האיגרת אל הרומים פרק י"ב

אל הרומים פרק י"ב

ביטוי הישועה בשירות האדון

לאורך אחד עשר הפרקים הראשונים באיגרת אל הרומים, שאול השליח פירט את גודל חסדו של אלוהים בכל הקשור לישועתנו.

1. הצורך בישועה (א 18 – ג 20)

שאול השליח הבהיר באופן כה ציורי וברור את אפסותו של האדם ואת עתידו העגום והעצוב ללא אלוהים. תורת אלוהים הקדושה מבהירה עד כמה קדוש אלוהים וטהור, ועד כמה חוטא וטמא האדם בעקבות קללת החטא של אדם וחווה.

אלוהים חפץ בישועת האדם ולכן הוא הודיע אודות קיומו דרך הבריאה הנפלאה הסובבת את כולנו. כל מי שקרא בשם אלוהים זכה גם לתגובה אישית.

2. דרך הישועה (ג 21 – ה)

השליח מסביר את הדרך לישועה שאלוהים סיפק.

ישועה אינה מתבססת על יכולתו האישית של אדם כלשהו, או על קיום מצוות באופן מושלם וכ'ו, אלא רק על סמך אמונה באדון ישוע כקורבן כפרת החטאים שאלוהים האב סיפק בבנו יחידו – בן האלוהים ישוע.

אין לאדם כל יכולת להושיע את עצמו מקללת החטא, אלא על סמך הישענות על חסד אלוהים באמונה מושיעה – כפי זו של אברהם אבינו (בראשית טו 6).

3. חיי הישועה (ו-ח)

השליח מסביר שישועתנו מתבטאת בכך שאנו שייכים לאדון ישוע – והוא כעת המרות בחיינו.

אלוהים חתם אותנו ברוח הקודש השוכן בגופנו ומבטיח שלעולם לא ינטוש אותנו.

רוח הקודש השוכן בגופנו מדריך אותנו לחיים המפארים את אלוהים. דרך כוח רוח הקודש שבתוכנו, אנו יכולים לשרת את אלוהים על פי רצונו ולכבודו.

4. היקף הישועה (ט-יא)

בפרקים אלו השליח מגן על צדקתו של אלוהים.

מצד אחד השליח מבהיר שמיעוט המאמינים מקרב עם ישראל אינו מציין שאלוהים נטש את עמו, אלא בצדק אלוהי שופט את עמו – אלו הדוחים את ישועתו.

מצד שני, השליח מבהיר שישועת אלוהים מוגשת לכל אדם, יהודי וגוי כאחד, וכל העונים באמונה לבשורת הישועה, זוכים לכל הברכות הכלולות בישועה – באופן שווה וללא הבדל.

לאחר שהשליח לימד אודות חסדו של אלוהים בעבורנו וציין בבירור את המחיר האישי שאלוהים משלם בעבור ישועתנו, הוא כעת פונה לכל אחד מאיתנו – ילדי אלוהים הנושעים – ואומר לנו איך ישועתנו חייבת להתבטא במסגרת גוף המשיח – הקהילה, וכן כלפי מוסדות השלטון תחתם אנו חיים.

כל מאמין בישוע חייב לזכור:

אנו אזרחי שמיים החיים בארץ אך על פי כללי המוסר וההתנהגות הנהוגים בשמים.

הבה נקרא מפרק יב פסוקים 1-2:

א. "ובכן, אחי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש מכם שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים. כך תעבדוהו עבודה שבלב.

ב. ואל תידמו לעולם הזה, כי אם השתנו על ידי התחדשות הדעת כדי שתבחינו מהו רצון אלוהים, מהו הטוב והרצוי והמושלם בעיניו."

כאשר שאול השליח פותח משפט במילה "ובכן", הוא מיד מפרט מה צריכה להיות תגובתנו לכל הנאמר עד כה [ראה לדוגמא ו 12, ח 1].

מכיוון שמחיר ישועתנו ופועל חסד אלוהים מפורטים בפרקים א-יא, שאול השליח אומר:

לאור כל הנעשה על ידי אלוהים בעבורנו – עלינו למסור את גופנו קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים.

להזכירנו:

רחמי אלוהים מתבטאים ב:

– המשיח ישוע נשא את מחיר קללת החטא שלנו עליו – עוד שהיינו אוייביו! (אל הרומים ה 10).

– אלוהים האב הסכים לקבל את קורבנו של בנו יחידו ועל סמך קורבנו היקר, הוא מחשיב את צדקת הבן לצדקתו של המאמין בבנו (יוחנן ג
16, בראשית טו 6, קור"ב ה 21, ישעיה נג)

– אלוהים פדה אותנו מקללת החטא (י 9-10).

שמעון השליח אמר במילים כל כך ברורות וישירות:

חיינו ניקנו, ניפדו, במחיר יקר של שה תמים – בן האלוהים – ישוע – פטר"א א 18-20: "…שהרי יודעים אתם כי לא בדבר נשחת, לא בכסף ולא בזהב, נפדתם מדרכיכם התפלה שנחלתם מאבותיכם, כי אם בדם יקר של שה תמים שאין בו מום, בדמו של המשיח אשר נודע מקדם, לפני היווסד תבל, ונגלה באחרית הימים למענכם…"

כל מה ששאול השליח רוצה לומר הוא:

המחיר ששולם עבור חיינו הינו המחיר היקר ביותר שאלוהים ריבון יכול לשלם.

כפרתו של המשיח ישוע בעדנו קנתה את נפשנו – כדי שיהיו לנו חיי נצח. עימו ולא באגם האש…

אחים ואחיות יקרים, עלינו להבין את מהות ותכלית ישועתנו.

אנו לא נושענו כדי לקבל חיי נצח בהם נמשיך להיות עבדים לחטא ולשטן.

ישועתנו העבירה אותנו ממרות החטא והשטן, למרותו של אלוהים (אל האפסים ב 1-10)

חיינו כבר לא שייכים לנו והמרות בחיינו כעת היא רק זו של האדון ישוע.

בפרק ז 4 שאול השליח אומר:

"…נעשיתם שייכים לאחר, לזה שהוקם מן המתים, כדי שנעשה פרי לאלוהים…"

שאול השליח אמר זאת באיגרת לגלטים ב 20:

"…עם המשיח נצלבתי ולא עוד אני חי, אלא המשיח חי בי. החיים שאני חי עכשיו בבשר, אני חי אותם באמונת בן האלוהים אשר אהבני ומסר עצמו בעדי…" [ראה גם ג 25]

במילים פשוטות:

האדון ישוע לא נושא את קללת החטא הראויה לנו וסופג את זעם אלוהים עליו כדי שאנו נמשיך לחיות על פי הבנתנו ותאוותינו.

פעולת ההקרבה העצומה שאלוהים עשה עבור ילדיו נועדה לאפשר לנו חיים נצחיים אך כאלו המפארים את אלוהים ומגשימים את הייעוד הראשוני לשמו נבראנו.

לשם מה נבראנו?

לשרת את אלוהים ולפאר אותו בבריאה שברא (בראשית ב 28-29).

התשובה המלאה כתובה ב:

אפסיים ב 10, טיטוס ב 14:

–          ישועה – הצלה מזעם ולרון אלוהים על חוטאים (ירמיה ל 23-24, התגלות ג 10)

–          מעשים טובים אשר אלוהים הכינם מקדם

במילים פשוטות: להחזיר אותנו למצב שלפני קללת החטא כדי שנמלא את הייעוד הראשוני לשמו נבראנו.

לאחר שהבנו מעט יותר מה כלול ברחמי אלוהים שהושפעו עלינו, ואת המחיר העצום שאלוהים האב שילם בחיי בנו יחידו, כעת אפשר להבין מדוע שאול השליח מנחה אותנו למסור את חיינו כקורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים.

הבה נסביר מה כוללת הדרישה של שאול השליח, ומדוע היא כל כך ראויה:

שאול השליח מבקש מכל נושע למסור את חייו, רצונותיו, תקוותיו ושאיפותיו בידיו של אלוהים.

הבקשה של שאול השליח היא הדבר ההפוך ממה שכל אדם שאינו נושע שואף לעשות בעולם הזה.

בני האדם רוצים להגשים את מאוויהם, תוכניותיהם (אל האפסים ב 2-3).

בני האדם ממוקדים בעצמם.

והנה, אנו נדרשים לבטל את עצמינו ולהפקיד את חיינו לחלוטין ביד אלוהים.

האם יש היגיון כלשהו בבקשה הזו של שאול השליח?

בוודאי.

הסיבה היחידה שבגללה באה קללת המוות של החטא על כל הבריאה ואשר בה, היה החטא הראשון של אדם וחווה.

הצרות האנושות על כל הבריאה באו רק לאחר שבן האדם החליט לעשות כרצונו ולא כרצון אלוהים.

אדרבה, מי שיודע טוב יותר מה טוב לנו, זה אלוהים ולא אנו.

לו אדם וחווה היו שומעים בקולו של אלוהים ולא ממלאים אחר רצונם, לא היה נכנס המוות למעגל החיים.

בהכירי את חיי אני יכול להעיד.

הלוואי שהייתי בוחר מאז ומתמיד על פי רצונו של אלוהים ולא על פי רצוני.

עלינו לזכור:

אלוהים אינו מבקש מאיתנו, ילדיו, להקריב את מה שהוא עצמו לא עשה עבורנו.

אלוהים מסר את בנו בעבורנו כקורבן, לפני שאנו נדרשנו למסור עצמנו כקורבן חי, קדוש ורצוי עבור אלוהים.

בעוד ישנן דתות אחרות כגון איסלם, בהן האל הדמיוני שלהם [כי אללה אינו קיים במציאות] דורש ממאמיניו למות בעבורו, הרי שכתבי הקודש מלמדים על אלוהים ריבוני שאוהב בני אדם ושואף להעניק להם חיי נצח מלאי תוכן, שמחה ושלום.

בקשתו של שאול השליח אינה חדשה או זרה לכתבי הקודש.

כל האישים מלאי רוח אלוהים והנחשבים לדוגמא ומופת בכתבי הקודש נקראים – עבדי יהוה.

משה, יהושוע (יהושוע א), דוד המלך.

בכל פעם שהם פעלו על פי רצונם, הם שילמו על כך מחיר אישי יקר (משה מכה בסלע במקום לדבר, המערכה הראשונה של יהושוע נגד העי, דוד ובת שבע).

בכל פעם שצייתו לאלוהים כעבדים נאמנים – הם התברכו באופן אישי והיו למקור ברכה לשאר העם.

הערה:

לעבד נאמן אין רצון אישי משלו. עיניו כל העת לעבר אדונו כדי לזהות הוראה חדשה.

תהילים קכג 1-2:

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי, הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם.
ב. הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ:
כֵּן עֵינֵינוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ.

האדון ישוע המשיח היווה דוגמא ומופת לפסוקים אלו. הוא מילא אחר הוראת אלוהים האב עד תום (ראה אל הפיליפים ב 5-11). האדון ישוע אמר בבשורת יוחנן ה 19-20 שהוא עושה רק את מה שהאב מראה לו. ז"א, נתון כולו להוראת אביו.

שימו לב לנתונים שבדרישה של שאול השליח:

א. קורבן חי

אלוהים רוצה אותנו חיים ולא מתים.

אדרבה, הוא שילם בחייו של בן האלוהים כדי שלנו יהיו חיי עולם

קורבן אינו מביע דיעה על המזבח.

הקורבן תלוי לחלוטין בידיו של האחד שבידו הוא מפקיד את חייו.

כאשר האדון ישוע עלה על הצלב – נאמר עליו שהוא: "…לא יפתח פיו…"(ישעיה נג).

האדון ישוע עשה הכל על פי מצוות אביו וללא כל טענה.

המילה קורבן באה מן השורש ק.ר.ב.

הקורבן מהווה תשלום לקרבה.

כל הרעיון במילה קורבן זה: לתת, להעניק עבור האחר.

הקורבן על המזבח אינו עושה את שהוא עושה בעבורו – אלא בעבור האחר או האחרים.

כל הרעיון מאחורי קורבנו של המשיח ישוע זה – להעניק לנו חיי עולם מלאי תוכן – אך במחיר חייו שלו (יוחנן ג 16).

במילים פשוטות: להיות קורבן חי, משמע – להעניק ולתת מכל הלב ובנדיבות חסרת אנוכיות מתוך אהבת אלוהים והזולת.

תמסרו את גופכם כקורבן חי: ז"א, תלויים באלוהים בכל. נסמכים על כוחו של אלוהים בכל.

כן בדיוק כך.

הרי רק בכוח רוח הקודש אנו יכולים לעשות איזהו דבר מועיל ומפאר את אלוהים.

אם כן, אנו יכולים לפעול כראוי רק אם כל פסיק של "עצמי" מת, וכל חיי מהווים ציות עיוור ומושלם למילוי רצון אלוהים.

אז נחווה את מלוא כוחו וריבונותו של אלוהים בחיינו היומיומיים ובכל תחום.

העיקרון הזה אינו חדש ולא נכתב על ידי שאול בפעם הראשונה באיגרת אל הרומים:

1. "ללכת על המים" (מתי יד 22-27, יוחנן ו 16-21). ז"א, כאשר אנו "הולכים" על מילתו של האדון, חיינו יציבים ובטוחים. שמעון פטרוס למד זאת על בשרו הרטוב…
2. "…עם המשיח נצלבתי ולא עוד אני חי…" (אל הגלטים ב 20)
3. אנו שגרירי המשיח, איגרת כתובה, ריח ניחוח (קור"ב ב 14 – ג 3, ה 20)
4. "…אתם תחרישון ואלוהים יילחם לכם…" (שמות יד 14)
5. לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח אמר יהוה צבאות…" (זכריה ד 6)
6. אם לא ניוולד דרך רוח הקודש, לא נבין ונפנים את רצון אלוהים ופעולתו בעולם (יוחנן ג 3, קור"א ב 10-15)
7. "…עליך עיננו כל היום…" (דברה"ב כ 12)
8. "…אם לא תאמינו לא תאמנו…" (ישעיה ז 9, דבר"הב כ 20)
9. "הימלאו ברוח…" אל האפסים ה 18).
10. "…מיסרו עצמיכם לאלוהים כאנשים חיים שהוקמו מן המתים, ואת איבריכם תמסרו לאלוהים ככלים של צדק." (אל הרומים ו 13)

קורבן נידרש לתת…

מה אנו נדרשים לתת?

מכל תחום ואמצעי שאלוהים הפקיד בחיינו.

ב. קדוש ורצוי לאלוהים.

אלוהים הוא אלוהים קדוש. משמע, הוא נפרד מכל דבר אחר שאינו מה שהוא כמוהו.

אלוהים הינו אלוהים טהור וקדוש, ריבון ויחידי.

לכן, הוא דורש שכל השייכים לו – ילדיו הנושעים – יהיו שותפים לאופיו ותכונותיו, נתונים בכל ליבם ומוחם לשירותו, ולא חצויי לב או מוח.

מסיבה זו אלוהים ציווה על בני ישראל להתרחק מכל השפעת הגויים עובדי האלילים, ואסר עליהם להינשא להם ואף להתנהג או להתלבש כמוהם. ציווי זהה קיים גם עבור המאמינים בישוע – ראה קור"ב ו 14-18.

דוגמא נפלאה נוספת היא הליכתו של שמעון כיפא על המים: כל עוד הוא הביט על ישוע ונסמך על מילתו של ישוע – המים שמתחת לרגליו היו קשיחים. ברגע שהסיט עיניו מהאדון ישוע – הוא החל לטבוע! (מתי יד 22-33).

כל מה שאינו כפוף לחלוטין להוראותיו של אלוהים, ואינו מאמץ את רמת הטוהר שאלוהים קבע, ואינו ממוקד אך ורק באלוהים, הרי שאינו קורבן קדוש בעיני אלוהים ולכן גם אינו רצוי לו.

רבים מבני ישראל קראו את דבר אלוהים ואומנם פעלו בדיוק על פי ההנחיות הטכניות ולמרות זאת אלוהים דחה את תפילותיהם וזבחיהם.

מדוע?

כי זנחו את המשך הפסוק שאומר שאול השליח ואמרו לפניו נביאים רבים.

פסוק 1: "…כך תעבדוהו עבודה שבלב."

אלוהים מעולם לא התענג על בשר בקר, צאן או יונים.

מאז ומתמיד הזבחים היוו סמל וצל של דבר גדול יותר.

מאז ומתמיד אלוהים רצה ורוצה לשכון בלב ילדיו ולא במקדשים עשויים אבן ועץ.

אלוהים מעונין בעבודה שנובעת מלב הכנוע לו באמונה ואהבה.

1. דברים י 12-22:

אלוהים מלמד את עמו כבר בראשית דרכם שהוא חפץ בטוהר לב.

מכיוון שהכל שבבריאה שייך לאלוהים, אין שום דבר שאלוהים צריך שהאדם ייתן לו – מלבד הסרת עורלת הלב.

2. מיכה ו 6-8:

ו. בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? 

ז. הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?

ח. הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ.

 

3. הושע ו 6:

כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח; וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת. 

4. ירמיה ז 3-12:

ג. כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

ד. אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה.

ה. כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ.

ו. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם.

ז. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם.

ח. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.

ט. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.

י. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם: נִצַּלְנוּ, לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.

יא. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, בְּעֵינֵיכֶם? גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה. 

יב. כִּי לְכוּ-נָא אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. 

5. ישעיה א – כל הפרק
6. ישעיה סו 1-2:

א. כֹּה אָמַר יְהוָה: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי, וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. [ראה גם את דברי שלמה המלך במלכים-א ח 27-32]

ב. וְאֶת-כָּל-אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, וַיִּהְיוּ כָל-אֵלֶּה נְאֻם-יְהוָה; וְאֶל-זֶה אַבִּיט: אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ, וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי.

דבריו של ישעיה הנביא דומים מאוד לדברי האדון ישוע המשיח בבשורת מתי ה-ז – הדרשה על ההר.

לא לחינם בחרתי לסיים את הדוגמאות עם ציטוטו של הנביא ישעיה בפרק סו.

הנביא ישעיה מסכם את מהות ותכלית הדרישה של אלוהים: "כך תעבדוהו עבודה שבלב".

עיני אלוהים מביטים על כל הארץ ומחפשים את אלו האוהבים אותו באמת. עיני אלוהים כל העת משוטטות בארץ ומחפשות את אוהביו כדי לחזק את ילדיו..ראה דברי הימים-ב טז 9, ירמיה כ 12.

לאלוהים שייך כל העולם. אלוהים אינו זקוק לבית חומרי אלא מעונין לשכון בלב אדם שאוהב אותו באמת.

ישעיה מציין את ההגדרות בפסוק 2: [האדון ישוע סיכם זאת בדרשה על ההר בבשורת מתי ה-ז].

"…אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ, וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי."

עני = עניו.

נכה-רוח = שבור רוח.

ישעיה הנביא מתייחס ליראי אלוהים הסמוכים על חסד והדרכת אלוהים בכל תחום בחייהם.

העניו יודע שכל אשר לו ובשירותו הינו מאלוהים.

העניו יודע שללא אלוהים הוא לא יכול לעשות דבר ולכן עיניו רק על אלוהים.

משה רבינו היה העניו באדם, מקרב בני האדם ילודי אב ואם.

נכה-הרוח מתייחס ליראי אלוהים שליבם שבור נוכח החטאים המתרבים בעולם וריחוק בני האדם מאלוהים – ראה ירמיה כג 9: נשבר ליבי  בקרבי…

שבורי הרוח הם אותם אנשים הדומעים לנוכח חטא.

שבורי הרוח הם אנשים כגון פנחס הכוהן אשר לא יכול היה לשתוק נוכח עברה בוטה נגד אלוהים.

שבורי הרוח הם אלו הרואים את מצעדי הגאווה ובוחרים להתפלל עבור ישועתם של אותם חוטאים אך בד בבד, יוצאים לרחוב כדי להשמיע את בשורת ישועת אלוהים.

שבורי הרוח הם אלו הכואבים נוכח השפעת החטא על בריאתו של אלוהים ומקווים בכל רגע ליום בו יושיע אלוהים את האדם ויחדש את בריאתו כדי שתפאר אותו ללא חטא.

ישעיה הנביא מוסיף תכונה חשובה נוספת לרשימת אלו האהובים על אלוהים ומבטיחים את שכינתו בליבם.

וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי.

המילה "חרד" אינה מתייחסת מצב של פחד ורעדה מעצם היותי עומד בסמוך לספר כתבי הקודש.

המילה "חרד" מהווה מילה נרדפת לירא, ז"א, מכבד ברמה הגבוהה ביותר את הכתוב בדבר אלוהים עד כי כל מחשבה ופועל בחיים נמדדים ונעשים על פי הכתוב ובאופן מדויק.

החרדים על דברו של אלוהים הינם אנשים האוחזים בדבר אלוהים כדבר היקר ביותר בחייהם.

החרדים על דברו של אלוהים חפצים ללמוד, לדעת וליישם את הכתוב בדבר אלוהים מתוך אמונה ואהבה.

החרדים על דבר אלוהים לא יהיו שותפים לחברה או מעשים העומדים בסתירה לכתוב בדבר אלוהים. ראו את דברי הנביא ירמיה:

פרק טו 16-17:

טז. נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם, וַיְהִי דבריך (דְבָרְךָ) לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי: כִּי-נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי, יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת.

יז. לֹא-יָשַׁבְתִּי בְסוֹד-מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז:  מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי, כִּי-זַעַם מִלֵּאתָנִי. 

כ 9.

ט. וְאָמַרְתִּי: לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי; וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, וְלֹא אוּכָל. 

הערה: ראה דוגמא שלילית: יחסו של מלך יהודה – יהויקים בן יאשיהו, לדבר אלוהים (ירמיה לו 23-24). המלך זילזל בכתוב ואף שרף את דפי דבר הנביא באח הבוערת מולו…

לאור הבנת הכתוב בפסוק הראשון (אל הרומים יב 1), אנו רואים את ההקשר לפסוק השני:

ב. "…ואל תידמו לעולם הזה, כי אם השתנו על ידי התחדשות הדעת כדי שתבחינו מהו רצון אלוהים, מהו הטוב והרצוי והמושלם בעיניו."

מרוב נתונים אנו עלולים לאבד את הריכוז וההנחיה הראשונה: תמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים. כך תעבדוהו עבודה שבלב.

אז איך יראיי אלוהים הענווים, שבורי-הרוח והחרדים על דברו מבטאים באופן מעשי את חייהם כקורבן חי רצוי וקדוש לאלוהים?

1. אל תידמו לעולם הזה (אל האפסים ד 17 עד סוף פרק ו, תהילים א, קור"א טו 33)

אחים יקרים.

כפי שציינתי קודם לכן, העולם הזה בו אנו חיים כרגע נמצא תחת מרותו של השטן.

השטן הינו שר העולם הזה (אל האפסים ב 1-3).

לפיכך, כל בני האדם שאינם נושעים וחסרי נוכחות רוח הקודש בחייהם, נמצאים תחת לחץ עצום של השפעת השטן וזאת ללא היכולת להילחם נגדו בהצלחה – כאמור, בגלל חוסר נוכחות רוח הקודש בחייהם (קור"א ב 10-15, ג 16-17, יוחנן ג 1-10).

כתוצאה מכך, רוב הפעולות והמעשים הנעשים בעולם הזה אינם לרוחו של אלוהים ואין בהם דבר המפאר את שם אלוהים.

העולם הזה כפי שאנו מכירים אותו עתיד להיעלם, להישרף (פטר"ב ג 9-10)

העולם הזה נגוע בחטא, נמצא תחת קללת החטא ומיועד להיהרס עד היסוד.

העולם הזה עסוק במילוי תאוותיו ויישום רצונו של שר העולם הזה, הלא הוא השטן בכבודו ובעצמו (אל האפסים ב 1-4).

אלוהים אינו חלק מהקללה ואינו חלק ממעשיו של השטן ולכן אלוהים אינו רוצה שילדיו יבלו את זמנם ועיסוקיהם בדברים חסרי ערך נצחי טהור ומנוגדים לרצונו.

אלוהים גם מזהיר אותנו שהתחברות עם "העולם", ז"א עם חסרי-האמונה ברמה של שיתוף, עלול להכתים את חיינו באותם חטאים שמכתימים אותם. לכן אנו מודרכים להתרחק מן הרע על כל צורותיו (תהילים א, קור"א טו 33, תסל"א ה 22, קור"ב ו 14-18).

למרות שילדי אלוהים חיים בעולם הנתון למרותו של השטן, הוא דורש מאיתנו לחיות עדיין בעולם הזה, אך על פי דפוסי ההתנהגות של מלכותו השמיימית. כי אנו אזרחי שמיים (אל הפיליפים ג 20), שגרירי המשיח (קור"ב ה 20).

אלוהים אדירים:

אתה אומר לנו שהעולם הזה תחת שלטונו ומרותו של השטן, ולמרות זאת אתה משאיר אותנו כאן ועוד דורש מאיתנו לא להידמות לעולם הזה, אלא לחיות על פי דפוסי התנהגות של מלכות אלוהים.

איך יתכן דבר שכזה?

ובכן, אלוהים לעולם לא ידרוש מאיתנו דהר שאין ביעכולתנו לעשות, אלא יעניק את מידת החסד הנדרשת למילוי המשימה בהצלחה (קור"א י 13).

לשם כך העניק לנו אלוהים את רוח הקודש ששוכן בגופנו.

בעזרת רוח הקודש – שהינו הוויה אלוהית לכל דבר וענין, אנו מסוגלים לחיות על פי דרישת אלוהים בעולם הנתון למרותו של השטן.

מי שחרד על דברו של אלוהים – מתרחק מן הרע ואינו מאמץ דפוסי התנהגות של העולם בכל הקשור למחשבות, מעשים וניצול הזמן.

הבה נפרט מספר נושאים שבהם ילדי אלוהים חייבים להיות שונים מן העולם.

1. אהבה איש את רעהו – יוחנן יג 34-35, טו 17.

אין הדבר אומר שעלינו לתת ולהעניק לנזקק את כל מה שהוא מבקש או דורש ללא ביקורת  – חס וחלילה.

לאהוב אדם זה גם לומר לו את האמת באהבה ולהעניק את שבאמת דרוש.

2. עזרה הדדית – אל הגלטים ו 1-6.
3. צניעות בלבוש וסגנון חיים
4. תחומי עיסוק שחייבים להיות מחוץ לתחום כי אינם מכבדים את אלוהים או שהעוסקים באותו תחום מהווים כוח השפעה שלילי ומסוכן. הכוונה למקום עבודה המאיים על האפשרות להתחבר עם הקהילה או מאיים על טוהר העדות המשיחית שלי.
5. קדושת הנישואין והמשפחה
6. נאמנות ואמינות במסגרת העבודה
7. ניהול כספי תקין (משלי ג 9-10, קור"ב ח-ט)
8. ניהול זמן המבטא את שייכותנו לאלוהים
9. יחסים עם הזולת – כבוד הדדי וחוסר חוצפה
10. חינוך ילדים
11. שירות האדון בבית אלוהים במסגרת הקהילה – התחברות עם שאר ילדי אלוהים
12. רוח התנדבות ונתינה
13. אופי ותכונות המשיח – פרי הרוח לעומת פרי הבשר (אל הגלטים ה 19-23)

אחים ואחיות יקרים – עלינו להיות מושפעים מדברים הנובעים מרוח אלוהים ומרות אלוהים ולא מהעולם או מאיברים בעולם הנמצאים תחת מרותו של השטן.

גם האדון ישוע חי בעולם הזה אך רק על פי הדרכת אלוהים האב ורוח הקודש (יוחנן ה, אל הפיליפים ב 4-8).

שאול השליח מסכם את פרק ה באיגרת אל הגלטים במילים הבאות 24-26:

"האנשים השייכים למשיח צלבו את בשרם עם תשוקותיו ותאוותיו. אם חיינו מן הרוח, הבה גם נתהלך על פי הרוח. אל נא נהיה שואפי כבוד שווא, המתגרים ומקנאים איש ברעהו"

אחים ואחיות יקרים – ללא מעורבות רוח הקודש בחיינו, אין לנו שמץ של סיכוי למלא את הדרישות הללו בהצלחה ובדרך שתפאר את שם האדון ישוע.

אנו נדרשים להילחם נגד שררות ורשויות שלא מן העלם הזה, ולכן אנו זקוקים לכוח שלא מן העולם הזה – אלוהים (אל האפשים ו 10-18).

אי אפשר לפאר את שם אלוהים ללא עזרתו ומעורבותו של אלוהים.

בעולם ומסביבנו חיים גם אנשים החפצים לירוא את אלוהים אך כופרים באדונותו ומשיחיותו של ישוע.

אותם אנשים עושים כמיטב יכולתם בכוח בשרם ולכן חייהם קשים יותר וחסרי שלווה כפי שאלוהים רוצה להעניק לילדיו (מתי יא 28-29).

למרות שחלק ניכר ממעשיהם תואמים את הכתוב בדבר אלוהים והחיים בסביבתם ובשכנות להם נוחה, עלינו לזכור שאלוהים אינו יכול להחשיב את מעשיהם "וקורבנם" כזבח רצוי וראוי, מדוע?

כי הם דוחים את האדון שרק בזכותו הם יכולים להיוושע.

ביום דין אלוהים, כל חטאיהם יעמדו לנגד עיניהם ויצביעו נגדם – כי מעולם לא ביקשו את כפרת החטאים היחידה בשם האדון ישוע המשיח (התגלות כ 11-15).

שאול השליח מלמדנו לא להידמות לעולם, אך מהו המנגנון שמדריך אותנו צעד אחר צעד להיות שונים מן העולם ובכיוון החיובי?

2. השתנו על ידי התחדשות הדעת

כדי שתבחינו מהו רצון אלוהים, מהו הטוב והרצוי והמושלם בעיניו."

 

איך משנים את כל מה שנמצא במוח שלנו?

מן הסתם מדובר בתהליך.

אנו חיים את חיינו בתוך העולם ומושפעים מכל מה שאנו שומעים ורואים עד לרגע בו קבלנו באמונה מושיעה את ישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.

מרגע ישועתנו, עלינו לוודא שמה שנכנס למוחינו דרך אוזנינו ודרך עינינו אלו דברים העוזרים לנו לחיות חיי מופת כשגרירים של המשיח ישוע.

נכון, אנו לא שולטים בכל המתרחש סביבנו, אך אנו בהחלט יכולים לקבוע את המינון של הרעות אשר להן אנו חשופים.

מה שהיה במוחנו צריך לרדת בהשפעתו ובנוכחותו ולהתחלף בפסוקים מדבר אלוהים ועקרונות חיים ומחשבה המכבדים ומפארים את אלוהים.

יעקב מציין באיגרתו בפרק ג 11-12 עובדה ואזהרה:

"היביע המעיין מים מתוקים ומים מרים ממוצא אחד?.

אחי, היוכל עץ התאנה לעשות זיתים, או התוכל הגפן לעשות תאנים? כן גם מקור מים מלוחים איננו מפיק מים מתוקים."

באיגרת לאפסיים פרק ד 17 עד סוף פרק ו, שאול השליח מציין את אותן מילים שאמר לרומים אך גם פירט מה עליהם לעשות כדי להשתנות בדעת…

הוא מתחיל את הקטע במילים:

22. "…שעליכם לפשוט את האדם הישן אשר התנהגותכם הראשונה כרוכה עימו והוא נשחת בתאוות מתעות, 23 ולהתחדש התחדשות רוחנית בשכלכם, 24 וללבוש את האדם החדש הנברא כדמות אלוהים בצדקה וקדושה של אמת…"

הסירו את השקר…

דברו אמת איש לרעהו…

רגזו ואל תחטאו…

אל תשקע השמש על כעסכם…ועוד הנחיות רבות.

אז, איך ובאיזו דרך עלי להתחדש בשכלי?

1. קוראים ולומדים בדבר אלוהים על בסיס יומיומי. פחות חשיפה לחטאיי העולם ויותר חשיפה לכתבי הקודש. הקריאה בדבר אלוהים יש "שוטפת" את מוחינו…מנקה…
2. מתפללים בכל עת (אל הרומים יב 12)
3. מצייתים לכתוב הנלמד – כי ציות מבטא אמונה מושיעה ולא כזו כמו שיש לשדים (איגרת יעקב ב 19).
4. מתחברים עם מאמינים בוגרים (אל העברים י 25)
5. מוציאים לפועל את מתנותינו הרוחניות במסגרת השירות בקהילה (קור"א יב, יד, אפסים ד).

כל התהליך הזה נקרא גם: הימלאו ברוח (אל האפסים ה 18).

ז"א – היכנעו להדרכת רוח הקודש השוכן בגופכם וצייתו לאלוהים באמונה ללא תנאי.

שימו לב לכתוב בדבר אלוהים:

אנו מצווים להשתנות…

במילים פשוטות, אנו צריכים לאפשר לאלוהים לשנות את הקיים בחיינו – תכונותינו ואופיינו.

אנו חייבים לתת לרצון אלוהים את העדיפות והעליונות על חיינו כך שנעדיף את השינוי הבא מאלוהים על פני הדיעה שהייתה קיימת במוחינו.

ראו את הכתוב במזמור תהילים לז 4: התענג על יהוה …

ז"א, תאפשר לאלוהים לעצב מחדש את התכונות והאופי שלך כדי שיתאימו לאלו שלו.

ואם תאמין בו, תבטח עליו ותבקש ממנו את העזרה הנחוצה להשלים את המשימה – הוא מבטיח למלא את בקשתך: וייתן לך משאלות ליבך…

מתי נדע לבטח שהשתננו ונוכל למדוד את השינוי?

בהעמידנו את טבלת פרי הבשר אל מול פרי הרוח (אל הגלטים ה 19-22)

האם כל אלו המכירים אותנו יכולים להעיד שחיינו תואמים יותר לתכונות של פרי הרוח לאחר שמסרנו חיינו באמונה לאדון ישוע?

כך, במידה ונתבגר מבחינה רוחנית, נוכל לבחון את כל המתרחש מסביבנו לאור הלך המחשבה של אלוהים (אל הפיליפים ב 4-9).

כשאנו בוגרים מבחינה רוחנית, אנו מכירים את רצון אלוהים הכתוב בדברו וכך מתמידים לחיות על פי רצונו ולקבל החלטות התואמות לרצונו ולעקרונות שבכתבי הקודש.

רק חיים המלאים ברוח הקודש ומנוהלים על פי רצון אלוהים – מכבדים ומפארים את אלוהים ומהווים חיי מופת ואיגרת כתובה של המשיח לסובבים אותנו.

ובכן, בפסוקים 1-2 שאול השליח מדריך אותנו להציג את גופנו – חיינו – כקורבן חי רצוי, קדוש ומושלם לאלוהים. זאת, לאור רחמיו וחסדיו של אלוהים עבורנו בכל הקשור לישועתנו.

איך ומה בדיוק אנו צריכים לעשות עבור אלוהים?

אילו תפקידים עלינו למלא ובאיזו מסגרת?

איזה סגנון חיים נחשב לכזה המפאר את אלוהים?

על כך שאול השליח עונה בפסוקים ובפרקים הבאים.

מפסוק 3-8 שאול השליח מתאר את כלל הנושעים כאברי גוף האדם, ולכל אחד מהאיברים תפקיד שונה. על מנת שהגוף יפעל באופן בריא ויעיל, על כל איבר – ללא יוצא מן הכלל – לפעול על פי הייעוד שלו. היד תפעל כפי שמצופה מיד ורגל כפי שמצופה מרגל. ז"א, אנו נדרשים לפעול באחדות עם מגוון מתנות הרוח שקיבלנו בחסד אלוהים.

מפסוק 9-21 שאול השליח מפרט את תכונות האופי וההתנהגות המצופה מן הנושעים.

ומה אנו מגלים?

בעוד כל הנושעים שונים ומגוונים במתנות הרוח שאלוהים מעניק לכל אחד על פי רצונו, אלוהים מצפה מאיתנו לבטא את תכונות פרי-הרוח באופן  זהה.

פסוקים 3-8: כלל הנושעים מהווים איברים של גוף המשיח  

3. על-סמך החסד אשר ניתן לי, הריני אומר לכל אחד מכם: איש אל יחשוב את עצמו ליותר משראוי לו לחשוב, אלא יהא צנוע בהערכתו, כמידת האמונה שהעניק לו אלוהים.
4. כשם שבגוף אחד יש לנו איברים רבים ולא לכל האיברים אותו תפקיד,
5. כך אנחנו הרבים מהווים גוף אחד במשיח וכל אחד איבר לחברו.
6. ויש לנו מתנות שונות, לפי החסד הניתן לנו: אם נבואה הריהי כמידת האמונה.
7. אם לאיש שירות, ישרת. אם הוא מורה, ילמד.
8. מי שמתנתו העידוד, יעודד. הנותן יתן בתום לב. המנהיג ימלא את תפקידו בשקידה. והגומל חסד יעשה זאת במאור פנים."

לפני ששאול השליח מדריך אותנו לפעול על פי "הכשרונות" מתנות הרוח שקבלנו מאלוהים, הוא מציין אזהרה חשובה:

כל איבר בגוף המשיח נועד למלא תפקיד שונה, ומכיוון שחלק מהאיברים ממלאים תפקידים שנראים חשובים יותר ובולטים יותר, קיימת סכנה שחלקינו יתרברבו ויחשיבו עצמם חשובים יותר מן השאר.

שאול היה שליח (רומים א 1-5, קור"א ג 10, גלטים ב 9).

מתנת השליח נחשבת למתנה הרמה ביותר מכלל מתנות-הרוח שהעניק אלוהים לבני אדם (אל האפסים ב 20, קור"א יב 28).

והנה, למרות היותו נושא תפקיד בכיר ביותר הניתן לבן אדם במסגרת גוף המשיח, שאול מבין היטב, שמתנתו הרמה אינה מעידה שהוא טוב יותר ממאמין אחר כלשהו.

מדוע?

מכיוון שאלוהים הוא זה, ורק הוא, המחליט איזו מתנה רוחנית להעניק למי מילדיו (פ. 3, קור"א יב 11).

מסיבה זו בדיוק שאול השליח אומר: "…על סמך החסד אשר ניתן לי…"

חסד זו פעולת נתינה, הענקה, לצד אחר שאינו ראוי לכך, או שאינו מסוגל להשיג את המענק בכוחות עצמו, וכל זאת ממניע של אהבה וללא מטרה של טובה אישית.

במילים פשוטות שאול השליח אומר:

אלוהים העניק לי את מתנת השליח כחסד ולא בגלל שהייתי ראוי לכך (טימ"א א 12-14).

לפיכך, יהיה זה חטא וחוסר אחריות להתרברב כאילו אני – שאול, טוב יותר מנושע אחר ולכן זכיתי למתנת שרות שכזו.

ביודעי שאני משרת את אלוהים במעמד כה גבוה (רק בגלל חסד אלוהים ולא בגלל יכולתי האישית), עוזר לי להישמר עניו ולא להחשיב את עצמי יותר ממה שאני באמת.

שאול אומר לכולנו: כמידת המתנה והאחריות שמתנתך נושאת – היה עניו וצנוע.

ז"א – ככל שמתנת השירות רמה יותר – כך היה עניו יותר.

–          ראה את דוגמתו של משה רבינו: הוא היה ראש העם, והנה הוא מוצג כעניו מבני האדם (במדבר יב 3).

–          ראה את דוגמתו האישית של האדון ישוע: הוא שהינו אלוהים, הריק עצמו, לבש דמות אדם, ובא לעולם כעבד (אל הפיליפים ב 4-9).

מה כל כך חשוב בתכונה הזו הנקראת – ענווה?

מדוע כל מתנות השירות חייבות להתבטא בהרבה ענווה?

ענווה היא הוכחה שהאדם אומנם מכיר את יכולתו האמיתית אל מול זו של אלוהים

ענווה היא הכרזת האדם שכל דבר טוב הנראה בחייו מקורו באלוהים.

ענווה היא תכונה המעידה שאלוהים הינו במרכז חייו של האדם ולא הוא עצמו.

ענווה מאפשרת לכל הקרובים אליך לראות יותר את אלוהים דרכך מאשר אותך.

ענווה מעניקה מקום לאחר, גאווה מרחיקה את האחר.

ענווה מאפשרת לנו להיכנס לליבו של האחר ולפעול בחיי האחר למען כבוד אלוהים (אל הגלטים ו 1)

ענווה היא הוכחה ועדות שאתה מתרחק מן החטא.

ענווה היא חלק מפרי הרוח – עדות לנוכחות רוח אלוהים בך (אל הגלטים ה 23)

גאווה היא החטא הראשון והיא תכונתו המגעילה הראשונה של השטן שממנה נובע כל הרע.

לכן, כל הגאים קרובים יותר לשטן וחיים תחת מרותו ולא תחת מרותו של אלוהים.

מכיוון שבבית אלוהים אנו מכוונים את בני האדם אל המשיח ישוע, יוצא שכל דבר שאינו ענווה, מעיב על שירותנו עבור האדון ומסיר את המיקוד מהאדון ישוע – אלינו – זהו חטא חמור ביותר.

פסוק 3 מסתיים במילים אלו: "…אלא יהא צנוע בהערכתו, כמידת האמונה שהעניק לו אלוהים…"

יהא צנוע בהערכתו:

כאשר אנו משווים עצמנו איש לרעהו ובמיוחד לחלשים שבינינו, אנו עלולים להיפגע בחטא הגאווה.

כאשר אנו משווים עצמנו לטובים מאיתנו – יש סכנה שנחטא בקנאה.

שאול השליח מנחה אותנו לדרך הראויה באיגרת אל הגלטים ו 3-4:

עלינו לבחון את מעשינו ואת המניעים למעשינו לאור הכתוב בדבר אלוהים. לאור הדרישה והדוגמא שהאדון ישוע העניק לנו בעצמו.

כשהאדון ישוע הינו המדד שלנו – אין מנוס מכך שנישאר ענווים ומלאי תודה לאלוהים על חסדו הרב עבורינו. [ראה גם פטר"א ה 5)

למה הכוונה בביטוי: כמידת האמונה?

א. לא מדובר באמונה מושיעה שהרי כל אדם זקוק למידת אמונה כדי להיוושע.

ב. שאול מתכוון לגודל כוח האמונה וחוזקה (פטר"א ד 10-11, קור"א יב 7,11)

ז"א, כמידת עוצמת האמונה שאלוהים העניק לכל אדם כדי לבטא את המתנה שנתן לו אלוהים.

מן הסתם, שליח זקוק לעוצמת אמונה רבה יותר מזו של נושא תפקיד אחר…

שאול מפרט יותר בפסוקים 6-8.

דוגמא:

כולנו נדרשים לומר את הבשורה ולהודות אודות אמונתנו לכל דורש.

אך בעוד רוב המאמינים מרגישים נבוכים ליזום שיחה עם כל עובר אורח, או לחלוק את הבשורה בקול רם באוטובוס עם כל אחד ששואל אותם: מה שמך?, הנה ישנם אלו, עם מנת כוח אמונה רב יותר, שבעזרתו הם יוזמים שיחה עם כל דבר שזז ברחוב.

מה ההבדל בין סוג א לסוג ב?

1. מידה שונה של כוח אמונה
2. מידה שונה של ציות להוראת אלוהים.

מבחינה ציורית ניתן לתאר זאת כך.

על מנת להיוושע, זקוק כל אדם לעשר יחידות של אמונה.

מכאן, לכל נושע יש לפחות עשר יחידות אמונה.

על מנת למלא ביעילות תפקיד מסויים עבור האדון ישוע, על ממלא התפקיד להיות בעל יחידות אמונה גבוהות יותר.

אלוהים הוא זה המעניק את יחידות (עוצמה, כוח) האמונה הנדרשת כדי למלא את התפקידים שהוא מעניק לכל אחד מילדיו.

מה מטרתו העיקרית של שאול בפסוקים 3-21?

חייבת להיות אחדות ואהבה בין כלל אברי גוף המשיח אם אנו רוצים להראות כגוף הראוי לייצג את אדוננו – ישוע המשיח.

אלוהים שילם בדם יקר כדי להושיע כל איבר מזעמו ומעונש נצחי באגם האש.

התודה המינימלית שלנו לאלוהים היא:

אחדות בשירות והתנהגות על פי אמות המוסר של פרי- הרוח – אהבת אחים אמיתית.

על מנת להפנים את המסר הזה, הבה נקרא את פסוקים 4-5:

4. כשם שבגוף אחד יש לנו איברים רבים ולא לכל האיברים אותו תפקיד,
5. כך אנחנו הרבים מהווים גוף אחד במשיח וכל אחד איבר לחברו.

גוף המשיח, הקהילה, נמשל לגוף האדם (קור"א יב 14-20).

גוף האדם מורכב מאיברים רבים ושונים אך כל האיברים ללא יוצא מן הכלל פועלים בשיתוף אחד עם השני ובמטרה ותכלית אחת.

אין איבר אחד בגוף האדם אשר פועל רק למען עצמו!

כל איבר פועל לטובת הגוף ובשיתוף מוחלט ושקוף עם שאר האיברים.

מדוע?

כי אם איבר כלשהו יתעלם מהוראת הראש ויפעל על דעתו – כי אז ייפגע כלל הגוף.

הגוף עצמו נשלט על ידי ראש אחד.

הראש הוא המשיח – ראה אפסים ה 21 ואילך.

כל האיברים כנועים לרצון הראש, שאם לא כן, אותו גוף יהיה נכה או מפלצת.

בגוף בריא – הראש קובע את מהלכו של כל איבר וכל איבר כנוע לחלוטין להוראת הראש – הפועל לטובת כל הגוף.

אמת חשובה נוספת עלינו להפנים מהמטאפורה הזו.

א. בגוף אחד יש איברים רבים וכל איבר שונה בצורתו ותפקידו.

אצבע אינה עין, ויד אינה רגל.

כל ניסיון של איבר לעשות את פעולתו של איבר אחר תציג את כלל הגוף כגוף שאינו תקין, מפלצתי.

ב. מכיוון שכל איבר שונה מאיבר אחר, הרי בלתי אפשרי שהאצבע תמדוד את פעולתה והצלחתה על פי פעולת הרגל או המעיים.

לפיכך, כל איבר בוחן את הצלחתו ופעולתו על פי הייעוד שאלוהים הציב לאותו איבר.

לאור הנאמר, ומכיוון שלכל מאמין מתנת שירות שונה, עלינו לבחון עצמנו לפי הגדרת התפקיד בכתבי הקודש ולאור דוגמתו של האדון ולא על פי מהלכם של אחרים.

 

הערה:

מותר ורצוי שמורה יבחן עצמו על פי התנהלותו ורמתו של מורה אחר, על פי ההנחיה – ראה דרכיה וחכם…- אך יהיה הדבר באהבה וענווה, כדי לקדם את מלכות אלוהים ולא למטרת תחרות אישית. כדי לדעת איך אני יכול לתפקד טוב יותר עבור האדון ולמען קהילתו, ובטח לא למטרת תחרות או רווח אישי כלשהו.

בפסוקים 6-8 שאול השליח מפרט את שאמר בפסוקים הקודמים.

למרות שהסבריו פשוטים וברורים, לצערי רוב אברי גוף המשיח אינם פועלים על פי ההנחיות הללו ואף מבקרים ומשפילים את אלו האוחזים באמת הפשוטה והברורה.

6. ויש לנו מתנות שונות, לפי החסד הניתן לנו: אם נבואה הריהי כמידת האמונה.
7. אם לאיש שירות, ישרת. אם הוא מורה, ילמד.
8. מי שמתנתו העידוד, יעודד. הנותן יתן בתום לב. המנהיג ימלא את תפקידו בשקידה. והגומל חסד יעשה זאת במאור פנים."

פסוק 6 בסך מפרט מעט יותר את מה שכבר הסברתי בפסוקים 3-4.

יש לנו מתנות שירות שונות – על כך כולנו מסכימים באחדות מלאה.

החלק השני בפסוק 6 מהווה גורם לפירוד ומחלוקות רבות בגוף המשיח.

כתבי הקודש מלמדים שאלוהים הוא זה, ורק הוא המחליט איזו מתנת שירות להעניק לכל אחד מילדיו.

באיגרת לקורינתים שאול נתקל בבעיה רצינית.

המאמינים בקהילה התחרו איש עם רעהו לגבי חשיבות מתנות הרוח שיש לכל אחד מהם.

שאול הבהיר להם שהתנהגותם פסולה בעיקרה שכן:

1. קור"א יב 11:

"…ואת כל הדברים הללו פועלת אותה רוח אחת החולקת כרצונה לכל איש ואיש…"

2. אל הפיליפים ב 13:

"…ואומנם אלוהים הוא הפועל בכם גם שתרצו וגם שתפעלו כטוב בעיניו…"

3. אל העברים ב 4:

"…וגם אלוהים העיד עליה באותות ובמופתים ובכל מיני גבורות, ובמתנות רוח הקודש אשר חילק כרצונו…"

4. אל האפסים ד 11:

"…והוא נתן את אלה להיות שליחים, את אלה נביאים, את אלה מבשרים, ואת אלה רועים ומורים…"

רבותיי, מתנות הרוח אינן ניתנות לנו כחטיפים במזנון 'אכול כפי יכולתך'

אלוהים אינו מצפה מאיתנו לבחור מתנות-רוח כמוצרים בקטלוג…

אלוהים הוא זה אשר בחכמתו וריבונותו מעניק לכל אחד מאיתנו את מתנת השירות אשר דרכה כל אחד מאיתנו מממש את תשועתו – ממלא את הייעוד והתכלית של ישועתו (אל הפיליפים ב 12).

עלינו לזכור: אנו האיברים, עבדי המשיח, והוא הראש. לכן ההחלטה היא שלו בלבד.

כל ניסיון לדחות את מתנת השירות שאלוהים ייעד לך ורדיפה או רצון לאמץ את מה שאלוהים לא ייעד לך, מכל סיבה שהיא, הרי זה חטא.

דומה הדבר לאצבע אשר חפצה גם להיות רגל.

אבוי לאצבע ואבוי לגוף שאותה אצבע היא חלק ממנו.

גוף שכזה לא יוכל לפאר את אלוהים כפי שראוי ורצוי.

אנו מפארים את אלוהים ונהנים ממירב ברכותיו רק כאשר אנו מממשים את הייעוד שאלוהים קבע לנו.

נשאלת כעת השאלה:

איך אני יודע איזו מתנת רוח אלוהים העניק לי?

1. חשוב לדעת מהי הרשימה הנכונה של מתנות-הרוח ואילו מתנות-רוח תקפות היום לאחר שכתבי הקודש נחתמו. לדוגמא – אין היום שליחים ונביאים כמו שאול השליח (אפסיים ב 20).

רשימת המתנות כתובה ב: קור"א יב 8-10, רומיים יב 6-8, אל האפסים ד 11-16.

על כך הרחבתי בשיעורים באיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד ובספר "המתנות".

2. מכיוון שמתנות-הרוח הן יכולות וכשרונות שאלוהים ייעד להוציא לפועל במסגרת גוף המשיח ולכבודו, הרי שהמקום הראוי ביותר לבדוק את מתנות הרוח שלך ולבטא אותן הן במסגרת הקהילה.

לפיכך:

א. התחבר בקהילה משיחית והיה שותף לאספותיה באופן קבוע.

זכור: שום רועה קהילה לא יוכל לשתף אותך במגוון פעילויות הקהילה אם אינך חבר קבוע באותה קהילה.

מי שאינו מתחבר באופן קבוע בקהילה, גם אינו יכול לקחת או לקבל אחריות במסגרת אותה קהילה.

ב. השתתף בשלב הראשון בכל אחד מפעילויות הקהילה והתנסה בהן, כדי לבחון את צורכי הקהילה אל מול הכשרונות שאלוהים העניק לך.

ג. פעל במסגרת אותו צורך.

1. בחן את עצמך, התפלל וראה אם ליבך מלא בסיפוק
2. שאל מהאחראים עליך למשוב וראה אם יש ברכה בפועלך במסגרת אותו תפקיד.

זכור:

לכל מאמין יתכנו מספר מתנות-רוח, אך רק לאדון יש את כל המתנות.

בפסוקים 6-8 שאול השליח מציין מספר מתנות-רוח:

נבואה, שרות, הוראה, עידוד, נתינה-נדיבות, מנהיגות, גמילות חסדים (רחמים)

שאול מבקש מהמאמינים ברומא: תהיה מתנתכם אשר תהיה, אנא, שרתו את אלוהים באמונה, באהבה ובמאור פנים.

שימחו בחלק שאלוהים נותן לכם בחסדו ועשו את הכל בשמחה ובהקרבה.

כך פועלים באמת עבדי אלוהים המציגים את חייהם כקורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים.

מפסוק 9-21 שאול השליח מפרט את תכונות האופי וההתנהגות המצופה מכל הנושעים באופן אחיד. רק התנהגות שכזו מוכיחה שבאמת האדם נושע ורק כך הוא יכול לפאר את אלוהים (יוחנן טו 8: "בזאת יפואר אבי: שתעשו פרי לרוב ותהיו לי לתלמידים…". ראה גם אל האפסים ב 10, טיטוס ב 14)

אם כן, בעוד כל הנושעים שונים ומגוונים במתנות הרוח (כשרונות ויכולות טכניים) שאלוהים מעניק לכל אחד על פי רצונו, אלוהים מצפה מאיתנו הנושעים לבטא את תכונות פרי-הרוח (אופי משיחי) בשירות שלנו ובחיינו  באופן זהה.

להזכירנו: תכונות האופי הכלולות בפרי-הרוח כתובות באיגרת אל הגלטים ה 22-23 והינן:

"…אהבה, שמחה, שלום, אורך-רוח, נדיבות, טוב-לב, נאמנות, ענווה, ריסון-עצמי…"

בפסוקים 9-21 שאול השליח מפרט איך אלוהים מצפה מכולנו שניישם את התכונות הללו בכל תחומי חיינו.

פסוקים 9-21:

9. "…תהא אהבתכם ללא העמדת פנים. שינאו את הרע ודבקו בטוב.
10. אהבו איש את רעהו באהבת אחים כנה. הקדימו לנהוג כבוד איש ברעהו.
11. שקדו ואל תתעצלו. היו נלהבי רוח [in spirit burning] ושרתו את האדון.
12. גילו בתקווה. היו סבלניים בצרה. התמידו בתפילה.
13. תנו את חלקיכם לצרכי הקדושים ושאפו להכניס אורחים.
14. ברכו את רודפיכם, ברכו ואל תקללו.
15. שמחו עם השמחים ובכו עם הבוכים.
16. היו תמימי דעים זה עם זה. אל תהלכו בגדולות ואל תבדלו מאנשים פשוטים. אל תהיו חכמים בעיניכם.
17. אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה. בקשו את הטוב בעיני כל בני אדם.
18. עד כמה שהדבר בידכם חיו בשלום עם כל אדם.
19. יקירי, אל תתנקמו אלא הניחו לזעם, כי כתוב: "לי נקם ושילם אמר יהוה".
20. אבל "אם-רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים. כי גחלים אתה חותה על ראשו."
21. אל תניח לרע להתגבר עליך, אלא התגבר על הרע בטוב."

כל הקורא שורות אלו תופס את ראשו ואומר:

מי בכלל מסוגל לחיות באופן קבוע ומתמשך ברמה מוסרית שכזו?

האם אנו מלאכים שאינם מסוגלים יותר לחטוא?

מהיכן ניתן לשאוב כוח ויכולת שכזו?

מדוע אלוהים דורש מאיתנו לחיות ברמה שרק הוא מסוגל לעמוד בה?

האם ה' מנסה להכשילנו?

1. אלוהים הבטיח שלא ידרוש מאיתנו שום דבר שלא נוכל למלא, אלא יחד עם הדרישה הוא מעניק את הכוח ליישם: "…שום ניסיון לא בא עליכם מלבד ניסיון אנושי רגיל. נאמן הוא האלוהים ולא יניח לכם להתנסות למעלה מיכולתכם, אלא עם הניסיון יכין גם את דרך המוצא כדי שתוכלו לעמוד בו.".(קור"א י 133).
2. כל תכונות האופי הכלולות בפסוקים 9-21 הם חלק מפרי הרוח (אל הגלטים ה 22-23).

ז"א, את כל תכונות האופי הללו קיבלנו כמתנת חסד מתוקף נוכחות רוח הקודש בגופנו ברגע ישועתנו. לפיכך:

א.      אלוהים העניק כבר את הכלים הרוחניים לחיות ע"פ רצונו ולנו אין כל תירוץ לא להשתמש בהם. כל שנדרש זה כניעה לרצון האדון באמונה אמיתית וכנה. ז"א – "הימלאו ברוח…" (אל האפסים ה 188). זה האתגר המלווה אותנו לכל אורך חיינו כנושעים.  ז"א, היכנעו להדרכת הרוח וצייתו לו בכל. האדון ישוע לימד את שמעון פטרוס את אותו העיקרון כאשר ציווה עליו ללכת על המים (מתי יד 22-277).

ב.      מכיוון שרוח הקודש מעניק את תכונות פרי הרוח, ותכונות אלו הינן תכונות אנושיות, יוצא שפסוקים אלו מהווים הוכחה לכך שרוח הקודש הוא אישיות – הוויה אלוהית לכל דבר וענין ולא רק כוח.

ניתן לחלק את פסוקים 9-21 באופן גס לשני חלקים:

1. התנהגות המאמין כלפי שאר המאמינים ובמסגרת גוף המשיח (פסוקים 9-16)
2. התנהגות המאמין כלפי הזולת וכן כלפי אלו השונאים אותנו בעקבות אמונתנו בישוע (פסוקים 17-21).

פסוקים 9-16: יחס והתנהגות המאמין כלפי שאר המאמינים ובמסגרת גוף המשיח – הקהילה.

9. "…תהא אהבתכם ללא העמדת פנים. שינאו את הרע ודבקו בטוב.
10. אהבו איש את רעהו באהבת אחים כנה. הקדימו לנהוג כבוד איש ברעהו.
11. שקדו ואל תתעצלו. היו נלהבי רוח [in spirit burning] ושרתו את האדון.
12. גילו בתקווה. היו סבלניים בצרה. התמידו בתפילה.
13. תנו את חלקיכם לצרכי הקדושים ושאפו להכניס אורחים.
14. ברכו את רודפיכם, ברכו ואל תקללו.
15. שמחו עם השמחים ובכו עם הבוכים.
16. היו תמימי דעים זה עם זה. אל תהלכו בגדולות ואל תבדלו מאנשים פשוטים. אל תהיו חכמים בעיניכם.

התכונה הראשונה במעלה הנדרשת מילדי אלוהים היא – אהבה.

זו "טביעת האצבע" של ילדי אלוהים ומסיבה זו אמר האדון ישוע לתלמידיו:

"…מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה. כמו שאהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה. בזאת ידעו הכל שתלמידיי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם." (יוחנן יג 34-355).

האהבה האמיתית היא "טביעת האצבע", החותם האמיתי של אלוהים בתוכנו, מכיוון שאהבה אמיתית מתמקדת בצורך של האחר ולא בצורך שלי – הנותן.

אהבה אמיתית מתבססת על הקרבה – וזה בדיוק מה שהאדון עשה עבורנו.

אהבה אמיתית מוכיחה שהאוהב סמוך כולו על חסדי אלוהים כי ממנו הוא ניזון ולא מהאדם לו הוא מעניק אהבה.

כשהאדון ישוע ענה לשואלים אותו הוא אמר להם: המצווה הראשונה היא אהבת אלוהים והבאה בתור מיד אחריה היא אהבת הזולת (מתי כב 37-40, פטר"א ד 8, יוח"א ד 16, קור"א יג).

למרות שקיימות מצוות רבות וכולן חשובות, האדון ישוע התמקד באהבת הזולת מיד לאחר אהבת אלוהים.

לפיכך, מי שטוען שהוא אוהב את אלוהים אך שונא את אחיו – הדבר מעיד על בגרות רוחנית ירודה, ובמקרים של שנאה מתמשכת הדבר אפילו מטיל ספק בכנות הישועה.

רבותיי, מאוד קל לאהוב את הנחמדים אלינו. מאוד קל לחייך ולהרגיש נוח בין אלו המכבדים אותנו. מאוד קל לחיות בחברת אנשים בוגרים באמונה המהירים לסלוח לנו, או כאלו המנהלים חיים המפארים את אלוהים. כאלו אנשים קל מאוד לאהוב.

אך לא בין אנשים שכאלו מתורגלת ונבחנת בגרותנו הרוחנית.

אהבה כנה וברמה שאלוהים מצפה שנפגין, נמדדת כאשר אנו נדרשים לסלוח ולוותר לאלו הפוגעים בנו או פועלים וחיים באופן הנוגד את דעתנו ורצוננו.

אהבה אמיתית נמדדת על פי היחס שלנו כלפי אלו שרמתם הרוחנית נמוכה, ואופן חייהם כזה, שלעיתים אנו נפגעים מהם או נדרשים למחול על כבודנו, ולהמשיך להאיר להם פנים.

אהבה אמיתית נמדדת כאשר אנו עובדים, משרתים וחיים באופן קבוע עם וליד אלו הבוחנים את אמיתות אהבתנו.

ז"א, אהבה אמיתית נבחנת לא על פי החיוך הרגעי לאדם הפוגע בנו, אלא על פי היחס המתמשך כלפי אותו אדם. יחס הכולל סליחה ורצון אמיתי לעזור ולהועיל לו.

כאשר אלוהים מציין את גודל אהבתו הוא אמר בין היתר שהוא אהב אותנו עוד בהיותנו אוייבים שלו (אל הרומים ה 10, ראה גם ישעיה נג). ומה לעשות, כולנו היינו במצב של "אוייבים לאלוהים" יותר מחמש דקות…

דווקא ההתמודדות שלנו עם אלו הפוגעים בנו, או עם אלו המנהלים אורך חיים בעל רמה רוחנית נמוכה יותר (לדעתנו), או עם אלו המשרתים את  האדון באופן ודרך שאינה נראית לנו, היא היא המנגנון והכלי דרכו אנו יכולים וצריכים לגדול מבחינה רוחנית.

אם נרפד עצמינו רק עם אנשים נחמדים (לדעתנו), לא נגדל מבחינה רוחנית בכל התחומים הנדרשים.

כאשר אנו מתפללים ומבקשים מאלוהים לבטא יותר אהבה כלפי אחרים, הוא לוקח ברצינות את הבקשה שלנו.

על מנת לקרב אותנו אליו ולגרום לנו להיכנע יותר להדרכת רוח הקודש, האדון מעמיד לפנינו אדם או קבוצה ש-"מגרדים" לנו את העור במקום הרגיש ביותר.

אם נרחיק באלימות את אותו אדם או נתרחק ממנו – נכשלנו! לא נגדל מבחינה רוחנית.

אם נתרחק מאותו אדם או נרחיק אותו מעלינו בדרכים שונות – אז נוכיח לכל וגם לנו שאהבתנו אינה כנה, אינה מפארת את אלוהים ובנויה על יכולתנו הבשרית ולא על כוח רוח הקודש.

בבוא המבחן, עלינו להתפלל ולבקש חסד רב וכוח להיכנע יותר לרצון אלוהים, כדי לבטא יותר ויותר אהבה הדומה לזו של אלוהים לנו. רק בהצלחה במבחן, נלמד לאהוב כראוי ולבטוח יותר באלוהים.

אהבה – ללא העמדת פנים

שאול השליח יודע היטב שצביעות יכולה לפגוע פגיעה קשה ואנושה בעדות המשיחית.

צביעות היא רמאות ושקר.

צביעות היא הצגת חזות שקרית, כזו השונה ממצבו של הלב והמוח.

צביעות היא כמו כיסוי הפנים במסיכה המשדרת תמונה אחרת מזו שקיימת באמת.

אנשים רבים התרחקו מגוף המשיח רק בגלל שחוו אהבה שקרית, מלאה צביעות.

האדון ישוע הזהיר את תלמידיו מדרך החיים הצבועה של הפרושים והסופרים (מתי ו 2).

מדוע?

מכיוון שאותם אנשים התחזו לנציגיו של אלוהים ודובריו אך בפועל חיו על פי הדרכת השטן (יוחנן ח 44, מתי כג).

מכיוון שאנשים החשיבו אותם לנציגי אלוהים, ומכיוון שהם הציגו אלוהים מושחת, הם גרמו לחילול קודש ולהרחקת המון מישועה.

ההתנהגות הפסולה הזו, היא היא עבירה על המצווה השלישית בעשרת הדברות:

שמות כ 7:

"…לא תישא את שם יהוה אלוהיך לשווא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשווא."

במילים פשוטות:

אל תתכסה בחזות של ירא אלוהים השייך לאלוהים וטוען שאתה עושה את רצונו, אך בפועל אתה פועל בניגוד לרצונו והדרכתו של אלוהים.

ילדי אלוהים חייבים להציג את האמת על כל מרכיביה ולא להתנהג כתלמידי השטן שהוא אבי השקר.

שמעון השליח אמר מילים דומות באיגרת הראשונה שלו בפרק א 22-23 וזאת גם כן לאור חסדו הרב של אלוהים עבורנו.

"וכיוון שטיהרתם את נפשותיכם בצייתכם לאמת והגעתם אלי אחווה שאין בה חנופה, אהבו זה את זה בכל לבבכם ומאודכם. שהרי נולדתם  מחדש לא מזרע נשחת כי אם מבלתי נשחת, בדבר אלוהים החי וקיים…"

באיגרתו השניה כתב שמעון פטרוס (פרק א 5-7) דירוג של שבע מעלות חשובות. הדירוג מתחיל בחלק התיאורטי יותר ומסתיים במעלה המעשית החשובה ביותר – אהבה.

רק אהבה אמיתית יכולה לכסות על המון פשעים (פטר"א ד 7).

כל אהבה אחרת היא אהבה מזוייפת ואין בה כדי להביא לסליחה אמיתית אלא רק להכין את המדון הבא.

עלינו הנושעים לשנוא את הרע על כל צורותיו (תסל"א ה 22), והצביעות היא אחת מדרכי הרע הגרועות ביותר.

ז"א, שאול השליח מנחה אותנו להתרחק מכל דבר שביכולתו לעוות או להפר את האהבה האמיתית שעלינו להראות כלפי הזולת.

הדרך הטובה לפעול כך היא להתמיד להתרחק מן הרע ולהיות צמודים לרגלי האדון – תחינה ובקשה לכוח ואמונה לציית לרצון האדון בכל מחיר ובכל מצב.

אהבה כנה היא המוצר היקר ביותר הנדרש מאיתנו.

לכן…

ללא כניעה מלאה לרגלי האדון וללא הימלאות ממנו באמונה כנה, אין לנו סיכוי לבטא את אהבת אלוהים לאחרים.

פסוק 10:

"…אהבו איש את רעהו באהבת אחים כנה. הקדימו לנהוג כבוד איש ברעהו."

לאהוב זה לא אומרת להסכים לרצון הזולת בכל מצב ובכל תחום. לאהוב את אחי באמונה אינו אומר שעלי למצא חן בעיניו בכל תנאי תוך ויתור על עקרונות צדק, אמת ומוסר. חס וחלילה.

לאהוב זה לומר את האמת אך בדרך בונה, במטרה לעודד לנחם ולבנות – באהבה [אל האפסים ד 15].

אני חייב להתוודות זה גם אתגר אישי עבורי – לומר את האמת אך בדרך כזו שהשומע יראה וידע שהמילים נובעות מאהבה כנה.

שימו לב לדברי השליח שאול:

אהבו איש את רעהו באהבת אחים כנה, נטולת אינטרס זדוני או מונע מתאווה.

אהבת אחים מבחינה ביולוגית: נטולת שנאה, מלאה ברצון טוב כלפי השני, היא כמו אהבה עצמית.

כך ובדיוק כך עלינו ללמוד לאהוב איש את רעהו בגוף המשיח.

כי אנו איברים באותו גוף ובני אותו אופי מאותו האב. ראה תסל"א ד 9, פטר"ב א 4: שותפים בטבע האלוהי.

לצערי, רבים בגוף המשיח מעניקים משקל רב יותר לדרך בה נאמרים דברים מאשר לתוכן הנאמר.

וכך קורה שטועים רבים דוחים את הביקורת שבעזרתה הם יכולים להיחלץ ממצב עגום, וזאת בתירוץ שהביקורת נאמרה בכעס, בחוסר אהבה ושאר מיליון תירוצים אחרים.

למרות שיש מקום לשפר את הדרך בה נאמרת הביקורת, עלינו לזכור שאף אחד מאיתנו אינו מושלם, ואם יש אמת בביקורת שנאמרה לנו – אז הבה נאמץ את הביקורת מצד אחד, ומצד שני נפעל בחיי המבקר למען ישפר את דרך אמירת הביקורת.

אנא, אל נדחה ונאטום את אוזנינו משמוע לדבר ביקורת כנה ויישום הנאמר רק בגלל שנאמרו בדרך חסרת אהבה.

אם נעשה כך ניפגע אף יותר…

בסופו של יום, כולנו חפצים להתרחק מן הרע ולחיות חיים המפארים את שם האדון.

כאשר קיימת אהבה כלפי שאר המאמינים, ורק אז, ניתן באמת להקדים כבוד איש ברעהו.

רק כאשר אני אוהב באמת את האחר, אני יכול להרגיש כלפיו כבוד, ברמה הגורמת לי לוותר על כבודי בעבורו.

רק כאשר אני יכול לראות אח אחר דרך העיניים והלב של המשיח ישוע, אוכל להחשיב אותו חשוב וראוי יותר ממני.

במילים פשוטות:

הדרך להגיע לרמה כזו של יחס הדדי בין אברי הגוף מחייבת תכונת אופי חשוה נוספת – ענווה.

אדם עניו יודע שכל טוב אשר בחייו נובע מחסד אלוהים.

אדם עניו מעניק לאלוהים את הכבוד בכל מעשיו.

אדם עניו יודע שהאחר חשוב בעיני אלוהים לא פחות ממנו ואולי יותר – ולכן יעניק לאחר כבוד ראשוני.

ענווה זה:

א. הכרת גדולת אלוהים והכרת אפסותי כאדם חוטא.

ב. לראות את האחר דרך עיניו של אלוהים ולכבדו ולאהבו כפי שאלוהים עושה.

שאול השליח כתב מילים דומות ומפורטות יותר באיגרת לפיליפיים בפרק ב.

שם הציג השליח שאול את דוגמתו של האדון ישוע.

למרות היותו שווה לאלוהים, הוא הריק עצמו ובא לעולם כאדם.

וכאדם, הוא שם עצמו כעבד.

וממצב שכזה העניק לו אלוהים האב את הדרגה והכבוד הגדול מכל.

את המופת הזה העניק לנו האדון ישוע למען נחיה על פיו ולא רק נסתכל ונתפעל.

עלינו לזכור שאלוהים כל העת סוקר את הבריאה ומחפש את יראיו (דבה"ב טז 9)

אלוהים רוצה לשכון בלב אדם אך על האדם להיות עניו, נכה-רוח [כואב את המצב הרוחני בחברה ובעולם] וחרד (מהיר לציית) על דברו (ישעיה סו 1-3).

התנאי הבסיסי הינו ענווה – ראה גם הדרשה על ההר של האדון ישוע בבשורת מתי פרק ו.

להזכירנו:

מטרת פסוקים 9-21 ללמדנו איך חיים חיי הקרבה לאדון ישוע לאור רחמיו אשר שאול השליח פרט לאורך פרקים א-יא.

פסוק 11:

"…שקדו ואל תתעצלו. היו נלהבי רוח [in spirit burning] ושרתו את האדון."

אלוהים השתמש במילה הזו: "לשקוד" בדברו אל ירמיה הנביא בפרק א פסוק 12.

שם אלוהים הראה לירמיה את עץ השקד כדי להבהיר לו שאלוהים שוקד כל העת למלא את דברו והבטחותיו.

ז"א: אלוהים אינו נח לרגע ואינו עצל לשניה, אלא כל העת פועל לממש את שהוא מבטיח.

את אותה גישה לחיים אלוהים דורש שנאמץ לחיינו בשירותו.

למרות שאיננו מושלמים, אני חייב לציין שכל המשרתים בקהילתנו ובכל התחומים אכן שואפים לקיים את הפסוק הזה לכבוד אלוהים.

הפסוק מדריך למספר עקרונות:

א.      לשקוד ולנצל את הזמן כראוי

ב.      לעשות בהתלהבות לכבוד האדון

ניצול נכון של הזמן שלנו בחיינו בארץ.

דבר אלוהים מלמדנו שחיינו שייכים לאדון

לפיכך עלינו לנצל את הזמן כדי לעשות את המלאכה שהוא מפקיד בידינו דרך ניצול נכון וראוי של הזמן (קוהלת ט 10, אל האפסים ה 15-16 – המנצלים כל הזדמנות)

האדון ישוע קיבל מאלוהים האב תקופת זמן של שלוש עד שלוש וחצי שנות שירות כמשיח, ובמהלך תקופה זו יעד לו לעשות את שעשה.

כך פעל וכך חשב האדון בכל הקשור לניצול הזמן שאלוהים האב יעד לו בארץ:

בבשורת יוחנן ט 4 אמר האדון ישוע:

1. "…עלינו לפעול את פעלי שולחי כל עוד יום. יבוא לילה ואז לא יוכל איש לפעול."
2. בבשורת יוחנן ד 34 אמר האדון ישוע: "…מאכלי הוא לעשות את רצון שולחי ולהשלים את פעלו…"

את המסר בנוגע לניצול הזמן שלנו בעולם בדרך המפארת את אלוהים, האדון ישוע אמר לשליחים ודרכם לכל אחד מילדיו במילים הבאות:

1. במעשי השליחים פרק א ובבשורת מתי כח נקראים כל המאמינים לבשר.
2. באיגרת אל הגלטים ו 10, אנו נקראים לגמול טוב איש לרעהו וביחוד לבני אמונתנו.
3. באיגרת אל העברים ו 10, נקראים המאמינים לעזור לשאר הקדושים העסוקים בשירות האדון – שליחים וכדומה
4. באיגרת השניה לתסלוניקים ג 13 אמר שאול השליח: "ואתם, אחי, אל ירפו ידיכם בעשיית הטוב".
5. אנו נקראים להרים את החלש ולדאוג לחסרי כל (אל הגלטים ו 1-4, איגרת יעקב ב).
6. ראשונה לקורינתים טו 58: היו תמיד עתירי פועל בעבודתו של האדון.

ז"א, ניצול הזמן שלנו חייב לכלול את המרכיבים הללו שנקראים – שירות גוף המשיח.

לפיכך, אם נקיים את מצוות האדון כפי שמפורטים רק בששת הפסוקים שציינתי, באמת לא יהיה לנו זמן לבטלה.

זיכרו:

האדון ישוע לא בא לעולם רק להושיע אותנו!

ישועתנו היא חלק ראשון במשימתו.

לאור הכתוב באיגרת אל האפסים ב 10 וכן באיגרת לטיטוס ב 14, הסיבה להופעתו של האדון ישוע בעבורנו היא:

א.      להושיענו מזעם אלוהים על חוטאים

ב.      כדי שנפעל את המעשים הטובים שאלוהים יעד עבורנו מקדם ימי עולם

לאור זאת, עלינו להיות עירניים שחיינו כנושעים מלאים בעשיה טובה המפארת את אלוהים.

ומהי עשייה טובה?

כזו המקדמת את מלכות אלוהים, קרי, בישור, חיים משיחיים ללא דופי, עזרה לזולת, שירות בבית אלוהים על פי מתנות הרוח שאלוהים נתן לנו דרך רוח הקודש.

יש מקום לכל דבר בחיינו.

קדושה אינה נמדדת רק בבילוי 8 שעות עבודה רצופה בבית הקהילה, אלא בניצול נכון של החיים בלימוד דבר אלוהים ויישום הנלמד בחיים האישיים.

יש זמן לשחק ויש זמן ללמוד

יש זמן לנוח ויש זמן לעבוד. יש זמן לנקות ויש זמן לטייל.

יש זמן משפחה ויש זמן שירות בבית אלוהים.

הבה נתפלל ובאמת נבקש את חכמת אלוהים בניצול נכון של הזמן שלנו לכבוד אלוהים.

בסופו של יום, כל אחד מאיתנו עושה את החשבון לפני אלוהים.

עלינו לזכור שאי עשיה אינה רק חוסר עזרה, אלא רע מכך, זו פגיעה באחרים העושים את שאלוהים הטיל עליך לעשות.

היטיב לתאר זאת המלך שלמה בספר משלי יח 9: "גם מתרפה במלאכתו, אח הוא לבעל משחית."

ושאול השליח מעודד במילים הללו שכתב לגלטיים ו 9: "…אל נא ירפו ידינו מעשות טוב. בבוא העת נקצור, אם לא נרפה…". וילדי אלוהים הנאמנים אינם מרפים…

ולמאמינים בפיליפי (ב 12): "…וביראה וברטט פעלו למימוש תשועתכם…".

ז"א, פעלו כדי להגיע למימוש היעוד שלכם בגוף המשיח.

שם, בנקודת היעוד תחוו את מלוא כוחו וחסדו של אלוהים בחייכם. שם תפארו אותו באמת.

לשרת בהתלהבות ושמחה

דבר ראשון, כדאי מאוד לדעת את משמעות המילים הללו בשפה המקורית בה נכתבו – יוונית.

הכוונה היא: לרתוח ולבעבע ברוח.

ז"א, להיות מלא בחום של התלהבות בכל הקשור לשירות עבור אלוהים.

לפיכך – אם אתה כבר עושה דבר שמשרת את אלוהים, אז תעשה את המשימה בהתלהבות ושמחה.

אחים יקרים:

לא כל תחומי השירות בגוף המשיח נחשבים למבוקשים, קלים לעשיה ומעניקים תהילה מיידית…

חלק נכבד מהשירות הנדרש זה לעשות מלאכות קשות, הדורשות מאמץ רב ולאורך זמן:

עזרה פיזית, הכנות לאירוע ולאסיפה, נקיונות לאחר אירועים או כהכנה לאירועים, חוגי ילדים, פעילויות לילדים, ביקור חולים, ליווי נזקקים, וכו'

כאשר אדם נדרש לנקות מטר רבוע אחד, אז רואים את ההתלהבות לאורך כל עשר דקות העבודה.

אך כאשר מנקים – לעיתים לבד – מאות מטרים רבועים של אולם תפילה, מטבח שלם, או שורת בתי שימוש, אז עלול להתרחש במוח ובלב תהליך מסוכן. [הדבר נכון לכל פעילות הדורשת מאמץ…]

השטן אינו אוהב לראות אותנו פועלים בהתלהבות מתמשכת עבור האדון.

לכן, יחד עם המאמץ בשירות, עולים למוחנו מחשבות כגון:

מדוע רק אני כאן?

מדוע אחרים לא ראו לנכון לבוא ולעזור גם כן?

האם הם לא השאירו לכלוך?

האם הילדים שלהם זכאים ליותר "זמן עם אבא או אמא" מאשר ילדיי?

האם הזמן שלהם חשוב יותר מהזמן שלי?

מדוע שאני אתאמץ כל כך בבית אלוהים וחבר קהילה אחר יבלה בביתו או בתענוג אחר?

אז כך…

1. 1. לעולם לא יהיה לכולם את הזמן לפעול ביחד ובחלוקה זהה של הנטל, יהיה הנטל אשר יהיה. באותה מידה, לא כל החיילים משתתפים כלוחמים בכל מלחמה…
2. 2. אם אתה עושה דבר בשירות הקהילה או למישהו – אז עשה הכל לכבוד האדון עם היכולת והכלים שברשותך. לעולם אל תעשה דבר מתוך תחרות (אל הגלטים ו, אל הפיליפים ב)
3. אם אינך יכול לשלוט ברגשותיך ולאורך השירות אתה רק מביע ביקורת על אחרים ואכזבה, אז עדיף שתפסיק מיד את עבודת השירות, לך  הבייתה, חקור את נפשך, התוודה על חטאיך ורק אם נרפאת, חזור לשרת – עם חיוך ושמחה כנה.

מי שליבו מלא במחשבות רעות וביקורתיות שאינן בונות כשהוא פועל בשירות האדון, הרי שאינו עובד בהתלהבות.

אדם שכזה אינו מועיל, שכן, הוא מרפה את ידיהם של העובדים עימו.

אדם שכזה אינו מושך אחרים לשרת, אלא מרחיק אחרים משירות לידו ועימו.

אדם שכזה נכבש על ידי השטן וכבר אינו מתאים וראוי לשירות בבית אלוהים – עד שיתוודה על חטאיו ויחדש את כניעתו מול אלוהים.

זיכרו:

שירות בהתלהבות זה דבר מידבק!

אדם שכזה מושך אחרים להצטרף ולשרת בלב שלם.

כדאי לנו לזכור מספר פסוקים שכתב השליח שאול באיגרת הראשונה לקורינתיים ג 10-15:

כל שאנו עושים היום לכבוד האדון עתיד להתברר באש משפט אלוהים.

מה שנעשה כראוי, בקדושה וטוהר ובהתלהבות קדושה – יניב הדר ופאר לאלוהים.

מה שנעשה שלא בדרך האמונה – לא ייחשב לטובת העושה אלא יעמוד כדבר הרשעה.

מה שנעשה כנושעים עבור האדון בעולם הזה, קובע את שיפקיד האדון בידינו בעולם הבא.

לפיכך, ניצול זמנינו היום קובע את שנעשה עם האדון – מחר!

הבה נזכור:

השטן תמיד ינסה להרוס התלהבות ושמחה.

ולכן, כאשר נבחין שאחד מאיתנו ממלא ליבו ומוחו ברוח הביקורת השלילית, נתפלל עבורו ונעודד אותו להתמקד באדון ולא באנשים.

כולנו נופלים באתגר הזה לעיתים.

בפסוק 12 שאול השליח מעניק לנו את העזרה לעת בה השירות מעיק, קשה ודורש הקרבה רבה.

אל מי נפנה לנחמה? האם אל אדם כמונו?

איזו הבטחה עומדת לנגד עינינו אשר בכוחה לחדש ולרענן את כוחנו ומחשבתנו כך שנתעודד להמשיך ולהקריב בשירות גוף המשיח?

אילו הבטחות עשירות תוכן עד כי הן ממלאות אותנו בשמחה ומאפשרות לנו לשרת בלב שלם את שאר אברי גוף המשיח?

12. גילו בתקווה. היו סבלניים בצרה. התמידו בתפילה.

[מילים דומות אומר השליח שאול בפרק טו 4-6]

גילו בתקווה:

מהי תקוותו של המאמין?

אני אצטט מספר פסוקים העונים על השאלה הזו:

1. אל הרומים ה 2:

"…דרכו יש לנו גם גישה, באמצעות אמונה, לחסד הזה שאנו עומדים בו, ואנו מתהללים בתקווה אל כבוד אלוהים."

2. אל הרומים ח 19:

"…כל הבריאה מצפה בכיסופים להתגלות הבנים לאלוהים."

3. בשורת מתי כה 21:

"…השיב לו אדוניו, "יפה, עבד טוב ונאמן! היית נאמן במעט, אפקיד אותך על הרבה. בוא אל שמחת אדונך".

4. ראשונה לקורינתים טו 58:

"…על כן, אחי האהובים, עימדו היטב והיו יציבים. היו תמיד עתירי פועל בעבודתו של האדון, בידיעה שעמלכם איננו לריק באדון."

5. שניה לטימותיאוס ד 8:

"…מעתה שמורה לי עטרת הצדקה אשר האדון, השופט הצדיק , יתן לי ביום ההוא. ולא רק לי בלבד, אלא גם לכל אוהבי הופעתו."

ראה גם ראשונה לתסלוניקים א 10: אנו מחכים לישוע המציל אותנו מן הזעם הבא…

תקוותו של המאמין היא מימוש ישועתו.

מימוש ישועתנו זה הנוכחות אצל אלוהים כשאנו עם גוף חדש שאינו נתון יותר לתוצאות קללת החטא.

אצל אלוהים יבולע המוות. אין כאב, צער או דמעות.

אין נכות, שבר או אכזבה.

האם מכך משתמע שהמאמין חי רק כדי לחכות למותו?

חס וחלילה!

החיים קדושים ואלוהים מצווה עלינו לשמור על החיים מכל משמר – ונשמרתם לנפשותיכם…ובחרתם בחיים (דברים ל 19)

אנו משקיעים את כל שביכולנו למלא את רצון אלוהים בחיינו על פני כדור הארץ.

אנו חיים את היום אך שמחים עד מעל הראש שאלוהים הכין לנו תוכנית לשירות קדוש וטהור בנוכחותו לנצח נצחים.

אנו חיים בעולם הזה בכוח רוח אלוהים ומנסים בכל רגע להיות עדים נאמנים לאדון ישוע.

אך, חיי עדות טהורים וקדושים בעולם הזה עם גוף הנתון להשפעת קללת החטא, זה דבר קשה מנשוא.

לפיכך, יש לנו ילדי אלוהים את התקווה שבה אנו שמחים.

והיא:

מובטח לנו שבכל רגע יתכן שהאדון יקרא לנו לפגישה עימו.

בפגישתנו עימו לא יופסקו חיינו, אלא אדרבה, נמשיך לחיות לנצח נצחים ונשרת את אלוהים בקדושה וטוהר מושלמים, אך בגוף חדש כמו של ישוע שאינו נתון יותר לתוצאת קללת החטא (קור"א טו 50-58).

ומהי סיבה נוספת שבעטיה עלינו לשמוח בתקווה שהאדון יכול לחזור בכל רגע לקחתנו?

האם נרצה שנקרא אל האדון כאשר אנו באמצע עיסוק שאינו תואם לרצון אלוהים?

האם לא נעדיף לעסוק בעיניני האב ובגישה הדומה לשלו ברגע שניקרא לראות את פני האדון?

ראוי שנזכור תמיד!

כל מה שנעשה שלא לפי רצונו של האב או שאינו מפאר את האדון – לא ייחשב לנו כמעשה לכבודו של אלוהים!

חלקו השני של פסוק 12 אומר:

"…היו סבלניים בצרה. התמידו בתפילה."

כאשר אנו מעמידים לנגד עינינו את הברכה והתקווה הנפלאה המצפה לנו, קל יותר לסבול כאב, עבודה קשה ומקריבה, יחס שאינו מכבד וכו' וכו'.

ככל שנרבה לאהוב את הזולת, ייקל עלינו לסלוח ולמחול על כבודנו.

שאול השליח כבר חיבר בין תקווה לסבל בפרק ה 4:

"…והסבלנות לידי עמידה בניסיון, ועמידה בניסיון לידי תקווה."

אחים ואחיות יקרים.

אלוהים מאפשר לנו לחוות סבל או יחס מטריד משאר האחים לאמונה ולא לחינם.

התמדה בשירות תחת יחס עוין או שירות קשה [סבל], הם הם הכלים המבטאים את אמיתות אמונתנו ובגרותנו הרוחניים. כך גם אנו לומדים סבלנות – זה נכון, עד כמה שזה נשמע מוזר!

לידיעתנו: המילה סבלנות נובעת מן השורש ס.ב.ל

אמונה בוגרת תתבטא בהמשך שירות אדיב ומקריב גם אם השירות קשה.

אמונה בוגרת תתבטא בשירות אדיב המלווה במילות עידוד ושמחה גם אם אנו עטופים במאמינים שאינם משרתים בהקרבה – בפועל או רק על פי דעתנו.

אלוהים משתמש בנו כדוגמא לשאר ילדיו, ולכן המשך שירותנו הנעשה בשמחה והקרבה הוא הוא המופת והדוגמא שנועד לבגר את הסובבים אותנו.

אנא, נזכור תמיד את התקווה המחכה לנו – כדי לשמור על לב בוער למען האדון.

כך באמת נועיל לשאר אברי גוף המשיח –  לחלשים ולצעירים, ואף נהיה עידוד לבוגרים מבחינה רוחנית.

החיבור של סבלנות בצרה יחד עם תפילה נמצא גם בדבריו של האדון ישוע לתלמידיו.

מדובר באירוע בגת שמנים, לאחר ליל הסדר, ולפני שהאדון ישוע נעצר על ידי אנשי הכוהן הגדול והחיילים הרומאים.

מרקוס יד 32-42.

בגת שמנים ידע האדון ישוע כי בעוד זמן מועט הוא ישא על עצמו עד מוות, את זעם אלוהים האב על חטאיי בני האדם. האדון ישוע ידע שהוא עומד להיות קורבן החטאים של כל אחד מאיתנו.

הניסיון של האדון ישוע היה גדול ועל מנת לעמוד בניסיון בהצלחה, הלך האדון ישוע להתפלל.

בתפילתו לאביו זכה האדון ישוע לכל הכוח הנחוץ לעמוד בניסיון העומד לבוא.

האדון ישוע ידע שגם תלמידיו עתידים לסבול ולעמוד בניסיון ולכן התריע בהם ובקש מהם להתמיד מיד בתפילה.

התלמידים היו עייפים ופשוט נרדמו.

כאשר הגיע משמר הכוהן הגדול והחיילים, עמד האדון ישוע בניסיון בעוד כל תלמידיו נסו על נפשם.

תלמידי ישוע הבינו את הלקח ומאוחר יותר לאחר שהקהילה קמה, הם הדריכו את המאמינים הראשונים להתמיד בתפילה – מע"ש ב 42.

מכאן, אם אנו נמצאים במצב קשה המעמיד את עדותנו המשיחית במבחן, עלינו לכרוע בתפילה.

מדוע להתפלל?

–          בתפילה אנו מציינים את תלותנו באלוהים (דבר"ה-ב כ)

–          בתפילה אנו מציגים את צורכנו לפני אלוהים ואז כאשר יענה לנו – נדע מי מקור הניצחון, וכמו כן נחווה את כוחו הריבוני של אלוהים בכל תחומי חיינו.

–          כאשר אנו מפקידים את כל יהבנו על אלוהים, על פי רצונו, רק אז אנו בטוחים שהוא עונה. לכן, מרגע זה ליבנו שלוו ואנו יכולים להמשיך בחיים המוקדשים לאדון.

–          בתפילה ובתשובה לה גדלה אמונתנו ובטחוננו באלוהים

כתבי הקודש אינם מלמדים אותנו להתפלל רק בעת צרה או קושי, אלא לחיות חיים שהתפילה היא מעין גל נושא בהם.

מילותיו של שאול לרומים – "התמידו בתפילה" (12:12), וכן לתסלוניקים: "התמידו להתפלל" (תסל"א ה 17), מתבקשים כדי שכל העת נודה  לאלוהים וכן נבקש את הכוח והאמונה לשמור על עדות טהורה ללא דופי.

מדוע להתפלל כאשר הכל טוב ונהדר?

כי כל העת השטן מחפש להכשילנו ממש כמו אריה המשחר לטרף (פטר"א ה 8).

ולכן כשטוב לנו – נתפלל ונודה לאדון.

כשרע לנו וקשה לנו, נתפלל שיעזור לנו.

הבה נתמיד להתפלל – זה קו תקשורת החיים בינינו לאלוהים.

כמו שחוסר שיחה או תקשורת מצביע על נישואים בעיתיים, כך חוסר תפילה מצביע על ריחוק מאלוהים וחוסר בגרות רוחנית.

אהבה וקרבה לאלוהים גם מתבטאים בהתמדה בתפילה.

כאמור, אהבה, היא המעלה הגבוהה ביותר לביטוי אמונה חיה.

אהבת אלוהים מתבטאת בקרבה לטוהר וריחוק מן הרע על כל צורותיו.

אהבת אלוהים מתבטאת באהבת ילדי אלוהים

אהבת אלוהים מתבטאת בשירות יעיל ומלא התלהבות עבור האדון.

אהבת אלוהים ממלאת את חיי הנושע בשמחה וסבלנות.

אהבת אלוהים כנה מכילה פעולות ומעשים נוספים.

אהבת אלוהים פועמת בעורקינו ומניעה אותנו לחלוק את מה שאלוהים הפקיד בידינו עם שאר הנזקקים בבית אלוהים.

פסוק 13:

"…תנו את חלקיכם לצרכי הקדושים ושאפו להכניס אורחים."

מעניין ששאול אינו פונה לשאר המאמינים בבקשה אלה בהוראה.

תנו את חלקיכם לצרכי הקדושים…

הנתינה היא חלק אינטגרלי מחיי הנושע.

נדיבות היא חלק מתכונות פרי הרוח (גלטים ה 22-23).

אדם שאינו מסוגל להעניק ואינו מסוגל לתת, הוא אדם שלא הפנים את גודל הישועה והחסד שאלוהים העניק לו.

אלוהים נתן את חלקו לצרכי בני אדם למען ייקראו קדושים – הוא נתן את בנו יחידו כקורבן כפרת חטאינו (ישעיה נג, יוחנן ג 16, קור"ב ה 21).

כאשר נושע נותן וחולק עם הנזקקים, ע"פ ההנחיות של אלוהים ממה שאלוהים הפקיד בידו, הוא מבטא את תודתו לאלוהים ואמיתות אמונתו.

עלינו לזכור שאלוהים אינו מצווה עלינו לתת לנזקקים מכיוון שאין לו, או שהוא זקוק לטובה כלשהי מאיתנו. לאלוהים כל הכסף וכל הזהב…(חגי ב 8)

אלוהים מצווה עלינו לתת כדי:

–          לאפשר לנו לבטא את אהבתנו לנזקקים וזאת כחלק ממרכיבי הבישור

–          לאפשר לנו לבטא את אהבתנו במימון עבודת אלוהים בקהילה ודרכה, וקידום האינטרסים של אלוהים בעולם.

–          ללמדנו לבטא את בטחוננו באלוהים כמספק פרנסתנו.

–          לאפשר לנו לחוות את מעורבותו הריבונית בפרנסתנו וסיפוק כל מחסורינו וכך לגדול באמונה ובטחון באלוהים

אם כבר אנו פוגשים בנושא הנתינה, אז הבה נלמד לעומק את הנושא בכללותו.

א. הנתינה כציווי: משלי ג 9-10.

"…כבד את יהוה מהונך ומראשית כל תבואתך. וימלאו אסמיך שבע, ותירוש יקביך יפרוצו…"

שלמה המלך כתב את חלק הארי בספר משלי.

המלך שלמה סיכם עקרונות מהתורה וכתבי הקודש למשלים וסיפורים קצרים, וכך העניק לנו את תמצית החכמה.

מתוך הכתוב בבראשית ד 3-4, ומתוך הכתוב בתורה בכל הנוגע לקורבנות, ביכורים ומנחות, הבין והסיק נכונה המלך שלמה, שעלינו לכבד את אלוהים מהחלק הראשון של הכנסתנו.

ביטוי אמונה ובטחון באלוהים מתבטא בהנחת חלק מהכנסתנו על "מזבח אלוהים".

שלמה המלך הכיר את לב בני עמו.

הוא ידע שרוב העם מתקיים "מהיד אל הפה" ולכן רוב העם היה שואל את השאלות הבאות:

–          ההכנסה שלנו לא מספיקה לשלם את כל מחייתנו, אז מדוע שעוד ניתן חלק כלשהו לאלוהים עשיר וכל יכול, וכך נעמיק את חובנו?

–          לכבד את אלוהים זה לתת בהקרבה ולא בקמצנות – זו פעולה הדורשת אמונה ובטחון באלוהים ברמה גבוהה. לרוב העם אין אמונה ברמה כזו גבוהה. אז מדוע לדרוש מה שאין?

שלמה המלך ציין את הנתינה כציווי כדי לדחוף את העם למקום הברכה…

שלמה המלך ידע שאלוהים אינו מעונין בלעשוק את ילדיו ועמו, אלא כל רצונו לברכם ולהבטיח את המשך ברכת אלוהים עליהם. המשך פרנסתם עם ברכת אלוהים.

הדרך לחוות את ברכותיו הנוספות והגדולות של אלוהים היא דרך עמידה במבחני האמונה הללו.

הנתינה אינה מסכמת את כל מבחני האמונה, אלא מהווה אחד ממבחני האמונה החשובים.

בקיצור:

שלמה המלך סיכם את נושא הנתינה במילים שכאלו וכך ביטא בין היתר את אהבתו לכל יראי אלוהים באשר הם.

אם תפעלו כך בחייכם בכל הקשור להכנסתכם – תבטיחו את המשך ברכות אלוהים עליכם.

לא את הכסף שלכם אלוהים רוצה, אלא את לבכם. ואם תשימו את לבכם על המזבח כקורבן חי מושלם ורצוי בעיניו, כי אז תחוו את הברכה הגדולה ביותר [מתי ו 33, תהילים לז 4-5]

מהי רמת הנתינה הראויה?

האם יש אחוז מסויים שאלוהים קבע שעלינו לתת?

בעת העתיקה סך המס שנדרש מהאזרח הסתכם בסביבות 23 אחוז.

עשרה אחוזים מתוך הסכום היו החלק שניתן לקיום שירות הלוויים בבית המקדש.

בימינו אנו משלמים מיסים כדי לקיים את שלטון המדינה, צבא ומשטרה, וחלק זה של המס אינו נחשב לנו כנתינה לנזקקים.

מתוך הנטו אותו אנו מרוויחים כל חודש, מחליט כל זוג או אדם לתת סכום הנחשב לערך הכבוד שהוא שם בידיו של אלוהים.

רבים מכנים את הנתינה במילה "מעשר", אך כל אדם קובע את הערך אותו הוא מוכן לתת לאלוהים בלב אוהב ושלם.

אני בדרך כלל אומר שסכום הנתינה צריך להיות בערך משמעותי, ז"א, לא ברמה נמוכה שלא נרגיש את חסרונו, אלא ברמה שאני מכנה אותה – "מתחיל לדמם".

מתוך ניסיון אישי ומעשי אפשר לומר שאכן מדובר בערך הנע סביב עשרה אחוזים מההכנסה נטו לבעלי הכנסה ממוצעת.

חשוב לציין שכל נתינה שאינה נובעת מלב אוהב כלפי אלוהים וילדיו, אינה נחשבת בעיני אלוהים לזבח רצוי. (מיכה ו 6-8, הושע ו 6, מלאכי א-ג, דברים י 12-22).

איך מכנה אלוהים את אלו הנמנעים לתת לו ברמה המהווה "כבוד"?

בספר מלאכי, המחבר מכנה אנשים "המכבדים" את אלוהים ברמה נמוכה מיכולתם בתואר מפוקפק: גנבים! (מלאכי ב 8-9).

האם דוגמת הנתינה של האלמנה הזקנה המתוארת בבשורת לוקס כ 45 – כא 4 צריכה להיות מקור לחיקוי?

לפי הבנתי, ציון המקרה של העניה שנתנה את שתי המעות האחרונות שלה נועד לציין את התוצאה המחרידה והרת האסון של התנהגותם הפסולה של הסופרים ותו לו.

האדון ישוע ציין שאותם סופרים אינם בוחלים בשום דרך ותכסיס כדי לזכות בכבוד אנשים.

הם מציגים עצמם כיודעי תורה ודובריו של אלוהים המדברים בסמכותו, ומשכנעים בדבריהם וסמכותם את החלשים בחברה.

והנה, אותה אלמנה מסכנה שוכנעה לתת את כל שהיה ברשותה לתיבת אוצר אלוהים בבית המקדש– שתי מעות.

בעוד אותם סופרים אינם מכבדים באמת את אלוהים בנתינתם, כי זו אינה נובעת מלב טהור, ואינה עומדת בתנאים שאלוהים הציב, אותה אלמנה עושה כפי שסופרים מושחתים אלו לימדוה לעשות. היא נתנה את כל אשר היה ברשותה.

היא האלמנה עשתה זאת באמונה – ואלוהים יגמול לה כרצונו, אך אלוהים לא היה זה שדרש זאת ממנה.

כמוה היו מסכנים אחרים אשר הלכו שבי אחרי הוראת השקר של הסופרים ונותרו חסרי כל – וחסרי ברכה.

כאמור, ציון מקרה האלמנה שנתנה את שתי מעותיה האחרונות הוא חלק מתיאור פשעי הסופרים ולא כלי ללמדנו נתינה כספית ראויה.

באיגרת השניה של שאול השליח לקורינתיים בפרק ח 12-13 מודרכים ילדי אלוהים לתת לפי מה שיש ולא לפי מה שאין. זאת כדי שהנותן לא יעמוד במחסור ויהווה נטל נוסף ומיותר.

דוגמא זו מתווספת למקרים אחרים רבים שהוכיחו שהסופרים והפרושים לא הבינו את מהות ותכלית התורה.

לראיה, הם קבעו שהאדון ישוע כופר ומפר את מצוות התורה – בעוד הוא זה שנתן אותה למשה בסיני.

מסיבה זו אמר האדון ישוע:

כשהסופרים והפרושים קוראים מן התורה ומצטטים את דבריה – שימעו להם!

אך אל תפעלו כפי שהם פועלים. הם אינם מקיימים את התורה כפי שאלוהים ציווה [ראה מתי כג].

ב. עזרה לנזקקים: הדוגמאות הראויות

דוגמא ראשונה

1. מע"ש ב 44-47:

"…כל המאמינים היו יחדיו ובכל אשר היה להם היו שותפים. הם מכרו את אחוזותיהם ואת רכושם וחילקו אותם לכל, לכל איש כפי צורכו. יום יום התמידו להיות לב אחד בבית המקדש והיו בוצעים את הלחם בבתיהם, אוכלים את מזונם בשמחה ובתום לב ומשבחים את אלוהים. הם מצאו חן בעיני כל העם, והאדון הוסיף עליהם יום יום את הנושעים."

התיאור בספר מעשי השליחים ובאיגרת השניה לקורינתיים ח-ט מהווים דוגמא ומופת לנו המאמינים בישוע היום.

עזרה לנזקקים כפי ששאול השליח מלמדנו חייבת להיעשות על פי הקריטריונים הבאים:

ערבות הדדית:

אלוהים דורש מאיתנו לעזור איש לרעהו.

העזרה הזו לנזקקים שבתוכנו מהווה נדבך למצוות האדון – אהבו איש את רעהו כי כך אתם מוכיחים שאתם תלמידיי…(יוחנן יג 34-35).

מה פסוקים אלו מלמדים אותנו בנוגע לרכוש שברשותנו?

על כל מאמין לראות את הרכוש והאוצר שברשותו כפיקדון שאלוהים הפקיד בידו, ובו עליו לקדם את מלכות אלוהים (מתי ו 33).

אותם מאמינים ראשונים היו רגישים לצורכיהם של המאמינים הנזקקים וסיפקו את צורכיהם על פי יכולתם.

הערבות ההדדית שהתבטאה בעזרה כל רבה לנזקקים לא נסתרה מעיניהם של שאר בני העם. העדות הזו הוכיחה שאלוהים אכן בקרב הנושעים ובעקבות כך בין היתר הצטרפו נפשות רבות לקהילה.

באיגרת יעקב בפרק ב 14-17 מלמדנו יעקב לעזור לנזקקים באופן מעשי.

אמונה כנה ואמיתית מתבטאת בפועל.

אם אומר לאח ערום ורעב – 'לך ואתפלל עבורך',  ולא אעניק לו את צורכו – אוכל ולבוש, הרי שאין בי אמונה חיה.

האם יש מגבלה ואזהרה בנוגע לנתינה?

בוודאי!

1. כתבי הקודש מלמדים אותנו לא לעזור לעצלן המסוגל לעבוד ואינו עושה זאת.

עזרה לאדם שכזה רק מעודדת אותו להמשיך ולנצל אחרים. (ראה תסל"ב ג 6-12).

אדרבה, אי מתן תמיכה לעצלן היא היא העזרה לה הוא זקוק, שהרי כך הרעב ידחף אותו לצאת ולעבוד. ראה משלי שלמה המלך…

הקהילה עוזרת למשפחות או יחידים אשר כל העת גם פועלים לעזור לעצמם. במקרה של ספק, אנו מבקשים חכמה רבה יותר ושואלים שאלות נוקבות יותר.

2. איך הקהילה מגנה על עצמה מנצלנים? ז"א מכאלו הנמצאים בתוכה רק בגלל העזרה ולא בגלל אמונתם? מהם הסננים הקיימים נגד נצלנים ומתחזים?

מן הסתם אנו מעדיפים להיות בצד של אוהב יותר, מאשר אוהב פחות.

עדיף שנעשה טעויות בצד של נתינת יתר ולא ההיפך. בסופו של יום, אלוהים הוא זה השומר אותנו מטעויות גדולות בנתינה לנצלנים.

א. קהילה חיה ונאמנה לאלוהים היא כזו שתהיה תחת רדיפה של לא מאמינים. ולכן, מי שאינו נושע, בשלב מסויים יעדיף להתרחק מהנושעים כי  המחיר עלול להיות לו גבוה מדי.

ב. אלוהים פועל בתוך הקהילה בדרך על טבעית כפי שעשה במקרה של חנניה ושפירה בספר מעשי השליחים פרק ה.

מותם הפתאומי של חנניה ושפירה אשר שיקרו לאלוהים במצח נחושה, הטיל יראה על כל המאמינים וגרם לרבים לחזור בתשובה ולבחון היטב וכל העת את אמונתם ומניעיהם.

אלוהים הוכיח כי הוא חי בתוך ילדיו ומגן על שמו הטוב ועל ילדיו מן הרעים.

ג. אלוהים מעניק חכמה והבחנה לזקני הקהילה ושמשיה, כך שרוב הנתינה של הקהילה באמת ניתנת לראויים באמת.

עזרה לנזקקים: דוגמא שניה

האיגרת השניה לקורינתיים פרקים ח-ט

בפרקים ח-ט שאול השליח מציין את עדותם הנפלאה והמעוררת קנאה של המאמינים במקדוניה אשר פעלו כדי לעזור לנזקקים בקהילות אחרות.

1. המאמינים במקדוניה לא נתנו כי היו עשירים יותר מאחרים. אדרבה, שאול השליח מציין שהם נתנו מעומק עניותם.

פרי הרוח פעל בהם ונדיבותם גאתה.

2. שאול השליח לא התחנן בפניהם כדי שיעזרו לנזקקים, אלא שהמאמינים במקדוניה דרשו משאול השליח והפצירו בו שיאפשר להם להשתתף בעזרה לנזקקים.

מכאן, נתינה חייבת לבוא מתוך רצון ואהבה לעזור.

3. אותם מאמינים במקדוניה הקדישו עצמם קודם כל לאדון.

ז"א, הם בחנו את נפשם, מניעיהם, טוהרם, והבינו שהנתינה – היא כזבח לאדון.

למרות שמדובר בכסף הניתן לנזקקים, המעשה עצמו כמוהו כזבח ולכן דורש תהליך היטהרות אישית, ממש כפי שנדרש לפני הגשת זבח על המזבח במקדש. המאמינים במקדוניה נידבו ברמה שכיבדה את האדון. רמת הנתינה ותהליך ההיטהרות שהתווסף לה  הוכיחו את גודל ההקרבה ומכאן גודל האמונה.

4. הנתינה, הזבח, הוענק לשליחים ותחת פיקוחם הועבר לנזקקים.

הדוגמאות בספר מעשי השליחים ובאיגרת השניה לקורינתיים מהוות שיעור מאלף לעזרה לנזקקים.

מן הסתם ישנם דוגמאות נוספות, אך מקרים אלו כוללים בתוכם את כל המרכיבים והעקרונות הקשורים לעזרה לנזקקים.

היכן להביא את נדבותינו?

בעת הקדומה הנדבות הכספיים הגיעו לאוצר המקדש ושם משרתי אלוהים טיפלו בחלוקה (דברים יב-יד).

נדבה חקלאית הגיעה לשער העיר ושם זקני העיר טיפלו ופיקחו על הנתינה.

העדויות מספר מע"ש ב, ה, ואיגרת שאול השניה לקורינתיים ח-ט, מלמדות אותנו לתת את נדבותינו בבית הקהילה כדי שהנתינה לכל התחומים עליה הקהילה מופקדת, תתבצע בחכמת אלוהים ובפיקוח ראוי של משרתי הקהילה.

בשיעור הנוכחי התמקדתי בעזרה לבני הקהילה אך מחויבותנו היא גם לאלו שאינם מהקהילה, לבני עמנו שעדיין אינם נושעים. אומנם העדיפות היא לבני הקהילה, אך אל לנו להתעלם מנזקקי העם.

[בנוגע למחויבות הקהילה לתמוך במוריהם המקדישים את כל זמנם וחייהם לשירות הקהילה, ראה: איגרת אל הגלטים ו 6-10, תסל"ב ג 6-12]

פסוק 13 אינו מציין רק את הצורך בעזרה לנזקקים אלא מסתיים במילים הבאות:

"…תנו את חלקיכם לצרכי הקדושים……ושאפו להכניס אורחים."

מדוע שאול השליח מחבר את העזרה לנזקקים יחד עם הכנסת אורחים?

בתקופה העתיקה בתי מלון ואכסניות היו מקומות מאוד לא בטוחים.

במידה ואח או אחות באמונה היו צריכים להגיע ממקום אחד למשנהו, כי אז אירוח במקום בטוח היה ביטוי של עזרה גדולה.

מה שאנו מכנים "הכנסת אורחים", הינו ביוונית – "אהבת הזר"

מכאן, הכנסת אורחים ללא מטרה של רווח, הייתה באמת ביטוי לעזרה לנזקק.

גם אם האורח הינו אדם אמיד, הרי שלינתו באחד מבתי המלון או האכסניות המקומיות היו מהווים סכנת חיים עבורו. וכך, אירוח הנובע מאהבה ועזרה הינו ביטוי משמעותי לנדיבות ובגרות רוחנית גבוהה.

באיגרת אל העברים יג 1-2 המחבר גם כן מקשר בין אהבת האחים והכנסת אורחים.

המחבר מעודד ומפציר במאמינים להכניס אורחים כי אלוהים בוחן את אמיתות אהבתנו גם בתחום זה.

איך?

אלוהים שולח מלאכים ודרך יחסינו אליהם נבחנת אהבתנו לזר.

מסיבה זו בין היתר, הרצון לארח בנדיבות היא אחת מן התנאים הנדרשים מזקן קהילה (טימ"א ג 2, טיטוס א 8, איגרת יוחנן השלישית פסוקים 5-8, לוקס יד 12-14, פטר"א ד 9).

סיכום פסוק 13:

1. אהבה כנה בקהילה מתבטאת בדאגה לצרכי הנזקקים שבתוכה.
2. נתינה הנובעת מאהבת אלוהים ונעשית על פי תנאיו וקידום מטרותיו, היא ביטוי והוכחה לנוכחות רוח אלוהים בחיינו.
3. אלוהים מביא נזקקים בחיינו – כדי לנסות את אמיתות ובגרות אמונתנו, וכן, לאפשר לנו להתברך כאשר אנו עומדים במבחן האמונה.
4. הכנסת אורחים היא ביטוי של נתינה והקרבה, במיוחד בתקופה המדוברת בה מלונות ואכסניות היו מקומות לא בטוחים.

הגענו לפסוק 14 בפרק יב.

מפאת אורכו של השיעור, אנו עלולים לשכוח איך התחיל הפסוק הראשון בפרק יב:

"ובכן, אחי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש מכם שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים. כך תעבדוהו עבודה שבלב."

מפסוק 2 ואילך שאול השליח מלמדנו איך (לאור חסדו הרב של אלוהים עבורנו), חיים כקורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים – בכל תחומי החיים – בקהילה ומחוצה לה. בין מאמינים ובין שאינם מאמינים.  במילים פשוטות: כך נראה סגנון החיים של אזרחי מלכות אלוהים.

שאול השליח מנחה אותנו:

א.      לשרת איש את רעהו במסגרת גוף המשיח על פי מתנות הרוח השונות שכל אחד מילדי אלוהים קיבל (פסוקים 1-8).

ב.      לבטא את אופיו של המשיח – תכונות פרי הרוח, אשר קיבלנו מתוקף נוכחות רוח הקודש בנו בכל תחומי החיים (פסוקים 9-21).

הבה נתרענן בקריאת פסוקים 14-21:

14. ברכו את רודפיכם, ברכו ואל תקללו.
15. שמחו עם השמחים ובכו עם הבוכים.
16. היו תמימי דעים זה עם זה. אל תהלכו בגדולות ואל תבדלו מאנשים פשוטים. אל תהיו חכמים בעיניכם.
17. אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה. בקשו את הטוב בעיני כל בני אדם.
18. עד כמה שהדבר בידכם חיו בשלום עם כל אדם.
19. יקירי, אל תתנקמו אלא הניחו לזעם, כי כתוב: "לי נקם ושילם אמר יהוה".
20. אבל "אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים. כי גחלים אתה חותה על ראשו."
21. אל תניח לרע להתגבר עליך, אלא התגבר על הרע בטוב."

פסוקים 14, 17, 19-21 ודומיהם מהווים אתגר אמונתי גדול ביותר לכל מאמין:

אנו מאותגרים למלא את המצווה הזו כלפי הפוגעים בנו רק בשל היותנו חסידי האדון ישוע, וגם כלפי אוייבים השואפים להורגנו רק משום שייכותנו לעם ישראל.

המילים הללו מחייבות את דור השואה וגם את בני דור יוצאי מצרים באותה מידה.

כל אדם בכל תקופה עומד מול האתגר לציית לפסוקים אלו כראוי.

שיעור זה נכתב בשעה שעם ישראל נמצא במלחמה נגד ארגון טרור בעזה – חמס, החפץ בכל מאודו להשמיד כל יהודי מעל פני האדמה, ויורה טילים ללא הבחנה רק כדי לפגוע ביהודים, יהיו אשר יהיו.

למרות זאת, בין אם בעת שלום ושלווה ובין אם בעת צרה ומצוקה, כמו בעת השואה, הבנת הפסוק ומשמעותו חייבת להיות זהה. דבר אלוהים מלמד עקרונות נכונים לכל מצב.

הפסוק שהדהד במוחי בעת קריאת הפסוקים והכנת השיעור היה מילותיו של האדון ישוע כאשר היה על הצלב לפני שמסר רוחו: "…אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים.". (לוקס כג 34, וכן פטר"א ב 21-23). הלוואי שנזכור את העיקרון הזה כשנעמוד במצבים דומים.

בכל עת שאנו מלמדים פסוקים שעיקרם – 'תן את הלחי השניה' וסלח לאויביך, רבים חושבים שהדרך המשיחית היא לא מעשית, מנותקת מן המציאות של החיים, ואף גובלת בזילות בחיי אדם.

לא כך הדבר.

דבריו של האדון ישוע ושל שאול השליח הם הם הדרך הנכונה והראויה להתנהגות מופתית. זו הדרך המפארת את שמו של אלוהים, ומהווה תנאי כדי לחוות את מלוא כוחו של אלוהים לצידנו.

דרישתו של האדון ישוע היא שנחיה בעולם הזה חיים על טבעיים.

נכון ואמת, אך לשם כך הוא נותן לנו כוח על-טבעי, את רוח הקודש בתוכנו, כדי שנחיה כמוהו ועל פי הנחיותיו.

כתבי הקודש מעולם לא לימדו אותנו לרוץ לעבר שונאינו החפצים להורגנו ולכרוע לפניהם בבקשה שיפגעו בנו או שיהרגונו…זו לא משמעות הפסוק – 'תן את הלחי השניה', או, 'אהוב את אוייבך…'

כתבי הקודש מעולם לא לימדו אותנו לא להתחמק מפגיעה…

ההיפך נכון!

כתבי הקודש מלמדים אותנו ומצווים עלינו: ונשמרתם לנפשותיכם…התרחקו מחברה רעה, חברה רעה משחיתה מידות טובות, התרחקו מן הרע על כל צורותיו, הרחיקו מעליכם את המתמיד לחטוא בזדון…(תהילים א, קור"א טו 33, תסל"א ה 22, מתי יח 15-20)

מטרת הפסוק ללמדנו:

1. לאהוב ולסלוח כפי שאלוהים אוהב וסולח, כי רק ביישום אהבה שכזו כלפי בני אדם – גם כלפי אוייבנו, נוכל להציג עדות אלוהית גבוהה ביותר. כך נוכל להציג את האדון ישוע כפי שהוא באמת. כך נוכל להישאר ממוקדים ומרוכזים בייעוד שנתן לנו אלוהים.
2. לא לשנוא בני אדם (שהרי אלוהים יכול לשנותם בכל עת), אלא לשנוא את הרשע והחטא.

רק כך יהיה מקום בליבנו להתפלל לישועתם.

3. שאול השליח רוצה שנחווה את מלוא הברכה והכוח של אלוהים בחיינו, ולשם כך, עלינו באמת להטיל את כל יהבנו עליו.

מכיוון ששאול השליח מציין בפסוק 14 את דבריו של האדון ישוע שנאמרו כחלק מהדרשה על ההר, ראוי לחזור למקור ולהבין את הקונטקסט בו נאמרו המילים הללו לראשונה מפי האדון ישוע.

מתי ה 38-48:

38. "…שמעתם כי נאמר "עין תחת עין, שן תחת שן".
39. ואני אומר לכם שלא להתקומם על עושה הרע. אדרבא, הסוטר לך על הלחי הימנית, הפנה אליו גם את האחרת.
40. מי שרוצה לתבוע אותך לדין כדי לקחת את כותנתך, הנח לו גם את מעילך.
41. ומי שמאלץ אותך ללכת אתו מרחק של מיל אחד, לך איתו שניים.
42. תן למבקש ממך ואל תפנה מן הרוצה ללוות ממך."
43. "שמעתם כי נאמר 'אהב את רעך ושנא את אויבך'.
44. ואני אומר לכם, אהבו את אוייבכם והתפללו בעד רודפיכם, [הפסוק ששאול השליח מציין]
45. למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, כי הוא מזריח שמשו על רעים ועל טובים וממטיר גשם על צדיקים ועל רשעים. [ז"א, גם אם לא תראו את צדקת אלוהים כרגע פועלת, דעו שאלוהים תמיד פועל]
46. הן אם תאהבו את אוהביכם מה שכרכם? הלא גם המוכסים עושים זאת.
47. ואם תשאלו בשלום אחיכם בלבד, מהו המיוחד שאתם עושים? הלא גם הגויים עושים זאת.
48. לכן היו שלמים, כמו שאביכם שבשמים שלם הוא."

בדרשה על ההר הציג האדון ישוע את כוונת מצוות התורה.

באותו מעמד, עמד האדון ישוע וציין קבל עם ועדה את התכונות הנדרשות מכל אדם המעונין להיות אזרח במלכות שאותה המשיח ישוע בא להקים. ובה הוא משרת כמלך.

לו עם ישראל היה מקבלו כמשיח המובטח, היה העם יכול להתחיל לקיים את ייעודו – כוהנים בממלכת אלוהים (שמות יט 5-6)

וככאלו, לא היה העם זקוק לצבא, אלא, זוכה להגנה מלאה בכל תחומי החיים מאלוהים בכבודו ובעצמו.

האם הדבר נשמע מופרך?

ממש לא!

כשאלוהים הוציא את עמו ממצרים הוא עצמו הטביע את צבא מצרים בים – אף בן ישראל לא נלחם! (שמות יג-יד)

כשעם ישראל נכנס לארץ ההבטחה, היה זה אלוהים שהפיל את חומות יריחו… (יהושוע ב-ז).

באותה מידה, (באופן תיאורטי), לו עם ישראל היה נכנע למשיח ישוע ומקדיש עצמו לאלוהים, גם הרומאים היו מפנים את מקומם מזירת העולם לפני כאלפיים שנים.

במילים פשוטות, עם ישראל היה חווה באופן מיידי את הפסוק בספר שמות יד 14: "יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון."

וכדי להבהיר את משמעות הכוונה…

באותו מעמד האדון ישוע עמד מול כל הנוכחים והציג עצמו כמלך של המלכות העתידה לקום.

מכאן, ברור לכל שתפקיד המלך להיות המגן על נתיניו, ועל הנתינים הנאמנים להטיל את יהבם על מלכם.

על כוהני אלוהים להתעסק אך ורק במילוי תפקידם – להיות החוצץ בין אלוהים לאדם. לכוון את בני האדם למושיעם, וללמדם איך לשרתו.

ז"א, אל לנתיני מלכות אלוהים להתעסק בנקמות או שפיטה, כעס או רוגז נגד אוייביהם, אלא להפקיד את המטלה בידו של מלכם – האדון ישוע המשיח. הרי הוא ריבון שופט צדק. אסור שדבר כלשהו יסיט את כוהני אלוהים מלבצע בכל רגע את רצון האב שבשמיים.

בעוד עם ישראל כעם דחה [באופן זמני] את ישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים (יוחנן א 11), בודדים מעם ישראל ומן הגויים זכו לחסד אלוהים וקיבלו באמונה את ישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.

אותם נושעים [יהודים וגויים] זוכים להיקרא – אזרחי מלכות שמים (אל הפיליפים ג 20), וכן כוהנים לאלוהים (פטר"א ב 9-10). – הקהילה, גוף המשיח!

רוח אלוהים חתמה אותם לעולמי עולם והם נקראים ילדי אלוהים הרשאים לקרא לאלוהים: אבא אבינו! (אל הרומים ח 15). בעזרת רוח הקודש השוכן בתוכנו אנו פועלים את רצון אלוהים.

ולכן, מכיוון שאנו הנושעים נקראים כוהנים לאלוהים, ומכיוון שאלוהים הוא המלך שלנו, מוטל עלינו כל העת ובכל מצב להציג כראוי את אהבתו וסליחתו של אלוהים כלפי חוטאים.

ומה קורה כשאנו נמצאים לפני אתגר? לפני שונא, אוייב או "נודניק"?

אלוהים מצפה מאיתנו לפנות אליו כדי שיפתור את הבעיה או שיעניק לנו את הכוח להתגבר עליה – בעודנו חיים ופועלים על פי אופיו ותכונותיו (קור"א י 13).

עלינו לזכור שאלוהים הוא זה המעונין להילחם עבורנו ומצפה מאיתנו להחריש כאשר הוא פועל עבורנו.

ומה עלינו לעשות כדי לחוות ברכה שכזו?

להקדיש חיינו לחלוטין לאלוהים! הבה נזכור שוב את הכתוב בפסוק הראשון של פרק יב…

מכאן, למרות שילדי אלוהים הנושעים חיים פה בארץ תחת הלחץ והשלטון של שר העולם הזה – השטן -, הרי שכל העת הם נחשבים לכוהנים אזרחי מלכות אלוהים, ונדרשים לחיות כאן בעולם ע"פ כללי ההתנהגות של מלכות שמים.

גזורים ולחוצים תחת המצווה – תן לקיסר את אשר לקיסר, ותן לאלוהים את אשר לאלוהים.

מצב זה יישאר עד שנילקח השמיימה.

למה התכוון האדון ישוע באומרו: "עין תחת עין ושן תחת שן"?

התורה לימדה את עם ישראל לשפוט משפט צדק. ראה פרשת שופטים בספר דברים יח-כא.

מכאן, העונש המקסימלי על איבוד עין יהיה איבוד עין, ועל שבירת שן, יהיה שבירת שן.

מטרת המשפט ללמד את עם ישראל בדרך של משל, את גבולות משפט הצדק כדי שלא להעניש מעבר למה שראוי או מותר.

זכור: אין הדבר אומר שצריכים להוציא את עינו של האשם או לשבור את שיניו.

המשפט מהווה משל למידת צדק.

בעוד האדון ישוע ציין את גבולות משפט הצדק, הוא בא והזכיר לעם ישראל שחסד הינו מעלה גדולה מצדק.

יהיה כל אדם כנה עם עצמו: אם אלוהים היה שופט אותך רק על פי מידת הצדק, לא היית בחיים היום!

ולכן, כפי שאלוהים בחר לפעול כלפיך בחסד ולא רק בצדק, הוא מצפה שכך ילדיו ינהגו כלפי אחרים, וגם כלפי אוייביהם.

סליחה וויתור היכן שאפשר, מהווים עדות גדולה יותר לאהבת אלוהים, ולהיותנו בוטחים בו בכל מקרה ועניין בחיינו.

הפסוק שצריך ללוות אותנו במקרה זה נמצא בבשורת לוקס ו 31:

"…מה שתרצו שיעשו לכם בני אדם, כן תעשו להם גם אתם…"

לאחר שלמדנו אודות מעמדנו לפני אלוהים ואת הזכויות הנפלאות שאלוהים מעניק למשרתיו ונציגיו, הבה נלמד איך ליישם בפועל את הסליחה, אהבה וויתור לפוגעים בנו, כפי שאלוהים דורש מאיתנו.

יחס ראוי לפוגעים בנו בגלל היותנו חסידי ישוע: סטפנוס מע"ש ז 60.

סטפנוס היה איש מלא אמונה ורוח הקודש. הוא נבחר להיות אחד משבעת השמשים שעזרו לשליחים בטיפול בנזקקים בקהילה הראשונה בירושלים.

מספר אנשים התווכחו עימו בנוגע לאמונה בישוע, ולאחר שראו כי לא יכלו לו, הם הדיחו אנשים לומר שסטפנוס אמר דברי נאצה נגד משה והתורה (מע"ש ו 8-15).

סטפנוס הובא למשפט לפני הכוהן הגדול ובאותו מעמד ציין את מאורעות ההיסטוריה היהודית כפי שהן כתובות בתורה. זאת כדי להוכיח לכוהן הגדול ולשאר העדים כי הם כמו אבותיהם החוטאים, לא הסירו את עורלת לבבם ודחו את המשיח המובטח בתורה – הלא הוא ישוע.

כששמעו כל הנוכחים את האשמתו של סטפנוס, הם החלו לסקול אותו עד שמת.

לפני שנפח את נשמתו האחרונה, אמר שטפנוס:

"אדוני, אל תפקוד עליהם את החטא הזה!". אמר זאת ומת." (מע"ש ז 60).

לא הרבה השתנה בלב בני האדם בארץ מאז הוצאתו להורג של סטפנוס בגלל אמונתו בישוע.

אנו חיים בתוך חברה ועם בו הרוב דוחים את ישוע כאדון ומושיע, וחלקם לא יבחל לפעול בכוח כדי לפגוע במאמינים בישוע. הבה נציין מספר מקרים ואת התגובה הראויה של הנושעים במצבים שכאלו.

לדוגמא: לפני מספר שנים הניח אדם בשם ג'ק טייטל מטען חבלה בפתח בית של משפחה מאמינה בישוע בעיר אריאל.

כאשר בן המשפחה פתח את החבילה, התפוצץ מטען הנפץ וגרם לו לפגיעה קשה ביותר.

אני משוכנע שאותה משפחה מתמודדת עם המצווה של האדון ישוע, ומבקשת חסד רב לא לשנוא אלא להתפלל לישועתו של אותו מחבל.

יחד עם זאת, המשטרה השקיעה מאמצים למצא את אותו מחבל למען ייענש ולא יוכל להמשיך לפגוע בחפים מפשע.

פעולתו של אותו מחבל ניזונה מדברי הסתה נגד המאמינים בישוע  שנאמרו על ידי רבנים מקומיים.

פעולתה של המשטרה והאזהרות שנוספו לחוק נגד מורים רוחניים המסיתים את תלמידיהם, מהווים מחסום נוסף למחבלים כמו ג'ק טייטל.

אני חושב שהתנהגות המשפחה הייתה דוגמא ומופת.

מה היה אילו?

אילו אותו מחבל בשם ג'ק טייטל היה מבקש סליחה מן המשפחה ובנם ומודה בטעותו, אין לי ספק שגם היה זוכה לסליחתה של המשפחה והקלה בעונשו.

אלא, אותו מחבל דבק בצדקת מעשיו. הוא אף מואשם בפשעים חמורים אחרים נגד מיעוטים. ברשותו נתפסו כלי נשק שבעזרתם תכנן לפגוע באנשים נוספים.

מסיבות אלו, גם השופט, שאינו נחשב לאדם מאמין בישוע, החמיר עימו וגזר עליו את העונש המקסימלי.

מצידנו, עלינו לבקש חסד מאלוהים לסלוח ולהתפלל לישועת החוטא.

אלוהים קבע את שלטון החוק במדינה ועלינו להפקיד את המשך הטיפול בידיהם (ראה פרק יג).

במקרה אחר נוקבו כל צמיגי הרכב של הקהילה על ידי אנשים שהביעו את מחאתם נגד אמונתנו.

למרות שלא נעים לראות צמיגים מנוקבים – [זה גם יקר] – כל שעשינו זה להתפלל עבור ישועת העבריינים.

הם באמת לא יודעים מה הם עושים.

מבחינתנו, כל שרצינו זה להמשיך ולעשות את רצון אבינו שבשמיים. להמשיך ללמד ולהתעסק בקידום מלכותו וצדקתו.

את הטיפול באותם עברינים הפקדנו בידו של המלך.

אם כן, איך בדיוק אני מוציא לפועל את המצווה:  'תן את הלחי השניה'?

האם עלי לאפשר לגנב או פושע לפגוע בי עוד עד שיימאס לו?.

אינני חושב שלכך התכוון האדון ישוע.

לדעתי הפסוק מדריך אותנו להתנהג בסבלנות ובגרות רוחנית כלפי אדם שאינו מסכים עימנו ודורש מאיתנו מאמץ כפול ומכופל כדי להציג את נכונות אמונתנו ויישומה בפועל.

האם עלינו לאפשר לחוטא כלשהו לפגוע בנו או להמשיך ולחטוא בקרבתנו? כל זאת בשם הסליחה והאהבה?

לא!

במקרה זה עלינו לפעול על פי הכתוב בבשורת מתי יח 15-20.

למרות שמדובר בתהליך של משמעת קהילתית, הרי שהתהליך נועד לרפא את החוטא מן החטא ולא להשמידו.

חינוך ומשמעת אינם נוחים לעיתים, אך הם פועל וביטוי של אהבה

איך עלינו להגיב לפעולותיהם של אויבינו או אלו המתנגדים לנו בפועל?

א. להתפלל ולבקש אמונה רבה כדי לסלוח ולא לשאוף להגיב באותו מטבע.

ב. להתפלל עבור ישועתם

ג. לפעול כלפיהם בכלים שהאדון הפקיד בידינו – מתי יח 15-20 – במקרה של מאמין חוטא

ד. לבקש את עזרת החוק – משטרה – שאלוהים העמיד לשרות האזרחים שומרי החוק.

שימו לב שתהליך דומה מאוד נדרש מאיתנו כעם, כאשר האוייב מאיים על העם ולא על בודדים בו

יחס ותגובה ראויים כלפי אוייבים העולים עלינו למלחמה. 

1. אלישע וחיילי צבא ארם מל"ב ו 8-21.

חיילי צבא ארם עלו על ישראל כדי ללכוד את אלישע הנביא.

אלוהים ציווה על אלישע לסנוור את החיילים ולהוביל אותם שומרונה. בשעה זו אותם חיילים היו שבויים בידיו של אלישע.

כאשר מלך ישראל ראה את חיילי צבא ארם מולו, הוא רצה להורגם, אך אלישע ציווה עליו להשקות אותם מים ולתת להם לחם.

יחסו של אלישע כלפי שבויי מלחמה מהווה עד היום עיקרון שעליו מתבסס היחס לשבויי מלחמה.

שבוי שנשלח לקרב וזוכה ליחס הוגן כשבוי, לא ימהר לרוץ שוב לקרב נגד אותו יריב.

2. דברי הימים-ב פרק כ: בני מואב ובני אמון עולים על יהודה.

כאשר נאמר ליהושפט מלך יהודה כי אויביו עולים עליו להרגו, הוא פנה לאלוהים בתפילה, ואסף את כל יהודה לעצרת תפילה וצום.

המלך יהושפט פעל על פי ההנחיה בפרשת שופטים בספר דברים כ.

למרות שליהושפט היה צבא של מאות אלפי חיילים, הוא הבין שמתפקידו להפקיד את המצב ביד אלוהים ולפעול על פי הנחייתו של אלוהים.

ואומנם כך היה.

אלוהים השמיד את כל צבא האויב שעלה על יהודה עד האחרון שבהם.

כך היה ראוי שראש ממשלת ישראל יפעל אל מול עם ישראל נוכח התקפת החמאס או כל אוייב אחר.

–          לקרא את העם לתפילה וצום.

–          להתפלל ולבקש את רחמי אלוהים עליו ועל העם.

–          להתוודות על חטאינו ולבקש מחילה וסליחה מאלוהים על חטאינו.

–          לזעוק לאלוהים ולבקש שיציל את עמו שהמבקשים את נפשם לחינם.

לו היה עושה כך ראש ממשלת ישראל מתוך אמונה ושכנוע פנימי – היה גם זוכה לחוות יחד עם העם את כוחו הריבוני של אלוהים נגד אוייבי ישראל.

מן הסתם כך גם היינו חוסכים קורבנות נוספים מקרב עמנו.

כאשר אנו מציגים לאלוהים את כל בעיותנו וקשיינו, הוא עונה ופועל למעננו.

לעיתים אלוהים מזהיר את האויב ומרחיק אותו מעימנו.

לעיתים בוחר אלוהים להשמיד את האויב כחלק מעונש צודק נגדו.

מכיוון שאלוהים שופט צדק יודע כל, שפיטתו ראויה בין אם לחיים או למוות.

אז איך הדבר מתבטא בחיים אישיים?

כאשר אנו מותקפים בגלל אמונתנו בישוע, אנו בהחלט נדרשים על פי הוראת אלוהים לא לחפש נקמות ולא להחזיר בעין תחת עין.

אם פגעו בנו בגלל אמונתנו, כי אז נראה זאת כזכות וכבוד ונפנה אל האדון לנחמה, עידוד והגנה (לוקס ו 22 – אשריכם אם יגדפו אתכם בעבור ישוע).

זה בכל הקשור לתגובתנו.

לעומת זאת, אין כל מניעה חוקית וכתבי קודשית לאפשר למשטרה לטפל במשיג גבול, כי אלוהים הפקידם כריבונים כדי להרתיע את הפושע והמזיק (אל הרומים יג).

האם עלינו לאפשר לאנס להמשיך ולאנוס?

האם נכון לאפשר לגנב להמשיך ולגנוב?

בעוד אנו מנסים להתמודד עם הסליחה והחזרת השלום לליבנו בעזרת רוח אלוהים, חובתנו האזרחית כלפי שאר בני האדם (וזאת מתוך אהבת האדם), להתריע מפני פושע שאינו חוזר מפשעיו, ועלול, לו לא ייעצר, לפגוע בחפים מפשע נוספים.

בעוד המשטרה עושה את שראוי לעשות כדי לדכא את הרשע והפשע, תפקידנו להתפלל בכנות לישועת תוקפינו.

אני באמת חושב ומאמין שחלק מדברי האדון מתייחסים לכך שאל לנו לחפש לתבוע את תוקפינו, אלא להניח לדבר ולמצא נחמה בחיק האדון.

העיקרון הזה נלמד גם מהוראת האדון בבשורת מתי יח 15-20 בנוגע למשמעת קהילתית.

למרות שהאדון מצווה עלינו לסלוח ולאהוב את הפוגעים בנו, הוא גם מלמדנו להרחיק מאיתנו את החוטים אשר מקדשים את החטא ומסרבים להתוודות על החטא ולהתנצל על מעשיהם הרעים.

האדון מעולם לא לימדנו להיות קורבנות שווא, אלא עדים נאמנים לאהבת אלוהים.

על מנת לדעת איך לנהוג בכל מקרה, עלינו ללמוד את כלל כתבי הקודש וליישם את הוראת אלוהים בכל מקרה לגופו.

מדוע חשוב כל כך לסלוח?

כי כך אנו יכולים לאפשר לאלוהים לסלוח לנו – וכולנו חוטאים הזקוקים לסליחת חטאים.

ראה מתי ו 12-15, יח 21-35.

מה מתרחש בחייו של אדם המסרב לסלוח ומאפשר לרגשות הכעס והנקמה לשלוט בליבו?

אדם שכזה אינו מאפשר לנפשו ליהנות משלווה ושלום. הוא מניח לרע להתגבר עליו (פ. 21)

במו ידיו הוא מרחיק שלווה נפשית מחייו ומחליפה בחוסר סבלנות, ויחס נוקשה ולא חברי, המרחיק מעליו חברים ואנשים. אדם שכזה גם מתאכזר לקרובים לו שאוהבים אותו ושותפים לחייו.

יתרה על כך, אדם המאפשר לשנאה, כעס ורוגז לשלוט על חייו, מסכן עצמו במחלות לא נעימות. זה פשוט לא בריא מבחינה רפואית!

כעס, רוגז, שנאה ונקם אינם פועלים את צדקת אלוהים (יעקב א 20).

לא לחינם האדון ישוע לימד אותנו לסלוח ולהרחיק את הרע על כל צורותיו מחיינו.

מה מעודד אותי להניח לכעס, רוגז או נקמה?

הבטחון שאלוהים הוא ריבון, שופט צדק והוא יעשה צדק עם כל אדם ועל כל מעשה בזמן ובמקום שהוא בוחר.

למרות שלא תמיד אנו עדים למשפט הצדק של אלוהים, אנו יודעים באמונה שלמה שמשפט הצדק הזה ייעשה.

מסיבה זו אנו יכולים להניח לרגשות הנקם, ולהמשיך לחיות את חיינו בריכוז גבוה ושלווה בעשיית רצון אלוהים.

מה היחס הנדרש מילדי אלוהים כלפי אויביהם?

1. לא לשנוא את אויבינו
2. להפקיד את שפיטתם ביד החוק ובידו של אלוהים
3. להתפלל לישועתם

מי מסוגל לאמץ גישה שכזו כלפי אוייביו הפועלים בכל מאודם כדי לפגוע בו ואף להרגו?

רק אדם הבטוח מעל לכל ספק ב:

–          שייכותו לאדון ישוע – נושע!

–          מפנים היטב שחייו הם קורבן חי ורצוי לפני אלוהים.

–          בטוח לחלוטין שהוא נמצא באותו הרגע במרכז רצון אלוהים עבורו

–          שאלוהים הוא מגינו ומשתמש בו בכוח רוח הקודש והדרכתו למען פאר שמו.

אם כך אנו נדרשים להתייחס אל אוייבנו ואל הפוגעים בנו, האם עלינו להתייחס כלפי אחינו לאמונה בפחות אהבה?

הבה נזכור:

אנו כוהנים לאלוהים ואלוהים הוא המלך.

אנו שגרירים של אלוהים ואזרחי מלכות שמים.

ייעודנו להציג אלוהים אוהב וסולח ותפקידו להגן עלינו ולאפשר לנו למלא את ייעודנו.

הבה נתמקד במילוי הייעוד הנפלא שאלוהים בחסדו העניק לנו.

לאחר שהתיחסתי לפסוקים 14,17,19-21, המחנכים אותנו להתייחס לאוייבנו בדרך של סלחנות ואהבה, אני כעת מתייחס לפסוקים 15, 16, 18 המדריכים אותנו לרגישות ואיכפתיות כלפי הקרובים לנו ולזולת בכלל.

תזכורת:

שאול השליח מנחה את המאמינים שלאור רחמי אלוהים המצויינים לאורך פרקים א-יא, על כל הנושעים למסור את גופם כקורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים.

איך זה מתבטא בפועל?

א. על ידי שרות על פי מתנות הרוח שאלוהים העניק לכל אחד מילדיו.

ב. התנהגות על פי תכונות האופי הכלולות בפרי הרוח

15. שמחו עם השמחים ובכו עם הבוכים.
16. היו תמימי דעים זה עם זה. אל תהלכו בגדולות ואל תבדלו מאנשים פשוטים. אל תהיו חכמים בעיניכם.
17. אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה. בקשו את הטוב בעיני כל בני אדם.
18. עד כמה שהדבר בידכם חיו בשלום עם כל אדם.

הבה נציין מראי מקום בנושא זה ונלמד את המקרים. בדרך זו נבין איך עלינו ליישם את ההנחיה.

פסוק 15:

"…שמחו עם השמחים ובכו עם הבוכים…"

קודם כל אבהיר בדרך מאוד ברורה למה שאול השליח אינו מתכוון…

האם עלי לשמוח עם אדם אחר כשהוא הצליח בפשע או עברה כלשהי?

בוודאי שלא.

דבר אלוהים מלמדנו להתנער מכל חטא ולהוכיח באהבה אך בנחישות את החוטאים – בטח לא לשמוח כשהם מצליחים בחטאיהם וכך לעודד אותם להמשיך ולחטוא!

לפיכך, לשמוח עם השמחים מתכוון ל:

להשתתף בשמחתו של אחר כאשר היא תואמת לצדקת אלוהים.

להיות שמח ומלא סיפוק בראותי אחר זוכה לכבוד בעבור מעשים ופעולות המכבדות את אלוהים.

להיות מרוצה מרווחתו של האחר, כאשר הוא הרוויח דבר ביושר, כאילו לי רווח בדיוק כמוהו. כל זאת, ללא כל קשר למצבי הנוכחי!

לשמוח כאשר לאחר טוב באופן פיזי, רוחני, נפשי.

לשמוח כאשר ילדיו של האחר מצליחים ומתברכים גם אם באותו הרגע ילדיי אינם חווים את אותה ברכה או הצלחה…

אני שמח כאשר אני עד לכך שאלוהים מברך אדם כלשהו – יהיה מי שיהיה.

 

השתתפות בשמחה נטולת קנאה רעה, זו אהבה טהורה!

מהי ההגדרה של אהבה?

ראה ראשונה לקורינתים יג: זה בין היתר: דרישת הטוב עבור האחר. אינה מקנאת.

ולכן במילים אחרות, שאול מלמדנו לאהוב את הזולת – ובפסוקים אלו הוא פורס את המילה אהבה ל"חתיכות" קטנות – כך שנוכל להבין ולהוציא את ההנחיה לפועל.

אני אציין מספר פסוקים כדי לחזק את הנאמר עד כה:

1. קור"א יב 26:

"…ואם יכאב איבר אחד, כל האיברים יסבלו איתו. ואם יכובד איבר אחד, כל האיברים ישמחו איתו."

בפרק המדובר שאול השליח לימד את המאמינים בקורינתי שכלל המאמינים נקראים גוף המשיח וערבים איש לרעהו.

כמו שכאב באיבר אחד משפיע על כל הגוף, כך נכון הדבר גם לגבי היחס בין כלל המאמינים:

אם אחד שמח, שמחתו חייבת להשפיע על שאר איברי הגוף. או, אם לומר אחרת, שאר חלקי הגוף שמחים איתו.

לדוגמא:

אם משפחה כלשהי במשבר נישואין, כולנו חייבים להרגיש את כאבם ולשאוף באותה מידה לעודד, לנחם ולעזור להם כדי שיעברו את המשבר בהצלחה.

2. קור"ב ב 3.

"…כתבתי את הדבר הזה כדי שבבואי לא יצערוני אלה אשר צריך הייתי לשמוח בהם, ובוטח אני בכולכם ששמחתי היא שמחת כולכם…"

אנו, כלל הנושעים, כוהנים לאלוהים.

אם אחד מאיתנו מפאר את אלוהים בדרך כלשהי, כולנו שמחים כי שם אלוהים התעלה.

אם מי מאיתנו פעל באופן שלילי, כי אז שם אלוהים נפגם בעיני אחרים ועל כך אנו עצובים ושבורים.

כמו שאנו צריכים לשאוף לצדקתו של כל מאמין, כך עלינו לשאוף לצדקת כל קהילה משיחית.

מדוע?

כי העולם רואה אותנו כיחידה אחת.

שחיתות של האחד משליכה על כולנו.

עדות למופת של אחד, גם כן משליך על כולנו – ולכן עלינו להיות ערבים איש לרעהו למען שמו המכובד של האדון.

החיזוק לדיעה זו נמצא בדברי שאול השליח באיגרת אל הקולוסים ד 12:

"…אפפרס…בכל עת הוא נאבק למענכם בתפילות, למען תעמדו מושלמים ומלאי בטחון בכל אשר לרצון אלוהים…"

מדוע עלינו לבכות עם הבוכים?

הבכי עם הבוכים מראה רגישות ושותפות גורל.

הבכי עם הבוכים מביע הזדהות ולא שפיטה.

אח שבוכה בגלל צרה או אתגר, יכול להיות בניסיון רוחני שאלוהים העמיד בחייו, ולא בהכרח בגלל חטא או פשע שעשה.

ולכן, בכי עם הבוכים מציין אהבה, רגישות, קרבה, איכפתיות, ולא שפיטה שאינה ראויה במקרה שכזה.

אדרבה, כך אנו מביעים את אחדותנו, שהרי באדון אנו בהחלט גוף אחד.

שאול השליח אינו מבקש מאיתנו לעשות דבר חדש או דבר שהאדון ישוע עצמו לא עשה.

האדון ישוע המשיח בכה על גורלה של ירושלים בבשורת לוקס יט 41-44.

למרות שהצרה על ירושלים באה עקב חטאי העם, האדון ישוע לא שמח לאיד אלא בכה על סיבלה של ירושלים למרות שהסבל בא עליה בצדק.

על אותו משקל כתוב בספר משלי: אל תשמח בנפול אוייביך.

במקרה נוסף בכה האדון ישוע כאשר ראה את כאבה של מרים אחותו של אלעזר ושאר הנוכחים בעקבות מותו של אלעזר (בשורת יוחנן יא 35).

האדון ישוע לא היה רחוק ומנותק מסבל וכאב של הסובבים אותו.

הלוואי שנרגיש ונגיב כמו האדון ישוע לסבל וכאב של הזולת, אך באותה מידה גם לשמחת הזולת.

ישנם בינינו המפחדים לחלוק את ברכות אלוהים עם אחרים – מדוע?

כי רבים אינם יודעים לשמוח בשמחת אחרים.

כשהשמח מציין מדוע הוא שמח ואיזו ברכה נפלה בחלקו, ישנם אלו שהדבר גורם להם לשבר לב…

ליבם מתמלא בקנאה,.ועד כמה שהדבר מצער, הם אינם שמחים בשמחת האחר כי הם עצמם לא זכו לחלק של רווח כלשהו…

הם אינם שמחים עם השמח כי לא חוו בעצמם כרגע את השמחה והברכה שלו. או שלא קיבלו "נתח מן העוגה".

במקרים אחרים, לעיתים מאשימים אותנו בשחצנות כאשר אנו חולקים ברכה כלשהי…

התנהגות ורגש שכזה מאוד מצערים ואינם תורמים להתחברות ולאחדות.

מי שאינו מסוגל לשמוח בשמחתו המוצדקת של האחר, מוכיח שליבו אינו מלא באהבה ואינו מסור לאדון. לא קדושת אלוהים וכבוד אלוהים עומדים בראש מעייניו אלה טובתו האישית.

אם אינני מסוגל לשמוח בשמחתו של האחר, כי אז החטא קבע עוגן בנפשי ועליי לפעול במהירות ובתפילה רבה כדי להסירו.

מה עוזר לי לשמוח בשמחתו של האחר ללא כל קשר למצבי?

–          אמונה מוחלטת באדון ישוע

–          בטחון חסר כל ספקות בריבונותו של אלוהים על כל המתרחש בעולם ובחיי.

רק כך אעמיד חיי כקורבן חי ומושלם ורצוי בעיניו, ורק כך אוכל לשמוח לחלוטין בשמחת האחר ללא כל קנאה או רגש פסול.

פסוק 16:

"…היו תמימי דעים זה עם זה. אל תהלכו בגדולות ואל תבדלו מאנשים פשוטים. אל תהיו חכמים בעיניכם…"

אותו פסוק מתורגם בתרגום פרנץ דליטש במילים הבאות: "לב אחד יהי לכולכם…". ראה גם בפרק טו 5.

וכשבוחנים את היוונית במקור זה נשמע כך:

The same toward one another minding

In harmony one with another

השפה אינה פשוטה ויכולה להצביעה על שתי משמעויות:

א. שלא יהיה בכם משוא פנים כלפי אנשים [IMPARTIALITY]

ב. היו מאוחדים באמונה ומחשבה.

מכיוון ששתי האפשרויות מתאימות להמשך הכתוב בפסוק וכן גם בפרק טו 5, אני אתייחס לשתיהן.

לפיכך, שאול השליח קורא לנו להיות נטולי משוא פנים כלפי בני אדם.

למה הכוונה?

לראות כל אדם דרך עיניו של אלוהים ולא למדוד את ערכו של אדם רק לפי איכות בגדיו, אוצר המילים שלו, השכלתו ועושרו. להתייחס לכל אדם באופן שווה.

אלוהים אינו נושא פנים – ולכן עלינו לשקף את תכונותיו ואופיו בחיינו (אל הרומים ב 11)

 

כתבי הקודש מלמדים אותנו שאלוהים בא לעולם להושיע בני אדם:

יהודים וגויים, עבדים וחופשיים, חכמים בעיני העולם ושאינם חכמים בעיני העולם (יוחנן ג 16, ישעיה נג 6).

למרות שאנו מקטלגים אנשים על פי חיצוניותם, הרי שאלוהים רואה את כולנו על פי פנימיותינו.

ואיך אנו נראים על פי פנימיותינו?

בעיני אלוהים, כולנו נראים ונחשבים לחוטאים הראויים למוות וריחוק נצחי ממנו. מחוסרי כבוד אלוהים (אל הרומים ג 23).

בחסדו הוא הושיע את ילדיו, ובחסדו העניק לנו את רוח קודשו כדי שנוכל לעשות משהו מועיל בחיינו לכבודו.

לולא חסדו, כל חוכמתנו, עושרנו וחוזקנו לא היה מציל אותנו מאגם האש…

מרגע ישועתנו אלוהים רואה כל אחד מהנושעים כאילו היה הילד שלו, המכוסה בצדקה של האדון ישוע.

לכן, הכרת האמת הזו תעזור לנו לאמץ ענווה, ורק כך נוכל לראות את שאר בני האדם דרך עיניו של אלוהים – על פי ערכם האמיתי!

שאול השליח מדריך את המאמינים בפיליפי בדיוק לאותה גישה:

אל הפיליפים ב 1-5:

"לכן אם יש איזה עידוד במשיח, אם איזו נחמה של אהבה, אם איזו שותפות של רוח, אם אילו רחמים וחמלה – אז מלאו נא את שמחתי בזה שתהיו תמימי דעים, חדורי אהבה אחת, בעלי כוונה אחת ומחשבה אחת ואל תעשו דבר מתוך תחרות, אף לא מתוך כבוד שווא, אלא בנמיכות רוח יחשוב איש איש את רעהו לנכבד ממנו. כל אחד אל ידאג רק לעניניו, אלא גם לעניניו של זולתו.

יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע:…"

באיגרת יעקב בפרק ב 1-4, 9 יש לנו דוגמא מעשית: איך עלינו לנהוג כלפי אלו שנראים חסרי ערך בעיני בני אדם?

"…אחי, אל יהא בכם משוא פנים באמונת אדוננו ישוע המשיח, אדון הכבוד. אם יבוא איש לבית הכנסת שלכם וטבעת זהב על ידו ולבושו הדור, ובא גם איש עני לבוש בגדים בלים, והנה פונים אתם אל האיש אשר לבושו הדור ואומרים: "שב לך פה בטוב"; ולעני אתם אומרים: "עמוד שם" או "שב מתחת להדום רגלי" – האם אינכם מפלים בקרבכם בין איש לאיש והופכים להיות שופטים בעלי מחשבות רשע?"

פסוק 9:

"…אבל אם אתם נוהגים במשוא פנים, חוטאים אתם והתורה תאשימכם כעוברי עברה."

מדוע עוד עלינו להתרחק ולהסיר מאיתנו כל גישה של משוא פנים?

הנה דברי יעקב באיגרת יעקב פרק ב פסוק 5:

"…הלא בעניי העולם הזה בחר אלוהים להיות עשירי אמונה ויורשי המלכות אשר הבטיח לאוהביו…"

ולכן, אם אנו מקטלגים את העני והפחות ערך בחברה כפחות בעינינו, אנו מסתכנים ביחס עוין לאחד מילדי אלוהים האהובים. אם נעשה כך הרי ששמנו עצמנו כשופטים וגזרנו דין שלא בצדק. הפכנו עצמנו לשופטים מושחתים (טימ"א ה 21).

יתרה על כך, מי שעושה כך, מעמיד עצמו כאויב לאלוהים, שהרי אלוהים יגן על ילדו ועלול להעניש אחר שביזה אחד מילדיו.

לאורך כתבי הקודש אלוהים בוחר לעיתים קרובות את החלש ואת הזניח בעיני בני אדם כדי להדגיש את כוחו ומעורבותו בחיי בני אדם.

כך עשה כשבחר בדוד המלך ולא באחד מאחיו הבוגרים. לכן, כאשר דוד ניצח את גולית, ידו של אלוהים הייתה ברורה וגלויה לכל.

לכן, כאשר אלוהים רוצה לעשות דבר גדול, הוא בדרך משתמש באנשים חלשים וכאלו הנחשבים לפחותי ערך בעיני העולם. ראה גדעון נגד המדיינים (שופטים ו-ז).

כך אנו לומדים מדברי שאול השליח באיגרת הראשונה לקורינתים א 26-30:

"…אחי, ראו מי אתם שנקראתם: לא רבים מכם חכמים מבחינת העולם הזה, לא רבים חזקים ולא רבים רמי יחש. אבל אלוהים בחר בכסילים אשר בעולם כדי לבייש את החכמים, ובחלשים אשר בעולם כדי לבייש את החזקים. בנחותים אשר בעולם ובנחשבים לפחותי ערך בחר אלוהים, בדברים שהם כאפס, כדי להשפיל עד לאפס את הדברים הקיימים, למען לא יתהלל איש לפני אלוהים. [הכוונה שאיש לא יחשוב שבכוחו השיג ועשה את הנעלה].

אבל ממנו קיימים אתם במשיח ישוע אשר היה לנו לחכמה מאת אלוהים, לצדקה, לקדושה ולפדות, כדי שהמתהלל יתהלל ביהוה, כמו שגם כתוב…"

מדוע אני מצטט כל כך הרבה בנושא זה?

כי כולנו ללא יוצא מן הכלל עלולים ליפול בחטא של משוא פנים ולפגוע בילדי אלוהים.

אם אנו נרחיק מאיתנו את החלש והנחות בעיני החברה, אנו עלולים ממש באותה יד להסיר מקרבתנו את מעורבותו של אלוהים…

אם נסיר את הכלי דרכו אלוהים משתמש כדי לעשות גבורות ונעלות, אנו עלולים להישאר עם כוחנו האנושי – וכך נצליח רק לעשות דברים שאנשים בני תמותה מסוגלים לעשות…

אבוי לנו אם כך נחיה וכך נעשה.

הערה:

רבותי, לא כל עני הינו אדם קדוש ולא כל עשיר הוא בהכרח איש פושע או עבריין.

אל לנו להבין מתוך השיעור שעלינו לעשות אפליה מתקנת, משמע, להקשות על העשיר או להתרחק ממנו, או להאדיר את העני רק מתוקף היותו עני….

לא ולא.

עלינו להתנהג כלפי כל אדם באופן ויחס שווה. לראות כל אחד כנכבד מאיתנו, וכנפש אשר עבורה אלוהים הקריב את חיי בנו אהובו – האדון ישוע.

אם נשפוט אדם, יהי זה על פי אמות מידת אמת וצדק ולא בגלל מעמדו…

האם עלינו להתפלא שכך מבקש מאיתנו האדון?

חס וחלילה, שהרי אהבה אמיתית בין ילדי האדון היא היא העדות שכובשת את לבבות בני האדם.

אם נדבר את דבר אלוהים אך נתנהג כמו העולם, לא יאמינו למסר הבשורה שבפינו.

כשאנו חיים על פי הוראת האדון בכוח רוח הקודש, כי אז הדבר נחשב לחלק מהשתחוויה.

בציות הנובע מאהבה לאדון – אנו משתחווים לאלוהים ומפארים אותו.

כאשר אנו חיים על פי הוראת האדון – אנו משקפים אותו דרך חיינו.

את זה אנשים אחרים רואים ומרגישים (יוחנן יג 35, קור"ב ה 20).

התנהגותנו הקדושה בכוח רוח הקודש מהווה כלי אימות לדבר הבשורה אשר בפינו.

באיגרת ששאול השליח שלח לטימותיאוס הוא לימד אותו ממש את אותו הלקח. היזהר ממשוא פנים (ראה טימ"א ה 21, פטר"א ג 8, ירמיה מה 5).

דוגמא שלילית:

אחת מהאחיות ששרתו בקהילתנו בילתה בקהילה בהודו לפני מספר שנים.

ידוע שהחברה בהודו מורכבת מבני שכבות שונות הנקראות: קסטות.

בני הקסטות הגבוהות מתייחסים בבוז כלפי בני קסטות נחותות מהם.

והנה, בקהילה בה היא שרתה, המאמינים היו מתחברים על פי הקסטות החברתיות שלהם ומתייחסים בזלזול, אלימות ובוז כלפי בני קסטות נחותות מהם.

מצב שכזה נוגד באופן חמור את דבר האדון.

בגלל המצב העגום הזה, עזבה אותה אחות את אותה קהילה וחזרה לארצה שהיא פגועה עד עמקי נשמתה.

אוי לקהילה שהחברים בה מאוגדים בקליקות חברתיות ומביטים על אחרים כנחותים מהם.

כך מתנהג העולם, וכך אסור לילדי אלוהים להתנהג.

ישראל היא מדינת עליה.

בקהילתנו אנשים מארצות שונות ובעלי תרבויות שונות.

גם אנו עלולים בקלות ליפול בחטאים של משוא פנים ומידור חברתי.

עלינו כל העת להיות מודעים לכך ולהיזהר מנפילה בחטא שכזה.

בבשורת לוקס יד 12-14 האדון ישוע העניק לנו דוגמא ליחס ראוי לאחר שנראה כנחות מאיתנו.

"…כאשר אתה עורך סעודת צהרים או סעודת ערב, אל תקרא לידידיך, אף לא לאחיך וקרוביך ולא לשכניך העשירים, שמא יזמינוך גם הם וזה יהיה גמולך. כשאתה עורך משתה, הזמן את העניים, את בעלי המום, את הפסחים והעיוורים. ואשריך שאין להם לגמול לך, כי בתחית הצדיקים ישולם לך…"

מן הסתם, רק ירא אלוהים יכול באמת להתעודד מתשלום שישולם לו בתחיית הצדיקים.

ולכן, הנחיה שכזו ישימה לנו – אז הבה נחזק ונעודד התנהגות שכזו.

פסוק 18:

"…עד כמה שהדבר בידכם חיו בשלום עם כל אדם…"

עד כמה שהדבר תלוי בנו…

על פי ההגדרה, שלום ניתן לעשות בין שני צדדים המעונינים בכך.

לעיתים הצד השני החליט לפעול בדרך הסוטה ממצוות אלוהים או ממש ברשע או בפשע.

במצב שכזה עלינו לומר בבירור אך גם בכבוד, שלנו אין חלק במעשה ולא נהיה שותפים לו, גם במחיר של איבוד חבר.

השלום עם האחר אינו יכול לבוא על חשבון פשרה על צדקת אלוהים או טוהרו וקדושתו.

לא נוכל לחטוא רק כדי לשמור על חברות עם מישהו.

לעומת זאת, הפסוק בהחלט מלמד אותנו שבכל ויכוח, או אי הסכמה, אנו נפעל בדרך הישר, הנכון, הסבלני והסולח כדי לרכוש את ליבו של הצד השני.

במילים פשוטות: גם אם הצד השני ידחה אותנו ויחליט להמשיך בדרכו הרעה או בדרך ריב או פירוד, יהיה זה באשמתו, ולא בגלל חטא או פשע או בחירה רעה שלנו.

(ראה אל העברים יב 14).

מה יעזור לנו לנסות לחיות בשלום עם כל אדם?

–          הרבה סבלנות.

–          מוכנות לסלוח

–          המון תפילה לבקשת כוח ועזרה מאלוהים

–          רצון עז שכל בני האדם ייוושעו והידיעה שהתנהגותנו היא מרכיב חשוב ביחס שלהם לבשורה.

–          אנו קורבן חי, רצוי וטהור בידו של גואלנו, וכך הוא רוצה שנשרת אותו

–          להביט לעבר הגמול שמחכה לנו בשמים.