המלך אסא - ישוע המשיח

לדרוש את אלוהים … ולסיים טוב
דברי הימים־ב יד-טז — המלך אסא

הלימוד שלנו הבוקר כולל שני מסרים חשובים עבור כולנו:

1. דרוש את אלוהים!

2. סיים טוב!

אני רוצה דווקא להתחיל עם העקרון השני — לסיים טוב.

יש עליו דגש חזק בכל הברית החדשה: בחיים כתלמידים של ישוע, יש אלה שמתחילים טוב, יש אחרים שמתחילים על רגל שמאל, ויש גם מי שמתחיל באיחור — אבל רק דבר אחד הוא באמת חשוב: לסיים טוב.

זה כמו בתחרות ריצה, ולכן הכתוב ממשיל את החיים המשיחיים למרוֹץ (עברים יב 1):

נָסִירָה נָא כָּל מַעֲמָסָה וְגַם אֶת הַחֵטְא הַלּוֹכֵד עַל נְקַלָּה, וּבְסַבְלָנוּת נָרוּצָה אֶת הַמֵּרוֹץ הֶעָרוּךְ לְפָנֵינוּ.

הַמֵּרוֹץ

אם אני משתתף בתחרות ריצה, אחד משלושה דברים יכולים לקרות:

1. אני מתחיל טוב — עם זינוק מוצלח — ואני גם ממשיך לרוץ טוב עד הסוף.

■ ומה הנמשל? — אני נולדתי למשפחה של מאמינים בישוע. אני גדל הקהילה, בכיתות לשבת, בקייטנות של הקהילה ובקבוצות הנוער. אני מחליט בגיל צעיר למסור את חיי לישוע ולציית לדברו בכל תחומי החיים.

והכי חשוב: אני ממשיך ללמוד, להתבגר ולהידמות יותר לישוע. אני לא מתכחש לישוע אפילו תחת לחץ ורדיפה. אני נשאר מאמין נאמן ועֶד נאמן של ישוע עד יום מותי — ובכך אני מוכיח שאני אכן נושעתי.

2. אני מתחיל טוב במרוץ — אבל אז, אחרי הקילומטר הראשון, הכוח הולך ואוזל, ואני מתחיל לפגר אחרי הרצים האחרים. בשלב מסויים אני מחליט שהמאמץ גדול מדי, ואני פורש מהמרוץ.

■ ומה הנמשל? — אני אמנם הכרזתי על אמונתי בישוע. אני אפילו נטבלתי בקהילה. אבל כעבור זמן מה מתברר לי עד כמה זה קשה ללכת אחרי ישוע באופן עקבי:

▪ אם אני מספר לסובבים אותי בעבודה או בלימידים שאני מאמין בישוע, הדבר יחייב אותי להתנהג שונה מכל השאר, לדבּר בשפה נקייה, לדבר אמת, לבלוע בשקט את העלבון כשיורדים עליי בגלל האמונה (מתי ה 39; טימ"ב ג 12);

▪ אני רוצה להתחתן, אבל בקהילה מצטטים לי פסוקים שקובעים שכמאמין אסור לי להתחתן עם מי שלא הולך אחרי ישוע (קור"ב ו 16-14). זה מצמצם במידה משמעותית מאוד את האופציות שיש לי.

▪ וישנם חסרונות נוספים: במקום לישון עד הצהריים בשבת, מצפים ממני להיות באסיפה. שלא לדבר על הפעילויות האחרות במשך השבוע, שממש אין לי זמן בשבילם. אותו הדבר אם הקריאה היום־יומית בדבר אלוהים. ניסיתי, אבל יש פשוט יותר מדי דברים אחרים שאני חייב לעשות.

"אין לי כוח" לחיות חיים משיחיים. עם הזמן אני נעלם מכל התחברות עם מאמינים — וביום שאלוהים מסיים את חיי כאן עלי אדמות, לא נשאר כל זכר מכך שפעם הכרזתי על אמונה בישוע. לא סיימתי טוב, למרות ההתחלה שנראתה כל כך מבטיחה.

3. אני מתחיל את המרוץ בזינוק לא כל כך מוצלח — אבל אז, אחרי שניים שלושה סיבובים, אני סוגר את הפער, מדביק את הרצים האחרים, ולבסוף עובר את קו הסיום.

■ ומה הנמשל? — אני אמנם שמעתי על ישוע, אבל אני מחליט שהוא לא שווה להפסיד את כל מה שהעולם מבטיח. אני צולל עמוק לתוך הג'ורה של ההבטחות האלה:
▪ מנסה סמים;
▪ מנסה שורה ארוכה של יחסים עם המין השני;
▪ נכנע להבטחות החומרנוּת ונכנס עמוק לחובות;
▪ מתחתן ומביא ילדים, אך מגלה שאני כישלון מוחץ בתחום האבהוּת;
▪ בוגד באשתי פעמיים ובסופו של דבר מתגרש;

ורק אז, בגיל 50 פלוס, אחרי שחיי ספגו פצעים וצלקות שיילוו אותי לאורך כל ימיי, אני מחליט לחזור בתשובה לישוע ולציית לו. — והנס אכן קורא: בעזרת רוח הקודש אני נשאר נאמן למצוותיו של המשיח עד הסוף.

אצל כל אדם התהליך שונה, אבל יש בעצם רק דבר אחד שחשוב לכל מתמודד במרוץ כלשהו: לעבור את קו הסיום — לסיים טוב!

? לָמה?

כי מי שמסיים טוב מקבל פרס! כך אומר שאול השליח בקור"א ט 24:

הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהָרָצִים בְּאִצְטַדְיוֹן אָמְנָם רָצִים כֻּלָּם, אֲבָל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַפְּרָס? בְּדוֹמֶה לְכָךְ, רוּצוּ לְמַעַן תַּשִֹיגוּהוּ.

גם שאול בעצמו שאף לפרס הזה. כך הוא אומר בפיליפים ג 14:

אֲנִי רָץ אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה־שֶׁל־מַעְלָה, קְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

בפסוק המפורסם הזה יש 2 נקודות חשובות:

1. ה"קְרִיאָה־שֶׁל־מַעְלָה" או ה"קְרִיאָה [ה]שְׁמֵימִית" (עברים ג 1),

ו…

2. "הַפְּרָס" שבקריאה הזו — הפרס שאנחנו מקבלים אם אנחנו מצייתים לקריאה ופועלים בהתאם לקריאה.

? לפעול בהתאם לקריאה — מה זאת אומרת? — לְמה אנחנו נקראים?

אנחנו נקראים להיות דומים לישוע. אנחנו נקראים…

לִפְשֹׁט אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן … וְלִלְבֹּשׁ אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת (אפסים ד 24-22).

בזה מסתכם המרוֹץ שלנו — לשאוף כל יום קצת יותר להידמות לישוע, ולהבליט כל יום קצת פחות את הטבע הישן שלנו.

וכמו בכל תחרות, יש גם כללים. רשימת הכללים היא כאן, בכתבי הקודש, ורק אם נציית לכללים נוכל גם לצפות לפרס.

מתחרה במרוֹץ 10 ק"מ שלוקח דרך קיצור, לא יזכה לפרס. זה ברור לכולם.

וכמו בספורט, כך בחיים הרוחניים. שאול השליח מזהיר את טימותיאוס (טימ"ב ב 5):

הַמִּשְׁתַּתֵּף בְּתַחֲרוּת לֹא יֻכְתַּר אִם לֹא יִתְחָרֶה לְפִי הַכְּלָלִים.

כך מאמין שלא ישמור על ידיים נקיות מחטא לא יכול לצפות לפרס. מאמין שדבר אלוהים לא מעניין אותו, והוא לא רואה בספר הזה "הוראות שימוש" מחייבות לחיי היום־יום — שישכח מהפרס.

? "הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה־שֶׁל־מַעְלָה" — ואיך נראה הפרס הזה?

■ זה שונה מהפרס שמקבל ספורטאי בימינו: גביע, או מדליה, או פרס כספי, או פשוט תחושת הסיפוק שבאה עם הניצחון.

■ זה דומה יותר לפרס שקיבלו ספורטאים בתקופת השליחים: זר העשוי עלי דפנה.

■ הפרס המובטח לתלמיד של ישוע ש"רָץ אֶל הַמַּטָּרָה", הוא כתר שנקרא "עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה". כך אומר שאול השליח בטימ"ב ד 8-7:

7 אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. 8 מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה אֲשֶׁר הָאָדוֹן, הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, יִתֵּן לִי בַּיּוֹם הַהוּא; וְלֹא רַק לִי בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם לְכָל אוֹהֲבֵי הוֹפָעָתוֹ.

אתם רואים? הפרס לא רק עבור "מאמיני־על" ושליחים כמו שאול. הפרס מיועד לכל מאמין — "לְכָל אוֹהֲבֵי הוֹפָעָתוֹ" — לכל אלה שרצים לעבר המטרה — גם לכם וגם לי.

אבל אנחנו חייבים לרוץ ולהתאמץ — להחזיק מעמד עד הסוף ולסיים טוב!

זה בדיוק מה שהאדון ישוע אומר למאמינים בפילדלפיה — ולנו (התג' ג 11):

הַחֲזֵק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ, כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יִקַּח אֶת הָעֲטֶרֶת שֶׁלְּךָ.

עד כאן הדגשנו את הנושא "לסיים טוב" — ואני מקווה שנזכור את העקרונות.

המלך אסא
כעת נפתח את התנ"ך בדברי הימים־ב יג 23 (Eng. 2 Chron. 14:1). כאן מתחיל סיפורו של אסא, מלך יהודה, ואנחנו יכולים ללמוד הרבה מהדוגמה שלו — מה כן לעשות, ומה לא לעשות.

● אסא "התחיל טוב";

● הוא "דרש את אלוהים" לאורך רוב הדרך;

● אך הוא לא "החזיק במה שהיה לו". — בסופו של דבר הוא לא סיים טוב.

אביו של אסא, המלך אֲבִיָּה, מת, ואסא יורש את כס המלוכה (יג 23). ואז סיפורו מתחיל עם פסוק נפלא (יד 1; Eng. 14:2):

וַיַּעַשׂ אָסָא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יהוה אֱלֹהָיו.

הייתכן כבוד גדול מזה? תראו לעצמכם: מישהו מעיד עליכם שאתם עושים את "הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יהוה". — יותר טוב מזה: דבר אלוהים מעיד עליכם שאתם עושים את "הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יהוה" — שאלוהים מרוצה מכם. הלוואי עלינו!

נמשיך לקרוא מה עשה המלך אסא שנחשב כ"טוב וישר בעיני ה'":

2 וַיָּסַר אֶת מִזְבְּחוֹת הַנֵּכָר וְהַבָּמוֹת, וַיְשַׁבֵּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת, וַיְגַדַּע אֶת הָאֲשֵׁרִים. 3 וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לִדְרוֹשׁ אֶת יהוה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וְלַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה. 4 וַיָּסַר מִכָּל עָרֵי יְהוּדָה אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הַחַמָּנִים…

במילים אחרות…

א. (פס' 2 + 4) אסא נלחם מלחמת חורמה בעבודת אלילים. הוא עשה מאמץ עילאי על מנת לחסל כל מנהג וכל מסורת וכל הרגל, ולהרוס כל חפץ וכל מבנה שקשורים לאלילוּת.

ב. (פס' 3) הוא לימד את עמו "לִדְרוֹשׁ אֶת יהוה" ("לדרוש" במובן של "לחפשׂ" / "לבקש").

"לִדְרוֹשׁ אֶת יהוה" — זהו רעיון מרכזי בכל דבר אלוהים.

● כשבני ישראל היו בגלות בבל, אלוהים הבטיח להם באמצעות ירמיהו הנביא (כט 14-13):

13 "וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם;
כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם, 14 וְנִמְצֵאתִי לָכֶם" נְאֻם יהוה…

במילים אחרות אלוהים אומר: "אני יודע שבית המקדש נחרב וכי מירושלים נשארו רק ערימות של אבנים שׂרופות. אני יודע שאתם נמצאים במרחק מאות קילומטרים מהארץ ושאתם נתונים תחת המרוּת של עם זר.

אבל אפילו כאן, בגלות, אתם יכולים למצוא אותי. כל שעליכם לעשות הוא לדרוש אותי מכל הלב."

● הבטחה דומה נמצאת במשלי ח 17:

אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב, וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי.

ה"דוברת" כאן היא חוכמת אלוהים, ובעברית בת ימינו הפסוק מבטיח: "מי שמחפש אותי בכנות — מי שאוהב אותי — אני מבטיחה שהוא יימצא אותי."

● ואז יש את עמוס ה 6:

דִּרְשׁוּ אֶת יהוה וִחְיוּ.

מי שמחפשׂ את אלוהים — מוצא חיים. ("דרשו וחיו" — זהו אותו עיקרון שאנחנו מבטאים בשם הרשמי של הקהילה שלנו: עמותת "דעו וחיו".)

? אם כן, "לדרוש את ה'" היא פעולה חיונית. ומאחר שהיא כל כך חשובה, הבה נוודא שכולנו מבינים את המונח. — איך אדם "דורש את אלוהים"?

ראשית, אלוהים גורם ללא־מאמינים לדרוש (או לחפשׂ) אותו. שאול השליח מלמד זאת במה"ש יז, כשהוא מדבר אל אנשי אתונה על "האל הבלתי נודע" שלכבודו הם בנו מזבח.

שם, במה"ש יז (פסוק 22 ואילך), הוא מסביר לשומעיו שישנו אלוהים אחד שברא את הכל — והוא ממשיך בפסוק 26:

26 מֵאָדָם אֶחָד הוּא [אלוהים] יָצַר אֶת כָּל עַמְמֵי בְּנֵי אָדָם לְהוֹשִׁיבָם עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, וְיָעַד זְמַנִּים קְבוּעִים וְקָבַע אֶת גְּבוּלוֹת מוֹשָׁבָם — 27 לְמַעַן יְחַפְּשׂוּ אֶת הָאֱלֹהִים; אוּלַי יְגַשְּׁשׁוּ אַחֲרָיו וְיִמְצְאוּ אוֹתוֹ, אַף שֶׁאֵינוֹ רָחוֹק מִכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ.

אלוהים ברא את בני האדם עם הצורך לדרוש/לחפשׂ את הבורא. אין אדם שלא מחפשׂ את אלוהים בשלב כלשהוא בחייו.

שאול מצייר כאן, בפסוק 27 שקראנו, תמונה של אדם שמחפשׂ ומגשש באפלה. זה מזכיר לי משׂחק שהיינו משׂחקים כשהייתי קטן:

ילד אחד היה צריך לחכות מחוץ לחדר, כשהדלת סגורה.

בינתיים הילדים שבתוך החדר מכבים את האור, מורידים את התריסים, מוודאים שהחדר חשוך לגמרי ומסתתרים כל אחד במחבוא שבחר לו.

הילד שהמתין בחוץ נכנס כעת. הוא חייב לעצום עיניים עד שייסגור אחריו את הדלת.

הוא מתחיל לחפשׂ ולגשש בחושך, ממש כמו ששאול השליח מתאר את בני האדם שמחפשׂים את אלוהים.

אחרי זמן מה הילד יגיד משהו כמו: "אני יודע שאתם פה. אני אפילו יכול לשמוע אתכם נושמים!" — (מכירים את המשׂחק?)

שאול מתאר כך את אלוהים, באמרו: "אֵינוֹ רָחוֹק מִכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ." — "אתה יודע שהוא שם. אתה כביכול 'שומע אותו נושם'. רק התמיד בחיפושׂ ובגישוש. אלוהים אכן ייתן לך למצוא אותו."

זה נכון לבלתי מאמינים … אבל …

שנית, גם מאמינים חייבים "לדרוש את אלוהים".

כמובן, מי שנושע כבר לא מחפשׂ את הדרך לאלוהים. את הדרך אנחנו יודעים.

כשישוע הסביר ביוחנן יד שהוא עומד ללכת אל האב (יד 2, 12), הוא אמר:

וּלְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ, יוֹדְעִים אַתֶּם אֶת הַדֶּרֶךְ. (יד 4)

אך אחד התלמידים התלונן והשיב:

אֲדוֹנִי, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ; אֵיךְ נֵדַע אֶת הַדֶּרֶךְ? (יד 5)

וישוע הסביר:

אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי. (יד 6)

ישוע הוא הדרך — ואני מקווה שכולנו כאן אכן מכירים אותו.

לכן, כאשר מאמין דורש את אלוהים, הוא ידרוש אותו…

1. לשם סליחת חטא. למאמין שחָטָא יש רשות לבוא אל אלוהים האב בשם ישוע. הוא מבקש — ומקבל — סליחה על בסיס הכפרה של ישוע;

2. המאמין מחפש את נוכחות אלוהים, כשהוא מתקרב אל אביו שבשמיים בתפילה, בהודייה, בהלל, בהשתחוויה;

3. המאמין דורש את אלוהים כי הוא זקוק לנחמה. זה יכול להיות דרך קריאה בכתובים, או כשהוא פורשׂ לפני אלוהים את סבלו ואת כאבו;

4. הוא ידרוש את אלוהים לשם קבלת עזרה ופתרון בעיות. אני חושב שרוב הפניות שלנו לאלוהים הן בתחום הזה;

5. המאמין ידרוש את אלוהים לשם ריפוי, כי הוא יודע שמי שמרפא הוא תמיד אלוהים — בין אם זה דרך רופאים והמערכת הרפואית, בין אם זה באופן ישיר דרך נס.

…ונקודה אחרונה וחשובה מאוד:

6. המאמין ידרוש את אלוהים לשם הדרכה. הוא ידרוש את אלוהים כדי לדעת את רצונו — והוא עושה זאת הן בקריאה בכתבי הקודש והן בתפילה.

■ ואם התרגלנו לדרוש את אלוהים בכל התחומים האלה — אם למדנו לציית לרצונו ולהדרכתו כפי שהם מתבררים לנו מתוך דברו הכתוב — אז אלוהים מברך אותנו בשלום…

● שלום עם אלוהים,

● שלום שממלא אותנו.

ישוע המשיח מתאר אותו כשלום שהוא "לֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹתֵן" (יוחנן יד 27), ושאול השליח מכנה אותו "שְׁלוֹם אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּב מִכָּל שֵׂכֶל" (פיל' ד 7).

זה מחזיר אותנו למלך אסא: הוא דרש את אלוהים, הוא ציית לדברו, הוא טיהר את הארץ מעבודת אלילים — והתוצאה לא איחרה לבוא. פסוק 4 מסתיים במילים:

וַתִּשְׁקֹט הַמַּמְלָכָה לְפָנָיו.

אסא זכה לשלום — לא רק שלום עם אלוהים, לא רק שלום בתוך עצמו — בנוסף לאלה אלוהים נתן לו ולעמו שלום מדיני — העדר מלחמות.

מהפסוקים הבאים אנחנו לומדים כי אסא ראה בשלום הזה נכס יקר ביותר — ממש מתנה משמיים:

דהי"ב יד 6-5:

5 וַיִּבֶן עָרֵי מְצוּרָה בִּיהוּדָה, כִּי שָׁקְטָה הָאָרֶץ, וְאֵין עִמּוֹ מִלְחָמָה בַּשָּׁנִים הָאֵלֶּה, כִּי הֵנִיחַ יהוה לוֹ. 6 וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה: "נִבְנֶה אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים, דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים. עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ, כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵינוּ; דָּרַשְׁנוּ וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב."

כאן אסא נותן לנו שיעור איך לנהל בצורה אחראית משאבים שניתנים לנו מידי אלוהים.

ראו את שלושת הדברים שהוא עושׂה:

1. הוא מכיר בעובדה שכל הטוב נובע מאלוהים — הן הברכות הרוחניות, אבל גם הברכות החיצוניות והחומריוֹת. לכן הוא אומר כעת: "דָרַשְׁנוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵינוּ; דָּרַשְׁנוּ והוא הניח לָנוּ מִסָּבִיב" (סוף פס' 6).

"השלום הזה הוא מתנה מלמעלה. לא אנחנו יצרנו אותו בהיותנו פוליטיקאים חכמים; הוא גם לא תוצאה מכוח ההרתעה של צה"ל. — אלוהים הוא זה שהניח לנו מסביב!"

2. המלך נותן את הכבוד לאלוהים, והוא עושׂה זאת בפומבי. זאת משמעות הפתיח בפסוק 6: "וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה." במילים פשוטות, אסא פונה לעמו ואומר:

"אנשי יהודה! זכרו תמיד: השלום הזה, החיים הנוחים, השׂגשׂוג הכלכלי — כל אלה באים מאלוהים. הם פרי הציות שלנו לדברו."

הלוואי עלינו. הלוואי שהיו לנו מנהיגים וראשי ממשלה שיופיעו בשידור חי ויאמרו: "אזרחי ישראל, זכרו: כל יום ללא מלחמה, כל יום ללא טילים, כל יום ללא פיגוע — זהו מתנת חסד מאלוהים. אם היה היום שֶקט, זה רק בזכותו. הוא הניח לנו מסביב."

■ הדבר נכון גם לגבינו כמאמינים בישוע. כל מה שיש לנו, כל רכוש, כל יכולת, כל כשרון — הכל הוא מתנה מאלוהים. לכן חשוב שלא נשכח להודות לו ולתת לו את הכבוד עבור כל הישג וכל הצלחה.

והמלך עושה דבר שלישי:

3. אסא לא רק מכיר בכך שמשאביו באו לו מאלוהים — הוא גם עושׂה בהם שימוש אחראי.

אתם זוכרים את המשל של ישוע על העשיר הטיפש? — אחרי שאלוהים ברך אותו ברכה חומרית, הוא אמר לעצמו (לוקס יב 19):

נַפְשִׁי, יֵשׁ לָךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת. הִנָּפְשִׁי, אִכְלִי, שְׁתִי וְשִׂמְחִי.

במילים אחרות: "עכשיו, כשיש לךָ עושר וביטחון, למה לך עוד לעבוד ולהתאמץ? — הִנפש, עשה חיים, צא לפנסיה מוקדמת!"

המלך אסא לא פעל כך. הוא לא נשען לאחור ונהנה לעצמו. במקום זה הוא לימד את עמו חריצות (פס' 6):

נִבְנֶה אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים, דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים, עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ.

במילים אחרות: "כל עוד אלוהים נותן לנו שלום ושׂגשׂוּג, הבה נעבוד!"

■ זהו שיעור חשוב עבורינו כקהילה. אלוהים נתן לנו שלום וברך אותנו חומרית:

• יש לנו שלום במובן שאנחנו לא סובלים מרדיפה,
• קבלנו בניין משלנו,
• האולם הזה מלא כל שבת,
• כיתות הילדים לא רק מלאות, הם כבר קטנות מדי,
• ישנה פעילות מתמדת במתן עזרה לנזקקים,
• אנחנו מייצרים ספרים וחומר בישור מודפס לחלוקה ללא תשלום,
• יש אתר אינטרנט שאלפים קוראים ושומעים דרכו על ישוע,
…והרשימה ממשיכה.

אבל זאת לא אומרת ש"הישׂגנו מספיק". זאת לא אומרת שעכשיו אנחנו יכולים להישען לאחור ורק ליהנות מהמתנות של אלוהים.

אני מודה לאלוהים על אחים ואחיות בקהילה שאלוהים ברך ברעיונות חדשים, ביוזמה וביצירתיות. בדומה למלך אסא, הם מזכירים לי תמיד שעלינו לשאוף לשני דברים:

1. לפתח, לבנות, לשפר ולהרחיב את כל התחומים שבהם הקהילה משרתת…
• משרתת הן את חבריה והן אנשים שמחוץ לקהילה,
• משרתת הן מאמינים והן לא־מאמינים.

2. לבנות, לעודד, ללמד ולפתח את היחידים שמהם הקהילה מורכבת — כי הרי "קהילה" זה לא בניין, מדובר באנשים, בבני אדם.

בקטע הבא בדברי הימים־ב (יד 10-8) המלך אסא ואזרחי יהודה מתמודדים עם פלישה של צבא זר עצום. שם נותן לנו אסא שיעור ב"לדרוש את אלוהים בזמן מצוקה". — זה יהיה הנושא שלנו בפעם הבאה.

לסיכום:
1. • עלינו "לדרוש את אלוהים" — גם כשחיינו מתנהלים על מי מנוחות, ולא רק
בזמנים קשים.

• עלינו "לדרוש את אלוהים" תמיד — לא רק כשאנחנו חסרי אונים והמפלט
האחרון הוא לזעוק לעזרה משמיים.

• עלינו "לדרוש את אלוהים" ולהתפלל שרצונו יעשה בכל החלטה שאנחנו
מקבלים — לא רק באלה שנראות לנו קשות מדי כדי להחליט לבד.

2. עלינו לנצל את הזמן. — כשיש שלום, כשיש כוח, כשיש בריאות, כשיש אמצעים כלכליים — כל אלה הם מתנות מאלוהים, והם ניתנו לנו על מנת לשרת אותו ולהביא כבוד לשם ישוע.

3. לא לכולנו ניתנו התנאים להתחיל טוב. יש בינינו אנשים שעברו גיהינום לפני שהגיעו לאמונה בישוע. יש אחרים שחיו את רוב חייהם בלי ישוע והתמסרו אליו רק בגיל הזקנה.

מה שכן חל על כולנו זו האחריות לסיים טוב. — לאחר שהאמנו בישוע, עלינו להחזיק מעמד תוך־כדי הנסיונות ולהישאר נאמנים למושיע עד הסוף — עד היום שבו נראה אותו פנים אל פנים והוא יגיד לנו: "יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמֶן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ" (מתי כה 23).

כעת, אסא נותן לנו שיעור בנושא:

לדרוש את אלוהים בזמן מצוקה
נקרא מדהי"ב יד 10-8: [eng. 9-11]

8 וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים, וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיָּבֹא עַד מָרֵשָׁה. 9 וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו, וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה.

10 וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יהוה אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר: "יהוה, אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ. עָזְרֵנוּ, יהוה אֱלֹהֵינוּ, כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ, וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה. יהוה, אֱלֹהֵינוּ אַתָּה. אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ."

שימו לב מה קורה בפסוקים 9-8:

● צבא אדיר פולש לתוך ארץ יהודה מהדרום.

● רק חיל הרגְלִים של הפולשים מונה כמיליון איש. בנוסף הם באים עם 300 מרכבות (דהיינו "טנקים"), ולפי פרק טז 8 גם עם מספר לא ידוע של "פָּרָשִׁים".

● אסא יוצא עם צבאו לקראת הפולשים, ושני הצבאות מתכוננים לקרב לייד מרֵשה — 20 ק"מ מערבה לחברון.

● אסא משווה את כוחותיו לאלה של האוייב: ליהודה יש חיל רגלים עם 580,000 לוחמים (יד 7). אין אזכור של פרשים או מרכבות. לכן, מבחינת מאזן הכוחות אין ליהודה סיכוי לנצח.

ובדיוק כמו שאסא "דרש את אלוהים" בזמנים הנוחים והשלווים, כך הוא דורש אותו כעת — במצב שנראה חסר תקווה מבחינה אנושית:

10א וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יהוה אֱלֹהָיו.

אסא מתפלל — ותפילתו רשומה בתנ"ך כדי שאנחנו נלמד ממנה. הוא פותח בקריאה:

"יהוה, אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ"!

במילים אחרות:

א. "אם אתה, אלוהים, תחליט לעזור לנו, אזי זה לא משנה אם אנחנו חזקים או חלשים. מה שקובע הוא כוחך הבלתי־מוגבל."

ב. "אף אחד אחר לא יכול לעזור לנו עכשיו. אלוהים, אתה תקוותנו היחידה!"

■ הנה דוגמה עבורינו:

אסא לא מתחיל ישר עם בקשות. הוא קודם־כל מאשר את אמונתו האיתנה באלוהים.

אלוהים יכול להציל אותנו מכל מצב. אין גבול לריבונותו — וחשוב שנזכיר זאת לעצמנו גם בתפילה.

עכשיו אסא מבקש:

10ב עָזְרֵנוּ, יהוה אֱלֹהֵינוּ, כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ, וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה. יהוה, אֱלֹהֵינוּ אַתָּה. אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ.

? עקבתם? — איפה מרכיב הבקשה בתפילה הזו?

יש רק מילה אחת: "עָזְרֵנוּ!"

בכל שאר המשפט אסא מנמק מדוע יש לו את האומץ לבקש עזרה מאלוהים:

א. יהוה אֱלֹהֵינוּ. — אתה הוא אלוהינו, ואנחנו עמך. עד כה דרשנו אותך במטרה לעשות את רצונך. אנחנו לא מודעים לחטא שטרם נסלח ושכרגע מפריד אותנו ממך.

ב. עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ. — אתה תקוותנו היחידה. אנחנו מבינים כי בלעדך אין לנו שום סיכוי נגד הצבא הפולש האדיר.

ג. בְּשִׁמְךָ בָאנוּ. — האויבים באו בשם האלילים שלהם — אבל אנחנו באים בשמך, בורא היקום.

ד. אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ. — אלוהים, אל תרשה לאויבים האלה לנצח. הרי אם הם ינצחו, יחשבו שאליליהם חזקים יותר ממך. לכן, למען שמך ולמען כבודך, אלוהים, הצל אותנו!

עָזְרֵנוּ למען כבודך — וההצלה שלנו תהיה תוצר לוואי.

הפסוק הבא מכיל את תשובת אלוהים — תשובה על־ידי נס:

11 וַיִּגֹּף יהוה אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה, וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים.

300 נהגי מרכבות מנוסים, מספר בלתי מוגדר של פרשים ומיליון לוחמים רגליים פתאום מוצאים את עצמם בלי כוח.

בהמשך, פסוק 13 מסביר "כִּי הָיָה פַחַד יהוה עֲל" כל האנשים באזור ההוא.

כך אומר גם פסוק…

12 כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי יהוה וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ.

הפסוק הזה מכנה את צבא יהודה "מַחֲנֵה יהוה".

? מה עוד הכתובים מלמדים על "מַחֲנֵה יהוה" ב-40 שנות הנידודים במדבר? — בספר במדבר ה 3 נאמר כי כל מי שהיה "טמא" היה חייב לצאת מהמחנה. — מדוע? — אלוהים מנמק:

"כדי ש…לֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם."
(ראיתם את זה? — "אני [ אלוהים! ] שוכן בתוכם.")

? ■ האם אנחנו רוצים שהקהילה, המשפחה, החיים הפרטיים שלנו יהיו "מַחֲנֵה יהוה" — מקום שאלוהים שוכן בו? — אזי עלינו לציית לדברו ולהתרחק מחטא.

? ■ האם אנחנו רוצים לראות את אלוהים מנצח את אויבנו השטן? — כנ"ל: עלינו לציית לדבר אלוהים הכתוב ולהתרחק מחטא.

דהי"ב טו
בפתיחת הפרק החדש (טו) אנחנו פוגשים את אסא ואת צבא יהודה חוזרים לירושלים אחרי הנצחון עם "בִּזָּה רַבָּה" ועם "שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד" (יד 14-12).

והנה, משער העיר יוצא לקראתם נביא:

2-1א וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. 2 וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא.

שימו לב לשמות של הנביא:

● עֲזַרְיָהוּ — "אלוהים עזר";

● בֶּן עוֹדֵד, ובפסוק 8 עֹדֵד הַנָּבִיא — "הנביא המעודד".

לאחר שאלוהים "עזר לעמו" באורח נס, "עֲזַרְיָהוּ" נשלח אליהם;

ועל תקן "עֹדֵד הַנָּבִיא" הוא כעת "מעודד" את העם ואת מלכו במסר שבפסוק 2:

2ב "שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן:
יהוה עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ, וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם —

וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם."

■ זוהי הבטחה מאלוהים — קודם־כל עבור עם ישראל בימי אסא, אבל גם עבורינו כמאמינים היום:

יהוה עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ, וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם.

● המשך לדרוש את אלוהים לשם סליחה וטיהור מחטא. הרי הוא סולח לכל מי שפונה אליו באמונה, על בסיס קורבן הכפרה של ישוע המשיח;

● המשך לדרוש את נוכחותו בתפילה;

● המשך לדרוש את אלוהים כמקור לנחמה וריפוי;

● המשך לדרוש את רצון אלוהים עבור חייך ואת הדרכתו;

● "הַחֲזֵק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ, כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יִקַּח אֶת הָעֲטֶרֶת שֶׁלְּךָ" (התגלות ג 11);

● "[רוּץ] אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה־שֶׁל־מַעְלָה" (פיליפים ג 14);

בקיצור: וודא שאתה מסיים טוב!

עד כאן העידוד — ועכשיו האזהרה:

2ג …וְאִם תַּעַזְבֻהוּ, יַעֲזֹב אֶתְכֶם.

מי שפותח את התנ"ך רואה מיד — ובברור — מה קורה כאשר העם "עוזב את אלוהים," ובפסוקים 3 עד 6 עודד מזכיר לאסא ולאנשיו את התוצאות השליליות הללו. בפסוק 5 הוא אומר:

וּבָעִתִּים הָהֵם אֵין שָׁלוֹם לַיּוֹצֵא וְלַבָּא.

ז"א, בכל פעם שעזבתם את אלוהים — איבדתם את השלום.

■ זה גם הנסיון שלנו:

● כשאנחנו נכנעים לפיתוי ולחטא;

● כשאנחנו מחליטים ללכת בדרך שלנו, מבלי לדרוש את רצון אלוהים;

…הדבר הראשון שאנחנו מאבדים הוא השלום.

לכן זוהי אזהרה שחייבת להיות חרוטה לנו בזכרון: "אִם תַּעַזְבֻהוּ, יַעֲזֹב אֶתְכֶם!"

נסיים את החלק הזה של הסיפור עם פסוק של עידוד מפיו של עודד הנביא:

7 וְאַתֶּם חִזְקוּ, וְאַל יִרְפּוּ יְדֵיכֶם, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלַּתְכֶם.

אלוהים נתן לאסא ולאנשיו נצחון גדול. הם ראו נס במו עיניהם. — ועכשיו הנביא מעודד אותם שלא לנוח על זרי הדפנה שלהם: "אַל יִרְפּוּ יְדֵיכֶם!"

■ זה נאמר גם לנו כמאמינים בישוע:

קולוסים ג 23 חוזר על "אַל יִרְפּוּ יְדֵיכֶם!" במילים:
"כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂים, עֲשׂוּ בְּכָל נַפְשְׁכֶם, כְּעוֹשִׂים לְמַעַן יהוה וְלֹא לְמַעַן בְּנֵי אָדָם;"

ו…קולוסים ג 24 מבטיח "שָׂכָר":
"שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי תְּקַבְּלוּ מֵאֵת יהוה אֶת שְׂכַר הַנַּחֲלָה."

? מי זוכר את הכותרת הראשית של השיעור הבוקר? — "לדרוש את אלוהים, ולסיים טוב."

לסיים טוב
דברי העידוד של הנביא לעם ולמלך היו: "אַל יִרְפּוּ יְדֵיכֶם!" — הבה נראה אם הם עמדו בזה ואם המלך אסא אכן סיים טוב.

התגובה הראשונית לדברי העידוד היא נפלאה (פרק טו 9-8):

9-8 8 וְכִשְׁמֹעַ אָסָא הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא, הִתְחַזַּק, וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וּמִן הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם; וַיְחַדֵּשׁ אֶת מִזְבַּח יהוה, אֲשֶׁר לִפְנֵי אוּלָם יהוה.

9 וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וְהַגָּרִים עִמָּהֶם מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן; כִּי נָפְלוּ עָלָיו מִיִּשְׂרָאֵל לָרֹב, בִּרְאֹתָם כִּי יהוה אֱלֹהָיו עִמּוֹ.

נדגיש רק 2 נקודות מתוך הקטע הזה:

א. הנצחון הגדול הוסיף לאסא אומץ וסמכות. כעת הוא יכול להצביע על ההתערבות הפלאית של אלוהים ולהגיד לבני עמו:

"אתם רואים? אלוהים הוא אמיתי. אם אנחנו דורשים אותו, הוא עומד לצדנו ופועל למעננו. — לעומתו, האלילים שלכם לא מועילים לכלום. הם סתם גָ'נְק שגורם לכם לחטוא נגד אלוהים. בואו נתפטר מהם."

וזה בדיוק מה שקרה: "אָסָא…הִתְחַזַּק, וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן."

? ■ כשאנחנו מתפללים, ואלוהים עונה, והדבר שבקשנו קורה — האם התגובה שלנו היא כמו זו של אסא? האם אנחנו נותנים את הכבוד לאלוהים ומודים לו עבור התערבותו? האם התשובה לתפילה גורמת לנו להשתדל לציית לדבר אלוהים ביתר שאת ולהקפיד על טוהר וקדושה?

או האם אנחנו אומרים: "המממ — אמנם קרה מה שבקשתי בתפילה — אבל אולי זה היה קורה גם בלי תפילה. עכשיו, כשאני מסתכל על זה בדיעבד — אולי זה פשוט קרה במקרה — היה לי מזל."

ב. אסא לא השאיר ואקום אחרי השמדת האלילים, אלא חידש "אֶת מִזְבַּח יהוה, אֲשֶׁר לִפְנֵי אוּלָם יהוה." הוא דאג שעבודת הקורבנות במקדש תהיה תקינה על־פי התורה. הרי זאת היתה הדרך שאלוהים קבע לטיהור מטומאה וחטא.

■ לא להשאיר ואקום רוחני! — אם התחלנו בדרך הנכונה, חשוב מאוד להמשיך. על כך מלמד ישוע במתי יב 45-43:

43 הָרוּחַ הַטְּמֵאָה הַיּוֹצֵאת מִן הָאָדָם מְשׁוֹטֶטֶת בִּמְקוֹמוֹת צִיָּה וּמְבַקֶּשֶׁת לָהּ מָנוֹחַ וְאֵינָה מוֹצֵאת. 44 אָז תֹּאמַר: 'אָשׁוּבָה אֶל בֵּיתִי שֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ.' הִיא בָּאָה וּמוֹצֵאת אוֹתוֹ מְפֻנֶּה, מְטֻאטָא וּמְהֻדָּר. 45 מִיָּד הִיא הוֹלֶכֶת וְלוֹקַחַת אִתָּהּ שֶׁבַע רוּחוֹת אֲחֵרוֹת רָעוֹת מִמֶּנָּה וְכֻלָּן נִכְנָסוֹת לִשְׁכֹּן שָׁם. — אָכֵן גְּרוּעָה אַחֲרִיתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַהוּא מֵרֵאשִׁיתוֹ.

? ■ אתם ראיתם את זה קורה אצל אנשים? —

●    התחלתי להתעניין בישוע,
●    התחלתי לבוא לאסיפות,
●    התחלתי לשאול שאלות ולקרוא בכתובים,
●    התחלתי להתפלל,
●    התחלתי להרגיש את האהבה ואת הכוח ואת השוני שיש
במשיחיות, דברים שלא חוויתי בשום מקום אחר,
●    התחלתי להיחשׂף לכוחו של רוח הקודש (עברים ו 6-4) —

…אבל אז לא המשכתי.

● אמנם הרשאתי לישוע לגעת בי;
● הרשאתי לו לפָנות ולהכין מקום בלבי לאמת — לדברים רוחניים;

…אבל אז אִבּדתי עניין.

מילאתי את המקום בלבי בחומריות, בגאווה, באנוכיות ובתאווה לעוד ועוד סיפוק־עצמי. — ולישוע כבר לא נשאר מקום.

? אתם מכירים את התופעה הזו? אולי ראיתם את זה קורה אצל בני משפחה או אצל חברים? — אני מקווה שאף אחד כאן לא במצב הזה, כי ישוע אומר על כך: "אָכֵן גְּרוּעָה אַחֲרִיתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַהוּא מֵרֵאשִׁיתוֹ."

לא להשאיר ואקום רוחני! הלב שלנו חייב להיות מלא בישוע. — הוא חייב למלוך כמלך על חיינו.

חזרה למלך אסא (פרק טו 9א, 11-10):

9א, 11-10  וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וְהַגָּרִים עִמָּהֶם מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן … 10 וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלָיִם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לִשְׁנַת חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת אָסָא. 11 וַיִּזְבְּחוּ לַיהוה בַּיּוֹם הַהוּא. מִן הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת, וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים.

גם כאן יש מספר נקודות שאפשר ללמוד מהן. נקח 3:

א. "כָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן." — אסא מארגן עצרת הודייה. לא משהו ספונטני מייד אחרי הקרב, אלא עם הזמנות מסודרות — כך שיהיה זמן לכוווולם להתארגן ולבוא.

אסא רוצה שגם אלה שלא יצאו למלחמה ישתתפו בעצרת, כולל נשים וילדים. — למה? — כי הוא רוצה שכולם ישמעו את המסר ממקור ראשון. הוא רוצה שגם הנשים והילדים ישמעו באוזניים שלהם:

"אתם יודעים מדוע אנחנו כולנו בחיים היום? אתם יודיעים מדוע כולנו בריאים ושלמים? אתם יודעים מדוע אנחנו עדיין עָם חופשי? אתם יודעים מדוע יש לכולנו בתים וחוות ורכוש ופרנסה?

זה לא מקרה! זה לא מזל! זה לא בגלל שיש לנו צבא חזק! — הסיבה שאנחנו עדיין על המפה היא שאלוהים בכבודו ובעצמו הציל אותנו בנס!"

"כָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן …[ו]אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן" היו צריכים לשמוע את האמת הזאת. אסא רצה לתת עדות לגבורתו, לאהבתו ולנאמנותו של אלוהים.

ב. "וַיִּקְבֹּץ… הַגָּרִים עִמָּהֶם." — אסא רצה לנצל את ההזדמנות לבישור.

חִשבו רגע מי היו האנשים שהיגרו ליהודה מ"אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה":

1. הם היו זרים ממש ביהודה — לא רק בגלל המִּבְטא. במשך שנים הם אף נחשבו לאויבים, כי ממלכת יהודה וממלכת ישראל היו במצב מלחמה מתמיד.

2. כבר כ-35 שנים ידעה הממלכה הצפונית רק את עבודת העגלים שהמלך ירובעם הציב בבית־אל ובדן — בתוספת כל מיני אלילים אחרים. זאת אומרת, אנשים שבאו מ"אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה" ידעו מעט מאוד על אלוהי ישראל, אם בכלל.

3. מה היה המניע העיקרי להגירה מהצפון לממלכת יהודה? [ נחשוּ ] כמו היום כך גם אז, המניע הכלכלי. בממלכת ישראל שלטו בזה אחר זה שני מלכים גרועים — נדב ובעשה.

יהודה, לעומת זאת, נהנתה משלום ושׂגשׂוג כבר למעלה מ-10 שנים תחת שלטונו של אסא.

זאת אומרת, אותם מהגרים מאפרים ומנשה לא עברו דרומה בגלל שהיו ציוֹנים גדולים, וגם לא בגלל שהתגעגעו לאלוהי ישראל ולבית המקדש. הם באו בשביל "לחם־עבודה."

לאותם אנשים רצה המלך אסא להשמיע מסר כמו זה שבמגילת רות (ב 12): "בָּאתָ לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו [של] יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל!" — "הנה אלוהים כָּלָל בהצלה הגדולה גם אותך, את המהגר. גם בשבילך הוא חולל את הנס הזה."

"עכשיו, כשנוכחת לדעת כמה אלוהים הוא רב־כוח ואמיתי — פנה אליו. הוכחה עוד יותר ברורה לקיומו ולריבונותו הוא כבר לא ייתן לך! עזוב את האלילים. תהיה ילד של אלוהים."

■ ואיך זה נשמע מתוּרגָם למצב שלנו היום?:

אל תהיה בקהילה רק בגלל שזה טוב כלכלית. אל תהיה מאֶלה שבאים לפֹה רק כשהם צריכים משהו — וכשהכל בסדר אצלם אנחנו לא רואים אותם.

המזון מתוך ארון החלוקה אמנם יכול לספק צורך פיזי מיידי — הילדים שלך לא יהיו רעבים. אבל מה זה יעזור ביום שתעמוד לפני אלוהים, והוא ישאל אותך: "תגיד לי למה שאני יכניס אותך למלכות שלי?"

מה תגיד לו? — "אתה זוכר, בורא עולם? אני זה שתמיד בא לקחת אוכל מהקהילה של המשיחיים."

ואלוהים ישיב: "אני יודע. ואני גם יודע שהמשיחיים סיפרו לך שוב ושוב שאני הקרבתי את הבן שלי — את ישוע — כדי להושיע אותך מחטאותיך ולהציל אותך ממוות נצחי. — את המתנה הזאת לא רצית?… רק את האורז והקמח והשימורים?"

מה תגיד לו? — "לא, בורא עולם. פחדתי שאם אני מאמין בישוע, אני אצטרך לחיות בקדושה ולוותר על כל הכייפים בחיים. ופחדתי שאם השכנים ישמעו על אמונתי בישוע, יעשו לי בעיות. העדפתי את השימורים מהארון, בלי מחויבות, בלי ישוע. — אבל אולי אני יכול לקבל את ישוע עכשיו?!"

ואלוהים ישיב: "מצטער. אני נתתי לך חיים ארוכים עלי אדמות, ובכל רגע נתון היתה לך אפשרות לפנות לישוע ולחזור בתשובה על חטאיך. — אחרי המוות זה כבר מאוחר מדי. מקומך כעת באגם האש" (התגלות כ 15).

ג. הבאת הקורבנות. — העם לא בא בגישה שאמרה: "אנחנו נלחמנו, אנחנו הזענו — כל השלל שלנו." כולם הבינו שהשלל העצום שהביאו ניתן להם מידי אלוהים. לכן הם מביאים כעת קורבן תודה נדיב לבית המקדש: "בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת, וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים" (פס' 11ב).

■ וגם אנחנו נקראים להיות נדיבים בנתינה שלנו לעבודת הקהילה — במה שנקרא "המעשר" (קור"ב ט 7-6). כי הרי כל מה שיש לנו וכל מה שאנחנו, אלה מתנות מאלוהים. בלעדיו לא היינו כלום, ובלעדיו לא היה לנו כלום.

ועכשיו עוד קטע אחרון מהסיפור של אסא — וזה נראה לי הכי חשוב מכולם:

15-12 12 וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת יהוה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם. 13 וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַיהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת, לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל, לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה.

14 וַיִּשָּׁבְעוּ לַיהוה בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה, וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת.

15 וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה, כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ, וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ — וַיִּמָּצֵא לָהֶם.

וַיָּנַח יהוה לָהֶם מִסָּבִיב.

המלך והעם מחליטים לחדש את הברית עם אלוהים. הם מתחייבים בשבועה לדרוש אותו ולציית לדבריו. הם אפילו קובעים עונש מוות למי שלא יעשה זאת.

זה נשמע לנו מאוד חמור ורציני — עונש מוות. אבל תראו את פסוק 15:

"וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה." — ומדוע שמחו? — "כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ."

אף אחד לא נשבע מתוך כפייה. אף אחד לא הבטיח דבר בגלל שפחד מעונש. ההבטחה נבעה מתוך לב מודֶה. הרי לכולם היה עכשיו נסיון אישי עם אלוהים.

נתבונן רגע בתיאור של המצב שלפני הרפורמות של המלך אסא:

טו 4-3 3 יָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת, וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה. 4 וַיָּשָׁב [העם] בַּצַּר לוֹ עַל יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיְבַקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם.

אתם רואים? לא רק המלך אסא פנה לאלוהים בתפילה לעזרה — גם כל העם עשה זאת.

ועכשיו, בפסוק 15, כולם יכולים להביט לאחור ולהעיד: "בכל רצוננו ביקשנו את אלוהים — 'וַיִּמָּצֵא' לנו. התפללנו, ואלוהים ענה.

ותראו את המשפט האחרון בפסוק 15: "וַיָּנַח יהוה לָהֶם מִסָּבִיב." יותר טוב לא יכול להיות. — העם עשה שלום עם אלוהים, וקיבל בונוס: שלום עם כל השכנים.

הלוואי שכאן היה מסתיים הסיפור. הרי אז המלך אסא היה עבורינו דוגמה של מי שהתחיל טוב וגם סיים טוב — המצב האידיאלי.

זכרו את הכותרת: עלינו…

● לדרוש את אלוהים — בזמנים טובים כמו בזמנים קשים,
● ועלינו לסיים טוב