ירמיה פרק כה פסוקים 1-14: אל תתעלמו מדבר אלוהים
ירמיה פרק כה פסוקים 1-14
הנבואה אודות גלות בבל
רעיון מרכזי של הטקסט: ירמיה הנביא מפרט את הסיבה בעטיה אלוהים מעניש את יהודה ועמים נוספים בשכנות ליהודה, בתבוסה וגלות לבבל, שתיארך עד לנפילת בבל.
כותרת הדרשה: אל תתעלמו מדבר ה'!
רעיון מרכזי של הדרשה: גלות יהודה נבעה מתוצאה ישירה מהתרסה מכוונת של בני יהודה נגד אלוהים לאורך שנים רבות.
א. החסד: אורך התקופה בה נציגי ה' התריעו לפני עונש הגלות (1-4).
1. אילו מלכים מלכו ביהודה בפרק הזמן המדובר?
2. באיזה תדירות שמעו בני יהודה את המסר מירמיה הנביא? (פ. 3-4)
3. האם בני יהודה הקשיבו וקבלו את דבר הנביא? (פ. 3-4)
ב. המסר של ירמיה (פ. 5-6)
1. מה היתה זעקתם העקרית של שליחי אלוהים? (פ. 5)
ג. הדחייה: האם תמימה מחוסר ידיעה או מכוונת? (פ. 7)
ד. העונש: תגובת אלוהים למרדנותה של יהודה (פ. 8-14)
1. את מי אלוהים בוחר כדי להיות כלי המעניש את יהודה?
2. כמה זמן עתידים בני יהודה ושאר העמים להיות תחת סמכות בבל?
3. האם יש קרן אור בכל דברי העונש של הנביא? (פ 12-14)
סיכום ומסקנות.
א. החסד: אורך התקופה בה נציגי ה' התריעו לפני עונש הגלות (1-4).
א. הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה עַל-יִרְמְיָהוּ, עַל-כָּל-עַם יְהוּדָה, בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.
ב. אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל-כָּל-עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, לֵאמֹר:
ג. מִן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָי; וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם.
ד. וְשָׁלַח יְהוָה אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִאִים, הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ. וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא-הִטִּיתֶם אֶת-אָזְנְכֶם, לִשְׁמֹעַ. 1. זה הדבר שנמסר לירמיהו על כל אנשי יהודה בשנה הרביעית למלכות יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, בשנה הראשונה למלכות נבוכדראצר מלך בבל.
2. ירמיהו הנביא אמר לכל אנשי יהודה ולכל תושבי ירושלים:
3. "מהשנה השלוש עשרה למלכות יאשיהו בן אמון מלך יהודה ועד היום, במשך עשרים ושלוש שנה, ה' דיבר אליי ואני דיברתי אליכם שוב ושוב אבל לא הקשבתם.
4. ה' שלח אליכם את כל עבדיו הנביאים שוב ושוב ואתם לא הקשבתם ולא רציתם לשמוע.
1. אילו מלכים מלכו ביהודה בפרק הזמן המדובר?
ירמיה החל לשמש כנביא בשירות אלוהים מן השנה השלוש עשרה למלכות יאשיהו בן אמון בן מנשה (8\627 לפנה"ס לערך).
ירמיה הנביא החל לשרת את אלהים באחת התקופות האפלות, ואולי האפלה ביותר של יהודה, מבחינה רוחנית.
יאשיהו החל למלוך כשהיה בן 8 שנים בלבד, וזאת לאחר מלוך סבו מנשה לאורך 55 שנים ואביו אמון לאורך שנתיים. שניהם היו מלכים רשעים שהעמיקו את עבודת האלילים ביהודה.
רק לאחר 18 שנות שלטון, החלה התעוררות רוחנית ביהודה – לפחות בלב חלק מבני יהודה. לפיכך, בשנה ה-13 למלכות יאשיהו, מצבה הרוחני של יהודה היה עדיין בכי רע ולא שונה בהרבה ממצבה תחת מלכות מנשה ואמון הרשעים.
מאז, החל ירמיה להכריז את דבר אלוהים לעמו – חיזרו בתשובה.
ירמיה מציין את התאריך בו כתב את דברי פרק כ"ה – הייתה זו השנה הרביעית למלכות יהויקים בן יאשיהו, שהיא גם השנה הראשונה למלכות נבוכדנאצר מלך בבל, ז"א מדובר בשנת 605 לפני הספירה.
לפיכך, דברי הנביא ירמיה בפרק כ"ה נאמרים לאחר 23 שנים של התרעות ואזהרות מאלוהים כלפי בני יהודה למען יחדלו מדרכם הרעה ויחזרו בתשובה לאלוהים. (19 שנים תחת יאשיהו ו-4 שנים תחת יהויקים).
[[יאשיהו החל למלוך בשנת 640 לפנה"ס לערך. בשנת 609 לפניה"ס נהרג על ידי צבא מצרים כאשר ניסה להתערב בעימות שלא מענינו – בין אשור למצרים. בנו יהויקים החל למלוך אחריו. ראה מלכים-ב כ"ג 28-30 ]]]
ירמיה מדגיש את מספר השנים בהן הוא מכריז את דבר אלוהים כי כך הוא מדגיש את:
– עומק עקשנות העם לסרב לדבר אלוהים, מצד אחד…
– אורך הרוח והסבלנות של אלוהים כלפי יהודה, מצד שני… ומכאן –
– את ההצדקה לעונש החמור שעתיד לבוא על יהודה בעקבות עקשנותה.
מה היה מיוחד בשנה הרביעית למלכות יהויקים בן יאשיהו?
זו הייתה גם השנה הראשונה למלכותו של נבוכדנאצר!
בשנה זו החל נבוכדנאצר למלוך על ממלכת בבל כפי שאנו מכירים אותה.
בשנת 605 לפנה"ס – בתחילת הקיץ – ניצח נבוכדנאצר (שהיה אז נסיך הכתר) את צבא מצרים בקרב אשר התחולל בכרכמיש שבמעלה נהר הפרת (ירמיה מ"ו 2). כבר בחודש אוגוסט של אותה שנה עברה ירושלים לשליטת נבוכדנאצר. בסוף אוגוסט מת אביו של נבוכדנאצר – נבופילאסר, וכך היה נבוכדנצר למלך בבל.
הניצחון על מצרים הפך את נבוכדנאצר לשליט לבדי של ארצות הסהר הפורה.
הסהר הפורה: (בערבית: الهلال الخصيب) הוא אזור במזרח התיכון המצוי כיום בשטחי מצרים, ישראל, לבנון, ממלכת ירדן, סוריה ודרום מזרח טורקיה
האיום מצפון שהזכיר אותו ירמיה במשך שנים, לובש כעת צורה מוחשית, ואל בבל מצטרפים כל משפחות הצפון – העמים אותם כבש נבוכדנאצר – ומוזכרים בפסוק 9.
מבחינתו של ירמיה הנביא, בבל היא האויב מצפון.
האם בבל אכן נמצאת מצפון לישראל?
הקרב האחרון אשר הפך את בבל לממלכה לבדית היה הקרב בכרכמיש שנמצאת ממש בצפון ישראל. משם גם צעדו צבאותיו של נבוכדנאצר לעבר אדמת יהודה.
בשנה זו, שנת 605 לפנה"ס, נצטווה ירמיה הנביא לכתוב על מגילת ספר את כל נבואותיו "מימי יאשיהו ועד היום הזה…" (ל"ו 2). ייתכן שאת המגילה הזו זכה דניאל הנביא לקרא כפי שהוא מציין בספר דניאל פרק ט 2.
הערה:
הפרקים בספר ירמיה אינם בהכרח ערוכים בסדר כרונולוגי.
לראיה, בפרק כ"ו – המציין אירועים משנת א' למלכות יהויקים, קיווה ירמיה שתשובת בני יהודה לאזהרתו של אלוהים תהיה חיובית וכך תינצל יהודה מעונש חמור (כ"ו 3).
ואילו בפרק כ"ה, בשנה הרביעית למלכות יהויקים, כבר נתברר לנביא ירמיה שהעם נחרץ בדעתו לאטום אוזנו משמוע את דבר אלוהים דרך נביאיו.
מסיבה זו יכל ירמיה הנביא לכתוב בפרק כ"ה 8: "…יען אשר לא שמעתם את דבריי…".
לפיכך, בעת שירמיה כתב את מילות פרק כ"ה, הוא שרת כנביא תחת המלכים: יאשיהו ויהויקים ביהודה, ומלך בבל נבוכדנאצר.
2. באיזו תדירות שמעו בני יהודה את המסר מירמיה הנביא? (פ. 3-4)
על מנת להדגיש את אטימות בני יהודה לדבר אלוהים, הנביא משתמש בפעלים וביטויים שונים כדי לתאר את עושר דבר אלוהים והתדירות הגבוהה שבה שמעו בני יהודה את אזהרותיו והנחיותיו של אלוהים.
בפסוקים 3-4 הנביא משתמש בביטויים: אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר, וכן הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ (הכוונה לשליחת הנביאים כדי לומר את דבר אלוהים). [ראה גם השכם והעד…]
משמעות הביטויים היא: יום יום.. כל העת… ללא הפסקה, מבוקר עד ערב.
הנביא השתמש בביטויים אלו באותו הקשר בפרקים ז' 13, י"א 7, כ"ו 5, ובפרק ל"ה 14. גם בפרק י"א הנביא מרבה להשתמש בפעלים הקשורים לשמיעה ודיבור – בהקשר של דבר אלוהים.
נראה שירמיה הנביא הינו חסיד הביטוי "השכם ו…" וזאת לאור השנים הרבות בהן הוא מציג את דבר אלוהים ואזהרותיו, ולאור להיטותו להעיד (כ"ג 29)
בארבעה עשר הפסוקים הראשונים הנביא משתמש 20 פעמים בפעלים הקשורים להעברת מסר מאלוהים.
מילים כגון: דבר, שמע, שלח (בהקשר של שליחת הנביא לדבר), כתוב, ניבא.
חשוב לציין כמו כן, שרוב שומעיו של הנביא גדלו בתוך "יהודה" אלילית ורובם המוחלט לא חווה עבודת אלוהים כשרה…
אלוהים מודע לחוסר החינוך התורני הקדוש שנמנע מרבים מבני יהודה, ולכן "כיסה" את בני יהודה בדוברים קדושים ועושר דברו, כדי להנחותם ולהזהירם.
בפסוק 4 ירמיה מציין שאלוהים שלח נביאים רבים, שליחים רבים, כך שאין לבני יהודה כל תירוץ לא לדעת את דבר אלוהים.
בעוד רוב עמי העולם מסתפקים כמעט רק בנפלאות הבריאה כעדות לקיומו של אלוהים (תהילים י"ט), עם ישראל זוכה לבונוס חסר תקדים – דברי אלוהים נשמעים לאוזניהם על ידי נביאי אלוהים בקול רם וברור השכם וערב…
דבר אלוהים יכול היה להיקרא באוזניהם מפי כל הכוהנים במקדש, אך אלו לא תמיד ביצעו את המוטל עליהם, והעם לא תמיד היה רעב או חפץ לשמוע את דבר אלוהים.
אלוהים לא העניש את העם כאשר דחו את דברו בפעם הראשונה.
אלוהים גם לא הענישם לאחר הפעם העשירית.
ירמיה מדגיש את ריבוי הפעמים בהם העם היה חשוף לדבר אלוהים ודחה אותו, כדי לציין שעונשו של אלוהים לא בא בהפתעה, אלא רק לאחר דחיית חסדו המתמשך על ידי בני יהודה, וזאת גם בכוונה וברגל גסה [ראה אל הרומים א-ב].
גם היציאה לגלות לא התרחשה באירוע אחד אלא בשלוש פעימות – כדי להזהיר ולתת לעם הזדמנות לחזרה בתשובה.
3. האם בני יהודה הקשיבו וקיבלו את דבר הנביא? (פ. 3)
הנביא מסכם את התשובה במילים: "ולא שמעתם" (פ.3), "לא הטיתם את אוזניכם לשמוע" (פ. 5).
תשובת העם לזעקות הנביאים הייתה: לא מוחלט! בדרך של התעלמות או זלזול.
ב. המסר של ירמיה (פ. 5-6)
ה. לֵאמֹר: שׁוּבוּ-נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם, לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם.
ו. וְאַל-תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם; וְלֹא-תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, וְלֹא אָרַע לָכֶם. 5. הם אמרו, 'שובו מדרככם הרעה וממעשיכם הרעים והישארו בארץ שנתן ה' לכם ולאבותיכם מעולם ועד עולם,
6. ואל תלכו אחרי אלוהים אחרים כדי לעבוד אותם ולהשתחוות להם, אל תכעיסו אותי במעשיכם, ולא אביא עליכם אסון'.
1. מה היתה זעקתם העיקרית של שליחי אלוהים? (פ. 5)
שליחי אלוהים הבינו היטב את הבעיה העיקרית של בני יהודה החוטאים, ואת בעייתם של כלל בני האדם החוטאים.
הבעיה המרכזית של בני יהודה וישראל היא שהם סטו ונטשו את אלוהים.
שימו לב!
שלושת הדיברות הראשונות מתוך עשרת הדברות מתייחסים ליחס האינטימי בין בני ישראל לאלוהים (שמות פרק כ').
מכאן, גם אם בני ישראל היו מתנהגים באופן מכובד איש לרעהו, אך אינם מאמינים באלוהי התנ"ך, וכנועים לרצונו מתוך אמונה ואהבה, הרי שהם עדיין היו נחשבים לסוטים מאלוהים וחוטאים בעיניו.
עם ישראל נברא למען תכלית ברורה.
תכלית עם ישראל להיות כוהנים לאלוהים, שגרירים לאל חי וקיים.
כאשר השגריר אינו ביחסים בריאים עם שולחו, כי אז המצב עגום ומטריד ביותר.
לפיכך, מטרת כל הנביאים ושליחי אלוהים היא קודם כל להחזיר את החוטאים למערכת יחסים בריאה וטהורה עם האלוהים האמיתי – אלוהי התנ"ך.
וכאשר אדם מכיר את אלוהי האמת, אז חייו יהיו תואמים לרצונו של אותו האל האמיתי הקדוש והטהור. רק אז עם ישראל ימלא את ייעודו ואלוהים יקיים את שהבטיח – לברכו בכל הברכות, כולל ארץ הנחלה.
עקרונות התוכחה של נביאי התנ"ך מהווים בסיס הייעוץ לכל רועה ובכל מצב.
בכל פעם שרועה קהילה מייעץ לזוג עם בעיות בנישואין, או לאדם בחטא, הדגש הראשוני הינו תמיד חידוש הקשר האינטימי – תיקון מערכת היחסים עם אלוהים.
הכרה בטעות וחזרה בתשובה לאלוהים.
כאשר החוטאים נכנעים לרגלי ישוע, שם יש שלום, אחדות, הסכמה, סליחה, התחברות (יוח"א א 4).
וכאשר הבסיס משופץ, אז אפשר לדבר על תלמידות והליכה המפארים את אלוהים.
לפיכך, ירמיה כמו שאר שליחי אלוהים זיהה את הבעיה המרכזית:
בני יהודה נטשו את מערכת היחסים עם אלוהים ועליהם לחזור מיד לאלוהים. במקום לנסות לרצות אלילים פרי מחשבת אדם, או לאמץ פולחן דתי שאלוהים לא ביקש, הם צריכים לחזור לדבר האמת – התורה.
רק מאלוהי האמת והחיים הם יכולים לקבל רוח קודש שבכוחה לשנות את חייהם ולהסיר את עורלת ליבם.
רגע של יישום לקחים:
כשיש בעיות בנישואין ובחיים – התחל בשאלה הבאה:
– איך תתאר את מערכת היחסים שלך עם אלוהים?
– מה אתה יודע על אלוהים?
– כמה אתה מתפלל ומשוחח עימו?
– כמה אתה קורא בדברו?
– האם דבר אלוהים מצווה, הוראה מאל ריבון או בגדר המלצה?
– כמה אתה שואף להיות בחברת ילדיו (שאר המאמינים) השואפים לפאר את שמו?
– האם אתה מעניק ונותן מהכנסתך כדי לקדם את מטרותיו של אלוהים?
אם התשובה לכל הנ"ל שואפת לאפס – אל תתפלא אם החיים שלך מלאים בצרות ובעיות הגדולות ממידתך.
שימו לב לנושא שחוזר על עצמו לאורך הכתובים:
כמו בפרק כ"ג ובמקומות רבים אחרים בכתבי הקודש, גם כאן אנו שוב מקבלים תזכורת שהאחיזה בנחלת ההבטחה, והתענגות על ברכותיה, קשורים לחזרה בתשובה של עם ישראל לאלוהים (ראה דברים י"א).
אומנם אלוהים מייעד את אדמת ישראל השלמה לצאצאיי אברהם יצחק ויעקב, אך הישיבה מלאת השלום והברכה, תהייה רק מנת חלקם של צאצאי אברהם, יצחק ויעקב השותפים לאמונתו של אברהם (ראה גם דברים כ"ח).
לראיה, רק בחזרת האדון ישוע ארצה בסיום צרת יעקב, שארית ישראל הנושעת תזכה לשבת על כל שטח הנחלה המובטחת – ראה יחזקאל מ"ז.
ג. הדחייה: האם תמימה מחוסר ידיעה או מכוונת ? (פ. 7)
ז. וְלֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי, נְאֻם-יְהוָה. לְמַעַן הכעסוני (הַכְעִיסֵנִי) בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, לְרַע לָכֶם. 7. אבל לא שמעתם בקולי", אמר ה', "הכעסתם אותי במעשיכם שהביאו עליכם אסון".
דחיית בני יהודה את אלוהים לא נבעה ממעשה תמים או מחוסר ידיעה ילדותית.
מתברר שתלונתו של אלוהים היא על כך שבני יהודה ידעו בדיוק מה הם עושים, ועשו במתכוון ובדיעה צלולה את כל שאלוהים שונא ומתעב.
הרי דבר אלוהים נשמע בקול רם בכל יהודה ובכל ישראל.
לא חסרו נביאים אשר זעקו והכריזו את רצון אלוהים – ראה את כל הפסוקים הקודמים…
מדוע שיעשו כך?
כי אלוהים דורש מהם להשתנות, להתרחק מן הרע ולאמץ טוהר וקדושה.
תהליך הזיקוק והטוהר נוגדים לתאוות הבשר.
תהליך הזיקוק קשה מנשוא ודורש תלות מוחלטת בכוח רוח אלוהים.
תהליך הזיקוק דורש ביטול העצמי ואימוץ דעת אלוהים בכל עניין ודבר.
לעומת זאת, האלילות מאשרת את רצון תאוות הבשר…
האלילות מאשרת את הקיים ואף מענגת הרבה יותר – כי היא מקדשת את העכשיו ולא את העתיד…
במקום להבין שהקושי הנוכחי הינו חלק ממוסר אלוהים הנועד לטובת ילדיו, הפנו בני יהודה כתף סוררת נגד אלוהים, והחשיבו את מוסרו לעונש או נקמה.
במקום להיכנע להדרכתו וחינוכו, בחרו רוב בני יהודה לעשות את ההיפך, כהתרסה נגד אלוהים.
במקום להודות לאלוהים על חינוך מסור שנועד לטובתם, בני יהודה נהגו כילדים רעים השונאים את ההורים ועושים דווקא נגד דבר הוריהם.
מדוע שאלוהים יכעס?
1. כי הוא קנאי לשמו!
קנאתו – כי שמו עליון ולא יתן לשמו להיות בוז לעובדי אלילים בארץ ולשדים בספירה הרוחנית.
אלוהים יפעל בלב בני עמו גם בשימוש בעונש ובשריר רב עד שישנו את דרכם וייכנעו לו.
שם אלוהים עומד על הפרק ואלוהים קנאי מאוד לשמו (יחזקאל ל"ו 22)
2. אלוהים כועס כי הוא אוהב את ילדיו.
אילו לא היה אוהב אותם, גם לא היה מוטרד.
טובת ילדיו לנגד עיניו ולכן יפעל בעבורם.
בבדיקת כל מראי המקום בתנ"ך בהם מוזכר "כעסוני…", ההקשר הוא בעבודת אלילים.
בכל פעם מדובר במעשה רע שנובע מרשע ופשע ולא מתוך חוסר ידע ותמימות.
מסיבה זו העונש המתואר קשה וארוך.
[דברים ל"ב 21, מל"א ט"ז 13,26,33, י"ד 9, ט"ז 2, מל"ב י"ז 11, כ"א 6, כ"ג 19, כ"ב 17, ירמיה ז' 18, ל"ב 29, ועוד…].
ומה בדרך כלל מתרחש כאשר עם ישראל מכעיס את אלוהים וגורם לקנאתו לפעול?
אלוהים מביא עליהם עמים אחרים [אלוהים אחר – עמים אחרים], אשר פוגעים בישראל ומביאים אותם לידי כניעה וחזרה בתשובה.
הנה, אותם אלילי העמים הזרים אינם עומדים להגנת ישראל ואף מביאים עליהם כלייה.
אלוהים לעומת זאת הוא מגן לעמו וסיבת קיומו.
מה הייתה צריכה להיות התגובה הראויה של העם?
התענגו על יהוה (תהילים ל"ז 3-4)
היכנעו והתוודו על חטאותיכם.
עשו הכל כדי לגרום לאלוהים לברככם ולא להענישכם.
כאשר אנו יודעים מה נכון ופועלים ביודעין כדי לעשות את ההיפך, העונש מן הסתם כבד וחמור יותר.
ד. העונש: תגובת אלוהים למרדנותה של יהודה (פ. 8-14)
ח. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: יַעַן אֲשֶׁר לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֶת-דְּבָרָי.
ט. הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת-כָּל-מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן, נְאֻם-יְהוָה, וְאֶל-נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי, וַהֲבִאֹתִים עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל-יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב; וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם.
י. וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר.
יא. וְהָיְתָה כָּל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה, לְשַׁמָּה; וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל, שִׁבְעִים שָׁנָה.
יב. וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד עַל-מֶלֶךְ-בָּבֶל וְעַל-הַגּוֹי הַהוּא, נְאֻם-יְהוָה, אֶת-עֲוֹנָם, וְעַל-אֶרֶץ כַּשְׂדִּים; וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם.
יג. והבאותי (וְהֵבֵאתִי) עַל-הָאָרֶץ הַהִיא אֶת-כָּל-דְּבָרַי, אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ. אֵת כָּל-הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה, אֲשֶׁר-נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל-כָּל-הַגּוֹיִם.
יד. כִּי עָבְדוּ-בָם גַּם-הֵמָּה גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדוֹלִים; וְשִׁלַּמְתִּי לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. 8. כך אמר ה' צבאות: "כיוון שלא שמעתם את דבריי
9. אאסוף את כל עמי הצפון", אמר ה', "ואת עבדי, נבוכדראצר מלך בבל, ואביא אותם על הארץ הזאת ועל תושביה ועל כל העמים האלה סביב, ואשמיד אותם. מה שאעשה להם יעורר השתוממות ושריקות פליאה. הארץ תהיה חרֵבה לעולם.
10. אפסיק בהם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אבני ריחיים ואור מנורות.
11. כל הארץ הזאת תהיה לחורבן, לשממה, והעמים האלה יהיו משועבדים למלך בבל שבעים שנה.
12. "כשיעברו שבעים שנה, אעניש את מלך בבל ואת העם ההוא על חטאם", אמר ה', "ואת ארץ הבבלים אהפוך לשממת עולם.
13. אביא על הארץ ההיא את כל הדברים שאמרתי לה, את כל הכתוב בספר הזה שניבא ירמיהו על כל העמים.
14. גם אותם ישעבדו עמים רבים ומלכים גדולים, ואעניש אותם בהתאם למעשיהם ולמעשי ידיהם".
1. את מי אלוהים בוחר כדי להיות כלי המעניש את יהודה?
לאורך הכתובים אלוהים מוכיח את ריבונותו על כל אשר בבריאה.
כאשר אלוהים העניש את מצריים, הוא היכה אותם במגפות ופגעי טבע. כך הוכיח אלוהי ישראל שכל אשר בטבע נשמע לו (שמות ז'-י"ב).
לא תמיד אלוהים מוכיח את ריבונותו רק על ידי שליטתו באיתני הטבע.
במקרה הנדון, אלוהים מוכיח את ריבונותו ואלוהותו בשליטתו על כל עמי ומלכי הארץ. אלוהים הוא מלך המלכים וכל מלכי הארץ אינם אלא עושי דברו ורצונו.
אלוהים משתמש בנבוכדנאצר מלך בבל, ועימו כל העמים שאותם הוא כבש וכעת מצטרפים אליו ולצבאו, כדי להיות כלי מטה זעמו נגד בני יהודה שדוחים את דבר אלוהים.
אין זו הפעם הראשונה שאלוהים משתמש בעם אחר, כדי להיות כלי מטה זעמו נגד בני ישראל. בפעם הקודמת ציין זאת הנביא ישעיה בפרק י' 5 במקרה בו אלוהים השתמש באשור כדי להעניש את ישראל ויהודה.
אין להסיק שאשור או בבל צדיקים יותר מן העם אותו הם נבחרו להעניש.
לא ולא.
אלוהים ציין בכל פעם שהוא עתיד גם לשפוט את אותו גוי חוטא על חטאיו.
המסר ברור – על בני יהודה לירוא מאלוהים ולציית לו על פני יראת אדם או מלכים בשר ודם.
אם כן, אלוהים משתמש במלך בבל ושאר העמים הכבושים על ידו, להיות כלי הזעם דרכו בני יהודה עתידים להיענש על דחייתם את דבר אלוהים.
ואיך הנביא מתאר את חומרת העונש?
ירושלים תהיה חרבה ושממה.
ייעלם מירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול ריחיים ואור נר (פ. 10). ראה גם ז' 34, ט"ז 9.
במילים פשוטות:
במקום בו אוטמים אוזניים מלשמוע את קולו של אלוהים, לא ישמעו קול שמחה, קול של חיים וקול של המשכיות.
במקום בו קולו של אלוהים אינו נדרש או אף נדחה, שם גם נדחים חיים ואור.
הנביא ירמיה בפרק ל"ג 10-11 ציין שבעתיד עם ישראל אומנם יחזור לאלוהים – ואז תישמע ביהודה קול ששון וקול שמחה.
מסקנה: במקום בו אלוהים מוזמן ומכובד – שם יש חיים, ברכה והמשכיות.
ואומנם – כל אלו אשר דחו את הוראת ירמיה וברחו מצריימה, נשמדו!
אלו שצייתו לירמיה ונכנעו לבבלים כפי שציווה אלוהים, הפכו להיות נושאי הזרע שדרכם זרע ישראל נשמר ודרכם הגשים אלוהים את הבטחותיו לעם ישראל.
2. כמה זמן עתידים בני יהודה ושאר העמים להיות תחת סמכות בבל?
קיימת טעות נפוצה בכל הקשור למספר השנים בהם בני יהודה היו תחת גלות בבל.
המשפט הנפוץ הוא: בני יהודה נענשו בשבעים שנות גלות בבבל.
אך כאשר בוחנים את המספרים, התאריכים בהם בני יהודה היו תחת גלות בבל מגלים שהם חוו גלות פחות משבעים שנים.
כולם מסכימים שגלות בבל הסתיימה בהכרזת כורש מלך פרס בשנת 538 לפנה"ס (עזרא א' 1-4, דברי הימים-ב ל"ו 22-23).
להלן ציון אירועים הקשורים בגלות בני יהודה:
1. 605 לפנה"ס – גלות העילית של יהודה לבבל (דניאל א' 1-6) שהתרחשה מיד לאחר שנבוכדנאצר הביס את צבא מצריים בקרב כרכמיש במעלה נהר הפרת.
2. 597 לפנה"ס – גלות יהויקים (דב"ה-ב ל"ו 5-6, כ"ה 1). שלושה חודשים ועשרה ימים לאחר מכן, נלקח יהויכין ושאר בני משפחת המלוכה לגלות לבבל (דב"ה-ב ל"ו 9-10, מל"ב כ"ד 15-17, ירמיה כ"ד 1).
3. 586 לפנה"ס – לאחר מצור שנמשך כמעט שנה וחצי, נכבשה ירושלים ונחרבה. רוב תושביה הוגלו בבלה יחד עם חלק ניכר מכלי המקדש. רק דלת הארץ נותרו ביהודה (מל"ב כ"ה).
לא משנה איזה תאריך נבחר הרי שלא נקבל סכום של 70 שנות גלות. הנתונים לפנינו מציינים 48, 59, או 67 שנות גלות.
כדי לפענח כראוי את הנבואה, חשוב מאוד לקרא ולהבין היטב את הכתוב לדיוקו.
הבה נמיין את הפסוקים בכתבי הקודש בהן יש התייחסות לשבעים שנות גלות בבל:
א. ירמיה כ"ה 11-14.
ב. ירמיה כ"ט 10.
ג. דב"ה-ב ל"ו 17-21.
קריאה זהירה מגלה ששבעים השנים מתייחסים לתקופה בה בבל תהיה מלכות ולא לפרק הזמן שבו יהודה תהיה בגלות.
שבעים השנים הם אורך תקופת מלכות בבל!
נאמר בפסוקים הנ"ל שהעמים שנכבשו ישרתו את בבל שבעים שנה. על בבל נחתך שבעים שנה ובני יהודה יהיו תחת גלות בבל עד שבבל תחדל להיות מלכות.
אם כן, הבה נעשה קצת חשבון:
– כורש מלך פרס כבש את הבבלים בשנת 539 לפנה"ס. לפיכך שנה זו היא התאריך בו הסתיימו שבעים שנות בבל.
– לאור זאת, תחילת מלכות בבל צריכה להיות שבעים שנים מוקדם יותר – בשנת 609 לפנה"ס. מה התרחש בשנה זו? בשנה זו ממלכת אשור נפלה לכוחות משותפים של מדים ובבלים. בקרב המכריע בשנת 609 לפנה"ס, האשורים נלחמו נגד הבבלים והובסו. באותה שנה התערב יאשיהו מלך יהודה בקרב לא לו ונהרג על ידי המצרים (מל"ב כ"ג 28-30).
לכן, ממלכת בבל החלה מיד לאחר שהביסה את ממלכת אשור בשנת 8\609 לפנה"ס.
שבעים שנים לאחר מכן, בשנת 539 לפנה"ס, הביס כורש מלך פרס את הבבלים והביא לסיום את שבעים שנות מלכות בבל.
דברי הנביאים מדוייקים ונבואת אלוהים אמת, שרירה וקיימת.
בספר דניאל פרק ט 1-3 נאמר:
"בשנת אחת לדריווש בן אחשוורוש מזרע מדי אשר הומלך על מלכות כשדים. בשנת אחת למלכו, אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר יהוה אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה. ואתנה את פני אל אדוני האלוהים לבקש תפילה ותחנונים בצום ושק ואפר…"
תפילתו של דניאל נאמרה בשנת 539\538 לפנה"ס. בעת זו ירושלים היתה חרבה רק 48 שנים…[שהרי נחרבה ונשרפה רק בשנת 586 לפנה"ס].
מדוע שדניאל אם כן יהיה לחוץ כל כך אם נותרו לו עוד 22 שנים למלאת 70 שנה?
דניאל הבין את דבר ירמיה וידע שמדובר על שבעים שנים המתייחסים למלכות בבל, ואלו אכן הגיעו לסיומן.
על פי הבטחת הנביא, הגלות צריכה להסתיים ממש בכל רגע ובני יהודה צריכים לחזור לארצם ולבנותה מחדש…
והנה, פחות משנה לאחר שכורש כבש את בבל, הוא יצא בהצהרה המאפשרת לבני יהודה לחזור לירושלים ולבנותה, וכך הביא לסיום את גלות בבל. ראה ספר עזרא פרק א' 1-3.
70 השנים מתייחסים לאורך מלכות בבל ולא לאורך גלות בני יהודה בבבל.
3. האם יש קרן אור בכל דברי העונש של הנביא? (פ. 12-14)
אומנם קרן האור היא שאלוהים עתיד לשפוט את בבל ושותפיה ולהופכם לשממה, אך מה בזאת לעודד ולנחם את יהודה?
משפט בבל נועד להבהיר שבבל אינה צדיקה ואלוהים משתמש בה ככלי זעם ולא כלפיד הצדק והמופת.
לאורך כל כתבי הקודש, נחמה מקורה בחזרה בתשובה לאלוהים בלבד.
הנחמה היא בכך שפשע ורשע לא יעמדו לעד, אלא משפט אלוהים יבוא במוקדם או במאוחר על חוטאים ופושעים.
בפסוקים 15-38 הנביא ירמיה מתאר את משפט אלוהים על יהודה, ישראל וכלל העמים.
חלק מהנבואות התגשמו באירועי העבר, וחלקם יתגשם במהלך תקופת שבע שנות צרת יעקב שבאחרית הימים, ממש לפני חזרתו של המשיח ישוע ארצה, להקים את ממלכתו הארצית בת אלף השנים.
לסיכום:
1. קול אלוהים לעולם לא נשמע לחינם. קול אלוהים הינו קו החיים לברואיו. קול אלוהים הינו קול של חיים וברכה. קול אלוהים כתוב בדברו – כתבי הקודש.
מי שמחובר לקולו של אלוהים, הריהו מקיים ומיישם את התכלית לשמה נברא.
מי שאוטם אוזנו לקולו של אלוהים – מתנתק מקו חיים ונשאר עם הנותר – קול של אבל וחוסר אור – חושך, אבל ומוות, ניתוק מחסד אלוהים.
כתבי הקודש ברורים בכל הקשור לחטאים. למרות שכל חטא הינו חטא, הרי שיחסו של אלוהים לחטאים במתכוון קשים יותר.
לו בני יהודה היו חוטאים בתמימות ומחוסר ידע, הרי שהיו מיד מתקנים את דרכם לאחר ששמעו את דבר הנביאים.
אך, חטאיהם נועדו להכעיס את אלוהים ולכן העונש בהתאם.
באותה מידה, מי שממשיך ללכת בדרך החטא, ביודעו כי הדבר אסור ונוגד לרצון אלוהים, הריהו מכעיס את אלוהים ולכן אל יתפלא אם תגובתו של אלוהים תהיה חריפה וכואבת.
אל לו לבוא בתלונות כלפי אלוהים אלא רק כלפי עצמו.
2. ריפוי וחזרה בתשובה חייבים להתבסס על חידוש הקשר עם אלוהים.
חיים המבוססים על ברכה וכוח רוח הקודש חייבים להיות מבוססים על קשר אישי ואינטימי עם אלוהים.
לכן, בכל מקרה בו יש צורך בחזרה בתשובה, הדגש הראשוני הינו על חזרה לזרועות האדון, ורק אם תנאי זה קיים, נוכל לראות איך פרי רוח אלוהים מתחיל להתבטא בחייו של החוזר בתשובה. ראה את דברי שמואל לישראל בספר שמואל א' פרק ז' 3-4.
3. שבעים שנות בלל מתייחס לתקופה בה בבל תעמוד כממלכה ולא לאורך השנים בהם בני יהודה יחיו בגלות.