הזרע הנובט
מרקוס ד 29-26:
26 עוֹד אָמַר: "כָּךְ הִיא מַלְכוּת הָאֱלֹהִים, כְּאִישׁ הַזּוֹרֵעַ זֶרַע בָּאֲדָמָה; 27 וְיָשֵׁן הוּא וְקָם, לַיְלָה וָיוֹם, וְהַזֶּרַע נוֹבֵט וְגָדֵל וְהָאִישׁ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ כֵּיצַד. 28 מֵאֵלֶיהָ מוֹצִיאָה הָאֲדָמָה פְּרִי: בָּרִאשׁוֹנָה אֶת הַקָּנֶה, אַחֲרָיו אֶת הַשִּׁבֹּלֶת וְאַחַר כָּךְ אֶת הַחִטָּה מְלוֹא הַשִּׁבֹּלֶת. 29 וְכַאֲשֶׁר בָּשֵׁל הַפְּרִי יְמַהֵר הָאִישׁ לִשְׁלֹחַ מַגָּל, כִּי הִגִּיעַ הַקָּצִיר."
הרקע שעליו סופר המשל
ישוע כבר סיפר שני משלים שהשתמשו בדימוי הזרע שנזרע על האדמה ומביא פרי, ואת שניהם הוא גם הסביר לתלמידיו:
- הראשון היה "משל הזורע" שהציג ארבעה סוגים של אדמה — ורק באחד מהם הזרע אכן הניב פרי;
- השני היה "משל החיטים והזוּנים" שבו נזרעו שני סוגים של זרע על אותו שדה — חיטה טובה וזרע של "עֲשָׂבִים רָעִים" — וההוראה שנתן בעל השדה היתה: "הַנִּיחוּ לִשְׁנֵיהֶם לִגְדֹּל יַחַד עַד הַקָּצִיר."
שני המשלים הללו הם הרקע למשל השלישי — "משל הזרע הנובט" — ובמשל הזה משתמש ישוע בדימוי של תהליך הגדילה.
כך ראו שומעיו של ישוע את המשל
כולם הכירו את התהליך. כולם ידעו איך נראה שדה חיטה ואיזה שלבים הוא עובר החל מהחריש ועד הקציר:
שלב א': הזריעה (פס' 26)
"אִישׁ הַזּוֹרֵעַ זֶרַע בָּאֲדָמָה." — כול השומעים הנהנו: ברור! זה מה שאנחנו עושים בסתיו, כשהאדמה רטובה מגשמים ומוכנה לקבלת הזרע.
שלב ב': ההמתנה (פס' 28-27)
"וְיָשֵׁן הוּא וְקָם, לַיְלָה וָיוֹם, וְהַזֶּרַע נוֹבֵט וְגָדֵל." — נכון! גם לזה הסכימו השומעים: הזריעה היא השלב האחרון בתהליך שעליו יש לנו שליטה. ההמשך תלוי בטבע, או יותר נכון — באלוהים ששולט על הטבע.
"הַזֶּרַע נוֹבֵט וְגָדֵל, וְהָאִישׁ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ כֵּיצַד." — לאף חקלאי בתקופת ישוע לא היה תואר בביולוגיה או באגרונומיה. היום אנחנו יודעים יותר: המדענים יכולים להסביר מה קורה בזרע ובצמח בעת הנביטה והגדילה.
אבל עדיין, גם במאה ה-21, אף אחד לא יודע מדוע זה קורה. "מֵאֵלֶיהָ מוֹצִיאָה הָאֲדָמָה פְּרִי (פס' 28) …וְהָאִישׁ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ כֵּיצַד." קביעת ישוע נכונה גם לגבינו היום: אף אחד לא יכול להסביר את "כוח חיים" שגורם לנביטה ולצמיחה.
המילה שמתורגמת כאן "מֵאֵלֶיהָ" היא "automate" (αὐτομάτη). הגדילה נראית לנו "אוטומטית", אבל כמאמינים אנחנו יודעים: "כוח החיים" מקורו באלוהים הבורא.
"בָּרִאשׁוֹנָה אֶת הַקָּנֶה, אַחֲרָיו אֶת הַשִּׁבֹּלֶת וְאַחַר כָּךְ אֶת הַחִטָּה מְלוֹא הַשִּׁבֹּלֶת." — השומעים שוב מהנהנים. הם מכירים את ההרגשה של החקלאי שעוקב אחר גדילת החיטה — תמיד עם עין אחת אל עבר העננים. אפילו אם גבעולי החיטה כבר צמחו לחצי גובה, ואז באה הפסקה ארוכה מדי בין הגשמים — אזי כל השדה מצהיב ומתייבש, והאיכר יכול רק להתבונן מהצד חסר אונים.
שלב ג': הקציר (פס' 29)
"כַּאֲשֶׁר בָּשֵׁל הַפְּרִי יְמַהֵר הָאִישׁ לִשְׁלֹחַ מַגָּל, כִּי הִגִּיעַ הַקָּצִיר." — עונת ההמתנה הסתיימה והאדם נכנס שוב לפעולה — ומהר! מי שלא יקצור את החיטה הבשלה שלו בזריזות, יספוג נזקי נשירה: הפרי היקר יפול מתוך השיבולות, ואף אחד כבר לא יוכל לאסוף את הגרגרים המפוזרים בין רִגְבֵי האדמה.
! שימו לב שלמשל הזה לא ניתן הסבר. ישוע אמנם פתח אותו במילים "כָּךְ הִיא מַלְכוּת הָאֱלֹהִים," אך לקהל הרחב לא היתה שום דרך להבין את הקשר בין האיש הזורע, תהליך הצמיחה ועונת הקציר מצד אחד, לבין "מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" מצד שני.
לתלמידי ישוע היה כאן יתרון, כי להם הוא פירש חלק ממשלי המלכות.
ישוע לא מסביר, אבל ישנם עזרים לפירוש
מתוך הסברי האדון על "משל הזורע" ו"משל החיטים והזוּנים" התלמידים כבר למדו (ואנחנו כבר למדנו) לפרש סמלים מסויימים:
- אנחנו יודעים כי אותו "אִישׁ הַזּוֹרֵעַ זֶרַע" — "הוּא בֶּן־הָאָדָם" (מתי יג 37), ז"א ישוע עצמו או מי שנשלח על־ידו כדי לבשר את הבשורה;
- אנחנו יודעים כי הזרע הוא "דְּבַר הַמַּלְכוּת" (מתי יג 19) — דהיינו בשורת הישועה;
- כשאנחנו שומעים שהזרע נזרע "בָּאֲדָמָה" — הדבר מזכיר לנו את ארבעה סוגי הלבבות במשל הזורע: רק סוג אחד הניב את פרי הישועה;
- אנחנו גם יודעים כי "הַשָֹדֶה הוּא הַתֵּבֵל" (מתי יג 38) — דהיינו, שעלינו לזרוע את הזרע הטוב של דבר המלכות בכל מקום ובכל הזדמנות;
- מתוך נסיון אנחנו גם יודעים שהזריעה היא הכרחית:
א. ידוע שבכל מקום שלא זורעים בו את "הזרע הטוב", שם יגדלו "עשבים רעים". כך זה בחקלאות, הרי עשבים גדלים מאליהם. במישור הרוחני דואג לכך השטן 24/7 (מתי יג 39).
ב. חיטה, לעומת זאת, לא תגדל אלא אם כן מישהו זורע אותה. — אין ישועה ללא בישור.
על בסיס המידע הזה אנחנו יכולים לפרש גם את המרכיב החדש שבמשל הנוכחי:
- את שלב ההמתנה.
בפסוקים 28-27 ישנו דגש על כך שאחרי הזריעה נשאר לחקלאי רק לחכות בסבלנות. הוא אינו מעורב (ואינו מסוגל להתערב) בתהליך הנביטה, הגדילה וההבשלה של החיטה.
באותה מידה גם המבשר אינו מסוגל ליצור את פרי הישועה בשומעיו. רק רוח הקודש יכול לעשות זאת.
הנמשל
נעבור שוב על הטקסט שלנו (מרקוס ד 29-26) — ונפרש פסוק פסוק:
שלב א': הזריעה (פס' 26 )
26 עוֹד אָמַר [ישוע]: "כָּךְ הִיא מַלְכוּת הָאֱלֹהִים, כְּאִישׁ הַזּוֹרֵעַ זֶרַע בָּאֲדָמָה."
"…כְּאִישׁ הַזּוֹרֵעַ זֶרַע." — זהו, כמובן, שלב הפצת הבשורה. פה כל אחד מאתנו יכול להיות מעורב. — כל אחד נקרא להיות מעורב.
? איך עושים את זה טוב ונכון? — אנחנו, כמבשרים, מסוגלים להשפיע על שלושה מרכיבים.
מרכיב ראשון:
האיכות
משל החיטים והזוּנים לימד אותנו כי עלינו לזרוע "זֶרַע טוֹב" (מתי יג 24, 27), ומשל הזורע מגדיר כי "הַזֶּרַע הוּא דְּבַר אֱלֹהִים" (לוקס ח 11). זאת אומרת שהחוכמה שלנו, ההשקפות שלנו והרעיונות שלנו, השכנועים שלנו ואף צחות הדיבור שלנו — הם לא המרכיבים שיניבו בסופו של דבר את הפרי.
אנשים בלתי־נושעים חייבים לשמוע את הבשורה — את "דְּבַר אֱלֹהִים" — וחובתנו להציג בשורה נכונה, ברורה, נאמנה למקור, נקייה מתוספות.
מרכיב שני שיש לנו השפעה עליו הוא…
התזמון
לחיטה יש עונת זריעה פעם בשנה, אך לא כן בבישור. דברי שאול לטימותיאוס (טימ"ב ד 2) מופנים גם אלינו: "הַכְרֵז אֶת הַדָּבָר; הַתְמֵד בְּעִתּוֹ וְשֶׁלֹּא בְּעִתּוֹ." — "הַתְמֵד!" כל הזמן; בכל הזדמנות. את הזרע הטוב של הבשורה יש לזרוע בכל שעות היום ובכל עונות השנה.
מרכיב שלישי:
הכמות
כמו שהחקלאי מפזר כמות נדיבה של זרעי חיטה בכל השדה — כך עלינו, המאמינים, להפיץ את הבשורה בכל מקום:
- כמו שהחקלאי מודע שחלק מזרעיו בהכרח יפלו "בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ" ולא ינבטו (מתי יג 4) — כך אנחנו יודעים שלשומעים רבים תכנס הבשורה כביכול לאוזן אחת ותצא מהשנייה. שומעים — ושוכחים.
- וכמו שהחקלאי אינו יודע איזה חלק מהשדה החרוש הוא "אַדְמַת טְרָשִׁים", שכבת אדמה דקה בלבד שמונחת על־פני הסלע (מתי יג 6-5) — כך אנחנו לא יודעים מראש מי מבין שומעי הבשורה יָראה אמנם התלהבות ראשונית, אך כעבור זמן קצר יאבד עניין.
- וכמו שהחקלאי אינו יודע איזה חלק מהשדה החרוש רווי בזרעי "עֲשָׂבִים רָעִים" (מתי יג 7; 25) — כך אנחנו אינינו יודעים מראש מי מבין שומעי הבשורה אמנם יצהיר לזמן־מה על אמונה בישוע, אך במרוצת הימים יתברר שהוא לעולם לא "ביקש תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ" של המשיח (מתי ו 33), אלא נשאר כולו שקוע בענייני העולם הזה, ובהם בלבד.
- וכמו שהחקלאי אינו יודע איזה חלק מהשדה החרוש הוא אכן "אֲדָמָה טוֹבָה" (מתי יג 8א) — כך אנחנו אינינו יודעים מי מבין שומעי הבשורה "מוכן", את מי רוח הקודש הכין לקבלת האמת המושיעה.
- וכמו שלחקלאי אין שליטה על כך שגרגרים שונים יניבו כמות שונָה של פרי — "זֶה פִּי מֵאָה, זֶה פִּי שִׁשִּׁים וְזֶה פִּי שְׁלוֹשִׁים" (מתי יג 8ב) — כך לנו אין שליטה על התכנית שיש לרוח הקודש עבור כל אחד מהנושעים. אלוהים הוא שקובע אם השומע את הבשורה אכן יוושע, ואם אותו נושע מיועד לתפקיד מורה בקהילה, או רועה, או מדריך נוער, או מבשר, או מייסד קהילות, או שמָש, או איש תחזוקה.
וכאן חשוב לזכור: איש התחזוקה עלול להניב פרי "פִּי מֵאָה" לפי הגדרתו של אלוהים, בזמן שהמורה הדגול עם התארים והשפה המלוטשת יניב "פי אפס".
ובכן, אלה הם שלושת המרכיבים בשלב הראשון — בשלב הזריעה — שעליהם יש לנו השפעה:
- האיכות — לזרוע את דבר אלוהים הטהור;
- התזמון — לזרוע כל הזמן;
- הכמות — לזרוע בכל מקום.
כל מאמין בישוע, גם הקטן והחלש ביותר, יכול לזרוע את הבשורה. — ועכשיו הלאה לפסוקים שמלמדים מה אנחנו לא יכולים לעשות:
שלב ב': ההמתנה (פס' 28-27 )
27 "וְיָשֵׁן הוּא וְקָם, לַיְלָה וָיוֹם, וְהַזֶּרַע נוֹבֵט וְגָדֵל וְהָאִישׁ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ כֵּיצַד. 28 מֵאֵלֶיהָ מוֹצִיאָה הָאֲדָמָה פְּרִי: בָּרִאשׁוֹנָה אֶת הַקָּנֶה, אַחֲרָיו אֶת הַשִּׁבֹּלֶת וְאַחַר כָּךְ אֶת הַחִטָּה מְלוֹא הַשִּׁבֹּלֶת."
שים לב ששלב ההמתנה הוא דווקא המרכיב העיקרי במשל הזה. כאן נמצא המסר שישוע רוצה להעביר: אחרי הזריעה — אחרי שחלקתם את הבשורה — נשאר לכם רק לחכות ולהתפלל. כמו בחקלאות, כך גם במישור הרוחני: רק אלוהים יכול לגרום לנביטה, לגדילה ולהבאת הפרי (קור"א ג 6).
דוגמה מאלפת: הוכחה כי "כוח החיים" טמון בבשורה עצמה, בלי כל קשר למי שמביא אותה, נמצאת בפיליפים א 18-15. שאול השליח כותב שם על אנשים "הַמַּכְרִיזִים אֶת הַמָּשִׁיחַ מִתּוֹךְ קִנְאָה וְתַחֲרוּת" — דהיינו ממניעים פסולים.
אוי ואבוי! אנחנו לא רוצים בישור כזה! — אבל תראו מה השליח אומר: "אָז מָה? הַתּוֹצָאָה הִיא שֶׁ… הַמָּשִׁיחַ מֻכְרָז, וּבָזֹאת אֲנִי שָׂמֵחַ." הבשורה היא שמושיעה — לא האדם שמכריז אותה.
אותו "כוח חיים" מופלא הוא כמובון כוחו של הבורא עצמו. לכן גם הקורינתים היו צריכים ללמוד כי "לֹא הַנּוֹטֵעַ חָשׁוּב, אַף לֹא הַמַּשְׁקֶה, אֶלָּא הָאֱלֹהִים — הַמַּצְמִיחַ" (קור"א ג 9-6).
ואם אלוהים הוא זה שעושה את העבודה, אזי אף אחד לא מסוגל לעצור אותה: לכן שאול יכול להגיד על אנשי הקהילה בפיליפי: "בָּזֹאת בָּטוּחַ אֲנִי, שֶׁהַמַּתְחִיל בָּכֶם אֶת הַפְּעֻלָּה הַטּוֹבָה הַשְׁלֵם יַשְׁלִים אוֹתָהּ עַד יוֹם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (פיל' א 6).
כל מה שבני אדם מתחילים בכוחות עצמם — יאבד תאוצה במוקדם או במאוחר ולבסוף ויעלם. לעומת זאת, ראו מה כתוב על ישוע המשיח (עבר' ז 25): "הוּא … יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח אֶת הַבָּאִים לֵאלֹהִים דַּרְכּוֹ, כִּי חַי הוּא תָּמִיד כְּדֵי לְהַפְגִּיעַ בַּעֲדָם."
- מה שהוא מתחיל הוא משלים,
• ומה שהוא יוצר ישאר לנצח!
הכוח העל־טבעי הזה שמתגבר על כל מכשול ועל כל התנגדות גם מסביר מדוע אנשים פונים לישוע כשהם יודעים מראש: הפנייה הזו תוביל לנידוי מצד משפחתי, לחרם מצד החברה ואף לרדיפה פיזית מצד המשטר.
רק הגבורה של רוח הקודש יכולה לגרום למאמין מרקע מוסלמי בערב־הסעודית להצהיר על אמונתו בישוע כשהוא יודע: "חוקי המדינה קובעים עונש מוות על הצהרה שכזו." רק בכוח שאלוהים נותן, המאמין הזה לא ייתכחש לישוע אפילו תחת עינויים — ויותר מזה, הוא אף ימשיך לגדול ולהתבגר רוחנית תחת תנאים שנראים לנו קשים מנשוא.
האמירה כי "מֵאֵלֶיהָ מוֹצִיאָה הָאֲדָמָה פְּרִי" — דהיינו שאחרי הזריעה אין לנו כל השפעה על כמות או איכות הפרי — מלמדת אותנו אמת נוספת: אנחנו, בני האדם, איננו תורמים מאומה לתהליך הלידה־מחדש והישועה. אנחנו לא יכולים לגרום לאנשים לחזור בתשובה כנה, ואנחנו לא יכולים להעניק אמונה בישוע.
- גם אם נשתמש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר במבצעי בישור,
• גם אם באסיפות ההלל שלנו ינגנו המוזיקאים הטובים ביותר את השירים המוצלחים ביותר,
• גם אם נשתמש בכל האפקטים האפשריים כדי ליצור אווירה מרגשת ו"רוחנית" באסיפות,
• גם אם יש לנו את הדובר המוכשר מכולם …
כל אלה גם יחד לא יושיעו אף נפש אחת. לכל אלה אין שום השפעה על כמות הפרי.
הדבר היחידי שיכול להשפיע במידת־מה על כמות הפרי היא כמות הזריעה. במילים פשוטות:
- אם השמענו את דבר האלוהים ל-1000 אנשים, יצרנו פוטנציאל של 1000 נושעים;
- אם בישרנו רק ל-10 אנשים, אזי לכמה נתנּו את האפשרות להגיב בחיוב, להאמין בישוע וליוושע? — ל-10 בלבד.
הערה אחרונה בנושא "שלב ההמתנה":
בחקלאות אורך השלב הזה פחות או יותר ידוע מראש: מתום זריעת החיטה בסתיו, בחודש נובמבר, עד תחילת הקציר בחודש מאי, לקראת חג השבועות.
במישור הרוחני לעומת זאת, שלב ההמתנה לאחר זריעת הבשורה יכול להימשך שנים — או שניות בלבד. אדם ששומע את אמת האלוהים עלול לדחות את ההחלטה זמן רב — אך הוא גם יכול למסור את עצמו לישוע באותו רגע שבו שמע והבין את המסר. רק אלוהים יודע מה יהיה אורך ההמתנה.
שלב ג': הקציר (פס' 29 )
29 "וְכַאֲשֶׁר בָּשֵׁל הַפְּרִי יְמַהֵר הָאִישׁ לִשְׁלֹחַ מַגָּל, כִּי הִגִּיעַ הַקָּצִיר."
שלב ההמתנה הסתיים. "הִגִּיעַ הַקָּצִיר." אלוהים עשה את מה שרק הוא מסוגל לעשות: הוא העניק לחוטא סליחה ולידה מחדש. — כעת מתחדשת המעורבות האנושית.
שים לב שכאן לא מדובר בָקציר שהוא "קֵץ הָעוֹלָם" (מתי יג 39). הקוצרים כאן הם לא "הַמַּלְאָכִים", כמו בפירוש המשל על החיטים והזוּנים. — לא! — כאן ישוע אומר שהקוצר הוא אותו "אִישׁ" שזרע את הזרע.
לכן…
- אם הנמשל של הזורע הוא המבשר,
- והקוצר הוא כל מאמין שבפניו מעיד הנושע על אמונתו בישוע,
- אזי "הַקָּצִיר" כאן הוא קבלת המאמין החדש לתוך גוף המשיח, הקהילה.
לָ"קָּצִיר" המיידי הזה התכוון ישוע כשהוא אמר לתלמידיו ליד באר יעקב, אחרי שיחתו עם האישה השומרונית (יוחנן ד 35):
"שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ אֶת הַשָֹדוֹת, כִּי לְבָנִים הֵם וּבְשֵׁלִים לַקָּצִיר": "אתם רואים את כל השומרונים שכעת יוצאים מהעיר ובאים לקראתינו? הם 'הקציר', הם 'הפרי'."
וישוע ממשיך ואומר (יוחנן ד 38):
"אֲנִי שָׁלַחְתִּי אֶתְכֶם לִקְצֹר אֶת אֲשֶׁר לֹא עֲמַלְתֶּם בּוֹ; אֲחֵרִים עָמְלוּ וְאַתֶּם הִגַּעְתֶּם אֶל פְּרִי עֲמָלָם": "האישה השומרונית בישרה לאנשים האלה, והם האמינו בי. לכם נשאר כעת רק 'לקצור', דהיינו לקבל את השומרונים הללו כאחיכם במשיח."
האסם
? אתם זוכרים באיזה מילים הסתיים משל החיטים והזוּנים? — בהוראתו של ישוע: "אֶת הַחִטִּים אִסְפוּ לָאָסָם שֶׁלִי" (מתי יג 30). בתום הקציר לא משאירים את ערימות החיטה בשדות ללא הגנה. הם חייבות להגיע "לָאָסָם" מהר ככל שאפשר.
? ומה הנמשל של ה"אָסָם"? — "מַמְלֶכֶת אֲבִיהֶם" של המאמינים — מלכות המשיח (מתי יג 43).
? ומה הם שני המקומות שבהם מתנהלת מלכות המשיח עלי אדמות כיום?
א. בלב כל מאמין — ישוע שוכן שם ושולט כמלך וכאדון;
ב. בקהילה — בגוף המשיח. כי הרי מלכינו ישוע "הוּא הָרֹאשׁ שֶׁל הַגּוּף, כְּלוֹמַר, שֶׁל הַקְּהִלָּה" (קול' א 18); ואנחנו, נתיני המלך, כולנו "אֵיבְרֵי גּוּפוֹ" (אפס' ה 30).
הקהילה היא מעין מיקרוקוסמוס של מלכות המשיח. הוא עומד בראשה, והיא מתנהלת על־פי דברו. לכן ה"אָסָם", נכון להיום, הוא הקהילה. לכאן אוספים את "הַחִטִּים", את פרי הבישור, את המאמינים החדשים.
תפקיד האסם הוא לְשָמֶר את הפרי ולהגן עליו מהשפעות הסביבה:
- כמו שהאסם שומר את החיטים מגנבים — כך הקהילה אמורה לשמור את המאמינים ממורי שקר ונביאי שקר.
- כמו שהאסם שומר את החיטים מלהתפזר ברוח — כך הקהילה אמורה לשמור את המאמינים מלהיות "מִטַּלְטְלִים בְּרוּחַ שֶׁל כָּל תּוֹרָה הַמּוּפֶצֶת עַל־יְדֵי בְּנֵי אָדָם בְּעָרְמָה וּבְתַרְמִית כְּדֵי לְהַטְעוֹת" (אפס' ד 14).
- כמו שהאסם שומר את החיטים מרטיבות וריקבון — כך ההתחברות והלימוד בקהילה אמורים לשמור את המאמינים מההשפעות ההרסניות של העולם ומחברה רעה (רומים יב 2; קור"א טו 33).
- כמו שהאסם שומר את החיטים מקרני השמש — כך הקהילה אמורה לשמור את המאמינים מ"להתייבש" ו"להישרף" —
- "להתייבש" כשהם נשארים ללא לימוד וללא מזון רוחני;
- "להישרף" כשהם מנסים להתמודד בכוחות עצמם וללא חתחברות מול
"חִצָּיו הַבּוֹעֲרִים שֶׁל הָרָע" (אפס' ו 16; עבר' י 25).
האסם והטבילה
באותו רגע שאדם מתחיל להאמין בישוע ומתמסר אליו כמלכו וכמושיעו מהעבדות לחטא — באותו רגע הוא נהיה לאיבר בגוף המשיח. מאותו רגע הוא חלק מהקהילה, אפילו אם טרם הצטרף לקבוצה של מאמינים. הוא נמצא בתוך ה"אָסָם" שהוא מלכות האלוהים, אך הוא עדיין לא הוכנס אל תוך ה"אסם" שהוא הקהילה המקומית.
ישנו צעד סמלי שדבר אלוהים מצווה על המאמין החדש לקחת, והוא מביע באופן מוחשי את מה שכבר התרחש בחייו ובלבו. זהו צעד הטבילה. הטבילה אינה מושיעה, והיא אף לא משנה במאומה את מעמדו של המאמין בעיני אלוהים. מה שהושיע אותו הוא דם הכפרה של ישוע המשיח, ושום אקט חיצוני אינו יכול "להוסיף" על כך.
הטבילה היא צעד של ציות לדבר אלוהים (מתי כח 21) ועדות שדרכה המאמין מכריז בפני כל הסובבים אותו: "אני שייך עכשיו לישוע. הוא מלכי. כעת אני 'בְּרִיאָה חֲדָשָׁה' (קור"ב ה 17)."
לסיכום:
אתה בתוך האסם — ומה הלאה?
- התשובה נמצאת במתי יג 23: "הַנִּזְרָע עַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הוּא הַשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר וּמֵבִין וְגַם עוֹשֶׂה פְּרִי." — שים לב כאן למרכזיוּתו של דבר אלוהים: "שּׁוֹמֵעַ,… מֵבִין,… עוֹשֶׂה."
סימן ההיכר של מאמין נושע הוא לא…
- החלטה חד־פעמית "לקבל את ישוע",
• או "תפילת החוטא" שהתפלל פעם אחת,
• גם לא הימצאותו ב"אסם", דהיינו השתתפותו באסיפות הקהילה
ובכנסים משיחיים,
• ואפילו לא טבילה.
מאמין נושע אמיתי אוהב את דבר אלוהים, צמא לדבר אלוהים ומציית לדבר אלוהים. כך הוא "עוֹשֶׂה פְּרִי" — והפרי הזה הוא סימן ההיכר של מאמין נושע.
- "עשיית פרי" משמע שירות. — נושעת בחסד? זכית לחיים נצחיים? אלוהים העניק לך מתנות? השתמש בהן לטובת הגוף — הקהילה. התחל לשרת. הרי כתוב: "הֱיוּ עוֹשֵׂי הַדָּבָר וְלֹא רַק שׁוֹמְעִים, פֶּן תְּרַמּוּ אֶת עַצְמְכֶם" (יעקב א 22).
- "עשיית פרי" משמע הכרזת הבשורה. זכור את שלושת המרכיבים בהכרזה הזאת שיש לך השפעה עליהם: איכות, תזמון, כמות.
הבשורה שבפיך חיבת להיות נקייה מתוספות או שינויים, פן תמצא את עצמך מכריז "בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת" או "יֵשׁוּעַ אַחֵר" שאינם יכולים להושיע (גלט' א 6; קור"ב יא 4).
מרכיבי הבשורה הם:
א. העובדה שכל אדם חוטא ושהחטא מנתק אותו מאלוהים
ב. אי־יכולתו של האדם להתגבר על החטא בכוחות עצמו
ג. הצורך בקורבן מכפר — העיקרון התנ"כי של "חיים תמורת חיים"
ד. קורבן הכפרה של ישוע המשיח
ה. אלוהותו של המשיח — רק אלוהים עצמו יכול להסיר חטא ולהעניק חיים
ו. הלידה מחדש — אלוהים מלביש את המאמין הנושע בצדקתו של המשיח