האיגרת אל הרומים – הקדמה

האיגרת אל הרומים – הקדמה – חיי שאול השליח

ייטיב כל תלמיד חכם להכיר את שאול השליח, חייו ושירותו לפני שיילמד את האיגרת של שאול אל הרומים. שאול השליח ככל הנראה כמו רבים בישראל, נקרא בשם המלך שאול אשר גם היה בן לאותו השבט – שבט בנימין (אל הפיליפים ג 5).

לפי כתביו של ג'רום מהמאה הרביעית לספירה, מוצאם של הוריו של שאול השליח מן הכפר גוש חלב שבגליל העליון, מצפון מערב לצפת על כביש 89. הכפר המרוני ג'ש נמצא על חורבות העיר העתיקה – גוש חלב.

אביו של שאול השליח היה משבט בנימין. למשפחה היה מפעל לעיבוד עורות או מפעל אריגה שבו ייצרו את האריג הקיליקיאני המפורסם – אריג מעור עיזים המתאים לאריגת אוהלים ושאר אריגים עמידים.

מן הסתם, בשלב מסוים עברה משפחתו של שאול השליח לטרסוס ואגב כך זכה שאול להיוולד כאזרח רומי (מע"ש כב 28).

שאול השליח נולד בעיר טרסוס (מע"ש ט 11), עיר משגשגת השוכנת בחוף הצפון מזרחי של מחוז קיליקיה, הנמצאת היום בשטחה של טורקיה. בעיר טרסוס שכנו מרכזי לימוד לפילוסופיה ותרבות יוונית.          בעיר טרסוס הייתה אחת משלוש האוניברסיטאות הנחשבות ביותר באימפריה הרומית דאז.

מכיוון ששאול נולד בטרסוס, ומכיוון שאין לנו כל פסוק המציין ששאול פגש את ישוע המשיח במהלך שלושת השנים וחצי של שירותו, עלינו להסיק את המסקנות הבאות:

שאול השליח נולד בטרסוס ושם זכה לחינוך יהודי.

בעת ההיא היה מקובל לשלוח את הבנים לחזן (Cantor) של בית הכנסת, אצלו למדו לקרא בתורה באמצעות חזרה ושינון. ההורים היו מכלכלים את החזן ושולחים מזון על פי יכולתם כדרך תשלום עבור חינוך הילד. עד גיל 5 שנים, הילדים נדרשו ללמוד לקרא ואז למדו את התורה.

מגיל 10 למדו הילדים את הדינים הכתובים בכתבי התורה שבעל-פה.

משפחות בעלות יכולת ו- או קשרים בירושלים, שלחו את בניהם לירושלים להמשך לימודיהם.

שאול זכה להיות אחד מתלמידיו של רבן גמליאל הזקן (שהיה נכדו של הרב הילל הידוע), אשר הקים בירושלים בית ספר ובו 500 תלמידים. על פי דבריו של שאול, הוא היה בין המובילים שבתלמידי הרב גמליאל הזקן, אם לא הטוב מביניהם (מע"ש כב 3, אל הפיליפים ג 4-6).

תחת ניהולו של גמליאל הזקן, שהיה ראש הסנהדרין מהשנים 25-50, למדו התלמידים פילוסופיה יוונית בנוסף ללימודי התורה, כדי להכינם להתמודד עם תושבי המחוזות מהם באו.

אדם כמו שאול ידע את התורה על בוריה ויכל לדקלם בעל פה את כולה או חלקים נרחבים ממנה.

ולכן, ניתן לשער בביטחון ששאול נשלח על ידי משפחתו לירושלים כשהגיע לגיל בר מצווה או בסביבות גיל זה. אז חונך על ברכי רבן גמליאל הזקן.

שאול למד את התורה ואת פרשנותה דרך עיני הרבנים אשר פרשוה בעת ההיא – מסורת הזקנים, אשר לימים נקרא התלמוד (כתבי המשנה וגמרא). במהלך שהותו בירושלים, אימץ שאול את דרך הפרושים והיה לפרוש בעצמו (אל הפיליפים ג 5).

מכיוון ששאול בעצמו אינו מציין כל איזכור לכך שהיה עד למעשיו של ישוע, ומכיוון שאין כל תיעוד שכזה בכתבי הקודש, יתכן מאוד ששאולחזר לטרסוס לאחר לימודיו ושם היה מיועד להנהיג את הקהילה היהודית או להיות אחד מצוות ההנהגה. 

באותם ימים מישרתו של רב לא זכתה להכרה כמו היום, ורוב הרבנים התפרנסו מעיסוקים צדדיים.

אז באמת האמינו וכתבו: "…כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" (פרקי אבות ב 2).

לפרנסתו שאול עבד כשהיה צריך כתופר אוהלים (מע"ש יח 3). מן הסתם זה היה משלח ידו של אביו וממנו למד את המקצוע.

מה יכלו להיות הסיבות שבעטין חזר שאול לירושלים?

א.    בהיותו בטרסוס יכול היה שאול לשמוע את השמועות מהעולים לירושלים אודות אותו ישוע וההולכים אחריו. לאורך שנות שרותו של האדון ישוע, ראו אותו העולים לירושלים והיו עדים למעשיו ופעולותיו. העולים לרגל חזרו לארצותיהם ושם חלקו את שראו וחוו עם שאר בני קהילתם. למשל, רבים מן העולים היו עדים למעשיו של ישוע בבית המקדש כפי שמתואר בבשורת יוחנן ב.

ב.    מיד לאחר שקמה הקהילה הראשונה בחג השבועות שלאחר תקומתו של ישוע מן המתים, אלפי יהודים החלו להאמין בישוע כמשיח המובטח. חלקם הגיע לירושלים כעולי רגל ולאחר החג חזרו לארצות מגוריהם. שם לא פסקו מלתאר ולהסביר את שראו וחוו אודות המשיח המובטח – ישוע (ראה מע"ש ב-יא).

ג.     בעיר דוד אשר בירושלים עמדו מספר בתי-כנסת ובצמוד להם בתי-מדרש.

אחד מהם שימש את היהודים שהגיעו לירושלים מקיליקיה. טבעי ששאול היה שם, או מראש הוזמן כדי לשמש רב בית כנסת זה. בהיותו בבית הכנסת או בית המדרש בירושלים, נתקל גם הוא באותם יהודים מאמיני ישוע ומסר הבשורה.

ובכן, שאול מגיע לירושלים ושם מתוודע למאמינים בישוע. כמו רוב מנהיגי העם היהודים, גם שאול חשב שדרכם של תלמידי ישוע היא דרך של כפירה שהרי לא האמין באלוהותו של האדון ישוע.

מבחינתו של שאול, עבודת השם דרשה ממנו להסיר את "המפגע" הזה הנקרא מאמינים בישוע מקרב העם. שאול לא היה מאותם אנשים שרק מדברים על מה שצריך לעשות, אלא מאלו שעושים את מה שהם חושבים ומאמינים בכל לב שצריך וראוי להיעשות – ובכל מחיר.

בעת שהותו בירושלים, שאול היה עד לסקילתו של סטפנוס בעבור אמונתו בישוע, ואף הסכים למהלך (מע"ש ח 1). לאחר אותו אירוע, שאול היה נושא הדגל של הרדיפה אחר המאמינים בישוע.

שאול איתר את המאמינים בישוע ורדף אחרי גברים ונשים כאחד והסגירם לכלא (מע"ש ח 3).

בגלל הרדיפה ששאול הנהיג או היה שותף בכיר לה, נפוצו מאמינים רבים ברחבי הארץ ואגב כך הפיצו את הבשורה (מע"ש ח 4). מבלי להתכוון לכך, שאול היה כלי להפצת הבשורה גם בשעה שרדף אחר המאמינים בישוע. ז"א, בדיעבד, הרדיפה נגד המאמינים היוותה כלי שדרכו אלוהים הגשים את תוכניתו להפצת הבשורה כפי שדרש (מע"ש א 8 – מירושלים לכל התפוצות).

מבחינתו של שאול, הוא פעל בנאמנות ממש כפי שעשה פנחס הכוהן במקרה של זמרי בן סלוא נשיא בית אב בשבט שמעון, אשר זנה עם בת מואב כזבי בת-צור, בתו של אחד מראשי המדיינים (במדבר כה 1-15).

רדיפתו של שאול נגד המאמינים הראשונים בישוע לא היה מבצע חד פעמי הנובע מהתלהבות רגעית. הרדיפה ששאול הנהיג הפכה להיות מטרת חייו. מבחינתו, הוא לא יעצור ולא ינום עד שיסור מעל פני האדמה "הכופר" היהודי האחרון שמסר נפשו לישוע.

מסיבה זו לוקס מציין במעשי השליחים ט 1: "ושאול עודנו מפיח איומים ורצח נגד תלמידי האדון."

שאול לא הסתפק "בניקיון" אדמת ישראל "מהכופרים" לדעתו המאמינים בישוע, אלא החליט ללכת לכל מקום לשם הגיעו המאמינים בישוע ולאסור אותם. אחת מן המטרות מחוץ לגבולות ישראל הייתה העיר דמשק שבסוריה, מכיוון שלשם הגיעו יהודים מאמינים בישוע.

דמשק לא הייתה העיר היחידה שלשם הגיע שאול במטרה לאסור מאמינים. שאול פעל במקומות רבים ברחבי הארץ. דמשק מוזכרת כי בדרכו אליה התרחש האירוע המכונן בחייו (מע"ש כו 11).

כדי לפעול ברישיון ובסמכות, פנה שאול לכוהן הגדול וקיבל ממנו אישורים לאסור את המאמינים בישוע בבתי הכנסת בדמשק, גברים ונשים כאחד. הכוהן הגדול היווה סמכות בכל הקשור לפעילות בנוגע ליהודים.

מטרתו הייתה להובילם כעצירים לירושלים ושם להעמידם לדין תורה על פי הילכות הרבנים, שתוצאתם תוביל לעונשים כבדים: מלקות, החרמה, ומן הסתם הסתה שתוביל למקרים רבים של סקילה ורצח כפי שקרה במקרה של סטפנוס.

חשוב לי לציין ששאול אינו מזכיר את שותפותו של רבו גמליאל הזקן, שהיה ראש הסנהדרין,  בעניין הרדיפה נגד המאמינים בישוע.

היה ניתן לצפות משאול אשר חונך על ברכי רבן גמליאל הזקן לבקש את ברכת רבו למשימה כה חשובה.

מתברר שדעתו של רבן גמליאל הייתה רכה יותר וסלחנית יותר מזו של שאול.

את דעתו של רבן גמליאל הזקן ניתן לדעת לאור דבריו כלפי המאמינים שנכלאו בכלא בספר מע"ש פרק ה 34-40: "…אֲבָל אֶחָד מִן הַפְּרוּשִׁים בַּסַּנְהֶדְרִין, גַּמְלִיאֵל שְׁמוֹ, מוֹרֵה-תּוֹרָה מְכֻבָּד בְּעֵינֵי כָּל הָעָם… אָמַר לָהֶם: "אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, הִזָּהֲרוּ לָכֶם בְּמַה שֶּׁאַתֶּם מִתְכַּוְּנִים לַעֲשׂוֹת לָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה; כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה קָם תּוֹדָס, שֶׁהִתְיַמֵּר לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ, וְנִסְפְּחוּ אֵלָיו כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. הוּא נֶהֱרַג וְכָל אֲשֶׁר שָׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ נָפוֹצוּ וְהָיוּ לְאַיִן. אַחֲרָיו קָם יְהוּדָה הַגְּלִילִי בִּימֵי מִפְקַד הַתּוֹשָׁבִים, וּמָשַׁךְ אַחֲרָיו אֲנָשִׁים. הַלָּה נֶהֱרַג וְכָל הַמְצַיְּתִים לוֹ נִתְפַּזְּרוּ. וְעַתָּה אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, חִדְלוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וְהַנִּיחוּ לָהֶם, כִּי הָעֵצָה אוֹ הַפְּעֻלָּה הַזֹּאת תּוּפַר, אִם מֵאֵת בְּנֵי אָדָם הִיא. אֲבָל אִם מֵאֵת אֱלֹהִים הִיא, לֹא תּוּכְלוּ לְהָפֵר אוֹתָהּ פֶּן תִּמָּצְאוּ נִלְחָמִים בֵּאלֹהִים!" הֵם שָׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ…"

לו רבן גמליאל הזקן היה מסכים לדעתו של שאול שמדובר בכפירה, הרי לא היה מחליט כפי שהחליט. רבן גמליאל לא חשב שהמאמינים בישוע כופרים.

ע"פ המסורת הכנסייתית הקתולית, הוטבל רבן גמליאל הזקן על ידי השליחים פטרוס ויוחנן, ואימץ את האמונה המשיחית יחד עם בנו נקדימון, אולם עשה זאת בחשאי והמשיך לכהן בסנהדרין בירושלים.

לא לחינם שאול הלך לדמשק כדי "לנקות" את בתי הכנסת שם מהמאמינים בישוע.

א.     מדובר על עיר יחסית קרובה לירושלים, על דרך המלך. מדובר על כשישה ימי רכיבה.

ב.     בדמשק בתי כנסת רבים, לפחות תריסר, ולכן שאול יכול היה לבסס את מפעלו על עזרה מקומית. דמשק מנתה אז בערך 150000 איש ויהודים רבים התגוררו בה.

ג.      פעולתו מן הסתם בדמשק הייתה גורמת להד רב שהיה מרתיע יהודים רבים מלהמשיך בדרך האמונה בישוע – לדעתו…

אך בדרכו לדמשק שבסוריה, לפני הגעתו העירה, התרחש אירוע מיוחד.

פתאום אור מן השמים היה סביבו. האור היה מבריק יותר מאור השמש, אור מסנוור שגרם לו לעיוורון.

שאול נבהל ונפל מיד ארצה. לא רק הוא, אלא כל הצוות שהיה עימו.

כשהוא על האדמה, שמע שאול קול אומר אליו בעברית:

"שאול, שאול, למה תרדפני?" (מע"ש ט 3-4).

שאול פנה לעבר הקול ששמע ואמר: "מי אתה אדוני?"

שאול הבין שהוא חווה התגלות אלוהים, והנה הוא מכנה את האחד אשר הוא רודף, בשם: אדוני!

מבלי לדעת, שאול קורא לשנוא נפשו – אדון!

יעברו עוד מספר שניות לפני ששאול הבין מיהו אותו אדון…

האדון ישוע לא השאיר את שאול במתח וענה לו מיד:

"אנוכי ישוע אשר אתה רודף…"

כאשר שאול עמד לשימוע מול המלך אגריפס, שנים מאוחר יותר, הוא ציין משפט נוסף שאמר לו האדון באותו אירוע בדרך לדמשק: "…קשה לךלבעוט בדורבנות…" (מע"ש כו 12-188).

דורבנות הן הזיזים המחוברים לאחורי הרגליות שבעזרתן מזרזים את הבהמה. או זיזים בראש מטה שנועד לזרז בהמת משא.

הביטוי הזה היה ידוע אז בתרבות היוונית ומשמעו: שאותו אדם פועל נגד אלוהים. ז"א, "אינך מבין שפעולתך חסרת סיכוי?"

שאול הבין היטב את משמעות הביטוי, שכן הוא גדל במסגרת התרבות היוונית והיהודית.

הביטוי נתן לשאול להבין שכל מעשיו אינם נעשים בהסכמת אלוהים ואינם מקובלים בעיניו של אלוהים אלא ההיפך. רק כעת, לאחר שאלוהים התערב בעצמו בחייו של שאול באופן אישי, הבין שאול שכיוון חייו הפוך לחלוטין מזה המכבד את אלוהים. רק כעת הבין שאול את טעותו הרבה אשר עלתה לקדושי אלוהים רבים בחייהם.

איך הרגיש שאול באותו הרגע?

א. הוא נמצא בנוכחות אלוהים

ב. הוא בדרכו להשמיד את קדושי אלוהים. הוא כפושע שנתפס על חם במהלך מעשה הפשע.

כל בר דעת ברמתו של שאול הבין שבעוד פחות משניה מילת פיו של אלוהים תשרוף אותו ותהפכהו לאדים, אך לא כך הסתיים אותו מפגש.

האדון ישוע המשיח לא המית את האחד אשר ידו מלאה בדם קדושיו, אלא בחר להפוך אותו לאחד מבניו הבכירים ביותר שידעה האנושות.

האדון ישוע המשיך לדבר עם שאול ואמר לו:

"…קום לך העירה ויאמר לך מה שעליך לעשות…"

האנשים שהיו עם שאול היו כאילמים. הם שמעו את הקול, אך לא ראו איש.

כאשר שאול קם מן הארץ, הוא לא יכול היה לראות דבר.

אותו שאול אשר רכב ככל-יכול ובגאווה דתית לאומית בדרך לדמשק, המשיך את דרכו כעיוור הנסמך על עזרת אחרים שיובילוהו העירה. העיוורון שנתן לו אלוהים היה סמל למצבו הרוחני.

בפעם הבאה ששאול יפקח את עיניו, יהיו עיניו עיניים המונחות על ידי רוח הקודש, כדי שיראה את המציאות דרך עיניו של אלוהים.

האדון ישוע בחר ביהודי מאמין בדמשק בשם חנניה כדי שיפגוש את שאול ויאמר לו את תוכנית אלוהים להמשך חייו: "כלי נבחר הוא לי לשאת אתשמי לפני גויים ומלכים ולפני בני ישראל. ואני אראה לו כמה עליו לסבול למען שמי." (מע"ש ט 15-166).

לאחר ביקורו של חנניה אצל שאול בדמשק, קם שאול על רגליו והדבר הראשון שעשה היה ציות לאדון בטבילה.

הטבילה ציינה ששאול מקבל את ישוע באמונה כאדון ומושיע ומסכים לכל דבר האדון.

הטבילה הייתה פעולה פיזית חיצונית שציינה את שייכותו של שאול לאדון ישוע.

לא חלפו מספר ימים ושאול החל מבשר בדמשק את בשורת ישוע המשיח.

לא היה מתאים יותר בכל העם היהודי מאשר שאול כדי לעשות את השירות הזה.

שאול היה בקיא בתורה וכל שהיה צריך זה את ההארה האלוהית להבין שישוע הוא המשיח המובטח לאורך כל הנבואות המשיחיות בתורה, נביאים וכתובים.

כעת משהושלם הפזאל הרוחני במוחו של שאול, לא היה אדם עלי אדמות שיכול היה להתווכח עימו על צדקת אלוהים שבאה לעולם בדמות ישוע המשיח.

כשבוחנים את חייו של שאול השליח עולה הדמיון המדהים בינו לבין משה רבנו.

• שניהם רצחו או שותפים לרצח
• שניהם זכו להתגלות אלוהים. האחד בסנה הבוער והשני בדרך לדמשק
• שניהם בעלי השכלה גבוהה
• שניהם כתבו חלק ניכר מדבר אלוהים הידוע לנו היום ככתבי הקודש. מה שמשה מסמל לתנ"ך, שאול השליח מסמל לספר הברית החדשה.

האדון ישוע כאילו הפך את חוד החנית של היהדות הרבנית והשתמש בו כדי לחזור לשולחיו ולהוכיח אותם על חטאם הגרוע מכל.

שאול לא החל לפעול כשליח מיד לאחר הביקור בדמשק. להלן מספר סיבות לכך:

א. שאול היה זקוק בעצמו לפסק זמן של חשבון נפש. לפרק זמן בו עליו לכרוע ברך לפני האדון ישוע ולהתוודות בלב שבור על שפיכת דמם של  ילדי אלוהים ללא עוול בכפם.

אני משער שבמהלך אותה תקופה של הגות אישית וחקר נפש, הרגיש שאול כמו חייל שירה פגז לעבר כוחותינו והרגם בחושבו שהיו הם כוחות אויב. לאחר ההתעלות של ההצלחה מתבררת האמת הצורבת: הרגת את עמיתיך!

איך כעת הרגיש שאול כשזכר איך ניתק הורים מילדיהם ובני משפחה מהיקרים להם?.

כעת הפנים שאול 'שהפנחסים' האמיתיים היו אנשים כמו סטפנוס, והוא שאול וכל מי שהסכים לפעולותיו, כמו אחרוני הפושעים.

שאול יכול היה לזכור כל מקרה בו הוא היה אחראי על מותו או רציחתו של בן ישראל אמיתי.

אני לא מקנא בהרגשה ובהלם שהיו מנת חלקו של שאול בתקופה הסמוכה לפגישתו עם האדון ישוע. שאול מזכיר את עברו הלא נעים באיגרת אל הגלטים א 13, קור"א טו 9, אל הפיליפים ג 6, וטימ"א א 13.

ב. שאול היה זקוק לזמן בו הוא חקר את נפשו, כדי להבין איך הגיע הוא וכלל הנהגת העם היהודי לאורך דורות, למצב בו הם מורים ומלמדים את  העם הנבחר להילחם נגד אלוהים ויקיריו בחושבם שהם נלחמים נגד השטן.

מה חשב והגה שאול באותה תקופה על מוריו ומנהיגיו? עד כמה היו הם כולם עיוורים מבחינה רוחנית, עד כי הלכו בדרך השטן בגאון כה רב בחושבם שהם הולכים בדרך האמת והצדק של אלוהים (ראה ישעיה ו 10: "השמן לב העם הזה…"וכן ירמיה ב 13: "עמי עזב מקור מים חיים כדי לחפור בורות נשברים..", וכן ישעיה כט 14-15: "עמי מקיים מצוות אנשים בהקרבה כאילו היו מצוות אלוהים…")

ג. שמו של שאול בקרב הקהילות של המאמינים היה כשמו של המן בקרב בני ישראל בעת הקדומה. כל מי ששמע את שמו יכול היה לחשוב על הגרוע מכל. לכן, ישועתו לא הופנמה מיד בקרב המאמינים בישוע ואף מאמין לא הרגיש נוח ושלם להתחבר עם שאול.

מסיבות אלו שאול התבודד בערב למשך שלוש שנים.

במהלך שנות ההגות הבין שאול את גודל חסדו של האדון ישוע.

היו לו מספר שנים כדי לחשוב איך ומדוע יעדיף אלוהים לסלוח ולרחם על הראוי לעונש הגדול ביותר, ולהפכו לשופרו של אלוהים. רק אדם שחווה את חסד אלוהים ברמות שכאלו, יוכל לכתוב על גודל חסדו של אלוהים לעומת אפסותו של האדם.

ההגות הארוכה הזו הולידה לבסוף את החכמה הנדרשת לכתיבת האיגרת אל הרומים.

באיגרתו הראשונה של שאול לטימותיאוס א 12-17, פתח שאול את ליבו ותיאר את גודל חסדו של אלוהים עבורו: 12 "אני מכיר טובה לנותן ביכוח, למשיח ישוע אדוננו, כי חשבני נאמן ומינה אותי לשרותו. 13 אף שקודם לכן הייתי מגדף, רודף ומבזה. אבל רוחמתי מפני שבהיותי חסראמונה פעלתי בלי דעת, 14 וחסד אדוננו שפע עלי יחד עם אמונה ואהבה אשר במשיח ישוע.

15 מהימן הדבר וראוי להסכמה מלאה, שהמשיח ישוע בא אל העולם להושיע חוטאים אשר אני הגדול בהם. 16 ואולם משום כך רוחמתי, כדישבי בראשונה יראה ישוע המשיח את כל אורך רוחו, כמופת לעתידים להאמין בו לשם חיי עולם. 17 למלך העולמים, הקיים לאין קץ והבלתינראה, אשר הוא לבדו האלוהים, לו הכבוד והתפארת לעולמי עולמים. אמן."

ישנם אנשים רבים הדומים לשאול המסתובבים בירושלים ובעולם גם היום.

חלקם לומדים את התורה במסירות רבה ומאמינים שאנו המאמינים בישוע מהווים סכנה לקיום העם היהודי. הם מפגינים מול בנין הקהילה ומנסים להרתיע מאמינים מלבוא לבית אלוהים.

בעבורם, ישוע הוא שיקוץ!

הם מחרימים אותנו ואת בני משפחתנו. מבחינתם אנו כעמלקים הראויים להשמדה.

אותם אנשים אינם מוכנים לשמוע מאיתנו את הבשורה, ממש כפי ששאול לא היה מוכן לשבת בשלווה ולשמוע את הדיעה השניה.

לפיכך, היה צריך אלוהים להתערב ולגרום לשאול להקשיב לבשורת האמת עד המילה האחרונה.

מתברר שהמרחק בין רב לחסיד ישוע הוא ביקור חטוף של ישוע!

ניתן לומר שברגע ששאול נולד מחדש, הוא המשיך את חייו של סטפנוס.

הבה נחזור כעת לדמשק, לימים שלאחר ישועתו של שאול (מע"ש ט)

האם כעת היהודים אשר בדמשק ישתכנעו שישוע הוא אכן משיח ישראל ויאמינו בו?

יהודי דמשק לא נכנעו לבשורה ותכננו לרצוח את שאול (מע"ש ט 23).

מזימתם נודעה לשאול ולכן תלמידי ישוע הבריחו אותו בלילה מן העיר.

מה יעשה כעת שאול?

האם יחזור לירושלים ויאמר לכוהן הגדול שישוע הוא אכן המשיח?

שאול לא בחר באפשרות הזו.

שאול מציין באיגרת אל הגלטים (א 17 ואילך, ראה גם קור"ב יא 32), שמדמשק הוא הלך לערב למשך שלוש שנים. שם במדבר רחוק מכולם, יכול היה שאול לחשוב היטב על חסד אלוהים שניתן לו ולחוטאים בכלל בדם ישוע המשיח.

לאחר זמן של חקר נפש במדבר למשך שלוש שנים הגיע שאול לביקור חטוף בירושלים. המאמינים בירושלים לא השתכנעו ששאול נולד מחדש ומן הסתם חשדו בו כשליח הרבנים כדי לתפסם.

בחסד אלוהים בר-נבא האמין לשאול והביאו אל השליחים (מע"ש ט 27).

אז הפנימו שאר השליחים ששאול הוא אכן אח באדון ולא מרגל או סוכן הפועל לרעתם.

שאול לא בזבז אף דקה והחל לבשר בירושלים. יהודים הלניסטים שעימם התווכח ניסו להרגו, ולכן המאמינים שלחו את שאול לקיסריה כדי שמשם יפליג לעיר מולדתו טרסוס (מע"ש ט 30).

שם בטרסוס שאול השליח חיזק את המאמינים הראשונים ופעל להקים קהילות האוחזות באמונת ישוע המשיח (מע"ש טו 41).

מדוע שהשליחים ישלחו את שאול לעיר מולדתו ולבני משפחתו בטרסוס ולא לעיר אחרת בה אינו מוכר?

נראה על פניו שהשליחים בחרו לשלוח את שאול לטרסוס כדי לבחון אותו במבחן הקשה מכל – לעמוד מול משפחתו וכלל בני הקהילה היהודית הגדולה שם ולבשר על ישוע. אם יעשה זאת, כי אז יסור מליבם כל ספק לגבי הולדתו מחדש.

שאלה: האם יש בינינו אנשים המסתירים מבני משפחתם את עובדת היותם משיחיים?

אנשים שנפוצו מירושלים לאחר ההוצאה להורג של סטפנוס הגיעו עד פיניקיה, קפריסין ואנטיוכיה.

רובם של אותם מאמינים לא בישרו אז לגויים אלא רק ליהודים.

אך מספר מאמינים כן בישרו לגויים ורבים מהם קיבלו את הבשורה והאמינו בישוע בלב שלם (מע"ש יא 19-21). כעת משמספר המאמינים באנטיוכיה גדל, נוצר צורך אמיתי למורים מוסמכים ומלומדים שילמדו וידריכו את המאמינים החדשים.

הבקשה הגיעה אל הקהילה בירושלים ומיד נשלח בר-נבא לאנטיוכיה (מע"ש יא 22).

בהגיע בר-נבא לאנטיוכיה הוא לימד את המאמינים החדשים. קהל רב נספח לאדון עקב פעולתו של בר-נבא באנטיוכיה. כאשר ראה בר-נבא שקהל הקדושים גדל, הוא יצא לטרסוס לחפש את שאול כדי שזה יצטרף אליו לאנטיוכיה כדי ללמד שם את הקהילה הגודלת.

שאול היה שם שנה ואז לראשונה כינו את המאמינים בשם: משיחיים (מע"ש יא 26). העולם ראה יהודי וגוי משתלבים לדמות אחת ומאמצים את  הזהות של המשיח ישוע מעל לכל זהות לאומית או דתית ארצית אחרת.

המאמינים באנטיוכיה גדלו והתבגרו גם מבחינה רוחנית.

כעת שעומדים בקהילה באנטיוכיה מאמינים אחרים המסוגלים ללמד ולהנהיגה, רוח אלוהים פועלת בהם ומדריכה אותם לשחרר את שאול ובר-נבא, ולאפשר להם להמשיך ולבשר את בשורת המשיח לגויים רבים נוספים (מע"ש יג 1-3).

האם שאול היה נשוי?

כתבי הקודש אינם מציינים במפורש ששאול היה נשוי.

לעומת זאת, ההנחיה הרבנית היא להשיא את הגברים בגיל מוקדם יחסית – 18.

כאשר שאול כתב את האיגרת הראשונה לקורינתיים הוא יכול היה לציין בפרק ז שהוא נשוי או היה כזה וכנראה התאלמן…אך שאול אינו מציין כל פרט שכזה.

כך גם לגבי הכתוב באיגרת אל האפסיים פרק ה.

בקיאותו של שאול בכל הנוגע ליחס הבעל לאישתו ניתנים להסברה בכך שקיבל חכמה יתרה מרוח הקודש, או מן העובדה שהיה נשוי אך התאלמן בגיל יחסית מוקדם, לפני שנולד מחדש.

להלן מהלך האירועים המרכזיים בחיי שאול השליח מאז ששמו מוזכר לראשונה בברית החדשה:

1. מה"ש ז 58: שאול משתתף בסקילת סטפנוס. בתאור המאורע הוא נקרא “בחור”; ככל הנראה היה בשנות העשרים לחייו.
2. מה"ש ט 25-1: שאול יוצא לדמשק ובידו מסמך מהכוהן הגדול, המאשר לו לאסור יהודים שמאמינים בישוע. בעודו בדרך נגלה אליו ישוע המשיח במלוא הדרו. ישוע בוחר בו להיות שליח שיביא את בשורת הישועה לגויים ולבני ישראל. מרגע ישועתו, שאול חי במטרה לשרת את המשיח. הוא נשאר בדמשק ומבשר בה את בשורת ישוע "זְמַן נִכָּר" (פס' 233). כאשר נודע לו שיהודי המקום מתכננים התנקשות בחייו, הוא נמלט.
3. גלטים א 17: שאול יוצא "לַעֲרָב" (שם שהה ככל הנראה שלוש שנים). הוא אינו מציין שם של מדינה או מקום מדויק. הכוונה כנראה לאזור  מדברי. שם האדון ישוע מאפשר לו פרק זמן שמוקדש לתפילה, הגות ולימוד. כך הוא מכין את שאול לשירות כשליח. בסיום תקופה זו הוא חוזר לדמשק. הפעם שאול שוב נאלץ להימלט מן העיר בסל דרך החלון אשר בחומה (קור"ב יא 32).
4. גלטים א 19-18: שאול עולה לירושלים לראות את כיפא. לאחר חמישה־עשר ימים הוא נאלץ להימלט בגלל רדיפה (מה"ש ט 30-26).
5. גלטים א 21: שאול מגיע אל "גְּלִילוֹת סוּרְיָה וְקִילִיקְיָה" (מה"ש ט 30). משמע שהוא חוזר למקום הולדתו ושם מבשר את הבשורה.
6. מה"ש יא 26-25: בר־נבא מגיע לטרסוס (בירת המחוז הרומי קיליקיה) על מנת להביא את שאול לאנטיוכיה שבסוריה. שניהם מלמדים בקהילת המאמינים באנטיוכיה במשך שנה: "…אַחֲרֵי כֵן יָצָא אֶל טַרְסוֹס לְחַפֵּשׂ אֶת שָׁאוּל, וּכְשֶׁמָּצָא אוֹתוֹ הֱבִיאוֹ לְאַנְטִיוֹכְיָה. שָׁנָה תְּמִימָההִתְאָרְחוּ אֵצֶל הַקְּהִלָּה וְלִמְּדוּ קָהָל רַב. וּבְאַנְטִיוֹכְיָה לָרִאשׁוֹנָה כִּנּוּ אֶת הַתַּלְמִידִים 'מְשִׁיחִיִּים'."
7. גלטים ב 1: לאחר ארבע־עשרה שנים מיום היוושעו, שאול עולה לירושלים עם בר־נבא וטיטוס. על נסיעה זו הוחלט בעקבות דבריו של אגבוס שניבא "כִּי רָעָב גָּדוֹל עָתִיד לָבוֹא עַל כָּל הָעוֹלָם". בידי שאול וחבריו כספי תרומות לנזקקים ביהודה (מה"ש יא 30-27). לשאול ניתנת הזדמנות להציג את פעילותו בשירות הבשורה לפני "הַחֲשׁוּבִים" שבקהילה בירושלים. בסיום הביקור הם חוזרים לאנטיוכיה.
8. גלטים ב 11: בעת ביקורו של כיפא באנטיוכיה שאול מותח ביקורת על התנהגותו הפסולה.
9. מה"ש יג 2 – יד 28: מסעו הראשון של שאול השליח להפצת הבשורה.
10. מה"שטו 29-1: שאול מגיע לירושלים לכנס הזקנים והשליחים.
11. מה”שטו 36 – יח 22: מסע הבישור השני.
12. מה”שיח 23 – כא 16: מסע הבישור השלישי.
13. מה”שכא 27 – כח 31: המאסר והמסע לרומא.

מקום כתיבת האיגרת אל הרומים ומועד כתיבתה.

ספר מעשי השליחים בפרקים יג 4 – כא 17 מציין ששאול ערך שלושה מסעות שליחות, ואז סיים ברומא כדי לעמוד מול הקיסר ולהשמיע את טענת חפותו מהאשמה של מפר סדר בירושלים (מע"ש כז 1 – כח 16). במסע השלישי ביקר שאול בפעם השלישית בעיר קורינתי, עיר נמל ביוון.

רוב החוקרים סבורים שבעת שהייתו בקורינתי כדי לאסוף תרומות לנזקקים בירושלים, כתב השליח את האיגרת למאמינים ברומא (אל הרומים טו 26-29).

חישוב הזמנים לאור מסעותיו של שאול, מביאנו לקבוע את מועד האיגרת לשנת 58 לספירה, זמן קצר לפני ששאול הגיע לירושלים כדי להשתתף בחג השבועות המצויין במע"ש כ 16.

מי הקים את הקהילה ברומא?

על פי אמברוסיאסטר מהמאה הרביעית, הקהילה ברומא לא הוקמה על ידי אחד מהשליחים (ז"א, שפטרוס לא היה מקים ומייסד הקהילה ברומא), אלא על ידי יהודי משיחי אנונימי. בעת בה שאול כתב את איגרתו לקהילה ברומא, הייתה קהילה זו מפורסמת בעבור אמונתה (א 8). אם כן ניתן לשער שמבקרים מרומא שהיו נוכחים באירוע העל טבעי המתואר במע"ש ב, היו הגרעין שהקים את הקהילה ברומא.

מטרת כתיבת האיגרת אל הרומים

כשקוראים את האיגרת של שאול אל הרומים, מגיעים למסקנה ששאול משתמש באיגרת כדי:

א. לענות למאמינים ברומא על שמועה או טענה שכביכול שאול חושש להגיע לרומא מכיוון שאינו מסוגל או חושש להתמודד מבחינה אקדמית עם מעוז הפילוסופים אוחזי הדיעות האחרות ברומא (א 16-177). ניתן להסיק מכך שאותם מאמינים ברומא הסיקו מסקנות מוטעות לגבי הסיבה ששאול ביקר מספר פעמים באיזורים אחרים ועדיין לא מצא את הזמן והעדיפות לבקר בקהילה יחסית גדולה ומבוססת.

ב. שאול מסביר שהוא חפץ מאוד לבקר ברומא ומשתוקק לחלוק עימם ממתנותיו הרוחניות, אך עד כה מנע ממנו אלוהים את המסלול הזה (א 10-15, טו 222). שאול מסביר שמסעותיו מונעות על פי הנחיית רוח אלוהים ולא מסיבות אחרות. לכן הוא יבקר ברומא בתזמון של אלוהים.

ג. שאול שמע שהקהילה ברומא גודלת ברוח ואמת, ושמה מגיע לכל קצוות העולם הידוע אז        (א 8, גבולות האימפריה הרומית). חשוב היה לו  לפתח עימם קשר קרוב.

ד. שאול השליח גם רצה שהקהילה הבוגרת ברומא תדאג על פי יכולתה לנזקקים בירושלים       (טו 25-28).

ה. מכתב המלצה לפבי, משרתת בקהילה בקנכראה, העומדת להגיע לרומא, למען יקבלוה האחים והאחיות ברומא בזרועות פתוחות ויעזרו לה.

אך מעל הכל, בחוקרנו את המסר שבאיגרת, אנו זוכים ללמוד איך צדקתו של אלוהים מתבטאת:

• בישועת אדם חוטא והפיכתו לצדיק – יהודי וגוי כאחד.
• בבחירת ילדיו.
• בהענקת יכולות לכל אחד מילדי אלוהים למען יבטאו את ישועתם בשירות האדון בגוף המשיח ובעולם – כלפי אדם וממשל.

את האיגרת לקורינתיים כתב שאול כאוסף תשובות לשאלות שנשלחו אליו. את שאר האיגרות – אפסיים, קולוסים, פיליפים, פילמון, לתסלוניקים וכו', כתב שאול כדי לעודדם להתמודד עם בעיות תיאולוגיות או אישיות באיזורם. הרי שאול היה זה שהיה בין המקימים את הקהילות הללו.

באיגרת אל הרומים שאול פותח את ליבו ומסביר את גודל חסדו, חכמתו וריבונותו של אלוהים בכל הקשור לישועת אדם חוטא.

מה שנחשב בעיני הפילוסופים ההלניסטים והיהדות הרבנית לטפשות וסיכלות (קור"א א 18-25), היא למעשה שיא החכמה והחסד של אלוהים.

שאול אינו מתבייש להציג את הבשורה הזו, מכיוון שהיא היחידה הכוללת את כוח אלוהים להושיע אדם חוטא על סמך אמונתו בלבד, ולשנותו לאדם חדש הזכאי ללבוש את צדקתו של אלוהים ולקרא לאלוהים – אבא אבינו (א 16-17, ה 1-11, ח 15).

האיגרת אל הרומים כוללת את "האני מאמין" של שאול אשר דרכו יוכלו המאמינים ברומא להכיר את ליבו של השליח ומכאן לפתח יחסים בריאים ופוריים.

כאילו בדרך אגב, אנו תלמידי האדון זכינו לאחד החיבורים המאלפים ביותר בכתבי הקודש המתאר את אפסותו של האדם אל מול גודל חסדו הנפלא של אלוהים.

חלוקת האיגרת אל הרומים לנושאים:

1. הצורך בישועה (א 18 – ג 20)
2. דרך הישועה (ג 21 – ה)
3. חיי הישועה (ו-ח)
4. היקף הישועה (ט-יא)
5. ביטוי הישועה בשירות (יב-טז)