יסודות האמונה: פרקים י"ט – כ"ב

פרק יט: המשיח מסיר את הקללה

כדי להגשים את תכליתו בהיסטוריה, על אלוהים להסיר את השטן ומערכתו מכדור הארץ, לחדש את מלכותו התיאוקרטית עלי אדמות, וכצעד שלישי לבטל את הקללה הרובצת על הטבע. קללה זו — כזכור — באה כתוצאה מהצטרפות האדם הראשון למרד השטן, ועל אלוהים להחזיר את הטבע למצבו המושלם בו היה טרם נפילת האדם.

נבואות השיקום

נבואתו של ישוע המשיח

במתי יט 28 מנבא ישוע בפני שליחיו: "אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אַתֶּם הַהוֹלְכִים אַחֲרַי, כַּאֲשֶׁר תִּתְחַדֵּשׁ הַבְּרִיאָה וּבֶן־הָאָדָם יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ, תֵּשְׁבוּ גַּם אַתֶּם עַל שְׁנֵים־עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפּוֹט אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל." תרגום מילולי של המילה המתורגמת כאן "תתחדש הבריאה" הוא "חזרה לבראשית". ישוע, אם כן, חוזה זמן עתידי, בו יחזור הטבע למצבו המקורי, כפי המתואר בספר בראשית לפני נפילת האדם בחטא.

ישוע מציין כי הטבע ישוקם למצבו שלפני הקללה, כאשר "בֶּן־הָאָדָם יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ". בהשוואה עם מתי כה 31 מתברר כי אין הוא יישב "על כיסא כבודו" עד אחרי ביאתו השנייה בסוף הצרה. זאת אומרת כי לפני חזרת הטבע למצבו הבלתי נשחת חייבים להתרחש: שובו של המשיח, הקמתה מחדש של המלכות התיאוקרטית ויישום שלטונו של אלוהים על כדור הארץ באמצעות נציגו — המשיח (זכריה יד 4, 9; מתי כה 31, 34).

ישנו עוד קטע בו ממוקם שיקום הטבע במקביל למלכות התיאוקרטית העתידית של המשיח. במתי יט 28, כזכור, מכין ישוע את תלמידיו לכך כי יישבו "עַל שְׁנֵים־עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפּוֹט אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", וכי מקום זה יינתן להם "כַּאֲשֶׁר תִּתְחַדֵּשׁ הַבְּרִיאָה". לוקס כב 30-28 מספק פרט נוסף: אותם שנים־עשר כיסאות ממתינים לשליחים במלכות שהמשיח "ינחיל להם".

אם כן, ברור לחלוטין שישוע, במתי יט 28, מנבא את שיקום העולם בעידן החדש של המשיח.

נבואתו של פטרוס השליח

מעה"ש ג 21-19 מכיל מספר הצהרות נבואיות של פטרוס השליח, אותם דרש בפני קהל יהודי באזור בית המקדש, זמן לא רב אחרי חג השבועות (מעה"ש ג 11-1; ראה גם ב 1). השליח אומר שעל עם ישראל להתחרט, לחזור בתשובה אל ישוע מושיעם ולקבל סליחת חטאים, "לְמַעַן יָבוֹאוּ יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדוֹנָי" (מעה"ש ג 20). על-פי מבנה המשפט בשפת המקור, החזרה בתשובה של העם היא התנאי לביאת "ימי הרווחה", כאשר הביטוי "ימי רווחה" מציין את עידן המשיח.

מדברי השליח מתברר גם, כי על המשיח לחזור מהשמים ולהיות נוכח על הארץ באופן פיזי, לפני ש"ימי הרווחה" יכולים להתחיל (מעה"ש ג 20-19). הוא ממשיך ומדגיש עובדה זו באומרו על ישוע, כי "צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתוֹ הַשָּׁמַיִם עַד עֵת הֲשָׁבַת הַכּוֹל לְתִקּוּנוֹ" (פס' 21). המשיח, אם כן, לא יישאר בשמים לנצח (ראה גם מעה"ש א 11-10), והביטויים "ימי רווחה" כמו "עֵת הֲשָׁבַת הַכּוֹל לְתִקּוּנוֹ", שניהם מתארים את עידן מלכות המשיח אחרי שובו לארץ — את חידוש מלכותו התיאוקרטית של אלוהים עלי אדמות.

לפי אָלְבְּרֶכְט אֶפְּקֶה, המילה המתורגמת "השבה" בביטוי "הֲשָׁבַת הַכּוֹל לְתִקּוּנוֹ" אינה מציינת השבה או חזרה בתשובה של בני אדם, אלא מתייחסת לשיקום או תיקון של עצמים בלבד. זאת אומרת שפטרוס מנבא כאן את שיקום הטבע, החזרה לסדר ולמאפיינים שקבע אלוהים מבראשית.

פ' בְּרוּס אומר כי ב"הֲשָׁבַת הַכּוֹל" יש לראות הקבלה ל"התחדשות הבריאה" או "החזרה לבראשית" אותה מנבא ישוע במתי יט 28; ובְּרוּס מוסיף: "חנוכת עידן המשיח האחרון מלווה על־ידי שיקום הטבע כולו (ראה גם רומים ח 23-18)." אם כן, נבואת פטרוס השליח במעה"ש ג ונבואת ישוע במתי יט 28 חוזות שתיהן את אותו המעמד של שיקום הטבע למצבו שלפני נפילת האדם.

כל הקטע הנבואי במעה"ש ג 21-19 מתאר את העידן המשיחי העתידי, אשר יתחיל עם ביאתו השנייה של ישוע המשיח אחרי הצרה, כאשר הוא (א) יקים מחדש את מלכותו התיאוקרטי של אלוהים על כדור הארץ, ו(ב) מחזיר את הטבע למצבו המקורי על־ידי הסרת הקללה שרובצת עליו מיום נפילת האדם בחטא.

נבואתו של שאול השליח

ברומים ח מצהיר השליח כי "הַבְּרִיאָה — לא מֵרְצוֹנָהּ אֶלָּא עַל־יְדֵי הַמַּכְנִיעַ אוֹתָהּ — הֻכְנְעָה לַהֶבֶל, וזאת בְּתִקְוָה" (פס' 20). במילים אחרות: הבריאה, מרחב המחייה הטבעי של האדם, נמצאת כיום במצב מקולל. מצב זה מתואר כ"הבל" — קיום ללא מטרה.

הטבע עצמו לא גרם למצב, אלא אלוהים הכניע אותו תחת הקללה בעקבות חטא האדם. במקום לכהן כנציגו של אלוהים ולשלוט בשמו על כדור הארץ, הביא האדם קללה על הבריאה. מהפסוק ברור כי הטבע במצבו המקורי לא היה תחת קללה זו.

כתוצאה מהקללה, הטבע כיום "משועבד לכיליון" (פס' 21). כל חלקי הבריאה במרחב מחייתו של האדם "נאנחים וסובלים" יחד, וסבל זה מושווה ל"צירי לידה" (פס' 22). מכיוון שצירי לידה של אישה מוגבלים בזמן, ניתן להבין מדימוי זה כי יבוא יום והקללה תוסר מהטבע.

כאשר אלוהים הכניע את הטבע לקיום תחת הקללה, הוא עשה זאת "בְּתִקְוָה שֶׁגַּם הַבְּרִיאָה עַצְמָהּ תְּשֻׁחְרַר מִשִּׁעְבּוּד הַכִּלָּיוֹן." שחרור זה, אף-על-פי שהוא עדיין בעתיד, הינו מן ההתחלה עובדה גמורה עבור אלוהים. לכן כתוב כי הבריאה "מְצַפָּה בְּכִסּוּפִים" (פס' 19). המילים המתורגמות כך מתארות "אדם הנוטה קדימה מתוך עניין עז המתרכז בעצם מסוים אשר לפניו."

אותו עצם מסוים אליו נכסף הטבע, הוא "הִתְגַּלּוּת הַבָּנִים־לֵאלוֹהִים", מפני שבמקביל להתגלות זו יתרחש שחרור הטבע מהקללה (פס' 21-19). סֶנְדֶיי וְהֶדְלֶם מבהירים כי אותה מילה המתורגמת כאן "התגלות" משמשת הן לציון ביאת המשיח השנייה (לוקס יז 30) והן לתיאור ביאת הנושעים יחד עמו. כמו־כן, הם מלמדים כי המשיח ישחרר את הטבע מעיוותיו בעת ביאתו השנייה. על־ידי שילובם של נושאים אלה, הם מרמזים כי "התגלות הבנים־לאלוהים" ושחרור הטבע ממצבו המקולל יתרחשו בעת ביאתו השנייה של המשיח.

ג'וֹן מָרְי בדעה כי שאול השליח ברומים ח מנבא את אותו שיקום עתידי של הטבע שמתואר כ"התחדשות הבריאה" במתי יט 28 וכ"הֲשָׁבַת הַכּוֹל לְתִקּוּנוֹ" במעה"ש ג 21.

נבואות התנ"ך

במעה"ש ג 21 מציג פטרוס את שיקום הטבע בעידן העתידי של המשיח בתור "דָּבָר שֶׁאֱלוֹהִים דִּבֵּר מֵעוֹלָם בְּפִי נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים."

נביאי התנ"ך אכן חוזים שינויים נפלאים שיתרחשו בעולם בזמן שמלך המשיח ימלוך על המלכות התיאוקרטית העתידית.

השוואה בין נסי ישוע המשיח לבין נבואות התנ"ך

כאשר מעמידים את נסי ישוע מול נבואות התנ"ך המדברות על שינויים באורח נס שיאפיינו את המלכות התיאוקרטית העתידית, מתברר כי ישוע הוכיח לעיני עמו ישראל לא רק את משיחיותו. נסיו הוכיחו ללא צל של ספק את יכולתו לקיים גם את הנבואות שהגשמתן עדיין בעתיד.

א. הנביאים חוזים שינויים לטובה באקלים וביסודות הטבעיים, הצפויים בעת המלכות התיאוקרטית העתידית (ישעיהו ל 26-23; יחזקאל מז 12-1; יואל ב 26-21; ג 18; זכריה יד 88). יעילות השמש והירח ישתפרו; גשמים ירדו בהתאם לצרכים; נחלי מים ינבעו בירושלים, וביכולתם לטהר גופי מים מזוהמים ולהעניק פוריות למדבריות. ישוע הפגין את שליטתו על האקלים והיסודות הטבעיים כאשר התהלך על מי הכנרת והשקיט שתי סופות (מתי יד 33-22; מרקוס ד 41-35).

ב. על-פי נבואות התנ"ך תאופיין המלכות העתידית על־ידי גדילה ופוריות חסרת־תקדים של עצים (ישעיהו מא 20-19; יחזקאל לו 8, 30; מז 7-6, 12; יואל ב 22-21). ישוע הפגין את יכולתו לשלוט בגדילתם ופוריותם של עצים, כאשר קילל את עץ התאנה וגרם לו לנבול מיד (מתי כא 20-188).

ג. הנביאים חוזים פוריות מוגברת בעולם החי, ובמיוחד בדגה, בעידן המלכות (יחזקאל לו 11; מז 10-8). פעמיים העניק ישוע שלל דגים עצום לתלמידיו. שני המקרים התרחשו מיד לאחר שדייגים מנוסים אלה עמלו לילה שלם ללא תוצאות (לוקס ה 11-1; יוחנן כא 14-11). ישוע, אם כן, מסוגל ליצור את הפוריות המובטחת לעולם החי והדגה במלכות העתידית.

ד. למלכות התיאוקרטית העתידית מובטח, על־פי הנביאים, שפע של מזון (תהילים עב 16; ישעיהו ל 24-23; יחזקאל לד 30-25; יואל ב 26-21; זכריה ח 12-111). בצורת ורעב יהיו מושגים לא־מוכרים. ישוע הוכיח את יכולתו לברוא מידה זו של שפע, כאשר יצר מחמש כיכרות לחם ושני דגים את המזון הדרוש ליותר מ-5000 נפשות. לאחר שהמון זה אכל לשובע, נאספו עוד 12 סלים מלאים בשאריות (יוחנן ו 14-5). בהזדמנות אחרת הפך ישוע שבע כיכרות לחם ומספר דגים קטנים לכמות של מזון שהאכיל כ-4000 אנשים. במקרה זה הסתכמו השאריות שנותרו אחרי הארוחה בשבעה סלים מלאים באוכל (מרקוס ח 9-1).

ה. כמו כן מדברים הנביאים על שפע של יין במלכות (יואל ב 26-21; עמוס ט 13). כאשר הפך ישוע מים ליין בחתונה בקָנָה (יוחנן ב 11-1), הוא  הוכיח שאין לו כל קושי לספק את שפע היין המובטח בעתיד.

ו. בנבואות התנ"ך נראים שינויים יסודיים בטבעם של בעלי חיים, הצפויים בתקופת המלכות התיאוקרטית (ישעיהו יא 9-6; סה 25; הושע ב 20).  כל בעלי החיים יהיו צמחונים וידידותיים באופן מוחלט. כבשים, עיזים, פרות ועגלים יחיו לצד זאבים, נמרים, אריות ודובים ללא עוינות ופגע. האריה והשור יאכלו אותו עשב. ילדים קטנים ישחקו עם בעלי חיים אלה כעם חיות מחמד. נחשים הידועים היום כארסיים וקטלניים יהפכו לידידותיים.

ישוע הפגין את יכולתו לשנות את טבעו של בעל חיים או לשלוט עליו באופן מוחלט. בכניסתו בהדר לירושלים רכב על "עַיִר … אֲשֶׁר לא יָשַׁב עָלָיו אָדָם מֵעוֹלָם". עַיִר שאינו מורגל ברכיבה צפוי להתנגד בכל כוחו לאדם המנסה לשבת עליו, אך ישוע לא נתקל בשום בעיה. הוא שינה את טבע העַיִר (מרקוס יא 11-1). במקרה אחר הוא גרם לדג לשאת בפיו מטבע בערך מסוים, לשחות בזמן מסוים למקום מסוים, ולהיתפס בחכתו של פטרוס (מתי יז 27-24).

ז. לפי דברי הנביאים תאופיין המלכות העתידית על־ידי ריפוי מחלות ונכויות פיזיות (ישעיהו כט 18; לג 24; לה 6-5). משותקים יתהלכו, עיני  עיוורים יפקחו, לחרשים תינתן שמיעה ואילמים ידברו. בני אדם לא יאמרו עוד, "אני חולה."

הכתובים מכילים אין־ספור הוכחות ליכולתו של ישוע לקיים פן זה של המלכות. הוא ריפא …

— פיסחים (מתי ח 13-5; מרקוס ב 12-1; יוחנן ה 9-1),

— עיוורים (מתי ט 31-27; יב 22; כ 34-29; מרקוס ח 26-22; יוחנן ט 7-1),

— חרשים (מרקוס ז 37-31; ט 29-14),

— אילמים (מתי ט 34-32; יב 22; מרקוס ז 37-31; ט 29-14);

— הוא ריפא את מי שהיה קרוב למוות (יוחנן ד 54-46),

— אחוזי שדים (מתי ט 34-32; טו 28-21; מרקוס א 28-21, 34; ה 20-1; ט 29-14),

— מצורעים (מרקוס א 45-40; לוקס יז 19-11),

— חולים בקדחת (מרקוס א 31-29),

— נכויות בידיים (מרקוס ג 5-1),

— זוב דם (מתי ט 22-20),

— חולשה כרונית (לוקס יג 13-10),

— בצקת (לוקס יד 4-1);

— ישוע החזיר למקומה אוזן שנחתכה (לוקס כב 51-50),

— ובנוסף פעל נסי ריפוי רבים שפרטיהם לא תוארו (מתי ד 24-23; ח 16; ט 35; טו 31-29; מרקוס א 34; ו 56; לוקס ד 40; ה 15; ו 19-17; ז 21).

ח. נבואות התנ"ך מבטיחות לאזרחי המלכות העתידית חיים ארוכים (ישעיהו סה 22-20). בן-100 ייחשב לילד, הגיל הרך יימדד בשנים, זקנים  ייהנו מחיים מלאי כוח, ויראי אלוהים יהיו צפויים לאורך חיים כשל עצים.

ישוע הקים מן המתים את אלעזר, בת יאיר ובן האלמנה (יוחנן יא 45-1; מתי ט 26-18; לוקס ז 17-11). בעשותו כן, הוא האריך את חייהם מעבר לאורכם הרגיל. יש בכך הוכחה שהוא מסוגל להאריך את תוחלת החיים הממוצעת של בני האדם, על מנת שתתאים למובטח במלכות העתידית.

משמעות ההשוואה

כאשר המשיח יקים את המלכות התיאוקרטית העתידית וימלוך עליה, יהיה זה מלווה בשינויים נפלאים בעולם. אם מעמידים את נסיו של ישוע מול נבואות התנ"ך הקשורות בטבעה של המלכות העתידית, הקשר בין השניים בולט מיד.

מחבר האיגרת אל העברים הבין קשר זה. הוא אומר כי אותם יהודים שהיו עדים למעשי הנסים של ישוע "טָעֲמוּ אֶת … כּוֹחוֹת הָעוֹלָם הַבָּא" (מילולית "העידן הבא" / עברים ו 5). יש לשים לב לשתי נקודות מתוך אמירה זו:

א. ישוע עצמו משתמש במילה המתורגמת כאן "כוחות" בהתייחסו לנסיו (מתי יא 23-20); וכך עשו גם אנשים אחרים (מתי יג 54, 58; יד 2; לוקס יט 37; מעה"ש ב 22). במקרים שונים משמשת מילה זו ספציפית לציון נסי הריפוי של ישוע (מרקוס ה 30; ו 5; לוקס ה 17; ו 199) ולגירוש שדים על ידו (לוקס ד 36).

ב. מכיוון שהאיגרת אל העברים נכתבה בעידן הנוכחי, הקדם־משיחי, הגיוני להסיק כי הביטוי "העידן הבא" (עברים ו 5) מתאר את העידן המשיחי  העתידי, בו יקים המשיח את מלכותו התיאוקרטית.

שתי נקודות אלה יחד מביאים אותנו לשלוש מסקנות:

א. מחבר האיגרת אל העברים מרמז, כי נסי ישוע היו דגימה של הכוחות אותם יפעיל על־מנת לשנות את מאפייני הטבע — תוך־כדי הגשמת  נבואות התנ"ך — עם הקמת מלכותו התיאוקרטית העתידית.

ב. גילוי כוחות אלה הוא מאפיין ייחודי של העידן המשיחי העתידי, ומקומו אינו בעידן הקדם־משיחי שאנו חיים בו. עצם העובדה שהטבע טרם שוקם,  אך ממשיך ונאנח תחת הקללה שבאה עם נפילת האדם בחטא, מחזקת מסקנה זו.

ג. שפע הדגימות בהן הוכיח ישוע את כוחו בעת ביאתו הראשונה, מהווים ערבון לכך כי הקמת המלכות התיאוקרטית — יחד עם השינויים  המובטחים בטבע — אכן יתקיימו בביאתו השנייה.

מטרתם העיקרית של נסי ישוע

נסיו של ישוע הפגינו באופן משכנע כי הוא המשיח, אשר יגשים את נבואות התנ"ך אודות המלכות התיאוקרטית העתידית ושיקום הטבע. הברית החדשה מכילה מספר עדויות על כך שזוהי אכן מטרת הנסים:

עדות ישוע: כאשר נשאל אם הוא המשיח, משיב ישוע: "אָמַרְתִּי לָכֶם וְאֵינְכֶם מַאֲמִינִים. הַמַּעֲשִׂים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִי — אֵלֶּה מְעִידִים עָלַי" (יוחנן י 25-24). מאוחר יותר הוא מדגיש את האחריות הנופלת על עדי־הראייה של נסיו: אין תירוץ לסירובם להאמין לטענותיו (יוחנן טו 24).

עדות יוחנן השליח: יוחנן מפרט מדוע כלל דיווחים על "אותות" בבשורתו. הוא אומר: "אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלוֹהִים" (יוחנן כ 31-30; ראה גם יוחנן א 41). יוחנן מגיב בפליאה לנוכח סירובם של בני אדם לקבל את טענותיו המשיחיות של ישוע, אף-על-פי שראו את נסיו במו עיניהם (יוחנן יב 38-37).

העדות שבתשובת ישוע ליוחנן המטביל: כאשר מונע הורדוס את המשך שירותו של יוחנן המטביל על־ידי כליאתו, מבקש הלה לברר, אם ישוע אכן המשיח המקווה, אם לאו. ישוע, בתגובה, מחולל מספר נסים בנוכחות שליחיו של יוחנן ולאחר מכן שולח אותם באומרו: "לְכוּ, וְהַגִּידוּ לְיוֹחָנָן אֶת אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּשְׁמַעְתֶּם …" מטרת הנסים, אם כן, הייתה להוכיח ליוחנן המטביל את משיחיותו של ישוע (לוקס ז 23-19).

עדותו של פטרוס השליח: בנאומו בחג השבועות מכריז פטרוס בפני ההמונים שישוע הוא המשיח (מעה"ש ב 36). הוא מזכיר להם את העובדה שאלוהים עצמו העיד על ישוע כמשיחו, "בִּגְבוּרוֹת וּבְנִסִּים וּבְאוֹתוֹת אֲשֶׁר הָאֱלוֹהִים עָשָׂה עַל־יָדָיו בְּתוֹכְכֶם" (פס' 22).

מ  ס  ק  נ  ה :

כאשר המשיח יקים מחדש את מלכותו התיאוקרטית של אלוהים, הוא ישקם גם את הטבע ויחזיר אותו למצב המושלם בו היה טרם נפילת האדם. בכך ישלים את הנקודה השלישית הנחוצה להגשמת תכלית אלוהים עבור ההיסטוריה.

 

פרק כ: ישוע המשיח ורעיון מלכות האלוהים

בביאתו הראשונה הכריז ישוע כי "קְרֵבָה מַלְכוּת אֱלוֹהִים" ולימד את תלמידיו להתפלל, "תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ" (מתי ו 10). לאיזו "מלכות אלוהים" הוא התכוון? למציאת התשובה, הבה נלמד מה כתבי־הקודש מלמדים על רעיון מלכות האלוהים.

היסוד לרעיון

רעיון המלכות שבכתובים מבוסס על ריבונותו של אלוהים, ודויד המלך מציין את כל מרכיביו כשהוא אומר: "לְךָ יהוה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי־כוֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ יהוה הַמַּמְלָכָה, וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכוֹל לְראשׁ; וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכּוֹל, וּבְיָדְךָ כּוֹחַ וּגְבוּרָה, וּבְיָדְךָ, לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכּוֹל" (דהי"א כט 12-11).

דויד מציין כאן שלוש עובדות לגבי אלוהים:

א. לאלוהים הגבורה והסמכות להשליט שלטון ריבוני;

ב. ברשותו ממלכה (כוֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ), שעליה יכול להטיל את שלטונו הריבוני;

ג. הוא כעת מולך בפועל על מלכות זו.

אלה הם שלושת המרכיבים החיוניים של מלכות. בהצהרתו כי כל השלושה נכונים לגבי אלוהים, דויד בעצם אומר שלבורא "ממלכה" — מלכות של ממש.

ההיבטים שברעיון

בכתבי־הקודש ניתן להבחין בשלושה היבטים ברעיון מלכות האלוהים:

— מימד הזמן

— ההיקף

— שיטת הממשל

במבט ראשון נראה כי כל אחד מהם מיוצג בכתובים בשתי דרכים שסותרות זו את זו, אך בהמשך מתברר כי אין זו סתירה.

א. מימד הזמן

ישנם כתובים בהם מוצגת מלכות האלוהים כישות הקיימת ברציפות מימי בריאת העולם: "יהוה בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכּוֹל מָשָׁלָה" (תהילים קג 19); "יהוה מָלָךְ … נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה" (תהילים צג 2-1); "אַתָּה יהוה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר" (איכה ה 19). גם שאול השליח מכריז כי "הָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הָעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, הוּא אֲדוֹן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (מעה"ש יז 24).

פסוקים אחרים, לעומת זאת, מציגים את מלכות האלוהים כעתידית — מלכות שתבוא. 600 שנים לפני ביאת המשיח הראשונה ניבא דניאל: "וּבִימֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה יָקִים אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם מַלְכוּת" (דניאל ב 44). המשיח עצמו לימד את תלמידיו להתפלל שתבוא מלכות האלוהים (מתי ו 10).

ב. ההיקף

לעתים מוצגת מלכות האלוהים בתור ממלכה "אוניברסלית", החולשת על היקום כולו. ציטטנו לעיל את דויד באומרו, כי ממשלתו של הבורא על "הכול", והוא מוסיף ואומר: "כּוֹל אֲשֶׁר־חָפֵץ יהוה, עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (תהילים קלה 6). גם שאול השליח קורא לאלוהים, כזכור, "אֲדוֹן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (מעה"ש יז 24).

אך ישנם כתובים אחרים המתארים מלכות ארצית בלבד. "האבן" בדניאל ב, שמייצגת את מלכות האלוהים העתידית, "הָיְתָה לְהַר גָּדוֹל שְׁמִּלֵּא אֶת כָּל הָאָרֶץ" (פס' 35, 45-44). בדניאל ז נאמר כי אלוהים ייתן את המלכות העתידית ל"בן־האדם" אשר יבוא עם ענני שמים, ולקדושיו, וכי מלכות זו תהיה "תחת כל השמים" (דניאל ז 14-13, 27). לפי זכריה יד 4, 9 יבוא המשיח בביאתו השנייה לירושלים, ואז "הָיָה יהוה לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ". יוחנן השליח חזה כי יצירי אלוהים — בזמן הצרה העתידית — מדברים על כך ש"הָיְתָה מַמְלֶכֶת תֵּבֵל (לשון יחיד בשפת המקור) לְמַמְלַכְתּוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וְשֶׁל מְשִׁיחוֹ" (התגלות יא 15).

ג. שיטת הממשל

על־פי כתובים מסוימים נראה כי מלכות האלוהים הינה שלטונו הישיר של הבורא על כל חלקי היקום. שלטונו אינו מיושם באמצעות מתווך אנושי או אחר. אלוהים עצמו, לדוגמה, הכה את נבוכדנצר מלך בבל בשגעון (דניאל ד), על מנת להוכיח כי "הָאֵל הָעֶלְיוֹן שׁוֹלֵט בְּמַמְלֶכֶת בְּנֵי־הָאָדָם" (פס' 22). לאחר מכן הודה נבוכדנצר כי השפלתו הייתה בעצם ביטוי של ריבונות אלוהים, והוא ממשיך ומתאר שליטה ריבונית וישירה זו באומרו: "(האל) עוֹשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ בִּצְבָא הַשָּׁמַיִם וּבְיוֹשְׁבֵי אֶרֶץ, וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ וַיּאמַר לוֹ: מֶה עָשִׂיתָ?" (פס' 32).

ללא מעורבות גורם אנושי כלשהו הכה אלוהים בן־לילה 185,000 חיילים אשורים (מל"ב יט). כאן החיל אלוהים את שלטונו כמלך באופן ישיר, ועל כך הוא אומר: "נִשְׁבַּע יהוה צְבָאוֹת לֵאמוֹר: אִם־לא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה, וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם; לִשְׁבּוֹר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי … כִּי־יהוה צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר, וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה?" (ישעיהו יד 25-24, 27).

ישנם, לעומת זאת, כתובים שמציירים מלכות אלוהים החולשת על כדור הארץ בלבד ובה מיושם השלטון באמצעות מתווך אנושי. בתהילים ב 9-6 נראה אלוהים ממליך את המשיח על הגויים ועל כל חלקי הארץ. הוא יפעל כנציג אלוהים אשר מיישם את השלטון האלוהי במחוז ארצי זה של המלכות האוניברסלית. לכן נקרא המשיח "מלכי" בפיו של אלוהים (פס' 6), מרד נגדו נחשב כמרד נגד אלוהים (פס' 3-1), ויביא על המורדים את חרון אלוהים (פס' 5-4).

דניאל ז 14-13 מתאר את מסירת המלכות מידי אלוהים ל"בן־האדם". כלולים בה "כָּל־הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת" (פס' 14) "תַּחַת כָּל־הַשָּׁמַיִם" (פס' 27) — זאת אומרת שתהיה מוגבלת לכדור הארץ. קטע מקביל (ב 44) מציין כי מלכות זו שייכת לאלוהי השמים, כי הוא מייסדה. מתוך השוואה של דניאל ב 35 עם פס' 45-44 עולה כי מלכות אלוהים זו תהיה כלל־ארצית.

בפרקים ב, ז בספר דניאל, אם כן, מתוארת מלכות אלוהים עלי אדמות, בה משתמש אלוהים בנציג אנושי — בן־האדם הבא עם ענני שמים — על מנת להחיל את שלטונו.

רעיון זהה מוצג בהתגלות יא 15. שם נאמר כי ממלכת העולם עברה לרשותו "שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ (אלוהים) וְשֶׁל מְשִׁיחוֹ", ונקבע כי אחת משתי ישויות אלה ("הוא" בלשון יחיד) "יִמְלוֹךְ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים". בפרקים יט-כ נראה בברור שהמשיח, הוא האחד הבא לעולם על מנת למלוך על מלכות אלוהים זו. שוב אנחנו רואים תמונה של מלכות אלוהים ארצית, בה מיושם שלטונו של אלוהים באמצעות נציג אנושי — המשיח.

סיכום:

ובכן, לאורך הכתובים אנו מבחינים בשלושה היבטים ברעיון של מלכות האלוהים, כאשר כל אחד מהם מוצג בשתי דרכים:

— מימד הזמן: אף-על-פי שמלכות האלוהים קיימת מבריאת היקום — היא טרם החלה.

— ההיקף: אף-על-פי שמלכות האלוהים היא אוניברסלית — הינה מוגבלת לכדור הארץ בלבד.

— שיטת הממשל: אף-על-פי ש"מלכות האלוהים" היא שליטתו הישירה של הבורא על כל חלקי היקום — גם שלטון אלוהים המיושם באמצעות נציג אנושי על כדור הארץ בלבד נקרא "מלכות האלוהים".

ההבדלים והסברם

כפי שנאמר לעיל, הבדלים אלה אינם מהווים סתירה, אך אנחנו למדים מהם כי מלכות האלוהים באה לידי ביטוי בשתי דרכים לפחות:

א. מלכות האלוהים האוניברסלית

מלכות האלוהים מתבטאת, בראש ובראשונה, כמלכות אוניברסלית. היא החלה עם מעשה הבריאה וקיימת מאז באופן רצוף; כמו־כן, היא מהווה שליטה מוחלטת וכוללת לא רק על כדור הארץ, אלא על כל פרט ביקום כולו.

המלכות האוניברסלית כוללת בתוכה את ההיבט השני — המלכות התיאוקרטית — שנראה רק בשלבים מסוימים של היסטוריית כדור הארץ.

ב. מלכות האלוהים התיאוקרטית

בתיאוקרטיה מדובר כאשר שלטון אלוהים מיושם באמצעות נציג אנושי. לאור הגדרה זו והנלמד מכתבי־הקודש על אודות היבט זה של מלכות האלוהים, ניתן להסיק מספר מסקנות:

1. המלכות התיאוקרטית היא ביטוי מצומצם של מלכות אלוהים האוניברסלית.
2. המלכות התיאוקרטית מוגבלת לשלטונו של אלוהים על כדור הארץ בלבד. מלכותו האוניברסלית, לעומת זאת, כוללת את היקום כולו,  ובתוכו את כדור הארץ.
3. המלכות התיאוקרטית הינה ישום שלטון אלוהים על־ידי נציג אנושי. במלכותו האוניברסלית, לעומת זאת, נראית הן שליטה כוללת ישירה  של אלוהים, והן שלטון בלתי־ישיר באמצעות נציג.
4. המלכות התיאוקרטית מוגבלת לאותן תקופות בהיסטוריה, בהן מיישם אלוהים את שלטונו על כדור הארץ כולו באמצעות אדם. על-פי  הכתובים, צפויות לכדור הארץ הנוכחי שתי תקופות כאלה:

חלק ראשון: הזמן שעבר מבריאת האדם עד לנפילתו בחטא;

חלק שני: מלכות 1000 השנים העתידית.

המלכות התיאוקרטית, אם כן, הינה שלב הפתיחה ושלב הסיום של מלכות אלוהים האוניברסלית, כפי שזו באה לידי ביטוי על כדור הארץ הנוכחי.

בכל מקום בו מדובר, במסגרת ספר זה, על שלב הסיום של המלכות, היא מכונה באופן עקבי "המלכות התיאוקרטית העתידית".

מ  ס  ק  נ  ה :

עם נפילתו של אדם, נציגו הראשון של אלוהים, תם השלב הפותח במלכות התיאוקרטית. השטן, כביכול, גזל את השליטה על המערכת העולמית מאלוהים, ומאז הוא "שׂר העולם הזה".

חיוני לזכור כי בעלוּת אלוהים הריבונית על העולם ומלכותו האוניברסלית, הכוללת את כדור הארץ, לא פסקו להתקיים בנקודה זו. נפילתו של האדם גרמה להפסקת המלכות התיאוקרטית בלבד. כתבי־הקודש מעידים לכל אורכם על המשך קיום ותפקוד המלכות האוניברסלית הריבונית. כך יכול היה דויד, מאות שנים אחרי מרד האדם, להכריז בתוקף: "לַיהוה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד 1).

 

פרק כא: ישוע המשיח ובשורת המלכות

אם יש למלכות האלוהים, כפי שראינו, שני היבטים לפחות — האוניברסלי והתיאוקרטי — לאיזה מהשניים מתכוון ישוע באומרו, "מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלוֹהִים" (מרקוס א 15), וכאשר הוא מלמד את תלמידיו להתפלל, "תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ" (מתי ו 10)?

התייחסות המשיח למלכות

מתוך הניסוח "קְרֵבָה מַלְכוּת אֱלוֹהִים" ברור כי אותה מלכות, במובן מסוים, טרם הגיעה. גם ההוראה להתפלל ש"תבוא" המלכות, מאשרת זאת כעובדה.

המלכות האוניברסלית, מחד, עומדת על כנה מאז בריאת היקום, והיבט זה של המלכות היה קיים ומוכר בתקופת חייו של ישוע עלי אדמות. לכן, כאשר המשיח מלמד על היבט של המלכות שהוא עתידי, ברור כי אין כוונתו למלכות האוניברסלית.

המלכות התיאוקרטית, מאידך, פסקה להתקיים עם נפילת האדם, ולכן היבט שני זה של מלכות אלוהים לא היה בנמצא כאשר ישוע אמר, "קְרֵבָה מַלְכוּת אֱלוֹהִים". עלינו להסיק, אם כן, כי כוונת המשיח לשלב העתידי של המלכות התיאוקרטית.

זהו נכון גם לגבי התפילה "תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ". כאן מלמד ישוע את תלמידיו להתפלל לביאת המלכות התיאוקרטית העתידית, אותה מלכות בת 1000 השנים, שתקום עם ביאת המשיח השנייה. יהיה זה השלב האחרון של שלטון אלוהים האוניברסלי על כדור הארץ הנוכחי.

בשני המקרים המצוטטים מתכוון המשיח למלכות אלוהים התיאוקרטית העתידית, ולא למלכות האוניברסלית.

משמעות הניסוח במרקוס א 15

אם כוונת ישוע הייתה למלכות התיאוקרטית העתידית, כיצד עלינו להבין את הצהרתו כי המלכות "קְרֵבָה"? משמעות המילה היא "קרוב" במובן של זמן, והן "קרוב" במובן של מרחק. ובכן, ישוע התכוון לפוטנציאל של הקמת המלכות התיאוקרטית, פוטנציאל שנוצר מעצם נוכחותו שלו עלי אדמות. המשיח אוחז במלוא הכוח והסמכות הדרושים להקמת המלכות בעתיד, ולכן — באופן תיאורטי — היה ביכולתו להקים את המלכות התיאוקרטית בכל רגע נתון בביאתו הראשונה. זוהי הסיבה שישוע הכריז, מצד אחד, כי המלכות "קרבה", ומצד שני לימד את תלמידיו להתפלל לביאת המלכות במה שהיה, מבחינתם, עתיד רחוק.

תנאים למלכות

מהם התנאים הדרושים להקמתה מחדש של המלכות התיאוקרטית על כדור הארץ? יוחנן המטביל (מתי ג 2-1), ישוע המשיח (מתי ד 17; מרקוס א 15) וכל השליחים (מתי י 3-1, 7) מכריזים פה אחד כי המלכות התיאוקרטית העתידית "קרבה". הם אמנם מכנים אותה פעם "מלכות שמים" ופעם "מלכות אלוהים", אך מכיוון ששתי הגרסאות נכללות תחת הכותרת "בשורת המלכות" (מתי ד 17, 23; מרקוס א 15-14), מובן כי מדובר באותה המלכות. אמירות אלה באות לומר, כי קיים פוטנציאל להקמת המלכות, והוא נובע מעצם נוכחותו של מלך המשיח.

אך מעבר להכרזה על קרבת המלכות פונה בשורה זו לשומעיה בדרישה כפולה:

א. "הַאֲמִינוּ בַּבְּשׂוֹרָה!" (מרקוס א 15) מצוּוֶה על השומעים להאמין כי המלכות אכן קרבה;

ב. "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה!" (מתי ג 2; ד 17) החזרה בתשובה מוצגת כתגובה המתחייבת מכך ש"קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם".

צירוף ההכרזה על קרבת המלכות יחד עם הדרישה להאמין ולשוב בתשובה מרמז כי הציות למצווה כפולה זו הינו תנאי הכרחי להקמת המלכות. למרות קרבתה, לא ניתן להקים את המלכות, לפני ששומעי הבשורה יאמינו בה ויחזרו התשובה.

בשורת המלכות והבשורה אודות המשיח

בברית החדשה שני מסרים שונים הנקראים "הבשורה":

— בשורת המלכות;

— הבשורה אודות המשיח (אותה מגדיר שאול השליח בקור"א טו 5-1).

אין מדובר באותו מסר, כפי שמתברר משלושה הבדלים הנראים לעין:

א. התוכן שונה

בזמן שקור"א טו 5-1 מדבר על מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח, בשורת המלכות אינה מזכירה מאורעות אלה כלל. אנו קובעים זאת על־פי שלושה דברים:

1. הדיווח על שליחת התלמידים במטרה להכריז את בשורת המלכות נשמע כך: "אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר אֵלֶּה שָׁלַח יֵשׁוּעַ בְּצַוּוֹתוֹ עֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: 'לְכוּ … וּבְלֶכְתְּכֶם הַכְרִיזוּ: קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם'." (מתי י 5, 77). ישוע לא שולח אותם עם המסר על מותו הקרב ובא, על קבורתו ותחייתו.
2. מתי מאשר עובדה זו, כאשר הוא מדווח על שינוי שהתרחש זמן מה אחרי שליחת התלמידים במגמה להכריז את בשורת המלכות.  בנקודה זו אנו קוראים: "מֵאוֹתָהּ עֵת הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַבְהִיר לְתַלְמִידָיו כִּי עָלָיו לָלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם וְלִסְבוֹל הַרְבֵּה מִידֵי הַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכּוֹהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים, וּלְהֵהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם" (טז 21). מהכתוב נראה בברור כי השליחים כבר עברו כברת דרך לא מבוטלת בהכרזת בשורת המלכות, מבלי שישוע דיבר אתם על מותו, קבורתו ותחייתו. לכן הם לא יכלו לכלול פרטים אלה בבשורתם, שהייתה בשורת המלכות "בלבד".
3. תגובתו השלילית של פטרוס להתגלות חדשה זו מוכיחה שבשורת המלכות, אותה הכיר והכריז בעצמו, לא דיברה על מות המשיח.  כאשר פטרוס שומע את דברי ישוע, אנו קוראים: "לָקַח אוֹתוֹ כֵּיפָא לַצַּד וְהֵחֵל לִגְעוֹר בּוֹ בְּאָמְרוֹ: 'חָלִילָה לְךָ, אֲדוֹנִי. אַל יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְךָ!'" (מתי טז 22). אם פטרוס, במסע הבישור להכרזת בשורת המלכות, כבר היה מבשר את מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח, בוודאי לא היה מתנגד כה נמרצות להתגלות שבפסוק 21.

ובכן, שאול השליח מגדיר בעצם בשורה שנייה, הנוספת על בשורת המלכות, כאשר הוא כותב:

"אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים … מָסַרְתִּי לָכֶם בָּראשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי: שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים; וְנִרְאָה …" (קור"א טו 5-1).

להבדיל מבשורת המלכות, שאול מגדיר כאן בשורה המתרכזת סביב מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח, והעובדה כי "קרבה מלכות האלוהים" אינה מוזכרת כלל.

ב. היקף השליחות שונה

כאשר המשיח מפקיד את תלמידיו על הפצת בשורת המלכות, הוא מגביל שליחות זו לעם ישראל, באומרו: "אַל תֵּלְכוּ לְדֶרֶךְ הַגּוֹיִים וְאַל תִּכָּנְסוּ לְעִיר שֶׁל שׁוֹמְרוֹנִים, אֶלָּא לְכוּ אֶל הַצּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל. וּבְלֶכְתְּכֶם הַכְרִיזוּ: 'קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם!'" (מתי י 7-5).

לאחר מותו ותחייתו, לעומת זאת, נותן המשיח למאמיניו שליחות כלל־עולמית. הוא מצווה על השליחים: "לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה" (מרקוס טז 15); וגם "לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים" (מתי כח 19). שליחות עולמית זו מופיעה תמיד בצירוף אל הבשורה אודות המשיח. שאול כותב כי במרכז בשורתו עומד "משיח צלוב", ושהיא "כּוֹחַ הָאֱלוֹהִים לְהוֹשִׁיעַ אֶת כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין, אֶת הַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם אֶת הַלּא־יְהוּדִי" [דהיינו שליחות כללית] (רומים א 16; קור"א א 24-23).

ג. ההכנות לשירות הן שונות

כאשר ישוע שולח את התלמידים על מנת להכריז את בשורת המלכות לעם ישראל בלבד, הוא מצווה עליהם שלא לקחת עמם כלום (מתי י 10-9).

מאוחר יותר, כאשר מצד אחד ישנה מגמה על־ידי העם לדחות את המשיח ואת בשורת המלכות, ומצד שני יש יותר ויותר סימנים להתגשמות הבשורה המוגדרת בקור"א טו, מצווה ישוע על תלמידיו לקחת עמם כסף וחפצים אחרים הנחוצים לשירות (לוקס כב 36-35).

מטרת ההבדלים

ישנן שלוש סיבות עיקריות להבדלים שבין שתי הבשורות:

א. תוכן

מדוע השמיעו יוחנן המטביל וישוע עצמו בשורה המכריזה כי "קרבה מלכות האלוהים", מבלי להזכיר את מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח? מדוע שלח ישוע את תלמידיו עם אותה הבשורה?

ישנן לפחות ארבע נקודות שמבהירות את הסיבה:

1. התכלית העיקרית של נסי ישוע הייתה להוכיח כי הוא אכן המשיח המקווה, אותו אחד שביכולתו להקים את המלכות התיאוקרטית  ולחולל את השינויים המובטחים בטבע. מעשי הנסים תמכו בבשורת המלכות, דהיינו שעל־ידי נוכחות המשיח עלי אדמות קיימים כל התנאים להקמת המלכות התיאוקרטית באופן מיידי.
2. יוחנן המטביל (מתי ג 2-1), ישוע המשיח (מתי ד 17; מרקוס א 15), והשליחים (מתי י 3-1, 7), כולם מלמדים כי על שומעי הבשורה  לעמוד בשני קריטריונים, על מנת שתקום המלכות התיאוקרטית:

— עליהם להאמין כי המלכות אכן "קרבה", במובן שקיימים כל התנאים להקמתה (מרקוס א 15-14). אמונה שכזו משמע אמונה בישוע כמשיח, כבעל הגבורה והסמכות להקמת המלכות.

— עליהם לחזור בתשובה (מתי ג 2; ד 17, 23).

3. בכניסתו בהדר לירושלים, כאשר הוא רכוּב "עַל־עַיִר בֶּן־אֲתוֹנוֹת", ישוע מציג את עצמו באופן רשמי הן כמלך המשיח של עם ישראל, והן כאותו מלך שעתיד להנחיל את שלטון אלוהים על כדור הארץ כולו (לוקס יט 40-29). בעשותו כן הוא מגשים את הנבואה שבזכריה ט 99 (מתי כא 5-4).
4. ביום כניסתו בהדר, ישוע בוכה על ירושלים, כשהוא אומר: "לוּ יָדַעַתְּ הַיּוֹם גַּם אַתְּ אֶת אֲשֶׁר אֱלֵי שָׁלוֹם! אֶלָּא שֶׁעַתָּה נִסְתָּר הוּא מֵעֵינַיִךְ" (לוקס יט 422). כשהוא ממשיך ומנבא את חורבן העיר בידי אויב אכזרי, הוא מציין כסיבה לאסון זה: "עֵקֶב אֲשֶׁר לא יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ" (יט 44).

מהעובדה שהמשיח בוכה, כמו גם מתוכן הצהרותיו, אנו מבינים בברור את החשיבות הגורלית של אותו יום בהיסטוריה של העיר ירושלים. השימוש שנעשה במילה המתורגמת "מועד" מציין "זמן גורלי". מדובר במועד שנקבע על־ידי אלוהים. לתושבי ירושלים ניתנת הזדמנות בלתי חוזרת לזהות ולקבל את מושיעם. למעלה משלוש שנים הוכרזה בשורת המלכות לעם כולו. אמיתוּתה אושרה על־ידי אין ספור נסים. כעת ישוע נכנס לעיר הבירה ומציג את עצמו כמלך המשיח המובטח, באותו אופן בדיוק שנקבע בנבואת זכריה (ט 9). בנוסף, הוא עושה זאת ביום המדויק שנקבע מראש בכתובים, בנבואה שניתנה מאות שנים קודם לכן על־ידי הנביא דניאל (ט 25-24).

נציגי העם כאן בבירה נעמדו עתה בפני החלטה גורלית: באפשרותם להכיר — לאור המידע הנתון — בכך שהמלכות התיאוקרטית קרבה אליהם; להכיר בכך שישוע הוא אכן המשיח, בעל הסמכות והיכולת להקים מלכות זו; להכיר בצורך של כל אחד ואחד בעם לחזור בתשובה כתגובה לאמת זו. באותו יום גורלי, לוּ עמדה האומה בדרישות אלה של הכרה ותשובה, היה זה מתקבל כאות הפתיחה למלכות התיאוקרטית. אי-עמידה בשתי הדרישות, לעומת זאת, משמעה חורבן מובטח ודחיית המלכות התיאוקרטית לעתיד הרחוק.

ארבע נקודות אלה יחד מהווים הסבר מדוע "בשורת המלכות" הוכרזה בנפרד מהבשורה אודות המשיח. בדרך זו הציע המשיח את המלכות התיאוקרטית העתידית לעמו ישראל, כשהוא כולל ומבהיר את הדרישות שעל האומה לקיים כתנאי להקמת המלכות באותה עת.

שליחוּת

כאשר ישוע מפקיד את השליחים על הכרזת בשורת המלכות, מדוע הוא מגביל את שליחותם? מדוע עליהם לבשר לעם ישראל בלבד ולהימנע מלפנות לשומרונים ובני עמים אחרים? הסיבה לכך בהחלטת אלוהים שלא להקים את המלכות התיאוקרטית, אלא אם כן עם ישראל מכיר במשיח האמיתי וחוזר בתשובה (זכריה יב–יד; מעה"ש ג 21-12).

ולמה דווקא עם ישראל צריך לקיים תנאים אלה לפני הקמת המלכות, ולא השומרונים והגויים? גם לכך יש סיבה בתנ"ך:

בהר סיני, כאשר כרת ברית עם בני ישראל, קבע אלוהים ייעוד לעם הנבחר: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כּוֹהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט 6). תפקידם של הכוהנים בימי קדם היה הדרכת העם בעניינים רוחניים. הכוהן משבט לוי הנחה את בני עמו ליחס תקין עם אלוהים. אם כך, משמעו של הפסוק בשמות יט, כי על עם ישראל כולו לשמש מדריך רוחני לכל הגויים. אלוהים נתן לעם זה תפקיד ייחודי: לעזור לעמים אחרים לשמור על יחס תקין כלפי הבורא.

לדאבוננו, עם ישראל אינו ממלא ייעוד זה, מאז ועד עתה, בעקבות כישלונו הרוחני. רק במלכות התיאוקרטית העתידית יתוקן לבסוף המצב, כפי המובטח בנבואות התנ"ך. דוגמה להבטחה שכזו עבור עם ישראל נמצאת בישעיהו סא 6: "וְאַתֶּם 'כּוֹהֲנֵי יהוה' תִּקָּרֵאוּ, 'מְשָׁרְתֵי אֱלוֹהֵינוּ' יֵאָמֵר לָכֶם"; וזכריה מכריז: "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת־יהוה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלָיִם, וּלְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יהוה. כּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכּוֹל לְשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמוֹר: 'נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלוֹהִים עִמָּכֶם'" (ח 23-22).

הן ישעיהו (ב 3-1) והן מיכה (ד 2-1) מלמדים כי ירושלים תהפוך "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" למרכז הרוחני של העולם. עמים רבים יעלו אליה במטרה ללמוד את דרכי אלוהים, "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר־יהוה מִירוּשָׁלָיִם" (מיכה ד 2).

לפני שעם ישראל יוכל לשמש מדריך רוחני לגויי העולם במלכות התיאוקרטית, תחילה עליו לתקן את יחסו לאלוהים. זאת הסיבה שאלוהים אינו מקים את המלכות, עד כי עם ישראל יכיר במשיח האמיתי וישוב בתשובה. — ועתה ברור לנו לחלוטין מדוע הורה המשיח לשליחיו להכריז את בשורת המלכות לבני העם הנבחר בלבד.

ההכנות לשירות

כאשר שולח ישוע את תלמידיו במגמה להכריז את בשורת המלכות, מדוע הוא אוסר עליהם לשאת עמם חפצים אותם נהוג ומקובל לקחת למסעות? את התשובה לכך הוא נותן לשליחים (ולנו) במתי י 10: "כִּי רָאוּי הַפּוֹעֵל לְלַחְמוֹ." ובכן, ישוע שולח את התלמידים לא רק כנציגי בשורת המלכות, אלא כנציגיו הוא. בתפקיד שכזה מובטחת להם הספקה יומיומית של כל צרכיהם, ההולמת הן את טענת ישוע למעמד מלך המשיח והן את בשורתו כי "קרבה מלכות האלוהים."

נבואות התנ"ך חוזות שפע בלתי רגיל של מזון, שיאפיין את המלכות התיאוקרטית העתידית. מקור השפע יהיה מלך המשיח עצמו. ההספקה היומיומית של צרכי השליחים בעת שירותם, ללא צורך לדאוג מראש לצידה, בגדים להחלפה וכו', באה לחזק את טענת ישוע למשיחיות וחיזקה את אמיתותה של בשורת המלכות.

מ  ס  ק  נ  ה :

לאחר שבחנו באיזה נקודות ומדוע בשורת המלכות שונה מהבשורה אודות המשיח, מגיעים אנו למסקנה כדלקמן: ישוע הכריז בשורה ייחודית לעם ישראל בלבד — את בשורת המלכות. באמצעותה ועל־ידי הנסים שנלוו אליה, הוא הציע את המלכות התיאוקרטית העתידית לעמו.

בפרק הבא נבחן את תגובת ישראל, כפי שמתועדת בכתובים.

 

פרק כב: תגובת עם ישראל לישוע המשיח ולהצעת המלכות

המשיח מציע את המלכות התיאוקרטית העתידית לעם ישראל ומציב בפניהם את התנאים להקמתה, שעליהם לקיים. דרכו להצעת המלכות הייתה דרך הטפת הבשורה ומעשי נסים כאסמכתא לאמיתותה. בפרק הנוכחי נלמד על תגובת ישראל לישוע המשיח עצמו ולהצעת המלכות אותה בישר.

תגובת ישראל חזויה מראש

א. בנבואות התנ"ך

בכתבי־הקודש אלוהים אומר מראש, כי עם ישראל ידחה את המשיח ואת בשורתו. יותר מ-700 שנים לפני שישוע הכריז את בשורת המלכות ותמך בטענותיו על־ידי נסים, הניע אלוהים את ישעיהו הנביא לכתוב: "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ, וּזְרוֹעַ יהוה עַל־מִי נִגְלָתָה?" (ישעיהו נג 1). בנבואה זו נאמר, למעשה, כי בני ישראל לא יאמינו — לא לדיווחים שהמשיח נוכח ביניהם, ולא לאמת כי מלכות אלוהים קרובה (במובן שכל התנאים להקמתה בהישג־יד).

"זְרוֹעַ יהוה" משמשת בתנ"ך כמילה נרדפת לגבורת אלוהים וכוחו (תהילים פט 11, 14; ישעיהו סב 8; ירמיהו לב 17). כאן בישעיהו נג 1 היא מציינת את כוחו האדיר, שמתגלה בנסים ובנפלאות שמחולל ישוע בצמוד להכרזה של בשורת המלכות. ישעיהו, אם כן, מנבא כי על אף הפגנת כוח אלוהים בנסיו של ישוע, לא יאמין העם כי הוא המשיח וכי על־ידי נוכחותו קרבה אליהם מלכות האלוהים.

מספר שנים לאחר שישוע הציע את מלכותו ונידחה על־ידי העם, מאשר יוחנן השליח פירוש זה של ישעיהו נג 1, באומרו: "אַף כִּי עָשָׂה אוֹתוֹת רַבִּים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, לא הֶאֱמִינוּ בּוֹ. וְזאת לְקַיֵּם אֶת דְּבַר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: 'יהוה, מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יהוה עַל־מִי נִגְלָתָה?'" (יוחנן יב 38-37).

על־ידי הנבואה שבישעיהו נג, אלוהים מלמד מראש כי המשיח לא יהיה רצוי כאשר יבוא, לא יינתן לו כבוד, ובסופו של דבר יידחה (פס' 3-2).

אלוהים מרמז עוד, כי ישתמש בזו הדחייה על מנת לגרום למות המשיח כקרבן על פשעם, עוונם וחטאם של בני ישראל (פס' 6-5, 8, 12-10). סיבה אחת לנחיצות מותו הינה, כי בני ישראל נטשו את אלוהים — באותה מידה שכבשים מתרחקים מהרועה. כפתרון מוצע נשיאת עוון העם על־ידי המשיח (פס' 6).

נבואה נוספת ניתנה יותר מ-500 שנים טרם הצעתו של ישוע להעניק לעמו את המלכות התיאוקרטית. מדובר בנבואה שקיבל דניאל הנביא באמצעות המלאך גבריאל. המלאך מסביר כי דבריו נוגעים לעמו של דניאל ולעיר הקודש, ירושלים (דניאל ט 24). בהמשך מגלה אלוהים את המועד המדויק בו יציג המשיח את עצמו באופן רשמי בפני עם ישראל כמלכו (כאותו אחד שבסמכותו להקים את המלכות התיאוקרטית ולשלוט עליה כמלך [דניאל ט 25]).

ישוע המשיח הגשים נבואה זו ביום כניסתו בהדר לירושלים, כשהוא "רכוּב עַל־עַיִר בֶּן־אֲתוֹנוֹת" (מתי כא 5-1). מאות שנים קודם לכן גילה אלוהים, כי בדרך זו בדיוק יציג עצמו מלך ישראל העתידי בפני האומה (זכריה ט 9).

אלוהים ממשיך ומבהיר, כי המשיח "ייכרת", לאחר שיציג את עצמו באופן רשמי. "להיכרת", כאשר המילה מתייחסת לאדם, תמיד מציין מוות אלים (דניאל ט 26). ובכן, ישוע נצלב ימים מעטים אחרי כניסתו בהדר לירושלים (מתי כז 50-33). קטע זה של נבואת דניאל מלמד, כי עם ישראל אכן ידחה את המשיח ואת הצעתו של המלכות.

נקודה חשובה נוספת בנבואת דניאל היא הקביעה, שלאחר כריתת המשיח תיהרס העיר ירושלים בידי עם מסוים (דניאל ט 26). ישוע עצמו חוזר על נבואת החורבן. הוא מסביר כי תתגשמנה כתוצאה מאי־הכרת העם בחשיבות יום כניסתו בהדר לירושלים ואי־רצונם לקבל את השלום המוצע להם עם המלכות התיאוקרטית (מתי כד 2-1; לוקס יט 44-41). העם שהגשים נבואות אלה היו הרומאים, שהחריבו את ירושלים ואת בית המקדש בשנת 70 לספירה.

ב. בנבואת ישוע

בתקופת שירותו עלי אדמות ניבא ישוע עצמו את דחייתו העתידית ומותו. כעבור פרק זמן משמעותי, בו הכריזו שנים־עשר תלמידיו את בשורת המלכות לישראל, החל ישוע להסביר להם, "כִּי עָלָיו לָלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם וְלִסְבּוֹל הַרְבֵּה מִידֵי הַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכּוֹהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים, וּלְהֵהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם" (מתי טז 21). בהמשך חזר על הנבואה באומרו: "עָתִיד בֶּן־הָאָדָם לְהִמָּסֵר לִידֵי אֲנָשִׁים, וְיַהַרְגוּהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם" (מתי יז 23-22). בדרכו האחרונה לירושלים הכין ישוע את תלמידיו במילים מפורטות עוד יותר: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וּבֶן־הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכּוֹהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים. הֵם יֶחֶרְצוּ אֶת דִּינוֹ לְמָוֶת, וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ לַגּוֹיִים לְהָתֵל בּוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ וְלִצְלוֹב אוֹתוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם" (מתי כ 19-18).

ישוע הצהיר בברור כי דחייתו, מותו ותקומתו כולם נובאו מראש בכתבי התנ"ך (לוקס יח 31).

בנוסף להצהרה זו לימד ישוע את משל הכרם (מתי כא 40-33). בעל הכרם, במשל, מוסר את הטיפול בו לחוכרים. בתקופת הבציר הוא שולח את בנו, על מנת לקבל את יבול הכרם, אך החוכרים הורגים אותו. אלוהים עצמו מיוצג במשל כבעל הכרם, הבן הוא ישוע המשיח, והחוכרים הינם מנהיגיו הרוחניים של עם ישראל.

דרך המשל ניבא ישוע כי המנהיגות הרוחנית תדחה אותו ואת הצעתו של המלכות ותגרום להריגתו (פס' 42). הוא המשיך והצביע על התוצאות החמורות של דחייה זו: מלכותו התיאוקרטית של אלוהים לא תינתן לעם ישראל בעת ההיא. הזכות לקבלה תישמר לעם ישראל עתידי, אשר יניב פרי בהתאם לרצון אלוהים (פס' 43).

תפקיד השטן בתגובת ישראל

במשל הזורע מגלה ישוע כי לשטן תפקיד מרכזי בדחיית המשיח ומלכותו על־ידי עם ישראל. הוא פותח את המשל באומרו: "הִנֵּה הַזּוֹרֵעַ יָצָא לִזְרוֹעַ. כַּאֲשֶׁר זָרַע נָפְלוּ כַּמָּה זְרָעִים בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ, וּבָאוּ צִפֳּרִים וְאָכְלוּ אוֹתָם" (מתי יג 4-3).

כשהוא מפרש את המשל, ישוע מסביר כי הזרעים מסמלים את בשורת המלכות התיאוקרטית, והציפורים הן משל לשטן: "וּבְכֵן שִׁמְעוּ אַתֶּם אֶת פֵּשֶׁר מְשַׁל הַזּוֹרֵעַ: כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבַר הַמַּלְכוּת וְאֵינֶנּוּ מֵבִין, בָּא הָרָע וְחוֹטֵף אֶת מַה שֶּׁנִּזְרַע בִּלְבָבוֹ; זֶהוּ הַנִּזְרָע בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ" (פס' 19-18). באומרו כן, מאפשר ישוע לשומעיו מבט חטוף לתוך העולם הרוחני: בזמן שהמשיח ושליחיו מכריזים את בשורת המלכות לעם ישראל, עוקב השטן אחריהם, חוטף את המסר מתוך לבבות שומעים רבים, ובכך מונע מהם להאמין ולשוב בתשובה.

אין כל קושי להבין את המניע לפעולה זו. מפרק יז ואילך למדנו כי המשיח ירמוס את השטן ואת מלכותו, יסיר אותם כליל מהעולם ויקים את מלכות האלוהים — בתנאי שעם ישראל יאמין בבשורת המלכות ויחזור בתשובה (זכריה יב–יד; התגלות יט 11– כ 6; מעה"ש ג 21-19). לאור הנאמר, מהווה הטפת בשורת המלכות בליווי הנסים המאמתים סכנה ממשית לשטן ולמערכת שלטונו. עתה הוא מנסה במיטב יכולתו למנוע את היווצרות התנאים לרמיסתו.

קיום הנבואות לגבי תגובת ישראל

את התפקיד המרכזי בדחיית ישוע המשיח והצעתו של המלכות ממלאים מנהיגי הדת. להם מפריעים נסיו, טיהור בית המקדש, ובעיקר האהדה בה הוא זוכה מצד העם (מתי כא 15; מרקוס יא 18). בתגובה הם מנסים לערער את סמכותו ומתכננים את מאסרו וחיסולו (מתי כא 23; כו 5-3). הם משלמים למוסרו; שולחים המון מזוין על מנת לעצרו; מחפשים עדי שקר להאשימו, ודנים אותו למוות (מתי כו 15-14, 47, 59, 66). לאחר דיון נוסף, הם שולחים אותו לפילטוס, מאשימים אותו בפני המושל ובפני הורדוס, ולבסוף משכנעים את ההמון להפעיל לחץ על פילטוס בדרישה לצלוב את ישוע (מתי כז 2-1, 12, 20).

שאלה היפותטית מפורסמת

אנשים רבים שואלים, "ומה אם ישראל היה מגיב בחיוב לבשורת המלכות והמשיח היה מתקבל בביאתו הראשונה? הרי במקרה כזה ישוע לא היה מת כקרבן עבור חטאי העולם, ולא הייתה נפתחת דרך לבני אדם להיוושע."

א. העובדה, שהן התנ"ך והן ישוע עצמו ניבאו מראש את הדחייה על־ידי עם ישראל, הפכה אותה ואת מות המשיח להתפתחות היסטורית מובטחת,  שנקבעה על־ידי אלוהים טרם בריאת היקום.

ב. גם אם ישראל היה מאמין לבשורת המלכות וחוזר בתשובה, לא היה זה מונע מהמשיח את המוות עבור חטאי העולם. במצב היפותטי שכזה,  ישראל היה מקבל את המשיח כמלכו. העם כולו היה עולה לירושלים על מנת להמליך אותו בטכס ממלכתי. הכובש הרומי היה רואה בכך ללא ספק התחלה של מרד והיה צולב את ישוע כמורד. כעבור שלושה ימים היה המשיח קם מהמתים, רומס ומסיר את השטן ואת מערכת שלטונו — כולל הקיסרות הרומית — ומקים את מלכות אלוהים התיאוקרטית על כדור הארץ.

כתוצאה מחוסר אמונה, עם ישראל בתקופת משה לא נכנס לארץ המובטחת, והכניסה לכנען הושהתה. כעבור 40 שנה קם דור חדש — "עם ישראל של תקופת יהושוע" — שהאמין להבטחות אלוהים וכבש את הארץ.

בגלל אותה מידה של חוסר אמונה היה העם של תקופת ישוע מנוּע מלקבל את המלכות התיאוקרטית המובטחת. האומה הישראלית שחיוותה את ביאתו הראשונה לא האמינה — לא לבשורתו ולא לעדות נסיו. לכן השהה אלוהים את הקמת המלכות לביאת המשיח השנייה, כי עם ישראל של הימים ההם אכן יאמין.

הוכחות להשהיית המלכות

הכתובים מכילים הוכחות רבות לכך שאנו חיים כעת בתקופה בה משהה אלוהים את הקמת מלכותו:

א. ישוע המשיח וכיסא דויד

הצהרות בכתבי־הקודש:

ישעיהו מנבא על אודות המשיח: "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין־קֵץ עַל־כִּסֵּא דָוִד וְעַל־מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אוֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם" (ישעיהו ט 6).

המלאך גבריאל מודיע כי אלוהים ייתן לישוע את כיסא דויד אביו; הוא ימלוך על בית יעקב לעולם; ואין קץ למלכותו (לוקס א 33-31).

פטרוס השליח מצהיר כי אלוהים נשבע לדויד "לְהָקִים אֶת־הַמָּשִׁיחַ כְּפִי הַבָּשָׂר, מִפְּרִי חֲלָצָיו, לְהוֹשִׁיבוֹ עַל־כִּסְּאוֹ" (מעה"ש ב 30 / דליטש).

הצהרות אלה מהכתובים מלמדים כי מלכות המשיח (המלכות התיאוקרטית העתידית) אכן תעמוד על תִלה ותתפקד כאשר יישב ישוע על כיסא דויד. במילים אחרות, אם נרצה לדעת את נקודת ההתחלה של המלכות, עלינו ללמוד מתי יתיישב המשיח על כיסא זה.

— האם הוא עשה כן כאשר עלה השמיימה אחרי תחייתו, על מנת לשבת לימין אלוהים / לימין כיסא האלוהים (מרקוס טז 19; עברים יב 2)? ישנם מאמינים משיחיים (Covenant Theology; Progressive Dispensationalism) שלדעתם לקח המשיח את מקומו על כיסא דויד בנקודה זו. אם כן, כיסא אלוהים בשמים וכיסא דויד היינו הך המה, וחייב להיות היבט מסוים של המלכות התיאוקרטית שאכן החל בזמן הזה.

— או יתיישב המשיח על כיסא דויד בעת ביאתו השנייה אחרי הצרה הגדולה (מתי כד 31-29)? אם כן הדבר, כיסא אלוהים בשמים וכיסא דויד הם שני דברים נפרדים, המלכות התיאוקרטית טרם קמה (אף לא באופן חלקי), והיא תקום במלואה עם שובו של המשיח.

שלוש נקודות בכתובים עוזרים לנו להחליט איזו משתי העמדות נכונה:

1. תיאוריו של הכיסא שבשמים: כאשר לומדים על הכיסא שבשמים, יש לשים לב לשלוש עובדות:

ראשית, הכתובים מתארים אותו באופן עקבי כ"כיסא אלוהים", ומכך יש להסיק כי מדובר בכיסאו של אלוהים האב (איכה ה 19; מתי ה 34; כג 22; מעה"ש ז 49; עברים ח 1; התגלות ז 15; יב 5; יד 3).

שנית, על־פי הכתוב, כיסא אלוהים נמצא בשמים (תהילים יא 4; קג 19; עברים ח 1); וישנם מקרים בהם מתוארים השמים עצמם ככיסא אלוהים (ישעיהו סו 1; מתי ה 34; כג 22; מעה"ש ז 49).

שלישית, הכתובים מעולם לא מכנים את כיסא אלוהים בשמים בשם "כיסא דויד".

2. כיסא דויד מובדל מכיסא אלוהים בשמים: ניתן להבין זאת בברור מלימוד מספר קטעים בהם כיסא דויד מוזכר:

ראשית, צאצאים רבים של דויד ישבו על כיסאו, אך רק אחד מהם מתואר כיושב לימין כיסא אלוהים, והוא ישוע המשיח בן־דויד (תהילים קי 1; עברים ח 1; יב 2).

שנית, כיסא דויד לא נוסד לפני הופעת דויד על במת ההיסטוריה (שמו"ב ז 17-16). לעומת זאת, מכיוון שאלוהים מולך על היקום מיום בריאתו, כיסא מלכותו בשמים הוקם זמן רב לפני כיסא דויד (תהילים צג 2-1).

שלישית, מעבר לעובדה שכיסא אלוהים היה קיים זמן רב לפני כיסא דויד, הוא גם אמור להתקיים "לעולם" (איכה ה 19). אם כיסא דוד וכיסא אלוהים הנצחי היינו הך, לא היה צורך בהבטחה נוספת לדויד שכיסאו "יִהְיֶה נָכוֹן עַד־עוֹלָם" (שמו"ב ז 16).

רביעית, כיסא דויד היה בארץ, לא בשמים. דויד וצאצאיו שישבו על כיסא זה שלטו על ממלכה ארצית. הם מעולם לא שלטו "משמים" וסמכותם לא חלה "בשמים". כיסא אלוהים, לעומת זאת, נמצא בשמים.

חמישית, כיסא דויד בכתובים תמיד מתואר כשייך לו בלבד. כאשר אלוהים מדבר עם דויד על כיסאו, הוא מתייחס אליו בתור "כיסאך" (שמו"ב ז 16; תהילים פט 5; קלב 12). בפנייה לאנשים אחרים, אלוהים מכנה את כיסא דויד "כיסאו" (תהילים פט 30, 37; ירמיהו לג 21), או "כיסא דויד" (ירמיהו יג 13; יז 25; כב 2, 4, 30). לעומת זאת, התיאורים העקביים של הכיסא שבשמים מבהירים כי הוא שייך לאלוהים האב.

3. כיסא המשיח מובדל מכיסא אלוהים בשמים: כאשר תקום המלכות התיאוקרטית העתידית והמשיח ימלוך עליה, הוא יישב על כס מלכות. ממספר נקודות בכתובים ניתן ללמוד כי מדובר בכיסא שונה מזה של אלוהים בשמים:

ראשית, עשרות שנים אחרי עלייתו לשמים מצהיר המשיח בהתגלות ג 21: "הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לָשֶׁבֶת אִתִּי עַל כִּסְאִי כְּמוֹ שֶׁגַּם אֲנִי נִצַּחְתִּי וְיָשַׁבְתִּי עִם אָבִי עַל כִּסְאוֹ." ישוע מבדיל כאן באופן ברור בין כיסאו (עליו יישבו הוא ותלמידיו המנצחים בעתיד) לבין כס אלוהים האב (עליו יושב המשיח כעת, יחד עם אביו).

שנית, ישנה הצהרה של אלוהים האב לישוע המשיח, בנוֹ, ובה כתוב: "כִּסְאֲךָ, אֱלוֹהִים, עוֹלָם וָעֶד" (תהילים מה 7; עברים א 8). זאת אומרת שאלוהים האב מכיר בכיסאו של המשיח כנבדל מכיסאו הוא.

שתי נקודות אלה מפריכים, לדעתי, את הטענה שכיסא המשיח וכיסא אלוהים בשמים הם היינו הך. מכיוון שזהו כיסא דויד שאלוהים מבטיח לתת למשיח (לוקס א 33-32), "כיסא המשיח" ו"כיסא דויד" חייבים להיות שמות נרדפים של כיסא אחד. ומכיוון שכיסא המשיח נבדל ושונה מכיסא אלוהים שבשמים, גם כסא דויד חייב להיות כך.

מסקנות:

לאור התיאורים והציונים הנזכרים של כס אלוהים בשמים, כיסא המשיח וכיסא דויד, אנו מסיקים:

— כיסא דויד וכס אלוהים שבשמים הם אינם אותו הדבר.

— לכן, כאשר עלה המשיח השמיימה לאחר תחייתו, הוא לא התיישב על כיסא דויד, אלא לצד ימינו של כיסא אלוהים.

— העובדה שהוא ממשיך לשבת בצד ימינו של כיסא אלוהים בשמים עד עצם היום הזה מוכיחה כי טרם התיישב על כיסא דויד.

— מכיוון שהמלכות התיאוקרטית העתידית תקום כאשר המשיח ייקח את מקומו על כיסא דויד, ומכיוון שטרם התיישב שם, ניתן לקבוע בוודאות כי לא הוקמה עד כה שום חלק של המלכות התיאוקרטית.

ב. ישוע המשיח והמגילה החתומה

בפרק טז לעיל בחנּו את הקשר שבין ישוע המשיח למגילה החתומה שבהתגלות פרק ה, ולמדנו את האמיתוֹת הבאות:

עם הצטרפות האדם הראשון למרד השטן איבדה האנושות באופן זמני את הבעלות על כדור הארץ — בעלות שבמקור נמסרה לאדם מידי אלוהים. כמו כן אבדה מלכותו התיאוקרטית המקורית של אלוהים מכדור הארץ. מאז שולט השטן במערכת העולמית.

על מנת להגשים את תכליתו עבור ההיסטוריה, על אלוהים לרמוס את השטן ולטהר את כדור הארץ ממנו וממערכת שלטונו. לפני תום ההיסטוריה הנוכחית, עליו להחזיר את מלכותו התיאוקרטית לעולם הזה.

אלוהים מגלה בדברו כי ישוע המשיח — "האדם האחרון" וגואל האנושות — יפעל כדלקמן:

1. יגאל את נחלת האנושות, דהיינו ירכוש לעצמו את הבעלות על כדור הארץ;
2. ירמוס את השטן ואת מערכתו;
3. יקים את המלכות התיאוקרטית העתידית (ובעת הזו תוחזר הבעלות על כדור הארץ לאנושות).

על־ידי שפיכת דמו על הצלב שילם המשיח את מחיר הגאולה עבור נחלת האנושות האבודה — כדור הארץ. תשלום מחיר הגאולה במלואו תועד ב"ספר מקנה", מגילה המשמשת הוכחה חוקית לזכותו של המשיח לבצע שתי פעולות:

ראשית, לטהר את כדור הארץ מהשטן וממערכת שלטונו;

שנית, להקים את המלכות התיאוקרטית העתידית.

המגילה נחתמה בשבעה חותמות והופקדה ביד ימינו של אלוהים בשמים (התגלות ה 1, 7), פעולה שבאה למנוע שינויים וזיופים במסמך. צעדי אבטחה אלה היו הכרחיים, מפני שהמשיח לא טיהר את כדור הארץ מהשטן וממערכתו, ולא הקים את המלכות התיאוקרטית מיד אחרי תשלום מחיר הגאולה על הצלב. במקום זה, הוא עלה השמיימה (מעה"ש א 11-9), ושם שוהה לימין כיסא אלוהים עד עצם היום הזה.

חיוני ביותר כי ספר המקנה יישמר מכל שינוי וזיוף לאורך היעדרותו הארוכה של המשיח מהארץ. בתנאי זה בלבד תוכל המגילה לשמש לו הוכחה חוקית לזכותו לגרש בשובו לארץ את הבעלים הנוכחי, השטן, ולהקים את מלכותו התיאוקרטית.

עד עת ביאתו השנייה לארץ, המשיח יעבור את כל שלבי פתיחת שבעה החותמות, כך שיביא עמו את המגילה פתוחה בידיו, מוכן לקרוא ממנה לאוזני כל את ההוכחות לזכויותיו (התגלות ה 1 – ו 17; ח 1). זאת הנקודה בה ישחרר את כדור הארץ מהשטן ומשלטונו ויקים את המלכות התיאוקרטית.

קשר זה בין המשיח למגילה החתומה שבהתגלות פרק ה מוכיח כי

1. ישוע לא הקים את המלכות התיאוקרטית של אלוהים כאשר עלה השמיימה וישב לימין אלוהים וכיסאו;
2. הוא לא יקים מלכות זו עד לביאתו השנייה לארץ.

ג. הכרונולוגיה שבמתי כד–כה

בפרקים כד–כה בבשורת מתי מציג המשיח חלק מאירועי ביאתו השנייה בסדר כרונולוגי. במתי כד 31-29 הוא מלמד כי אחרי הצרה הגדולה יבוא "בן־האדם" עם ענני שמים בגבורה והדר, מלווה על־ידי מלאכיו.

גם מתי כה 31 מדבר על אותו אירוע. כאן מוסיף ישוע כי "יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ", וציינו לעיל שזהו כיסא דויד. הוא ימלוך כמלך ויכניס בני אדם צדיקים אל תוך המלכות התיאוקרטית אותה הקים כעת (פס' 34).

על־ידי הסדר הכרונולוגי שקבע בנבואתו זו, מגלה המשיח כי לא ייקח את מקומו על כיסא דויד, לא ימלוך כמלך, ולא יישלח צדיקים אל תוך מלכות האלוהים המובטחת — עד כי יחזור לארץ בתום הצרה הגדולה. הוא מלמד, אם כן, שהמלכות התיאוקרטית לא תקום לפני ביאתו השנייה.

ד. סדר האירועים בביאתו השנייה של המשיח

במשל החיטים והעשבים (מתי יג 30-24, 43-37) מלמד המשיח את סדר ההתרחשויות בביאתו השנייה:

1. כל בני האדם הבלתי־נושעים (כל מי שלא קיבל את ישוע כמושיע / "בְּנֵי הָרָע" [מתי יג 39-38]) אשר יחיו על כדור הארץ בעת ביאתו השנייה (קֵץ הָעוֹלָם / פס' 39), יוסרו מהעולם על־ידי מלאכיו של "בן־האדם" בפעולה של משפט (פס' 42-400).
2. כל הנושעים ("הַזֶּרַע הַטּוֹב / בְּנֵי הַמַּלְכוּת" [פס' 38]) אשר יחיו על כדור הארץ בעת ביאתו השנייה, יישארו וייכנסו אל תוך המלכות התיאוקרטית (פס' 433).

ישוע חוזר על אותו סדר מאורעות במשל המכמורת (מתי יג 50-47): בביאתו השנייה ("בְּקֵץ הָעוֹלָם") "הַמַּלְאָכִים יֵצְאוּ וְיַבְדִּילוּ אֶת הָרְשָׁעִים מִבֵּין הַצַּדִּיקִים וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל תַּנוּר הָאֵשׁ; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם" (פס' 50-49).

בהזדמנות אחרת משווה המשיח את סדר האירועים של ביאתו השנייה בתום הצרה הגדולה לאלה שבימי נוחַ (מתי כד 41-37). בימים ההם נספו כל הבלתי־נושעים שעל כדור הארץ בפעולה של משפט, דהיינו במבול. כל הנושעים (נוח ומשפחתו) לעומתם, נשארו על מנת להיכנס לעידן הבא בהיסטוריה (פס' 39-38). אחרי שקבע כך את רצף ההשתלשלויות מוסיף ישוע: "כָּךְ יִהְיֶה גַּם בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן־הָאָדָם" (פס' 39). בביאתו השנייה אחרי הצרה הגדולה, כל הבלתי־נושעים החיים על כדור הארץ "יילקחו" מן העולם בפעולה של משפט; כל הנושעים החיים באותה עת "יעזבו" בארץ וייכנסו לתוך העידן הבא בהיסטוריה — המלכות התיאוקרטית (פס' 41-40).

המשיח מלמד, אם כן, שבביאתו השנייה יילקחו כל הבלתי־נושעים מכדור הארץ בפעולה של משפט, ורק אחרי כן תוקם המלכות התיאוקרטית העתידית. העובדה שבני האדם הבלתי־נושעים עדיין לא הוסרו מכדור הארץ, מוכיחה שהמלכות התיאוקרטית טרם החלה.

ד. הנלמד ממשל עשרת המנים (לוקס יט 27-12)

בעלייתו לירושלים עם תלמידיו, זמן קצר לפני מותו, לימד אותם ישוע משל, "מִשּׁוּם שֶׁ … הֵם חָשְׁבוּ כִּי מִיָּד תִּגָּלֶה מַלְכוּת הָאֱלוֹהִים" (לוקס יט 11). הוא הציג בפניהם "אִישׁ אָצִיל", אשר "הָלַךְ אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה לְקַבֵּל סַמְכוּת לִמְלוּכָה וְלָשׁוּב לְאַרְצוֹ" (פס' 12). מכיוון שנסיעתו עמדה להרחיקו לתקופה ממושכת, הוא חילק את עושרו ל"מנים", הפקיד אותם בידי עבדיו וציווה עליהם "לסחור" עם רכושו עד לשובו. לבסוף חזר והקים את הממלכה שקיבל בעת שהייתו במרחקים. לאלה מבין עבדיו שפעלו בנאמנות לרווחת אדונם, נתן תפקידי ממשל בכירים במלכותו (פס' 24-13).

האיש האציל במשל הוא תמונה של המשיח. ישוע מכין את תלמידיו לכך שיעבור למקום רחוק (השמים) וישהה שם תקופה ממושכת, בה תינתן לו המלכות התיאוקרטית העתידית. לאחר קבלת המלכות ישוב, על מנת להקימה עלי אדמות. המשל בא להבהיר, אם כן, שהקמת המלכות לא תתרחש מיד (כפי שחשבו התלמידים / פס' 11), אלא תדחה עד לביאתו השנייה.

ה. נבואת דניאל בפרק ז

שני פרטים מתוך נבואת דניאל בפרק ז 27-9 מציינים גם כן שהמלכות לא תקום לפני ביאת המשיח השנייה:

1. בפסוקים 14-9 רואה דניאל שאלוהים האב (עתיק היומין) נותן למשיח "שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת … וְכָל־הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְשׁוֹנוֹת עָבְדוּ לוֹ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם שֶׁלא יָסוּר וּמַמְלַכְתּוֹ לא תִכְלֶה" (פס' 144).

פסוק 13 מגלה כי המשיח יקבל את מלכותו (המלכות התיאוקרטית), כאשר יבוא כ"בן־האדם" "עם ענני שמים".

ישוע עצמו מרמז כי הוא עומד להגשים נבואה זו. הוא אכן יבוא כבן־אדם עם ענני שמים, אחרי שתסתיים הצרה הגדולה (מתי כד 30-29). רק אז, מתברר, יקבל את המלכות התיאוקרטית על מנת להקימה.

2. חלק נוסף של הנבואה מתועד בפסוקים 22-21, 27-25. שם נאמר כי המלכות התיאוקרטית העתידית לא תוקם לפני שנשפט משיח השקר (הקרן הקטנה [פס' 8] אשר עשתה מלחמה עם הקדושים [פס' 21]), "וּמַמְלַכְתּוֹ תוּסַר מִמֶּנּוּ וְתוּשְׁמַד" (פס' 266).

מכיוון שמשפט משיח השקר והסרת שלטונו טרם התרחשו, עלינו להסיק שעוד לא קמה המלכות התיאוקרטית. מהתגלות יט 21-11 נלמד כי משיח השקר לא יישפט, לא יוסר ולא יושמד, עד לביאתו השנייה של ישוע המשיח. אם כן, לא תוקם המלכות התיאוקרטית העתידית עד לביאת המשיח השנייה.

ו. החזרה בתשובה הלאומית של ישראל

הובהר לעיל כי לא תוקם המלכות התיאוקרטית העתידית, אלא אם כן ישראל כאומה יאמין לבשורת המלכות, ותתחולל חזרה בתשובה לאומית — תשובת אמת מחוסר האמונה ומהמרד נגד אלוהים ומשיחו. שניהם טרם התרחשו, ועובדה זו ממשיכה למנוע את הקמת המלכות התיאוקרטית.

אך יום יבוא ועם ישראל יימלא תנאים אלה, וזכריה הנביא חוזה את המאורעות בפרטים:

1. כאשר צבאות כל העולם עולים על ירושלים, יירד המשיח משמים (זכריה יב 3-2, 10-9);
2. אז כל ישראל ייראו אותו וייזהו את פצעי הצליבה בגופו שהוקם מהמוות ("והביטו אלי את אשר דקרו", יב 10);
3. עיניהם ייפקחו לעובדה כי האחד שנדחה ונצלב על־ידי אבותיהם בביאתו הראשונה הינו המשיח האמיתי. בנקודה זו כל עם ישראל ישוב בתשובה — הן לאומית והן אישית — וכל יהודי יקבל את ישוע כמשיח ישראל וכמושיעו האישי (יב 14-122);
4. בתגובה לחזרתם בתשובת אמת ייטהר אלוהים את עמו מכל חטא (יג 1); בו בזמן ישמיד המשיח את צבאות כל העולם הנלחמים על ירושלים (יד 3, 15-122);
5. לבסוף ימלוך המשיח כמלך על כל כדור הארץ (יד 9).

גם נבואת זכריה מאשרת, כי המלכות התיאוקרטית העתידית לא תקום לפני תשובת עם ישראל כולו למשיח בביאתו השנייה.

ז. שיקום הטבע

למדנו בפרק יט, כי המשיח מנבא את השבת הטבע למצבו שלפני נפילת האדם בחטא. אותו "חידוש הבריאה" ייקרה, לדבריו, "כַּאֲשֶׁר … בֶן־הָאָדָם יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ", ושליחיו גם הם יישבו "עַל שְׁנֵים־עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפּוֹט אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (מתי יט 28). גם בלוקס מכין ישוע את השליחים לכך שישבו "עַל כִּסְאוֹת לִשְׁפּוֹט אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", והוא מפרט שהדבר אכן ייקרה "במלכותו" (לוקס כב 30-29). כאשר משלבים את המידע שבשני הקטעים, מתברר כי שיקום הטבע לא יתרחש לפני שהמשיח ושליחיו יישבו על כיסאות וימלכו על העולם במלכות התיאוקרטית העתידית.

העובדה שהטבע טרם שוקם למצבו שלפני נפילת האדם, משמעה כי כעת המשיח אינו יושב "עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ"; ואם כן המצב, עוד לא קמה המלכות התיאוקרטית.

כאשר משווים את מתי כה 31 עם כד 31-29 מתווסף עוד פרט: המשיח לא יישב על כיסא כבודו לפני ביאתו השנייה בתום הצרה הגדולה. המלכות התיאוקרטית העתידית, אם כן, לא תוקם לפני ביאתו השנייה אחרי הצרה הגדולה.

ח. הסדר הכרונולוגי שבספר ההתגלות

ספר ההתגלות מציג סדר מאורעות כדלקמן:

1. המשיח שב לכדור הארץ על מנת לחסל את הכוחות הפוליטיים והצבאיים של מלכות השטן (יט 21-11);
2. השטן נכלא "בתהום" למשך 1000 שנה (כ 3-1);
3. ישוע מולך על המלכות התיאוקרטית במשך 1000 שנה (כ 6-4).

לאור סדר ההשתלשלויות הנ"ל יש לשים לב לשתי עובדות:

א. סדר האירועים שנקבע בכתובים מבהיר, כי לא תוקם המלכות לפני הסרת השטן ומערכת שלטונו מכדור הארץ. ניכר בברור כי השטן ומערכתו טרם הוסרו — לא בביאת המשיח הראשונה לעולם, ולא כאשר התיישב לימין אלוהים בשמים. שתי הצהרות בכתובים מאשרות זאת:

— שנים רבות אחרי עלייתו של המשיח לשמים מלמד שאול השליח, כי השטן ממשיך לתפקד בפועל בתור "אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה" (קור"ב ד 4);

— גם יוחנן השליח מצהיר: "יוֹדְעִים אָנוּ כִּי … הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׁרוּי בָּרַע" ("הרע" משמע אישיות / יוח"א ה 19).

לא ייתכן, אם כך, שהמלכות התיאוקרטית הוקמה בביאת המשיח הראשונה או כאשר התיישב על כיסא כבודו לימין אלוהים בשמים.

ב. הסדר הכרונולוגי שבספר ההתגלות מבהיר, כי המלכות התיאוקרטית העתידית לא תוקם לפני ביאתו השנייה של המשיח.

מ  ס  ק  נ  ה :

ההוכחות שהצגנו בפרק זה מובילות באופן עקבי למסקנה אחת: מלכותו התיאוקרטית של אלוהים טרם הגיעה. היא לא הוקמה עם האומה הישראלית בביאת המשיח הראשונה, אלא הקמתה הושהתה עד לביאתו השנייה.

לכן ממתינים אנו בכיסופים לשובו!