אל הרומים פרק י"ד
כללי התנהגות ראויה כלפי אחים באמונה
מפרק יב ועד סוף האיגרת שאול השליח מפרט איך צריכים להיות מאופיינים חיי המאמין בישוע – בכל תחומי החיים. זאת לאור חסדי אלוהים ורחמיו המפורטים לאורך פרקים א-יא.
שאול השליח מנחה אותנו לחיות חיים המפארים את אלוהים – כאלו שיתאימו למילים: קורבן חי, רצוי, קדוש ומושלם.
בפרק יב למדנו שנדרש מכל מאמין בישוע לשרת את האדון על פי מתנות הרוח שקיבל (קור"א יב, אפסיים ד), ולהתנהג על פי תכונות האופי האידיאליות שהן פרי הרוח (אל הגלטים ה 22-23).
בפרק יג למדנו מה צריך להיות יחסינו כלפי השלטון ושאר אזרחי המדינה – זאת כדי שנוכל לנצל את מירב זמננו לקידום מלכות אלוהים.
בפרק יד שאול השליח מלמדנו איך עלינו לנהוג כלפי אח חלש יותר באמונה, וכלפי אחים ואחיות האוחזים בדיעה שונה מזו שלנו, בכל הנוגע לקיום, או לא, של מצוות התורה שמרותן פגה.
פסוקים 1-13: אהבו איש את רעהו, אל תשפטו בדרך העולם!
- "קבלו את החלש באמונה, אך לא לשם ויכוחים על דעות.
- אחד מאמין שמותר לאכול הכל. אחר, שהוא חלש, אוכל מאכלים צמחיים.
- אל יבוז האוכל לזה שאינו אוכל, וזה שאינו אוכל אל יחרוץ משפט על האוכל, שכן אלוהים קיבל אותו ברצון.
- מי אתה כי תשפוט את עבדו של אחר? הרי בעיני אדוניו הוא עומד או נופל. אך הוא יעמוד, כי האדון יכול לעזור לו לעמוד.
- יש אדם המחשיב יום אחד יותר מיום אחר, ויש שמחשיב כל יום ויום. יהא כל אדם בטוח בדעתו.
- מי שמחשיב את היום מחשיב אותו לשם יהוה. האוכל אוכל לשם יהוה, שכן הוא מודה לאלוהים. וזה שאינו אוכל, לשם יהוה אינו אוכל וגם הוא מודה לאלוהים.
- איש מאיתנו אינו חי את חייו לשם עצמו ואיש אינו מת לשם עצמו.
- כשאנו חיים, לשם האדון אנו חיים. כשאנו מתים, לשם האדון אנו מתים. לפיכך, בין שחיים בין שמתים, לאדון אנו שייכים.
- שהרי המשיח מת וקם שוב לחיים כדי שיהיה אדון גם למתים גם לחיים.
- ומדוע אתה חורץ משפט על אחיך? מדוע אתה בז לאחיך? הרי כולנו נעמוד לפני כס המשפט של אלוהים.
- הלוא כתוב: "חי-אני, נאום יהוה, כי לי תכרע כל ברך וכל לשון תודה לאלוהים."
- ובכן כל אחד מאיתנו יתן דין וחשבון על עצמו לפני אלוהים.
- לכן אל נשפוט עוד איש את רעהו, אלא שזה יהיה שיפוטכם: שלא יתן איש אבן נגף או מכשול לפני אחיו.
הפסוקים שקראנו מאוד טעונים ודורשים התייחסות רצינית ואוהבת.
יחד עם זאת עלינו לרענן כל העת עובדה חשובה: ה-"חלש" וה-"חזק" אשר שאול מתייחס אליהם, הם אנשים נושעים. שניהם מאמינים בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.
האם מתוך דברי שאול השליח ניתן להסיק, שאדם השומר כשרות או מקפיד לשמור את יום השבת ושאר המועדים על פי דקדוקי התורה, נחשב לחלש מבחינה רוחנית?
האם ניתן להסיק שמאמין הבוחר לא לקיים מצוות שמרותן פגה ולכן אינו מקפיד על כשרות, ואינו מקפיד לשמור ולחגוג מועד כלשהו, נחשב לחזק ובוגר מבחינה רוחנית?
לא לכך מתכוון שאול השליח.
לפני שאתייחס בפרוטרוט לכל פסוק, הבה נרענן את זכרוננו בעקרונות הנוגעים לתכלית מצוות התורה והזהות שלנו במשיח ישוע, לאור דבריו של השליח שאול באיגרות אחרות:
במקומות הבאים: אל הקולוסים ב 16-17, אל הפיליפים ג, אל הגלטים ג 23-25, ד 10-11, פרק ה, קור"ב ג, השליח שאול הבהיר בשפה ברורה שאינה משתמעת לדו-פנים, שכל מצוות המועדים (יום השבת והחגים) וכשרות האוכל, מהווים סמל וצל של עבודתו של המשיח והוגשמו במותו – ז"א, בהקמת הברית החדשה.
השליח אמר באופן ישיר וברור: המשיח הוא הגוף, בעוד השאר הם סמל וצל (קול. ב 16-17)
שאול השליח מדגיש שהזהות של המאמין חייבת להיות באדון ישוע ולא בשום לאום ארצי, או מסורת אנשים כזו או אחרת. האדון ישוע הוא העיקר ואותו אנו עובדים.
השליח שאול מעולם לא הדריך או ציווה על אדם כלשהו לא לקיים מצוות תורה שמרותן פגה, [לאחר תחילת הברית החדשה], אלא, הדריך ולימד ששמירת מצוות שמרותן פגה, אינה חובה על המאמין בישוע [יהודי וגוי כאחד], ואינה מוסיפה "נקודות" בעיני אלוהים.
לאור דברי שאול השליח ניתן לומר שתכלית התורה היא:
– התורה כאומנת מדריכה לישוע ולישועה (אל הגלטים ג 23-25). הכרת אלוהים.
– התורה כאפוטרופוס המוליך קטין בבטחון לעבר בגרות ומנחה אותו בהחלטות חשובות (אל הגלטים ד 1-7)
– התורה מכוונת את האדם לעבר ההבנה שהוא חוטא וזקוק לכפרת חטאים שרק אלוהים מסוגל להעניק.
– התורה מכוונת את האדם להבין שהכפרה שאלוהים העניק היא זו אשר בדם המשיח – והוא האדון ישוע.
– כל הנבואות המשיחיות בתורה, בנביאים ובכתובים מתגשמות באישיות אחת – האדון ישוע.
– שאול השליח אומר באיגרת אל הרומים י 4 שהמשיח ישוע הוא סוף התורה – ז"א, תכליתה!
– הרחיקה אותי מעובדי אלילים החיים בדרך הסוטה מאופיו ותכונותיו של אלוהים.
– התורה – ספר הדרכה לכוהני אלוהים!
לפיכך, ישועתו ובגרותו הרוחנית של אדם כלשהו מתבטאת ב:
– אמונה בישוע כאדון ומושיע אישי מכפר חטאים
– ציות להוראת אלוהים אשר בכתבי הקודש, ע"פ תכלית ההוראה, הבנתה ויישומה הנכון.
מרגע שאדם הגיע לאמונה ברמה שכזו, הרי שהוא הבין את תכלית התורה והצליח במבחן הבגרות הבסיסי (אל הרומים י 4, אל הגלטים ג 23-25).
אם כן, מה צריך להיות יחסו של המאמין בישוע כלפי מצוות התורה?
א. בכל הנוגע למצוות הקשורות לאופיו ותכונותיו הנצחיות של אלוהים, כגון, אל תגנוב, אל תרצח וכו', על כל נושע לכבדן ולאמצן, אך מכוח והדרכת רוח הקודש החי ופועל בו (אל הרומים ז 66).
ב. בכל הקשור למצוות המהוות צל וסמל, יבחן כל מאמין את נפשו, ואת מקום עדותו כדי לקבוע את אופן אימוץ אותן מצוות שבגדר רשות. אם יחליט לאמצן, יהיה זה כדי לשרת את האדון בדרך טובה ויעילה יותר ולא משום סיבה אחרת.
לפיכך, מאמין שחי בקדושה וטוהר ובוחר לאכול בתודה כל אשר מוגש לפניו ואינו מהווה מכשול לסובבים אותו, הרי שאינו חוטא.
באותה מידה, גם מאמין אשר בוחר, ולא מתוך חובה, עקב חירותו במשיח, לשמור כשרות וימי מועד כפי שכתוב בתורה, וזאת עקב שמירת עדות בפני הסובבים אותו או בני משפחתו, אינו נחשב לחוטא או אשם בעיני אלוהים. אין בבחירה שכזו שום פסול, אלא אדרבה, גם זה וגם האחר מבטאים בחייהם בגרות רוחנית – שניהם "חזקים".
לפני שנמשיך אפילו בצעד אחד קטן בלימוד הפרק, עלינו לוודא שאנו מבינים היטב ובאופן מושלם את משמעות המילה "חלש" ו-"חזק" בפרק הנוכחי.
חולשה (מבחינה רוחנית), על פי הבנתי את דברי שאול השליח מוגדרת כך:
שאול מכנה כחלש (מבחינה רוחנית) את המאמין בישוע הנמנע מלאכול דבר שאינו כשר על פי התורה, וזאת מתוך החשש שימצא אשם וחוטא בעיני אלוהים.
אותו חלש, אפילו נמנע מלאכול בשר ומגביל עצמו למאכלים צמחוניים (פ. 2. ההתייחסות בעיקר לאלו שחיו מחוץ לגבולות ישראל או בקרב גויים בעיקר), וזאת מתוך החשש שמא יגיע לפיו בשר פיגולים [שהרי בשווקים נמכרו בשר כל החיות שניצודו, וחלקן הפנימי נראה דומה לחלוטין], או בשר שלא נשחט על פי דקדוקי התורה, או שמא הוקרבה אותה חיה לאליל (קור"א ח).
כמו כן, אותו מאמין חלש, שומר ומקיים כל מועד כגון: יום השבת או חג, על פי דקדוקי התורה – כמיטב יכולתו, מתוך חוסר ביטחון ונקיפות מצפון, שאם לא יעשה כך, ייחשב לחוטא ומפר תורה בעיני אלוהים.
מבחינתו, ישועתו עדיין מתבטאת בשמירת כל מצוות התורה, וכל מי שאינו חי כמוהו הרי שאינו חי חיי מופת לכבוד אלוהים.
אותו מאמין חלש מבחינה רוחנית, לא הפנים שמרות מצוות התורה פגה עם מותו של המשיח ישוע.
חולשתו הרוחנית מתבטאת באי הבנה של מהות אותן מצוות כצל וסמל שהוגשמו בפועלו ומותו של המשיח ישוע.
כמו כן, חולשה מבחינה רוחנית מתבטאת בביקורת או פסילה של מאמין אחר, הבוחר לחיות חיים נטולי שמירת חוקים ומצוות שמרותן פגה. זאת בהנחה שחירותו של אותו מאמין אינה מנוצלת לפגוע לחינם ברגשות הסובבים אותו.
מתי עוד נחשב אדם חלש מבחינה רוחנית?
כאשר הוא מאמץ מנהג או מסורת שאינה מצווה מכתבי הקודש, והופך אותה לחלק אינטגרלי של חייו.
את זה אסור שנעשה כי בזה אין כל עדות ראויה, אלא ההיפך. זה רק יוביל לויכוחים, סיכסוכים וחוסר אחדות.
מה שאיננו יכולים להצדיק על סמך פסוקים ברורים, אל לנו לאמץ!
מי נחשב לחזק מבחינה רוחנית?
החזק מבחינה רוחנית יודע היטב שישועתו ועמדתו כבן ראוי לאלוהים מבוססת על אמונה באדון ישוע בלבד, המלווה בחיי קדושה וטוהר ברוח עשרת הדברות, ללא חובת קיום מצוות שמרותן פגה.
החזק מבחינה רוחנית מבין היטב את תכלית התורה. הוא יודע שבחייו ומותו של האדון ישוע, הוגשמה תכלית התורה.
החזק מבחינה רוחנית, מבין שאינו מחוייב לשמור כשרות או ימי מועד כתנאי לטוהרו וקדושתו לפני אלוהים.
מבחינת האוכל, הוא מודה לאלוהים עבור כל אשר מוגש לפניו ואוכל ללא נקיפות מצפון – (לאור ההנחיה באיגרת הראשונה לקורינתיים בפרק ח ופרק י 23-30).
– החזק מבחינה רוחנית, יהיה רגיש למצבם הרוחני של הסובבים אותו. הוא ישתמש בחירות הרוחנית שאלוהים העניק לו בדרך שאינה פוגעת או מהווה מכשול למאמין אחר, או לאדם אחר.
– החזק מבחינה רוחנית יכיל בחייו ובמקום התחברותו גם את אלו האוחזים בדיעה שונה לגבי מצוות התורה, מבלי להחשיבם כחסרי בגרות רוחנית או אשמים בעיני אלוהים.
– החזק מבחינה רוחנית יאפשר גם לאוחז בדיעה שונה להרגיש שייך ומוזמן להתחברות רוחנית.
כעת, לאחר שהגדרתי מהוא חלש וחזק מבחינה רוחנית, (על פי הבנתי את כתבי הקודש), הבה נקרא שוב את פסוקים 1-3 ואסבירם.
- "קבלו את החלש באמונה, אך לא לשם ויכוחים על דעות.
- אחד מאמין שמותר לאכול הכל. אחר, שהוא חלש, אוכל מאכלים צמחיים.
- אל יבוז האוכל לזה שאינו אוכל, וזה שאינו אוכל אל יחרוץ משפט על האוכל, שכן אלוהים קיבל אותו ברצון.
משפט המפתח בפרק הנוכחי, שצריך להיות לנגד עינינו כל העת זה:
אל תשפטו איש את רעהו בנושאים הללו "…שכן אלוהים קיבל אותו ברצון." (פסוק 3)
גוף המשיח מורכב מאנשים רבים וברמות שונות של בגרות רוחנית.
כמו שתינוק בבית נחשב לבן משפחה בדיוק כמו שאר הצאצאים בגילאים שונים, כך כל מאמין נושע נחשב לבן של אלוהים ללא התחשבות ברמתו הרוחנית ובמוצאו הלאומי (ח 15).
וכמו שהורים מצפים מהילדים הבוגרים יותר להתייחס לצעירים ולתינוקות באופן אוהב, מתחשב, סלחני, וחסר תחרותיות, כך דורש אלוהים מהחזקים מבחינה רוחנית להתייחס לחלשים מבחינה רוחנית באהבה, הבנה, חוסר תחרותיות וכבוד.
מן הסתם, כאשר אנו מבשרים וחיים על פי רצון אלוהים, יתווספו לקהילה אנשים חדשים שרק לאחרונה התחילו להאמין בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.
תנסו רק לדמיין אילו אנשים הגיעו לקהילה ברומא או לקהילות בארצות ניכר…
מי שבא מרקע יהודי הרי שעד לרגע ישועתו, שמר בקפדנות אחר כללי הכשרות ומועדי יהוה כפי שכתוב בתורה.
מי שהגיע מרקע נוכרי (עובד אלילים לשעבר), לא הקפיד על כללי כשרות ומועדים, אך לעומת זאת עדיין לא התפטר מדפוסי התנהגות פסולים שנחשבים לצנינים בעיני המאמינים מרקע יהודי.
הגוי המאמין היה עלול לחוש חוסר כבוד כלפי היהודי הנושע והחשיבו לחסר בגרות רוחנית מכיוון שהוא ממשיך לקיים מצוות שמרותן פגה, ואינו מבין את החירות שדם המשיח העניק לו.
היהודי הנושע לעומת זאת ראה בגוי הנושע אדם שלא סר כנדרש מדרכו הקודמת, נשאר עם "קליפות של טומאה", ולכן חרץ עליו דין – אשם, חוטא וטמא.
יחס הדדי שכזה מהווה בסיס לבדלנות ופלגנות. מן הסתם אנשים אלו לא יזמינו זה את זה לביתם…
יחס שכזה אינו מאפשר אחדות ולכן פוגע אנושות בעדות הקהילה ובאפשרות של אברי הקהילה להציג בשורת אמת (יוחנן יג 34-35).
אם אדם מגיע לקהילה בגישה צדקנית ומתחסדת, וכל רצונו להוכיח אחר על טעותו, דרכו ועדותו פסולים ולא יועילו לו ולאחרים.
מי שבא לקהילה, שיבוא להשתחוות בענווה ולראות את האחר דרך עיניו של אלוהים – ז"א, בן שווה זכויות ושווה ערך.
הקהילה הראשונה בגולה נדרשה לרמה גבוהה ביותר של סבלנות ובגרות רוחנית כדי להכיל את מגוון המאמינים החדשים בקהילה אחת. למעשה, עד היום המסר של שאול השליח מאוד מעשי…
האם יעלה על הדעת שנצפה מאותו מאמין חדש להכיר את כל הכתוב בכתבי הקודש על בוריים?
האם יעלה על הדעת שננצל כל הזדמנות להתווכח עימו ולהוכיח לו את טעותו, או את העובדה שאנו יודעים טוב יותר מה לעשות ואיך לעשות בכל מצב?
האם אנו ידענו הכל ביום הראשון בו הכרנו את גואלנו?
האם גם אנו היינו רוצים שיתווכחו איתנו על כל דבר ועניין?
אהבה אמיתית אינה מתבטאת בחוסר סבלנות ותיקון בלתי פוסק.
אהבה אמיתית מתבטאת יותר בדוגמא אישית ולימוד לאורך זמן הנעשה בסבלנות ואהבה.
האם מכאן ניתן להסיק ששאול השליח קובע שרמתה הרוחנית של קהילה תיקבע על סמך רמתו הרוחנית הנמוכה של המאמין החלש ביותר בקהילה?
חס וחלילה!
הקהילה מצווה לגדול מבחינה רוחנית כל העת! (אל האפסים ד 12-16).
תפקיד רועה הקהילה והזקנים לוודא שהמאמינים בקהילה לא יהיו תינוקות מבחינה רוחנית למען לא ידופו ברוח של כל תורת שקר.
יש מקום לתיקון ויש מקום לתוכחה ועמידה על עקרונות!
במידה ואח כלשהו – במקרה שלנו – חלש באמונה, מנסה בדרכים כאלו ואחרות לקשור בדרך פסולה את רמתה הרוחנית של הקהילה לרמתו הנמוכה, כי אז חובתם של הזקנים והשמשים בקהילה לעצור את הניסיון הזה, וגם אז, בסבלנות, בהסבר ולימוד מלאים באהבה.
אם ניסיונות אלו יידחו על ידי אותו אדם, כי אז עדיף שיתחבר בקהילה אחרת.
אוי לקהילה אם תקריב את עקרונות האמונה על מזבח האחדות.
תפקיד הנהגת הקהילה ללמד את דבר אלוהים באמת, בדיוק, וכל זאת בסבלנות רבה ואהבה, כדי להכיל את קצב הגדילה של כל אחד מאברי הקהילה.
מן הסתם, לא כל אברי הקהילה יגדלו בקצב אחיד מבחינה רוחנית.
מן הסתם, כל העת יצטרפו מאמינים חדשים לקהילה…
ולכן, טוב תעשה כל קהילה אם תבהיר לעצמה מה הם הדברים שנכללים בחירותו של המאמין ואינם מהווים הפרה של כתבי הקודש, ותאפשר לכל איבר בקהילה את החירות לחיות ולשרת את אלוהים במסגרת שכזו.
במילים פשוטות, ישנן עקרונות שכולנו חייבים לקבלן, להיכנע להן ולשנות את חיינו בהתאם להוראת אלוהים. רק כך נעמוד איתן על בסיס של אמת.
[זהותו של אלוהים, זהותו ופועלו של האדון ישוע, תנאי הישועה, חיי טוהר וקדושה]
לעומת זאת, ישנם נושאים בגדר רשות, או עניין שאינו מהותי, אשר לגביו חייבת להיות סבלנות וכבוד הדדי.
אחד מאבות הקהילה, אורליוס אגוסטינוס, אמר:
בכל הקשור לעקרונות האמונה – אחדות!
בנושאים שאינם עקרוניים – חירות
בכל: חסד ורחמים.
יש חכמה רבה במילים הללו.
לסיכום שלושת הפסוקים הראשונים ניתן לומר:
חובה על כל אחד מילדי אלוהים המתחבר בקהילה לקבל באהבה וללא אשמה וחריצת דין, את המאמין השונה ממנו.
קהילת המשיח ישוע מורכבת מאיברים רבים שבהם כל איבר ברמה רוחנית שונה.
כל עוד אחיך באדון אינו מפר את הוראות האדון, אלא חי על פי החירות שניתנת לו מאת אלוהים, עליך לקבלו כפי שהוא, ובאהבה.
מדוע שעלינו לקבל בדרך שכזו איש את רעהו?
מכיוון שאלוהים בכבודו ובעצמו מקבלנו כך. (פסוק 3)
לדוגמא:
(מע"ש פרקים י-יא)
אלוהים שלח את שמעון פטרוס לבשר את הבשורה לגויים בקיסריה, בביתו של קורנליוס.
אותם גויים קיבלו ברצון את הבשורה ורוח אלוהים פעלה בהם כפי שפעלה בחיי יהודים שקיבלו את ישוע.
בעוד שמעון פטרוס מלא בהתפעלות והתרגשות מחסדו של אלוהים, מאמינים אחרים מרקע יהודי ראו במעשיו של שמעון פטרוס פעולה פסולה – הוא נכנס אל ערלים ואכל איתם! (יא 3).
במקרה אחר היה זה שמעון פטרוס שנכשל.
באיגרת לגלטים פרק ב, שאול השליח מבקר את שמעון פטרוס שזנח את האחים הגויים, מפחד, שמא ייוודע דבר התחברותו עם אחים גויים.
בשני המקרים אנו למדים שהתחברות משיחית אינה מבוססת על מאכלים ושמירת מועדים.
אם אלוהים מקבל אדם על סמך אמונתו הטהורה, עלינו גם כן לקבל את אותו אדם ולנהוג בו כפי שאלוהים נוהג בו – בן אהוב ורצוי.
בפסוק 4 שאול השליח ממשיך להסביר מדוע אסור לנו לשפוט איש את רעהו על מעשים המוגדרים כ- "לא עקרוניים".
באומרי "לא עקרוני" אני מתכוון שהדבר אינו מפר או פועל נגד מהותו של אלוהים, תנאי הישועה וחיי טוהר וקדושה כפי שמפורטים בכתבי הקודש.
- מי אתה כי תשפוט את עבדו של אחר? הרי בעיני אדוניו הוא עומד או נופל. אך הוא יעמוד, כי האדון יכול לעזור לו לעמוד.
שאול השליח מציג לפנינו את הקשר הכל כך אינטימי ומיוחד בין כל מאמין לאלוהים.
רוח הקודש שוכן בגופו של כל אחד מהנושעים – ללא קשר לרמת בגרותם הרוחנית.
כל אחד מאיתנו הנושעים זוכה לקרא לאלוהים אבא, אבינו (אל הרומים ח 15).
כל אחד מאיתנו גם יודע שישוע הוא אדון, וכל שאנו עושים, אנו עושים כעבדי אלוהים ומציגים את ציותינו ומעשינו לפני האדון כזבח רצוי, ומאהבה.
לכן, אם אחד מאיתנו פועל על פי עקרונות הכתובים ועושה זאת לכבוד אלוהים, אין לאף אדם אחר זכות לשפוט אותו ולחרוץ את דינו כאשם, חוטא או חלש מבחינה רוחנית.
אם אלוהים קיבל את פועלו של אחד מילדיו כזבח רצוי, אוי לאחר אם יבטל זאת…
מי שפועל כך עלול למצא עצמו שומע את אלוהים אומר לו: זה לא ענינך! תפסיק!
לפיכך – החלש מבחינה רוחנית שיפסיק לחרוץ את דינו של החזק מבחינה רוחנית – כי הלה אינו מקפיד לשמור על כשרות האוכל וקיום ימי החגים…
והחזק מבחינה רוחנית יפסיק לבקר ולחרוץ משפט על החלש מבחינה רוחנית, כי הלה נמנע ממאכל כזה או אחר, ושומר מועד זה או אחר לכבוד אלוהים ומתוך מצפון נקי.
שאול השליח מבהיר לשני הצדדים שלא מעשיהם מהווים מדד לשלמות ובגרות, אלא חיים ועשייה שאינם נוגדים את רצון אלוהים הכתוב בבירור בכתבי הקודש.
אלוהים מודד ומבקר את ילדיו על פי דברו, וראוי שאם אנו כבר מבקרים ילד אחר של אלוהים, אז נעשה זאת על פי אותם קריטריונים.
לא לחינם שאול מציין שהמאמינים נקראים עבדי אלוהים.
ככאלו, אנו ממלאים אחר הוראותיו של האדון ולכבודו.
הבה נשקיע את מירב זמננו בלעשות את רצון אלוהים ולא בשפיטת מעשיהם ומניעיהם של שאר עבדי האדון.
שאלה: האם מכך ניתן להסיק שאל לנו להביע דיעה או מילת תיקון לאח אחר?
לא ולא!
יש מקום לתיקון ואף לביקורת, אך זו צריכה להיעשות כאשר אנו מתקנים אח מדרך פסולה לדרך נכונה.
אם אח בחר לשמור מצווה כזו או אחרת לכבוד האדון וזאת למען עדותו בין אחרים, אל לנו לשפוט אותו או לנסות לשנותו בכל דרך והזדמנות.
את שאותו אח עושה, הוא עושה לכבוד האדון. זה תפקיד האדון לשפוט אותו ולכוונו כראוי.
במקרה שכזה, התפלל עבור אחיך באהבה והראה דרך פועל חייך דוגמא טובה יותר.
פסוקים 5-9:
- יש אדם המחשיב יום אחד יותר מיום אחר, ויש שמחשיב כל יום ויום. יהא כל אדם בטוח בדעתו.
- מי שמחשיב את היום מחשיב אותו לשם יהוה. האוכל אוכל לשם יהוה, שכן הוא מודה לאלוהים. וזה שאינו אוכל, לשם יהוה אינו אוכל וגם הוא מודה לאלוהים.
- איש מאיתנו אינו חי את חייו לשם עצמו ואיש אינו מת לשם עצמו.
- כשאנו חיים, לשם האדון אנו חיים. כשאנו מתים, לשם האדון אנו מתים. לפיכך, בין שחיים בין שמתים, לאדון אנו שייכים.
- שהרי המשיח מת וקם שוב לחיים כדי שיהיה אדון גם למתים גם לחיים.
נראה על פניו ששאול השליח אינו מבקר את אלו השומרים את המועדים (למטרות עדות אישית ולא מתוך חובה), ולא את אלו שאינם מרגישים חובה שכזו.
בפיו של השליח הוראה אחת: אם אתה שומר או לא, עשה זאת מתוך דיעה שקולה ומצפון נקי (ראה פסוקים 14,22).
אם כך אתה פועל כדי להראות את האדון דרך חייך, וכך אתה עושה כזבח עבור האדון – אשריך!
זו הקטורת שלך, כך אתה מקיים את המצווה: הציגו גופכם כקורבן חי… (פרק יב 1).
שים לב!
בקטע הנוכחי שאול השליח מחזיר אותנו לתחילת פרק יב.
כדי שלא נשכח לרגע למי אנו חייבים את חיינו…
- נפדינו בדם המשיח ישוע.
- חיינו אינם שלנו אלא שייכים לגואלנו.
- כל שאנו עושים זה לכבוד האדון ולקדם את מלכותו.
לפיכך, העיסוק המרכזי של כל אחד מאיתנו זה להתמקד בעשיית דבר האדון – להיות מכוון לאדון – ולא לאחרים וזאת רק כדי למצא סיבות לביקורת או תלונה.
התמקד בהקרבת חייך לאדון כפי שאתה יודע ומבין דרך כתבי הקודש, אך כבד גם את האחר, שמכבד את האדון מאותן סיבות אך בדרך אחרת. דרל שאינה מפרה את אמת אלוהים וקדושתו.
אם אינני אוכל כשר, אז יהיה זאת מתוך דרך ההשתחוויה לאדון ולא בדרך של מכשול לאחר.
אם אני שומר כשרות, אז למטרה ראויה ולכבוד האדון ועדות אישית לפני הסובבים אותי.
כך או כך, "המתנה" – הקורבן, הוא לאלוהים ולא לאנשים – ולכן הבוחן והמבקר הוא האדון.
ראה: קור"א י 25-27 וכן טימ"א ד 3-5.
בין אם אנו חיים או מתים, כילדי אלוהים הנושעים, אנו כל העת לפניו, והוא האחד שכל העת שופט אותנו ואת מניעי נפשנו.
כאשר אנו חיים בארץ, אנו חיים כדי לפאר את האדון וכל מעשינו כזבח לכבודו.
כשאנו מתים, נפשנו נלקחת לנוכחות האדון ושם אנו נמצאים, מהללים, משתחווים (משרתים) אותו בשלמות לנצח נצחים.
מכאן, בין אם שאנו חיים או מתים, לאדון אנו שייכים ולפניו אנו עומדים, ונותנים רק לו דין וחשבון.
הבה נלמד לכבד את "קורבנו" של האחר, כל עוד הקורבן הינו אחד "מהקורבנות", המותרים בכתבי הקודש ושנחשבים לקורבנות המכבדים את אלוהים. קורבן מתוך הוראתו של האדון ולא מאת אדם, או מסורת כזו או אחרת.