יואל הנביא – פרק ב' – יום יהוה – התחזית בדבר הפלישה
פרק ב פסוקים 11-1:
1 תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי, יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ; כִּי־בָא יוֹם־יהוה כִּי קָרוֹב׃ 2 יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים; עַם רַב וְעָצוּם, כָּמֹהוּ, לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם, וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף, עַד־שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר. 3 לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה; כְּגַן־עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה, וְגַם־פְּלֵיטָה לֹא־הָיְתָה לּוֹ. 4 כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ, וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן. 5 כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת, עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן, כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ, אֹכְלָה קָשׁ; כְּעַם עָצוּם, עֱרוּךְ מִלְחָמָה. 6 מִפָּנָיו יָחִילוּ עַמִּים; כָּל־פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר. 7 כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה; וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן, וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם. 8 וְאִישׁ אָחִיו לֹא יִדְחָקוּן, גֶּבֶר בִּמְסִלָּתוֹ יֵלֵכוּן; וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ לֹא יִבְצָעוּ. 9 בָּעִיר יָשֹׁקּוּ, בַּחוֹמָה יְרֻצוּן, בַּבָּתִּים יַעֲלוּ; בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב. 10 לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם; שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. 11 וַיהוה נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ, כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ, כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ; כִּי־גָדוֹל יוֹם־יהוה וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ.
כמו יחזקאל, הנביא חד העין, שימש גם יואל כצופה מתריע לאנשי יהודה. דבר האזהרה בער ויקד בקרבו! וכמו ירמיהו, היה גם הוא נכון לצאת בכל רגע ולהביא לעם את המסר האלוהי הנוגע לזעם האל. בהרגישו ברוחות המשפט המקדירות את האופק, יוצא יואל בקריאת האזהרה הנוקבת: "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן!" (ב 1).
תרועת האזעקה (פסוק 2-1):
על חומות ירושלים עמד השומר העירוני: אוזניו קשובות לכל רחש, עיניו פקוחות תמיד והשופר בידו. הוא נכון בכל עת לתקוע ולהתריע מפני סכנה צפויה. אבל כאן היה צורך להזעיק את העם מעל בימה אחרת. הפעם תבוא הזעקה מ"ציון" ו"מהר הקודש" – רמז להר המוריה, ההר שעליו ניצב מקדש שלמה. הכוהן ולא החייל (פסוק 15: "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה!") נדרש הפעם לתקוע בשופר – לא כמו בתקיעת אזעקה צבאית – לכנס את יהודה לתשובה אישית ולאומית (פסוקים 17-12). המקדש היה, כידוע, מקום משכנו של ה', מקום שבו ניתן לחלות את פניו בתפילה ובצום בתקווה שה' יסיר את משפטיו.
ההשפעה של תקיעת השופר מציון הייתה אמורה לנטוע חיל ורעדה בלב העם, ולגרום לכל הארץ "לרגוז" ולרעוד (פסוק 1); "אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ…?" (עמוס ג 6).
כמו צופר אזעקה בימינו, ביטאה תקיעת השופר את האזהרה: "כִּי־בָא יוֹם־יהוה כִּי קָרוֹב" (יואל ב 1).
הפועל "בָא" בפסוק זה יכול להיות בזמן עבר או הווה. אם נראה אותו ככתוב בזמן עבר, ניתן להבין כי מבחינתו של הנביא הייתה זו עדיין תחזית לעתיד, אבל בעיני ה' "יוֹם־יהוה" התרחש וכבר קרה.
מדוע הפחיד יוֹם־יהוה את אנשי יהודה כל כך?
– משום שהוא עתיד להיות "יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (פסוק 2).
מילים אלו מבטאות את טיבו של היום שבו ישב ה' למשפט. החשכה מושווית כאן ל"שַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים" (פסוק 2). יש סוברים שמדובר באור צהוב קודר העובר דרך כנפי הארבה המעופף, והמוחזר מן ההרים. אולם המטאפורה כאן אומרת: "כשם שאור השחר מכסה לפתע שטח גדול על פסגות ההרים, כך תחשיך מכת הארבה בבת אחת את כל פני הארץ". בפרק א תיאר יואל את נחילי הארבה הסמיכים כל כך שהם מחשיכים את אור היום. כך היה המצב בעת מכת הארבה במצרים: "וַיְכַס אֶת־עֵין כָּל־הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ, וְאֵת כָּל־פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא־נוֹתַר כָּל־יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י 15).
יואל דיבר בלשון משל. הוא ביטא את מוראות החורבן המוחלט שעתיד להתרחש כאשר ישפוך ה' את שפטיו על יהודה: "… כָּמֹהוּ, לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם, וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף, עַד־שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר" (פסוק 2).
כמובן שזו לא הייתה ההשמדה, או החורבן, החמורה ביותר שפקדה אי־פעם את פני הארץ. במשך הצרה הגדולה יביא ה' שואה נוראה על העולם כולו. דניאל דיבר על היום ההוא: "וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא־נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא" (יב 1).
ישוע המשיח הודיע שהצרה הגדולה תהיה השואה הגדולה והנוראה ביותר שנודעה אי־פעם לבני האדם: "כִּי אָז תִּהְיֶה צָרָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ מֵרֵאשִׁית הָעוֹלָם וְעַד עַתָּה, אַף לֹא תִּהְיֶה כָּמוֹהָ" (מתי כד 21).
חשוב על תקופה מסוימת בהיסטוריה האנושית! – יום הדין הזה יהיה הגרוע ביותר. אם ישאל מישהו: "מה בנוגע לימיו של נוח, בהם אבדו כל אלה שהיו מחוץ לתיבה בימי המבול?" אכן, כל אלה נכחדו, אבל הצמחייה ובעלי החיים הימיים שרדו, והארץ לא הוחרבה. אולם ל"צרה הגדולה" תהיה השפעה עצומה ומכרעת על הבריאה כולה, במיוחד בכל הנוגע לזמן הסבל, הייסורים והעינויים שבני האדם יצטרכו לחוות. ישוע בעצמו אמר: "וְאִלּוּלֵא קֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם לֹא הָיָה נִצָּל כָּל בָּשָׂר, אַךְ לְמַעַן הַבְּחִירִים יְקֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם" (מתי כד 22); כלומר, לו הייתה הצרה הגדולה אורכת יותר משבע שנים, לא היו נותרים חיים כלשהם על פני כדור הארץ – לא אדם, חיה או צמחייה.
כוחו של צבא האויב (פסוקים 9-4)
מכת הארבה ניחתה על יהודה כצבא פרשים אדיר ומצויד היטב, הנע קדימה לעבר מטרה אחת ויחידה: מטרת ההשמדה.
א. הארבה נראה היה כסוסים – "כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ; וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן" (פסוק 4):
בשפות אחדות מכונה הארבה לסוסים. באיטלקית למשל: "סוס קטן", ובגרמנית: "סוס השחת". ואין בכך חדש, משום שקיים דמיון חיצוני לפחות בין ראש הארבה ובין ראש הסוס.
ב. הארבה אינו רק דומה לסוסים כי אם מושווה גם לפרשים במהירותם, כשהם נחפזים לטרוף ולזלול בשפתי הרס וחבלה, כפי שאומר פתגם ערבי עתיק: "בארבה, למרות קטנו וקלותו, יש בטבעו עשר חיות גדולות יותר: פניו של הסוס, עיניו של הפיל, צווארו של הפר, קרניו של הצבי, חזהו של האריה, בטנו של העקרב, כנפיו של הנשר, מתניו של הגמל, רגליו של בת־יענה וזנבו של הנחש!" – ייתכן וניתן לראות בכך דמיון מזרחי מופרז ופרוע אך אם תשאל מישהו שסבל מכוח ההרס של הארבה, תוכל להיווכח באמינות התיאור.
ג. קול תנועתם מבוטא בשתי צורות: קול קפיצותיהם וניתוריהם מזכיר קול כרכרה בעלת שני גלגלים הדוהרת על הרי הטרשים של יהודה, בעוד שקול זלילתם נוקב את האוויר כקול נפץ הקוצים הבוערים באש: "כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת, עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן, כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ, אֹכְלָה קָשׁ…" (פסוק 5).
ד. הארבה לבוש "כְּעַם עָצוּם, עֱרוּךְ מִלְחָמָה" (פסוק 5). הם השאירו רושם של חיילות צבא ערוכים לקרב, עם קסדות ושריוני ברזל גמישים.
ה. יואל האיץ את דופק הביטויים בתארו את מצעד התקדמותם של נחילי הארבה: "כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה; וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן, וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם" (פסוק 7). שום דבר לא יסיט אותם ממטרתם; הם אינם מהססים ואינם נכשלים ומועדים; הם מונעים קדימה בדחף בלתי נשלט, באינסטינקט כפייתי; הם מהווים גוף אחד מסיבי, כאילו מנהיג רב השפעה עומד בראשם המארגן את מצעדם, אם כי אין להם מנהיג כזה (משלי ל 27: "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה, וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ").
הארבה מתקדם בקצב קבוע ויציב, כמו על מגרש המסדרים. העיר ירושלים נפלה לפניהם – "בָּעִיר יָשֹׁקּוּ, בַּחוֹמָה יְרֻצוּן, בַּבָּתִּים יַעֲלוּ; בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב" (פסוק 9). שום דבר ואף לא איש נמלט מפניהם. הם טיפסו על קירות, באו בבתים, במגרשים, בביגוד, במזון ובבני האדם. הכל כוסה בהם.
ו. לא היה שום כוח העשוי לעכב את התקדמותו של הארבה – "…וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ לֹא יִבְצָעוּ" (פסוק 8). בני האדם השתמשו בכל אמצעי ידוע כדי לעצור בעדם, אך לשוא. סופר אחד ביטא זאת כך: "מספרם היה מדהים! כל ההרים השחירו מהם. הם באו כמבול חי. חפרנו שוחות, הדלקנו מדורות, הכנו חומרים ושרפנו אותם למוות, אבל כל מאמצינו עלו בתוהו. נחשול אחר נחשול הציף את מדרונות ההרים, נשפכו מעל סלעים, לקירות לחומות, לתעלות ולגדרות. המאסף חיפה עליהם מאחור וגישר על פני ההמונים שכבר נקטלו. אחרי קרב ארוך ומתיש ירדתי על ההר כדי לצפות במות הטור, אך לא ראיתי את אפס קצהו!"
לאלה אשר עמדו מול מכת הארבה ביהודה ונאבקו בה, נראה הדבר כגיהינום עלי אדמות, אבל זו הייתה רק תמונה מרומזת למכת ארבה אכזרית ונוראה הרבה יותר, העתידה לפקוד את כל העולם בתקופת הצרה הגדולה. באותו יום ייתקע השופר החמישי (התגלות ט 3-1: "הַמַּלְאָךְ הַחֲמִישִׁי תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וְרָאִיתִי כּוֹכָב נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם אַרְצָה וְנִתַּן לוֹ מַפְתֵּחַ בּוֹר הַתְּהוֹם. 2 הוּא פָּתַח אֶת בּוֹר הַתְּהוֹם וְעָשָׁן עָלָה מִן הַבּוֹר, כַּעֲשַׁן כִּבְשָׁן גָּדוֹל, וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהָאֲוִיר חָשְׁכוּ מֵעֲשַׁן הַבּוֹר. 3 מִן הֶעָשָׁן יָצָא אַרְבֶּה עַל הָאָרֶץ וְנִתַּן לָהֶם כֹּחַ כַּכֹּחַ אֲשֶׁר לְעַקְרַבֵּי הָאָרֶץ")…
ואז ייפתח פי התהום, שמתוכו יעלה עשן שחור אשר יכסה את עין השמש ויחשיך את אור היום. מתוך פי התהום, הגיהינום, יעלו אז נחילי ארבה הגוברים על כל דמיון אנושי: "בְּצוּרָתָם דּוֹמִים חַגְבֵי הָאַרְבֶּה לְסוּסִים עֲרוּכִים לְמִלְחָמָה; עַל רָאשֵׁיהֶם כַּעֲטָרוֹת דּוֹמוֹת לְזָהָב וּפְנֵיהֶם כִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם; 8 שֵׂעָר לָהֶם כִּשְׂעַר נָשִׁים וְשִׁנֵּיהֶם כְּשִׁנֵּי אַרְיֵה; 9 שִׁרְיוֹנִים לָהֶם כְּשִׁרְיוֹנֵי בַּרְזֶל וְקוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַרְכְּבוֹת סוּסִים רַבִּים הָרָצִים לַמִּלְחָמָה; 10 זְנָבוֹת לָהֶם כְּזַנְבוֹת עַקְרַבִּים, עִם עֳקָצִים, וּבְזַנְבוֹתֵיהֶם כֹּחַ לָהֶם לְהַזִּיק לִבְנֵי אָדָם חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים" (התגלות ט 10-7).
האמנם מדבר הכתוב על ארבה אמיתי? – לא! משום שהמפלצות הללו לא תאכלנה עשב או כל ירק אחר, כי אם יעקצו את בני האדם – את כל אלה שלא נשאו תו ה' על מצחם – כעקרבים, במשך חמישה חודשים (התגלות ט 4: "נֶאֱמַר לָהֶם שֶׁלֹּא לְהַזִּיק לְעֵשֶׂב הָאָרֶץ, אַף לֹא לְכָל יֶרֶק וְכָל עֵץ, אֶלָּא לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חוֹתַם אֱלֹהִים עַל מִצְחוֹתֵיהֶם").
מי הן איפוא המפלצות האלה? מסתבר שמדובר בשדים אשר ילבשו גופים מוזרים. הם נוראים ומרושעים כל כך שהיה צורך לכבול אותם בבאר התהום אלפי שנים (יהודה 6: "וְאֶת הַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ אֶת מַעֲמָדָם הָרָם כִּי אִם עָזְבוּ אֶת מְעוֹנָם, שָׁמַר בְּכַבְלֵי עוֹלָם וּבַאֲפֵלָה לְמִשְׁפַּט הַיּוֹם הַגָּדוֹל"). הם היו כה אכזריים ורעים שלא הותר להם כלל לשוטט בעולם כרצונם. מלכם אינו אלא השטן בעצמו הנקרא "אבדון" בעברית ו"אפוליון" ביוונית, שפירושו "ההורס" (התגלות ט 11: "וְיֵשׁ לָהֶם מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, מַלְאַךְ הַתְּהוֹם, אֲשֶׁר שְׁמוֹ בְּעִבְרִית אֲבַדּוֹן ובִיוָנִית שְׁמוֹ אַפּוֹלְיוֹן").
מפלצות הארבה הללו תשתמשנה בזנבותיהן כדי לעקוץ במשך חמישה חודשים את בני האדם שלא נושעו (התגלות ט 3, 5, 10: "מִן הֶעָשָׁן יָצָא אַרְבֶּה עַל הָאָרֶץ וְנִתַּן לָהֶם כֹּחַ כַּכֹּחַ אֲשֶׁר לְעַקְרַבֵּי הָאָרֶץ… לֹא נִתַּן לָהֶם לַהֲרֹג אוֹתָם, אֶלָּא לְעַנּוֹתָם חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים; וְעִנּוּיָם הוּא כָּעִנּוּי שֶׁגּוֹרֵם עַקְרָב בְּעָקְצוֹ אָדָם… זְנָבוֹת לָהֶם כְּזַנְבוֹת עַקְרַבִּים, עִם עֳקָצִים, וּבְזַנְבוֹתֵיהֶם כֹּחַ לָהֶם לְהַזִּיק לִבְנֵי אָדָם חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים").
העוקץ יכאיב כל כך, ובגלל ייסוריהם יבקשו בני האדם לשלוח יד בנפשם על מנת להימלט מהעינוי הנורא. כאשר בני אדם מחפשים את המוות – עדות לחומרת העינוי – הוא יברח מפניהם (התגלות ט 6: "בַּיָּמִים הָהֵם יְחַפְּשׂוּ בְּנֵי הָאָדָם אֶת הַמָּוֶת וְלֹא יִמְצְאוּ אוֹתוֹ, וְיִתְאַוּוּ לָמוּת וְהַמָּוֶת יִבְרַח מֵהֶם").
לפנינו תמונת הגיהינום הממתין לבני האדם הבלתי נושעים. אנשים יעונו ללא הפוגה וללא הקלה; הם ישתוקקו למות ויגלו שהם עתידים לסבול לנצח נצחים.
שים לב! מכת הארבה הנוראה הזאת, כמו שאר ששת שפטי השופרות (התגלות ט 20-13) לא תביא את בני האדם לחזרה בתשובה. אדרבה, הם יהיו יותר מרושעים ויפגינו את רשעתם הבלתי מרוסנת. האדם יוסגר לידי אורח חשיבה נלוז ומושחת שיתבטא בפולחן שדים ועבודת אלילים, במעשי רצח, כישופים, זנות וגנבות. כדור הארץ יהיה גיהינום חי עלי אדמות. "שְׁאָר הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא נֶהֶרְגוּ בַּמַּכּוֹת הָאֵלֶּה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁבוּ מִמַּעֲשֵׂי יְדֵיהֶם וְלֹא נִמְנְעוּ מֵהִשְׁתַּחֲווֹת לַשֵּׁדִים וְלֶאֱלִילֵי זָהָב וְכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וְאֶבֶן וְעֵץ אֲשֶׁר אֵינָם יְכוֹלִים לִרְאוֹת, אַף לֹא לִשְׁמֹעַ וּלְהַלֵּךְ. וְלֹא שָׁבוּ מֵרְצִיחוֹתֵיהֶם, אַף לֹא מִכִּשּׁוּפֵיהֶם, מִתַּזְנוּתָם וּמִגְּנֵבוֹתֵיהֶם" (התגלות ט 21-20).
מראות המוראות (פסוקים 3, 10):
פסוק 3:
"כְּגַן־עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה, וְגַם־פְּלֵיטָה לֹא־הָיְתָה לּוֹ."
לפני בוא הארבה הייתה ארץ כנען ירוקה ודשנה כגן־עדן, אולם אחרי שעבר הארבה בארץ, הוא הותיר מאחוריו מדבר שממה. אף לא עלה אחד של עשב נותר לפליטה. הארץ כולה נראתה כאילו נאכלה באש, "לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה…"
אולם מה שקרה ליהודה עתיד להיות בהיקף כלל עולמי בתקופת הצרה הגדולה. כל פינות החמד הירוקות והפוריות על פני כדור הארץ ייהפכו למדבריות שוממים. במחציתה הראשונה של הצרה בת שבע השנים תשאיר המלחמה את רישומיה על הארץ, ולא תאפשר גידול מזון בכמות מספקת להאכלת המוני בני האדם. התוצאה הבלתי נמנעת היא גוויעה המונית ברעב (התגלות ו 8-3: "כַּאֲשֶׁר פָּתַח אֶת הַחוֹתָם הַשֵּׁנִי שָׁמַעְתִּי אֶת הַחַיָּה הַשְּׁנִיָּה אוֹמֶרֶת: 'בּוֹא!' … רָאִיתִי וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהַיּוֹשֵׁב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת, וּשְׁאוֹל הָלְכָה אַחֲרָיו. וְנִתְּנָה לָהֶם סַמְכוּת עַל רֶבַע הָאָרֶץ, לַהֲרֹג בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַמָּוֶת וְעַל־יְדֵי חַיּוֹת הָאָרֶץ").
ככל שהצרה מתקדמת, מושמדים ונחרבים חלקים נרחבים יותר ויותר מפני הארץ. משפט השופר הראשון יהרוס לחלוטין שליש מכלל הצומח שעל פני כדור הארץ (התגלות ח 7: "הָרִאשׁוֹן תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִנֵּה הִתְהַוּוּ בָּרָד וְאֵשׁ מְעֹרָבִים בְּדָם וְהֻשְׁלְכוּ אַרְצָה; שְׁלִישׁ הָאָרֶץ נִשְׂרַף, שְׁלִישׁ הָעֵצִים נִשְׂרַף, וְכָל יֶרֶק עֵשֶׂב נִשְׂרַף").
פסוק 10:
"לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם; שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם."
צבאות הארבה יוצרים אפקט על השמים כאשר הם משפיעים על הארץ, באורח הטבע. למרות מספרם העצום, אין להם מרות על השמים ועל הארץ כמתואר בפרק זה! אולם, הפחד הנורא מפני המשפט הקטלני הזה יגרום לבני האדם חרדה איומה – כאילו הארץ כולה רועדת תחתיהם מאימת כוחם. השמים ירעדו גם הם לקול משק כנפיהם; השמש, הירח והכוכבים יחשכו בגלל מספרם העצום של הארבה, עד שאורם יכוסה ויואפל.
אף־על־פי שהנביא יואל משתמש במליצות ובמשלים ציוריים כדי לתאר את האימה הנוראה של מכת הארבה, הרי שיש כאן מקבילה נבואית למה שעתיד להתרחש בעת הצרה הגדולה – תהיינה שלוש רעידות אדמה גדולות אשר תשפענה גם על השמים:
התגלות ו 12, יא 13, טז 19-18:
"רָאִיתִי כְּשֶׁפָּתַח אֶת הַחוֹתָם הַשִּׁשִּׁי הִתְחוֹלְלָה רְעִידַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה; הַשֶּׁמֶשׁ הִשְׁחִירָה כְּשַׂק שֵׂעָר וְהַיָּרֵחַ כֻּלּוֹ הָיָה כְּדָם… אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחוֹלְלָה רְעִידַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה; עֲשִׂירִית הָעִיר נָפְלָה וְשִׁבְעַת אֲלָפִים אֲנָשִׁים, לִשְׁמוֹתֵיהֶם, נֶהֶרְגוּ בִּרְעִידַת הָאֲדָמָה; וְהַנִּשְׁאָרִים נֶחֶרְדוּ וְנָתְנוּ כָּבוֹד לֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם… בְּרָקִים וְקוֹלוֹת וּרְעָמִים הִתְחוֹלְלוּ, וּרְעִידַת־אֲדָמָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ מֵאָז הֱיוֹת אָדָם עַל הָאָרֶץ; רְעִידַת־אֲדָמָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ! הָעִיר הַגְּדוֹלָה נֶחְלְקָה לִשְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים וְעָרֵי הַגּוֹיִם נָפְלוּ, וְזִכְרוֹן בָּבֶל הַגְּדוֹלָה עָלָה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהּ אֶת כּוֹס יֵין חֲרוֹן אַפּוֹ;" – ופרקים יב–יד.
מתי כד 29:
"מִיָּד אַחֲרֵי צָרַת הַיָּמִים הָהֵם תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, הַכּוֹכָבִים יִפְּלוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְכֹחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ."
למראה נחילי הארבה השוטפים את הארץ, מתאר יואל את התנהגות בני האדם: "מִפָּנָיו יָחִילוּ עַמִּים; כָּל־פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר" (פסוק 6). כאב פנימי עמוק מחולל את קרבי האנשים למראה האויב הנורא. הם מחווירים, רועדים ופניהם משחירים כשולי קדרה בידעם איזו שואה נוראה מחכה להם. אך לא כן יהיה בתקופת הצרה הגדולה אחרי שהשפטים האחרונים יונחתו על בני האדם הייתה עדותו של יוחנן השליח: "… וּבְנֵי אָדָם גִּדְפוּ אֶת אֱלֹהִים בִּגְלַל מַכַּת הַבָּרָד, כִּי גְּדוֹלָה מְאֹד מַכָּתוֹ" (התגלות טז 21).
צבאות המושיע (פסוק 11):
מכת הארבה, למרות מילוליותה, הנה גם אמצעי לתיאור הפורענות העתידית אשר תפקוד את ישראל. ה' דיבר, אולם דבריו נפלו על אוזניהם הערלות של בני עמו שסרבו להקשיב לאזהרותיו. עכשיו עומד ה' לדבר אל אויבי ישראל.
יואל הציג תיאור משולש את האימים שיפגינו האויבים כלפי עם ישראל. הם ישמשו כלי שרת בידי ה':
א. "רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ",
ב. "עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ",
ג. "כִּי־גָדוֹל יוֹם־יהוה וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ?"
הצבא יהיה גדול, חזק, מלוכד ומאורגן היטב. הם יהיו "עושי דברו" – כלומר, יפעלו מתוך ציות לרצון אלוהים. לשאלה הרטורית "וּמִי יְכִילֶנּוּ?" המתייחסת ל"יוֹם־יהוה" ישנה תשובה אחת חד־משמעית – "אף לא אחד! אם לא יפגין ה' את מידת הרחמים."
מי הוא "חֵילוֹ" – אותו צבא אדיר?
מסתבר שמדובר פה על הבבלים וגם על האשורים, המתוארים כ"גוי צפוני" (פסוק 20). קודם באו צבאות אשור אשר עקרו את עשרת שבטי הממלכה הצפונית בישראל בשנת 722 לפנה"ס והגלו רבים מהם (מלכים ב יז 1-41). הם הביאו גויים ממרחק כדי לתפוס את מקומם של הגולים. הללו התחתנו עם בני דלת העם שנשארו בארץ. כתוצאה מכך צמחה מערכת דתית מושחתת ומסולפת, שהייתה מעין שעטנז של יהדות ועבודה זרה, אלילית. קבוצת כלאיים זו נודעה לימים בשם "שומרונים" שבשלב מאוחר יותר רדפו את היהודים השבים מגלות בבל.
לאחר מכן באה התמוטטותה ונפילתה של הממלכה הדרומית – יהודה – בעת גלות בבל בשנת 586 לפנה"ס. נבוכדנצאר החריב את ירושלים והפך את המקדש לתל חרבות (מלכים ב כג 1-30). יהודה גלתה בבלה למשך שבעים שנה – הנביא ירמיהו (כה 11) חזה זאת: "וְהָיְתָה כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה; וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה".
התגשמות גדולה הרבה יותר של "יוֹם־יהוה" הנורא עתידה להתרחש מאוחר יותר – בעת הצרה הגדולה. בעת ההיא, שוב תעלינה כל מדינות העולם על ישראל למלחמה (זכריה יד 2: "וְאָסַפְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֶל־יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר, וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים, וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה; וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה, וְיֶתֶר הָעָם, לֹא יִכָּרֵת מִן־הָעִיר) בצבא גדול ואכזרי, היוצא לקרב הנורא "… לְמִלְחֶמֶת הַיּוֹם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לֵאלֹהֵי צְבָאוֹת" (התגלות טז 14). אולם תוצאת הקרב ההוא לא תהיה חורבנה המוחלט של ישראל, כי אז "יָצָא יהוה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב" (זכריה יד 3) כשהוא משמידם בדבר פיו: "מִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב חַדָּה לְהַכּוֹת בָּהּ אֶת הַגּוֹיִם וְהוּא יִרְעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. הוּא דּוֹרֵךְ אֶת גַּת הַיַּיִן שֶׁל חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (התגלות יט 15).
למראה החורבן שהמיטו הבבלים על הארץ, זעק ירמיהו הנביא בקינותיו:
"חַסְדֵי יהוה כִּי לֹא־תָמְנוּ, כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג 22).
"מי יוכל לעמוד מול יוֹם־יהוה?" שאל יואל, והתשובה היא: "רק אלה אשר חוו על בשרם את חסדו של האדון וטובו!" … האם גם אתה חווית אותם?
יואל הנביא – שיעור מס' 4
"יוֹם יהוה"
תפילת הפגעה
יואל ב 17-12:
12 וְגַם־עַתָּה נְאֻם־יהוה, שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבַבְכֶם; וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד׃ 13 וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל־יהוה אֱלֹהֵיכֶם; כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד, וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃ 14 מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם; וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה, מִנְחָה וָנֶסֶךְ, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.15 תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה׃ 16 אִסְפוּ־עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים, וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם; יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ׃ 17 בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יהוה; וְיֹאמְרוּ חוּסָה יהוה עַל־עַמֶּךָ, וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם.
יהודה עמדה על סף השמדה מוחלטת. היא גססה! גיליון החולה הרוחני שלה הראה: "… כָּל־רֹאשׁ לָחֳלִי, וְכָל־לֵבָב דַּוָּי. מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשׁ אֵין־בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה…" (ישעיהו א 5, 6).
אפילו הקרבת הקרבנות המתאימים לא היה מספיק כדי שה' ידיח ויסלק את חטאי יהודה וייתן לה מרפא רוחני. הוא עצמו אמר: "11 לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יהוה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. 12 כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי; מִי־בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. 13 לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת־שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא־אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. 14 חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. 15 וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ; יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א 11-15).
גם הקרבנות עצמם, במקום להיות לריח ניחוח, העלו באשת צחנה באפו של ה' משום שלא ביטאו חזרה בתשובה כנה לפניו.
התיתכן עוד תקווה כלשהי ליהודה?
כן! אם אכן תשוב יהודה בתשובה ותביא את מצבה הרוחני הירוד לפני ה'. יש תקווה בקריאת התגר הידועה של ה':
"18 לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יהוה: אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. 19 אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. 20 וְאִם־תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם – חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ…" (ישעיהו א 18-20).
הברירה מצלצלת ומהדהדת בכל ההיסטוריה: "אִם־תֹּאבוּ…"
קריאה לתשובה (פסוקים 12-14):
יואל הציב את אותה הברירה לפני אנשי יהודה שנים רבות לפני ישעיהו. זו הייתה קריאה דחופה ונרגשת: "וְגַם־עַתָּה נְאֻם־יהוה, שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבַבְכֶם, וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד" (ב 12). הביטוי "וְגַם־עַתָּה" שב ומשקף את כל מה שנובא עד כה בנוגע למכת הארבה שעמדה לנחות על יהודה. יואל אמר למעשה: "בראותכם את הסכנה המידית הצפויה – גַם־עַתָּה… שֻׁבוּ, בתקווה שה' יעכב ויבטל את רוע הגזרה בעוד מועד. שובו אליו בתשובה, בלב שבור, ולא בהפגנה חיצונית של פולחן קרבנות!"
המילה "תשובה" מזכירה לנו את השורש "נשב" – משב רוח, או נשימת רווחה עמוקה. בהתייחסה לחטא האנושי, "התשובה" הנה חרטה פנימית על חטא המובילה את הפרט לווידוי ולוויתור החטא. חזרה אמיתית בתשובה כרוכה, איפוא, בלב שבור ומתחרט, בווידוי בפה ובשינוי התנהגותו של השב.
חרטה
בעל התשובה צריך לגלות חרטה אמיתית על חטאיו. חרטה זו תשפיע עליו בשלושה אופנים:
א. על השכל – האינטלקט. לחזור בתשובה, פירושו: לשנות את אופן החשיבה בנוגע לחטא. על שינוי כזה, באורח החשיבה, ניתן לצפות בדרשתו המפורסמת של שמעון כיפא ביום חג השבועות כאשר קרא לקהל מאזיניו: "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם…" (מעשי השליחים ב 38). מנהיגי היהודים ראו בישוע משיח שקר, אולם עתה נפקחו עיני רבים – כשלושת אלפים אנשים שבו (שינו את דעתם) מחטאם והפכו למאמינים. כתוצאה משמיעת בשורתו של שמעון פטרוס, השתנה 'שכלם' בכוח רוח הקודש (מעשי השליחים ב 36-14).
ב. החרטה משפיעה על הרצון. אין די בשכנוע אינטלקטואלי שכלי בדבר קיומו של החטא. חייב להיות גם הרצון להתוודות על החטא ולזנוח אותו. אנחנו רואים דוגמה מצויינת לכך בהחלטתו הרצונית של הבן ההולל לחזור הביתה (לוקס טו 32-11). בראותו את המצב השפל אליו התדרדר, הוא בחר בחירה רצונית: לעזוב את החטא, לשוב אל בית אבא ולהודות בחטאו: "… כְּשֶׁעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אָמַר… אָקוּם וְאֵלֵךְ אֶל אָבִי וְאֹמַר לוֹ: 'אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ. אֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ. שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְֹכִירֶיךָ'. הוּא קָם וְהָלַךְ אֶל אָבִיו. בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ. אָמַר לוֹ הַבֵּן: אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ וְאֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ…".
ג. החרטה משפיעה על רגשותינו וריגושינו. דוד המלך חזר בתשובה מחטא ניאופו ברוח חרטה אמיתית: "זִבְחֵי אֱלֹהִים – רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא 19).
גם אנשי יהודה נדרשו להפגין רוח של חרטה. ה' אמר: "שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבַבְכֶם; וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד; וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל־יהוה אֱלֹהֵיכֶם…" (פסוקים 12, 13). איש יהודה המשפיל את עצמו לפני ה' בצום, מגביר ומחדד ואת רגישותו ואת צערו על החטא ובכך נוצרת תלות עמוקה יותר בה'. בבכי ובמספד מראה בעל התשובה לאלוהים ולאנשים את עומק צערו על החטא.
משלו של ישוע על הפרוש המתפלל מציג דוגמה יפה לחרטה האמיתית על החטא. כאשר הפרוש התפלל, הוא העלה על נס את מידותיו הטרומיות והשתבח בהן לפני ה'. ולעומתו, המוכס הענו, שלא העז אפילו לשאת עיניו למעלה מפינתו האלמונית במקדש, הכה על לבו והתוודה על חטאו בלב שבור לפני אלוהיו (לוקס יח 13) "… וְאִלּוּ הַמּוֹכֵס שֶׁעָמַד מֵרָחוֹק, אַף לֹא רָצָה לָשֵׂאת אֶת עֵינָיו לַשָּׁמַיִם, אֶלָּא טָפַח עַל לִבּוֹ וְאָמַר: אֱלֹהִים, רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא."
על־ידי קריעת הבגד, הציג איש יהודה אות חיצוני וגלוי־עיניים לכאבו הפנימי הנסתר בגין החטא.
אולם אפשר היה גם לקרוע את הבגד כפועל חיצוני, ללא שינוי פנימי משמעותי או צער עמוק על החטא. ה' אמר על כך: "אל תציגו לפניי הצגות שטחיות של צער כוזב, אלא הראו לי את לבכם השבור ואת רגשי צערכם על החטא".
החרטה הנה יותר מאשר הרגשת צער על החטא. כאשר ראה יהודה איש קריות שישוע נידון למוות בעקבות בגידתו, הוא "התחרט", או "ניחם": "יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט… בְּאָמְרוֹ: 'חָטָאתִי'… הָלַךְ מִשָּׁם וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ" (מתי כז 3-5). יהודה לא חזר ממש בתשובה. דעתו על החטא לא השתנתה. הוא הצטער רק על מעשהו כאשר ראה את תוצאותיו, ויגונו השכלי דחף אותו להתאבדות. מאידך גיסא, סופר לנו על שמעון כיפא אשר "בָכָה בְּכִי מַר" אחרי שהתכחש לישוע (מתי כו 75). בכי זה היה ביטוי לחרטה אמיתית על החטא עצמו.
ישוע אמר:
"אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ" (מתי ה 4).
שבור הלב באמת, המתאבל על חטאיו, יבורך ויאושר בקבלו את ניחומי האלוהים וחסדו.
וידוי
חרטה אמיתית מובילה את הפרט להתוודות על חטאו. הווידוי – פירושו, להודות באשמה ולהסכים עם ה' שהחטא הנו עבירה על תורת ה' וחוקיו.
התורה דורשת בד בבד עם הווידוי גם מתן פיצוי מתאים, במידת האפשר, לצד שנפגע – לפני קבלת הסליחה והטיהור על החטא (ויקרא ה 6-5; במדבר ה 7; ויקרא טז 21).
לחטא שלא התוודו עליו ישנה השפעה הרסנית על הפרט – מבחינה רוחנית, פסיכולוגית וגופנית.
דוד המלך העיד לעובדה זו בעת שבה נשא בלבו את החטא שלא התוודה עליו –החטא עם "בַּת־שֶׁבַע בַּת־אֱלִיעָם, אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי". מבחינה רוחנית, הוא איבד את "ששון הישועה" וחש ששכינת רוח הקודש עזבה אותו ונלקחה ממנו (תהילים נא 13-14: "אַל־תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל־תִּקַּח מִמֶּנִּי; הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ; וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי"). מבחינה פסיכולוגית, חטאו עמד תדיר לנגד עיניו (שם, 5). מבחינה גופנית חש דוד שכוחו תש ממנו בכל אותה תקופה (תהילים לב 5-4, נא 10). "חָטָאתִי לַיהוָה…" – רק אחרי שהתוודה על חטאו הורם המשא מלבו והוא זכה לשמחת הסליחה ולששון הישע (שמואל ב יב 13; תהילים לב 2, נא 5).
לפני שה' יכול לסלוח לאדם משיחי, חייב הוא להודות בחטאו ולעזבו (ראשונה ליוחנן א 9) ולהתפייס במידת האפשר עם האח שנפגע (מתי ו 14-15, יח 15-17).
התנהגות
וידוי אמיתי מוביל לשינוי בהתנהגות!
ניתן לראות עובדה זו בתיאור חזרתם בתשובה של התסלוניקים. אליהם נאמר: "… פְּנִיתֶם מִן הָאֱלִילִים לֵאלֹהִים כְּדֵי לַעֲבֹד אֵל חַי וַאֲמִתִּי" (ראשונה לתסלוניקים א 9). השינוי בהתנהגותם התבטא בשלושה אופנים:
א. הם "שבו לאלוהים" – פירושו של דבר שחל כאן שינוי, תמורה יסודית: מגמת פניהם הייתה בכיוון מסוים, אך הם פנו לכיוון ההפוך.
ב. הם "עזבו את האלילים" – כלומר, הם זנחו את הפולחנים המתועבים הכרוכים באותה עבודה זרה, בה היו שוטפים לפני כן. הם לא חזרו עוד לסורם ולסגוד לאותם אלילים.
ג. "הם פנו… לעבוד אל חי ואמיתי." אלה שהיו עבדים לשטן, עברו כביכול לבעלות אחרת והחלו לעבוד את המשיח כמשרתי הקודש.
שים לב! התסלוניקים שיפרו את התנהגותם. חל בהם שינוי קיצוני ביותר שבא לידי ביטוי בהתמסרותם השלמה והמוחלטת למשיח. אכן, חזרה אמיתית בתשובה מחוללת שינוי! אלוהים ציפה מאנשי יהודה שינוי כזה, לו הייתה חזרתם בתשובה תקפה.
גם היום ה' מצפה לאותה התמסרות ומחויבות מצד המאמינים בו! חייב להיות וידוי אמיתי על החטא הנובע מלב שבור ומתחרט. פריו: שינוי מוחלט בהתנהגות, אם אכן עומדת תשובתו של המאמין להתקבל לפני ה'.
"הֵן חֶסֶד הָאֱלֹהִים הוֹפִיעַ לִישׁוּעַת כָּל בְּנֵי אָדָם, לְהַדְרִיכֵנוּ לְהִבָּדֵל מֵרֶשַׁע וְתַאֲווֹת הָעוֹלָם כְּדֵי שֶׁנִּחְיֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּצְנִיעוּת וּבְצֶדֶק וּבַחֲסִידוּת" (טיטוס ב 11-12).
אולם איזה ביטחון היה לאנשי יהודה שה' אכן יקבל את תפילת החוטא?
כמו אב לבן תועה דרך, חפץ ה' להביא לפיוס וריצוי בינו ובין יהודה. יואל כיוון לעורר את יהודה לעובדה זו בהזכירו להם שה' אלוהיהם "… חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד, וְנִחָם עַל־הָרָעָה" (יואל ב 13).
תכונות אלה של ה' נזכרות גם בין "שלוש עשרה המידות" שמפגינות את חסדו של ה' לעמו ישראל (במדבר יד 18; יונה ד 2; נחום א 3; תהילים פו 15).
ה' "חַנּוּן" – זהו היסוד לרחמיו. ובגלל רחמיו הוא גם "אֶרֶךְ אַפַּיִם", וסבלנותו זו באה על ביטויה ברוב חסדו כלפי עמו. ההיסטוריה של עם ישראל מנומרת כולה בחסדו של ה' לעמו: דוד (שמואל ב כד 14), שלמה (מלכים א ג 6, ח 23), נחמיה (ט 19) וירמיהו אחרי גלות בבל (איכה ג 22) – כולם חוו והעידו על חסדו הרב וטובו הנפלא של ה'.
לו שבה יהודה מרשעתה היה גם ה' ניחם על הרעה (על המשפט) שהתכוון להביא עליה. אולם איך יכול אלוהים, כליל השלמות, לחזור בו מדעתו ולהתחרט?
כדי לענות על שאלה זו, עלינו להבחין בין טבעו של ה' ואופיו ובין פעלו כלפי בני האדם. טבעו ואופיו של ה' יציבים, קבועים ונאמנים לנצח – הם לא משתנים וכל צל של שינוי אין בהם. כל מידותיו של ה' פועלות הדדית בהרמוניה מושלמת, ואינן סותרות זו את זו לעולם: "הוּא נִשְׁאָר נֶאֱמָן, כִּי לֹא יוּכַל לְהִתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ" (השנייה לטמותיאוס ב 13).
אי־אפשר לומר שה' משנה את תכליתו, או את דעתו, כשמדובר בשפיטת החטא. אולם ה' יכול לשנות את פעולותיו (לעכב את הפורענות או למנעה כליל) אם אדם, או אומה, חוזר בתשובה אמיתית. אי־לכך התשובה מצד האדם גוררת בעקבותיה שינוי בתגובה האלוהית על החטא – כלומר, ביכולתו של האדם לקבוע אם ה' ישפוך עליו את חסדו או את חמתו.
לו חזרה יהודה בתשובה, ההיה ה' עוצר את הפורענות? יואל, שלא רצה לתת תשובה חד־משמעית בנידון, אמר: "מִי יוֹדֵעַ…?" (פסוק 14) – כלומר, ייתכן וה' יסיר את המשפט! למרות שהוא מבטיח לסלק את הדין הנצחי מכל מי שחוזר בתשובה מחטאיו, הרי שהוא עדיין שומר לעצמו את הזכות להביא משפט ארעי על אדם, או על אומה.
אנו יכולים לראות זאת בשני מקרים של תשובה במקרא:
א. כאשר דוד המלך חטא עם בת־שבע, סלח ה' לחטאו (שמואל ב יב 13). אולם התוצאות הארעיות של החטא נגררו אחרי דוד עד יום מותו (שמואל ב יב 10).
ב. נינווה חטאה רבות, אולם ה' הסיר את חטאיה ועיכב את ידו השופטת (יונה ג 9-10). אותו עיקרון שריר וקיים גם לגבי המשיחי: חטאו אמנם מוסר ממנו, אולם פעמים רבות נאלץ בכל זאת לקצור את פירותיו הבאושים של החטא (גלטים ו 7-8: "אַל תִּטְעוּ, בֵּאלֹהִים אֵין לְהָתֵל; כִּי מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצֹר. מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם").
האם קיים איזשהו אישור אלוהי שתשובתה של ישראל אכן התקבלה ונרצתה?
כן, ה' הבטיח שהוא יחזיר לה את תבואתה וכרמיה אשר נכרתו (א 9, 13, 16) כדי שתוכל להקריב שוב מנחה ונסך לבית ה' (פסוק 14).
איך יכול משיחי לדעת שחזרתו בתשובה אכן התקבלה לפני ה'?
פשוט, על־ידי אמונתו בסמכות דבר ה': "אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה" (ראשונה ליוחנן א 9). יחס נכון עם ה' יתבטא, ויתגלה לעין, בחיים מטוהרים אשר מניבים את פרי הרוח (גלטים ה 22-21) והקורנים את חדוות ה' ושמחתו (יוחנן טו 11-1).
מקומה של התשובה (פסוקים 15-17):
15 תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה; 16 אִסְפוּ־עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים, וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם; יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ; 17 בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יהוה; וְיֹאמְרוּ חוּסָה יהוה עַל־עַמֶּךָ, וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?
יואל כבר כינס את העם לבית המקדש כדי לחזור בתשובה (יואל א 14, ב 1). אולם בפירוט רב יותר הוא מתאר את מה שקשור בהצגת בקשותיהם לפני ה'.
האומה נדרשה לצום, לא רק כפרט (פסוק 12) כי אם גם ב"עֲצָרָה" – כלומר, באספת עם חגיגית. כל העם נדרש לבוא, ללא יוצא מן הכלל (פסוקים 15, 16).
הצום מצביע על השפלה עצמית קיבוצית כאומה לפני ה', בתקווה להסרת המשפט המאיים לבוא.
המשבר היה חמור כל כך שגם אלה שבדרך כלל לא חלה עליהם חובת ההשתחוויה בציבור – אם בגלל מינם, גילם או נישואין טריים – נדרשו הפעם להתאסף, לצום ולהתפלל. עם זאת, יש לזכור שבעיני ה' כולם חוטאים – ללא קשר עם גילם או מעמדם החברתי.
הכהנים נדרשו לבכות ולהתחנן בתפילתם "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ", ולומר: "חוּסָה יהוה עַל־עַמֶּךָ, וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?" (פסוק 17).
יהודה היה עם ה' כתוצאה מבחירתו הישירה והריבונית של אלוהים (דברים ז 6).
אין זו הפעם הראשונה או היחידה שתחינת הפגעה כזאת בעד העם מועלית בכתובים: משה (שמות לב 12; דברים ט 29-28) ויהושע (יהושע ז 9-6) התפללו באותו נוסח.
ישנן שתי סיבות לכך שהפסוק הזה אינו מדבר על חששה של יהודה מפני שלטונם של הגויים עליה:
א. בהקשר הזה קשור פחדה של ישראל ממגפת הארבה, ולאו דווקא משלטון הגויים.
ב. אילו חרבה יהודה על־ידי הארבה, היא הייתה ממילה הופכת לחרפה ולמשל בגויים. לפיכך, יש לפרש את המילים "לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם" כאילו נאמר: "למשל בגויים". בכך יומט קלון על כבוד ה' משום שהגויים שיראו זאת יניחו שה' אינו דואג לעמו, שהוא אדיש לגורלו או שאין ביכולתו להושיע. לכן יאמרו הגויים: "אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם"? (פסוק 17); בכך יבוזו, ילעגו וירמסו תחת רגליהם את כבודו של האל האמיתי והחי.
גם היום אלוהים "מַאֲרִיךְ אַפּוֹ לָנוּ; אֵין הוּא רוֹצֶה שֶׁיֹּאבַד אִישׁ, אֶלָּא שֶׁהַכֹּל יָבוֹאוּ לִידֵי תְּשׁוּבָה" (שנייה לפטרוס ג 9). ה' מגלה את מידת הרחמים גם בבואו לחרוץ משפט, בתקווה שבכך ימשוך אליו את בני האדם לשוב בתשובה.
אבל יום אחד עלולה סבלנותו ואורך רוחו של ה' לפקוע, ואז יבוא יום ה' בפורענות הרסנית של משפט.
שואה, שכמותה לא ידע העולם, קרבה ובאה במהירות. האם ישנה תקווה כלשהי לבני אדם חוטאים?
כן, חזרה בתשובה אמיתית ופנייה אל המשיח, היא התקווה היחידה. הבחירה היא בפירוש: חזרה בתשובה או הרס וחורבן.
ביהודה החלה התשובה בבית ה'. היום, ה' לא מצפה לשום דבר פחות מזה מבני עמו!
יואל הנביא – שיעור מס' 5
יום ה' – הבטחת ההתערבות
פרק ב פסוקים 27-18:
18 וַיְקַנֵּא יהוה לְאַרְצוֹ; וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ. 19 וַיַּעַן יהוה וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ, הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת־הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ; וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם. 20 וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם, וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, אֶת־פָּנָיו, אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי, וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן; וְעָלָה בָאְשׁוֹ, וְתַעַל צַחֲנָתוֹ, כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת.21 אַל־תִּירְאִי אֲדָמָה; גִּילִי וּשְׂמָחִי, כִּי־הִגְדִּיל יהוה לַעֲשׂוֹת. 22 אַל־תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי, כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר; כִּי־עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם; 23 וּבְנֵי צִיּוֹן, גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוה אֱלֹהֵיכֶם, כִּי־נָתַן לָכֶם אֶת־הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה; וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. 24 וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר; וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. 25 וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה, הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם; חֵילִי הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם. 26 וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת־שֵׁם יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא; וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.27 וִידַעְתֶּם, כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד; וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.
האם יענה ה' לתחינות התשובה של אומה שנגזר עליה חורבן ומשפט?
הציניקן יאמר: "לא!" האדם הדתי ישיב: "אני מקווה", ואילו המאמין יענה באמונתו: "כן, ה' יעשה זאת!"
האם ה' יעשה זאת? מה אומר על כך הנביא?
ירמיהו הנביא אמר לעם יהודה:
"וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו; וְנִחַמְתִּי עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ" (ירמיהו יח 8).
גם עמוס הנביא התבטא – בתקווה – על ישראל:
"כִּי כֹה אָמַר יהוה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ" (ה 4).
לדאבונו, נאלץ יונה הנביא לומר לנינווה:
"… וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה" (יונה ג 10).
לשלמה המלך ה' הבטיח:
"וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עֲלֵיהֶם, וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי, וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים; וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן־הַשָּׁמַיִם, וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם, וְאֶרְפָּא אֶת־אַרְצָם" (דבה"ב ז 14).
אכן, ה' יסלח ויעכב את מידת הדין הנטויה על עמו, או על כל עם אחר אשר ישוב בתשובה. כזה היה מצבה של יהודה בימיו של יואל הנביא.
פסוק 18:
"וַיְקַנֵּא יהוה לְאַרְצוֹ, וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ."
ה' שמע את תחינתם הלוהטת של בני עמו וריחם עליהם; הוא קשוב ורגיש יותר לזעקת עם ישראל מרגישותה של אם לבכי ילדה. בעצם, אומר ה', שאישה יכולה לשכוח את בנה ולא לרחם על בן בטנה, אבל ה' לא ישכח – ולא ינטוש – את עמו ישראל.
אלוהים כה דואג לישראל שהוא אפילו חרט וחקק את שמו על כפות ידיו (ישעיהו מט 16-15: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן־בִּטְנָהּ; גַּם־אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ; הֵן עַל־כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד"). צרותיהם של בני עמו וסבלם נוגעים ללב ה' ומכאיבים לו מאוד. ישעיהו אמר: "בְּכָל־צָרָתָם – לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם; וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם" (ישעיהו סג 9).
מיהו אותו "מַלְאַךְ פָּנָיו"?
הוא אינו אחר מאשר ישוע המשיח! אכן, ישוע הוא הצור אשר הלך עם בני ישראל בכל שנות נדודיהם במדבר; הוא אשר תמך בהם, עזר להם בכל צרותיהם ועמד לצדם בכל תלאותיהם ורדיפותיהם בכל מהלך ההיסטוריה (ראשונה לקורינתים י 4-5: "וְכֻלָּם שָׁתוּ אוֹתוֹ מַשְׁקֶה רוּחָנִי, כִּי שָׁתוּ מִן הַצּוּר הָרוּחָנִי הַהוֹלֵךְ עִמָּהֶם וְהַצּוּר הוּא הַמָּשִׁיחַ. אֲבָל בְּרֻבָּם לֹא רָצָה אֱלֹהִים וְהֵם הוּמְתוּ בַּמִּדְבָּר").
ה' אוהב את ישראל כל כך "וַיְקַנֵּא יהוה לְאַרְצוֹ" (פסוק 18) שעיניו צופות עליה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא 12). ניתן להבין שהצורך שיש לה' לשפוט את עמו ולמשמע אותו גורם לו סבל רב. במשך אלף ותשע מאות שנה עמדה הארץ בשיממונה כשהיא נעזבת על־ידי בניה, עד אשר חזרו אליה בני יעקב ושיקמו את ארצם.
כדי שישראל לא תתגאה בכך שבכוחה ובעוצם ידה, או בצדקתה המופלגת, הסירה מעליה את רוע הגזרה, מזכיר לה יואל שהאדון הוא הוא אשר ריחם על בני עמו והושיעם מכיליון נחרץ.
הבטחה למקוננים (פסוק 20):
"וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם, וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, אֶת־פָּנָיו, אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי, וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן; וְעָלָה בָאְשׁוֹ, וְתַעַל צַחֲנָתוֹ, כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת."
ה' הבטיח להרחיק מעל עמו את האויב, שאותו הוא מכנה "הַצְּפוֹנִי".
האם יש לפרש את "הַצְּפוֹנִי" על הארבה או על צבאות אנושיים?
אמנם בעבר כבר נחתו נחילי ארבה על ירושלים מצפון (למשל, בשנת 1915), אולם תופעה מעין זו היא נדירה ביותר. בדרך כלל נישאים נחילי הארבה על כנפי הרוח הדרומית או הדרומית־מזרחית. שטף של ארבה מהצפון היה נסחף אל הנגב הצחיח והשומם בלאו הכי, ושם היה מושמד ממילא, עד כדי כך שצחנתו ובאשו יעלו בכל הארץ (פסוק 20). ג'רום, מאבות הקהילה, כתב בספריו כי ראה ארבה אשר נסחף לתוך ים התיכון, נערם בצורת תל מצחין בגובה שבין מטר למטר וחצי, והשתרע כשבעים ק"מ לאורך חוף הים.
בשום מקום בתנ"ך אין התייחסות לארבה כאל "צְּפוֹנִי", או לכך שהוא "הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת" (פסוק 20).
המילה "צפון" מופיעה בכתובים כמונח טכני – אפוקליפטי לתיאור מתקפת הארבה על ישראל. היא מתייחסת לאשור, בבל ולעמים אחרים העתידים לבוא עליה באחרית הימים (ישעיהו יד 31; ירמיהו א 14, 15, ד 6, ו 1, 22; יחזקאל לח, לט 2; צפניה ב 13). מכאן שהדימוי בפסוק 20 מתחלף מתיאור הארבה לתיאורו של צבא אדיר המתכנן מתקפה רבתי על ישראל.
למרות שה' הציל את יהודה ממכת הארבה וגם מכף אשור (ישעיהו לו–לט) בתשובה לתפילה, הרי שפעולה זו ממתינה עדיין לישועה השלמה והגדולה יותר העתידה לבוא באחרית הימים.
מיהו אותו צבא "צְּפוֹנִי" המוזכר בפסוק 20?
יחזקאל מתאר בהקשר זה קונפדרציה עצומה של אומות העתידות לפלוש לישראל באחרית הימים מן הצפון (יחזקאל לח 3, לט 2). קונפדרציה זו תהיה מורכבת מגוג ארץ המגוג, נשיא ראש, משך ותובל, שאליהן תצטרפנה מדינות כפרס, כוש (אתיופיה ומדינות אפריקה השחורה), פוט (לוב), בית תוגרמה ירכתי צפון (תורכיה יחד עם ארמניה ומדינות הקווקז):
יחזקאל לח 2, 5-6:
"בֶּן־אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג, נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל… פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם; כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע; גֹּמֶר וְכָל־אֲגַפֶּיהָ, בֵּית תּוֹגַרְמָה, יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת־כָּל־אֲגַפָּיו; עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ".
מתי יבוא הצבא העצום והנורא הזה?
"באחרית השנים" כאשר ישראל ישכון בארצו לבטח – ללא חומה, בריח ודלתיים (יחזקאל לח 8, 11, 14, 16, 18; לט 8, 11).
הפעם היחידה שבה מוזכרת בכתבי הקודש תקופה בה ישכון ישראל לבטח לפני שיבת המשיח, היא תקופה של שלוש וחצי השנים הראשונות של הצרה – שנות שלטון צורר המשיח.
בתקופה זו תהיה ברית הגנה כרותה בין צורר המשיח ובין ישראל כאשר הוא יערוב לביטחונה מפני אויביה הסובבים אותה. אולם, בתום שלוש וחצי השנים הללו יפר צורר המשיח את בריתו, יפנה נגד ישראל, ויתחיל לרדוף את כל אלה שיסרבו לסגוד לו ולצלמו אשר יוצב כ"שיקוץ משומם במקום קודש" – כלומר, בבית המקדש ששוב יעמוד על תילו (דניאל ט 27: "וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשׁוֹמֵם, וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל־שׁוֹמֵם").
יש להניח שהצבא הצפוני העצום הזה יעלה על ישראל קרוב לאמצע תקופת הצרה הגדולה.
מדוע יעלה צבא עצום זה על ישראל?
הסיבה העיקרית היא כדי לכבוש את ישראל ולהקים בירושלים את מרכזו הרוחני של צר המשיח.
המלחמות באזורינו לובשות חזות פוליטית מדינית אך מתחת לאותה חזות מסתתרת הסיבה האמיתית (יחזקאל ה 5; דברים לב 8): זו מלחמה רוחנית בין השטן לאלוהים אשר בה השטן משתמש בצבאות העמים על מנת להגשים את תוכניתו לשלוט על העולם.
דבר אלוהים מלמדינו שפעולות השטן תכשלנה, והמשיח ישוע עוד יחזור למלוך על תבל. ניצחון המשיח יהיה במקביל לחזרה בתשובה לאומית שבה עם ישראל יכיר בישוע כאדון ומושיע מן החטא (תהילים ב; זכריה יב–יד).
כיצד יושמד הצבא הזה?
ה' ישתמש בארבעה אמצעים כדי להגשים תכנית זו: רעש אדמה, הרס עצמי, דבר (מגפות) והמטרות אש וגפרית מן האלוהים.
ביחזקאל לט 4, 22-20 אנו קוראים:
"עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל, אַתָּה וְכָל־אֲגַפֶּיךָ, וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ; לְעֵיט צִפּוֹר כָּל־כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה… 20 וּשְׂבַעְתֶּם עַל־שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב, גִּבּוֹר וְכָל־אִישׁ מִלְחָמָה; נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. 21 וְנָתַתִּי אֶת־כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם; וְרָאוּ כָל־הַגּוֹיִם, אֶת־מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וְאֶת־יָדִי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָהֶם. 22 וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיהֶם, מִן־הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה."
יש הרואים באש וגפרית רמזים לפיצוץ גרעיני, אולם קשה להניח שזה מה שיקרה משום שהנפגעת העיקרית מכך לטווח ארוך תהיה ישראל בעצמה. הכחדת הצבא האדיר הזה תהיה כה עצומה ומוחלטת שידרשו שבעה חודשים תמימים רק כדי לקבור את החללים (יחזקאל לט 12, 14: "וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן טַהֵר אֶת־הָאָרֶץ; שִׁבְעָה חֳדָשִׁים… וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ, מְקַבְּרִים אֶת־הָעֹבְרִים, אֶת־הַנּוֹתָרִים עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ, מִקְצֵה שִׁבְעָה־חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ").
יואל הבטיח שיהודה לא תצטרך לנקוף אצבע להגנתה. ה' עצמו יסלק את האויב מן הדרך (פסוק 20).
ה' ישמיד – השמדה טוטלית ומוחלטת – את הצבא האדיר הזה שיישלח למזרח התיכון (יחזקאל לט).
הגנת האל (פסוק 19):
ה' הבטיח ליהודה שהוא לא יסתפק בסילוק מגפת הארבה ובהצלתה מהכיליון השוחר לפתח, אלא שהוא לא ייתן אותה "עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם" (פסוק 19).
הצהרה אחרונה זו טרם התגשמה, משום שישראל עדיין שנואה ונחרפת בין אומות העולם. בעבר, עוד לפני תקופתו של יואל, וגם אחריה, היהודי היה נושא לשנאה ולהפליה לרעה בקרב העמים, והוא כזה גם בימינו אלה.
ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המגנה את הציונות, ואת התנועה הציונית כ"צורה של גזענות או אפליה גזענית". ההחלטה נתקבלה ברוב של 72 קולות, כש-35 קולות הצביעו נגדה, 32 נמנעו ו-3 נעדרו מן האולם.
שגריר ארה"ב באו"ם דאז, דניאל מוינהאן, כינה החלטה זו "פעולה מתועבת", והמשיך לטעון ללא לאות כי "לא הציונות גונתה על־ידי עצרת האו"ם באותו יום שישי – כי אם ישראל".
מתי תוסר חרפתה של ישראל בין אומות העולם?
החרפה תוסר עם שיבתו של מלך המשיח כדי לכונן את מלכות אלף השנים עלי אדמות.
רווחה ושגשוג מאלוהים (פסוק 19, 21-27):
מאחר שה' שמע את בכייה של יהודה ואת חרטת תשובתה, הוא הסיר את הקללה שרבצה עליה וריפא את ארצה. עכשיו, קורא יואל לכל הנבראים להמיר את חרדתם ופחדם בגיל ושמחה (פסוק 21, 23).
השוואה בין קטע זה ובין הנבואות המופיעות בפרקים א–ב מגלה בעליל כמה וכמה ניגודים בולטים:
א. הארץ המעורטלת, השרופה והחרבה תפרוץ בגיל ובשמחה (א 20-17, ב 21) כאשר חיים חדשים יפרצו ויבקעו מתוכה הודות ליורה (המורה) ולמלקוש שירדו בעתם (ב 23).
ב. בעלי החיים לא יצטרכו לחשוש עוד לחייהם בגלל שדות המרעה שחרבו (א 20-19) והם יוכלו לשמוח (ב 22). עצים שקמלו וגפנים שיבשו (א 12) יניבו פרי בשפע רב ובאיכות משובחת (ב 22).
ג. בני האדם אשר נקראו לבכי ולמספד מפחד ומבושה, נקראים עתה לצהול משמחה וגיל (פסוק 23) בשל הסרת הקללה מעל הארץ (חידוש פני האדמה).
יש בכך משום רמז מוקדם למה שעתידה ישראל לחוות בעת מלכות אלף השנים:
כאשר ישוב המשיח, הוא עתיד לתת "לבני ציון" (פסוק 23) "… פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה, תַּחַת רוּחַ כֵּהָה" (ישעיהו סא 3). ירושלים תהפוך למקום שמחה, וקול הבכי והזעקה לא יישמע בה עוד (ראה ישעיהו סה 19-18).
גם מלכות בעלי החיים תהיה שרויה בשלום, שכן "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן, וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ; לֹא־יָרֵעוּ וְלֹא־יַשְׁחִיתוּ בְּכָל־הַר קָדְשִׁי אָמַר יהוה" (ישעיהו סה 25). שים לב! כל בעלי החיים ישתנו, פרט לנחש אשר החטיא את חווה. הוא ימשיך לזחול על גחונו ולאכול את עפר הארץ.
ישראל תשמח משום שה' ייתן לה את "הַמּוֹרֶה (היורה) לִצְדָקָה; וַיּוֹרֶד לָכֶם, גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן" (פסוק 23). על פסוק זה ומשמעותו נחלקו הדעות במשך שנים רבות, אם יש לפרשו רוחנית או מילולית בהקשר זה.
יש החפצים לפרשו מבחינה רוחנית, משום שהפסוק "הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה" ניתן לפרש גם כ"מורה הצדקה". רבנים קדמונים רבים נטו לפרש תואר זה כמתייחס למשיח – המורה שנשלח מאלוהים כדי להראות לעם את דרך הצדקה. רבנים אחרים מייחסים פסוק זה לכל נביא העתיד ללמד צדקה ומשפט. ואחרים מפרשים את המילים "מּוֹרֶה לִצְדָקָה" כסימן לכך שה' החזיר את יהודה לעמדת צדקה.
למרות שכל הנאמר לעיל נכון הוא, נראה לי שהפירוש הנכון של קטע זה צריך להתייחס לגשם הגשמי, משום שהקשרו המידי של הפסוק דורש זאת. את הביטוי "מּוֹרֶה לִצְדָקָה" ניתן לפיכך לפרש כ"יורה בעתו", או ה"יורה בכמות הנכונה".
הגשם יהווה מקור ברכה לישראל בתקופת מלכות אלף השנים, משום שה' ישלח את הכמות המתאימה בזמן הנכון. היורה יורד בארץ ישראל בנדיבות בעונת הסתיו (בתקופת תשרי) כדי להכין את האדמה לזריעה, ואילו המלקוש יורד בה באביב (ניסן – אייר) זמן קצר לפני תחילת הקציר. ה' מבטיח לישראל שהיחסים בינו ובינה יהיו תקינים בתקופה זו. הבטחה זו מופיעה כבר בתורה:
ויקרא כו 3-4:
"אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ."
דברים יא 15-13:
"וְהָיָה, אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת־יהוה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר־אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ; וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".
ה' ישלם
לאותם ציניקנים אשר אמרו "איה אלוהיהם?" (פסוק 17) עונה ה':
"וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה…." (פסוק 25).
שים לב שיואל אינו מדבר כאן על שנה, אלא על שנים, משום שהוא אינו מתייחס לנחילי הארבה שפלשו לישראל למשך שנים אחדות ברציפות, כי אם לאבדן התבואה שנגרם לארץ גם שנים רבות אחרי החרבת הארץ על־ידי הארבה.
השפעת השיקום על האנשים ועל הארץ גם יחד תהיה: יבול רב ושופע של דגן, תירוש ויצהר (פסוק 19) "וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר, וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים – תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (פסוק 24).
עמוס הנביא, העונה כהד אחר נבואה זו, אומר "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יהוה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (עמוס ט 13). איזה ניגוד בין תחזית זו ובין נבואות התוכחה והחורבן שקדמו לה (א 12-10)!
השגשוג המחודש ביהודה יגרום לתושביה סיפוק פנימי ותהילה מוחצנת לאלוהים (פסוק 26) ששוב יפגין ברבים את חסדו, רחמיו ואהבתו לעמו אשר שב אליו בתשובה שלמה.
יואל מזכיר לעם שה' "עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא!" (פסוק 26) – כלומר, הוא פעל בדרכים נפלאות, בדרכי נס, על מנת לשקם הן את עם יהודה והן את הארץ.
בכל החוויה הזאת של חידוש ושיקום, עתידות יהודה והאומות הסובבות אותה ללמוד כמה וכמה לקחים חשובים:
א. ישראל הנו עמו של ה' (פסוק 27). שכן בראותו את מצבו הנואש וחסר התקווה, נכמרו רחמיו עליו (פסוק 18).
ב. ה' שוכן בקרב עמו ישראל (פסוק 27); הוא לא נטש ולא עזב אותו אפילו בתקופת מריו כלפיו.
ג. ה' מגן על ישראל לבל יושמד. ה' עתיד להשמיד ולהרחיק את הצבא "הצפוני" (פסוק 20) העתיד להתנפל עליו באחרית הימים.
ד. ה' מבטיח להעניק שגשוג וברכה כלכלית וחומרית לעמו המתהלך לפניו בצדקה (פסוק 19, 23-24).
חווייתה של ישראל מרמזת באורח סמלי את חייהם של משיחיים רבים בימינו. הם נמנים על עם ה' מאז שבטחו בישוע כאדונם ומשיחם. שכינת ה' ממלאת אותם באמצעות רוח הקודש. ה' מגן עליהם מפני מתקפות השטן הזומם להשמידם, ובכל זאת חסר בחייהם השגשוג הרוחני, משום שחטאיהם הבדילו והפרידו בינם לבין המשיח וגרמו לניתוק ההתחברות עמו.
כמו עם ישראל בזמנו, חייבים גם הללו לחזור בהם מחטאיהם בלב שבור ונדכה, אם חפצים הם שה' ירחם עליהם ויעניק להם סליחת חטאים. למרבה הצער עלולים רבים מהם לא לחזור בתשובה, אלא להמשיך ולנדוד במדבר החטא שנים רבות כשהם עיוורים ופושטי רגל רוחניים.
ובכל זאת מבטיח ה' התערבות רוחנית אם ישובו אליו. הוא יוריד עליהם יורה ומלקוש של התחדשות רוחנית, וישלם להם את השנים שגזל והשמיד ארבה החטא.
מילים נהדרות לאוזן הן דברי ההבטחה: "וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה…" (פסוק 25)
אכן, שנים של חטא משאירות עקבות מכוערים וצלקות קשות על הנפש וגם על הגוף. אולם המשיחי שחזר בתשובה יכול להתנסות בהתחלות חדשות, וליהנות ממלוא שפע ברכות הרוח בכל בוקר חדש.
לאלה שחזרו בתשובה מבטיח ה' לסלק מעליהם את חרפת החטא.