חגי הנביא – פרק ב'

 

פרק ב, פסוקים 1-9

א. בַּשְּׁבִיעִי, בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הָיָה דְּבַר-יְהוָה בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא, לֵאמֹר:  ב. אֱמָר-נָא, אֶל-זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק, הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶל-שְׁאֵרִית הָעָם, לֵאמֹר:  ג. מִי בָכֶם, הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן? וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה? הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם?  ד. וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם-יְהוָה וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל-עַם הָאָרֶץ, נְאֻם-יְהוָה, וַעֲשׂוּ:  כִּי-אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.  ה. אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-כָּרַתִּי אִתְּכֶם, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם, אַל-תִּירָאוּ.  ו. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: עוֹד אַחַת מְעַט הִיא; וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-הַיָּם, וְאֶת-הֶחָרָבָה.  ז. וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל-הַגּוֹיִם; וּמִלֵּאתִי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, כָּבוֹד, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  ח. לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.  ט. גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת. 

עת לעודד
בשורתו של חגי עוררה את יהודה מבטלתה. שוב נשמע ברמה קול עובדים, המפנים עיי הריסות ותילי פסולת בני ששים וכמה שנים. קולות הפועלים, החושפים אבנים ומסתתים אותן, והמתחילים לבנות מחדש על גבי היסודות, שהונחו שש עשרה שנים קודם לכן. אולם פחות מחודש ימים אחרי תחילתה – הופסקה העבודה עקב ארבעת חגי תשרי. בראש חודש תשרי היה יום זיכרון תרועה, בעשירי בו – יום הכפורים, בחמישה עשר בו החל חג הסוכות, שנמשך שבוע ימים, עד העשרים ואחד בחודש וסיום מועדי יהוה בשמיני עצרת (ראה ויקרא כג).

ביידעו שהפסקה ממושכת זו בעבודה עלולה לרפות את ידי העוסקים במלאכה ולצנן את התלהבותם, פסע חגי קדימה ובפיו מסר אלוהי חדש של עידוד. את הנבואה השנייה נשא "בחודש השביעי (תשרי), באחד ועשרים בחודש" (פס' 1). זה היה היום האחרון של חג הסוכות (ויקרא כ"ג 44-34), המקביל לשמיני עצרת של ימינו. חישובים מראים שהמדובר כנראה ב- 17 באוקטובר, 520 לפה"ס. בהמשך, אתייחס לדברי האדון ישוע ממש באותו תאריך לאור הכתוב בבשורת יוחנן ז.

חג הסוכות מכונה גם חג האסיף, והוא החג הדתי האחרון בלוח השנה היהודי הקדום. הוא ציין את סוף קציר הסתיו, את אסיף היבול ואת הזכרת ההגנה האלוהית על ישראל בארבעים שנות נדודיה במדבר, כשבני ישראל חיו בסוכות ובאוהלים. והנה, בעת בה ידי בני ישראל צריכים להיות מלאים ביבול המספיק לכל צורכי חייהם, הם מגיעים לבית אלוהים בידיים כמעט ריקות. מדוע? כי אינם נסמכים על אלוהים אלא על תירוצים ארציים…

מספר טקסים פולחניים נלוו לחג-שבעת-הימים הזה. שבעה ימים גרו בני ישראל בסוכות, ברכו על ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה), וקשטו את סוכותיהם בפירות הסתיו. ראוי וחשוב לציין שנחמיה גם כן מציין את חג הסוכות ומציין את ארבעת המינים כסוגי העצים והחומרים מהם בנו העם את הסוכות… (נחמיה ח). מכאן, ניתן להסיק שהכוונה לא הייתה רק לאחוז ביד מעטפת הכוללת ארבעה מינים של הצומח בארץ, אלא פשוט את סוג עצי הבניין שממנו ייבנו הסוכות. אירועים מרכזיים בחיי העם התרחשו בחג הזה מכיוון שכל ראשי האב בעם נמצאים בירושלים בבית אלוהים וכך אפשר להעביר מסר לכלל העם. אלוהים צווה על כל הגברים בעם לעלות לביתו בשלושה מועדים: פסח, שבועות וסוכות (דברים טז 16-17).

במאה הראשונה היה נחוג החג בחגיגיות רבה (ראה בשורת יוחנן ז). מדי יום הייתה נערכת תהלוכה אל מעין הגיחון, והכוהנים היו שואבים ממימיו בכלי זהב, ולאחר מכן היו יוצקים (נוסכים) את המים על המזבח. שמחת בית השואבה נחוגה לזכר אספקת המים העל טבעית במדבר, בשנות הנדודים הממושכות. (במדבר כ'11-9; תהלים ע"ח 16-15). החג הסתיים בעצרת המונית של עולי הרגל שנאספו בירושלים לרגל החג. אין ספק שהחג נחוג בשמחה יתרה בשנת 520 לפה"ס! הבצורת כילתה את כל היבול, עבודת מלאכת הבניה טרם הושלמה, והיוותה תזכורת צורבת לחורבן הבית בידי בבל. נבואת העידוד של חגי הייתה כמים על נפש עייפה, למיואשים ולמדוכאים.

הערה:

לא לחינם יעניק אלוהים לעבדו חגי מסר בעת שהיא אחד ממועדי יהוה. כל מועדי יהוה מצוינים בספר ויקרא כג ולהם משמעות חשובה.

כלל המועדים מציינים את היום בו יפעל ויעשה המשיח את אחת מהפעולות הקשורות לישועת בני האדם.

בדיוק בחג הפסח (יד בניסן) עלה האדון על הצלב כשה שנשא את חטאותינו.

במותו העניק לנו פתח לטוהר וקדושה ללא אשמת החטא – חג המצות

ביום ראשון בבוקר קם המשיח מן המתים (תנופת העומר). ראה בשורת יוחנן כ.

שבע שבועות לאחר מכן, בחג השבועות, נחה רוח הקודש על המאמינים הראשונים וקמה קהילת המשיח (מע"ש ב).

כפי שהמשיח הגשים את ארבעת מועדי יהוה בעת הופעתו הראשונה בדיוק מופתי, כך אני מאמין שהמשיח ישוב ארצה ויפעל להגשים את ישועת עם ישראל בדיוק במועד של ארבעת מועדי יהוה הנותרים:

חג התרועה – חזרה ארצה על הר הזיתים (זכריה יד, מע"ש א)

יום כיפור – זכריה יב 10 – כל שארית ישראל חווה את יום הכיפורים ביום אחד (זכריה ג 9)

חג סוכות – זכריה יד – חגיגת מלכות אלוהים – התחברות עם אלוהים בטוהר וקדושה

שמיני עצרת – ככל הנראה ציון לשלב הנצח.

וכך, כאשר רובו המוחלט של העם נמצא בירושלים, יכול הנביא להעביר את המסר החשוב בקריאה אחת לכל אחד מבני ישראל. כך ישמעו ישירות "מאלוהים", ולא ממקור משני…

שים לב: את המסר שבפרק א הנביא חגי אומר לראשי העם, אך את המסר שבפרק ב הוא אומר לכלל העם (א 1 לעומת ב 2). זאת מכיוון שהמסר נחוץ לכל פרט בעם ישראל

השוואה בין שני בתי המקדש

תקוות גדולות פיעמו בליבותיהם של זקני יהודה, שראו בעיני רוחם את תפארתו של מקדש שלמה עוד מלפני חורבנו. אולם ככל שהלכו הקירות וגבהו, כן הלכה רוח העם ורפתה, משום שהמקדש שבנה זרובבל נפל בפארו ובהדרו מזה שבנה שלמה.

העמלים בעבודה אשר בנו את הבית במהלך 23 ימים הבינו היטב שבית זה אינו משתווה לבית יהוה המפואר שבנה שלמה המלך במשך שבע שנים ובמיטב החומרים שכסף יכול להשיג (מל"א ו 38). שאלות נוקבות חלחלו לליבם:

האם אלוהים יתכבד בבית שכזה?

האם אלוהים יסכים להשכין את רוחו (יתכבד) בכזה בנין פשוט? [האם אלוהים יקבל את מעשה ידינו כזבח רצוי ויסכים להשכין את שכינתו בתוכו?], הרי "כמוהו כאין", משמע, משתווה לאפס, לכלום, לעומת הבית שבנה שלמה המלך.

"כמוהו כאין": משתווה לכלום

האם יש טעם בכלל להמשיך בשאר העבודות הנחוצות?

בראותו שהייאוש ומורך הלב מתחילים להתגבר , שאל חגי את מאזיניו שלוש שאלות רטוריות, שנועדו לגלות את יחסו האמיתי של העם כלפי המקדש, שבבנייתו עסקו.

הראשונה הייתה: "מי בכם הנשאר, אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון?" (פס 3). מסתבר שחלק מהנוכחים ראו במו עיניהם את פארו והדרו של מקדש שלמה, אשר חרב כששים-ושש שנים קודם לכן. יתכן אפילו שחגי עצמו היה אחד מהם. ואכן, תפארתו של מקדש שלמה הייתה משהו שראוי להזין בה את העיניים.

בנוגע להדרו החומרי של מקדש שלמה:

מידותיו היו כפולות מאלה של אוהל מועד: כ- 30 מטרים ארכו, כ- 10 מ' רחבו וכ- 15 מ' גבהו. הוא היה מבנה יפהפה מבחינת תכנונו האדריכלי. חזיתו הייתה בנויה מאבן גיר לבנה, והייתה ספונה אבני ארזים וקישוטי זהב. תוכו של המקדש היה מצופה עצי ארזים שיובאו מלבנון (הקירות) וברושים ועצי אורן (הרצפות). הכול צופה זהב טהור. מקום הקודש אורכו היה כ- 20 מ', והיה מקושט בכרובים, עצי דקל ופרחים. מזבח הקטורת היה עשוי עץ ומצופה זהב. שרשראות זהב היו תלויות בקודש ונמשכו מבעד לפרוכת אל תוך קודש הקדשים. בקודש עמדו גם עשר מנורות זהב על כניהן, ושולחן עץ מצופה זהב, שעליו נערכו שתים עשרה ככרות לחם הפנים.

קודש הקדשים היה מעין קובייה שצלעה 10 מ', וכולו מצופה זהב. בבית הראשון היה הרהיט היחיד שעמד בו – ארון ה', העשוי עץ ומצופה זהב טהור מבית ומחוץ. הארון היה מכוסה בכפורת, מכסה העשוי זהב טהור, ועליה – שני כרובי זהב טהור, שהשקיפו מטה על הכפורת. בבית השני עמדו בקודש הקודשים רק שני כרובי ענק, שהיו עשויים עץ זית ומצופים זהב. כנפי הכרובים כיסו את החדר מקצה אל קצה, ונפגשו במרכזו. קירות בית המקדש היו מקושטים, כאמור, בפיתוחי כרובים חקוקים, בעצי דקלים ובפרחים, וגם הדלתות היו מקושטות באותה צורה (מל"א ו':35-1).

בנוגע להדר הרוחני של מקדש שלמה:

נוכחות אלוהים הייתה במקדש. עובדה היא שיחזקאל הנביא גם מציין את עזיבת השכינה בפרקים ח-י. אומנם בני ישראל לא ראו את אלוהים כאנוש במו עיניהם על בסיס יומי, אך הכוהן הגדול יכול היה להעיד שאלוהים היה נוכח בקודש הקודשים, עת מילא את תפקידו במיוחד ביום הכיפורים.

השאלה שכעת עולה במוחם של הנוכחים: האם "מתקן" כה עלוב (בעיניהם), יוכל להיחשב בעיני אלוהים כמקום הראוי להשכין את שכינתו בתוכו?

אני ארחיב בנוגע למילה 'כבוד' בפרשנות לפסוקים 7-9.

השאלה השנייה ששאל חגי הנביא את העם הייתה: "ומה אתם רואים אותו עתה?" (פס 3). התשובה הייתה מובנת מאליה. ללא ספק הזקנים ראו (החשיבו את המבנה העומד לעיניהם) אותו כנחות בדרגתו ובפארו ממקדש שלמה.

והשאלה השלישית נשאה את התשובה בתוכה: "הלא כמוהו כאין בעיניכם?!" התשובה הייתה כמובן חיובית. כנראה שהתגובות למראה המקדש המוגמר והעומד על תילו היו דומות בעת הקדשתו. אלה שלא זכרו את תפארת מקדש שלמה בשעתו שבחו את ה'; אולם הזקנים, שחיו עוד לפני החורבן, לא יכלו שלא לבכות למראה מקדש בית שני, שהיה כאין וכאפס לעומת המקדש ראשון, על כל פארו והדרו (עזרא ג' 13-10).

עידוד למשימה

שש עשרה שנה קודם לכן, התעוררה התנגדות חריפה למפעל הבניה מצד תתני, פחת עבר הנהר, ושתר-בוזני (עזרא ה' 3), אשר העמידו בסימן שאלה את זכותה של יהודה להתחיל במלאכת בנייתו ושיקומו של מקדש שלמה. תתני אף כתב למלך דריווש מכתב חריף, שבו הביע את התנגדותו הנחרצת לבניה, (שם, 17-6). דריווש חיפש בארכיביו אחרי תיעוד זכותה של יהודה לבנות, וגילה בהם את המגילה המאשרת את הבניה. אי-לכך ציווה בעצמו על השלמת מלאכת הבניין, תוך אזהרת תתני שלא יעז להפריע עוד (עזרא ו' 12-1). מסתבר שהתנגדות זו פחתה ואף פסקה לגמרי, משום שחגי לא הזכירה אף ברמז.

חגי עודד את העם לסיים את מפעל הבניה במלה: "חזק!" ("ועתה – חזק, זרובבל, נאום ה', וחזק – יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול; וחזק כל עם הארץ, נאום ה', ועשו – כי אני אתכם, נאום ה' צבאות!" (פס' 4). ואכן, העם היה זקוק מאד לדברי העידוד הללו כדי לסיים את העבודה, שכן הם חששו מההתנגדות שקמה נגדם בעת הנחת היסודות.

המלה "חזק" לוותה בציוו "ועשו" (פס' 4). באותה צורה עודד גם דויד המלך את שלמה בנו, במסרו לו את הוראותיו לבניית המקדש הראשון. (דה"א כ"ח 20,10). כל מפעל בהיקף ובקנה מידה כזה דורש כוח ואומץ.

כאשר עבר לפיד המנהיגות ממשה ליהושע, נתן לו ה' את אותם דברי עידוד. שלוש פעמים ציווה ה' על יהושע: "חזק ואמץ." (יהושע א' 9,6). עליו היה להתחזק ולאזור אומץ בגלל הבטחת ה' "כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ, אשר נשבעתי לאבותם לתת להם." (יהושע א' 6). יהושע נדרש להתחזק ולאזור אומץ בשמירת תורת ה', בהגותו בה יומם ולילה. ובהפגינו זאת בחייו; ובעשותו כן – ייתן לו ה' הצלחה ושגשוג (שם, 7). הוא היה צריך להתחזק ולאזור אומץ גם מפני ששכינת ה' ונוכחותו תילווה אליו (שם, 9), כדי להעניק לו ניצחון על אויבי ישראל.

באותו אופן הייתה ישראל צריכה להתחזק ולקבל אומץ בבניית המקדש, משום שה' עצמו הבטיח לעזור לה בהשלמת העבודה, כפי שעודד את יהושע בן נון. ה' רצה בהשלמת בנין המקדש משום שבכך הוא יוכל להתהלל, (א' 9). כמו ליהושע בשעתו, הבטיח ה' ליהודה הצלחה ושגשוג אם תישמע לדברו ותשלים את מלאכת הבניה. וכשם שה' הבטיח את נוכחותו ליהושע – כן אמר ה' ליהודה גם עכשיו: "אני אתכם!" (פס' 4). ה' הבטיח להיות עם כל מי שנשמע לנוסחת האמונה שנתן בזמנו ליהושע. יהודה נדרשה לבטוח בה' משתי סיבות : קודם כל, ה' הבטיח להיות איתה, בדיוק כפי שהבטיח לה, בשעה שכרת עמה ברית, כששחרר אותה משעבוד מצרים (פס' 5). הוא הבטיח לה לרעות אותה במדבר, ולהעניק לה – בנוסף על כך – את ארץ כנען לנחלה. ושנית, כשם שרוח ה' שכן בעם בצאתו ממצרים (יהושע ס"ג 14-11), כך עתיד הוא לשכון בהם עתה (פס' 5), בבנותם את המקדש. לפיכך צריכות המילה "אל תיראו" לחגור אותם בגבורה ובביטחון הדרוש כדי להשלים את מלאכת בניית המקדש.

מסר עידוד דומה נתן אלוהים לאותם מנהיגים ממש דרך הנביא זכריה בפרק ד 6: "…לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות."

כאשר הנביא חגי מדגיש את העובדה שאלוהים קשור לעמו בברית, הדבר מציין קשר נצחי ששום דבר לא יוכל להפר אותו – גם לא אי ציותה של ישראל.

התזכורת הזו מודגשת בדברי הנביא ירמיה לא 30-37. שם מלמד הנביא שהדרך היחידה לנתק את אלוהים מעמו ישראל ולגרום להפרת הברית היא רק על ידי "סילוק אלוהים מהמשוואה…". במילים פשוטות, המנסה לעשות זאת צריך להיות לפחות ברמתו של אלוהים…

דרך הנביא יחזקאל בפרק טז אנו למדים שאלוהים נחוש להיצמד להבטחותיו לישראל בכל מצב, שהרי הוא גם יודע למפרע אודות זנותה הרוחנית של ישראל.

בפרק לו 22 יחזקאל הנביא מבהיר שנאמנותו של אלוהים להבטחותיו אינן בגלל הצלחותיה של ישראל אלא רק בגלל נאמנותו של אלוהים למילתו. למען פאר שמו.

מכאן, יכול ישראל לנוח לנצח על הבטחת אלוהים.

המשיחי, שרוח הקודש שוכן בקרבו, והנשמע להוראותיו של הרוח, יכול להיות סמוך ובטוח בנוכחות האלוהים עמו, בשכינתו המתמדת, ובכוחו המחזק לכל עת, בבואו לעמול בכל משימה שנקרא לבצעה. יש לנו הבטחון שאלוהים אינו חוזר בו מהבטחותיו. כפי שאינו מפר הבטחות לעמו ישראל, כך לא יפר הבטחה לאף אדם, יהיה אשר יהיה (ראה אל הרומים ח 15-38, יא 29, אל האפסים א 13-14, קור"א ג 16-17, י 13).

הבריאה כולה רועדת: פסוקים 6-9.

ו. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: עוֹד אַחַת מְעַט הִיא; וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-הַיָּם, וְאֶת-הֶחָרָבָה.  ז. וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל-הַגּוֹיִם; וּמִלֵּאתִי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, כָּבוֹד, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  ח. לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.  ט. גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת. 

(חגי ב' 6). המלים "עוד אחת, מעט היא", אינה מדברת על מידיות בזמן דווקא, כי אם על רעידת אדמה אוניברסלית, העלולה להתרחש לבטח בכל זמן שהוא. מתי בדיוק עתיד רעש אדמה זה להתרחש?

יש פרשנים הקושרים רעש זה עם פסוק 5, והטוענים שהוא מתייחס לכוחו של ה' שהתגלה בעת יציאת בני ישראל ממצרים, כאשר קרע לפניהם את ים סוף (שמות י"ד), וכן, בהתגלות כוחו של ה' לעמו בעת מתן תורה בהר סיני (שמות י"ט 20-16). אחרים מייחסים פסוק זה להערת רוחו של המלך דריווש (עזרא ו' 15-6) לספק עזרה ומתנות לעזרא הסופר, כדי לאפשר ליהודה לבנות ולהקים את בית המקדש. ושוב אחרים מאמינים שרעש זה היה עדיין בזמן עתיד בימיו של חגי, והוא התרחש – רוחנית – כאשר שפט ה' את הפרסים, את היוונים ואת הרומאים.

אולם הקשרו של הפסוק הוא בפירוש עתידני, והוא מתייחס לשיבתו של המשיח, כאשר יזעזע ה' וירעיש את השמים ואת הארץ (ב' 21; ישעיה כד 18-20, יואל ג' 16; זכריה י"ד 5-4; מתי כ"ד 29; התגלות ט"ז 20,18), וישמיד את שלטון הגויים (ב' 22; דניאל ב' 35-34, 45-44). מחבר האיגרת אל העברים מפרש את הנאמר בחגי ב' 6 בהקשר של שיבת המשיח (אל העברים י"ב 27-26), והוא ממשיך ואומר שאחרי תום מלכות אלף השנים של המשיח, שוב ירעיש ה' ויזעזע את השמים ואת הארץ, ובכך ישמיד את כל היקום הקיים היום (האיגרת השנייה של שמעון פטרוס ג' 10, 12; התגלות כ' 11) ואז יופיעו שמים חדשים וארץ חדשה (האיגרת השנייה של שמעון פטרוס ג' 13; התגלות כ"א 1).

על מנת להקשות עוד יותר על פירוש הקטע המסובך הזה, נותר לנו לפרש עוד את המשפט "ובאו חמדת כל הגויים". (פס' 7).

המלה "חמדה" ניתנת לפירוש על בסיס אישי, ולהתייחס למלך המשיח, או באופן בלתי אישי, ולהתייחס ל"חמודות" הגויים – עושרם, הונם וכו'. המחלוקת באשר לפירוש הנכון התרכזה בעיקר מסביב לעובדה שהפועל "ובאו" מופיע בלשון רבים, ואלו "חמדת"- ביחיד. אבל גם אחרי עיון יסודי בבעיה הדקדוקית הזאת, אין עדיין תמימות דעים בין הפרשנים השונים. מאחר שפסוק 8 מתייחס לכסף ולזהב, סבורים מרבית החוקרים המודרניים שמדובר פה בגויים המביאים את אוצרותיהם ושכיות חמדתם למקדש אלף השנים.

הנביא ישעיה בפרקים ס-סו מציין שהגויים יביאו את אוצרותיהם לישראל ולכן אני מסיק שכוונת המילים "חמדת הגויים" מתייחס לאוצרות הגויים ולא לאישיות – קרי המשיח. הרי שאם העם מתרץ את אי בניית המקדש בחוסר אמצעים (אין כסף ואין זהב), אז סביר שחגי מעודד אותם ופותר גם את הבעיה הזו: אל תדאגו לכסף וזהב, שכן הגויים יביאו עימם את כל האמצעים הללו כדי לבנות את ירושלים העתידית ואת בנין הארץ…

חגי המשיך בנבואתו בגלותו שה' מתכוון למלא את הבית הזה בכבודו (פס' 7), וש- "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (פס' 9). אכן, הנביא מעמיד זו כנגד זו את שתי דרגות הכבוד, ולאו דווקא את שני המקדשים.

מכיוון שהנביא חגי משתמש במילה "כבוד" מספר פעמים, ומכיוון שהמילה "כבוד" הינה מילה טעונה במיוחד, ראוי שנסקור את משמעות המילה לאורך כתבי הקודש.

המילה 'כבוד' מוזכרת בתנ"ך 200 פעמים.

'כבוד', מתייחס למספר רב של תחומים. להלן דגימה משימושי המילה בעיקר בנוגע לאלוהים

–          עושר: בראשית לא 1.

–          עושר ורום מעלה: בראשית מה 13, אל האפסים ג 16

–          במובן מוסר גבוה:  בראשית מט 6.

–          שלמות, יופי, הדר: שמות כח 2.

–          קדושה, טוהר, ידע את אלוהים: שמות טו 11, ישעיה ו 3, חבקוק ב 14

–          נפלאותיו, כוחו הריבוני, נורא, הוד, אדיר: שמות טו 1, דה"א טז 24, איוב לז 22, תהילים ח 1, יט 1, צג 1, קד 1, קיא 3, קיג 4, קלח 5, קמה 5,12, ישעיה ב 10, אל הרומים ו 4,

–          שמו של אלוהים: דברים כח 58, נחמיה ט 5,

–          נצחי: תהילים קד 31,

–          בכל הקשור לאלוהים – אישיות: ז"א, אלוהים בכבודו ובעצמו – נוכחותו: שמות טז 7, לג 22, לד 5-7, שמ"א ד 21, יחזקאל ט-יא (במיוחד), תהילים קב 17, מעשי השליחים ז 55

–          אלוהים קנאי לכבודו – לכל מרכיבי אישיותו ותכונותיו: ישעיה מב 8

–          משאת נפשו של כל ירא אלוהים: תהילים סג 3, צ 16.

–          כבוד אלוהים זורח על יראיו: ישעיה ס 1,2, התגלות כא 11,23.

נוכל לכתוב הרים של הסברים על משמעות 'כבוד ה' שהפסוקים הללו מציינים, אך ראוי יותר להפנים את הסיכום הנפלא שכתבי הקודש מעניקים למילה 'כבוד' שאליה מתייחס הנביא חגי.

כל כבודו של אלוהים והדרו מתגלים במלוא יופיים והדרם באדון ישוע המשיח.

יוחנן א 14: "וְהַדָּבָר נִהְיָה בָשָֹׂר וַיִּשְׁכֹּן בְּתוֹכֵנוּ וַנֶּחֱזֶה כְבוֹדוֹ כִּכְבוֹד בֵּן יָחִיד לְאָבִיו רַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת".

שניה לקורינתים ד 6: "כִּי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָמַר וַיֹּפַע אוֹר מֵחשֶׁךְ הוּא הוֹפִיעַ בְּלִבֵּנוּ לְהָפִיץ אוֹר דַּעַת כְּבוֹד הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּפְנֵי הַמָּשִׁיחַ".

אל העברים א 3: "…וְהוּא זֹהַר כְּבוֹדוֹ וְצֶלֶם עַצְמוּתוֹ וְנוֹשֵׂא כֹל בִּדְבַר גְּבוּרָתוֹ וְאַחֲרֵי טַהֲרוֹ אֹתָנוּ בְּנַפְשׁוֹ מֵחַטֹּאתֵינוּ יָשַׁב לִימִין הַגְּדֻלָּה בַּמְּרוֹמִים".

מכיוון שפסוקים 6-9 מהווים יחידה אחת, והם כדבר נבואה לאחרית הימים מבחינתו של חגי, אז הבה נמקם את התגשמות הנבואה הזו בציר הזמן הנכון של אחרית הימים.

חגי הנביא מעודד את בני יהודה המוטרדים מכל המתרחש סביבם מבחינה מדינית.

– תפסיקו להיות מוטרדים מערכו החומרי הירוד של המקדש אשר אתם רואים. הרי כבר ישעיה הנביא ציין בפרק סו 1-2 שרצון אלוהים בענווים הכנועים לו, שונאי החטא והמהירים לציית לדברו. בכאלה שמחתו ושכינתו.

ראוי לזכור שלמרות שמקדש שלמה המלך היה יקר ויפה עד להתפעלות והשתאות, אלוהים איפשר לאויבים להרסו ולשדוד את כל אוצרותיו. מכאן, יופי והדר ארצי של בית המקדש אינו ערבות ליופיו הרוחני. לפיכך, אל לכם להדגיש את הערך החומרי אלא את הערך הרוחני – זה צריך להיות חוזקו של הבית. מכאן, יופיו של הבית הוא יופיו של השוכן בו – ואם אלוהים שוכן בו, כי אז זהו הבית היפה בתבל.

– תפסיקו לתרץ כל אי-שלמות בתירוצים חסרי תוחלת – 'אין לנו כסף או זהב כי את הכול אנו שולחים למלך הפרסי כמיסים…'

הרי, כל הכסף והזהב בידו של אלוהים. בהשפעתו של אלוהים העניק כורש אוצרות רבות כדי לבנות את המקדש מלכתחילה (עזרא א 1-3). ובהשפעת אלוהים העניק ארתחשסתא אוצרות רבות בתקופתו של נחמיה (נחמיה ב). הרי כל יהודי יודע שגם את המשכן במקדש בנו בני ישראל בעזרת הזהב והכסף שהמצרים נתנו להם בצאתם ממצרים…(שמות יב 35-36). לפיכך, ההיסטוריה מלמדת שעמו של אלוהים לעולם לא צריך להתלונן על חוסר באמצעי בניה לבית אלוהים, כל עוד אלוהים עצמו הוא המצווה עליהם לבנותו.

מעבר לכך, אלוהים יודע את מקום מרבצי אוצרות העולם ובריבונותו יכול לנווט את אוצרותיו לידי מי שיחפוץ (בראשית ב 12-13). לכן, הטענה שאין כסף לבנות את בית אלוהים נעוצה בעצלנות רוחנית, וזו חייבת להיפסק.

חגי מסכם:

חגי מנסה לכוון את עיני לבבם של שומעיו לעיקר, וזה, התוכן שעתיד למלא את הבית. לעבר שאחד שעתיד לשכון בבית – לאדון הגואל, ולא לחומר עצמו, העצים והאבנים.

לכן, תפסיקו לעשות השוואות חומריות ואדריכליות בין שני הבתים (מקדש שלמה לעומת המקדש הנוכחי), אלא התמקדו במי שעתיד למלא את המשכן בכבודו. התמקדו בלהכין את לבבכם למען תוכלו להתקרב לממלא את המקדש…

התחילו לציית לאלוהים ועשו את הנדרש מכם באמונה ואהבה. רק אז תחוו את ההבטחה שהעניק אלוהים לזרובבל: לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי…(השווה בין חגי ב 4 לזכריה ד 6)

בשלב זה חגי הנביא מעניק לשומעיו נבואה נפלאה בנוגע למקדש העתידי אשר בתוכו עתיד לשכון המשיח בכבודו ובעצמו.

אלוהים עתיד להרעיש את כל הארץ, את כל העמים כדי למקד את לב כל בני האדם בקיום רצונו. תיאור הרעשת הארץ (כלל העמים) מפורטת בספר ההתגלות ו-יט, יואל ד, ישעיה ב 12-22. רצף האירועים יתרחש במהלך תקופת צרת יעקב בת שבע השנים (השבוע הנבואי האחרון בנבואת דניאל אשר בפרק ט 24-27). בסיומה יחזור המשיח ישוע ארצה להקים את ממלכתו הארצית בת אלף השנים. אז יזקק אלוהים גם את עמו ישראל ומהם יישארו שליש (זכריה יב 10, יג 8-9). שאול השליח מציין שאז כל ישראל ייוושע (אל הרומים יא 26).

המשיח יקים את ביתו (זכריה ו 12) ובו הוא ישכון.

עם ישראל יקבל מן האדון את נחלתו המובטחת וכל שבט ישכון בנחלה המיועדת לו (ראה יחזקאל מז-מח, עמוס ט 13-15).

בני עמי הגויים יעלו לירושלים להשתחוות לפני מלך המלכים ויביאו עימם את חמדתם כדי לממן את פעולת עבודת הקודש בירושלים וכן את שיקום ובניית ארץ ישראל (ישעיה ב 1-4, ס-סו, מיכה ד 1-6).

זכריה הנביא בפרק יד (בן תקופתו של חגי אשר ניבא חודשיים לאחר חגי במסר דומה), אמר שהגויים עתידים לעלות לירושלים להשתחוות לאלוהים ולחגוג את חג הסוכות. אז כל ירושלים תהיה קודש ליהוה.

כל הנאמר מעלה עתיד להתקיים במהלך מלכות המשיח הארצית בת אלף השנים. אז ימלוך האדון ישוע על כל העולם מביתו אשר בירושלים (מיכה ד 1-6, ישעיה ב 1-4, התגלות כ 1-3).

בעת שלטון המשיח על העולם מציון, יהיה השטן בשאול ולכן החטא יהיה מרוסן (התגלות כ 1-3).

שלום ישכון בעולם והדבר מתבטא בכתוב מפי ישעיה הנביא בפרק יא 1-10: "…וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ."

מכיוון שההבטחות שהעניק חגי לבני תקופתו עתידות להתגשם באופן מלא רק באחרית הימים – לאור ההבטחה לשלום אמיתי ונצחי [זאת לאור השוואת ההבטחות עם דברי נביאים אחרים], יוצא שכבוד הבית האחרון גדול יותר מהסיבות הבאות:

א. המשיח עצמו יבנה את ביתו ולכן גם הבניה תהיה מושלמת (זכריה ו 12)

ב. המשיח שהוא כבוד אלוהים בהתגלמותו, עתיד לשכון בבית זה ויתכן אף להראות ליראיו (ישעיה ב 1-3, מיכה ד 1-6, יחזקאל מח 35, יואל ד 21)

ג. המשיח ישכין שלום. ה' אמר :"ובמקום הזה (ירושלים והמקדש) – אתן שלום." (פס' 9). שלום זה עתיד להתגשם כאשר יבוא המשיח, המכונה "שר שלום" (ישעיה ט' 5; מיכה ה' 7) לייסד את השלום הנצחי בשובו. משום שאז ימלא שלום כנהר את ירושלים, וממנה – ישטוף ויציף את העולם כולו (ישעיה ס"ו 12). אז ימלא כבודו את מקדש מלכות אלף השנים (התגלות כ"א:23-22).

ראוי לציין שהאירוע המרכזי בסיום מלכות המשיח הארצית בת אלף השנים הינו השמדת כל אויבי אלוהים וכניסה לשלב הנצח (התגלות כ 7-10).

מן הסתם פרשנים אחרים אוחזים בדעות שונות לגבי פסוקים 6-9.

ישנם הטוענים שהנביא חגי מרומם את קדושת הבית העומד לנגד עיני הנוכחים מכיוון שהאדון ישוע המשיח עתיד להיכנס אליו, וכך נאמר על האדון ישוע:

–          היה במקדש מיד לאחר לידתו (לוקס ב' 23-24)

–          גדול מן המקדש (מתי יב 6)

–          גדול משלמה (שם)[1]

למרות אמיתות כל האימרות הנ"ל, לדעתי כל דברי הנביא צריכים להתגשם ולא רק חלק מהם. וכל דבריו יתגשמו לאחר שובו של האדון ישוע ארצה, עת ישב בבית המקדש של מלכות אלף השנים.

לסיכום:

כמו חגי בשעתו, כן השתמש גם האדון ישוע המשיח בחג הסוכות על מנת למסור מסר של התעוררות כדי לנחם ולעודד את יהודה.

יוחנן השליח כתב: "ויהי ביום האחרון הגדול- בחג (הסוכות), ויעמוד ישוע, ויקרא לאמור: 'איש כי יצמא- יבוא נא אלי, וישתה! המאמין בי, כדבר הכתוב – מקרבו ינהרו נהרי מים חיים!'" (יוחנן ז' 38-37). במלים אחרות, אמר ישוע: "אני הוא המספק את מימי הישועה לכל הצמא לה. כל הבא לשתות (להאמין במשיח) יקבל חיי עולמים, ומלבו ינהרו וישפעו נהרות של מים חיים!" כלומר, שירות רוח הקודש, שיהווה מקור לכוח, להדרכה, לעידוד ולשלום בליבו של המאמין ובחייו.
האדון ישוע לא אמר: "כל הבא אל המקדש…", אלא, כל הבא אליי!

מתברר שמה שהתרחש בימי חגי נותר גם בעת בו האדון ישוע פנה אל העם באותו מועד למעלה מחמש מאות שנים מאוחר יותר (חגי ב לעומת בשורת יוחנן ז).

בני ישראל היו ועודם באים ל"בית" ולא ל"אלוהים".

בני ישראל מודדים כבוד על פי יופיו ומחירו הארצי של בית המקדש ולא על פי תוכנו.

לאנשים העיוורים לכוונתו של אלוהים ראוי לומר ולהזכיר את שנאמר מפי ישעיה הנביא בפרק סו 1-2: "כה אמר יהוה השמים כסאי והארץ הדום רגלי. אי-זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי? ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל-אלה נאום יהוה, ואל-זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי."

מקדש הורדוס היה מפואר מבחינה ארצית ומחירו היה רב, אך היה זה בנין חסר ערך כאשר ההנהגה הרוחנית והעם פנו מאלוהים. מסיבה זו איפשר אלוהים לרומאים להרסו עד היסוד.

אהבת אלוהים ואמונה מושיעה אינה מתבטאת רק בבניית בית מפואר לאלוהים אלא בחיים אישיים המונחים על פי דבר אלוהים.

המשיחי עובד על הקמת "מקדש" לכבוד ה'; אולם מקדש זה אינו נבנה מאבנים ומקורות ארזים.

גוף המשיח – הקהילה – הוא היכל רוח הקודש שבו שוכנת שכינת האלוהים (הראשונה לקורינתיים ו' 19).

כדי שכבוד ה' ייגלה דרך גוף המשיח:

א) יש לסלק את כל פסולת החטא וזוהמתו (שם, 20-15). ראה גם יוח"א א 9.

ב) על כל מאמין משיחי, המהווה אבן חיה בבניין ה', להיות 'מסותת' בהתמדה לשם קבלת צלם דמות כבוד המשיח (אל הרומיים ח' 29). ז"א, לציית לדבר אלוהים בכל. להיכנע לפני רצון אלוהים.

ג) הבניין, העשוי זהב, כסף ואבנים יקרות, ז"א, ילדי אלוהים, חייב להיבנות על היסוד האיתן של המשיח (הראשונה לקורינתיים ג' 12-11, מתי ז 24-27).
איזה מין בנאי אתה? האם אתה בנאי חובבן, המשתמש בחומרים זולים ופחותי ערך, רשלני ובלתי יעיל בשירות המשיח, ומכניס רק מבוכה וייאוש לתוך הקהילה? האם אתה מונע על ידי רגשות בלבד וחכמה ארצית?

ה' חפץ בנו כבנאים מומחים, המשתמשים אך ורק בחומרים המשובחים ביותר – עצת אלוהים הכתובה בדברו ומונעת על ידי כוח והדרכת רוח הקודש. אלוהים מצפה מאיתנו לעמול ביחד על בניית גוף המשיח וזאת, באהבה, התחשבות איש ברעהו, בעידוד ותמיכה הדדית, שכן כך יוכלו כל הצופים בנו ובוחנים אותנו, לראות את האדון ישוע חי דרכנו. כך נהיה תפארת וכבוד לה', וכך מובטחים לנו כל כוחו וברכותיו של אלוהים.

2. Robert L. Alden,Haggai(EBC 7; ed. Frank E. Gaebelein and J. D. Douglas; Accordance electronic ed. Grand Rapids: Zondervan, 1985), n.p.

פרק ב, פסוקים 10-23

עת להתחדש
הקיץ של שנת 1988 עתיד להכנס להסטוריה בשל הבצורת הכבדה שפקדה חלקים נרחבים מיבשת אמריקה הצפונית. חום חסר רחמים וימים ללא מטר גרמו להתייבשות השדות, להשמדת תבואות ובעלי חיים. כתוצאה מכך הכריזו חקלאים רבים בארה"ב על פשיטת רגל, וחיכו לבוא כונסי הנכסים אשר יעקלו את רכושם. ללא דגן נאלצו מגדלי הבקר לשחוט את עדריהם מוקדם מן הצפוי, ובמקרים אחדים אף השמידו זנים חדשים שפותחו בשיטות ההנדסה הגנטית, שחידושם עלול להימשך שנים רבות.

לפי התיאור המקראי, סבלה יהודה מבצורת דומה, אלא שבמקרה שלה היה זה בפירוש פועל משמוע אלוהי. בנבואתו השלישית, הזכיר חגי לאומה החוטאת שידו המייסרת של ה' תוסר מעל העם הזה רק כאשר ישוב אל ה' לשם טיהור ולשם השלמת בניית בית המקדש.
טיהור לפני ההתחדשות

חגי הנביא נשא את נבואתו השלישית "בעשרים וארבעה לתשיעי, בשנת שתים לדריוש" (פס' 10).

כאן מדובר כבר על חודש כסלו, בתאריך שלימים יוחג בו חג החנוכה, בערך בסוף דצמבר של שנת 520 לפה"ס. כאן שואל חגי את הכהנים שתי שאלות בנוגע לטהרה הפולחנית. קודם כל שואל הוא שאלה ביחס להעברת קדושה.

"הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם, ואל הנזיד, ואל היין, ואל השמן, ואל כל מאכל – היקדש?" (פס' 12).

הביטוי "בשר קודש" מתייחס כאן לבשר אשר הובדל כדי לשמש בשר קרבן לאלהים. כנראה שהכהנים נהגו לשאת בשר קודש בכנף בגדם, כדי לציין בכך שבגדיהם קדושים הם (ויקרא ו':27).

משום כך, שאל חגי, אם נגע בשר הקודש במאכל כלשהו – האם נקדש המאכל? על כך ענו הכהנים בשלילה. קדושת חפץ אחד אינה עוברת ואינה מואצלת על מצרכי מזון.

ואז הציג חגי שאלה שניה, ודומה למדי; הפעם – שאלה הקשורה בטומאה פולחנית:

"אם ייגע טמא נפש בכל אלה – היטמא?" (פס' 13). על כך ענו הכהנים בחיוב (פס' 13; השווה ויקרא י"א:28; כ"ב:7-4).

במלים אחרות, תורת משה לימדה שטהרה וקדושה מוסרית אינן ניתנות להעברה, או להאצלה, אולם טומאה מוסרית בהחלט כן. הדבר נכון גם במישור הפיסי: בריאות אינה מדבקת, מחלה – כן.

חגי ישם את תשובת מורי ההלכה מהכהנים אל העם: "ויען חגי ויאמר: 'כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני, נאום ה', וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם – טמא הוא!'" (חגי ב':14). המסר הוא ברור: ישראל במקורה היתה קדושה ומובדלת לעבודת ה' (שמות י"ט:6); אולם עכשיו עמדה האומה בטומאתה, וכל דבר שנגעה בו פיסית או רוחנית – נטמא.
ושוב מתייחס ה' ליהודה לא כאל "עמי", כי אם כאל "העם הזה" ו"הגוי הזה" (פס' 14).

בכך ציין הוא את מורת רוחו ואת אי-שביעות רצונו מהתנהגותה כלפיו, ומאי ציותה לדברו. (א':4-2). האומה לא עשתה את רצונו בהשלמת המקדש. המרדנות טימאה את יהודה מבחינה פולחנית (פס' 14). טומאה פולחנית פירושה שכל קרבן – או דמוי קרבן – שלה לא יהיה רצוי לפני ה' (שם). משום כך נמנעה ועוכבה כל ברכה אלוהית מהעם, אם מבחינה אישית או לאומית.
קיימת תחושה הולכת וגוברת, לפיה עובדים משיחיים רבים משרתים את ה' בלבבות ובידיים טמאות.

הם חיים כאילו עבר ה' על חטאיהם לסדר היום, כאילו חייב הוא לברכם אם הם עובדים למענו. ואכן, הברכה עשויה לפקוד פרט מסויים, או אירגון מסויים, אולם ברכה זמנית זו עשויה לבוא בשל תפילותיה של רעיה משיחית מסורה, או בזכות הפגעותיהם של חברים ושל בני משפחה אוהבים – וגם זאת רק לפרק זמן קצר. במשך הזמן תתגלה רשעתו וטומאתו של הפרט, ומשפטו הצודק של ה' ומוסרו בוא יבואו. את האלוהים לא ניתן להוליך שולל, ועבדים טמאים לא יוכלו להתל בו.

"כי את אשר זורע האדם – זאת גם יקצור" (גלטיים ו':7).
קריאה להתחדשות

בבשורתו הראשונה קורא הנביא את העם בתקיפות להתחדשות (א':7,5); אולם בפרק ב' בפסוק 15 הוא מפציר באומה בעדינות לעשות זאת: "ועתה, שימו נא לבבכם, מן היום הזה ומעלה" (פס' 15).

הביטוי "מן היום הזה ומעלה" מצביע לשני כיוונים. ראשית, נדרשת האומה להביט אחורה, אל שש עשרה השנים שחלפו מבחינת ה' – באפס מעשה, "מטרם שום אבן על אבן בהיכל ה'" (פס' 15).

בשנים הללו לא קיבל העם שום ברכה מה', בגלל טומאתו (פס' 14). תבואת החיטה, שהיתה אמורה להניב פרי פי עשרים – הניבה רק פי עשרה. (פס' 16). כלומר – הפסד של חמישים אחוזים.

החקלאים ציפו לבצור ענבים לתוך חמישים פורות (נאדות יין) – אבל היבול מילא עשרים פורות בלבד. (שם). כלומר- כאן היה ההפסד בן ששים אחוזים! (השווה א':11-6).

ועכשיו הגיע חודש כסלו – אמצע החורף – וחגי שואל את מאזיניו: "העוד הזרע במגורה?" (פס' 19).

עונת הקציר בארץ ישראל היא בין אפריל וספטמבר – מניסן עד אלול – אולם הבצורת פגעה פגיעה קשה כל כך בתבואה, שהיבול היה מזערי ביותר. התשובה המתבקשת מאליה היתה כמובן שלילית: אין הזרע בממגורה!

למרות תשובת העם לאלוהים בחודש תשרי, 520 לפה"ס (א': 14), עדיין הורגשו תוצאות המשפט האלוהי בארץ. ה' היכה את הארץ "בשדפון ובירקון ובברד" (פס' 17) אולם שפטי העבר האלה לא הביאו תקווה ותשובה לאומית בעם, שכן ה' אומר: "ואין אתכם אלי." (שם).

חגי חזר כהד אחרי הנבואה שהושמעה מפי עמוס. הוא הודיע לעם שה' עתיד לייסרו ברעב, בבצורת, בירקון ובשדפון, בארבה, במגיפות, בתבוסה צבאית, ובסופו של דבר – בחורבן (עמוס ד':11-6).

חמש פעמים הצהיר עמוס בשם ה': "ולא שבתם עדי, נאום ה'" (עמוס ד':11-8,6). בגלל מרדנותו צווה העם: "היכון לקראת אלוהיך, ישראל!" (עמוס ד':12), כלומר- להתכונן לקראת המשפט הבלתי נמנע, הקרב ובא.
קלימטולוגים (חוקרי אקלים) רבים מדווחים, שהאדמה עוברת עכשיו תהליך המכונה "אפקט החממה". כאשר דלקים אורגניים (מאובנים) נשרפים, הם פולטים גז דו-תחמוצת הפחמן, הפועל כשמיכה, הלוכדת את החום באטמוספירה. תהליך זה מעלה את הטמפרטורות על פני כדור הארץ, והתוצאה היא קייץ חם ושחון יותר. אותם אקלימאים ממשיכים וטוענים, שהמגמה הזאת תלך ותחמיר, אלא אם כן תוגבל שריפת הדלק האורגני. הבצורות הפוקדות אותנו עלולות להיות אזהרה מאלוהים שהמשפט קרב ובא, אם לא ישוב העם למעשה אל אלוהיו. שלוש פעמים בקטע שלפנינו נקרא העם "לשים לבבו" (פס' 18,15).

במילים אחרות, הוא נדרש להרהר בנזקי הבצורת ובתוצאותיה באותן שש-עשרה שנות מרי ומשפט. ואז – לחזור בו מחטאיו ולשוב לה', כדי שהוא יוכל להרעיף עליו ברכה ושגשוג.
שנית, נדרשה יהודה "לשים את לבבה מן היום ההוא והלאה" (פס' 18,15). מאחר שהאומה חזרה בתשובה, כהיענות לקריאת הנביא, לא נותר לה אלא לציין את יום העשרים וארבעה בכסלו כ"קו פרשת המים" בין משפטי העבר ובין ברכות העתיד. המשפט: "מן היום הזה אברך" (פס' 19) היווה דבר עידוד מהנביא. יום זה שימש נקודת מפנה בהיסטוריה של יהודה.

חיי המאמין המשיחי מלאים נקודות מפנה. פעמים רבות עומד הוא בפרשות הדרכים של החיים, ועליו להחליט החלטות הרות משמעות הן לגביו, והן לגבי הסובבים אותו. אם הוא מחליט בצורה אנוכית, מחוץ לרצון ה' – יהיו חייו חיי יגע, עמל ובזבוז משאבים בשנים שתבואנה. אולם אם ילך ב"מעגלי צדק" – יגלה את נתיב הברכה. את המפתח לכך ניתן למצוא בדבריו של ישוע: "בקשו בראשונה את מלכות האלוהים ואת צדקתו – ונוסף לכם כל אלה!" (מתי ו':33). הציווי "בקשו" מדבר על בקשה ודרישה מתמדת ובלתי פוסקת של מלכות האלוהים וצדקתו. המאמין צריך לגלות רעב בלתי פוסק לקדושה ולעניינים הקשורים במלכות ה', ולא רק לעניינים החומריים של העולם הזה. כשהמאמין חי כך, אין לו צורך לדאוג עוד לצרכים החומריים של חיי הגשמיות, משום שה' הבטיח לספקם.

 

המירוץ אחרי ההתחדשות

את בשורתו האחרונה לזרובבל קרא חגי, כאמור, ביום העשרים וארבעה בחודש התשיעי (כסלו) – (פס' 20). הוא הכריז שאויביה של ישראל עתידים לעמוד למשפט, ושהתקווה המשיחית המיוחלת עתידה לבוא ולפקוד את האומה.
זעזוע הממלכות

הנביא מגלה שהוא מתכונן להרעיש "את השמים ואת הארץ; והפכתי כיסא ממלכות" (פס' 22-21).

רעש (רעידת אדמה) זה יהיה משפט אלוהי, אשר עתיד להינתך על כל העמים בעת הצרה הגדולה (זכריה י"ב: 9-2; י"ד: 5-1; דניאל ב', ההתגלות ו':12; י"א:13; ט"ז: 19-18). המשפט הזה יהיה סופי ומוחלט. האומות תסבולנה "מהפכה" קאטאסטרופאלית (פס' 22) כמהפכת סדום ועמורה (דברים כ"ט:23; ישעיה י"ג:28). המרכבות (פס' 22) או מכונות המלחמה המתוחכמות – תיהרסנה, כמו המצרים שטבעו על רכבם בים סוף (שמות י"ד:28). האומות תתבלבלנה בעת המלחמה הזאת, ותשמדנה אשה את רעותה "איש בחרב אחיו" (פס' 22) ממש כמו ביום שבו הביס גדעון את המדיינים (שופטים ז':22). נבואה זו עתידה להתגשם בעת הצרה הגדולה (יחזקאל ל"ח:21; התגלות ט"ז:18-16; י"ט:21-11).
בחירת המלך

עכשיו מגלה חגי: "ביום ההוא, נאום ה' צבאות, אקחך- זרובבל בן שאלתיאל עבדי, נאום ה', ושמתיך כחותם" (פס' 23). יש לציין שהנביא לא אמר כאן "ביום הזה", אלא "ביום ההוא", ובכך קישר את נבואתו זו עם המאורעות העתידים.

אולם איך תוכל נבואה זו להתייחס לזרובבל, אשר עתיד להיות בין המתים מאות שנים רבות קודם להתגשמותה? כאן יש לציין את העובדה שזרובבל אינו מכונה כאן "פחת יהודה", כמו באיזכורים הקודמים (א':14,1; ב':21,2), כי אם בכינוי "עבדי" (פס' 23).

תואר זה מתייחס לדוד (ישעיה ל"ז:35), לישראל כאומה (ישעיה מ"א:16-8; מ"ג:10-1; מ"ד:21,8-1; מ"ה:4) ולמלך המשיח (ישעיה מ"ב:12-1; מ"ט; נ"ב:15-13; נ"ג:12-1). משום שזרובבל הינו נצר מבית דוד, וגם מהווה חוליה בשושלת היוחסין של המשיח (מתי א':13-12), יש להתייחס לקטע זה באופן אליגורי-סמלי, כמו הכתרת הכהן הגדול, יהושע (זכריה ג':10-1). הדגש בקטע זה מושם על העמדה, ולאו דווקא על ההתגשמות האישית. עם שובו, בתום הצרה הגדולה, עתיד ישוע המשיח, שהוא נצר משושלתו של זרובבל, להתישב על כס מלכות דוד, ולמלוך לעולמי עולמים. (לוקס א':33-32).
חותם המלך

זרובבל אמור להיות "כחותם" (פס' 23), כטבעת חותם לעם יהודה. לטבעת החותם שלושה תפקידים:

א. היא מהווה את חתימתו האישית של הפרט המשתמש בה.

ב. היא נותנת תוקף לסמכותו המלכותית של המסמך החתום (מלכים א' כ"א:8),

ג. משמשת ערבות לקיום הבטחה בעתיד (בראשית ל"ח:18).

בכל מקרה, החותם תמיד ייצג את בעליו. בימי המקרא נהגו המלכים – ובני האדם בכלל – לשאתו על היד הימנית (ירמיהו כ"ב:24), או לענדו מסביב לצוואר.

איך התייחס החותם הזה לזרובבל?

את התשובה לכך ניתן למצוא בנבואה המוצגת בירמיה כ"ב:25-24; נבואה זו נוגעת לאבותיו של זרובבל. לפני גלות בבל הכריז ה' שכניה (יכניה), סבו של זרובבל, שהוא – למרות היותו כחותם על יד ימינו – עתיד להיעקר ולהיות מוסר מעל ידו ולהיות מוסגר לידי נבוכדנצאר מלך בבל. נבואה זו התגשמה בשנת 597 לפה"ס, כאשר הוגלה אותו המלך בבלה על ידי נבוכדנצאר. על כניה המלך נאמר: "כה אמר ה': כתבו את האיש הזה ערירי, גבר לא יצלח בימיו; כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד, ומושל עוד ביהודה!" (ירמיה כ"ב:30). נבואה זו אינה אומרת שהמלך יכניה עתיד להיות חשוך-בנים, משום שבנים דווקא היו לו (דבה"א ג':18-17; מתי א':12) אלא שהוא נכתב ערירי, כלומר – אף לא אחד מצאצאיו יזכה להירשם בין מלכי יהודה.

אחדים יאמרו עכשיו: האם לא פסל יוסף (אביו של ישוע), שהיה נצר משושלתו של יכניה (מתי א':16,12) את ישוע מלשבת על כסא דוד? ובכן, יוסף נחשב אמנם אביו של ישוע, אולם הוא לא היה אביו-מולידו, אביו הטבעי. זכותו של ישוע לרשת את כסא מלכות בית דוד באה לישוע באמצעות מרים, ששושלת היוחסין שלה נמשכה אל דוד דרך בית נתן, ולא דרך בית שלמה. (לוקס ג':13; מתי א':17).

אי-לכך היה ישוע בהחלט האיש החוקי, שזכותו הבלתי מעורערת לשבת על כס דוד אינה מוטלת בספק. (לוקס א':33-32).

כאשר שב זרובבל והיה לחותם על יד ימינו של ה', בוטלה קללת הדין, וה' הבטיח לפחת יהודה שהברכה עתידה שוב לשפוע על יהודה. יש בכך רמז סמלי לברכות לעתיד לבוא יהודה בימי שלוט המשיח.

יש פה משחק מלים מענין עם השם "זרובבל", שמשמעו, לפי אחד הפירושים, "זרע בבל". זרעו של יכניה הושלך לבבל ושם לא יכול היה להצליח (ירמיה ב':30-28), אולם בעת שיבת יהודה – אותו זרע יכניה (זרובבל) הוא שעתיד להוציא את העם מגלות בבל.

זרובבל סימל פה את המשיח, העתיד – בסופו של דבר – לשחרר את ישראל מעול העבדות, לבנות מחדש את המקדש, ולהחזיר את עטרת העם ליושנה בברכות גשמיות ורוחניות גם יחד.
חגי מסיים את נבואתו במלים "נאום ה' צבאות" (פס' 23).

הכינוי "ה' צבאות" מופיע ארבע עשרה פעמים בספר חגי. שם זה מצייר את דמות דיוקנו של ה' כמלך הכל-יכול, כלוחם העשוי לבלי-חת, המגן על בני עמו מפני אויביהם. בעידן המלכות עתיד ה' להפגין את סמכות מלכותו האוניברסלית ממקום מושבו בישראל בשלטון ואדנות מוחלטים.

היום שולט ה' הריבוני בכל ענייניהם של בני האדם.
בצורת, כמו זו הפוקדת את ארצנו לעיתים קרובות לא היתה גחמת ההיסטוריה בלבד, פרי שנויים טבעיים בתבניות האקלים, או תעלול מר של אמא-טבע. זו היתה אזהרה ישירה מה', או משפט ישיר וצודק הבא ממנו.

זכור נא, היעדר השגשוג ביהודה עמד ביחס ישיר למצבה הרוחני; משום כך היתה זו זקוקה להתחדשות רוחנית, לפני שיוכלו גשמי הברכה המרעננים להחזיר את האדמה הצחיחה לחיים.
כזה הוא הדין היום לגבינו. במקום שקהילות המשיח תזעקנה: "בואו והתפללו עמנו לגשם",

עלינו לקרוא: "בואו והצטרפו אלינו בתפילה ובבקשה להתעוררות ולהתחדשות רוחנית!"

אולם כדי שההתחדשות הזאת תהיה בקנה מידה לאומי – חייבת היא להתחיל ברמת הפרט. אתה, קורא יקר, הנך המפתח לכך!

אם תתופעל הנוסחה הפשוטה, המוצגת בספר דברי הימים ב' ז':14, היא תשמש מתכון בטוח ובדוק להתחדשות:
יחס: "ויכנעו עמי, אשר נקרא שמי עליהם" (עם ה', שהוא המפתח להתחדשות העם כולו).

התקדשות והתמסרות-מחדש: "ויתפללו, ויבקשו פני"

חזרה בתשובה: "וישובו מדרכיכם הרעים" –

התוצאה: "ואני אשמע מן השמים, ואסלח לחטאותם, וארפא את ארצם."