הרשת המלאה בגדים והסופר שלמד והבין

הרשת המלאה בדגים, והסופר שלמד והבין

המשלים

מתי יג 52-47

הרשת

47 "וְעוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְרֶשֶׁת שֶׁהֻשְׁלְכָה לַיָּם וְאָסְפָה מִכָּל מִין. 48 כַּאֲשֶׁר נִתְמַלְּאָה הֶעֱלוּ אוֹתָהּ לַחוֹף וְיָשְׁבוּ וְלִקְּטוּ אֶת הַטּוֹבִים לְתוֹךְ הַכֵּלִים וְאֶת הָרָעִים הִשְׁלִיכוּ."

49 "כָּךְ יִהְיֶה בְּקֵץ הָעוֹלָם. הַמַּלְאָכִים יֵצְאוּ וְיַבְדִּילוּ אֶת הָרְשָׁעִים מִבֵּין הַצַּדִּיקִים 50 וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל תַּנוּר הָאֵשׁ; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם."

51 "הַאִם הֲבִינוֹתֶם אֶת כָּל זֶה?" הֵשִׁיבוּ לוֹ: "כֵּן".

הסופר

52 אָמַר לָהֶם: "לָכֵן כָּל סוֹפֵר לְמוּד מַלְכוּת שָׁמַיִם דּוֹמֶה לְבַעַל־בַּיִת הַמּוֹצִיא מֵאוֹצָרוֹ חֲדָשׁוֹת וְגַם יְשָׁנוֹת."

כך ראו שומעיו של ישוע את משל הרשת

שוב ישוע מתאר פעולות מתוך שגרת החיים של שומעיו. כשהתלמידים שומעים ש"הֶעֱלוּ [את הרשת] לַחוֹף וְיָשְׁבוּ" כדי למיין את השלל, הם מייד יודעים לאיזו מרשתות הדייג המוכרות להם מתכוון ישוע:

▪ לא מדובר ברשת הקטנה שהדייג זורק ומושך בחזרה אליו כשהוא עומד בתוך המים קרוב לחוף (מתי ד 18);

▪ זו גם לא הרשת הגדולה יותר שמטילים מתוך סירה (לוקס ה 5-4);

▪ הם מבינים כי ישוע מתאר את רשת הגְּרִיפָה, הגדולה מכולם.

הנה תיאור עכשווי (ויקיפדיה 2017):

רשת החרם או רשת גריפה (בערבית "ג'רף" באנגליתbeach seine ) — רשת ארוכה שבמרכזה שק. בחלקה העליון מצופים ובתחתיתה משקולות. צד אחד של הרשת נשאר בחוף וסירה פורסת את יתרת הרשת תוך שהיא שטה בנתיב קשתי וחוזרת אל החוף. דייגים שאוחזים בשני צדי הרשת מושכים אותה אל החוף תוך שהיא גורפת כל מה שבדרכה.

הדייגים שבין תלמידי ישוע כבר עסקו בעצמם בעבודת המיון שהאדון מתאר. הם יודעים איך מלקטים "אֶת הַטּוֹבִים לְתוֹךְ הַכֵּלִים" — דגים שמיועדים למכירה מידית נאספים בסלים, אחרים מוכנסים לתוך כלים מלאי מים כדי לשמור אותם בחיים.

"…וְאֶת הָרָעִים הִשְׁלִיכוּ." — "הרעים" הם כמובן דגים לא כשרים כמו שפמנונים וצלופחים, אך מפני שהרשת גורפת את כל מה שבקרקעית הים יש להשליך עוד הרבה דברים אחרים: צדפות, סרטנים, אצות, אשפה…

לא שכחתי את דימוי ה"סוֹפֵר" שבפסוק 52. עוד מעט נדבר גם אליו.

הנמשל — משפט ובישור

משל הרשת המלאה הוא האחרון בקבוצת "משלי המלכות". מי ששמע ופירש את כל הסידרה אמור כעת להבין איך פועלת המלכות בעידן שלנו — בעידן החסד — עד לשובו של המשיח.

"אֶת הַטּוֹבִים [לִקְּטוּ] לְתוֹךְ הַכֵּלִים וְאֶת הָרָעִים הִשְׁלִיכוּ." — הפעם ישוע לא נותן לנו לנחש לְמה הוא מתכוון אלא מיד מוסיף פירוש:

המיון

49 כָּךְ יִהְיֶה בְּקֵץ הָעוֹלָם. הַמַּלְאָכִים יֵצְאוּ וְיַבְדִּילוּ אֶת הָרְשָׁעִים מִבֵּין הַצַּדִּיקִים.

את זה התלמידים כבר למדו ממשל החיטים והעשבים הרעים (מתי יג 42-39): "הַקָּצִיר הוּא קֵץ הָעוֹלָם, וְהַקּוֹצְרִים הֵם הַמַּלְאָכִים."

גם שם היה מדובר על הפרדה בין הטוב והרע: 40 "וּבְכֵן, כְּמוֹ שֶׁאוֹסְפִים אֶת הָעֲשָׂבִים הָרָעִים וְשׂוֹרְפִים אוֹתָם בְּאֵשׁ, כָּךְ יִהְיֶה בְּקֵץ הָעוֹלָם."…
וגם שם ישוע הדגשי את האש: 41 בֶּן־הָאָדָם יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו וִילַקְּטוּ מִמַּמְלַכְתוֹ אֶת כָּל הַמַּכְשֵׁלוֹת וְאֶת כָּל עוֹשֵׂי הָרֶשַׁע, 42 וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל תַּנוּר הָאֵשׁ; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם."

? איך כתבי הקודש מדגישים נושא חשוב במיוחד? — על ידי הִישָּׁנוּת: חוזרים עליו פעמיים או יותר.

והנה, בפירוש המשל הנוכחי ישוע חוזר מילה במילה על הפסוק האחרון שציטטנו (יג 42):

איום המשפט

מתי יג 50:

וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתָם [אֶת הָרְשָׁעִים] אֶל תַּנוּר הָאֵשׁ; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם.

מהי הנקודה המרכזית שעליה מלמד ישוע במשל הזה? — שיש גיהינום!

כל אחד חייב לשאול את עצמו את השאלה המחרידה שהמשיח הציג בפני מתנגדיו הפרושים (מתי כג 33): "אֵיךְ תִּמָּלְטוּ מִדִּין גֵּיהִנּוֹם?" זהו נושא מאוד לא נעים, אבל אסור לנו להתעלם ממנו כשאנחנו לומדים ומלמדים את הכתובים.

? האם אתם יודעים שישוע דיבר לעתים קרובות יותר על גיהינום מאשר כל אחד אחר מהמצוטטים בכתבי הקודש? — שישוע דיבר יותר על גיהינום מאשר על אהבה?

! יש סיבה מדוע הדגש הזה היה חייב לבוא דווקא מישוע עצמו ולא מהנביאים או השליחים:

קשה לנו מאוד לקבל את תורת הגיהינום כדבר אלוהים. אנחנו לא מסוגלים לדמיין "דִרְאוֹן עוֹלָם" (דני' יב 2); — חיים ללא הפסק, אבל תחת קללה; — נצח, אבל נצח של סבל בל־יתואר. אנשים בלתי־מאמינים נוטים לשאול אותנו בלעג: "איך אתה יכול להאמין באלוהים שטוען להיות אהבה (יוח"א ד 8, 16), אך בו בזמן הוא דן אנשים לאש גיהינום נצחי?"

והנה ישוע המשיח שבא "לָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֹּפֶר בְּעַד רַבִּים" — המושיע ש"וְצִיֵּת עַד מָוֶת בַּצְּלָב" כדי להציל חוטאים (מתי כ 28; פיל' ב 8) — דווקא הוא מלמד הכי הרבה על גיהינום ו"תַּנוּר הָאֵשׁ".

ובכן, זוהי נקודת הסיום תחת מכלול המשלים שנקראים "משלי המלכות" — נקודת השיא: האדון ישוע מתריע מפני הגיהינום.

מתוך הכתובים עולים ארבעה מאפיינים של המקום הנורא הזה:

מאפייני הגיהינום

הנמצאים בו מתענים ללא הפוגה. אין הקלה בָּסבל אפילו לרגע. אין עליות וירידות. הכאב והייסורים הם בלתי־פוסקים (לוקס טז 31-19; מתי ח 12, יג 42, 50, כב 13, כד 51, כה 30).
מדובר בעינוי נפשי וגם פיזי. הרי אף אדם לא יבלה את הנצח כרוח־רפאים — לא בירושלים החדשה ולא בדראון עולם. נפש אדם בגיהינום תחיה בתוך גוף נצחי — גוף שלא מסוגל למות — שאותו קִבל ב"תְקוּמָה שֶׁל מִשְׁפָּט" שמוזכרת ביוחנן ה 29 (ראה גם מתי י 28). הגוף הזה יהיה אמנם עשוי חומר שונה מכל מה שאנחנו מכירים, אך הוא יהיה חומרי לא פחות מגופנו הנוכחי (לוקס כד 39).

ישוע מדגיש את הסבל הפיזי באמרו על מי ש"מֻשְׁלָךְ לְגֵיהִנּוֹם": "תּוֹלַעְתָּם לֹא תָּמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִּכְבֶּה" (מרקוס ט 48; מצוטט מישעיהו סו 24).

הרי כשגוף גשמי מת ונקבר, מופיעה בו רימה, תולעי־ריקבון, והם לאט־לאט מכלים את כל הרִקמות. לאחר שמסיימים לנקות את השלד ולא נשאר להם עוד מה לאכול — התולעים מתים.

ישנן גם מחלות תולעים שפוקדים את האדם בעודו בחיים. חלק מהן קטלניות כשהן לא מטופלות כראוי. הורדוס אגריפס הראשון נענש משמיים במחלה כזו, והוא "נָפַח אֶת נַפְשׁוֹ כְּשֶׁהוּא אֲכוּל תּוֹלָעִים" (מה"ש יב 23). גם במקרה כזה, התולעים מתים כשהגוף נכלה.

לא כן בנצח. גופו של אדם ששוכן בגיהינום לא יכול למות לעולם, ולכן "תּוֹלַעְתּ[ו] לֹא תָּמוּת". לא נעים לתאר איך זה ייראה בפועל.

"אִשָּׁם לֹא תִּכְבֶּה." — כמו עם הרימה, כך עם האש: כשנגמר הדלק, היא נכבית. ה"דלק" בגיהינום יהיה גוף האדם, ומאחר שמדובר בגוף שלא יכול להִתכָלוֹת, האש תמצא דלק לנצח.

אין אדם בוגר שלא נכווה במשך חייו — מנר, גפרור, תנור, סיר חם או אף מכוס קפה שנשפך — וכולנו יודעים כמה זה כואב. אבל אש ששורפת את הגוף כולו ללא הפסקה, ואתה לא מתעלף, ולא מת, ואין מנוס מהלהבות אף לרגע — הדמיון שלנו לא מסוגל להכיל מצב כזה.

זהו המאפיין השני של הגיהינום: הוא מקום של עינוי נפשי וגם פיזי.

הייסורים יהיו אמנם ללא הפוגה עבור כולם, אך בדרגות שונות עבור אנשים שונים. כותב האיגרת אל העברים שואל את קוראיו — שואל אותנו: "כַּמָּה וְכַמָּה גָּדוֹל יוֹתֵר יִהְיֶה, לְפִי דַּעְתְּכֶם, הָעֹנֶשׁ הָרָאוּי לְמִי שֶׁרוֹמֵס בְּרַגְלוֹ אֶת בֶּן־הָאֱלֹהִים וּמְזַלְזֵל בְּדַם הַבְּרִית אֲשֶׁר הוּא מְקֻדָּשׁ בּוֹ וּמְחָרֵף אֶת רוּחַ הַחֶסֶד?" (עבר' י 29).

אם כך, דרגת הסבל של שוכני הגיגינום תהיה מושפעת ישירות מדרגת ההיתגלות שקיבלו בחייהם עלי אדמות. אדם ששמע את הבשורה, למד על ישוע כ"שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם", הבין באופן תיאורטי את עיקרון הכפרה, אולי אף התחבר עם מאמינים בקהילה במשך שנים — אך לעולם לא חזר בתשובה אמיתית — אדם כזה צפוי לעונש חמור יותר מחוטא שלא שמע את השם "ישוע" מעודו.

האדון ישוע עצמו מלמד את עיקרון הדרגות השונות של ענישה במשלו בלוקס יב 48-46.

מאפיין רביעי של הגיהינום: אינסופיוּת. — עינויָם הנפשי והפיזי של הנמצאים בגיהינום יורגש אמנם בדרגות חוּמרה שונות עבור אנשים שונים, אך עבור כולם הוא יהיה ללא הפוגה וללא סוף.

אינסופיוּת אינה נתפסת על־ידי שכלנו. הרי כשאנחנו עוברים קשיים, סבל, חולי, כאב נפשי או פיזי — מה עוזר לנו להחזיק מעמד? הידיעה שלכל דבר יש סוף. אנחנו מסוגלים לשאת את הסבל כשיש תקווה, כשנראה מוצא, כשיש "אור בקצה המנהרה". אדם שלא מסוגל לראות את הדברים האלה — מתאבד (ואפילו במעשה האולטימטיבי הזה הוא מראה את אמונתו שיש סוף).

אך מי שנמצא בגיהינום לא יכול לקוות לסוף כלשהו. לעולם אין עבורו "אור בקצה המנהרה" אלא חושך נצחי. הוא הרי הושלך "אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן" (מתי כב 13; כיפא"ב ב 4), אל המקום האחד בבריאה החדשה שבו אור המשיח אינו מאיר (התג' כא 23). — עינוי אינסופי.

נחזור כעת למשל הרשת המלאה ונשאל:

? למה בכלל היה צריך את המשל הנוסף הזה? הרי כבר במשל החיטים וזוּנים ובפירושו (מתי יג 30; 42-41) ישוע הזכיר את אותו מיון גדול שבסוף העתים.

ובכן, במשל החיטים והזוּנים הדגש הוא על הפקודה: "הַנִּיחוּ לִשְׁנֵיהֶם לִגְדֹּל יַחַד עַד הַקָּצִיר" (יג 30) — דהיינו שלכל אורך עידן הבשורה ימשיכו מאמינים ובלתי־מאמינים לחיות בָעולם זה לצד זה. ההוראה "הַנִּיחוּ לִשְׁנֵיהֶם" היא ביטוי של חסד אלוהים שממשיך לתת לחוטאים אפשרות להיוושע. הוא הרי לא חפץ במות הרשע (יחז' יח 23, 32, לג 11; כיפא"ב ג 9).

אך אף אחד מאתנו לא יודע אם הוא יישאר "עַד הַקָּצִיר". אף אחד לא יכול להגיד "אני אחזור בתשובה ואתמסר לישוע 5 דקות לפני חזרתו." "הַקֵּץ" ברמה האישית יכול לבוא בכל רגע. עובדה שאנשים נלקחים מסביבָתֵנו באופן פתאומי ובלתי־צפוי כל הזמן — על־ידי תאונות, פיגועים, התקפי לב, שבץ…

לכן אני שומע במשל הרשת הגדולה שלאט־לאט מתהדקת מסביב לדגים שתי קריאות:

"הרשת נסגרת סביבך! חזור בתשובה עכשיו. 'הִנֵּה עַתָּה יוֹם יְשׁוּעָה' (קור"ב ו 2). אל תדחה את ההחלטה למחר. האם אתה יודע מה יהיה מחר? אין לך אפילו שליטה על מה שיהיה בעוד 5 דקות!"
"הרשת נסגרת סביב לחוטאים, אך הם עדיין יכולים להיוושע. לכן הכריזו את הבשורה "כָּל עוֹד הַזְּמַן מְכֻנֶּה 'הַיּוֹם'" (עבר' ג 13).

…ולכאן מתחבר משל הזוטא על הסופר. אך לפני שישוע ממשיל אותו הוא שואל את שומעיו:

מתי יג 51א:

"הַאִם הֲבִינוֹתֶם אֶת כָּל זֶה?"

"כָּל זֶה" לא רק מדבר על משל רשת הדגים. הרי הוא רק האחרון בסידרה של משלי המלכות. ישוע בעצם שואל אותם לגבי…

טבעה / אופיה של המלכות (משל הזורע, משל החיטים והזוּנים);
כוחה וגדילתה של המלכות (משל הזרע הנובט, משל גרגיר החרדל);
השפעתה של המלכות (משל השאור בעיסה);
תְּנַאי הכניסה לתוך המלכות: החלטה אישית; נכונות לוותר על הכל לטובת המלכות (משל האוצר בשדה, משל המרגלית היפה);

ועכשיו:

לגבי ההבנה כי יום המיון — יום המשפט הולך ומתקרב.

? "הַאִם הֲבִינוֹתֶם אֶת כָּל זֶה?" — "האם קלטתם את כל העקרונות על־אודות המלכות שהסברתי לכם על־ידי סדרת המשלים?"

פס' 51ב: "הֵשִׁיבוּ לוֹ: 'כֵּן'." — וכתגובה לתשובת התלמידים ישוע מוסיף משל זוּטא:

משל הסופר שלמד והבין

מתי יג 52:

המציאות של "בַעַל־בַּיִת הַמּוֹצִיא מֵאוֹצָרוֹ חֲדָשׁוֹת וְגַם יְשָׁנוֹת" היתה מוכרת לשומעיו של ישוע:

בעל בית נוון שמר במרתפו יין ישן לאירועים מיוחדים — ויין חדש, פחות משובח, לייצור המשקה היומיומי (לוקס ה 39; טימ"א ה 23);
אחרי קציר החיטים הוא השתמש קודם בחיטה שנשארה מהשנה הקודמת, ורק אז נגע ביבול החדש;
הוא לא בזבז משאבים אלא שמר שאריות מזון והשתמש בהן ביום שלמחרת (יוחנן ו 12);
בעל בית נוון שמר בגדים חדשים לחגיגות ולחתונות (לוקס טו 22), אך הוא היה מספיק חכם כדי לא לזרוק "בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת" (סמרטוטים ישנים), כי ידע שלפעמים צריך גם אותם (ירמ' לח 11).

שימו לב למילה "לָכֵן" שמחברת את דימוי הסופר למשלים שקדמו. זה חשוב! יש כאן המשכיות היגיונית בהוראתו של ישוע.

נמשל הסופר: בישור

"סוֹפֵר לְמוּד מַלְכוּת שָׁמַיִם." — הדוגמה האידיאלית ל"סוֹפר" כזה היא כמובן האדון ישוע עצמו. הרי הוא הבקיא ביותר בכל הנוגע למלכות שמיים.

אך כאן הוא מדבר אל תלמידיו: "אתם הבנתם את מה שלימדתי אתכם עד כה? טוב מאוד! הלימוד הזה הכשיר כל אחד מכם לתפקיד 'סוֹפֵר לְמוּד מַלְכוּת שָׁמַיִם.' בשבועות שלימדתי אתכם קיבלתם אוצר של 'חֲדָשׁוֹת וְגַם יְשָׁנוֹת':"

"עוד לפני שפגשתם אותי ידעתם מה כתוב בתורה, בנביאים ובכתובים. נכון שאלה הן אָמִתוֹת "יְשָׁנוֹת" מאוד, אבל הן לעולם לא יהיו מיושנות. — לא! — אתם תשתמשו בהן ותצטטו אותן גם בעתיד, כי הן דבר אלוהים הנצחי."
"אך האוצר שלכם מכיל גם 'חֲדָשׁוֹת'. כשמחר תצטטו מישעיהו נ"ג, אתם תדעו שהנביא דיבר עליי — שאני הגשמתי את הנבואה הזו. וכשתגיעו לירמיהו ל"א 31 תכלו להסביר שאני אכן כרתי את אותה 'בְּרִית חֲדָשָׁה' בדמי."
"כשתזכירו את הקורבנות שהתורה מצווה עליהם וכשתדברו על הכפרה של יום הכיפורים — תאמרו לשומעיכם כי אין יותר צורך להעלות בעלי חיים על המזבח. תאמרו להם את החדשות הטובות עליי — על 'שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם'."

ובכן, נמשל ה"סוֹפֵר לְמוּד מַלְכוּת שָׁמַיִם" הוא המבשר. — כל מבשר. — אני, אתם, כל מאמין בישוע. לשליחים היה אותו "אוצר של 'חֲדָשׁוֹת וְגַם יְשָׁנוֹת'" רק בעל־פה. לנו יש אותו מודפס — זמין ונגיש לכל מי שרק רוצה (לפחות בישראל).

סיכום ויישום

ה"רשת" הולכת ונסגרת. עם כל יום שעובר "הַקֵּץ" מתקרב. ברמה האישית הוא יכול לבוא כל רגע.
בבוא המיון של כל מי שאותה "רשת" גרפה, כולם יחולקו לשתי קבוצות בלבד: אנשים שיכנסו למלכות ישוע, ואנשים שיכנסו "אֶל תַּנוּר הָאֵשׁ" — לגיהינום. אין אופציה שלישית.
את ההחלטה לאיזו משתי הקבוצות רוצים להשתייך חייבים לקבל עכשיו — לפני הקץ. כשנעמוד לפני השופט יהיה מאוחר מדי.
יש רק דרך אחת לא להגיע לגיהינום: האמונה בישוע, "הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים," —האמונה בישוע ככפרה על חטאי.
מפני שישוע הוא הדרך היחידה שמובילה לתוך מלכות אלוהים, עלינו לספר לאנשים על ישוע — עלינו לבשר את הבשורה.
הבשורה היא בידך, בספר התנ"ך והברית החדשה. זהו ה"האוצר". גם אם אתה יודע רק את הדברים הבסיסיים ביותר שכתובים בו תוכל לבשר. אם אתה יודע להסביר כי…

כול אדם חוטא;
אף אדם לא יכול להצדיק את עצמו לפני אלוהים בכוחות עצמו;
לכן כל אדם זקוק לכפרה, כפי שמסומל על ידי אין־ספור הקורבנות שעליהם מצווָה התורה;
ישוע הוא אלוהים שבא לעולם כאדם וחי חיים מושלמים, לא חטא אפילו חטא אחת, מילא את התורה באופן מושלם;
לכן הוא היה ראוי לשמש כפרה — קורבן תמורה — עבור החטאים שלך ושלי;
ישוע אכן מת על הצלב את המוות שהיה מגיע לי ולך;
ואם אדם מאמין שזאת אמת — אם אדם מאמין שישוע מת במקומו וקם לתחייה ביום השלישי;
אם אדם מאמין שישוע, במותו, העניק לו סליחה וחיים נצחיים;
אזי אותו אדם נושע. הוא כעת ילד של אלוהים. כשאלוהים מביט בו הוא רואה את השתקפותו של ישוע — הוא לא רואה אדם חוטא אלא את צדקתו של המשיח.

"האוצר" של דבר אלוהים לא עוזר לאף אחד כשהוא רק יושב על מדף. חשוב ללמוד את "האוצר" שלך. כשתעשה זאת, תהפוך אכן ל"סוֹפֵר לְמוּד מַלְכוּת שָׁמַיִם". רק אם תשקיע בקריאה ולימוד תוכל להוציא מ"האוצר" הזה "חֲדָשׁוֹת וְגַם יְשָׁנוֹת":

כאן, ב"אוצר" שלנו, אנחנו קוראים מה אמרו הנביאים על המשיח — ואיך ישוע הגשים את מה שהם נִבאו;
כאן אנחנו קוראים איך צייתו והתברכו מאמנים כמו אברהם, יוסף ומשה לפני אלפי שנים — ואיך עלינו לציית ולהתברך היום, במאה ה-21;
כאן אנחנו קוראים איך בישרו תלמידי ישוע הראשונים — וכאן יש לנו את אותה בשורה שהייתה להם — והיא יכולה להושיע בני אדם גם היום.