המשיח ולמען אהבת הרוח, להאבק יחד איתי בתפילות לאלוהים בעדי, כדי ש…"

למאמינים בקולוסה בפרק ד 12 אמר שאול השליח מילים דומות:

"…דרישת שלום מאפפרס, עבד המשיח ישוע ואחד מכם. בכל עת הוא נאבק למענכם בתפילות, למען תעמדו מושלמים ומלאי בטחון בכל אשר לרצון אלוהים."

שאול השליח ראה בתפילה מאבק רוחני.

נכון ואמת. כאשר אנו מתפללים לישועת ילדינו אנו זועקים, בוכים, עוצרים להירגע גם במהלך התפילה כי כל המהלך הינו מאבק רוחני המערב את כל הווייתנו ורגשותינו.

מדוע אנו כל כך מתרגשים כשאנו מתפללים לישועת ילדינו?

כי אנו אוהבים אותם, הם חלק מחיינו.

הלוואי שכך ובאותה עוצמה והתרגשות נתפלל עבור אחרים.

ומהו השלב האחרון בתפילת התחנונים?

הודיה: בגישה של תודה וסיפוק שהרי אלוהים שומע ופועל עבור ילדיו כאשר הם מבקשים על פי רצונו.

את אותו המסר אמר שאול גם לאפסיים (ה 20)

"…ובכל עת הודו על הכל לאלוהים אבינו בשם אדונינו ישוע המשיח."

לא רק האפסים למדו את העקרון החשוב הזה אלא גם הקולוסים ב 7, ד 2.

אמת היא. אלוהים שמח לראות את ילדיו מודים לו.

כאשר ישוע המשיח ריפא את עשרת המצורעים, רק אחד חזר לומר תודה (לוקס יז 11-19).

נפש מודה היא כזו המעריכה את פועל אלוהים בעבורה.

נפש מודה היא כזו המפארת את אלוהים.

נפש מודה היא כזו המכירה את אלוהים

נפש מודה היא כזו המכירה היטב את חוסר יכולתה ואת תלותה המוחלטת בחסדי אלוהים.

נפש מודה היא כזו שתזכה שוב ושוב לתשובת אלוהים.

תכלס: שאול השליח מבקש מאיתנו להציג את משאלותינו ובקשתנו לאלוהים כשאנחנו מספרים לו על המצב שלנו ועל הדאגות שלנו.

לכך מתכוון מחבר המזמור כאשר הוא אומר: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהילים נה 23).

שימו לב ששאול מלמד את המאמינים להודות לאלוהים כבר בשלב התפילה ולא רק לאחר שתיענה תפילתם.

אם כן הבה נאמר:

שאול מלמדנו לא לדאוג על שום דבר אבל להתפלל על כל דבר!

כעת ברור מדוע פחד וחרדה (דאגה ששאול מתכון אליה), לא יכולה להתקיים לצד תפילה.

לב שנפתח לפני אלוהים, מניח לו לשאת את משאו ומהלל אותו, לא יישאר לנצח דואג.

תפילה הנובעת מלב כנוע לאלוהים אינה נותרת חסרת מענה.

תשובתו של אלוהים מתוארת בפסוק 7: "ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע."

כאשר ילדו הנאמן של אלוהים ממלא אחר הוראותיו של שליח המשיח, כפי המפורט בפסוקים 4-6, אז  שלום אלוהים,

ישמור את מחשבתו של המאמין ממוקדת בישוע, באדון המופלא, ולא בנושאים המדאיגים והגורמים לחרדה, הגונבים את שלומנו ומעיבים על חיינו.

מהו השלום של אלוהים?

שלום אלוהים מורכב ממספר נתונים ועובדות המורכבות מ:

א. שייכות לאלוהים – ישועה.

אל הרומים ה 1: "על כן לאחר שהוצדקנו על-סמך אמונה יש לנו שלום עם אלוהים הודות לאדוננו ישוע המשיח."

ב. חוסר עויינות עם אלוהים – ז"א, לא קיים חטא פתוח בחיי (אל הרומים ה 8, יוח"א א 9, קור"א יא 27-31).

ג. השייכות לאלוהים יחד עם חוסר העויינות מניבים קרבה לאלוהים.

מדובר על קירבה לריבון עולם אשר כוחו גדול יותר מכל בעיה או נסיבות ארציות.

מדובר על הרגשה של אדם היושב ליד גורם אשר שום דבר אינו מעז להתקרב אליו אלא אם כן הוא בא לשלום.

הרי, מי יכול להטריד אותי כאשר אני מחובק בזרועותיו של אלוהים?

שלום אלוהים בעבורי זה הביטוי המקביל ל: "חיק אברהם" עבור אותם קדושי התנ"ך שנפטרו (לוקס טז).

הם הגיעו למקום של נחמה, חוסר דאגה ופחד. הם הגיעו למקום אשר ממנו רואים את המתרחש דרך "המסננת" של אלוהים.

שלום אלוהים הינו מילה או ביטוי נרדף ל: כל חסדו של אלוהים בעבור ילדו! או לראות את המציאות דרך עיניו של אלוהים.

שלום אלוהים נשגב מכל שכל:

משמע, אל לנו לנסות ולחשב את דרכו של אלוהים בפתרון בעיות.

אל לנו לנסות ולחשב את הסיכויים לפתרון בעיה או סיכוי כזה או אחר.

אלוהים מעל לחכמתנו ובכוחו לפתור בעיות גם אם ריח מוות עולה מהן.

מסיבה זו אחד משמותיו של אלוהים הוא: פלא

כשאלוהים נפגש עם אברהם הוא אמר: "היפלא מיהוה דבר?…"

במקרה הנדון אלוהים התייחס להולדת יצחק משרה העקרה ואברהם הזקן.

מקרה דומה אנו פוגשים בספר שופטים יג 18.

גם שם מדובר בהפרית עקרה.

שם "מלאך יהוה", הרי הוא במקרה זה המשיח בכבודו ובעצמו, אומר ששמו הינו: "פלאי".

מכאן, המילה "ויפלא" מהווה מילה נרדפת ל-"בורא". כמו הקשר בין "פליאה", ל-"בריאה".

אחד משמותיו של המשיח הינו: פלא (ישעיה ט 5-6).

הכוונה היא שהוא הופך מוות לחיים. כן, הוא מעביר אותנו ממוות לחיים בזכות האמונה בקורבנו המכפר על חטאינו.

כאמור, שאול משתמש במילים הללו "נשגב מכל שכל" כדי לציין שלאלוהים תשובות נפלאות ומושלמות גם אם אנו הגענו למסקנה שפתרון במקרה מסוים אינו בר סיכוי.

ישעיה הנביא מתאר זאת במילים הבאות: ישעיה נה 6-12:

6."דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב.

7. יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; וְיָשׁוֹב אֶל-יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל-אֱלֹהֵינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ.
8. כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יְהוָה.
9. כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבוֹתַי מִמַּחְשְׁבוֹתֵיכֶם.
10. כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב, כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ, וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ; וְנָתַן זֶרַע לַזּוֹרֵעַ, וְלֶחֶם לָאֹכֵל.
11. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי, לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם: כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי, וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו.
12. כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף."

הנביא ישעיה מרחיב בתיאור כוחו העליון של אלוהים לאורך פרקים מ' ואילך.

שימו לב ששאול השליח אומר ששלום אלוהים הנשגב מכל שכל – ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע.

ינצור: שלום אלוהים משמש כמעין צבא השומר את מוחנו מהתמקדות ושקיעה בדאגות והחרדות הנובעות מהנסיבות בחיינו.

שלום אלוהים פועל באופן מוחשי ומשנה את חיינו.

במקום להמשיך ולהתעסק בנסיבות המפרות את שלוותנו, שלום אלוהים מגן על מוחנו מדאגות וחרדות ומכוון את מחשבותינו למשיח ישוע.

כן, לאלוהים הכוח לשלוט על מחשבותינו ולכוונן למקום ולנושא שיחפוץ.

אז כדי לשמור את מוחינו מוגן ועסוק בנושאים שאינם גורמים לדאגות וחרדה, אלוהים מכוון את מחשבותינו לישוע המשיח!

ומה מתרחש בלב או מוח המכוון למשיח ישוע?

האם התמקדות בישוע המשיח מבטלת ומחסלת את כל האירועים, המקרים והנסיבות שגרמו לפחד, חרדה ודאגה?

לא!

הנסיבות בהחלט יכולות להישאר.

אלא, כעת, אנו מביטים על המציאות דרך ההבטחות של אלוהים לשמור אותנו דרך כל הנסיבות ולוודא שליבנו מכוון אליו במהלך כל תהליך ההתמודדות עד לניצחון.

שאול השליח פרט זאת בפסוקים 8-9:

8. סוף דבר, אחי, כל אשר אמת, כל מה שנכבד, כלדבר ישר, טהור, מלא נועם, כל אשר שמעו טוב, כל מעשה נעלה, וכל דבר הראוי לשבח – באלה יהגה לבבכם.
9. הדברים אשר למדתם וקבלתם ושמעתם ממני, ואשר ראיתם בי – אותם עשו; ואלוהי השלום יהיה עימכם.

כמו כן גם בפרק ב 5: "יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע."

איך ניתן לפשט את פסוק 8 לדבר מעשי?

הדוגמא הטובה היא מחייו של דניאל הנביא בפרק ו.

שונאי דניאל רקמו מזימה כדי להכשילו. מכיוון שלא מצאו פסול בתיפקודו, הם ניסו להכשילו באמונתו.

הם שכנעו את המלך דרייוש שבמהלך תקופה של חודש כל נתיני הממלכה חייבים להתפלל רק למלך ולא לאף אחד אחר.

המלך כמובן הסכים!

והנה, דניאל לא חיפש תירוצים לא להתפלל.

דניאל ידע שתוצאת מעשיו תביא למותו המיידי.

ומה עשה דניאל?

הוא הלך לחדרו, וכשחלונותיו פתוחים, הוא המשיך להתפלל לאלוהים.

בפסוק 11 כתוב שדניאל היה מתפלל ומודה לפני אלוהיו. כן, מתפלל – מציג את בקשותיו וגם מודה לאלוהים.

ומה הייתה התוצאה?

דניאל נשלח לגוב האריות, אך ליבו ומוחו היו מלאי שלווה, ביטחון ושלום.

אלוהים לא ביטל את גוב האריות עבור דניאל, אך אלוהים סכר את פי האריות ושמר ונצר את מוחו של דניאל.

מוחו של דניאל היה עסוק בעשיית רצון אלוהים.

במחשבה על הקדוש, טהור וראוי ולא על תכמון כזה או אחר או חרדה, פחד או דאגה.

השפעת אלוהים על מוחו של דניאל הייתה כה רבה עד כי דניאל היה יכול לנוח היטב ולישון בתוך גוב אריות רעבים במיוחד.

כאשר ישוע המשיח התכונן לצליבתו, הוא התפלל רבות ואף הזיע דם.

אלוהים האב לא ביטל את הצלב שהרי הצלב הוא מקום הניצחון של אלוהים.

אלוהים האב העניק נחמה ושלום לאלוהים הבן כדי למלא את רצונו המופלא..

מכאן, שאול אינו דורש מאיתנו או מלמדנו לטמון ראשנו בחול בעת צרה או בעיה, אלא:

להתפלל ולהציג את הבעיה לפני אלוהים ולהודות לאלוהים למפרע על מעורבותו במקרה.

אלוהים מבחינתו יפעל לטפל בבעיה אך יחד עם זאת ישמור את מוחנו ממוקד בו, בכוחו, באהבתו, ביכולותיו, כך שנוכל להביט על הבעיה דרך יכולותיו של אלוהים ולא דרך היכולות שלנו.

בעוד אנו פוסעים בתוך גיא צלמוות של הבעיה האישית שלנו, אנו מתמקדים בעשיית רצון אלוהים, בשמירה על עדותת ללא דופי, על התנהגות למופת כשגרירי המשיח.

לזאת הכוונה במילים:

כל אשר אמת, כל מה שנכבד, כלדבר ישר, טהור, מלא נועם, כל אשר שמעו טוב, כל מעשה נעלה, וכל דבר הראוי לשבח – באלה יהגה לבבכם.

השטן לא יפסיק להטריד אותנו כאשר אנו מנסים להתמקד באדון ישוע.

אבי השקר (יוחנן ח 44) ינסה לנפח כל בעיה קטנה למימדים ענקיים כדי להפחידנו.

השטן ינסה לזהם את מחשבתינו (קור"ב יא 3).

לכן כל כך חשוב להיצמד לאמת של דבר אלוהים. לחיות על פי עקרונות החיים שאלוהים מלמדנו ולהאמין לכל מילה של אלוהים ולא לאף אחד אחר.

איך אפשר לחיות כך באמצא של נסיבות קשות?

אל תשאלו אותי איך.

כל שאני יודע ששלום אלוהים הנשגב מכל שכל מסוגל לעשות את זה!

האם כל התיאורים הללו תיאורטיים?

האם כל ההסבר פשוט אינו מעשי?

חס וחלילה.

שאול אומר בפסוק 9: "הדברים אשר למדתם וקבלתם ושמעתם ממני, ואשר ראיתם בי – אותם עשו; ואלוהי השלום יהיה עימכם."

זו אינה הפעם הראשונה ששאול אומר למכותביו: ראו ולימדו ממני (אל הפיליפים ג 17, קור"א ד 16, קולוסים ב 6-10).

שאול השליח מדבר מתוך התנסות וחוויה אישית.

הוא כותב את כל המילים הללו כשהוא כבול בכלא ברומא.

שם כשהוא נטול כל עצמאות, ושווה לעבד חסר זכויות, ממחשבותיו נצורים על ידי שלום אלוהים כך שהם מכוונים למשיח ישוע.

מסיבה זו, שאול יכול להישאר כבול בכלא אך לשמור על עדות משיחית ולהוות מופת לכל אנשי המשמר של הקיסר (א 13).

כמה מאיתנו יכולים לומר לאחרים או לילדים שלהם: הדברים אשר למדתם וקבלתם ושמעתם ממני, ואשר ראיתם בי – אותם עשו?

סיכום

1. שמחתנו באדון אינה מבוססת על ההרגשה שלנו ביחס לנסיבות חיינו, אלא על הקשר שלנו עם המשיח ישוע ועל מה שאנו יודעים עליו.

שמחת המאמין נובעת מהבטחון בקיום הבטחות אלוהים.

מכאן, שמחתנו נובעת ממערכת היחסים הקדושה שיש לנו עם האדון ישוע.

2. נועם התנהגותנו חייב להיראות ולהתבטא בחיינו.

מי שבאמת נח על הבטחות אלוהים, יכול להירגע ולישאר נעים הליכות גם בעת קושי וצרה.

המניע שלנו לחיי קדושה גם בעת צרה היא העובדה שהאדון קרוב!

מסיבה זו אנו חפצים להימצא מוכנים ומצד שני יכולים להפקיד את פתרון צרתנו בידו, שהרי הוא שופט עליון צדיק וקדוש, וישפוט כל אדם בצדק כאשר הוא יבוא.

3. פחד וחרדה אינם ראויים להיות חלק קבוע בחייו של המאמין בישוע.

אדרבא, אנו מצווים לא לפחד ולא להיות מלאי חרדה.

אנו נדרשים להתפלל ולהציג את בקשותינו לאלוהים בהודיה, ואלוהים ישמע ויפעל בעבורנו בכל מקרה.

4. מעורבותו של אלוהים בעבורנו אינה מבטיחה שהבעיה או הצרה תיעלם, אלא, שאלוהים ידריך וישמור אותנו שלמים ושלווים לאורך פתרון הבעיה.

שלום אלוהים הנשגב מכל שכל, ישמור את מחשבותינו באדון ישוע – ז"א, בעשייה ומחשבה התואמים את רצון אלוהים ומפארים את שמו.

כל ההנחיות הללו אינם ענין תיאורטי.

שאול השליח אומר: ראו אותי, אני חיי את העקרונות הללו בחיי היומיום שלי! עשו כמוני.

הלוואי שנוכל להתמיד בעדות למופת כדי שנוכל לומר לבני משפחתנו ולזולת: ראו אותי ועשו כמוני!

פסוקים 10-23: הסוד בלהיות שמח בחלקך

10. אכן שמחתי מאד באדון ששוב עוררתם אתדאגתכם לי; אמנם בעבר דאגתם לי, אלא שלא היתה לכם הזדמנות לפעול.
11. אינני מדבר מתוך מחסור. למדתי להסתפק במה שיש לי, בכל מצב.
12. יודע אני לעמוד בעוני, ויודע אני לעמוד בשפע. בכל דבר ובכל הנסיבות מורגל אני גם לשובע וגם לרעב, גם לשפע גם למחסור.
13. הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כח. 14. עם זאת טוב עשיתם שהשתתפתם בצרתי.
14. אתם הפיליפים גם יודעים שכאשר יצאתי ממקדוניה בראשית ימי הבשורה, שום קהילה מלבדכם לא חברה אלי בענין מתן עזרה או קבלת עזרה;
15. הן גםבהיותי בתסלוניקי שלחתם אלי כמה פעמים לספק את צרכי. 17. לא שאני שואף למתנות; שואף אני לפרי שירבה לזכותכם.
16. יש לי הכל בשפע; מלאתי לאחר שקבלתי מידי אפפרודיטוס את הדברים אשר שלחתם – ריח ניחוח הם, מנחה ערבה רצויה לאלהים.
17. ואלהי ימלא את כל צרככם כפי עושר כבודו במשיח ישוע. 20. לאלהים אבינו הכבוד לעולמי עולמים. אמן.

21.דרשו בשלום כל קדוש במשיח ישוע. האחים אשר עמי דורשים בשלומכם. 22. כל הקדושים דורשים בשלומכם, בעיקר אלה אשר מבית הקיסר.

23. חסד האדון ישוע המשיח עם רוחכם.

לאחר ההרצאה וההנחיה לפיליפיים איך לנהוג במצבים קשים ובנסיבות כואבות, שאול חולק עימם את ניסיונו האישי כדי ללמדם שכל הוראותיו אינן עיצות תיאורטיות אלא עובדות שהוא חווה באופן אישי.

במילים פשוטות: ההוראות והעצות שקיבלתם ממני: נוסו בקרב והוכחו כיעילים.

כל מי שקורא את הפסוקים הללו חייב לשאול את עצמו:

מדוע שאול כל כך סבלני ומבין כלפי הפיליפיים שלא הגישו לו עזרה לתקופת מה?

איך אדם יכול להיות שמח בחלקו באופן מושלם גם בעת מחסור, סבל וכאב, וזאת בשעה שהוא הולך בדרך אלוהים ומקיים את רצונו?

מאיזה מזון רוחני ניזון שאול השליח, המאפשר לו להשלים עם המצבים הקשים בהם הוא נימצא?

אילו נתונים ועובדות עמדו לנגד עיניו כך שהוסרה מליבו ומוחו כל מחשבה רעה או רגשי נקמה?

התשובה טמונה בכך ששאול ניזון לא מהנסיבות שמסביבו אלא מאלוהים החי ופועל בתוכו.

על מנת שנוכל להרגיש כמו שאול, אנו חייבים להיכנס למוחו ולדלות משם את הנתונים העומדים לנגד עיניו בשעה שהוא כתב את הפסוקים האחרונים באיגרת לפיליפיים.

התשובה טמונה בכוחה והשפעתה של ההשגחה העליונה (providence) על חייו של המאמין.

הנה לפנינו שאול, היושב בבית הכלא ברומא על לא עוול בכפו, ומחכה לשימוע שיכול להסתיים בגזר דין מוות, המוות שלו!

שאול השליח כפרוש, ידע את התורה בעל-פה.

איזו דמות בכתבי הקודש יכלה לעמוד לנגד עיניו של שאול השליח, שחוותה מצב דומה למצב בו הוא נמצא?

איך פעל אלוהים בחייו של אותו אדם?

מה הייתה תכלית סבלו?

איך נגמר הסיפור שלו?

אני כמובן מתייחס ליוסף!

הסיפור של יוסף ואחיו מעניק לנו אפשרות להבין ולו במעט את כוחו של אלוהים בכל הקשור להשגחה עליונה.

(PROVIDENCE) המילה במקורה באה מהחיבור של: פרו, וידאו, שמשמעו ראיה למפרע.

ז"א, אלוהים הרואה את כל מהלכי העתיד, הוא גם המתכנן והמכין למפרע את המהלכים כדי שתוכניתו תושלם.

אלוהים בריבונותו קובע את העתיד ויכול לקבוע כל אחד מהמהלכים שיעשה כל אדם ביקום.

בחכמתו האין סופית, אלוהים יוצר צרופי מקרים ומצבים שנראים לנו בלתי קשורים או פתאליים, אך בעיני אלוהים הם החלקים והמרכיבים המושלמים כדי להגשים את תוכניתו המופלאה.

בספר בראשית פרק לז אנו עדים לסיפור של יוסף ואחיו.

יוסף היה בן הזקונים של יעקב אשר אותו הוא פינק במידה יוצאת דופן.

יוסף היה בן ממושמע ופעל על פי עצת אביו.

לאלוהים הייתה תוכנית מיוחדת עבור יוסף.

אלוהים העניק ליוסף חזיונות שבהם הוא ראה את אחיו וגם את הוריו משתחווים לו. החזיונות הללו בוודאי השאירו חותם משמעותי במוחו של יוסף.

אחיו של יוסף לעומת זאת התנכרו לו, ולבסוף הם מכרו אותו לשיירת סוחרים שהיו בדרכם למצרים.

יוסף נמכר כעבד לפוטיפר שהיה סריס פרעה ושר הטבחים.

בהיותו משרת נאמן בבית אדונו, אשתו של פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף, והוא ברח ממנה.

אשתו של פוטיפר העלילה על יוסף שהוא ניסה לאנוס אותה ולכן נזרק יוסף לכלא המצרי לשנים רבות.

(ראה לז 1 יוסף בן 17 כשנמכר לשיירת סוחרים. ראה מא 46 יוסף בן שלושים כאשר הופקד כמשנה לפרעה לפני תחילת שבע שנות השפע]

מהיותו בן אהוב לאביו, הנהנה מעושרו של אביו, הפך יוסף תוך מספר ימים לאדם נרדף וחסר ערך בעיני הסובבים אותו, החי בין אנשים זרים ומושחתים.

מה החזיק את יוסף שפוי וממוקד בכלא המצרי(מנקודת מבטו של יוסף)?.

זיכרו שליוסף לא היו כתבי הקודש מלבד הנתונים הבאים:

א. כל מה שאביו יעקב סיפר לו אודות התנסותו עם יהוה. יתכן אף שאמר לו את כל ההבטחות שנאמרו לאברהם ויצחק.

ב. החזיונות שהעניק לו אלוהים וככל הנראה השאירו חותם חזק על ליבו

ג. החן והחסד שאלוהים השפיע על יוסף כך שמנהל הכלא הפקיד בידי יוסף את ניהול האסירים.

יוסף מן הסתם חשב כל יום בעת שהותו בכלא:

מה אני עושה כאן? מתי יתגשמו החזיונות שאלוהים נתן לי?

מה רע עשיתי שאני צריך לסבול את כל הצרה הזו בחיי? איזו תכלית כבר יכולה להיות לסבל וליסורים שלי?

אנא זיכרו שסבלו של יוסף בכלא המצרי לא ערכו יום או יומיים אלא ככל הנראה כעשר שנים.

יוסף התגלה בכלא כאדם חכם וככזה היודע לפתור חלומות. אלוהים העניק לו יכולות שנחשבו לסגולה.

כישוריו הביאוהו לפני המלך פרעה כדי לפרש את חלומו של פרעה (משלי יד 35: "רצון מלך לעבד משכיל…").

יוסף פרש את חלומו של פרעה אודות שבע שנות השפע ולאחריהם שבע שנות הרעב.

בחכמה שהעניק לו אלוהים, בנו המצרים ממגורות וניצלו את שנות השפע כדי לאגור חיטה.

חכמתו של יוסף לא רק הועילה למצרים והצילה אותם מרעב ומוות, אלא פעלה גם לטובת משפחתו של יוסף:

א. גם בני משפחתו יכלו לשבור שבר ולא למות ברעב.

ב. הירידה למצרים והמגורים המבודדים בארץ גושן הצילו את בני יעקב מהתבוללות וכניעה להשפעת עמי כנען, כפי שקרה ליהודה – בראשית לח (נישואין לבת שוע וכו')

לבסוף כאשר עלו אחיו וכל המשפחה למצרים, מתוודע יוסף לאחיו.

רק אז יוסף הבין את התכלית שלשמה איפשר אלוהים את כל המצבים בחייו.

בראשית מה 1-8:

1. "וְלֹא-יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.
2. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
3. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.
4. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.
5. וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.
6. כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָבבְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר.
7. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדוֹלָה.
8. וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אוֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם."

יוסף היה מנותק ממשפחתו במשך 19 שנים עד שראה שוב את יקיריו, וזאת מבלי שיהיו בידו או במוחו כתבי קודש כתובים.

לאורך כל השנים בכלא המצרי, אלוהים סיפק ליוסף את כל צורכו והשקיט את ליבו גם כשהיה מחוץ לכלא המצרי.

לא היה ליוסף את הנוחיות שהייתה לו בביתו, אך אלוהים דאג שיהיה ליוסף כל מה שנחוץ לו לחיות ולמלא את תכלית בריאתו.

שאול השליח יכול היה להזדהות עם יוסף, או דוגמאות שכאלו, ולהתעודד בידיעה שלאלוהים יש תוכנית ברורה וטובה, ושכל הפרטים שבתוכנית, גם אם חלקם לא נעימים, לבסוף מתחברים יחד לתמונה יפייפיה שכל המביט עליה יאמר:

רק אלוהים יכול להיות האדריכל של תוכנית כזו.

ומהו הלקח לשאול השליח? איזה עידוד יכול שאול לקבל מחייו של יוסף בעודו סובל בכלא ברומא?

כמו שהייתה תכלית כל כך מבורכת לסבלו של יוסף, כך יש תכלית לסבל ולאירועים המתרחשים בחייו של שאול השליח.

כמו שאלוהים סיפק את צורכו של יוסף לאורך כל יום בחייו, כך אלוהים נאמן לספק את כל צורכו של שאול השליח בכלא הרומי.

אלוהים בחר ביוסף כדי לסבול בעבור אחיו.

באותה מידה היה זה האדון ישוע המשיח אשר בחר בשאול באופן אישי להיות לו לשליח.

מפי שליח המשיח (חנניה, ראה מע"ש ט 13-17), נאמר לשאול שהוא עתיד לשאת את שם האדון ישוע לפני גויים, מלכים ולפני בני ישראל. אלוהים אפילו הבהיר לשאול שהסבל ילווה את חייו בשירות האדון.

והנה, שאול חווה בדיוק את מה שהבטיח לו אלוהים.

מאורעות חייו של שאול הביאוהו למחוזות רבים ורחוקים. בכל מקום הוא השאיר את זרע בשורת החיים שאלוהים העניק לכלל בני האדם בדמו המכפר של ישוע המשיח.

כעת שאול נמצא בכלא, בקרבה לקיסר, והנה, כל אנשי משמר הקיסר כבר שמעו את הבשורה (אל הפיליפיים א 12-14).

בעוד זמן לא רב, יזכה שאול אפילו להשמיע את הבשורה לקיסר בכבודו ובעצמו.

כל האירועים הללו תאמו את ההבטחות שאלוהים נתן לו, ומסיבה זו, שאול יכול היה להימלא בסיפוק רב:

גם אם קשה לי או נראה כאילו חסר לי דבר כלשהו:

כאשר אני יודע ובטוח שחיי תואמים בדיוק את רצון אלוהים, אין לי כל חשש, אלא ביטחון מושלם שאלוהים אחראי לכל פרט או אירוע בכל דקה בחיי.

מאסרו של שאול לא נגרם מטעות בתוכניתו של אלוהים.

גם למאסר היתה תכלית מדהימה.

בזכות היותו בכלא לתקופה לא קצרה, שאול היה צריך לכתוב איגרות לכלל הקהילות שעימן שמר נשאר בקשר.

האיגרות הפכו להיות חלק מכתבי הקודש שמהם כולנו נהנים ולומדים איך לחיות כתלמידי האדון.

אילו שאול השליח לא היה כלוא זמן רב ומחכה לשימוע בעניינו, יתכן שהיה הולך לכל קהילה ומעביר בעל-פה את ההוראות… ואנו היינו נותרים ללא הדרכה כתובה…

בהיותו בכלא, שאול זכה לביקורים של חברים ותומכים אשר הגיעו אליו במינון שאלוהים בחר.

כך זכה גם כן שאול לחוות ולהתנסות בריבונותו המופלאה והשגחתו העליונה של אלוהים החובקת כל פרט בחיי כלל בני האדם ביקום. הוא קיבל את שהיה זקוק לו לקיומו בדיוק בעת שאלוהים בחר.

מדוגמאות שכאלו ינק שאול השליח את הפסוק מאל הרומים ח 28:

"…אנו יודעים כי אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו, הקרואים על פי תוכניתו…"

לאור הדוגמאות מחייהם של יוסף ושאול השליח, (ומן הסתם כתבי הקודש כוללים דוגמאות רבות יותר), יכול כל אחד מילדי אלוהים הנושעים להימלא בסיפוק ושלווה, ולינוק כוח מן העובדה שחייו

בידי אלוהים ריבון הקובע כל מהלך ולו הקטן ביותר בחיינו, כדי שנוכל לממש את תשועתנו ולפאר אותו על פי התוכנית שקבע לחיינו.

נשים לנגד עינינו את ענן העדים שכתבי הקודש מלאים בהם, כדי להתעודד ולשמוח, גם אם הנסיבות אינן קלות (אל העברים יא).

אלוהים באהבתו מספק לכל אחד מילדיו, הנאמנים לדברו, בדיוק את מה שהם צריכים לחיים בכל רגע בחייהם.

הבטחון שלנו בהשגחה האלוהית מאפשרת לנו להישמר שלווים ובטוחים גם בתקופות קושי, סבל וצער מהנסיבות שמסביבנו.

לאור הנאמר מעלה, ניתן להבין את ההשלמה שהייתה לשאול השליח עם אי יכולתם של הפיליפים לעזור לו בתקופה מסויימת (פסוק 11).

שאול היה בטוח שאלוהים היה זה שמנע מהפיליפיים לעזור לו בתקופה כלשהי, ולכן לא היתה לו כל מילת ביקורת כלפיהם.

בעת שאלוהים מנע מהפיליפים לעזור לשאול, אלוהים יכול היה לפתוח דלת לאחרים לפעול כדי למלא את רצונו.

הביטחון בהשגחה האלוהית השקיט את ליבו ואיפשר לו להתמקד בדברים היעילים והמועילים בחיים.

שאול לא ביקר אותם במילים קשות אלא היה מלא בהבנה והשלמה.

שאול ידע תמיד שאת כל צורכו הוא יונק מאלוהים ולא מאנשים, יהיו מי שיהיו. (בראשית כב 14: יהוה יראה.. תהילים לב 8 – עיני יהוה על יראיו. יוחנן י 4 – הרועה הטוב הולך לפני צאנו.)

גם כקהילה אנו יכולים להעיד על מקרים דומים.

כשהחלטנו לאמץ את הפליטים הסודנים ולשלוח את אטום ומסיו לבית ספר תנ"כי לארבע שנים, קיבלנו תרומה לפרוייקט ממשפחה נפלאה בחו"ל, בעבור השנה הראשונה.

לאחר שנה, התמיכה מהם עבור הסודנים הופסקה והחלטנו להמשיך ולתת מן הקהילה, באמונה. אלוהים שם על ליבם עול אחר וחשוב לא פחות.

לאורך כל שלושת השנים לא חסר לנו דבר. אלוהים בחסדו השלים את כל שהיינו צריכים. הפסקה ממקור אחד, איפשרה למקור אחר להתברך, גם כן.

כך פועל אלוהים וכך הוא מלמדנו להתמקד בו ולא בבני אדם, יהיו היפים, טובים ונחמדים שיהיו.

שאול אומר שהוא שמח באדון מאוד, והקפיד להודות לאדון.

מדוע?

א. כבר למדנו שעלינו להודות לאלוהים בכל. בכך אנו מודים שאנו תלויים בו.

ב. אומנם אנשים הם אלו הבאים לבקרו ומביאים לו את הדברים שהוא זקוק להם, ולהם הוא גם מודה, אך שאול ידע היטב שאלוהים הוא זה המניע את האנשים, יהיו מי שיהיו כדי לספק לו דבר כלשהו. הם הגיעו כחלק מתשובת אלוהים לתפילותיו.

בפסוקים 11-14 שאול אומר מילים חשובות ביותר כהדרכה לחיים משיחיים בוגרים.

11. אינני מדבר מתוך מחסור. למדתי להסתפק במה שיש לי, בכל מצב.
12. יודע אני לעמוד בעוני, ויודע אני לעמוד בשפע. בכל דבר ובכל הנסיבות מורגל אני גם לשובע וגם לרעב, גם לשפע גם למחסור.
13. הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כח. 14. עם זאת טוב עשיתם שהשתתפתם בצרתי.

בפסוקים הללו שאול מוכיח שההדרכה שנתן בפסוקים 4-9 נולדה מתוך ניסיון אישי.

בכל מצב שאול הציג משאלותיו לפני האדון והיה בטוח ושלוו שאלוהים שומע את תחינותיו וימלא את כל הבקשות התואמות את רצון אלוהים.

כעת הוא מוכיח שחייו האישיים מנוהלים בדיוק על פי אותם כללים.

גם בקושי וגם במחסור או בשפע, שאול היה מלא סיפוק כי – הוא ניזון ישירות מהאדון ישוע המשיח.

כשקראתי את המילה "להסתפק, עלה בראשי הפסוק ממזמור כג 5: "דשנת בשמן ראשי, כוסי רוויה…"

כמו שהאדון היה הרועה הטוב של יוסף ודאג לשלוות נפשו במהלך מאסרו, כך היה האדון גם עם האיש העיוור שנרפא ואז נרדף על ידי הפרושים (יוחנן ט). ישוע לא עזב אותו לרגע!.

שאול השליח יודע היטב שאותו אלוהים שסיפק ליוסף הנרקב בכלא המצרי את כל צרכיו ושימר את חייו, נימצא גם עבורו ומספק לו את כל שנחוץ לו לחיים עבור האדון (תהילים ק"ה 17-19).

הדבר היחיד ששאול צריך לוודא ובכל רגע זה, שהוא:

1. חי בטוהר וקדושה המכבדת את אלוהים – קרא את כתבי הקודש ודע איזה סגנון חיים אלוהים מכבד.
2. נמצא בדיוק במקום ועושה את מה שאלוהים יעד לו לעשות ולהיות – אם אינך יודע, התפלל ובקש תשובה מאלוהים. תוכל גם לשאול מאמינים בוגרים באמונה לעצה והדרכה.

ישוע המשיח לימד את אותו העיקרון בבשורת יוחנן טו 5:

"אני הגפן, אתם השריגים. העומד בי ואני בו עושה פרי לרוב, שכן בלעדי אינכם יכולים לעשות דבר."

שאול לקח את דברי האדון ברצינות רבה ולכן יכול היה לומר בפסוק 13:" הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כח."

לפיכך:

כאשר חיי מאופיינים בטוהר וקדושת אלוהים, ואני פועל ועושה כפי שאלוהים יעד לי לעשות, כי אז אני יכול לומר את הפסוק הזה בביטחון מושלם:

הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כח.

כשאנו יונקים מישוע המשיח, אף פעם "הכוס" אינה מתרוקנת.

רבותיי, התשובה הזו נכונה לכל בעיה בחיים: זוגיות, מחלה, פרנסה – פשוט הכל. זאת האנטיביוטיקה המנצחת את החטא ותוצאותיו – ישוע האדון והמושיע.

הנה, שאול השליח, בהיותו במצב של מחסור, הוא מרגיש שמח בחלקו ומלא בסיפוק עצמי.

מכאן, סיפוק והסתפקות במה שיש לך אינה מנת חלקם של העשירים בלבד.

כל בר דעת יודע שסיפוק אמיתי קיים רק אצל מי שנפשו שבעה באלוהים.

תהילים טז 11: "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח."

משלי יג 25: "צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר."

תהילים כג 5: "תערוך לפני שולחן נגד צוררי, דשנת בשמן ראשי, כוסי רוויה."

הסיפוק עצמו שלם רק מהעובדה שאני שייך לאדון וחיי תואמים את רצון אלוהים עבורי.

אחים יקרים אנא זיכרו:

אנשים יכלו להיות מאוד שמחים ומלאי סיפוק לפני שהיו מכוניות, אינטרנט, טלפונים, טלויזיות וכל הצעצועים מנעימי החיים היום.

מאז ומתמיד הסיפוק המלא נובע ממרכיבים נצחיים ולא ממרכיבים משתנים.

ז"א – ישועה, קירבה אינטימית לאלוהים, הביטחון באהבת אלוהים והידיעה הבטוחה שאלוהים מעורב בכל פרט בחיי ודואג לי בכל.

אדם שאינו נושע המרגיש סיפוק, הריהו מלא בהרגשת שקר שעתידה להתפוצץ לנגד עיניו ביום שבו יעמוד מול הבורא.

לפיכך, שאול השליח יכול היה להיות שמח בחלקו, מלא בהסתפקות מכיוון שידע שיש לו הכל באדון.

מתי שיצטרך משהו – אלוהים יספק לו.

אך, עד הרגע שיצטרך, אלוהים שומר את החפץ במחסן שלו.

רבותי, זאת אמת!

אני יכול להעיד על כך גם כן.

אין שמחה גדולה וסיפוק גדול יותר מן העובדה שיש לך את כל מה שאתה צריך כדי לשרת את אלוהים כפי רצונו.

אלא, מחסן החלקים נמצא תמיד אצל אלוהים.

כשאני זקוק לדבר כלשהו, ואדרבה כאשר מדובר על דבר בסדר גודל של אלוהים, עלי לבקש זאת ממנו באמונה – על פי רצונו

ואלוהים עונה ומספק עד הפריט והפרט האחרון.

שאלה:

כמה אנשים יכולים להעיד וכעת שהם מסתפקים במה שיש להם?

לצערנו אנו חיים בתקופה בה רוב האנשים נמצאים במירוץ נצחי כדי להשיג עוד, או לרכוש את מה שיש לאחרים, גם אם אין להם את האמצעים לכך.

הרגשה שכזו וסגנון חיים שכזה נמצאים במקום בו העיניים אינן ממוקדות באלוהים ובעשיית רצונו אלא בקיום הבשר וריפוד הגאווה.

השאיפה להידמות לאחרים גונבת מאיתנו את השמחה והסיפוק ומכניסה אותנו לחובות ודאגות.

כל משפחה וכל אחד יבדוק וישאל עצמו:

האם הוא חי על פי האמצעים שברשותו? האם כל מה שיש לו באמת מכבד את אלוהים?

האם אנו משתמשים בהכנסה שאלוהים נותן לנו בדרך המכבדת אותו?

אלוהים מבטיח:

מי שחי על פי רצונו, לא יחסר לו דבר שנועד למלא את תוכנית אלוהים בחייו!

בפסוק 12שאול אומר שהוא יודע גם לעמוד בשפע.

למה הכוונה?

ז"א ששאול מבין ששפע שהגיע לידיו מהווה פיקדון שאלוהים מפקיד בידיו.

אין השפע שייך לו באופן אישי, אלא שהוא מופקד כדי לנווט את השפע ולחלקו בדרך שתמלא את רצון אלוהים.

לעמוד בשפע, משמע:

לא לתת לשפע לסנוור את עיני לבבך ולבזבז את הפרטים שאלוהים הפקיד בידך למטרות שאינן על פי רצון אלוהים. אלא להשתמש בכך לקיום אישי ולקידום מלכות אלוהים.

שאול ידע לחלוק את השפע שאלוהים הפקיד בידיו כך שבשורת השלום של אלוהים הגיעה למחוזות רחוקים יותר.

העובדה ששאול טוען שהוא חווה תקופות שפע ומחסור מוכיחות שהוא השקיע את השפע במלכות אלוהים, ולא לעצמו באופן אנוכי.

בפסוקים האחרונים שבאיגרת שאול מתייחס לנתינה של הפיליפיים ומעריך מאוד את הקרבתם למען הבשורה.

שאול מזכיר להם את מעורבותם הפעילה בשירותו, אך מבהיר באופן ישיר וברור בפסוק 17 שמטרת התזכורת הזו לא נובעת מרצונו במתנות (שהרי יש לו כרגע שפע לאחר שאפפרודיטוס הביא את תרומתם), אלא משאיפתו ורצונו שהם ימשיכו להתברך על ידי אלוהים.

איך בדיוק מתעשר אדם אשר נותן בשפע ובהקרבה?

הרי מבחינה מתמטית, מי שנותן נשאר עם פחות…

מכיוון שאנו לא מדברים על כסף לעיתים קרובות, הבה נקדיש את הזמן הבא ללמוד אודות הנתינה המניבה ברכה.

כתבי הקודש מלמדים אודות הנתינה בין היתר במראי המקומות הבאים:

ספר בראשית ד 3-4, משלי ג 9-10, מלאכי א, קור"ב ח-ט, חגי ב 8, מע"ש ה – חנניה ושפירה, ספר שמות כה 2– הנתינה לבנית המשכן.

בכל המקומות אלוהים אינו מתייחס למספר עצמו אלא לעיקרון.

להלן פירוט העקרונות:

א. להקדיש עצמנו לאדון (קור"ב ח 5)

הדוגמא לקוחה מהאיגרת השניה של שאול לקורינתיים פרק ח.

המאמינים במקדוניה היו מעוטי יכולת בכל הקשור לכסף.

אך כאשר הם שמעו על צורך בתרומות לעזרת הקדושים באיזורים אחרים, הם לא חיפשו תירוץ כדי להימנע מנתינה אלא ההיפך.

הם הקדישו עצמם לאדון.

משמע, הם חיפשו ובקשו את הדרכת אלוהים בנתינה, כך שיהיה זה רוח אלוהים המכתיב להם מה לתת וכמה לתת ולא רק גודל הכיס.

הפסוק אינו נועד לצייר את המקדונים ככאלו שנותנים בחוסר אחריות, אלא מציין את הדרך הראויה לנתינה – הפקד את ליבך באדון, ופעל על פי הנחייתו.

ההנחיה כתובה בדברו – אז קרא, למד, שנן ועשה.

ב. לאלוהים נותנים מן הראשית (זאת אומרת בעת קבלת המשכורת ולא מן העודף).

הדוגמאות לקוחות מ:

1. 1.ספר בראשית ד 3-5:
2. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לַיהוָה. 4. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.
3. וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

הסיבה שאלוהים דחה את מנחתו של קין הייתה כי הוא הציג לאלוהים מן השארית – ממה שנותר – מקץ ימים.

ז"א, קין לא הפנים את העובדה שכל שברשותו נובע מאלוהים ולכן מנחתו גם לא הביעה זאת.

מכיוון שאלוהים אינו זקוק למנחתנו, הרי שמנחה הניתנת לאלוהים כאילו אנו "עושים לו טובה"

היא מנחה שאלוהים דוחה.

הבל לעומתו הבין את העיקרון הנכון.

הבל הציג לאלוהים את הטוב ביותר שהיה ברשותו. מסיבה זו קיבל אלוהים את מנחתו של הבל ודחה את מנחתו של קין.

קין הוכיח את שחור ליבו גם בעובדה שדחה את עצת אלוהים לחזרה בתשובה.

לו היה שומע לאלוהים, לא היה רוצח את אחיו.

2. ספר משלי ג 9-10 (ראה גם שמות לד 26).
3. כַּבֵּד אֶת-יְהוָה מֵהוֹנֶךָ; וּמֵרֵאשִׁית כָּל-תְּבוּאָתֶךָ. 10. וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע; וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ.

בספר משלי אנו זוכים לאוסף משפטי חכמה שנאמרו בעיקר על ידי שלמה המלך.

שלמה המלך הכיר את התורה. הוא סיכם עקרונות וסיפורים במשפטים קצרים כדי להעביר את העיקרון והענין המרכזי במשפט קצר אחד.

במילים פשוטות:

הצג לפני אלוהים כמנחה מראשית הונך וראשית כל הכנסתך.

אל תיזכר לתת לאלוהים מן העודף. לאלוהים נותנים את החלק הראשון מן ההכנסה.

אבל, איך יכולים לתת אנשים שנמצאים בחוב, או מעוטי יכולת, שהמשכורת שלהם במילא אינה מספיקה למחייתם?

מכיוון שאלוהים יודע גם את השאלה הזו, ומכיוון ששלמה המלך, החכם מכל אדם, אינו מעניק הנחה לשום קבוצה חברתית, יוצא מכך שהעיקרון נכון וראוי לכולם, ללא יוצא מן הכלל ולא הנחות.

אלוהים אחראי בריבונותו לספק את החסר למי שצריך.

או, רק בחשבון של אלוהים הנוסחה הבאה נכונה:

13=10-2.

יש ששואלים:

מדוע שאנו בני אדם צריכים לתת לעבודת אלוהים? האם אלוהים אינו יכול לספק זאת באופן ניסי?

אמת היא שכל הכסף והזהב שייכים במילא לאלוהים (חגי ב 8).

הסיבה שאלוהים מצווה עלינו לתת אינו כדי שיהיה לו, אלא כדי שאנו נלמד לסמוך עליו ולהתברך.

ז"א – אלוהים רוצה שניתן כדי שתהיה לו עוד סיבה לברך אותנו יותר.

מכאן – הנתינה היא לא בשבילו – הוא לא צריך.

הנתינה היא בעבורנו – אנו זקוקים לברכת אלוהים (אל הפיליפים ד 17).

דאגתו של שאול הייתה שירבה הפרי שייזקף לזכות הפיליפיים. את אותה דאגה ואחריות אנו רואים באיגרת של שאול לטיטוס בעבור המאמינים בכרתים (טיטוס ג 14).

3. כמה נותנים "לאלוהים"?

לאלוהים נותנים בהקרבה. ז"א, מגיעים לנקודה בה הסכום משמעותי ולא זניח, בנקודה בה מתחילים "לדמם".

עלינו לזכור שהביטוי "מעשר" נועד להוות המס שעל בני ישראל לתת כחלק מהמיסים השנתיים שהסתכמו בסך של כ- 23%.

המעשר לא היה מתנת נדיבות אלא מס חובה.

הנתינה לאלוהים אינה מוגבלת למספר אלא ליכולת אישית ונכונות.

העקרונות לקוחים מהמקומות הבאים:

1. 1. קור"ב ח 12: "…שהרי אם קיימת הנכונות, רצויה היא לפי מה שיש ביד איש, לא לפי מה שאין בידו."

ז"א, נתינה שאינה מחושבת, אינה ראויה.

משפחה אינה יכולה לתת מעבר למה שהרוויחה.

מסיבה זו אינני ממליץ לאדם או קבוצה להיכנס לחובות בנקאיים כדי לתרום לנושא מסויים.

2. קור"ב ט 6:

"…הן הזורע בצמצום יקצור בצמצום, והזורע בנדיבות יקצור בשפע. כל איש כפי שידבנו לבו יתן, לא מתוך צער או הכרח, שהרי את הנותן בשמחה אוהב אלוהים.

ואלוהים יכול להשפיע שיהיה לכם תמיד די צורכיכם בכל דבר, והותר לכל מעשה טוב…"

כאשר אדם או משפחה נותנים מתוך אהבה ואמונה, כי אז קל להם לתת בנדיבות, וברמה משמעותית.

אלוהים קורא את לבבנו ויודע את העומד מאחורי הנתינה.

אלוהים מוודא שלא יחסר לנו, וזה כל מה שאני יכול לאחל לעצמי ולכל אדם.

מתוך התנסות עם אלוהים אני יכול להעיד, שמעולם לא היה חסר לנו דבר.

אלוהים הוכיח בכל פעם את נדיבותו כגדולה יותר מנדיבותנו.

איך אלוהים מכנה את אלו היודעים שצריך לתת ואינם נותנים או נותנים רק כדי לצאת ידי חובה?

ספר מלאכי נכתב במיוחד לקבוצה שכזו.

לכאלו אלוהים קורא: גנבים. אלו הגונבים מאלוהים (מלאכי ג 8).

ומה אם לא נותנים?

חוסר רצון לנתינה הינו סמפטום או הוכחה לחוסר אמונה או תלמידות לקויה.

כמו שאלוהים אוהב ביטא והוכיח את אהבתו בנתינת בנו אהובו כקורבן חטאים במקומנו, כך כל אהבה מתבטאת בנתינה (יוחנן ג 16).

האוהב – נותן!

ד. היכן נותנים? איך נותנים ומדוע כך?

הנתונים לקוחים מ: מלאכי ג 10, קור"א טז 1-4.

בעת הקדומה בני ישראל נצטוו להביא את מעשרותיהם הכספיים לבית המקדש. שם, בחדר האוצר היו מופקדים כל המעשרות.

בכסף הזה מומנו פעילויות המקדש והעזרה לנזקקים.

יתרה על כך, בני ישראל נצטוו להביא את מנחות התבואה לשער העיר.

שם היו מחלקים זאת לעניים, נזקקים, יתומים וכו.

בימינו, לאחר שהקהילה קמה, אנו מביאים את נדבותינו לבית הקהילה.

הכסף נרשם, וקיים תיעוד על כל פרטיו.

ראוי לתת בבית אלוהים ולא מאדם לאדם.

מדוע?

כי אז המקבל מרגיש חובה ותלות בנותן והדבר אינו ראוי.

לכן, אפשר להניח את הנדבה בקופת הקהילה ו:

1. ליידע את הנהגת הקהילה בצורך לעזור לאדם נזקק
2. להכניס למעטפה סגורה ולרשום את שם האדם לו הנותן רוצה לתת.

בדרכים אלו המקבל נשאר חייב ומודה לאלוהים ולא לבני אדם.

ישנם אלו הנותנים את מעשרותיהם או את חלק הארי מכך באופן קבוע לארגונים או מטרות אחרות – נפלאות – ולא לקהילתם.

אין הדבר אומר שמאמין אינו יכול לתרום או לתת באופן חד פעמי, או לאירוע מסוים, למישהו אחר או למקור אחר, אך נתינתו הרגילה וההמשכית חייבת להיות למקום אשר ממנו הוא ניזון.

אני מאמין שעקרונות הנתינה בכתבי הקודש מלמדים אותנו לתת את נדבותינו לקהילה אשר ממנה ובה אנו גם אוכלים אוכל רוחני.

אכילה ממקור אחד ומניעת מילוי קופת הקהילה לצרכים הראויים, היא דבר שאינו נכון ואינו מאוזן.

שהרי, ביום בו אתה תזדקק לעזרה, הרי שתבקש זאת מהקהילה האוהבת אותך, ולא באופן אישי מאנשים…

אם קיים צורך לעזור לגורם מחוץ לקהילה, אפשר להביא את הצורך לידיעת הנהגת הקהילה למען יבחנו את הבקשה בתפילה.

סיכום

א. שאול אינו מדבר על הנתינה בשעה שביטנו מכרכרת, אלא בשעה שהוא נהנה משפע. כך הוראתו מתקבלת בסמכות רבה יותר על ידי שומעיו.

שאול מתייחס לנתינה ומעודד את הפיליפים להמשיך ולתמוך בעבודת האדון לא כדי לקבל מהם עוד, אלא מתוך הרצון שברכת אלוהים תרבה עליהם.

ב. שאול השליח אומר שנפשו מלאה בסיפוק גם בעת מחסור וגם בעת שפע. סיפוק אינו נובע משפע פיזי או חומרי אלא מהשייכות לאדון ישוע המשיח, ומחיים התואמים את קדושתו וטוהרו.

הערה: ישנם אלו האוחזים בדיעה שונה לגבי סבל ועושר.

ישנם הטוענים שסבל ועוני הינם תוצרים ישירים לחטא. ז"א, אם מאמין כלשהו הוא עני וחסר כל (לא כתוצאה מעצלנות יזומה), משמע שהוא חוטא או שקיים חטא משמעותי "פתוח" בחייו.

ו…אם מאמין כלשהו עשיר, משמע שהוא הולך בדרך הצדק ולכן אלוהים מתגמל אותו בהתאם.

הלימוד הזה הינו שקרי ונוגד את הכתוב והנלמד בכתבי הקודש.

שאול לא חווה עוני וסבל כתוצאה ישירה מחטא פתוח בחייו.

כך גם לא איוב ולא יוסף.

הלימוד השקרי הזה גורם להשחתת מידות ולזיהום גוף המשיח.

הבה נחיה כשגרירי האדון בדרך של צדק ואמת. נהיה איגרתו הכתובה וריח ניחוח לאלוהים ואלוהים יספק לנו את הדרוש לנו לחיות ולשרתו כתכלית שייעד לנו (קור"ב ב 14 – ג 3).