ויקרא פרק א'

ספר ויקרא פרק א – שיעור מס' 1 – א. מבוא לספר ויקרא – ב. קורבן העולה

 

מבוא לספר ויקרא

ספר ויקרא, השלישי בספרי התורה, נקרא על שם המילה הראשונה בו בדומה לספר בראשית. בשפות לועזיות נקרא ספר ויקרא בשם LEVITICUS – לוי. הספר מכונה "תורת הכוהנים" וזאת לציין שתוכנו מכיל ברובו המוחלט הוראות הקשורות לתפקיד ופעולת הכוהנים במקדש. בתרגום השבעים (LXX) נקרא הספר LEVITICUS — לוי, שכן בלשון היהודים בתקופה ההלניסטית המילה היוונית LEVITES משמעה כוהן.

חלוקת ספר ויקרא

פרקים א-ה: תורת הקרבנות. דיני העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. הפרקים מלמדים את העם:

מי מקריב את הקרבנות?

• אדם (פרקים א-ד).

 

• עדת ישראל (ד 13-21).

 

• נשיא (ד 22-26).

 

• כוהן המשיח (ד 3-12).

מה מקריבים?

• עולה מן הבקר, מן הצאן ומן העוף (פרק א).

 

• מנחה מסולת, מאפה, מרחשת, ביכורים (פרק ב).

 

• שלמים מן הבקר ומן הצאן (פרק ג).

 

• חטאת מן הבקר, מן הצאן, מן העוף או עשירית האיפה (ד 1-5, 13).

 

• אשם — איל מן הצאן (ה 14-26).

פרקים ו-ז:

הוראות מנהלתיות לכוהנים בקשר להכנת הקרבן ואופן צריכתו:

• עולה (ו 2-6).

 

• מנחה (ו 7-11).

 

• קרבן אהרון ובניו (ו 13-16).

 

• חטאת (ו 18-23).

 

• אשם (ז 1-5).

 

• המגיע לכוהן מן החטאת והאשם, העולה והמנחה (ז 6-10).

 

• תורת זבח השלמים על כל פרטיה (ז 11-36).

פרקים ח-י: חינוך הכוהנים לתפקידם במשך שבעת ימי המילואים (המשך לספר שמות מ 17-35).

פרק יא:  מאכלים אסורים — טומאת נבלה.

פרק יב: תורת היולדת.

פרק יג: תורת הצרעת.

פרק יד:

• טיהור המצורע (1-32).

 

• טיהור נגעי הבית (33-53).

פרק טו: תורת הזב, הזבה והנידה.

פרק טז: יום הכיפורים — עבודת הכוהן הגדול וחוקי עינוי הנפש.

פרק יז:

• הוראות לגבי שפיכת דם של בהמה, חיה ועוף.

 

• איסור שחיטה והקרבה מחוץ לאוהל מועד.

 

• איסור אכילת דם.

 

• מצוות כיסוי דם של חיה ועוף.

 

• דין אכילת נבלה וטרפה.

פרק יח:

• חוקי עריות.

 

• איסורים לגבי קיום יחסים בעת נידה, משכב זכר, ניאוף, משכב בהמה ועבודת המולך.

 

• הנימוק לאיסורים: היבדלות מתועבות הגויים.

פרק יט:

• קובץ חוקי פולחן ומוסר

 

• אזהרה להיות קדושים.

פרק כ:

• חוקי עריות,

 

• דיני המלך,

 

• דיני אובות וידעונים,

 

• אזהרה לשמירת קדושה וטהרה.

פרקים כא-כב: חוקי קדושה מיוחדים לכוהנים.

פרק כג:

חוקי המועדים:

• חג הפסח.

 

• המצות.

 

• הנפת העומר.

 

• שבועות.

 

• יום זיכרון תרועה (ראש השנה).

 

• יום כיפור.

 

• סוכות.

פרק כד: נספח לחוקי המועדים.

פרק כה: שנת שמיטה ושנת יובל.

פרק כו: פרשת הברכות והקללות.

פרק כז: הקדשות — על–ידי נדר ואחרות.

רקע כללי:

רבים נרתעים מלקרוא בספר ויקרא משום שכולו דיני קרבנות, הוראות לעבודת הכוהנים, איסורים כאלו ואחרים בתחומי הלבוש והמזון ואין בו קטעים סיפוריים. לא ידוע לי על שום ילד המעדיף לשמוע את ספר ויקרא כסיפור לפני השינה על פני סיפורים כמו יונה הנביא במעי הדג, דוד וגוליית או נוח והמבול.

לצערי, לא רק ילדים נרתעים מלקרוא את ספר ויקרא, אלא גם מבוגרים. קהילות ספורות יקדישו מספר שבועות ללימוד אינטנסיבי של ספר ויקרא. התוצאה כואבת!

בספר ויקרא מודגשת קדושתו של אלוהים, מהות ותכלית הקרבנות והנחיות לחיי מוסר וקדושה. כמו כן, הספר מתאר את המשיח ופועלו, ומועד הופעתו בעבור עם ישראל והעולם בסמלים רבים (כבש קרבן — ישוע שה האלוהים, יצחק בן יחיד לעולה — ישוע כקרבן וכו'. המועדים — חגים, בהם המשיח פועל את תכנית ישועת האדם. ראה גם בשורת לוקס כד 25-27, 44-46).

תכלית המשכן ומצוות הקשורות במשכן

בספר שמות פרק כה אלוהים מציין את התיאור, מידות וחומרים שבהם ייבנה המשכן, ארון העדות ושאר כלי המשכן.

לשם מה ציווה אלוהים לעמו לבנות את אוהל מועד ומאוחר יותר את המקדש?

בפרק כה פסוק 40 נאמר: "…וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר."

כלומר, כבר בשלב הראשוני משה וישראל לומדו כי המשכן אשר הם בונים ואחריו המקדש, הנם צל ודוגמא — תבנית של משכן גדול וחשוב יותר שאינו נמצא בארץ אלא בשמים.

התשובה המלאה והברורה לרמז הזה כתובה באיגרת אל העברים פרקים ח-י.

באיגרת אל העברים ח 1-5 נאמר בנוגע לכהונתו הנעלה של ישוע על פני הכהונה הארצית של בני לוי:

"עִקַּר הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ הוּא: יֵשׁ לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל הַיּוֹשֵׁב לִימִין כִּסֵּא הַגְּדֻלָּה בַּשָּׁמַיִם, 2 וְהוּא מְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וּבַמִּשְׁכָּן הָאֲמִתִּי אֲשֶׁר כּוֹנֵן יהוה וְלֹא אָדָם. 3 כָּל כֹּהֵן גָּדוֹל תַּפְקִידוֹ לְהַקְרִיב מְנָחוֹת וּזְבָחִים; לָכֵן צָרִיךְ שֶׁגַּם זֶה יִהְיֶה לוֹ מַה לְּהַקְרִיב. 4 אִלּוּ הָיָה בָּאָרֶץ לֹא הָיָה כֹּהֵן, כִּי יֵשׁ פֹּה כֹּהֲנִים הַמַּקְרִיבִים מְנָחוֹת לְפִי הַתּוֹרָה 5 וּמְשָׁרְתִים בַּקֹּדֶשׁ לְפִי תַּבְנִית וְצֵל שֶׁל הַדְּבָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים, כְּפִי שֶׁצֻּוָּה מֹשֶׁה בְּבוֹאוֹ לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן; הֵן אָמַר אֵלָיו, “רְאֵה וַעֲשֵׂה הַכֹּל כְּתַבְנִית אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.”

באיגרת אל העברים פרקים ט-י המחבר מציין בהרחבה שהמקדש הארצי וקרבנותיו הם צל של המקדש השמימי וקרבן כפרת החטאים הנצחי שאלוהים נותן בדם המשיח ישוע.

בפרק ט 23 שוב המחבר מציין שהמקדש הארצי הוא תבנית של המקדש השמימי, בבואה של האמיתי: "… הֵם תַּבְנִית הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בַּשָּׁמַיִם, אֲבָל הַדְּבָרִים הַשְׁמֵימִיִּים עַצְמָם דּוֹרְשִׁים זְבָחִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה."

הכוהן נכנס למקדש הרבה פעמים ואילו המשיח ישוע נכנס למקדש השמימי פעם אחת ולתמיד בהציגו קרבן עדיף, נצחי, את דמו וחייו כקרבן תמורה בעדנו (ראה גם י 10: "וּבְאוֹתוֹ הָרָצוֹן מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל־יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד").

בפרק י המחבר מציין שהתורה היא הצל בעוד המשיח הוא העיקר, הגוף עצמו.

אותו עיקרון נלמד מדברי שאול השליח באיגרת לקולוסים ב 16-19:

"לָכֵן אִישׁ אַל יַחֲרֹץ עֲלֵיכֶם מִשְׁפָּט עַל דְּבַר מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה אוֹ עַל דְּבַר מוֹעֵד, רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ שַׁבָּת, 17 אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לָבוֹא, אֲבָל הַגּוּף הוּא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ. 18 אִישׁ אַל יְבַטֵּל אֶתְכֶם כְּשֶׁהוּא מִתְגַּדֵּר בִּנְמִיכוּת רוּחַ וּבְפֻלְחָן לְמַלְאָכִים, כְּשֶׁהוּא נֶאֱחָז בְּמַה שֶּׁרָאָה וּבְלִבּוֹ גַּאֲוָה רֵיקָה הַנּוֹבַעַת מִשִֹכְלוֹ הַבִּלְתִּי רוּחָנִי, 19 וְאֵין הוּא נִצְמָד לָרֹאשׁ אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ כָּל הַגּוּף — הַנִּזּוֹן וּמִתְחַבֵּר עַל־יְדֵי פְּרָקִים וְגִידִים — גָּדֵל גִּדּוּל כְּיַד הָאֱלֹהִים".

שם, שאול מכנה את המצוות הקשורות למאכל, משקה, מועד, ראש חודש ושבת כצל של פעולות המשיח. כלומר, המשיח הוא העיקר והמצוות הללו נועדו ללמדנו על אודות זהות המשיח ותכלית פעולותיו.

לאור זאת, ספר ויקרא משמש כצל, סמל ענק למשיח ופועלו. גלטים ג 23-25:

"לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת. 24 לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה. 25  אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת".

זכרו!

בעוד לנו יש את כתבי הקודש השלמים, לבני תקופת משה הייתה רק התורה במקרה הטוב ביותר. דרך המצוות הסמליות העם למד על אודות קדושת אלוהים, מוסריותו, אהבתו וישועתו.

קדוּשה

בספר ויקרא חוזרת ונשנית המילה "קודש", "כפרה", "קרבן".

אלוהים מצווה על עמו ישראל מצוות של קרבנות, מוסר, לבוש, מועדים ואכילה אשר נועדו:

א. להבדילם משאר הגויים. כדי שכל המביט עליהם, על התנהגותם ופועלם, יבין מיד שהם משרתים אלוהים אחר, שלא כמו שאר הגויים (ויקרא יח 24: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה; כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם").

ב. אלוהים הנו אל קדוש וטהור, וכל דרך פעולתו וההשתחוויה לו חייבת לבטא קדושה וריחוק מן החטא על כל צורותיו (ויקרא יט 2: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ; כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם", 30, כו 2; ראשונה לתסלוניקים ה 22: "הִתְרַחֲקוּ מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו").

למה דם וקורבנות?

פסוק המפתח של ספר ויקרא הוא:

"…כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (יז 11).

בספר ויקרא כתובות רוב המצוות הבונות את הצביון היהודי.

ספר ויקרא מתחיל בציון מצוות הקשורות לקרבנות. על מנת להסביר את הסיבה לכך יש צורך לחזור לימים הראשונים של בראשית.

כאשר אלוהים ברא את אדם וחווה, הם היו בנוכחותו ונהנו מקרבה אנטימית עמו. לא היו ביניהם כל מחיצות. במצב הזה, אושרם של אדם וחווה היה מלא, ושלום מוחלט שרר ביניהם לבין אלוהים.

לאחר שאדם וחווה חטאו, נפגע קשר השלום והאחווה בינם לבין אלוהים (בראשית ג). המוות נכנס למעגל החיים. האדם כבר לא נהנה מאותה קירבה לאלוהים, ואף לא יכול היה יותר להתקרב לאלוהים בגלל החטא שנמצא בו.

המרחק הכואב בין אלוהים לאדם מתחדד כאשר אלוהים קרא: "אַיֶּכָּה?" (בראשית ג 9).

לאחר שהאדם חטא, נכנס המוות הפיזי למעגל החיים. האדם החל להזדקן וצאצאיו נולדו כשהם במצב של מוות רוחני. משמע, ילדיו של אדם וחווה הצטרכו להיוושע — להיוולד מחדש מבחינה רוחנית.

חיים תמורת חיים

אלוהים לא חפץ במצב בו האדם מרוחק ומנודה ממנו. בגלל חסדיו ואהבתו, אלוהים גילה לאדם וחווה שיש צורך בקרבנות לשם כפרת חטאים — כלומר, מישהו אחר משלם בחייו כדי לכפר על החטא (קרבן תמורה, תחליף).

אלוהים מקבל את חייו של הקרבן כתשלום עבור חטאי ומוחק את חובי. במילים פשוטות, מישהו אחר נענש במקומי.

אלוהים לימד את העיקרון הזה ברמז כבר בבראשית ג כאשר הרג חיה כדי להשתמש בעורה לכסות את ערוותם של אדם וחווה:

"וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (פסוק 21).

בפרק ד אנו למדים שילדיהם של אדם וחווה כבר נדרשו להעלות עולות.

בתקופת נוח (בראשית ח) אנו שוב עדים להעלאת קרבנות. ביציאה מן התיבה, לאחר המבול, נצטווה נוח להעלות זבחים ליהוה. פרק ח 20-21:

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ׃  21  וַיַָּרח יהוה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יהוה אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי."

בדרך לימוד זה אלוהים הכין את בני האדם לתכלית הופעתו של המשיח בן האלוהים, אשר עתיד להיות הקרבן האחד והנצחי לכפר על חטאי בני האדם.

כשאלוהים הציג את מצוות הקרבנות לעמו, העיקרון של הקרבת קרבנות כתחליף להענשת החוטאים היה ידוע וברור. מחקרים וממצאים ארכיאולוגיים מגלים שגם עמי האזור הנוכריים הקריבו קרבנות לאליליהם.

לעומתם, עם ישראל נצטווה להקריב קרבנות לאל חי. סוג הקרבנות היה שונה מאלו של הגויים, עובדי אלילים. זאת, כדי להבדילם מעמו של יהוה.

ויקרא פרק א — קרבן העולה

אלוהים בחר את עם ישראל להיות ממלכת כוהנים ועם קדוש בין כל שאר העמים:

שמות יט 5-6:

"וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ; 6  וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ; אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

אלוהים כרת ברית עם עם ישראל, וברית זו כוללת כללים רבים אשר חלק ניכר מהם כתוב בספר ויקרא.

כאשר בני ישראל היו עבדים במצרים אלוהים שלח את משה לומר לפרעה לשחרר אותם כדי שיעבדו את אלוהים (שמות ד 22-23: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר יהוה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל; 23 וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ; הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ").

בספר ויקרא אנו למדים כיצד עם ישראל נדרש לעבוד אלוהים חי וקיים שהוציאם מעבדות לחירות והעניק להם תכלית נצחית.

אנו ניווכח שכל פעולה המתייחסת לעבודת אלוהים קשורה בטבורה לפועלו, אופיו ותכונותיו של ישוע המשיח. במילים פשוטות: אלוהים לימד את עמו על אודות הכפרה העתידה להתגשם בישוע המשיח דרך סמלים ודוגמאות:

גלטים ג 23-25:

"לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת.  24 לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה. 25  אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת."

גלטים ד 1-8:

"הֲרֵינִי אוֹמֵר זֹאת: כָּל עוֹד הַיּוֹרֵשׁ קַטִּין אֵין הוּא שׁוֹנֶה מֵעֶבֶד, אַף כִּי הוּא אֲדוֹן כָּל הַנַּחֲלָה. 2 וְאוּלָם הוּא נָתוּן לְמָרוּת שֶׁל אֶפִּטְרוֹפְּסִים וַאֲנָשִׁים הַמֻּפְקָדִים עַל הַבַּיִת עַד לַמּוֹעֵד שֶׁקָּבַע אָבִיו. 3 כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ, בְּעֵת הֱיוֹתֵנוּ קַטִּינִים — הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִיסוֹדוֹת הָעוֹלָם. 4 אֲבָל כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ, יְלוּד אִשָּׁה וְכָפוּף לַתּוֹרָה, 5 לִפְדוֹת אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁנְּקַבֵּל אֶת מַעֲמַד הַבָּנִים. 6 וְכֵיוָן שֶׁאַתֶּם בָּנִים, אֱלֹהִים נָתַן בִּלְבַבְכֶם אֶת רוּחַ בְּנוֹ הַקּוֹרֵאת “אַבָּא, אָבִינוּ”. 7 לְפִיכָך אֵינְךָ עֶבֶד עוֹד, כִּי אִם בֵּן; וְאִם בֵּן, אֲזַי גַּם יוֹרֵשׁ מִטַּעַם אֱלֹהִים. 8 בֶּעָבָר, בְּעֵת שֶׁלֹּא יְדַעְתֶּם אֶת אֱלֹהִים, עֲבַדְתֶּם אֶת מִי שֶׁבְּמַהוּתָם אֵינָם אֱלֹהִים."

קולוסים ב 16-17:

"לָכֵן אִישׁ אַל יַחֲרֹץ עֲלֵיכֶם מִשְׁפָּט עַל דְּבַר מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה אוֹ עַל דְּבַר מוֹעֵד, רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ שַׁבָּת, 17  אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לָבוֹא, אֲבָל הַגּוּף הוּא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ".

ו י ק ר א

פרק א

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר יהוה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר׃ 2 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה, מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם׃ 3 אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יהוה׃4 וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו׃ 5 וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יהוה, וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃ 6 וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ׃ 7 וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ׃8 וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים, אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר, עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ׃ 9 וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַיהוָה. 10 וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ׃ 11 וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יהוה, וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃ 12 וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו, וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ, וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ׃ 13 וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם, וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. 14 וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה, וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים, אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ׃ 15 וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ׃ 16 וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן׃ 17 וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו, לֹא יַבְדִּיל, וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ, עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

פסוקים 1-3: בפתיח של כל מצוות הקרבנות אלוהים מבהיר מספר כללי ברזל:

אוהל המועד

את כל הקרבנות מביאים אליו, למקום בו הוא שוכן — ורק שם מקריבים אותם.

אלוהים דיבר אל משה מאוהל מועד.

"אֹהֶל מוֹעֵד", כשמו כן הוא — המקום בו אלוהים נועד עם בני האדם בזמנים שהוא קובע.

שם אלוהים קורא למשה, ושם בני ישראל עתידים להביא את קרבנותיהם ולהראות את פניהם.

א. "אֹהֶל מוֹעֵד" = המשכן. "מועד" מן השורש י.ע.ד = מקום, זמן, מועד לפגישה:

שמות מ 34:

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יהוה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"; כה 22: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

מה יש באוהל מועד?

• ארון הברית = ארון העדות (על שם לוחות הברית אשר בתוכו, מטה אהרון וצנצנת המן).

 

• מזבח הקטורת.

 

• שולחן.

 

• מנורה.

מחוץ לאוהל נמצא מזבח העולה.

ב. קרבן — מן השורש ק.ר.ב. — אמצעי שדרכו האדם יכול להתקרב אל אלוהים.

להתאספות בבית אלוהים יש תוצאות חשובות מרחיקות לכת:

שם, בבית אלוהים, מלמדים הכוהנים את מצוות ותורת אלוהים לכל העם. כך מתבצעת הוראה אחידה אל מול פני אלוהים.

העם לומד להתחבר ביחד, ולומד שאחדותו נובעת משלמות היחסים בינו לבין אלוהים.

מאותה סיבה גם אנו, המאמינים בישוע, מצווים לא לעזוב את אסיפתנו, אלא להתחבר ביחד כדי ללמוד את דבר אלוהים ולבנות איש את רעהו באהבה ויראת אלוהים. עברים י 25:

"בַּל נַזְנִיחַ אֶת הִתְכַּנְּסוּתֵנוּ כְּמִנְהַג כַּמָּה אֲנָשִׁים, כִּי אִם נְעוֹדֵד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וּבְיִחוּד בִּרְאוֹתְכֶם    כִּי קָרֵב הַיּוֹם" (ראה "התחברות" במעשי השליחים ב 42-47).

עלינו לזכור: בעתיד, כאשר ישוע המשיח ימלוך מציון על כל העולם, יעלו כל העמים פעם בשנה בחג הסוכות אל בית המקדש שבירושלים לעבוד את אלוהים ולהשתחוות לפניו.

באותו מעמד האדון ישוע המשיח יורה את תורתו לכל העמים (מיכה ד, ישעיה ב).

ההתחברות הזו היא כה חשובה עד כי אלוהים הזהיר שכל עם אשר לא יעלה לירושלים יוענש בצורה חמורה. זכריה יד 16-20:

"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָיִם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יהוה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת; 17 וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלָיִם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יהוה צְבָאוֹת, וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. 18 וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם, תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יהוה אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. 19 זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם; וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. 20 בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס, קֹדֶשׁ לַיהוָה. וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית יהוה כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ".

בפרק א אלוהים מציין את הכללים להקריב קרבן עולה.

כאמור, בפרקים א-ה מתוארים חמישה סוגי קרבנות:

1. קרבן עולה(BURNT OFFERING) — פרק א.
2. קרבן מנחה(GRAIN OFFERING) — פרק ב.
3. זבח שלמים(FELLOWSHIP OFFERING) — פרק ג.
4. קרבן חטאת(SIN OFFERING) — פרק ד-ה 13.
5. קרבן אשם(GUILT OFFERING) — פרק ה 14-26.

קרבן העולה

קרבן העולה הנו הקרבן הראשון המוזכר בספר ויקרא שנועד ללמד את מהות ותכלית הקרבת הקרבנות.

קרבן העולה שונה משאר הקרבנות מכיוון שהוא קרבן מן החי, שכולו נשרף על המזבח ושנאסר על אדם כלשהו לאכול חלק ממנו.

הבה נעמוד על הפרטים הקשורים בקרבן העולה:

קרבן העולה חייב להיות קרבן חי שהוא בקר ממין זכר, כבש או עז ממין זכר, תור או יונה.

מכיוון שקרבן העולה הנו קרבן הבעת תודה מאהבה לה', אלוהים מאפשר את מגוון החיות והעוף כדי לאפשר לכל אזרח להקריב קרבן עולה לפי יכולתו הכלכלית.

בפסוק 3 אלוהים מציין שעל הקרבן להיות תמים:

"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יהוה."

למה הכוונה ולמה נועד הסמל?

לא לחינם אלוהים דרש שכל הקרבנות יהיו תמימים וללא דופי.

כל הקרבנות היו סמל של הקרבן המושלם והנצחי, שהוא לא אחר מאשר המשיח בכבודו ובעצמו. שלמות הקרבנות סמלו את שלמות אופיו וקורבנו של ישוע המשיח.

רק כך, כאשר העם מתאמץ למצוא את הקרבן המושלם ורק אותו הוא רשאי להקריב, יכול העם ללמוד כראוי על אודות קורבנו ואופיו של המשיח האמיתי

בספר ישעיה פרק נג 7 ישוע המשיח מכונה "שֶּׂה". באיגרת א-פטרוס א 17-19 נאמר:

"…שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, 19 כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ"; יוחנן א 29: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם".

מאות שנים מאוחר יותר הנביא מלאכי גוער באלו הזובחים לאלוהים בעלי חיים עיוורים, פסחים או חולים:

"מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ? בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן יהוה נִבְזֶה הוּא׃ 8 וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ? אָמַר יהוה צְבָאוֹת" (מלאכי א 7-8).

הנביא מתלונן שאותם אנשים לא היו מעיזים להגיש קרבנות כאלו לרשויות האזרחיות. על אחת כמה וכמה אל להם לזבוח קרבנות פסולים לאלוהים שהוא ריבון וקדוש.

העובדה שזבחו קרבנות פגומים הראתה שזלזלו באלוהים וכי לבם היה מושחת.

לאורך הכתובים ה"תמימות" היא תכונה נרדפת לצדקה וקדושה (להלן מראי מקום: מתי ו 22; לוקס א 75, יא 34; א-תסלוניקים ב 10, ג 13, ה 23; ב-טימותיאוס ג 17; אפסים א 4, ה 27; רומים טז 19; יעקב א 4, ג 2; מעשי השליחים כד 16; עברים ז 26, י 22).

ישוע אמר לתלמידיו: "… הֱיוּ עֲרוּמִים כִּנְחָשִׁים וּתְמִימִים כְּיוֹנִים" (מתי י 16).

משמע: היו חכמים, ערניים ובקיאים בכל כדי להימנע מליפול בכל מלכודת החטא. לעומת זאת, היו תמימים — כלומר, חסרי ניסיון מוחלט בכל הקשור למעשים רעים ובהשתתפות ברע על כל צורותיו.

לישוע הייתה התמימות הזו (ב-קורינתים יא 3: "… מִן הַפַּשְׁטוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ").

אלוהים מצפה מעמו לחיות לאור הדוגמא שראו במקדש ומאוחר יותר בחייו של ישוע המשיח. התמימות הזו נועדה ללמדנו לרדוף אחר הטוהר והקדושה שמאפיינים את ישוע (ראה פיליפים ב 1-10, ד 4-8; א-תסלוניקים ה 12-23; אפסים ד 17 עד סוף האיגרת).

בפסוק 3 אלוהים מציין נתון מאוד חשוב ומעניין שמבדיל את קרבן העולה מכל שאר הקרבנות: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה".

קרבן העולה אינו קרבן חובה על חטא כלשהו, אלא נובע לחלוטין מרצונו החופשי של המקריב.

המילה "לִרְצֹנוֹ" חייבת להיות מובנת על פי משמעותה העתיקה, והיא: שביעות רצון, ברכה, היענות. מילה זו נרדפת למילה "ברכה" (דברים לג 11, 23-24) ו"אהבה" (משלי ג 12).

הניגוד למילה "לרצונו" היא: זעף, אף ותועבה (בראשית מט 6, 7; משלי יא 1, יט 12; ראה דוגמאות נוספות: ירמיה ו 20; הושע ח 13; עמוס ה 22).

לאור זאת, קרבן עולה נובע מתוך אהבה ושביעות רצונו של המקריב כלפי אלוהים. מסיבה זו נוספה המילה "אִם" בתחילת המשפט.

קרבן העולה הנו קרבן המפתח לכל שאר הקרבנות.

קרבן זה הנו ביטוי לאהבת אלוהים; קרבן הבא לומר: "אלוהים, אני מודה לך על חיים, על עזרה, על סיפוק כל צורכי, והגדול שבהם הנו כפרת חטאים — ישועה".

קרבן העולה הנו קרבן שמציין נתינה מוחלטת ללא כל מטרה לקבלת תמורה.

אם תשאל את המקריב: מדוע אתה מביא את הקרבן הזה?

הוא ישיב: כי אני אוהב את אלוהים! אלוהים רב חסד ונאמן לי. כל שברשותי שייך לו, וקרבן זה הנו ביטוי צנוע למתרחש בלבי כלפי אלוהים.

קרבן העולה מציין את הקרבן שאלוהים האב נתן לנו על חטאינו — את ישוע המשיח  ("…וְשָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִהְיוֹת כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ" [א יוחנן ד 10]). אלוהים האב נתן את הקרבן, שהוא אלוהים הבן, מתוך אהבתו אותנו ולא מתוך חובה; הוא נתן את הדבר היקר לו מכל, וזאת כביטוי של אהבתו כלפינו (יוחנן ג 16: "כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם").

מסיבה זו, הכוהנים או העם אינם משתתפים באכילת קרבן העולה. כל כולו מוקדש לאלוהים האב.

קרבן העולה מציין את ההבנה והאמונה שבלב המקריב לגבי הקרבן הזה.

קרבן העולה הנו המפתח לכל שאר הקרבנות שאדם כלשהו מקריב לאלוהים.

קרבן התמיד

בספר שמות כט 38-46 אלוהים מצווה על עמו להקריב בכל יום, קרבן בוקר וקרבן ערב:

"38 וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ: כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד׃ 39 אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם׃ 40 וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין, וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד׃ 41 וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה׃ 42 עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יהוה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם׃43 וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי׃ 44 וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי׃ 45 וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים׃ 46 וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם; אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיהֶם."

במילים פשוטות, במשך כל יום, וכל היום, נמצא על מזבח זבח עולה הניתן בשם העם.

מידות המזבח הן "… חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ" (שמות כז 1-8).

בבוקר מנקים את שאריות האפר הנשרף מקרבן הערב הקודם ומעלים את קרבן הבוקר. בערב מעלים את קרבן הערב שנשרף עד הבוקר שלמחרת. בדרך זו, תמיד עולה מהמשכן ריח הזבח המזכיר לאלוהים את המחיר ששילם בבנו אהובו עבור כפרת החטאים של עמו ובני האדם בכלל. כל יום וכל לילה עם ישראל חוטא, ולכן העשן מזכיר כל העת את כפרת החטאים של אלוהים עבורנו במחיר חייו של ישוע המשיח.

ריח הניחוח של קרבנות אלו כמוהו כגל נושא לשאר קרבנות העם העולים גם כן על אותו מזבח.

את התכלית הזו אנו גם מגלים מדברי שמעון פטרוס באיגרת אל העברים:

א-פטרוס ב 5:

"וְגַם אַתֶּם, כַּאֲבָנִים חַיּוֹת, נִבְנִים לְבַיִת רוּחָנִי, לִכְהֻנַּת קֹדֶשׁ, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת זִבְחֵי רוּחַ רְצוּיִים לֵאלֹהִים בִּזְכוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ."

אל העברים יג 15:

"לָכֵן בְּכָל עֵת נַקְרִיבָה בְּתִוּוּכוֹ זֶבַח תּוֹדָה לֵאלֹהִים, כְּלוֹמַר, פְּרִי שְׂפָתַיִם הַמּוֹדוֹת לִשְׁמוֹ."

מה אנו למדים מפסוקים אלו?

ישוע הוא הדרך להגיע אל לבו של האב (יוחנן יד 6: “אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי”).

אי אפשר לרצות את אלוהים ולהשביע את רצונו אם מעשינו אינם נעשים מתוך אמונה בישוע כאדוננו ומושיענו. אין אפשרות להכיר את אלוהים האב אם לא מכירים את אלוהים הבן (יוחנן ח 19, יד 7: "אִלּוּ הִכַּרְתֶּם אוֹתִי גַּם אֶת אָבִי הֱיִיתֶם מַכִּירִים. מֵעַתָּה אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתוֹ אַף רְאִיתֶם אוֹתוֹ!”).

מי שמנסה לרצות את אלוהים שלא בדרך הכניעה והאהבה לישוע, נדחה.

על אותו משקל, מי שאין בלבו להביא לאלוהים קרבן עולה, הרי שאינו מבין ומכיר את גואלו. לאור זאת כל קרבן שהוא עתיד להציג לפני אלוהים אינו קרבן רצוי.

בני תקופתו של משה ידעו שהגואל נראה אליהם פנים אל פנים ולמדו ממשה רבות על אודות אל שדי.

משה ראה אותו פנים אל פנים. שמות לג 11:

"וְדִבֶּר יהוה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ"

דברים לד 10:

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה; אֲשֶׁר יְדָעוֹ יהוה פָּנִים אֶל פָּנִים"

וכן שאר זקני העם והעם. במדבר יד 11-19:

"…אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יהוה, וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה…"

כבר אז, בשלבים הראשונים שבהם אלוהים עיצב את עם ישראל, למד כל אדם שחייו וישועתו הם מתנת חסד מאלוהים.

הישועה והחיים ניתנו בחסד במחיר חייו של הגואל — המשיח.

העם למד על אודות אלוהים ותורתו מן הכוהנים בכל הזדמנות שעלה לאוהל מועד או לבית המקדש מאוחר יותר.

לאור הלימוד הזה, נראה שכל בן ישראל ירא אלוהים שעלה לאוהל מועד שאף להקריב בראשונה קרבן עולה ולאחר מכן קרבן אחר לפי הנדרש.

בפסוקים 4-6 מתוארים חמשה שלבים של הקרבת הקרבן (ראה פירוט בפרק ד):

"4 וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו; 5 וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יהוה, וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; 6 וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ."

א. הצגת הקרבן לפני אלוהים באוהל מועד ומאוחר יותר בבית המקדש.

ב. הזדהות — סמיכת ידיים על ראש הקרבן.

ג. שחיטת הקרבן — כפרה — עיקרון התחליף.

ד. הזיית הדם.

ה. ביתור העולה.

פסוק 6 מציין את הפשטת העור מגוף הקרבן, על כך בהמשך.

בפסוקים 7-9 מתואר התהליך בו עורכים את חלקי קרבן העולה על המזבח:

"7 וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ׃ 8 וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים, אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר, עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ׃ 9 וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַיהוָה."

אלוהים ציווה לבתר את קרבן העולה, לשטוף את חלקיו הפנימיים ואת רגליו ולהניח את כל חלקי הקרבן על המזבח, מלבד עור החיה.

שימו לב!

אלוהים מצווה על הכוהנים והעם להשתתף באכילת הקרבנות האחרים, אך את כל חלקי קרבן העולה שורפים באש עד עפר.

מדוע?

קרבן העולה מציין את הקרבן שאלוהים האב נתן לנו על חטאינו.

בני אדם אינם משתתפים באכילת קרבן העולה מכיוון שכל כולו לאלוהים האב.

רחיצת הכרעיים של הקרבן:

רחיצת הרגליים נועדה כמובן לנקות את האיברים הקרובים לרצפה, מלכלוך ושאריות דם. מן הסתם לא ראוי להעלות דבר מלוכלך על מזבח אלוהים.

כשישוע המשיח ערך עם תלמידיו את הסעודה האחרונה בפסח, בערב שלפני צליבתו, הוא פשט את בגדיו, לקח מגבת וחגר את עצמו. הוא יצק מים בקערה והחל לרחוץ את רגלי התלמידים (יוחנן יג 4-5: "קָם מִן הַסְּעוּדָה וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו, לָקַח מַגֶּבֶת וְחָגַר אֶת עַצְמוֹ; 5 אַחַר כָּךְ יָצַק מַיִם בַּקְּעָרָה וְהֵחֵל לִרְחֹץ אֶת רַגְלֵי הַתַּלְמִידִים וּלְנַגְּבָן בַּמַּגֶּבֶת שֶׁהָיָה חָגוּר בָּהּ").

רחיצת הרגליים סמלה וידוי חטאים ושלמות רוחנית. ישוע שלם ומושלם בכל, וכך גם אנו תלמידיו נדרשים לחיות. עלינו להתוודות על כל חטא וגם הקטן ביותר.

פשיטת עור הקרבן ונתינתה לכוהן ללבוש:

בפסוק 6 כתוב שהכוהן הפשיט את העולה ואז מבתר אותה לנתחים.

מה עושים עם עור החיה? – תשובה:

"וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב, לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז 8).

בפרק ד למדנו כי אלוהים מאפשר לכוהנים ולעם לאכול חלק מהקרבנות, וזאת מהסיבות הבאות:

1. ביטוי להשתתפות בברית עם אלוהים והסכמה עם רצונו ומצוותיו. כמו שישוע אמר:"קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי." לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: "שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם; כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָּׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי כו 26-28).
2. אלוהים מספק את צורכיהם הבסיסיים של המשרתים בקודש בכך שמאפשר להם לאכול מבשר הקרבנות (במדבר יח 8-20; א-קורינתים ט 13: "הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הָעוֹבְדִים בַּקֹּדֶשׁ פַּרְנָסָתָם מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמְשָׁרְתֵי הַמִּזְבֵּחַ נוֹטְלִים אֶת חֶלְקָם מִן הַמִּזְבֵּחַ?").

בעוד שחלקים משאר הקרבנות ניתנים לכוהנים למאכל, את קרבן העולה שורפים כליל על המזבח פרט לעורה של החיה הניתן לכוהן.

מדוע?

התשובה המידית בוודאי תתייחס לדאגתו של אלוהים לצרכים הבסיסיים של משרתיו בקודש: לבוש.

עלינו לזכור שלכל פעולה ומעשה במקדש יש קודם כל משמעות רוחנית!

בפעם הראשונה שאלוהים נתן לאדם וחווה עור של חיה היה לאחר שחטאו בגן עדן, והיה צורך לכסות את ערוותם — חטאם (בראשית ג 21:"וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם").

אלוהים מלמד את הכוהנים שעליהם להיות מכוסים בחיי הקרבן כדי שיוכלו להתקרב לאלוהים ללא חשש, זאת מפאת טבעם החוטא ומנגד — קדושתו המכלה כל חטא.

פסוק 9 מציין את תגובת אלוהים לקרבן העולה:

"וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַיהוָה". 

רבותיי, כל פר או כבש העולה באש מדיף את אותו ריח!

הביטוי "ריח ניחוח" בפסוק זה מתייחס לנוחות, הנאה והסכמה.

שביעות רצונו של אלוהים נובעת מ:

א. שלמות קרבן העולה, כי הוא מסמל את ישוע — אל שדי בכבודו ובעצמו;

ב. כוונת לבו של המקריב. אם המקריב הציג את הקרבן מאהבה ואמונה כנה, הדבר ראוי בעיני אלוהים.

גם אנו שואפים לפעול כך כדי שמעשינו יעלו ריח ניחוח לאלוהים. משמע, לחיות ולפעול על פי רצונו באמונה ואהבה כנה.

כאשר אנו חיים על פי רצון אלוהים, אלוהים שמח. שמחתו מבטיחה את מלוא מעורבותו בחיינו ולמעננו (תהילים לז 4-5: "וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה, וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ; 5 גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה").

בפסוק 4 אלוהים מציין שהוא מכפר על המקריב: "… וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו".

הכתוב אינו מציין חטא כלשהו, שהרי המקריב בא לפני אלוהים עם הקרבן כאות תודה ואהבה. אלוהים מכפר על חטאו של המקריב, כי תמיד אנו חוטאים גם שלא במודע. אנו כלואים בתוך גוף וטבע חוטא. הכפרה הכרחית כי היא מאפשרת את קירבתו של המקריב לנוכחות אלוהים.

לסיכום:

א. כל משימה במקדש מהווה סמל וצל של פעולה רוחנית שעיקרה המשיח וזהותו.

ב. קרבן העולה מסמל את המשיח בכבודו ובעצמו. זהו קרבן הניתן מאהבה והערכה באמונה על פועלו של אלוהים למען האדם החוטא.

ג. קרבן העולה כמוהו כזבח מפתח לכל שאר הקרבנות שאדם מציג לפני אלוהים. רק בשם האדון ואמונה בו אנו יכולים לעשות דבר ראוי ומקובל בעיני אלוהים.

ד. ראוי לזכור שאלוהים חפץ בזבח כלשהו רק אם לבו של המקריב נתון לאלוהים ולעשיית רצונו. זבח שאינו נובע מלב הזועק באמונה לאלוהים והשונא את החטא, אינו זבח רצוי.

ראה תהילים נא; ישעיהו א 10-20:

"שִׁמְעוּ דְבַר־יהוה קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה׃ 11 לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יהוה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי׃ 12 כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי; מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי׃ 13 לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת־שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא־אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה׃ 14 חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי נְשֹׂא׃ 15 וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ; יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ׃ 16 רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי; חִדְלוּ הָרֵעַ׃ 17 לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה;18 לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יהוה; אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃ 19 אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם; טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ׃ 20 וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם; חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יהוה דִּבֵּר."

מיכה ו 6-8: "בַּמָּה אֲקַדֵּם יהוה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם; הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה׃ 7 הֲיִרְצֶה יהוה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי־שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי׃ 8 הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב, וּמָה יהוה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת   עִם אֱלֹהֶיךָ."

הושע ו 6: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח; וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת."

הסבר מילים:

"מֻרְאָתוֹ" — מקום הטינוף, הזפק, הכיס בו האוכל מעוכל באופן חלקי (עופות).

"פִּדְרוֹ" — השומן מעל החלקים הפנימיים.

"הִקְטִיר" — שורש ק.ט.ר, מציין שריפה על המזבח המעלה עשן. משורש זה נגזרה המילה "קטורת", שהיא קרבן המכיל מיני בשמים שנועד להעלות ריח ניחוח במקדש.