אל הרומים פרק י' פסוקים 14-21
פרק ו
אל תגידו שלא אמרתי לכם!
רומים פרק י פסוקים 14-21
בפסוקים הקודמים שאול השליח מבהיר שהאשמה לחוסר אמונה מושיעה בקרב רוב עם ישראל היא על העם עצמו.
שאול מבהיר מפרק ט 30 ואילך שעם ישראל לא נכנע לצדקה שאלוהים הציג – דרך האדון ישוע, והקים לעצמו דרך צדקה מתוך מעשים, נטולת כל "ישוע". מכיוון שישוע הוא הדרך האמת והחיים, ומכיוון שאין ישועה באחר, נותר עם ישראל עם דתיות מרשימה אך נטולת כבוד אלוהים ונטולת צדקת אלוהים.
שאול השליח מסביר במילים המהוות זעקת שבר, שכבר משה רבנו ציין שישועת אלוהים אינה רחוקה מן העם. אין לעם ישראל כל צורך לחזור להר סיני, לטפס "לשמים" כדי להביא ישועה משם או לרדת לתחתיות ארץ כדי לחפשה שם.
ישועת אלוהים הייתה מאז ומתמיד במרחק של הכרזה – בפה ובלב.
עם ישראל הקים "מסלול מקביל" לצדקה, אך ללא ישוע, נשאר המסלול הזה של היהדות הרבנית, חסר צדקת אלוהים!
בפסוקים הבאים שאול השליח מוכיח שדחיית הבשורה על־ידי עם ישראל לא נבעה מאי חשיפה לאמת או אי הבנת הנאמר או הנשמע מאלוהים ושליחיו, אלא מלב סורר המתעקש לאטום אוזן לקריאתו רבת החסד של אלוהים:
14 אַךְ כֵּיצַד יִקְרְאוּ [עם ישראל] אֶל מִי שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ? וְכֵיצַד יַאֲמִינוּ [עם ישראל] בָּזֶה אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אוֹתוֹ? וְכֵיצַד יִשְׁמְעוּ [עם ישראל] בְּאֵין מְבַשֵֹר?
15 כֵּיצַד יְבַשְֹרוּ [עם ישראל] אִם לֹא יִשָּׁלְחוּ? הֵן כָּתוּב: "מַה־נָּאווּ רַגְלֵי מְבַשְֹרֵי טוֹב!"
16 אֲבָל לֹא הַכֹּל צִיְּתוּ לַבְּשׂוֹרָה, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר: "אֲדֹנָי, מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?"
17 לְפִיכָךְ הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה – בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ.
18 שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם [עם ישראל] לֹא שָׁמְעוּ? בְּוַדַּאי שֶׁכֵּן, הֲלֹא "בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם!"
19 וְעוֹד שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע? הֲרֵי מֹשֶׁה כְּבָר אָמַר: "אֲנִי אַקְנִיאֲכֶם בְּלֹא עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסְכֶם".
20 וִישַׁעְיָהוּ מֵעֵז לוֹמַר: "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי."
21 וְהוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל־הַיּוֹם אֶל־עַם סוֹרֵר וּמוֹרֶה."
בפסוקים אלו שאול מחזק את טענת אלוהים, שחוסר האמונה של עמוֹ בישוע המשיח אינו באשמת אלוהים. ההחלטה השגויה היא של עם ישראל.
עם ישראל מעולם לא סבל מחוסר נתונים אודות אלוהים. חוסר הישועה בקרב רבים בעם נובע אך ורק בגלל המרדנות והעקשות להיכנע לאמת אודות אלוהים ורצונו שהוצגה בפניו (דרך נביאיו ודרך כתביו).
לראיה: שאול מסביר שאמונה נובעת מקבלת הבשורה שנשמעת!
למרות שאלוהים הוא זה הפוקח לב להאמין, הוא משתמש במסר הבשורה ככלי ישועה (רומים א 16-17, מתי כח 18-20, מע"ש א 8). על בני האדם לשמוע את הבשורה כדי להאמין בישוע. נדרשת חשיפה לאמת (ישעיה מ 9-10, יחזקאל ג 16-21). ראה גם תהילים יט – הטבע והבריאה מעידים על קיומו של אלוהים, והוא דורש התייחסות.
האם עם ישראל היה חשוף לאמת המושיעה?
האם עם ישראל היה חשוף בעבר והינו חשוף היום לאמת של אלוהים דרך שמיעה? – ועוד איך, כן!
שאול השליח שואל את השאלות בפרק י 14-15 בנימה סרקסטית, צינית, זאת מתוך תסכול וצער.
מבט חטוף לאחור מזכיר לנו כי…
- אלוהים שלח את נביאיו אל עמו ואמר להם במפורש מה רצונו ואיך עליהם למלא אותו. אין עוד עם בעולם אליו אלוהים שלח נביאים ודוברים במספר כה רב כפי ששלח לעם ישראל. הנביא ישעיהו אומר,"מַה־נָּאווּ עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר…"(ישעיהו נב 7) – הכוונה: אלוהים מלמד את עמו שהכרזת דבר הבשורה הוא דבר טוב ורצוי.
- אלוהים הלך בקרב עמו; הם שמעו אותו מדבר אליהם (במעמד הר סיני). הם ראו את זרועו מושיעה אותם ממלחמות וצרות רבות. מאוחר יותר, ישוע הלך בתוך עמו וביצע נסים ואותות המאמתים את דברו והכרזתו (מתי יא 2-6).
- עם ישראל נבחר בין היתר לתפקיד "ממלכת כוהנים" – דוברו של אלוהים בפני הגויים. כאמצעי למילוי תפקיד זה הופקדה בידי ישראל כל האמת הכתובה בתנ"ך. ז"א כל מה שניתן לאדם לדעת על אלוהים ועל תוכניתו של אלוהים לבני אדם. תפקיד העם היה להכריז אמת זו לשאר העמים על מנת שיאמינו ויוושעו (ישעיהו נב 7), ראה מקרה יונה שנשלח לנינווה.
מכאן, עם ישראל היה והנו חשוף לכל האמת הנדרשת כדי להאמין ולהיוושע. בידיו נמצאים כל "הכלים הטכניים" לישועה.
- עם ישראל, כמו שאר העמים, היה והנו חשוף לבריאתו של אלוהים – בריאה שזועקת אודות קיומו (תהילים יט).
בפסוק 18 שאול השליח שואל:
"…שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם [עם ישראל] לֹא שָׁמְעוּ? בְּוַדַּאי שֶׁכֵּן, הֲלֹא "בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם!"
לא רק שעם ישראל היה חשוף לכל דבר הבשורה, אלא דבר הבשורה אף הגיע לקצווי תבל. ז"א, לא רק בני ישראל קיבלו מנה שלמה מדבר הבשורה, אלא גם כל הגויים.
מסקנה: כל האמת הנדרשת לישועה עומדת לרשותו של עם ישראל! מי שטוען אחרת – שקרן!
דת – לעומת אמונה מושיעה
רבים אומרים: עם ישראל אכן מאמין באלוהים, עובדה כי בעבר רוב העם היה דתי, וגם בימינו כ-40% הנם דתיים.
חשוב לזכור: אמונה מושיעה היא זו התואמת את ההגדרות שאלוהים קבע בדברו. אמונה המתבססת על מסורות ופרשנויות הנוגדות את כתבי הקודש – אינה אמונה באלוהי האמת ואין בה ישועה.
אמונה מושיעה בנויה על הכרה אישית את ישוע המשיח כאלוהים הבן (אדון) אשר בא לעולם להושיע מן החטא, והיא מתבטאת בציות לדברו (יוחנן יד 7, ח 19, 42)..
ובכן…
– האם עם ישראל היה חשוף לבשורת הישועה? – כן!
– האם אלוהים הסתיר מעמו פרט כלשהו שיכול היה לעזור להכירו? – לא!
לא כולם צייתו…
מה הייתה תגובת עם ישראל?
בפסוק 16 שאול אומר את האמת הכואבת: "אֲבָל לֹא הַכֹּל צִיְּתוּ לַבְּשׂוֹרָה!"
השליח מצטט את ישעיהו הנביא (פרק נג 1) השואל: "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?" – משמע: אלוהים הציג את האמת, אך העם לא האמין.
מדוע? – מכיוון שבמשך שנים רבות העם הלך אחר מורי שקר המלמדים ודורשים מן העם לציית להוראתם כאילו הייתה התורה שניתנה בסיני. מדובר על רבנים ומורים אשר היו עטופים בחזות דתית מרשימה, המנהלים אורך חיים מוסרי ביותר, המדברים בכל אוצר המילים הדתי, אך מלמדים תורה נטולת גואל – נטולת משיח אמת – ישוע.
הלימוד השגוי גרם לעם ישראל…
– אחד להקפיד על חזות דתית ולטפח גאווה לאומית,
– להזניח את ההכרה האינטימית שלו לאלוהים, את הקִרבה אליו המתחילה בלב, את האמונה ואת ריבונות דברו על חיי העם והפרט ולהמירה בכניעה טוטלית לרבניהם, חסרת בדיקה וביקורת (ישעיהו א 2-4, כט 13-14).
הלימוד הרבני היה כה שונה מכוונת אלוהים בדברו, עד כי דברי ישעיהו הנביא, הטוען שאלוהים ירד לעולם כדי לכפר על חטאי בני אדם, נראו לעם ישראל כדבר זר, ולכן זכו לדחייה קיצונית עד היום (ישעיה נג).
עד מתי עם ישראל ידחה את מושיעו?
על שאלה זו אלוהים ענה לישעיהו בפרק ו 11-13:
11 וָאֹמַר: עַד-מָתַי אֲדֹנָי? וַיֹּאמֶר: עַד אֲשֶׁר אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה;
12 וְרִחַק יהוה אֶת-הָאָדָם, וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.
13 וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה, וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר, כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם. זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ.
עם ישראל ימשיך להתעקש ולדחות את דברו הברור של אלוהים עד שסבלו ולחצו יגיעו לשיא של כל הזמנים. בנקודה זו יבין: אם ימשיך בדרכו הסוררת, לא יישאר לו שריד (זכריה יב-יג 1, יג 8-9).
"אֲנִי אַקְנִיאֲכֶם בְּלא עָם"
אוקיי, הבה נאמר שכל עם ישראל אכן שמע לדבר הבשורה וראה את פועל שליחי אלוהים.
אולי עם ישראל לא הבין את תוכן הבשורה?
אולי בשורת אלוהים הייתה מסובכת?
על כך עונה שאול השליח בפסוק 19:
"וְעוֹד שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע? הֲרֵי מֹשֶׁה כְּבָר אָמַר: אֲנִי אַקְנִיאֲכֶם בְּלֹא עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסְכֶם".
אי אפשר להסתתר מאחרי התירוץ הנלוז הזה: לא הבנו…
הנה גויים ברברים אשר כל ימיהם עבדו אלילים קיבלו את דבר הבשורה באמונה לאחר ששמעו אותה לראשונה (ט 30).
לראיה: בני נינווה שמעו את הבשורה מפיו של יונה הנביא ומיד חזרו בתשובה…
האם חכמי נינווה היו חכמים יותר מחכמי ישראל אשר שמעו מאבותיהם אודות המפגש עם אלוהים בסיני והחוויה של יציאת מצרים?
האם כל תושבי נינווה היו בעלי מנת משכל גבוהה יותר מכל תושבי ישראל?
אם חסרי השכלה כגויים ברברים נכנעו לאמת אלוהים מתוך הבנה והפנמה, אל לעם ישראל לטעון שלא הבין את דבר הבשורה של אלוהים לישועה.
שאול השליח מלמד שהמציאות הקיימת בזמנו לא צריכה להפתיע אף אחד. מדובר הרי בהתגשמות נבואות שנאמרו מפי משה רבנו וישעיהו (ישעיה ח 14-15, נב 13 – נג, תהילים קיח 21-23).
המציאות הנשקפת לעיני כולם היא: הבשורה משגשגת בין הגויים אך מניבה מעט פרי בין היהודים, כחלק מעונשו של אלוהים על חטאי עם ישראל. והחטא הגדול ביותר – דחיית האמת על גואלם, האדון ישוע המשיח.
שאול מצטט את משה רבנו המתאר את כאבו של אלוהים ותגובתו לעקשנות העם: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא־אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם – וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא־עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דברים לב 21; הכינוי "נָבָל" מתאר בין היתר אדם רשע המתכחש לקיומו של אלוהים: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: 'אֵין אֱלֹהִים'", תהילים יד 1).
אלוהים מטפל בעמו ישראל כאב אוהב המספק את כל צורכיו ומגן עליו מכל פגע ואויב, ואילו העם מחזיר לאלוהים שלא באותו מטבע. משמעות הציטוט מספר דברים ברורה:
– ישראל הכעיס את אלוהים כאשר "חיבק" את האלילים והודה להם על הנפלאות והעזרה שבפועל קיבל מאלוהים. העם העניק את אהבתו הרוחנית לאלילים וגרם לאלוהים לקנא (הושע ב).
– עתה אלוהים משיב לו באותו מטבע של גרימת קנאה כאשר הוא פונה אל "הזרים לעדת ישראל" – אל הגויים (אפסים ב 12). עם ישראל נאלץ לעמוד בצד ולהביט כיצד אלוהים פוקח את עיני הגויים להכירו, ומברכם בשפע ברכותיו. העובדה שגויים נושעים ומתברכים רק מחזקת את הטענה שדבר אלוהים נחשף לכלל העמים ואלו יכלו להפנים את מסר הבשורה.
עם ישראל דחה את חסד אלוהים בדם המשיח ישוע ולכן אותו חסד הוצע לגויים. אלה קבלוהו ברצון.
התקווה היא: עם ישראל יקנא בגויים, ישקול את מעשיו ויחזור בתשובה.
העובדה שאלוהים גורם לעם ישראל לקנא מוכיחה שלא נטש אותם אלא פועל כדי להחזירם לחיקו ואז ימלאו את התכלית שלשמה נוצרו.
נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי
בפסוקים הבאים שאול השליח מפתח את הרעיון שעלה בפסוק 19; הוא מצטט מדברי ישעיהו הנביא, פרק סה 1-2:
20 וִישַׁעְיָהוּ מֵעֵז לוֹמַר: "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ, נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי." [ז"א, גויים ימצאוני]
21 וְהוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל-הַיּוֹם אֶל-עַם סוֹרֵר וּמוֹרֶה."
הפרש השנים בין תקופת משה והנביא ישעיהו הוא כ-700 שנה. מתברר שעם ישראל היה חשוף לבשורת האמת מאז ראשיתו כעם. אלוהים לא חסך כל הזדמנות להודיע את ישועתו; הוא עשה זאת בדרכים מגוונות ביותר.
האשמה איננה באלוהים, אלא בישראל אשר דחה את בשורת אלוהים, את מסר הישועה והצדקה. העם הקים דרך לצדקה משלוֹ – פרי מחשבת אדם – התלויה ביכולתו האישית ומנותקת מחסדו של אלוהים שניתן במשיח ישוע.
משמעות הפסוקים הנ"ל:
- ישעיהו כבר ניבא שעם ישראל ימשיך להפנות עורף לאלוהים (פס' 21).
- הוא ניבא שחסדו וטובו של אלוהים לא יפסחו על הגויים (פס' 20).
אלוהים מעניק את חסדו וטובו לכול – על בסיס של חסד – גם לאלה שלא הייתה להם בעבר כל זיקה לאלוהים.
איך הגיעה הבשורה אל הגויים? האם הגויים זעקו לאלוהים ודרשו שהבשורה תגיע אליהם? – לא ולא!
הבשורה הגיעה אל הגויים בעקבות רדיפת המאמינים בישוע בארץ ישראל (מעשי השליחים יא 19-20). הם ברחו לתפוצות והתיישבו בין הגויים מכיוון שחייהם פה בארץ ישראל בין בני עמם היהודים היו בסכנה. כך הבשורה של חסד אלוהים הגיעה לעמים שלא חשבו על אלוהים ואף לא חיפשוהו (מע"ש ט).
בקיצור: הבשורה הגיעה לגויים בעקבות דחיית עם ישראל את ישוע כמשיח גואל ואדון.
אותם גויים, חסרי ידע מעמיק בכתבי הקודש, הבינו את מסר הישועה ונכנעו לאלוהים.
יש להבין את ציטוט הפסוק "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי" (20) בתוך הקשרו.
איננו יכולים להסיק ממנו שהאדם פטור מלבקש את אלוהים ואת צדקתו, שכן רעיון זה מנוגד לדבריו של ישוע: "בַּקְּשׁוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם. חַפְּשׂוּ וְתִמְצְאוּ. דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם" (מתי ז 77). שאול מדבר כאן על עובדה הקשורה לריבונותו ולחסדו של אלוהים: בחסדו אלוהים חשף גויים לאמת ופקח את עיני לבבם לדרשו באמונה. אותם גויים שנושעו יטעמו את חסד אלוהים במשיח ישוע ויגרמו לבני ישראל לקנא בהם למען יחזרו בתשובה אל ריבונם.
מה זה אומר לנושעים היום?
איך ניתן ליישם את מה שלמדנו?
א. כילדו של אלוהים אני חשוף לאמת של ה' ועלי לאפשר לאמת הזו למלא את חיי ולעצב את אופיי ורצונותיי.
מאמינים רבים אוחזים בכתבי הקודש בידיהם, קוראים את הכתוב בספר הקדוש, אך לא מאפשרים לכתוב להיחרט על ליבם ולשנות את חייהם.
מאמינים רבים מדי מבינים את הכתוב בכתבי הקודש לא דרך לימוד אישי וחקר האמת אלא רק על ידי שמיעה מפי מוריהם, יהיו אשר יהיו.
כל דור וכל אדם נמצא באותה סכנה של סטיה מן האמת בגלל לימוד מוטעה. אל לנו להאשים את אלוהים בסטיותינו מן האמת אלא רק את עצמינו.
האם אני מגשים את תכלית בריאתי וישועתי (אל הפיליפים ב 12, אל האפסים ב 10, טיטוס ב 13-14)?
האם אני קורא ולומד את כתבי הקודש דרך חכמת אנשים, או כמו המאמינים בעיר בראה אשר בדקו כל שנאמר להם על פי הכתוב בכתבי הקודש?
ב. האם אני יודע שהבשורה היא כוח אלוהים להושיע?
האם אני משמיע את הבשורה?
האם אני מפנים את העובדה שקיבלתי בחינם תרופה המנצחת את המוות, ועליי לחלוק אותה עם כל אדם המוכן להקשיב?
אלוהים באהבתו קבע שישועה באה על־ידי שמיעה. מאמין חייב להביע את אהבתו למושיע גם בהכרזת הבשורה (מתי כח 18-20; מע"ש א 8-9; קור"ב ה 10-20).
עלינו לנצל כל הזדמנות שאלוהים שם בחיי היומיום שלנו, לומר שאלוהים ירד לעולם בדמות ישוע כדי לשלם בחייו את מחיר הכפרה של חטאי ילדיו. גם אם ילגלגו לנו, אנו חייבים להתמיד ולהכריז את בשורת החיים (טימו"ב ג 12).
האם אנו גם פועלים לכך שהבשורה תוכרז מעבר לגבולות ארצנו?
הכרזת הבשורה היא חלק מציות לדבר אלוהים (מע"ש א; מתי כח 18-20). עלינו לקיים מצווה זו מתוך תשוקה לחלוק את החסד שאלוהים עשה עמנו (קור"ב ה).
פנייתי לאדם הבלתי מאמין הקורא שורות אלה:
בכל פעם שאתה שומע כי "אלוהים בא לעולם כדי לכפר על חטאיך", אתה חשוף לחסד אלוהים ומקבל הזדמנות פז להאמין במשיח ולזכות לחיי נצח עם אלוהים. בבקשה, אל תדחה את ידו המושטת אליך כדי להצילך מעונש נצחי באגם האש.
סיכום לפרק ו:
א. ישועה נובעת מתוך קבלה באמונה את הבשורה.
ב. עם ישראל ראה את ישועת אלוהים ושמע עליה יותר מכל עם אחר על פני תבל.
ג. מיעוט המאמינים בישוע מקרב עם ישראל נובע מלב סורר המתכחש לאמת אלוהים, ולא מתוך חוסר חשיפה לאמת או קושי למצוא אותה או להבינה.
ד. אלוהים מושיע רבים מן הגויים ובדרך זו גורם לקנאה בלב יהודים רבים. קנאה זו נועדה לגרום ליהודי לבחון מחדש את יחסו כלפי ישוע המשיח. פעולה זו – גרימת הקנאה בעם ישראל כלפי הגויים החווים את אהבת אלוהים וחסדו בישוע, מוכיחה שאלוהים לא נטש את עמו ופועל להחזירם לחיקו ולמילוי תכלית בריאתם.
האם בעקבות דחיית עם ישראל את ישוע המשיח אלוהים עתיד לנטוש את עמו? – בשום פנים לא!