אל הרומים פרק ד'
בפרק ג שאול מוכיח שצדקת אלוהים התבססה מאז ומתמיד על אמונה באלוהים כמושיע מכפר חטאים.
התורה, למרות כל מעלותיה, מעולם לא ניתנה כדי לכפר חטאים.
התורה מגדירה מהו חטא.
התורה מציינת את טוהרו וקדושתו של אלוהים. את אופיו ותכונותיו שעל פיהם אנו צריכים לחיות.
התורה מחנכת את כל הכפופים לה לחיי טוהר וקדושה המכבדים את אלוהים.
התורה לא יכולה להושיע!
התורה מצביעה על המושיע ומגדירה את זהותו – ישוע המשיח.
לראיה, בספר במדבר כא 4-9 אלוהים דורש מכלל בני ישראל להביט על נחש הנחושת כדי להינצל מארס הנחש.
ביטול הארס והענקת חיים ניתנו לעם בעקבות מבט הנעשה באמונה לא בעקבות קיום סדרת מצוות.
שאול השליח שואל שאלה שעלתה במוחם של שומעיו: (ג 31)
"…האם אנו מבטלים איפה את התורה על ידי האמונה?"
האם הרעיון של צדקה על סמך אמונה נמצא בסתירה לתורה?
שאול השליח עונה ואומר: חס וחלילה!
העיקרון של הצדקה על סמך אמונה רק מחזק את הנאמר ונלמד בתורה.
כאשר אדם מכיר את ישוע המשיח דרך התורה, הוא מוכיח שהתורה הגשימה את ייעודה [ראה אל הגלטים ג 23-25]. התורה מדריכה לישועה באמונה בקורבן המשיח ישוע.
רבותי, שאול השליח ניצב בעמדה נחותה ביותר.
מצד אחד הוא טוען שכל מסקנותיו צודקות ונובעות מן התורה. ז"א, המסר שבפיו הוא המסר של התורה – זוהי היהדות נטו!
מצד שני הוא חלק ממיעוט זניח. הרוב המוחלט של היהודים אינו אוחז בדעתו.
בפועל, דעתו מתקבלת ככפירה בעיני הרוב המוחלט של היהדות בני זמנו וההנהגה היהודית.
עד כמה שהדבר לא נעים, רבים מהיהודים הנושעים באותה תקופה לא הבינו נכונה את היחס בין התורה למשיח ישוע.
שאול חשב על הנושא הזה לאורך כל השנים שהיה בערב לאחר שנושע. אפשר לומר שאיגרת אל הרומים היא עבודת הדוקטורט התיאולוגי של שאול השליח.
על מנת לבסס את אמיתות דבריו ומסקנותיו, קרי, צדקה נובעת מאמונה מאז ומתמיד, שאול השליח מציין שני אישים ידועים ומקובלים ביותר בלב כל יהודי.
אברהם אבינו ודוד המלך.
– צדקתו של אברהם נכתבה ותועדה על ידי משה רבנו – כך, אברהם מהווה דגימה מן התורה.
– צדקתו של דוד המלך מוזכרת בכתובים.
בדרך זו שאול השליח מוכיח שהתורה והכתובים טוענים גם כן את מה שהוא אומר:
אלוהים מצדיק את החוטא – יהודי או גוי, על סמך אמונה בלבד.
שאול מוכיח שעמודי היסוד של האומה היהודית האמינו ופעלו בדיוק על פי הבנתו את התורה!
דוגמא ראשונה: אברהם אבינו (פסוקים 1-5)
- "ובכן, מה נאמר על אברהם אבינו, מה השיג בזכות מעשיו הוא?
- אם אומנם הוצדק אברהם בגלל מעשים, כי אז יש לו במה להתפאר, אך לא לפני אלוהים.
- מה אומר הכתוב? "והאמין אברהם ביהוה ויחשבה לו צדקה."
- והרי שכרו של עובד אינו נחשב לו כחסד, אלא כחוב המגיע לו.
- אבל זה שאינו עובד, אלא מאמין במצדיק את החוטא, אמונתו נחשבת לו לצדקה.
שאול מציג את אברהם אבינו כדמות דגולה (יוחנן ח 39 – אברהם הוא אבינו), אך גדולתו של אברהם אינה נובעת ממעשיו המושלמים.
פועל חייו של אברהם יכול להיות טוב יותר מאדם אחר, אך גם אברהם הדגול אינו יכול לעמוד צדיק וחסר אשמה לפני אלוהים.
– אברהם הוליד את ישמעאל מהגר ולא חיכה לאלוהים כדי שיפעל מופת בחייו ובחיי שרה. נכון שהיה נהוג לעשות את שעשתה שרה [מבחינה חברתית] בנתתה את הגר לאברהם, אך למרות זאת, רצון אלוהים לגבי שלמות הנישואין הייתה ידועה כבר אז (גבר ואישה בשר אחד (בראשית ב 24. ראה גם את נוח שלא נישא לאשה נוספת וכן יצחק).
– אברהם אינו אומר את האמת אודות הקשר בינו לבין שרה אשתו, לאבימלך מלך גרר (בראשית כ).
כמו שחטא אחד בודד גרם לאדם וחווה להיענש על ידי אלוהים במוות רוחני מידי וכן מוות פיזי שנכנס למערכת החיים, כך גם אברהם עמד אשם לפני אלוהים לא פחות מאדם וחווה.
לפיכך, למרות שאברהם אולי חטא פחות בהשוואה לאדם חוטא אחר, הרי שלפני אלוהים קדוש וטהור, אברהם עומד כחוטא הראוי לעונש מוות וריחוק נצחי מאלוהים רק מעצם היותו צאצא שלם לאדם וחווה.
למרות גדולתו של אברהם בעיני כל יהודי אז והיום, שאול השליח אומר בנחרצות:
הצדקה של אברהם הוענקה לו בחסד, כמתנה, על סמך אמונה נכונה וראויה באלוהים, ולא על סמך קיום מושלם של המצוות.
"והאמין אברהם ביהוה ויחשבה לו צדקה." [פסוק 3 וכן ציטוט מבראשית טו 5].
כדי להבין את גודל החסד שקיבל אברהם, ואת המשמעות של הצדקה על סמך אמונה, ראוי להבין את הרקע והתוכן של אותו אירוע מכונן בחיי אברהם אבינו.
בספר בראשית פרק יד, אברהם נלחם נגד קואליציה של מלכים וצבאות שבאו על מלכי סדום ועמורה. זאת כדי להציל את לוט משבי.
אברהם ועבדיו גברו על שאר המלכים, אך אברהם ידע היטב שלא לעולם חוסן.
בשלב בו ליבו חושש מן הבאות, נגלה אלוהים לאברהם במחזה והבטיח לו שכר רב.
אברהם שכבר היה איש עשיר, ענה ואמר לאלוהים:
מה יועילו לי עוד עושר ורכוש כשאני ערירי וחסר ילדים?
אלוהים הבטיח לאברהם שיצא ממנו זרע אשר יירש אותו.
כדי להדגיש את עוצם הברכה שתצא מאברהם, הוציא אלוהים את אברהם החוצה מן האוהל ושאל אותו: אברהם, האם אתה מסוגל לספור את כל הכוכבים?
השאלה מן הסתם היתה שאלה ריאטורית, ואז המשיך ואמר אלוהים לאברהם:
כה יהיה זרעך!
אברהם האמין לאלוהים. המילה האמין כוללת בתוכה את המילה "אמן" שמשמעה, אמת וכך יהיה.
אמונתו של אברהם באלוהים הייתה כנה.
היא ביטאה את כניעתו המוחלטת של אברהם באלוהים.
אלוהים ידע שאמונתו של אברהם נובעת מליבו ולכן החשיב לאברהם צדקה.
העברית שבא השתמש משה מאוד מעניינת ועמוקה ביותר.
משה רבנו לא אמר שאלוהים נתן לאברהם צדקה, אלא החשיב לו את אותה צדקה…
למה הכוונה?
זה כאילו לומר: שאלוהים הפקיד לחשבונו של אברהם – צדקה.
לאברהם הוחשב צדקה שלמעשה שייכת לאחר
במילים פשוטות: בחשבונו של אברהם היה כתב אשמתו כחוטא נגד אלוהים המחוייב במשפט וראוי לזעם אלוהים.
אמונתו של אברהם באלוהים הייתה הסיבה שבעטיה אלוהים החליף את חשבונו של אברהם שהיה בחובה לאלוהים, לזכות.
כעת, בעקבות האמונה של אברהם, נזקפת לזכותו של אברהם צדקתו של אלוהים בכבודו ובעצמו. מכיוון שצדקת אלוהים נחשבת כעת גם לאברהם (בעקבות אמונתו), יכול אברהם ליהנות מהתחברות אינטימית וקדושה עם אלוהים.
הסרת אשמת החטא מעל אדם בעקבות אמונה באלוהים, מחזירה לנפשו את מצבה הרוחני שלפני קללת החטא של אדם וחווה.
באותו מעמד בו אלוהים החשיב לאברהם את צדקתו, אברהם לא עשה פעולה פיזית כלשהי.
אברהם האמין בהבטחתו של אלוהים – זרעך יהיה ככוכבי השמים.
האמונה הזו הוכחה כאמונה כנה ואמיתית באלוהים כאדון ומושיע כאשר אברהם ציית לאלוהים בכל אשר נדרש: סילוק ישמעאל, הקרבת יצחק.
כך, שאמונה כנה ואמיתית, תמיד תתבטא במעשי צדקה – ז"א, ציות להוראת אלוהים מתוך אהבה ואמונה (ראה איגרת יעקב ב 21 ואילך).
לאן נעלם כתב החוב שהיה על ראשו של אברהם?
דבר אלוהים קובע שאלוהים צדיק ושופט ללא משוא פנים.
בספר שמות כג 7 אלוהים אומר: "לא-אצדיק רשע"
בספר דברים כה 1 שופטי ישראל מצווים לשפוט משפט צדק: "…והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע".
בעת חנוכת בית המקדש של שלמה המלך, הוא התפלל והתחנן לפני אלוהים שבבית אלוהים יצא לפועל משפט הצדק של אלוהים, ז"א: "…להרשיע רשע לתת דרכו בראשו, ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו." (מל"א ח 322).
לאור כל הנאמר, איך יכול אלוהים להצדיק רשע? ז"א אדם שחטא נגד אלוהים?
אלוהים יכול להצדיק את הרשע – על סמך אמונה של הרשע וחזרתו בתשובה – מכיוון שאת המחיר במקום הרשע, שילם צדיק אחר – האדון ישוע המשיח.
את העונש המגיע לאברהם כבן אדם חוטא, נושא בן האלוהים, המשיח ישוע על הצלב (ישעיה נג, שמות לד, אל הקולוסים ב 14).
שם על הצלב סבל האדון ישוע את העונש המגיע לאברהם וגם לכל אחד מאיתנו המאמינים בו.
לאחר שאלוהים האב הטיל את כל העונש המגיע לנו על המשיח ישוע, הוא "הלביש" אותנו בצדקה של האדון ישוע. הוא החשיב את הצדקה של ישוע – לנו! המאמינים בו.
שאול אמר באיגרת השניה לקורינתיים ה 21:
"את זה אשר לא ידע חטאת, עשה לחטאת בעדנו, כדי שאנו נלבש את הצדקה של אלוהים בו".
וכן באיגרת לגלטים ג 13-14:
"…המשיח פדה אותנו מקללת התורה בכך שהיה לקללה בעדנו – שכן הכתוב אומר, "קללת אלוהים תלוי" על עץ, כדי שבישוע המשיח תגיע ברכת אברהם אל הגויים, למען ננחל על ידי האמונה את הרוח המובטחת."
אם כן, חסדו של אלוהים ואהבתו אותנו מתבטא בכך שאת חטאינו ואשמתנו הוא החשיב לאדון ישוע, ואת צדקתו של האדון ישוע הוא החשיב לנו – כדי שנחיה עימו לעד!
כך אלוהים מצדיק את החוטאים!
המחיר שאלוהים האב קבע עבור כפרת חטאים – שולם!
האדון ישוע המשיח שילם בחייו.
כל המאמין בישוע כאדון ומושיע חטאים, זוכה לכך שחטאיו עוברים לישוע, וצדקתו של ישוע נחשבת לו.
מה מעניקה לנו הצדקה הזו שאנו מכוסים בה כעת בעקבות אמונתנו בישוע?
קרבה לאלוהים – מעמד של בנים (אל הרומים ח 15). אלוהים שומע תחינותיי.
איננו מיועדים לזעמו יותר (תסל"א ה 9)
שותפי נחלה (גלטים ג – ד)
יורשים (אל הגלטים ד)
חיים לנצח עם אלוהים ובקרבתו – נמלוך עימו (התגלות כב 4-5)
רוח אלוהים שוכן בגופנו, מלמדנו, מעניק לנו כוח לציית ולשרת את אלוהים באמונה, מוכיח אותנו על חטא, מעניק לנו את הכוח להתרחק מן הרע על כל צורותיו, ומהווה פיקדון לחיי הנצח שלנו בנוכחות אלוהים (אל האפסים א 13-14, יוחנן יד-טז)
המילה "החשיב" מאוד חשובה. אגב, היא חוזרת על עצמה בפרק ד לפחות 9 פעמים!
שאול השליח השתמש באותו ביטוי כדי לבקש מפילמון לסלוח לאוניסמוס.
שאול אמר לפילמון ידידו: "…ואם עשה לך רעה או חייב הוא לך דבר, חשוב זאת לחובתי." (פילמון 18)
מכאן, פילמון כעת צריך לדרוש משאול השליח את מה שלקח לו אוניסימוס.
בשלב זה, אוניסימוס נחשב לנקי מאותה אשמה – מישהו אחר שילם את חובו.
אוניסימוס כעת נחשב לנקי מכל חוב כלפי פילמון!
בפסוקים 4-5 שאול מפרט ומסביר שהצדקה שאלוהים העניק לאברהם הייתה מתנת חסד ולא גמול על מעשה פיזי שעשה (ראה אל הרומים ג 24, אל האפסים ב 8-99)
אילו צדקתו של אברהם הייתה ניתנת כגמול על מעשה, כי אז ההצדקה הייתה שכר שניתן בעבור עבודה, ולא נקראת חסד.
לאחר ששאול השליח הוכיח דרך חייו של אברהם אבינו שצדקה המציינת טוהר רוחני ומאפשרת התחברות עם אלוהים, היא מענק חסד מאלוהים הניתן על סמך אמונה וזו הוראתה של התורה, הוא כעת מציג דוגמא מהכתובים: דוד המלך.
פסוקים 6-8:
- כך גם דוד מביע את אושרו של האיש אשר אלוהים יחשוב לו צדקה בלי תלות במעשים:
- "אשרי-נשוי פשע, כסוי חטאה.
- אשרי-אדם לא יחשוב יהוה לו עוון."
דוד המלך נחשב לנשגב מבין מלכי ישראל.
גדולתו ורוממותו של דוד נובעים מן העובדה שאלוהים בחר להקים את המשיח מזרעו (שמ"ב ז).
הבה נכיר מעט את האיש – דוד.
למרות היות דוד אדם בעל תכונות נעלות רבות, הוא חטא ופשע נגד אלוהים.
הודאותיו על חטאיו ופשעיו, ממלאים דפים רבים במזמורי תהילים. ראו במיוחד את מזמורים לב, לח, נא.
הבה נזכיר אירוע אחד שהתגלגל לפשע רב מערכתי.
דוד חמד את בת-שבע.
כדי להינשא לה, הוא תכנן את רצח בעלה אוריה החתי.
כדי לגרום למותו של אוריה בשדה הקרב, היה צורך להקריב את כל המחלקה שעליה פיקד אוריה.
מכאן, דוד המלך חטא במספר חטאים הנחשבים לאיומים ביותר: ניאוף, חמדנות ורצח (שמואל ב פרקים יא-יב).
כאשר נתן הנביא הוכיח את דוד המלך על חטאיו, דוד לא הסתיר את פשעו והתוודה מיד לפני אלוהים.
מזמורים לב, לח, ו-נא מביעים את עמקי ליבו של דוד כשהוא מתוודה לפני אלוהים ומתחנן לסליחה, כפרה וזיכוי מאלוהים.
דוד המלך שילם עבור חטאיו בארבעה מבניו, ולמרות זאת חיפש בתחינה את רחמי אלוהים וכפרתו.
דוד ידע שתחינתו הגיעה אל כס הרחמים של אלוהים, ואמונתו באלוהים כאדון ומושיע מן החטא אומנם זיכתה אותו בסליחה והעניקה לו צדקה.
שאול מצטט את דברי דוד המלך המכיר בעובדה שצדקת אלוהים היא מתנת חסד ולא גמול הניתן לאדם בעבור קיום מושלם של מצוות.
דוד המלך ידע שאין אדם מושלם וכל אדם חוטא מעצם היותו צאצא לאדם וחווה (תהילים נא 7).
לכן דוד המלך מודיע ואומר:
מבורך האדם שאלוהים לוקח את עוונו ממנו ונושא אותם עליו.
מבורך האדם שאלוהים אינו מחשיב את עוונו.
במילים אחרות דוד המלך אומר:
מבורך האדם שאלוהים הסיר את אשמתו, ובמקום כתב האשמה, הניח כתב הצדקה.
דוד ידע שסליחה אינה מסתיימת במילה, אלא מישהו אחר היה צריך לשאת את עוונו ולשלם על כך. לכן אמר – אשרי נשוי פשע…
דוד ציטט את רוח הכתוב בשמות לד 7, שם אלוהים הוא זה המתואר כנושא עוון ופשע.
דוד ידע שאלוהים סולח לו, כי מישהו אחר – המשיח – שילם במקומו:
ראה ישעיה נג 5-6:
"והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו.
כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו, ויהוה הפגיע בו את עוון כולנו…"
[האמת אודות המשיח וכפרתו היו ידועות עוד לאברהם – ראה בראשית כב. שם אמר אברהם שיהוה יראה לעצמו את השה…כך יכול היה לדעת זאת גם דוד המלך]
דוד ידע היטב שהצדקתו של האדם טמונה באמונה באלוהים ובחסדו של אלוהים.
אילו דוד המלך היה חושב שכפרת חטאים וזיכוי מוחלט מזעם אלוהים [צדקה] נובעת מקיום מצוות, כי אז היה מעודד כל אדם לקיים את כולן.
אמונה מושיעה היא כזו הבוטחת בסליחה וכפרה של אלוהים על חטאיי בקורבנו המכפר של האדון ישוע. היא מתבטאת בחיי ציות וכניעה לרצון אלוהים והיא משקיטה את ליבי מכל ניסיון להשיג זכות מאלוהים בתמורה למעשה או פועל כלשהו.
בפסוקים 9-17 שאול מוכיח שצדקת אלוהים אינה נחלתם של היהודים בלבד אלא גם של גויים ערלים. שאול מציין זאת בשתי דוגמאות:
א. פסוקים 9-12: אברהם הוצדק כערל (לפני שנימול)
ב. פסוקים 13-17: אברהם זכה להצדקה ולהבטחות אלוהים על סמך אמונה ולפני מתן התורה – קרי, לא על סמך קיום מצוות התורה.
א. פסוקים 9-12: אברהם הוצדק כערל
- האם האושר הזה רק לנימולים, או גם לערלים? והרי אנו אומרים כי אמונתו של אברהם נחשבה לו צדקה.
- מתי נחשבה לו? כאשר היה נימול או כשהיה ערל? – לא בהיותו נימול, כי אם בהיותו ערל.
- הוא קיבל את אות המילה כחותם לצדקה שזכה בה בגלל האמונה בעודנו ערל, כדי שיהיה אב לכל המאמינים הבלתי נימולים, למען תחשב גם להם צדקה,
- ואב לנימולים, לאותם שאינם נימולים בלבד אלא גם הולכים בעקבות האמונה שהיתה לאברהם אבינו בטרם נימול.
מרוב נתונים והסברים, אנו עלולים לשכוח את העיקר:
מכיוון שכל בני האדם – צאצאיי אדם וחווה – חוטאים וראויים לזעם אלוהים – יוצא שכל בני האדם זקוקים לישועה.
לפיכך, התנאי לישועה חייב להיות שווה לכלל בני האדם ולא לקבוצה או עם מסוים.
מסיבה זו, שאול השליח מסביר כאן שאברהם הוצדק על ידי אמונה עוד לפני שנימול – בהיותו ערל (בראשית טו). אברהם נימול רק בפרק יז.
מילתו של אברהם שנעשתה לאחר שהוצדק על ידי אמונה – הייתה חותם ואישור כי הוא כבר מאמין וכבר נושע.
אם אברהם נושע על סמך אמונה בהיותו ערל, יוצא שהוא הדוגמא והמופת לישועה עבור כלל בני האדם – ליהודי ולגוי כאחד.
כל גוי ערל האוחז באותה אמונה שהיתה לאברהם, זוכה לאותה צדקה-ישועה שקיבל אברהם.
גוי יקר: ישועת אלוהים מושטת גם אליך אם תאמין כפי שהאמין אברהם.
מילתך הבשרית אינה תנאי לישועה. בידך החירות להימול או לא.
שאול השליח ציין את אותו העיקרון גם באיגרת אל הגלטים. שם התמודד עם מורי שקר שלימדו את הגויים שעליהם להימול ולקיים את כל מצוות התורה כתנאי לישועתם ויראתם את אלוהים.
שאול השליח אמר באיגרת לגלטים ה 1-6, שמי שמל עצמו בחושבו כי כך ייוושע, הרי שאינו מבין את תכלית התורה ועליו לקיים את כל המצוות בשלמות – דבר שבמילא לא יוכל לעשות – ולכן דן עצמו להיות ארור!
בפרק ג באיגרת לגלטים סיכם שאול במילים ברורות וחותכות (אל הגלטים ג 10-11)
"…הנשענים על קיום מצוות התורה נתונים תחת קללה, שהרי כתוב, "ארור כל מי שלא יקים את כל הדברים הכתובים בספר התורה לעשות אותם." דבר ברור הוא שאיש לא יוצדק לפני אלוהים על ידי התורה, שכן "צדיק באמונתו יחיה."
תזכורת – אברהם אבינו הוצדק עוד בהיותו ערך – פסוקים 9-12.
ב. פסוקים 13-17: אברהם זכה להצדקה ולהבטחות אלוהים על סמך אמונה ולפני מתן התורה – קרי, לא על סמך קיום מצוות התורה
- הרי ההבטחה כי יירש את העולם לא ניתנה לאברהם או לזרעו על-סמך תורה, אלא על סמך צדקה שהשיג באמונה.
- שכן אם מחזיקי התורה הם היורשים, אזי האמונה היא לשווא וההבטחה חסרת תוקף.
- התורה מביאה זעם, ובמקום שאין תורה אין עברה על התורה.
- לכן על-ידי אמונה, כדי שכל זה יהיה בחסד וההבטחה תחול על כל הצאצאים, לא רק על בני התורה, אלא גם על בני אמונת אברהם, שהוא אב לכולנו –
- כפי שכתוב: "כי אב המון גויים נתתיך" – לעיני אלוהים אשר בו האמין, האלוהים המחיה את המתים והקורא בשם דברים בעוד אינם בנמצא.
שאול ממשיך ומוכיח שלא רק ישועתו של אברהם ניתנה לו בהיותו ערל על סמך אמונה בלבד, אלא גם כל ההבטחות הנפלאות מאלוהים, ניתנו לאברהם עוד לפני מתן תורה.
בכך, אלוהים מבטיח שכל השותפים לאמונתו של אברהם, יהיו גם כן שותפים לכל הברכות הנצחיות שאברהם קיבל.
הכוונה לישועה, שירות אלוהים ונוכחות נצחית עם אלוהים.
אין הכוונה שלגוי הובטחה נחלה בארץ ישראל הארצית.
נחלתו הנצחית של הנושע היא בשמיים.
עם ישראל שהינו צאצא גשמי של אברהם, יצחק ויעקב, יזכה לנחול את ארץ ישראל השלמה בעת מלכות המשיח בארץ למשך אלף שנים.
למה הכוונה במילים: "יירש את העולם" בפסוק 13?
הכוונה אברהם וכל השותפים לאמונה המושיעה שלו עתידים לחיות לנצח עם אלוהים ולרשת את שביד אלוהים – קרי – העולם.
לנושעים שהם ילדי אלוהים מכלל העמים מובטח למלוך עם אלוהים בעולם (התגלות כב 5)
ההבטחה ששאול השליח מציין גדולה יותר מירושת ארץ ישראל.
שאול מציין את ההבטחה לרשת את העולם – וזו ניתנת לכלל ילדי אלוהים שימלכו עימו בממלכתו הנצחית לנצח נצחים.
פסוקים דומים אנו מוצאים ב:
- תהילים לז 9:כִּי-מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן; וְקֹוֵי יְהוָה, הֵמָּה יִירְשׁוּ-אָרֶץ.
2. תהילים לז 11:וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ; וְהִתְעַנְּגוּ עַל-רֹב שָׁלוֹם.
3. תהילים לז 22: כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ; וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ. - תהילים לז 29:צַדִּיקִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ; וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ.
- תהילים לז 34:קַוֵּה אֶל-יְהוָה, וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ, וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ; בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.
- מתי ה 5:"אשרי הענווים כי הם ירשו את הארץ".
ההבטחה הזו לאברהם ולכל השותפים באמונתו תתממש בממלכת אלוהים. רק אז יימלא העולם רק בנושעים.
פסוק 14:
"…שכן אם מחזיקי התורה הם היורשים, אזי האמונה היא לשווא וההבטחה חסרת תוקף."
למה הכוונה במילים: מחזיקי התורה?
א. אילו הירושה הנצחית – ז"א חיים עם אלוהים ומלוכה עימו – היו נחלתם של היהודים בלבד – כי אז לגויים אין תקווה ואמונתם לשווא.
ב. אם הירושה הנצחית – ז"א חיים עם אלוהים וקבלת הנחלה הארצית – מותנית בקיום מושלם של המצוות – כי אז לעולם לא תינתן לאף אדם, כי אין אדם שיקים את כל מצוות אלוהים, וכך גם כן האמונה היא לשווא ליהודי ולגוי כאחד.
פסוקים 15-16:
"…התורה מביאה זעם, ובמקום שאין תורה אין עברה על התורה.
לכן על-ידי אמונה, כדי שכל זה יהיה בחסד וההבטחה תחול על כל הצאצאים, לא רק על בני התורה, אלא גם על בני אמונת אברהם, שהוא אב לכולנו…"
כל המכיר את התורה יודע שאין אדם המסוגל למלא אחר כל דרישותיה, ולכן זעם אלוהים מובטח לכל החוטאים העוברים על מצוות התורה:
- "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ואמר כל-העם אמן"(דברים כז 26).
כמו כן, כולנו יודעים שאין אדם שלא יחטא…
- "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא"(קוהלת ז 20, מל"א ח 46)
לכן, אלוהים העניק את כל ההבטחות הנפלאות לאברהם לפני מתן תורה – וכך קבע עובדה – התגשמות כל ההבטחות מותנית באמונה ולא בקיום מצוות התורה.
כך שוב מדגיש שאול שישועה וצדקת אלוהים הינן מתנות חסד של אלוהים לכלל בני האדם השותפים לאמונה של אברהם.
המסר של שאול תואם לאורך כל הדרך למסר התורה:
ישועה ניתנה מאז ומתמיד על סמך אמונה.
שאול מסכם את המסר הזה גם כן בפרק י 5-13:
- "משה אומנם כתב על הצדקה שמתוך התורה "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם."
- אך כך אומרת הצדקה שמתוך אמונה: "אל תאמר בלבבך מי יעלה השמימה?" זאת, כדי להוריד את המשיח.
- או "מי ירד לתהום?" זאת, כדי להעלות את המשיח מן המתים.
- אבל מהי היא אומרת? "כי קרוב אליך הדבר, בפיך ובלבבך." זהו דבר האמונה שאנו מבשרים.
- ואם אתה מודה בפיך שישוע הוא האדון ומאמין בלבבך שאלוהים הקים אותו מן המתים – תיוושע.
- הרי בליבו מאמין איש ויוצדק, ובפיו יודה וייוושע.
- והכתוב אומר: "כל המאמין בו לא יבוש."
- אין הבדל בזה בין יהודי ללא יהודי, כי אדון אחד לכולם ורב חסד הוא לכל הקוראים אליו,
- שכן "כל אשר יקרא בשם יהוה ימלט".
פסוקים 16-17 מהווים מעין סיכום לקטע הנוכחי:
- לכן על-ידי אמונה, כדי שכל זה יהיה בחסד וההבטחה תחול על כל הצאצאים, לא רק על בני התורה, אלא גם על בני אמונת אברהם, שהוא אב לכולנו –
- כפי שכתוב: "כי אב המון גויים נתתיך" – לעיני אלוהים אשר בו האמין, האלוהים המחיה את המתים והקורא בשם דברים בעוד אינם בנמצא.
אילו הצדקה היתה ניתנת על ידי קיום מושלם של מצוות התורה, הרי שאז רק המשיח היה זכאי לה – ולנו לא היה נותר לקבל את זעם אלוהים.
מכיוון שהצדקה אינה מן התורה, אלא מהאמונה באלוהים, אזי היא ניתנת באופן שווה ליהודי ולגוי.
מכיוון שאברהם מייצג את האמונה הבלעדית, ודרכו הברכה באה על שאר צאצאי האמונה, הוא אברהם נקרא: אב המון גויים.
שאול השליח מסיים את פסוק 17 בציינו את תכונתו הריבונית של אלוהים כמחיה מתים.
מדוע ששאול השליח יבחר בציון יכולת זו של אלוהים?
כי כולנו בני האדם, כולל אברהם, היינו במעמד של מתים, נחשבים למתים, כאשר אלוהים הוליד אותנו מחדש והעניק לנו חיים.
ישועתו של אדם דורשת כוח הזהה לתקומה מן המתים.
בישועתנו, אלוהים העניק לנו חיים חדשים, אנו בריאה חדשה.
קבלנו חיים חדשים – את חייו של האדון ישוע. כעת אנו חיים את רצונו בגוף שלנו ש "קם מן המתים".
מטרת פרק ד להוכיח שישועה – הצדקה על-ידי אמונה בלבד אינה סותרת את התורה, אלא זו תכלית הלימוד וההדרכה של תורת ה'.
לראיה, שאול הלשח מציג את אברהם ודוד.
– אברהם אבינו נחשב לצדיק על-ידי אמונתו באלוהים עוד שהיה ערל.
ההבטחות הנצחיות לירושה ניתנו לאברהם עוד לפני מתן תורה – בגלל אמונתו באלוהים.
– דוד המלך ידע שצדקתו נובעת מחסד ה' עבור אמונה כנה ולא על סמך קיום מושלם של מצוות התורה – דבר
מסקנה:
הישועה ליהודי ולגוי זהה והיא מבוססת על אמונה באלוהים כאדון ומושיע מן החטא – נושא עוון.
פסוקים 18-25 מהווים הסבר לפירוט לפסוק 17:
בפסוקים 18-25 שאול השליח מוכיח שישועה וצדקת אלוהים מוענקות למאמינים בגלל כוח התקומה של אלוהים ולא מיכולתו של האדם.
אילו שני מרכיבים עיקריים מוזכרים בפסוק 17?
אמונה בהבטחת אלוהים
תחיה מן המתים.
והנה פסוקים 18-25:
- ובאין סיבה לתקווה הוא האמין וקיווה כי יהיה לאב-המון גויים, כפי שנאמר: "כה יהיה זרעך."
- אמונתו לא נתרופפה גם כאשר בהיותו כבן מאה שנים חשב על תשישות גופו ועל עקרות שרה.
- הוא לא חדל מאמונה ולא פקפק בהבטחת אלוהים, אלא התחזק באמונתו ונתן כבוד לאלוהים,
- בהיותו בטוח לחלוטין כי את אשר הבטיח יוכל גם לקיים.
- לכן נחשבה לו זאת לצדקה,
- ולא למענו בלבד נכתב שנחשבה לו,
- כי אם גם למעננו. והיא עתידה להיחשב לנו – המאמינים במי שהקים את ישוע אדוננו מן המתים,
- הוא אשר נמסר למוות מפני חטאינו והוקם לתחיה מפני שהוצדקנו.
במה האמין אברהם לאלוהים?
אברהם האמין שאלוהים יקים זרע מגופו ומגופה הבלה של שרה אשתו – מתים מבחינת פוריות. אמונה זו היוותה ביטוי להבנה שאלוהים מעניק חיים ממוות ולמעשה החיים נמצאים בידו.
אלוהים גם הבטיח לאברהם שזרעו יברך את כל העמים.
ברכה זו היוותה גם נבואה משיחית שכן אותו הזרע שעתיד לברך את כל העמים הוא המשיח ישוע. המשיח ישוע אכן נולד למשפחת דוד משבט יהודה.
מהו המחיר שהיווה תשלום לתקומת כל המאמינים בישוע?
כאשר האדון ישוע המשיח מת, המוות לא יכול היה להחזיק אותו…
המוות אינו יכול לצדיק מושלם, ולכן ישוע לא נשאר בין המתים.
דם כפרה טהור סיפק את רצונו של אלוהים האב כתשלום חטאי בני האדם.
משרצונו של אלוהים האב סופק, [כל המאמינים קבלו את צדקתו של ישוע], האדון ישוע המשיח קם מן המתים.
עובדת והוכחת תקומתו של ישוע המשיח מן המתים היא בטחוננו שגם אנו לא נישאר מתים אלא שניצחנו את המוות.
מסיבה זו אמר האדון ישוע: "אני התחיה והחיים. המאמין בי יחיה גם אם ימות. וכל מי שחי ומאמין בי, לא ימות לעולם…" (בשורת יוחנן יא 25-266).
לכל המאמינים בישוע יש הבטחון שבשבילם בולע המוות לנצח (קור"א טו).
בפרק ח 10-11 שאול השליח אומר:
"אבל אם המשיח בקרבכם, אזי הגוף אומנם מת עקב החטא, אך הרוח היא חיים מפני שהוצדקתם.
ואם רוחו של המקים את ישוע מן המתים שוכנת בקרבכם, זה שהקים את המשיח מן המתים יחיה גם את גופכם בן התמותה על ידי רוחו השוכנת בקרבכם."
שימו לב, המוות אינו יכול להחזיק צדיק.
ישועתנו שולמה, כפרתנו נעשתה במותו. המוות לא יכול היה להחזיק צדיק במצב מוות.
לפיכך, כאשר אנו מקבלים את צדקתו – כשהיא נחשבת לנו, יש לנו הבטחון שהמוות הנצחי לא יוכל להחזיק אותנו – תחייתנו מובטחת.
המוות בולע לנצח עבור המאמינים בישוע!
איזו שמחה.
את השמחה הזו שאול כעת מפרט בפרק ה'.