ישוע בתנ"ך – הספר המלא

ישוע בתנ"ך

זהותו של משיח ישראל

מאת

מנו קלישר
©  2008 כל הזכויות שמורות לקהילת ירושלים בית גאולה, ת”ד 31878, ירושלים 91317

כל הציטוטים מספר הברית החדשה לקוחים מהתרגום החדש, אלא אם כן צוין אחרת. כל הזכויות לתרגום החדש שמורות © 1991 לחברה לכתבי הקודש בישראל, ת”ד 44, ירושלים 91000
תוכן העניינים

מבוא

 

חלק ראשון – אלוהים

פרק א – אחדות מוחלטת או אחדות מורכבת?
אלוהים אחד – שלוש ישויות

• משמעות המילה "אחד" בתנ"ך

 

• הריבוי עליו מצביע השם "אלוהים"

 

• כמה ישויות קיימות בשלמות האלוהית?

 

• האם ניתן לקבוע מספר מדויק?

פרק ב – אֵל שַׁדַּי
או
הישות האלוהית הנגלית לעין

• באיזו דמות התגלה אֵל שַׁדַּי לאבותינו?

 

• מַלְאַךְ יהוה

פרק ג – שמותיו של אֵל שַׁדַּי מעידים על תכונותיו

• שַׂר צְבָא יהוה

 

• מַלְאַךְ יהוה ואֵל רֳאִי

 

• מַלְאַךְ הַפָּנִים

 

• הַגּוֹאֵל

 

• מְשִׁיחַ־יהוה

 

• בן־אלוהים בתהילים פרק ב

 

• בן־אלוהים במשלי פרק ל

 

• "אדונו" של דוד המלך

 

חלק שני – ביאת המשיח
או
הופעותיו של אֵל שַׁדַּי בעולם – כמשיח

פרק ד – מַלְאַךְ הַבְּרִית
או
הכנות לביאת המשיח

• "הוא" יבוא פתאום

 

• מה התגשם עד כה? – מי הוא "מַלְאַךְ הַבְּרִית"?

 

• מה צפוי להתגשם בעתיד?

פרק ה – עִמָּנוּ אֵל
או
הנבואה על לידת הבתולין של המשיח

• הרקע לנבואה: חוסר אונים

 

• רוצה פתרון? – בקש לך כל נס שתרצה!

 

• נבואה לטווח ארוך: "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה"

פרק ו – משיח

• משיח אחד – שתי ביאות

 

• הגדרות רבניות ל"משיח"

פרק ז – המלך
או
המשיח העתיד לבוא לפי הכתוב בתנ"ך

• נס עמים – וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ

 

• נבואת ישעיהו בפרק יא – חלק ראשון:
  זהותו של המשיח ותכונותיו

 

• נבואת ישעיהו בפרק יא – חלק שני:
  ימוֹת המשיח: תקופת שלטונו עלי אדמות

פרק ח – המשיח שנכרת
או
הופעתו הראשונה של המשיח בארץ לפי הכתוב בתנ"ך

• נבואת דניאל (דניאל ט 24-27)

 

• רישיונות הבנייה – ממתי מתחילים לחשב 490 שנים?

 

• ביאת המשיח – באיזה תאריך הגיעו 483 השנים לקִצן?

 

• ההתגשמות  – המשיח נכרת

 

• עתיד

פרק ט – עבד יהוה

• "רם ונישא" הם תארים השמורים לאלוהים –  טיבו ומעמדו של עבד יהוה

 

• הכול עניין של תדמית –  אלוהים פועל בדרכים לא שגרתיות

 

• עבד יהוה סובל למען עם ישראל ולמען כלל החוטאים

 

• עבד יהוה – ההתגשמות

 

• יש תוצאות –  פרי הקרבתו העצמית של עבד יהוה

 

• מי אשם?

 

• עבד יהוה – סיכום

 

חלק שלישי – בן־אלוהים / בן־האדם

פרק י – בן־אלוהים / בן־האדם בתנ"ך ובברית החדשה

• אחרית דבר – להאמין או לדחות? זאת השאלה

 

• עדות אישית

 

• שמות, תארים ותיאורים של ישוע המשיח בתנ"ך ובברית החדשה

 

• רשימת נבואות משיחיות שבתנ"ך

מבוא

אלוהים – שם כה נשגב! שלמות שקיימת מנצח נצחים, ללא התחלה וללא סוף, ואשר כל אוצר המילים הידוע והשגור בפי בני אדם לא יוכל לתאר את מלואה.

אלוהים ברא את העולם בדברו, במאמר פיו. הוא ריבון ועליון לכול. הוא ברא כל פרט ביקום לשם תכלית מסוימת. לכל דבר ואירוע יש משמעות, ואלוהים מעורב בחיי ברואיו ובהתפתחויות בעולם על מנת לוודא שהתכלית לשמה ברא הכול אכן תושג.

מכיוון שאלוהים קשור לברואיו באהבה נצחית, הוא מצביע ללא הרף על הדרך שבה יכולים בני האדם שחטאו להיוושע. רצונו שישובו אליו וייהנו מקרבה קדושה וטהורה לבוראם לנצח נצחים.

אלוהים מוכיח את קיומו בדרכים רבות. הוא נגלה בטבע, אך גם בדרך נוספת וייחודית: באמצעות כתבי הקודש.

כתבי הקודש מתעדים את מעשיו של אלוהים, את מידותיו ואת שמותיו. כל מי שילמד על אודותיו מכתבי הקודש יגלה אלוהים רחום, רב חסד, שתכנן מקדמת דנא דרך לישועת בני האדם המאמינים בו, במחיר חייו שלו.
התנסות אישית והרצון לספר על טובו של אלוהים

בגיל צעיר יחסית אלוהים עשה עמדי חסד גדול: הוא פקח את עיני לבבי כדי שאוכל להכירו מתוך כתבי הקודש. בעזרת רוחו מצאתי אדון שהוא גואל, מושיע ואב אוהב.

את שלמדתי על אודות זהותו של אלוהים העליתי על הכתב בקיצור נמרץ. אין לי ספק שמי שמחפש באמת ובכנות את אלוהים, אכן יכיר אותו מתוך דפי ספר זה.
כינויים שונים לדבר אחד

המונחים "כתבי הקודש", "הכתובים", "דבר אלוהים" המופיעים בספר הם כולם מילים נרדפות המציינות דבר אחד: את אמת האלוהים הכתובה בתנ"ך ובברית החדשה.

מובן לי כי עבור חלק מהקוראים, ספר הברית החדשה אינו מהווה סמכות (הרי גם אני הייתי באותו מצב בעבר). להם אני מציע לדלג בינתיים על כל המובאות שאינן מן התנ"ך.
מציבים מטרה
או
לשם מה נועד ספר זה?

תכליתו היא לזהות את משיח ישראל.

"יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד" – כך מוכרז בקריאת שמע. עם זאת, מקריאת התנ"ך מתברר שבאלוהים האחד הזה, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, קיים  ריבוי ישויות (או, הוויות) מסתורי. למשל, רוח אלוהים הוא שווה ערך לאלוהים עצמו.

התנ"ך במובנו המילולי והישיר (פשט) מוכיח שאחת מהישויות של אלוהים לובשת דמות אדם, באה לעולם ומתערבת בחיי בני האדם בכלל ובחיי עם ישראל בפרט. ישות זו נקראת "אֵל שַׁדַּי". כשעוקבים אחר פועלו של אֵל שַׁדַּי במקרא מגלים שהוא הוא המשיח. כל המעמיק בלימוד זהותו מגלה אוצר: אֵל שַׁדַּי הוא לא אחר מאשר ישוע המשיח.

אתה, הקורא, מוזמן לבחון את הנתונים ולהגיע למסקנה. אל תסתמך רק על הציטוטים וההסברים המובאים כאן – פתח את ספר התנ"ך עצמו. התנ"ך הוא דברי אלוהים חיים.

עיקרון הפשט

בכתיבת ספר זה, כמו בכל פעם שאני קורא בתנ"ך, הנחה אותי עיקרון פשוט:

1. בעת הקריאה בדבר אלוהים עלינו לנסות להבין בראש ובראשונה את המשמעות המילולית, הפשוטה, הישירה של הכתוב. כאשר היא ברורה – כנראה זה מה שאלוהים רוצה להגיד לנו, ואין צורך לחפש משמעויות "נסתרות".
2. כאשר המשמעות המילולית אינה מובנת מיד, יש להשתמש בשיטה פשוטה והגיונית, לפיה "התנ"ך מבאר את עצמו". לפי שיטה זו, מחפשים קטעים שדומים לטקסט שאנו מתקשים בו. אפשר להיעזר בקונקורדנציה ולפנות למספר מקומות בהם התנ"ך משתמש באותן מילים המופיעות בקטע הנלמד, או במילים נרדפות, או דן באותו נושא. בדיקה כזו תסייע לנו להבין את הכוונה.

על דבר אלוהים (התנ"ך) נאמר, "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (מזמור קיט 105). אלוהים, אבינו האוהב, נתן לנו אותו כאמצעי להארה ולהדרכה. הוא אינו רוצה שניפול וניפּגע. הוא רוצה שנחיה!
חלק ראשון  –  אלוהים
פרק א

אחדות מוחלטת או אחדות מורכבת?
אלוהים אחד – שלוש ישויות

פרק זה נועד להוכיח, על סמך התנ"ך בלבד, את הימצאותו של אלוהים אחד שקיימות בו שלוש ישויות בדרך מופלאה, כך שבאלוהים קיימים בו־זמנית אחדות וריבוי, ובכל זאת שלמותו המוחלטת אינה נפגמת. שִׂכלנו האנושי אינו יכול לתפוס זאת, אך העובדה עולה בבירור מהראיות שבתנ"ך.

אין אנו עוסקים כאן בהשערות, אלא בנתונים שאלוהים עצמו סיפק בכתבי הקודש (משלי ג 8-5: "בְּטַח אֶל יהוה בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת יהוה וְסוּר מֵרָע; רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ"). כמו כן, הפרק נועד לאפשר לקורא להכיר את הבורא ואת המושיע טוב יותר ובאופן אישי – כמו שהכירוהו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב.

מאז ומתמיד הייתה קריאת שמע הצהרת האמונה הבסיסית של כל יהודי ירא אלוהים. בפסוק אחד קצר הציג משה רבנו אמת גדולה על אודות האחדוּת האלוהית. בימינו, הפסוק כתוב על קלף בכל מזוזה, והוא בעצם קורא לעם ישראל לשרת ולעבוד את האלוהים האחד.

דברים ו 4:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד."

המילה "אלוהים" (ובהטיה "אלוהינו" = האלוהים שלנו) היא צורת רבים של המילה "אלוה", או "אל".

מדוע יהוה מציג את עצמו בצורת רבים, אך מסיים את המשפט במילה "אחד"?

כדי להבין טוב יותר את המשפט, עלינו לעמוד על…
משמעות המילה "אחד" בתנ"ך

לפנינו מספר דוגמאות המבהירות את משמעותה:
א. בראשית א 5:

"…וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד."

בוקר וערב – שני גורמים שבאים בזה אחר זה, וביחד מהווים "יום אחד".
ב. בראשית ב 24:

"… עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד."

איש ואישה – שני בני אדם נפרדים שהחיבור ביניהם יוצר "בשר אחד", תא משפחתי אחד שאין להפרידו.
ג. עזרא ג 1:

וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים, וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלָיִם.

בסמוך לפסוק הזה כתוב לנו גם מספר הנפשות שאליהן מתייחסות המילים "וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד": 42,360 איש התאספו יחד – כקהל אחד עם מטרה אחת: לשמוע את דבר אלוהים מפי מנהיגיהם (ראה עזרא ב 64).

דוגמאות אלה מלמדות שהמילה "אחד" מתייחסת למספר פריטים שחיבורם יוצר שלמות אחת (ראה גם בראשית יא 6, לד 16; יחזקאל לז 17).
הריבוי עליו מצביע השם "אלוהים"

גם להבנת נקודה זו ניתן לעיין במספר דוגמאות:
א. בראשית א 26:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ."

עם מי דיבר אלוהים בפסוק זה? 
לפי דעת הרמב"ן (רבי משה בן נחמן 1270-1194 לערך) מדבר אלוהים כאן אל הארץ ורומז בכך שהאדם יהיה מורכב מרוח וחומר – גוף ונפש. פרשנות זו אינה תואמת את הכתוב, כי בפסוק 27 אלוהים מציין שהוא עצמו ברא את האדם בצלמו, ולא "בצלם הארץ". אכן, מעטים בודדים אימצו דיעה זו.(*)

(*) לתשובה מלומדת ומפורטת יותר ראה ספרו של יוחנן רייחרדט: "מאמר האחדות", © 2004, קרן אחוה משיחית, ת"ד 10382, ירושלים 91103.

ברור גם כן שאלוהים אינו דיבר עם בני אדם, כי הם טרם נבראו. הוא גם לא התייעץ עם המלאכים, כי הם לא היו שותפים פעילים במלאכת הבריאה. התנ"ך מבהיר שאלוהים לבדו הוא שברא את העולם:
1. נחמיה ט 6:

"אַתָּה הוּא יהוה לְבַדֶּךָ, את (אַתָּה) עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם, שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ, הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים."

הביטוי "צְבָא הַשָּׁמַיִם" מתייחס לכוכבים ולמלאכים – לכל הבריאה השמימית שמעל הארץ.

2. איוב לח 7:

"… בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר, וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים."

פסוק זה מתאר את מה שהתרחש במרומים בעת בריאת העולם בידי אלוהים: המלאכים היו עדים לבריאת הארץ ורננו לאל כשיסד אותה, אך הם לא היו שותפים במלאכת הבריאה (ראה גם תהילים קמח 5-4).

בספר הברית החדשה, באיגרת אל הקולוסים א 17-16, נאמר: "כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מַה שֶּׁנִרְאֶה וּמַה שֶּׁבִּלְתִּי נִרְאֶה, גַּם כִּסְאוֹת וְרָשֻׁיּוֹת וְגַם מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת. הַכֹּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ, וְהוּא קוֹדֵם לַכֹּל וְהַכֹּל קַיָּם בּוֹ." כלומר, הבריאה היא מעשה האלוהים – מעשהו בלבד!

אם כך, בראשית א 26 מתאר את יהוה כמדבר עם ישות או עם ישויות נוספות השוות לו בצלם, בדמות ובכוח לברוא – ולראיה קוהלת יב 1:

"וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה…"

שלמה המלך, החכם באדם, סיכם את העיקר בחיי האדם ואמר: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ." המילה "בּוֹרְאֶיךָ" מופיעה כאן בצורת רבים ומצביעה על ריבוי של בוראים. היות שהבורא הוא אלוהים, הרי שזוהי הוכחה נוספת לריבוי הישויות שקיים באלוהים האחד.
ב. ישעיהו נד 5:

"כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יהוה צְבָאוֹת שְׁמוֹ, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא."

הנביא משתמש בצורת הרבים במילים "בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ" ומצביע כך על ריבוי ישויות באלוהים האחד. דבר דומה נעשה ב…
ג. תהילים קמט 2:

"יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם."

(ראה דוגמאות נוספות לשימוש בצורת רבים בבראשית יא 7; ישעיהו ו 8.)
מסקנה: המילה "אחד" מתארת שלמות המורכבת ממספר פרטים.

לפיכך, הפסוק מספר דברים ו 4:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד,"

מלמד אותנו שהשלמות האלוהית האחת מורכבת ממספר ישויות, ושאת השלמות הזאת עַם ישראל צריך לעבוד.
איך מתמודדים הרבנים עם העובדה הזו?

אבן עזרא(*1) פיתח הסבר מדוע אלוהים מדבר בצורת רבים במספר מקומות בכתובים, ורוב הרבנים לאורך הדורות אימצו את דעתו. לדעתם השימוש בצורת רבים של המילה אלוהים היא "לשון רבים של גאון מלכות, כזה אשר המלכים ואנשים במצב גדולה ורוממות רגילים למלל". בפשטות, אלוהים מדבר על עצמו בלשון רבים כדי להאדיר את עצמו.

(*1) לפרשנות המלאה של אבן עזרא (הראב"ע / רבי אברהם אבן עזרא 1164-1089) ראה: מקראות גדולות – 'הכתר', הוצאת אוניברסיטת בר אילן.

הסבר הריבוי המלכותי אכן מניח את דעתם של קוראים רבים, אך כל ירא אלוהים המבין את הכתובים יודע שהוא אינו משקף נכון את אופיו ותכונותיו הקדושים של אלוהים.

אילו היה הסברו של אבן עזרא נכון, כי אז העם או המלכים בפנייתם אל אלוהים היו עושים זאת בלשון רבים ("אתם אלוהים" ולא "אתה אלוהים"). ולראיה אין אף דוגמה אחת לכך בכתבי הקודש (בתנ"ך ובברית החדשה). גם מלכי ישראל ומלכי הגויים לאורך הכתובים אינם מציגים את עצמם בריבוי מלכותי וגם נתיניהם תמיד פונים אליהים בצורת יחיד.

הרמב"ם (רבי משה בן־מימון, 1205-1135) החליף בשלושה עשר עיקריו את המילה "אחד" במילה "יחיד"(*2) כדי לתאר את טבעו של אלוהים. מגמתו הייתה להדגיש כי אלוהים אינו אחדות מורכבת, אלא אחדות מוחלטת. רעיון זה מנוגד לתנ"ך, ובכל זאת אימצה אותו היהדות הרבנית.

(*2) אנציקלופדיה יהודית – דעת, www.daat.ac.il

כתבי הקודש, כפי שראינו, מספקים דוגמאות רבות המבהירות כי קיים ריבוי באלוהות האחת. אלוהים הוא אחד, אך לא "יחיד" במובן שהרמב"ם ייחס לו. יש אלוהים אחד שאין שני לו ואין שווה לו, אך באלוהים האחד הזה קיים ריבוי. ריבוי זה אינו גורע מהיותו אלוהים אחד ואין משמעותו שהוא מתחלק לחלקים ובכך חסר בצורה כלשהי.

 

 

י"ג העיקרים

להלן שכתוב שלושה עשר עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם, בהם חייב כל יהודי להאמין (הסברי העיקרים המופיעים באותיות קטנות הם של המחבר, אלא אם כן צויין אחרת):

1. שאלוהים קיים ומשגיח על בריאתו.

בזכותו הכול קיים ובלעדיו אין קיום. בעוד כל נברא זקוק למציאותו של אלוהים כדי לחיות, הוא, האלוהים, אינו תלוי בשום דבר אחר.

2. שאלוהים יחיד.

הכוונה שהשלמות האלוהית הנה ישות אחת, ולא שלמות המורכבת ממספר ישויות.

3. שהוא אינו גוף ולא ישיגהו משיג הגוף, ואין לו שום דמיון כלל.

הכוונה שאלוהים אינו גשמי ולא יבוא בגוף אדם.

4. שאלוהים קדמון לכול – שהוא ראשון והוא אחרון.

לא הייתה אף מציאות לפניו, רק הוא; ולא תהיה שום מציאות אחריו.

5. לו לבדו ראוי להתפלל, ולא לזולתו.

הכוונה שראוי לעבוד רק את אלוהים ולא שום דבר נברא.

6. בני אדם יכולים להיות נביאים.

להאמין בנביאי האמת שכל דבריהם הם דברי אלוהים.

7. נבואתו של משה רבנו גדולה מנבואת שאר הנביאים.

הרמב"ם מציין שמשה רבנו השיג דרגות באלוהות שאף נברא לא הגיע אליהן, כולל מלאכי עליון. לדעתו, ארבעה דברים ייחדו את משה רבנו על פני שאר הנביאים:

א. שמשה רבנו היה היחיד שה' דיבר אליו פנים אל פנים.

ב. שכל הנביאים קיבלו את הנבואה בצורה של חלום, או חיזיון וכו'. היה עליהם להתפשט ממגבלות הגשמיות על מנת לקבל את הנבואה. משה רבנו קיבל את הנבואה בעודו בעירנות מלאה.

ג. נביא שקיבל נבואה, נתקף חולשה גדולה ונפל עליו מורא גדול. ומשה לא היה כן, כמו שנאמר: "ודִבר ה' אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו".

ד. שכל הנביאים קיבלו את דבר הנבואה רק בזמן שהקב"ה רצה להתגלות אליהם. ומשה רבנו בכל עת שרצה.

8. שכל התורה המצויה בידינו מקורה מאלוהים, כולל התורה שבעל־פה.

הכוונה שאלוהים נתן את התורה שבעל־פה גם כן במעמד הר סיני, אך תורה זו מתגלה "בחלקים" כפי שאלוהים מעניק חכמה לפוסקי הדור לגלותה.

9. שהתורה שניתנה ביד משה לא תשתנה בשום זמן.
10. שאלוהים יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם.

זאת אומרת, שאלוהים מעורב בבריאה ולא עזב את ברואיו לנפשם לאחר ששת ימי הבריאה. אלוהים נמצא בכל מקום ומשגיח על כל בריאתו ללא יוצא מן הכלל.

11. שאלוהים גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש את הרשעים.

השכר הגדול ביותר הוא העולם הבא, והעונש החמור ביותר הוא הפרדת שורש הנשמה ממקורה האלוהי.

12. האמונה בביאת המשיח. ואע"פ שיתמהמה נחכה לו בכל יום שיבוא.

ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.(*)
(*) אנציקלופדיה יהודית – דעת, www.daat.ac.il

13. אמונה בתחיית המתים.
    על האמונה בשלושה עשר העיקרים אמר הרמב"ם: "וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', והוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש על־פי חטאיו, אבל יש לו חלק בעולם הבא, והוא מפושעי ישראל. וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ועליו נאמר 'הלא משנאך ה' אשנא'."

חשוב לציין שאף־על־פי ששלושה עשר העיקרים של הרמב"ם התקבלו בכל קהילות ישראל, היו לא מעט רבנים שחלקו על דעתו. הראב"ד (רבי אברהם בן דוד מפושקירה, 1197-1120) חלק על העיקר השלישי, העוסק בגשמיות הבורא. לדעתו מי שמנסה להגשים את הבורא על־פי המתואר בפסוקי המקרא, אינו כופר. עוד לפני הרמב"ם היו מי שקבעו את עיקרי הדת: פילון האלכסנדרוני, רבי סעדיה גאון, רבנו חננאל ואחרים.
אף־על־פי שחלק מהעקרונות האלה נכונים ונאמנים לכתבי הקודש, הרי שסטייה ולו קטנה באחד מהם עלולה להציג אלוהים שונה מזה שכתבי הקודש מציגים:

סעיפים 2, 3 שוללים מצב בו קיים ריבוי ישויות באלוהים ומצב בו אלוהים נפגש עם בני אדם בדמות גשמית של אדם. אבל, אנו ניווכח להלן שזה בדיוק מה שהתנ"ך מלמד.

סעיף 7 מציג את משה רבנו בדרך שונה מזו שבה הוא מתואר בכתובים.

משה אכן זכה לקרבה מיוחדת לאלוהים, וייתכן שראה מידה גדולה יותר של כבוד האלוהים משראו נביאים אחרים (במדבר יב 8-6; דברים לד 10), אך הוא לא היה הנביא היחיד שראה אותו פנים אל פנים. גם נביאים אחרים ואפילו אנשים מפשוטי העם ראו כך את אלוהים (בראשית טז 13-7; שמות כד 11-9; במדבר יב 8; שופטים ו 23-11, יג; ישעיהו ו ואחרים).

סעיף 8 מעניק לתורה שבעל־פה מעמד שווה ערך לתורה שבכתב. אבל התורה שבעל־פה מקורה אנושי ואסור שתיחשב לבעלת סמכות כתורה שניתנה למשה בסיני (יהושֻע ח 35-34; ישעיהו כט 14-13).

סעיף 12 בעניין המשיח. הרמב"ם מציין שהמשיח יהיה מבית דוד ושהוא גדול מכל המלכים. הרמב"ם אינו מתייחס לעובדה שהמשיח הוא אלוהים בכבודו ובעצמו (על כך בהמשך).
אתה, הקורא,

עליך לבחון את הכתוב בדבר אלוהים! ל"עם הספר", דובר העברית, ניתנת גישה בלתי מוגבלת לספרו של אלוהים בשפת המקור. הבה ננצל זכות זו לטובה. יבוא יום וכל אחד מאתנו יעמוד לפני בוראו וייתן דין וחשבון אישי על אמונתו, על מעשיו ועל יחסו לאמת אלוהים הכתובה. – ובכן…

מה אומר אלוהים על אודות עצמו?
כמה ישויות קיימות בשלמות האלוהית?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו למצוא פסוקים בתנ"ך המצביעים על כל אחת מהן, או פסוק המציין במפורש את מספרן.
א. רוח אלוהים

בראשית א 2:

"…וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם."

רוח אלוהים קיים מאז ומתמיד. הוא היה שותף במעשה הבריאה. הרוח לא נברא מעודו, ומכאן שהוא שווה לאלוהים. העובדה שרוח הקודש מסוגל להיעצב (ישעיהו סג 10: "וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ, וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם בָּם") מורה על כך שמדובר ביותר מכוח סתמי או "אנרגיה" שנובעים מאלוהים. היכולת להיעצב היא תכונה המאפיינת אישיות. רוח הקודש הוא אישיות בפני עצמו. בתור שכזה הוא מתואר גם בשמואל־ב כג 3-2; ישעיהו יא 2, מ 13, נט 21-19; תהילים נא 13, קלט 12-7, קמג 10; איוב לג 4.

גם בספר הברית החדשה רוח הקודש מתואר כישות אלוהית: בשורת יוחנן יד 26-16, טו 26, טז 15-5; מעשי השליחים ה 32, ח 29, יג 4, כח 25; האיגרת אל הרומים ח 11, 26; הראשונה לקורינתים ב 11-10; האיגרת אל העברים ג 7.

באיגרת אל הגלטים ה 23-22 מדובר על ה"פרי" שרוח הקודש יוצר במאמין: "פְּרִי הָרוּחַ הוּא אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי." "פרי הרוח" המתואר כאן הוא קובץ תכונות האופייניות לאישיות. ברור לחלוטין כי רוח הקודש אינו כוח בלתי אישי הנובע מאלוהים, אלא אישיות.
ב. ישות אלוהית אותה לא ניתן לראות פנים אל פנים ולהישאר בחיים

שמות לג 20:

וַיֹּאמֶר: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי."

לפסוק זה קדמה שיחה בין יהוה למֹשה (פס' 21-17), בה מבטיח לו הבורא לברכו וללוותו במהלך הנדודים במדבר. משה מבקש לראות את פני אלוהים הדובר אליו, אך נתקל בסירוב. לבסוף הוא זוכה לראות את הצד האחורי של הישות שאִתה דיבר, אך לא את פניה. לוּ ראה את פניה, כך נאמר לו, היה מת מיד.
ג. ישות אלוהית שבני האדם יכולים לראותה פנים אל פנים
1. שמות לג 11:

"וְדִבֶּר יהוה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה." (ראה גם במדבר יב 8).

מתואר כאן מפגש פנים אל פנים של אלוהים עם משה. על מנת להדגיש את הקרבה הפיזית ביניהם, הפסוק מציין שהמפגש נערך "פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ." לא מדובר בחזון, בחלום או בבת קול שנשמעה מהשמים, אלא בשיחה שנערכה ב"ארבע עיניים".

מכיוון שהכתוב הוא נכון, מדויק ואמת, הרי שפסוקים 11 ו-20 המצוטטים לעיל מצביעים על שתי ישויות שונות הנקראות "יהוה".
2. שמות כד 11-9:

"וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ " (ראה גם במדבר יד 14).

פרשנים יהודים קדומים בחרו שלא לפרש פסוקים אלה (הן את לג 11 והן את כד 11-9) לפי מובנם המילולי. לפי דעתם, אלוהים שוחח עם משה דרך השתקפות של מראָה. זוהי פרשנות שאיננה נאמנה לכתוב. אילו דיבר אלוהים עם משה דרך השתקפות כלשהי, הוא היה מציין זאת, ולא היה מדגיש כי הדיבור נעשה "פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ."

בשמות כד 10 משה כותב בברור: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", ולמען אלה המתקשים עם האמירה הזו הוא חוזר עליה בנוסח קצת שונה בפסוק הבא, באמרו: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים."

ראוי לבדוק כל פרשנות על־פי נאמנותה לדבר אלוהים ולא להסתמך על חכמת אנוש (משלי ג 8-5).

אם כך, אין כל ספק שהאחדות האלוהית מורכבת ממספר ישויות. השאלה היא – מכמה?
האם ניתן לקבוע מספר מדויק?

ישעיהו הנביא פותר את התעלומה ושופך אור על היחס בין הישויות השונות בשלמות האלוהית האחת:

 

א. ישעיהו מח 16-12:

12 שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי: אֲנִי הוּא, אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן.
13 אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו.
14 הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשְׁמָעוּ: מִי בָהֶם הִגִּיד אֶת אֵלֶּה? יהוה אֲהֵבוֹ, יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל וּזְרֹעוֹ כַּשְׂדִּים.
15 אֲנִי, אֲנִי דִּבַּרְתִּי אַף קְרָאתִיו, הֲבִאֹתִיו וְהִצְלִיחַ דַּרְכּוֹ.
16 קִרְבוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ זֹאת: לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי. וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ.

ישעיהו מצטט את אלוהים בכבודו ובעצמו. רק לבורא הזכות לתאר את עצמו כ"ראשון ואחרון" (ראה גם פרק מא 4, מד 6), כמי שיסד את הארץ וטיפח את השמים ואשר הכול מוכנים למלא את חפצו. אלוהים ממשיך ומציין שגם פעילותן של הממלכות והמעצמות בתקופתו של הנביא הייתה כפופה לו. הוא בלבד ריבונו של עולם, המקים ומשפיל מלכים וממלכות.

לסיכום הוא אומר בפסוק 16:

"מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי. וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ."

1. "מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי."– רק הבורא יכול לומר על עצמו שהוא כבר היה בנמצא מעת תחילת קיומו של כל דבר. אם כן, הדובר הוא אלוהים.
2. "וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ."– שני השמות (אֲדֹנָי יְהוִה) משולבים באישיות אחת: "שלחני", ולא ברבים, "שלחוני". למרות היות הדובר אלוהים בכבודו ובעצמו, ולמרות היותו אותו אלוהים שהדגיש בישעיהו מד 6 את אחדותו ואת בלעדיותו, הוא מציין כאן שנשלח על־ידי יהוה ורוחו.
   אם כך, פסוקים אלה מישעיהו מלמדים שהשלמות האלוהית מורכבת משלוש ישויות:

• הדובר ("הראשון והאחרון", דהיינו אלוהים עצמו);

 

• אֲדֹנָי יְהוִה (אשר שלח את הדובר);

 

• רוח אלוהים (אשר גם לו חלק בשליחת הדובר).

 

ב. ישעיהו סא 3-1:

1 "רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי, יַעַן מָשַׁח יהוה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ,
2 לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה, וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ, לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים;
3 לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה."

הדובר מציין שהוא זה שמביא חירות ושחרור מחטא לבני ציון. המשימות המתוארות מחייבות את הדובר להיות אלוהים בכבודו ובעצמו (ראה גם ישעיהו פרקים לה, מב 9-1).

אם כן, אנחנו רואים גם כאן שלוש ישויות בשלמות האלוהית האחת:

• את הדובר (ש"נמשח" לתפקיד השייך לאלוהים בלבד);

 

• את יהוה (שמשח את הדובר לתפקידו);

 

• את רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה (ששורה על הדובר).

מסקנות מפרק א

א. אלוהים הוא אחד.

ב. השלמות האלוהית האחת מורכבת משלוש ישויות:

1. רוח אלוהים;
2. ישות שלא ניתן לראותה פנים אל פנים. היא נקראת "יהוה";
3. ישות שניתן לראותה פנים אל פנים, גם היא נקראת "יהוה".

בשלב זה ברור יותר למה התכוון אלוהים כאשר אמר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד" (דברים ו 4). כינוייו מופיעים כאן שלוש פעמים והמשפט מסתיים במילה "אחד", ללמדנו שהאלוהות האחת מורכבת משלוש ישויות.
פרק ב

אֵל שַׁדַּי
או
הישות האלוהית הנגלית לעין

 

התנ"ך מתעד מפגשים רבים בין אלוהים לבני אדם. הכוונה למקרים בהם הוא ירד ארצה בדמות אדם גשמי ושוחח עם בני האדם פנים אל פנים. מפגשים אלה תרמו לחיזוק הקשר בין אותם אנשים לבין אלוהים, שכן בדרך זו הכירו אותו באופן אישי.

כדי שנוכל גם אנחנו להכיר את הישות האלוהית שנגלתה להם ושוחחה עמם פנים אל פנים, הבה נעיין בחלק מהמקרים:
א. בראשית יז 1:

"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא יהוה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים."."

אלוהים נראה לאברם והציג את עצמו בשם "אֵל שַׁדַּי". הוא כרת ברית עם אברם ובמסגרתה הבטיח לתת לו צאצאים רבים, להיות לו ולזרעו לאלוהים, להגן עליהם ולתת להם את כנען לאחוזת עולם. אברם הבין שאלוהים הוא זה שעומד מולו, ולכן נפל על פניו (פסוק 3). הפרק מבהיר שהמפגש היה ממשי, שהוא נערך פנים אל פנים ולא היה בגדר חלום או חיזיון.

ועוד נקודה חשובה: לאחר המפגש עם "אֵל שַׁדַּי", אברהם נותר בחיים: "וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם" (פסוק 22).

אלוהים הציג את עצמו בשם רב המשמעות "אֵל שַׁדַּי". שם זה מתאר את יהוה המתגלה לבני האדם כאל שאותו צריך כל אדם לירוא. המילה "שַׁדַּי" (עם דגש באות "ד") נובעת מן השורש שדד, ומשמעותה "מנצח, מכריע ותקיף" (על ההבנה הזו מתבסס התרגום God Almighty באנגלית).

אֵל שַׁדַּי הוא גם זה הדואג למלא את כל צורכינו, כפי שהחלב משדי האֵם מספק את כל צורכי היילוד (משמעות זו של השם מתורגמת All sufficient באנגלית).

השם "אֵל שַׁדַּי" מייצג את התכונות והיכולות של הישות האלוהית שאותה יכולים בני האדם לראות פנים אל פנים. יש בשם זה מסר מאלוהים, לא רק לאברהם אלא גם אלינו: "אני כול־יכול. ביטחו בי, האמינו בי, קרבו אלי ביראה, חיו בטוהר ובקדושה לפניי, שטחו לפניי את כל בקשותיכם ומחסורכם – חייכם תלויים בי!"

המילה "שַׁדַּי" מופיעה 48 פעמים בתנ"ך (מתוכן 31 פעמים בספר איוב בלבד).

נתון נוסף עולה מפסוק זה: גם כאן – כמו בכל פעם שאֵל שַׁדַּי מוזכר בתנ"ך – הכוונה לישות האלוהית שבני האדם רשאים לראותה פנים אל פנים.
ב. בראשית לה 15-9:

9 "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ.
10 וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: "שִׁמְךָ יַעֲקֹב. לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל.
11 וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי. פְּרֵה וּרְבֵה; גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.
12 וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ."
13 וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ.
14 וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, מַצֶּבֶת אָבֶן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן.
15 וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים, 'בֵּית־אֵל'."

זהו דיווח על מפגש של אֵל שַׁדַּי עם יעקב אבינו. שים לב שהתחלת המפגש וסיומו מתוארים בדיוק באותן המילים שמופיעות בקטע הקודם שציטטנו (בראשית יז 1, 22): אֵל שַׁדַּי…

• "נראה" ליעקב,

נושא את דבריו, ולאחר מכן

• "עולה מעליו".

זאת אומרת שגם כאן מדובר במפגש "פנים אל פנים". יעקב מזהה את אֵל שַׁדַּי עם אלוהים עצמו (ראה גם בראשית כח 5-3, מח 4-3).
ג. שמות ו 3-2:

"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אֲנִי יהוה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי 'יהוה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם."."

אלוהים אומר למשה באופן ברור ביותר: "כאשר התגליתי לאבותיך אברהם, יצחק ויעקב, נראיתי אליהם דרך אֵל שַׁדַּי – הישות אותה יכול אדם לראות ולהישאר בחיים".

הפסוק שופך אור על המסופר בשמות פרק לג. כזכור לנו…

• מצד אחד, משה נועד עם יהוה פנים אל פנים (לג 11),

 

• מצד שני, לא היה רשאי לראות את פניה של הישות האחרת (לג 20).

לפי דברי יהוה, אֵל שַׁדַּי הנו ישות בשלמות האלוהית האחת – הישות שבני האדם רשאים לראות פנים אל פנים.
באיזו דמות התגלה אֵל שַׁדַּי לאבותינו?

לפי בראשית יח, אֵל שַׁדַּי הופיע בדמות אדם. הפרק פותח במשפט שמכין את הקורא להתגלותו של יהוה לעיני אברהם באלוני ממרא (מקום המוזכר גם בבראשית יג 18):
בראשית פרק יח:

1 "וַיֵּרָא אֵלָיו יהוה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.
2 וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
3 וַיֹּאמַר: "אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.
4 יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.
5 וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. אַחַר תַּעֲבֹרוּ, כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם." וַיֹּאמְרוּ: "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ."
6 וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: "מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת."
7 וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
8 וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם; וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.
9 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ?" וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה בָאֹהֶל."
10 וַיֹּאמֶר: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ." וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.
11 וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.
12 וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה? – וַאדֹנִי זָקֵן."
13 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל אַבְרָהָם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: 'הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד, וַאֲנִי זָקַנְתִּי?'
14 הֲיִפָּלֵא מֵיהוה דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן."
15 וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: "לֹא צָחַקְתִּי", כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: "לֹא, כִּי צָחָקְתְּ."
16 וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם; וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.
17 וַיהוה אָמָר: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?
18 וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
19 כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יהוה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יהוה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו."
20 וַיֹּאמֶר יהוה: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.
21 אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה." 22 וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה; וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יהוה.
23 וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?
24 אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר. הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?
25 חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
26 וַיֹּאמֶר יהוה: "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם."
27 וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.
28 אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה. הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר?" וַיֹּאמֶר: "לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה."
29 וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים." וַיֹּאמֶר: "לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים."
30 וַיֹּאמֶר: "אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלשִׁים." וַיֹּאמֶר: "לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלשִׁים."
31 וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים." וַיֹּאמֶר: "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים."
32 וַיֹּאמֶר: "אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה." וַיֹּאמֶר: "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה."
33 וַיֵּלֶךְ יהוה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ."

אברהם ישב בפתח אוהלו בשעות הצהריים החמות, והנה ראה שלושה אנשים מתקדמים לעברו. אברהם רץ לקראתם והשתחווה לפניהם.

פסוק 3 מתאר את פנייתו של אברהם לאחד האנשים: "אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ." יש לשים לב לפנייה "אֲדֹנָי" (ולא "אֲדֹנִי", כפי שאנו רגילים לשמוע). בנוסף לכך כל הפסוק מנוסח בלשון זכר יחיד, לא רבים. משמע שאחת משלוש הדמויות הייתה יהוה בכבודו ובעצמו ("אֲדֹנָי" בגוף זכר יחיד = יהוה). אברהם ראה את יהוה פנים אל פנים ונשאר בחיים! מכאן ניתן להסיק שאותו איש היה אֵל שַׁדַּי.

מקריאת פרק זה ברור לחלוטין כי אֵל שַׁדַּי הופיע לפני אברהם בדמות אדם רגיל.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שאֵל שַׁדַּי נראה לאברהם. גם בפרק הקודם (בראשית יז 22-1) מתועדת שיחה ארוכה בין אֵל שַׁדַּי לאברהם. הפעם ידע אברהם לפני מי הוא עומד.

תיאור המפגש בפרק יח מאמת את הטענה שיהוה עצמו התגלה לאברהם בדמות אדם. בפסוק 10 יהוה פונה לאברהם ומבטיח לו כי שרה תלד בן. גם שרה שומעת את ההבטחה; היא נמצאת בטווח שמיעה, אך מוסתרת מאחורי יריעות האוהל (פסוק 10). לשמע ההבטחה על הולדת הבן צוחקת שרה "בקרבה" (פסוק 12), זאת אומרת לא היה זה צחוק בקול. שרה צחקה בגלל גילם המתקדם שלה ושל בעלה ובשל העובדה שלא היה לה עוד "אֹרַח כַּנָּשִׁים" . היא הבינה שהתגשמות הבטחה מעין זו כרוכה בנס גדול. אך נעלם ממנה כי אחד משלושת האורחים הוא יהוה בכבודו ובעצמו. לכן דבריו נשמעו לה כמליצה (בשום מקום לפני כן לא נאמר שיהוה נראה גם אל שרה פנים אל פנים).

בפסוקים 14-13 יהוה אומר לאברהם: "למה צחקה שרה? האם הדבר הזה גדול מדי לאלוהים? אני מבטיח לך שוב ששרה תלד בן."

בפסוק 15 שרה מכחישה שצחקה. כאמור, שרה לא צחקה בקול רם, ולכן חשבה שתוכל להתכחש למה שעשתה, מבלי שהאורח יסתור את דבריה. אך אלוהים יודע כל אשר בלבנו, ולכן אמר לשרה בהחלטיות: "כן צחקת!" כלומר, "פקפקת בהבטחתי".

פסוקים 16 ואילך מתארים שיהוה ושני מלוויו מסיימים לאכול, קמים ומשקיפים לעבר סדום. יהוה מסביר שהחליט לרדת ארצה כדי לבחון את מעשיהם של תושבי סדום ועמורה (מקרה דומה מתועד בבראשית יא 55).

בפסוק 22 נאמר ש"הָאֲנָשִׁים" הלכו סדומה, ואברהם "עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יהוה." היות ששלושה אנשים באו אל אברהם, יוצא מכך ששניים מהם פנו לעבר סדום ועמורה, ואברהם נשאר עם יהוה.

עתה החל המשא ומתן המפורסם בין אברהם לאלוהים בנוגע להצלת הצדיקים שבסדום. בסופו נאמר: "וַיֵּלֶךְ יהוה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ" (פסוק 33).
מי הם שני האנשים שהלכו לסדום?

בראשית יט 1 פותר את התעלומה:

"וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט ישֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם. וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה."

שני האנשים היו "מלאכים". הם נשלחו על מנת להציל את לוט ואת משפחתו לפני החורבן שאלוהים עמד להביא על סדום ועמורה בגלל חטאיהן.

המילה "מלאך" בתנ"ך לא תמיד מורה על דמות עם כנפיים! ברוב המקרים מדובר בשליח שמימי שמראהו אנושי לחלוטין, או באדם רגיל שהוא שליח של מישהו.
מסקנה:

אֵל שַׁדַּי – הישות האלוהית שבני אדם רשאים לראות – התגלה לאברהם בדמות אדם.

עמדתה של היהדות הרבנית לגבי בראשית פרק יח נחלקת לשתי דעות עיקריות:

• כל האירוע התרחש בחזון – (רמב"ם),

 

• שלושת האנשים היו מלאכים – (רמב"ן).

עליך, הקורא, להחליט בעצמך:

האם לאמץ חכמת אנוש, או את דברי התורה הברורים שבבראשית פרק יח? האם להסתמך על דעות של בני אדם, או על דבר האלוהים במובנו המילולי?

מַלְאַךְ יהוה

להלן דוגמאות שבהן אלוהים בכבודו ובעצמו מתואר כ"מַלְאַךְ יהוה".

• בחלק מהמקרים אלוהים מציג את עצמו בשם זה, אך מבלי להיראות לבן שיחו,

 

• במקרים אחרים הכתוב מציין במפורש כי הוא אכן "נראה".

כשהמילה "מלאך" מצורפת ל"יהוה", היא מציינת כי מראהו כשליח מטעם אלוהים – שליח בעל חזות אנושית – ולאו דווקא דמות בעלת כנפיים.

כמו כן, התוספת "מלאך" עוזרת להבחין בין הישות האלוהית שלא ניתן לראותה לבין זו שמותר לבני אדם לראות פנים אל פנים. הבה נכיר את מַלְאַךְ יהוה:
א. בראשית פרק כב:

אלוהים ניסה את אברהם. הוא ציווה עליו להקריב את בנו יצחק לעולה על הר המוריה. כאשר אברהם אחז במאכלת ועמד לשחוט את בנו, קרא לו מַלְאַךְ יהוה מן השמים ואמר (פסוקים 12-11):

"אַבְרָהָם, אַבְרָהָם!" וַיֹּאמֶר: "הִנֵּנִי." וַיֹּאמֶר: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי."

המילים "לֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ … מִמֶּנִּי" מעידות על כך שמַלְאַךְ יהוה הוא זה שפקד על אברהם להקריב את בנו; ומכאן, הוא יהוה בכבודו ובעצמו.

בפסוקים 16-15 מַלְאַךְ יהוה נשבע בשם יהוה:

15 "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יהוה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם,
16 וַיֹּאמֶר: "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי," נְאֻם יהוה, "כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ…"."

בקריאת פסוקים אלה מתברר מעל לכל ספק כי מַלְאַךְ יהוה הוא יהוה עצמו.
ב. בראשית לב 33-23 – "רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים":

23 "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.
24 וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.
25 וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ. וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
26 וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.
27 וַיֹּאמֶר: "שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר." וַיֹּאמֶר: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי."
28 וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "מַה שְּׁמֶךָ?" וַיֹּאמֶר: "יַעֲקֹב."
29 וַיֹּאמֶר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל."
30 וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: "הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ." וַיֹּאמֶר: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?" וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.
31 וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם 'פְּנִיאֵל', כִּי 'רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי'.
32 וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.
33 עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה."

יעקב העביר את כל אשר לו במעבר היבוק. לאחר שנותר לבדו בגדה הצפונית של הנחל, הוא נאבק עם איש עד עלות השחר. האיש המסתורי גרם לפציעה בירכו של יעקב, והלה הבין לפתע שאין הוא נאבק עם אדם רגיל. בפסוק 31 קרא יעקב למקום המפגש הלילי "פְּנִיאֵל", באמרו: "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי."

פסוקים אלה מבהירים מעל לכל ספק מי הוא שיעקב נאבק עמו. יעקב מדגיש כי ראה את אלוהים פנים אל פנים ונשאר בחיים, ומכאן שהוא נאבק בעצם עם אֵל שַׁדַּי – עם אלוהים שהופיע בדמות אדם (ראה גם בראשית לה 15-9; הושע יב 4).
ג. שמות ג 1 – ד 17:

קטע זה מתאר את משה מול הסנה הבוער. בפסוק 2 נאמר שמַלְאַךְ יהוה "נראה" אל משה מתוך הסנה, ופסוק 4 ממשיך:

וַיַּרְא יהוה כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.

אם כן, בפסוקים אלה "מַלְאַךְ יהוה" ו"אֱלֹהִים" הם שמות נרדפים.
ד. שמות יג 21 – יד 25 – "יהוה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם":

קטע זה עוסק ביציאת מצריים וחציית ים־סוף. הוא פותח במילים:

21 "וַיהוה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.
22 לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם."

ובכן, פסוק 21 מלמד שהיה זה יהוה עצמו שהלך לפני בני ישראל והנחה אותם במדבר. כידוע, הם ברחו מפני המצרים, צבא פרעֹה רדף אחריהם וסגר עליהם בהגיעם לשפת ים־סוף.

שמות יד 19 מתאר כיצד הגן יהוה על עמו:

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם.

מתברר שהכתוב אינו מבדיל בין מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים (יד 19) ליהוה (יג 21), ורואה בהם ישות אחת. יהוה מתואר בקטע זה כ"מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים", כשליח יהוה. הכוונה היא לישות שבני האדם רשאים לראותה: לאֵל שַׁדַּי (ראה גם ישעיהו נב 12: "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יהוה, וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל").
ה. שמות כג 23-20 – "כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ":

20 "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ, וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי.
21 הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל תַּמֵּר בּוֹ; כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
22 כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר, וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ, וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ.
23 כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו."

• בשמות יג 21 קראנו כי "יהוה" הלך לפני העם;

 

• בפרק יד 19 ניתן לו השם "מלאך האלוהים";

 

• וכאן כתוב כי ההולך לפני העם הוא "מַלְאַךְ יהוה" (המלאך אשר שם יהוה "בְּקִרְבּוֹ").

זוהי הוכחה נוספת כי "מַלְאַךְ יהוה" הוא יהוה עצמו.
ו. שופטים ו 24-11 – "וַיִּפֶן אֵלָיו יהוה":

11 "וַיָּבֹא מַלְאַךְ יהוה, וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה, אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי; וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת, לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן.
12 וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יהוה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "יהוה עִמְּךָ, גִּבּוֹר הֶחָיִל!"
13 וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן: "בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ יהוה עִמָּנוּ, וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ, לֵאמֹר: 'הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יהוה!' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יהוה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן."
14 וַיִּפֶן אֵלָיו יהוה, וַיֹּאמֶר: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן. הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ."
15 וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל? הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי."
16 וַיֹּאמֶר אֵלָיו יהוה: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד."
17 וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי.
18 אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ, וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ." וַיֹּאמַר: "אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ."
19 וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת; הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל, וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר. וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה, וַיַּגַּשׁ.
20 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים: "קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז, וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ." וַיַּעַשׂ כֵּן.
21 וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יהוה אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת, וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר, וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת; וּמַלְאַךְ יהוה הָלַךְ מֵעֵינָיו.
22 וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ יהוה הוּא; וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן: "אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה! כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יהוה פָּנִים אֶל פָּנִים."
23 וַיֹּאמֶר לוֹ יהוה: "שָׁלוֹם לְךָ, אַל תִּירָא, לֹא תָּמוּת."
24 וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהוה, וַיִּקְרָא לוֹ 'יהוה שָׁלוֹם'; עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי."

מַלְאַךְ יהוה התיישב תחת האלה בעופרה, שם מצא את גדעון העסוק בדיש חיטים. עבודה זו נעשתה בסתר, בתוך גת, כדי שהמדיינים לא יראו ויגזלו את תבואתו. מַלְאַךְ יהוה פנה לגדעון בברכה, "יהוה עִמְּךָ, גִּבּוֹר הֶחָיִל!"

המצב הביטחוני באותם ימים היה בכי רע, וגדעון ענה במרירות: "וְיֵשׁ יהוה עִמָּנוּ, וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ?" גדעון זכה לתשובה, ובהמשך העלילה מוצג מַלְאַךְ יהוה פעמיים כ–יהוה בכבודו ובעצמו (פסוקים 14 ו-16).

בתחילה גדעון חשב את האורח לאדם רגיל, אך מפסוק 15 ואילך הוא הבין לפני מי הוא עומד וכינה אותו "אֲדֹנָי". גודל המעמד התברר לגדעון במלואו רק לאחר שהאורח הוכיח לו על־ידי אות כי הוא בעצם אלוהים.
"יהוה שָׁלוֹם"

שים לב! גדעון מכנה את אלוהים אשר ראה פנים אל פנים בשם "יהוה שָׁלוֹם", וזאת אף־על־פי שבאותו מעמד הוא נשלח למלחמה נגד המדיינים. לבו של גדעון התמלא בשלום. הוא זכה לשלווה ולביטחון מוחלט באלוהים ובהתגשמות ההבטחה לנצח את המדיינים ולהביא רווחה לישראל. זאת אומרת שאפשר ליהנות משלוות נפש ושלום פנימי גם אם מסביבנו ממשיכות להתחולל מלחמות, וזאת במידה ואנו חיים על־פי הנחיותיו של אלוהים (מזמור צא).

מנוחה נפשית אמיתית ונצחית נמצאת בהישג ידו של כל אדם. התנאים לקבלת השלום הנכסף מאלוהים כתובים בסוף הספר.
ז. שופטים פרק יג – "מוֹת נָמוּת, כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ":

מַלְאַךְ יהוה נגלה לאשתו של מנוח ואמר לה כי היא עתידה ללדת בן (את שמשון), וכי הוא יהיה "נזיר אלוהים" ויושיע את ישראל מיד הפלשתים. היא סיפרה על כך לבעלה, וציינה שראתה את "אִישׁ הָאֱלֹהִים" וכי מראהו "כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד!"

מנוח התפלל וביקש ש"אִישׁ הָאֱלֹהִים" ישוב ויסביר להם מה לעשות עם הנער שעמד להיוולד, וכתשובה לתפילתו מַלְאַךְ יהוה אכן חזר. לאחר שבני הזוג קיבלו הנחיות לגבי הילד, הם הכינו לאורח גדי עזים. הלה סירב לאכול והורה למנוח להקריב את הגדי "עולה ליהוה":

שופטים יג 22-20:

20 "וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ יהוה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה.
21 וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יהוה לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ.
אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יהוה הוּא,
22 וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ: "מוֹת נָמוּת, כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ!"."

בעקבות המחזה הבינו בני הזוג שלא היה זה אדם רגיל שהתגלה אליהם, אלא מַלְאַךְ יהוה. היה להם ברור כי ראו את אלוהים פנים אל פנים.

הורי שמשון, כפי שידוע, לא מתו כתוצאה מהמפגש. הם ראו את אֵל שַׁדַּי, את הישות האלוהית שבני אדם רשאים לראות (ראה גם: שמות לג 15-14; במדבר כב 35-22; שופטים ב 5-1; מלכים־א יט 15-1; זכריה א 12-11, ג 5-1, יב 8; תהילים לד 8, לה 6-1).
סיכום ביניים:

א. אלוהים הוא אחד.

ב. השלמות האלוהית האחת מורכבת משלוש ישויות:

1. רוח אלוהים (רוח הקודש);
2. ישות שלא ניתן לראותה פנים אל פנים. היא נקראת "יהוה";
3. ישות שניתן לראותה פנים אל פנים, וגם היא נקראת "יהוה". ישות זו נראתה לאבותינו בדמות אדם ושמה "אֵל שַׁדַּי". הישות אותה בני האדם רשאים לראות מופיעה לבני האדם בשמות שונים המציינים את אופייה, תכונותיה ותאריה. על מנת להבדילה מהישות האלוהית אותה בני האדם אינם רשאים לראות וכדי להדגיש כי נשלחה אל בני האדם, היא לעתים מכונה "מַלְאַךְ יהוה".

פרק ג

שמותיו של אֵל שַׁדַּי מעידים על תכונותיו

 

השם "אֵל שַׁדַּי" הנו תואר רב משמעות. כאשר אנחנו קוראים בעיון את כל הקטעים בתנ"ך בהם נראה אלוהים לבני אדם והציג את עצמו בשם זה, אנו מגלים את תכונותיו של אֵל שַׁדַּי. הוא…

• אל ריבון, מנצח ותקיף,

 

• דורש מבני האדם שיחיו בטוהר ובקדושה,

 

• יכול לספק את כל צורכיהם, כמו שחלב אֵם מספק את כל צורכי היילוד.

היות ששמותיו של אלוהים מעידים על תכונותיו, סקירה של השמות הנוספים של אֵל שַׁדַּי תרחיב את ידיעתנו עליו ועל תפקידיו.
זכור!

אֵל שַׁדַּי הנו הישות האלוהית שאותה בני אדם רשאים לראות. לכן, בכל הדוגמאות בהן נתבונן כעת נפגוש אישיות אשר…

• "נראית" לבני שיחה פנים אל פנים;

 

• מתגלית מתוך קריאת הטקסט כאלוהים עצמו.

בסוף התהליך נגלה שאחד משמותיו של אֵל שַׁדַּי הוא: "המשיח בן־האלוהים".

א. שַׂר צְבָא יהוה (יהושֻע ה 15-13):

13 "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ. וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ?"
14 וַיֹּאמֶר: "לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יהוה, עַתָּה בָאתִי." וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ: "מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ?"
15 וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יהוה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא." וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן."

יהושֻע רואה אדם מזוין בחרב. בהיותו איש מלחמה מנוסה, הוא ניגש אל הזר בלי פחד ומבקש ממנו להזדהות.

אותו "איש" (פס' 13) מציג את עצמו כ"שַׂר צְבָא יהוה".

רק בשלב זה מבין יהושֻע שבן שיחו אינו "איש" רגיל, ומשתחווה לפניו אפיים ארצה.

שַׂר צְבָא יהוה מקבל את השתחווּתו של יהושֻע. אילו היה מלאך או אדם הנשלח מאת אלוהים, היה מונע את ההשתחווּת. לדוגמה: כשדניאל נפל על פניו לפני המלאך גבריאל, הלז הרים אותו והעמיד אותו על רגליו (דניאל ח 18-16).

גם ספר הברית החדשה מלמד על התנגדות נמרצת של שליחיו ומלאכיו של אלוהים להשתחווּת מצד בני אדם (מעשי השליחים י 26-25, יד 15-11; התגלות יט 10, כב 9).

שַׂר צְבָא יהוה לא רק מקבל את השתחווּתו של יהושֻע, הוא גם חוזר על משפט שאלוהים אמר למשה במעמד הסנה הבוער: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" (שמות ג 5).

לאור עובדות אלה, שַׂר צְבָא יהוה לא יכול להיות אחר אלא אֵל שַׁדַּי – הישות האלוהית שבני אדם רשאים לראות.

השם "שַׂר צְבָא יהוה" והנסיבות בהן הוא הופיע מצביעים בברור על אחד התפקידים של אֵל שַׁדַּי: הוא מגן על בחיריו.
ב. מַלְאַךְ יהוה ואֵל רֳאִי (בראשית טז 13-7):

7 "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יהוה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר, עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר.
8 וַיֹּאמַר: "הָגָר, שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי?" וַתֹּאמֶר: "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת."
9 וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ."
10 וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב."
11 וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע יהוה אֶל עָנְיֵךְ;
12 וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן."
13 וַתִּקְרָא שֵׁם יהוה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ: "אַתָּה אֵל רֳאִי"; כִּי אָמְרָה: "הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי."."

הגר, שפחתה של שרה, הרתה לאברהם והחלה לזלזל בגבירתה. בתגובה, שרה עינתה אותה, עד אשר הגר מאסה במצב וברחה למדבר. שם פגש אותה מַלְאַךְ יהוה ליד מעיין בדרך שור. הגר לא התפלאה למראה האדם שדיבר אליה, כנראה משום שהופעתו החיצונית הייתה אנושית לכל דבר (כזכור, "מלאך" הוא לעתים שם נרדף ל"שליח").

האיש הורה להגר לחזור לשרה ו"להתענות תחת ידיה". לבסוף ברך אותה מַלְאַךְ יהוה והודיע לה שהיא נושאת ברחמה בן שייקרא ישמעאל. מַלְאַךְ יהוה גם ניבא את עתידו של בן זה. רק אז הבינה הגר שאינה ניצבת מול אדם רגיל, אלא לפני יהוה בכבודו ובעצמו, ולכן נאמר בפסוק 13: "…וַתִּקְרָא שֵׁם יהוה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ: 'אַתָּה אֵל רֳאִי'."

הצירוף "מַלְאַךְ יהוה" מוזכר כאן ארבע פעמים, ורק בפסוק 13 מתברר שמדובר ביהוה עצמו. הגר מכנה אותו בשם "אֵל רֳאִי" (ראה גם בראשית כב 19-1; שמות ג 1 – ד 17, יג 21 – יד 25).

מכך שראתה את יהוה פנים אל פנים ובכל זאת לא מתה ניתן להסיק שבן שיחה היה אֵל שַׁדַּי – הישות האלוהית שבני האדם רשאים לראות.
אֵל רֳאִי – אלוהים רואה אותי

זהו שם המעיד על תכונה נוספת של אֵל שַׁדַּי: הוא רואה הכול. חיי הם כספר פתוח לפניו. כשאני שקוע במחשבות, במעשים ובהרגלים שאותם אני מעדיף להסתיר מאחרים, עליי לזכור שמאֵל רֳאִי לא אוכל להסתיר דבר!

אך תכונה זו של אלוהים לא רק באה לעורר את המצפון – היא גם מעודדת מאוד: "אלוהים רואה אותי": הוא אלוהים אישי, אב אוהב שמתעניין בי, מלווה אותי ושומר עליי (ראה גם תהילים קלט).
נבחן ארבעה קטעי מקרא נוספים ונפרט את תפקידיו ותכונותיו של אֵל שַׁדַּי כפי שהם עולים מהפסוקים. אמנם השם "אֵל שַׁדַּי" לא מוזכר בהם, אבל התוכן מצביע על כך שמדובר בו – בישות האלוהית שאותה בני האדם רשאים לראות פנים אל פנים.

 

ג. מַלְאַךְ הַפָּנִים (ישעיהו סג 9-8):

8 "וַיֹּאמֶר: "אַךְ עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ," וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ.
9 בְּכָל צָרָתָם לא (לוֹ) צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם. בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם."

ישעיהו מציג בפני שומעיו, בני ישראל, שתי ישויות:

1. את יהוה, באומרו כי הצרות שבאו עליהם הכאיבו לו;
2. את מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים שהושיע את העם, גאל ונשא אותם "כָּל יְמֵי עוֹלָם".

נשאלת השאלה: מי הוא "מַלְאַךְ פָּנָיו" של אלוהים?

התשובה נמצאת בספר שמות לג 15-14. משה התחנן בפני אלוהים שילווה אותו במדבר ויעזור לו להנהיג את עם ישראל. יהוה ענה לו: "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ (אני אנחה אותך)," ומשה השיב: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה." להזכירנו:

• בספר שמות יג 21 נאמר שהיה זה יהוה שהלך לפני עם ישראל במדבר;

 

• כמו כן למדנו שמשה דיבר עם הישות האלוהית שהלכה לפני העם "פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ".

מכאן, מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים הנו אֵל שַׁדַּי – הישות האלוהית שאותה בני האדם רשאים לראות. השם "מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים" אינו מלמד שאישיות זו פחותה במעמדה מאלוהים עצמו, אף־על־פי שהיא מופיעה בדמות אדם רגיל. כשאנו מביטים בו, אנו בעצם רואים את יהוה (ראה גם דברים ד 37; בשורת יוחנן יד 14-6).
מדוע שאלוהים יאפשר לנו לראות את פני הישות הזאת – את פניו של אֵל שַׁדַּי? 
בזכות אהבתו אלינו. אלוהים ברא את בני האדם משום שהוא אוהב מעצם טבעו. אהבתו מתבטאת ברצון לתת. הקִרְבה של אֵל שַׁדַּי אלינו, בני האדם, הנה ביטוי לאהבתו. קרבה זו מאפשרת לבני האדם להכיר אותו ולרצות להיכנע לו ולשרתו לעולם. בזכות אהבתו אנו חיים, למרות חטאינו (ראה ישעיהו נג; בשורת יוחנן ג 21-14).

ישעיהו ייחס תכונות ייחודיות למַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים. הוא זה שמושיע וגואל את עם ישראל:

 

ד. הַגּוֹאֵל [1] (ישעיהו מח 18-17):

17 "כֹּה אָמַר יהוה, גֹּאַלְךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: "אֲנִי יהוה אֱלֹהֶיךָ, מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל, מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ.
18 לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי, וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם."."

בפסוקים אלה יהוה מכריז שהוא גואל ישראל, קְדוש ישראל, וגם מציג את עצמו כמורה שמלמד ומדריך את עמו בדרך אלוהים. התיאורים שהוא מייחס כאן לעצמו מזכירים את בקשתו של משה בספר שמות לג 15-13: "…הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ … אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה": משה ביקש מאלוהים לדעת את דרכיו, וכי "פניו" ילכו עמו).

מכיוון שבישעיהו פרק מח יהוה מצהיר שהוא זה שמלמד ומדריך את ישראל, הרי שהוא הוא "מַלְאַךְ פָּנָיו" של אלוהים – אותו אחד המתואר בישעיהו פרק סג 9 (ראה פסקה ג. לעיל).

התוכן גם מזכיר את מה שאמר אֵל שַׁדַּי לאברהם בבראשית יז 1: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי. הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". ההליכה לפני אלוהים היא הליכה בדרכי אמת וצדק, ויהוה מבטיח בתמורה את הגנתו ואת ברכתו.
הַגּוֹאֵל [2] (ישעיהו נד 5):

"כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יהוה צְבָאוֹת שְׁמוֹ; וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא."

בפסוק חשוב זה מיוחסים לאלוהים שישה שמות שונים:

• בועל ישראל (אלוהים מתואר כגבר הנושא את עם ישראל לאישה; ראה גם הושע ב 22-21);

 

• עושה ישראל (בוראו של העם);

 

• יהוה צבאות;

 

• גואל ישראל (השם "גואל" מופיע 18 פעמים בתנ"ך: ישעיהו מא 14, מג 14, מד 6, 24, מז 4, מח 17, מט 7, 26, נד 5, 8, ס 16, סג 16; ירמיהו נ 34; תהילים יט 15, עח 35; משלי כג 11; איוב יט 25);
• קְדוש ישראל;

 

• אלוהי כל הארץ.

ישעיהו משתמש בצורה "בֹעֲלַיִךְ" ו"עֹשַׂיִךְ" כדי להבהיר שיש ריבוי באלוהים האחד. כינוייו ותיאוריו של אלוהים מופיעים בצורת רבים גם ב…

• קוהלת יב 1: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ";

 

• תהילים קמט 2: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו";

 

• בראשית א 26: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ…";

 

• בראשית ג 22: "וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים: 'הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ'."

ישעיהו מזכיר את גוֹאֵל יִשְׂרָאֵל – והוא אֵל שַׁדַּי, כפי שראינו, – ואז הוא מעניק לו שמות נוספים: "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" ו"אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ". בעשותו כך, הנביא מלמדנו שאֵל שַׁדַּי הוא זה ששולט על כל מה שנעשה על פני כדור הארץ.

נתון זה תואם את המתואר בדניאל ז 14-13 (תרגום עברי):

13 "רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה, וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד כְּבֶן אָדָם, וְעַד עַתִּיק הַיָּמִים הִגִּיעַ וַיְקָרְבוּהוּ לְפָנָיו.
14 וְלוֹ נִיתַּן שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת; וְכָל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת יַעַבְדוּ לוֹ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יַעֲבוֹר, וּמַלְכוּתוֹ לֹא תִּשָׁחֵת."

• ה"אחד" נראה אמנם "כְּבֶן אָדָם";

 

• ובכל זאת ניתנות לו סמכויות השייכות לאלוהים בלבד – ביניהן מלכות נצחית.

מכאן שמדובר באֵל שַׁדַּי, בישות האלוהית שבני אדם יכולים לראות.

הנביא ישעיהו (נד 5) מציין שקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הוא גם אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ.

התיאור המפורט והברור ביותר של הישות האלוהית שאותה אנו מורשים לראות כאֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ נמצא בתהילים ב. הבה נתוודע אליו ונלמד על שמותיו הנוספים של אֵל שַׁדַּי:
ה. מְשִׁיחַ־יהוה (מזמור ב):

1 "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק?
2 יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יהוה וְעַל מְשִׁיחוֹ:
3 "נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ."
4 יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ.
5 אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ׃
6 "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן, הַר קָדְשִׁי."
7 "אֲסַפְּרָה אֶל חֹק: יהוה אָמַר אֵלַי: 'בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.
8 שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ.
9 תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם'."
10 וְעַתָּה, מְלָכִים, הַשְׂכִּילוּ; הִוָּסְרוּ, שֹׁפְטֵי אָרֶץ;
11 עִבְדוּ אֶת יהוה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה.
12 נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף, וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ; כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ.
אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ."

הגדרות:

משיח: כינוי למלך או לכוהן שנמשח בשמן הקודש. כינוי לגואל המקווה של ישראל.
מלך המשיח: כינוי בפי חז"ל לגואל המקווה, למשיח בן־דוד שיביא את הגאולה השלמה לישראל באחרית הימים.
(על־פי מילון אבן שושן, הוצאת קרית ספר בע"מ, תשמ"ח)
פסוק 1: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם?" – מזמור ב פותח בתיאור המרד של עמי העולם ביהוה ובמשיחו. מה הסיבה להתנגדותם? – העמים מרגישים כלואים, אינם חופשיים לעשות את רצונם המושחת, והם מנסים לפרוק מעליהם את "המוֹסְרוֹת", את עול שלטונם וסמכותם של יהוה ומשיחו.

פסוק 4: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק." – כאן מתואר יהוה כמי ש"שׂוחק" (צוחק) ולועג למעשי העמים. ניתן ללמוד ממספר קטעים בתנ"ך מתי יהוה צוחק, ומה גורלם של אלו שהוא צוחק להם (ראה תהילים לז 13, נט 8). צחוקו של יהוה בא תמיד בעקבות מעשי האיוולת חסרי ההיגיון של הרשעים הדוחים אותו, את דברו ואת רצונו. לאחר צחוקו נענשים הרשעים. הבורא מתואר כ"לועג" לניסיונם חסר הסיכוי של בני האדם להתקומם נגד תכניתו.

פסוק 6: "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן, הַר קָדְשִׁי." – פסוק זה מציג את תכניתו של אלוהים: הוא מתכנן להמליך את משיחו כשליט ריבון בירושלים. מכאן, שתואר נוסף של משיח יהוה הוא: "מלך" (ראה גם ישעיהו כד 23: "…כִּי מָלַךְ יהוה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד"; תהילים מה 8-7: "כִּסְאֲךָ, אֱלֹהִים, עוֹלָם וָעֶד; שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ. אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע; עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ").
המלך המשיח זוכה עתה לכינוי נוסף שמזהה אותו כנעלה על כל מלך אחר. בפסוק 7 הוא נקרא:
ו. בן־אלוהים [1] (מזמור ב 7, 12):

בפסוקים 9-7 המשורר משתף אותנו במה ששמע מפי יהוה המדבר אל משיחו: "אֲסַפְּרָה אֶל חֹק: יהוה אָמַר אֵלַי: 'בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ. תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם'."

פסוקים אלה מלמדים שהקשר בין יהוה למשיח, מלך התבל, הוא קשר של אב ובן.

הייתכן שהבן המוזכר הוא דוד המלך, או מלך אחר ממלכי ישראל? – לא, כי לבנו של יהוה מובטחת כאן המלוכה על העולם כולו, דבר שמעולם לא הובטח לדוד או לכל מלך אחר.
"אדונו" של דוד המלך

לדוד יש בעצם תפקיד של משקיף בלבד במערכת היחסים בין אלוהים לבין המלך המשיח. עובדה זו נראית בברור בתהילים קי 1:

לְדָוִד מִזְמוֹר: נְאֻם יהוה לַאדֹנִי: "שֵׁב לִימִינִי, עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ."

דוד המלך מציג בפנינו שתי דמויות בכירות ממנו: "יהוה" ו"אַדֹנִי":

• "יהוה" הוא הדובר;

 

• "אדונו של דוד" מוזמן לשבת לימינו של יהוה.

מיד נראה כי ה"אדון" יכול להיות רק אחד:

א. האישיות שדוד מכנה "אדֹנִי" חייבת להיות בכירה ממנו.

ב. דוד עצמו הוא מלך ישראל, וידוע כי במלכות ארצית אין בכיר מהמלך (חוץ מאלוהים).

ג. אלוהים עצמו מכניע את אויביו של ה"אדון" לפניו – כלומר, ניתן לו שלטון ריבוני (זהה לנאמר במזמור ב ובדניאל ז 14-13).

ד. ל"אדון" ניתן מקום לימינו של יהוה. התנ"ך מלמד כי מקום זה שמור לאלוהים עצמו, ואף מלאך או אדם לא מורשה לשבת עליו.

מסקנה:

הדמות היושבת לימין אלוהים במזמור קי 1 היא המשיח, מלך התבל המתואר במזמור ב. לאישיות זו מובטחת השליטה ביקום, ולא לדוד או למלך בשר ודם אחר (ראה ישעיהו יא 4-1; התגלות ב 27, יב 5, יט 15; שם קיימת התייחסות ברורה לישוע המשיח).

פסוק 7: "בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ." – מה פשר האמירה הזו?

1. יהוה מציין כאן את קרבתו למשיחו ומתאר את הקשר ביניהם: אב ובנו. קשר כזה מעניק לבן סמכות שלטונית כפי שיש לאב.
2. יהוה מזהה את המשיח, מלך התבל, כבנו, גם כדי ללמדנו על האחדות שבאלוהות.
3. יהוה מכנה את המשיח כבן שהוא "הוליד". זהו רמז לאופן בואו של המשיח לעולם. נבואות כמו בראשית ג 15; מיכה ה 1; ישעיהו ז 14, ט 6-5, מלמדות שהמשיח ייוולד באופן על־טבעי דרך עלמה (בתולה). דברי יהוה במזמור ב עוזרים לנו לזהות את המשיח האמיתי.
4. "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ." – יש במילים אלה גם רמז לתקומתו של המשיח מן המתים (ראה מעשי השליחים יג 33).

פסוקים 12-11: "עִבְדוּ אֶת יהוה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. נַשְּׁקוּ בַר (בּן) פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ, כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ. אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ." – יהוה מבהיר לשליטי העמים מה עליהם לעשות כדי להינצל ממשפטו:

• יהוה מצווה על בני האדם לעבוד אותו ביראה; כלומר לציית לדברו, לחיות על־פי רצונו ולתת לו את הכבוד הראוי לו כמלך המלכים וריבון העולם.
• יראתנו ואהבתנו ליהוה מתבטאות ביחס שלנו לבן (לבר):

א. "נַשְּׁקוּ בַר" – עלינו לנשק את בן־האלוהים, דהיינו לאהוב אותו מכל הלב;

ב. "אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ" – אנו מצוּוים לבטוח בבן ולחסות תחת כנפיו.

 

אצל מי מותר לנו לחפש חסות?

נלמד זאת מהנביא ירמיהו (יז 5, 7): "כֹּה אָמַר יהוה:

1. 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ, וּמִן יהוה יָסוּר לִבּוֹ'."

ואז הוא ממשיך לצטט את יהוה, ואומר:

2. "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוה, וְהָיָה יהוה מִבְטַחוֹ"(ראה גם תהילים לד 9, קמו 3).

במילים אחרות:

1. ארור (מקולל) מי שבוטח בבני אדם;
2. ברוך מי שבוטח באלוהים;
3. אשרי (מבורך) מי שמחפש חסות ב"בן".

מכיוון שאסור לעבוד אדם בשר ודם, ברור שה"בן" הנזכר במזמור ב הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

יהוה מכנה את המשיח בתואר "בן" על מנת לציין את הקרבה ביניהם, ולא כדי לבטא שוני במעמדן של שתיים מהישויות שבאלוהים האחד.
ובכן, מתוך הכתוב במזמור ב עולה כי ה"בן" – המשיח – לא יכול להיות אחר אלא יהוה בעצמו.

המשיח עתיד לשבת בציון ולמלוך על העמים. ראינו קודם לכן כי האחד ש"לוֹ נִיתַּן שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת, וְכָל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת יַעַבְדוּ לוֹ" הוא אֵל שַׁדַּי. אם כך, שמותיו הנוספים של אֵל שַׁדַּי לאור הכתוב בתהילים ב הם:

• מְשיח יהוה (פסוק 2),

 

• בן־אלוהים (7, 12),

 

• מלך תבל (פסוק 8),

 

• יהוה (פסוק 12; ירמיהו יז 7).

מזמור ב מספק נתון משמעותי נוסף: מכיוון שהמשיח נקרא "בן־אלוהים", הרי שהישות אותה אין אנו רשאים לראות יכולה להיקרא "אלוהים האב".

מפני שהתואר "בן־אלוהים" כה חשוב, הבה נפנה לעוד קטע בתנ"ך המזכיר אותו:
בן־אלוהים [2] (משלי ל 4-1):

1 "דִּבְרֵי אָגוּר בִּן־יָקֶה, הַמַּשָּׂא: נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל, לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל׃
2 "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ, וְלֹא בִינַת אָדָם לִי;
3 וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה, וְדַעַת קְדשִׁים אֵדָע.
4 מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד? מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו? מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה? מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?"."

הפרק מביא את מסקנותיו של אָגוּר, בנו של יָקֶה ואב חכם. כל פרק ל מוקדש לדברי התוכחה שהוא מעלה בפני שני גברים, אִיתִיאֵל ואוּכָל. אגור אומר להם:

"אתם חושבים שאינני מבין דבר בנוגע לחיים, שאינני חכם מספיק ושאין לי כל מושג לגבי אלוהים ואופן פעולתו בקרב בני האדם? ובכן, מאחר שאתם חושבים אותי לטיפש ואת עצמכם לחכמים ממני, הרשו לי לשאול אתכם מספר שאלות:

• מי עלה לשמים וירד?

 

• מי אסף את הרוח (הכוונה לכל רוחות השמים) בחופן ידיו?

 

• מי שם את כל המים שבעולם בכיסו (הכוונה לכל מי הים)?

 

• מי יסד את העולם וממשיך לקיים את כל כוחות הטבע וקבע את חוקיו?

 

• מה שמו?

אני משוכנע שאתם יודעים (הרי כל השאלות עד כה היו רטוריות, והתשובה לכולן הייתה: 'אלוהים!') – אך האם אתם יודעים גם את שם בְּנוֹ?"

"בְּנוֹ" – הוא בן־האלוהים. אבל מאחר שזה לא בדיוק "שם", אנו נשארים עתה עם שאלה שישית, והיא:
 "מי הוא בן־האלוהים?" – מַה שֶּׁם בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?

בן־האלוהים הוא אֵל שַׁדַּי, המשיח. מי שמכיר את הבן, מכיר את האב. אם אינך מכיר את בן־האלוהים, המשיח, הרי שידיעתך לוקה בחסר, חכמתך אינה שלמה (אנו נלמד בהמשך שבן־האלוהים, המשיח, הוא ישוע. ראה בשורת יוחנן ג 13, יד 14-6; האיגרת אל האפסים ד 10-9).

דבריו של אגור מלמדים שחכמה אמיתית מתבטאת בידיעת בן־האלוהים. אין מדובר בידיעה תיאורטית בלבד, אלא בכזו שמוכיחה את עצמה באהבה ובשאיפה לעשות את רצונו.

ישנה רק דרך אחת להכיר את הישות האלוהית שאותה אסור לבני האדם לראות: "לנשק את הבן" (בהתאם למזמור ב 12, "נשקו בר"), דהיינו קרבה ואהבה לאֵל שַׁדַּי, לבן־האלוהים, למשיח, לישות האלוהית שאנו, בני האדם, רשאים לראות פנים אל פנים.

מי שבאמת חפץ להכיר את המשיח, יתפלל שרוח אלוהים יפקח את עיני לבו להכיר בחטאיו ובעובדה שהוא זקוק למושיע מכפר חטאים. רק רוח אלוהים מסוגל לשנות את חיי האדם ולהעניק לו את היכולת לקבל באמונה סליחה על חטא, להכיר את אלוהים ולחיות את חייו מתוך כניעה אליו (משלי א 7, ט 10; איוב לג 33-12; קוהלת ג 15-5; בשורת יוחנן יד-טז; הראשונה לקורינתים ב 16-6).
כמעט סיימנו ללמוד את שמותיו של אֵל שַׁדַּי. הבה נסכם את השמות שמצאנו עד כה:

• מַלְאַךְ יהוה (בראשית טז 13-7),

 

• אֵל רֳאִי (בראשית טז 13),

 

• יהוה (שמות יג 21),

 

• שַׂר צְבָא יהוה (יהושֻע ה 14),

 

• שָׁלוֹם (שופטים ו 24),

 

• רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן (ישעיהו מח 16-12),

 

• גוֹאֵל (ישעיהו מח 17, סג 9),

 

• מְלַמֶד לְהוֹעִיל וּמַדְרִיךְ בַּדֶרֶךְ (ישעיהו מח 17),

 

• קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (ישעיהו נד 5),

 

• אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ (ישעיהו נד 5),

 

• מוֹשִׁיעַ (ישעיהו סג 8),

 

• מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים (ישעיהו סג 9),

 

• מָשִׁיחַ (תהילים ב 2),

 

• בֶּן־אֱלֹהִים (תהילים ב 7, 12; משלי ל 4),

 

• מֶלֶךְ תֵּבֵל (תהילים ב 8),

 

• אָדוֹן (תהילים קי 1).

 

 

חלק שני – ביאת המשיח
או
הופעותיו של אֵל שַׁדַּי בעולם – כמשיח
פרק ד

מַלְאַךְ הַבְּרִית
או
הכנות לביאת המשיח

(מבוסס על מלאכי ב 17 עד ג 5)

התבוננות בקומץ פסוקים מספר הנביא מלאכי תשפוך אור נוסף. נפתח במבוא טכני קצר שיעזור לנו להבין את הרקע למסר של הנביא:
מי הוא מלאכי?

האם זהו שמו של הכותב או ציון תפקידו של הנביא – "שְליח אלוהים"?

הדעות חלוקות:

• בתרגום יונתן בן עוזיאל (לארמית) נאמר ש"מלאכי" מתייחס לעזרא. דעה זו הייתה נפוצה בקרב יהודי ארץ ישראל בעת העתיקה.

 

• בתרגום השבעים מפרשים את השם "מלאכי" כתואר של כבוד שניתן לאנשי אלוהים ולנביאים.

מתי חי מלאכי?

הנביא כותב על עבודת הכוהנים בבית המקדש. מכאן שהוא חי בתקופה שלאחר החזרה מגלות בבל ולאחר בניית בית שני.

מדבריו אנו למדים כי:

א. השלטון הפוליטי בארץ היה נתון בידי פחה ולא בידי נחמיה, והשלטון הדתי היה נתון בידי הכוהנים.

ב. מלאכי דורש להביא את המעשר לבית האוצר; זאת לפי תקנתו הראשונה של נחמיה שנקבעה עם גמר בניית החומה (מלאכי ג 10; ראה נחמיה י 40-33).

ג. הוא מתלונן על העם המתרשל בנתינת המעשר. תלונה זהה אנו שומעים מפי נחמיה לאחר ששב מפרס וראה שתקנותיו ביחס למקדש לא קוימו. מכאן ניתן להסיק שמלאכי פעל והתנבא בימי שהותו של נחמיה בפרס, שלוש עשרה שנים לאחר עליית נחמיה לירושלים, או לאחר מותו (438 לפנה"ס בערך).

המסר של מלאכי

מלאכי מותח ביקורת על העם והכוהנים שמזלזלים בכבודו של אלוהים. מילוי המצוות על־ידם הנו מעטה חיצוני של דתיות, אך לבם ריק מאהבת אלוהים. הכוהנים מקריבים קורבנות פגומים, ובני העם מרמים במעשרותיהם (ראה גם ישעיהו א 20-10).

הנביא מציין שהנאמנות בנישואין נמצאת בשפל המדרגה, וכפי שבני העם בוגדים ומזלזלים בתא המשפחתי, כך הם בוגדים באלוהיהם (מלאכי ב 16-13). ריחוקם ממנו מתבטא גם ביחס של ניצול כלפי הגר, היתום, האלמנה והשכיר הנעשק.

מלאכי ב 17 מהווה הכנה לפרק ג:

"הוֹגַעְתֶּם יהוה בְּדִבְרֵיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם, "בַּמָּה הוֹגָעְנוּ?" בֶּאֱמָרְכֶם, "כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי יהוה, וּבָהֶם הוּא חָפֵץ," אוֹ "אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט?"."

בנימה זו מסתיים פרק ב. מלאכי מבקר את הצביעות, המוסר הירוד והעיוורון הרוחני של בני ישראל. לאור הצלחתם של עושי הרע הם הסיקו כי אלוהים מאשר את דרך החטא. הם שואלים: "אם הוא אכן אלוהי הצדק, מדוע אינו שופט את הרשעים?"

הנביא עונה: "מצד אחד אתם מביאים את קורבנותיכם וחלק ממעשרותיכם למקדש, ומצד שני תפיסתכם בנוגע לאלוהים הקדוש מעוותת לחלוטין.

אתם שואלים: 'במה הטרדנו את אלוהים?' – בכך שחשבתם כי הוא מסכים למעשיהם של עושי הרע. נכון שהוא עוצר את זעמו על הרשעים, אך זהו רק ביטוי לחסדו הרב!"

"אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט?" – כך שואלים בני העם בלעג, מכיוון שהם מפקפקים בקדושתו ובצדקתו של אלוהים ומזלזלים במצוותיו.

אלוהים עצמו משיב על שאלתם בפסוקים הבאים: הוא עתיד לשפוט את הרשעים, ובו זמנית לטהר ולברך את הנאמנים לו כדי שימשיכו לשרתו בקדושה וטוהר (ג 18: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ").
"הוא" יבוא פתאום

מלאכי ג 5-1:

1 " "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים, הִנֵּה בָא," אָמַר יהוה צְבָאוֹת.
2 וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ, וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ? כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים.
3 וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף, וְהָיוּ לַיהוה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה.
4 וְעָרְבָה לַיהוה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת.
5 "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי," אָמַר יהוה צְבָאוֹת."

 

פסוק 1: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי." – אלוהים מודיע כי ישלח את מלאכו (שליחו) ושתפקידו להכין את בואו של "הָאָדוֹן".

בעת הקדומה היה נהוג להכין את הדרך כאשר מלך, או אישיות חשובה אחרת, עמד להגיע למקום מסוים. האישיות במקרה שלנו כה חשובה שאלוהים עצמו דואג להכין את דרכה (ראה גם ישעיהו מ 5-1).
ובכן, לפני מי מפנים את הדרך?

א. אלוהים, באומרו "לְפָנָי", מציין שהדרך נועדה להיות מוכנה עבורו.

ב. הנביא מכנה את האישיות החשובה "אָדוֹן".

ג. מתברר כי אותו "אדון" שעם ישראל מבקש, הוא גם בעל ההיכל (דהיינו, בית המקדש). אם כן, הוא חייב להיות יהוה בכבודו ובעצמו, שהרי ההיכל הוא בית אלוהים (דברי הימים־ב יב 13; ישעיהו כד 23).

מכיוון ש"האדון" ו"מלאך הברית" הם שמות נרדפים לאלוהים עצמו, "הדרך" שהנביא מתאר אינה כביש או אוטוסטרדה, אלא לב העם. על בני העם להקשיב למסר שבפי השליח ולבחון את לבבם לאור הכתוב בדבר אלוהים. נדרשים מהם וידוי על חטאים וחזרה בתשובה כהכנה לקבלת "האדון" ו"מלאך הברית" כראוי.

ד. "…הִנֵּה בָא." (סוף פסוק 1) מתייחס הן לאדון והן למַלְאַךְ הַבְּרִית. זאת אומרת שהנביא רואה את שניהם כאישיות אחת (אחרת היה כותב: "הנה באים").

מה התגשם עד כה?
או
מי הוא "מַלְאַךְ הַבְּרִית"?

"הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים, הִנֵּה בָא." – מאחר שנבואת מלאכי ניתנה בסביבות השנה 438 לפנה"ס, חשוב לנו היום לדעת:

האם "הָאָדוֹן / מַלְאַךְ הַבְּרִית" בא בינתיים "אֶל הֵיכָלוֹ", או האם עלינו להמשיך ולייחל לביאתו?

על מנת לקבל תשובה, הבה נבין למי בעצם אנו מחכים – מי הוא "מַלְאַךְ הַבְּרִית"?

נוכחנו לדעת שזהו אחד משמותיו הרבים של אלוהים עצמו. שמות אלה מצביעים על אופיו, תכונותיו ותפקידיו. העובדה שהוא מציג את עצמו בשם "מַלְאַךְ הַבְּרִית", מורה על הברית שכרת עם עמו ישראל, או על הברית החדשה שהוא עתיד לכרות עמם, או על שתיהן גם יחד.

"מַלְאַךְ הַבְּרִית" הנו אחד משמותיו של אֵל שַׁדַּי – של המשיח. הוא שליח האלוהים לשם כריתת הברית החדשה אותה הוא מכונן בדמו.
והנה מספר התגשמויות:

• "פִּתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן." – נבואה זו התגשמה כאשר ישוע המשיח נכנס לירושלים ובא אל תוך בית המקדש (בשורת יוחנן ב 22-13).
• "מַלְאַךְ הַבְּרִית…הִנֵּה בָא." – ישוע כרת את הברית החדשה המובטחת מפי ירמיהו הנביא (בפרק לא 34-31) כאשר מת על הצלב ושילם בדמו את מחיר כפרת החטאים של כל המאמינים בו (הראשונה לקורינתים יא 25; בשורת מתי כו 28-26).
• "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי." – גם את השליח המוצג במילים אלה ניתן לזהות. הוא זה שהכין את דרכו של ישוע המשיח: יוחנן המטביל, בנם של זכריה הכוהן ואלישבע (מתי ג 12-1; בשורת מרקוס א 8-1; בשורת לוקס ג 9-1; בשורת יוחנן א 28-19).

ניתן לקבוע בביטחון שמלאכי ג 1 התגשם בהופעתו של ישוע המשיח בארץ. הוא אכן כונן את הברית החדשה והציע כפרת חטאים וישועה לכל המאמין בו.
מה צפוי להתגשם בעתיד?

פסוק 2: "מִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ, וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ?" – עתה מתוארת הופעתו השנייה של ישוע המשיח, העתידה להתרחש לאחר תקופת צרת יעקב.(*) הוא יבוא כדי להעמיד את הדוחים אותו למשפט הצדק של אלוהים.

(*) "צרת יעקב", מטבע־לשון של ירמיהו הנביא (ל 7), היא תקופה קשה במיוחד עבור עם ישראל באחרית הימים. – ללימוד מעמיק יותר על אירועי העתיד ניתן להזמין את הספרון "בוא נלמד יחד את אשר עתיד להיות" דרך אתר זה. לחץ על "חינם" ומלא את פרטיך למשלוח.

אל לנו להתפלא שמלאכי מחבר את שתי הופעותיו של המשיח ב"חבילה" אחת. נביאים אחרים כבר עשו זאת לפניו:
א. ישעיהו ט 6-5:

5 "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ 'פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִיעַד, שַׂר־שָׁלוֹם'.
6 לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. קִנְאַת יהוה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת."

1. "יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ." – פסוק 5 מנבא את הופעתו הראשונה של ישוע המשיח עלי אדמות בלידתו המיוחדת: ישעיהו מתאר ילד שנולד כמו כל ילד אנושי – ובכל זאת ניתנים לו שמות ששייכים לאלוהים בלבד;
2. "לְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד." – פסוק 6 מדבר על ביאתו השנייה – כאשר המשיח יבוא כדי למלוך על העולם.

ב. ישעיהו סא 2-1:

1 "רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי, יַעַן מָשַׁח יהוה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ,
2 לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה, וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ, לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים."

1. "מָשַׁח יהוה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים." – ישוע המשיח קרא את הפסוקים הללו בבית הכנסת בנצרת (על־פי הכתוב בבשורת לוקס ד 30-16). הוא קרא את פסוק 1 ועצר באמצע פסוק 2, אחרי המילים "לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה." אז הצהיר בפני שומעיו: "הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאָזְנֵיכֶם."
2. "יוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ." – ישוע לא המשיך לקרוא את המשך פסוק 2, מכיוון ש"יוֹם נָקָם" עתיד להתרחש במועד הופעתו השנייה.

ג. מיכה ה 1:

"וְאַתָּה בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל; וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם."

1. ישוע המשיח אכן נולד למרים הבתולה בבית־לחם אפרתה. הייתה זאת הופעתו הראשונה כמשיח, כשהוא בא כדי לכפר חטאים. "וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם", מלמד שלמרות מוצאו האנושי מבית דוד הוא נצחי, היה קיים מאז ומתמיד, ותכונה זו שייכת כמובן לאלוהים בלבד.
2. "…לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל." – כאשר יבוא שנית, הוא ימשול בציון כמלך ישראל והעולם.

ד. זכריה ט 10-9:

9 "גִּילִי מְאֹד, בַּת־צִיּוֹן, הָרִיעִי, בַּת יְרוּשָׁלָיִם. הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת.
10 וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלָיִם, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה, וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם; וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם, וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ."

1. "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר." – פסוק 9 מנבא כי ישוע המשיח ייכנס לירושלים רכוב על חמור בעת ביאתו הראשונה (מתי כא 9-1).
2. "וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם, וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ." – פסוק 10: רק בשובו הוא ימלוך על העולם ושלום ישכון בתבל.

לאחר שנוכחנו לדעת שהנביאים דיברו לעתים קרובות בנשימה אחת על שתי ביאותיו של המשיח, נמשיך עתה ללמוד את נבואת מלאכי. נראה מה "מַלְאַךְ הַבְּרִית" – המשיח – יעשה כשיחזור.

שים לב: אף־על־פי שרוב שומעיו של מלאכי לא בהכרח הבינו שמדובר על חזרתו של המשיח, אחת ממטרות הנבואה הייתה להבהיר לעם: מי שימשיך ללכת בדרך הרעה עתיד לתת דין וחשבון לפני "הָאָדוֹן" שעשוי לבוא בכל רגע!
מלאכי ג 5-2:

2 "וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ, וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ? כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים.
3 וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף, וְהָיוּ לַיהוה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה.
4 וְעָרְבָה לַיהוה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת.
5 "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי," אָמַר יהוה צְבָאוֹת."

"מִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ?" – תענוגותיהם והצלחותיהם של הרשעים הם זמניים. זו תשובתו המידית של הנביא לשומעיו.

מי שלא מכין את לבו לקראת בואו של המשיח, לא יוכל לעמוד לפניו. בשובו, הוא ישמיד את כל אלה שדחו אותו ואת דברו, את אלה החיים לפי נטיות לבם ולא על־פי מצוות אלוהים.

בפסוק 2 הנביא שואל: "איזה אדם מסוגל לעמוד מול אלוהים בשובו?" זו שאלה רטורית, והתשובה הברורה היא: "אף לא אחד!"

חוטאים לא יכולים לעמוד לפני האלוהים. לכן הוא עתיד לטהר את עמו מהחוטאים, כפי שהצורף מזקק את המתכת והכובס מלבין את הכביסה – "כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים":

• הדרך לטהר מתכת היא על־ידי התכתה בטמפרטורה גבוהה: הסיגים צפים וניתן להרחיקם מהעיסה. כך מתקבלת מתכת טהורה ויקרת ערך.

 

• בעבר, הכובסים היו משפשפים את הכביסה על סדי עץ או על אבן כדי להסיר לכלוך, כתמים וקמטים.

תמונות אלה מבהירות כי מלאכת הטיהור של אלוהים תהיה כואבת והחלטית.
אליהו הנביא (מלאכי ג 24-23):

23 "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא,
24 וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם."

נאמר כאן שאליהו הנביא יבוא כדי להחזיר בתשובה אבות ובנים. פסוקים אלו מתארים את אשר יתרחש בארץ ממש לפני תום צרת יעקב וחזרתו של המשיח ארצה. עם שובו, שארית עם ישראל תיוושע (ראה זכריה יב 10 – יג 1, יג 9-8).

לאחר שעם ישראל יחזור בתשובה ויאמין בישוע המשיח, העם יתחיל למלא את ייעודו המקורי: הוא יהיה "ממלכת כוהנים" (שמות יט 6-5), וכל יהודי ישמש כמורה דרך רוחני לגויים (זכריה ח 23, יד 21-16).
פסוק 4: "וְעָרְבָה לַיהוה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת." – בשלב מבורך זה תתקבל מנחתם כבעבר כאשר צייתו לרצון אלוהים (ויקרא ט 24; דברי הימים־ב ז 1). רק לאחר שממלכתו תיכון עלי אדמות, אלוהים שוב ייהנה ממנחתם של בני עמו.

פסוק 5: "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי." – התקרבותו של אלוהים בפסוק זה היא לצורך משפט. אלוהים יהיה קרוב כדי להעיד נגד החוטאים.

הכוונה היא לא רק למשפט האלוהי נגד הכוהנים והשופטים בזמנו של מלאכי, אלא גם נגד עובדי עבודה זרה בכלל.
עלינו לזכור שכל עבודה רוחנית או דתית שאינה על־פי רצונו והדרכתו של אלוהים, כמוה כעבודה זרה!
אלוהים יכה בעוסקים בכישוף, במלינים שכרם של גר, יתום ואלמנה, ובמנצלים את החלש (ויקרא יט 14-12). כל העושים כך אינם יראי אלוהים. הם יכולים להציג עצמם כרוחניים ודתיים, אך אלוהים רואה בהם חוטאים הראויים לעונש (ראה גם ישעיהו א).

הנביא קורא לעמו לחזור בתשובה, כי יום משפטו של אלוהים יכול לבוא בכל רגע – "וּפִתְאֹם יָבוֹא…"

האם אתה מוכן בכל רגע לראות את פני "הָאָדוֹן"?
סיכום פרק ד:

עד כה ראינו כי…

1. קיים אלוהים אחד.
2. האחדות האלוהית מורכבת משלוש ישויות:

• אלוהים האב,

 

• אלוהים הבן,

 

• רוח אלוהים (רוח הקודש).

3. את פני אלוהים האב לא ניתן לראות ולהישאר בחיים, כפי שנאמר למשה. את רוח הקודש לא ניתן לראות פנים אל פנים. יוצא מכך שהישות עמה בני האדם נפגשו פנים אל פנים הייתה אֵל שַׁדַּי – אלוהים הבן.
4. לאֵל שַׁדַּי שמות רבים.

א. כל מפגש של בני אדם עם אֵל שַׁדַּי היה מלווה בחוויה שבאמצעותה הם למדו דבר־מה על תכונותיו. בהתאם להתנסות, הם העניקו לו שמות ותארים.

ב. מעבר לכך, גם אלוהים כינה את עצמו בשמות המציינים את תכונותיו ואת מעשיו עבור עם ישראל בפרט ובני האדם בכלל. נסכם את שמותיו של אֵל שַׁדַּי אותם גילינו עד כה:

• מַלְאַךְ יהוה (בראשית טז 13-7),

 

• אֵל רֳאִי (בראשית טז 13),

 

• יהוה (שמות יג 21),

 

• שַׂר צְבָא יהוה (יהושע ה 14),

 

• שָׁלוֹם (שופטים ו 24),

 

• רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן (ישעיהו מח 16-12).

 

• גוֹאֵל (ישעיהו מח 17, סג 9),

 

• מְלַמֶד לְהוֹעִיל וּמַדְרִיךְ בַּדֶרֶךְ (ישעיהו מח 17),

 

• קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (ישעיהו נד 5),

 

• אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ (ישעיהו נד 5),

 

• מוֹשִׁיעַ (ישעיהו סג 8),

 

• מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים (ישעיהו סג 9),

 

• מַלְאַךְ הַבְּרִית (מלאכי ג 1),

 

• מָשִׁיחַ (תהילים ב 2),

 

• בֶּן־אֱלֹהִים (תהילים ב 7, 12; משלי ל 4),

 

• מֶלֶךְ תֵּבֵל (תהילים ב 8),

 

• אָדוֹן (תהילים קי 1; מלאכי ג 1).

 

 

פרק ה

עִמָּנוּ אֵל
או
הנבואה על לידת הבתולין של המשיח

ישעיהו ז 16-1

 

כתבי הקודש גדושים בנבואות המצביעות על זהותו, אופיו, תכונותיו ופעולותיו של המשיח. כל נבואה היא חשובה ומרתקת כשלעצמה. יחד עם זאת ישנן נבואות חשובות במיוחד, כמו נבואת ישעיהו המתועדת בפרק ז.

בספר ישעיהו פרקים ז-ט כלולות נבואות על אודות לידתו של המשיח מבתולה, אלוהותו וביאתו לעולם כדי לשבת על כיסא מלכותו לנצח נצחים.
הרקע לנבואה: חוסר אונים

ישעיהו ז 2-1:

1"וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן־יוֹתָם בֶּן־עֻזִּיָּהוּ, מֶלֶךְ יְהוּדָה, עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ, וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ.
2 וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר: "נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם." וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ."

אחז בן־יותם בן־עוזיהו מלך ביהודה (734 לפנה"ס). בניגוד לאביו, אחז לא הלך בדרכי אלוהים באמונה אלא היה שליט רשע ועובד אלילים. הוא הקטיר לבעל והעלה את בניו קורבן לאלילים (דברי הימים־ב כח; מלכים־ב טז).

שכניו של אחז לא היו טובים ממנו. בארם (סוריה) מלך רצין, ובשומרון שלט מלך ישראל, פקח בן־רמליהו. שני מלכים אלה רצו לצרף את ממלכת יהודה לברית הגנה מול מלך אשור שבאותה עת החל במסע כיבושים. אחז סירב להצטרף אליהם, ובתגובה איימו מלך ארם ומלך ישראל לצאת למלחמה נגד יהודה. כוונתם הייתה להפיל את אחז ולהמליך תחתיו את בן־טבאל כ"מלך בובה" הנשלט על־ידם (מלכים־ב טו-טז; ישעיהו ז 6).

אחז ויושבי ירושלים פחדו מאוד. מכיוון שאחז לא בטח באלוהים, הוא ידע שלבד אין לו סיכוי מול שני יריביו. הוא פנה למלך אשור, תִּגְלַת פְּלֶסֶר השלישי, והתחנן לעזרה: "… עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי. עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי!" יחד עם הבקשה הוא שלח למלך אשור כסף וזהב (מלכים־ב טז 9-7; דברי הימים־ב כח 21).

אחז, כמלך מבית דוד, היה מצוּוה לבקש עזרה קודם כל מאלוהי אבותיו, אך לא עשה כן. כמו במקרים דומים המתוארים בתנ"ך, ניתן לראות גם כאן כי מי שבוטח בבני אדם ולא באלוהים – סופו להתאכזב (ישעיהו ז 17; ירמיהו טז 7-5; תהילים ב 12).

"…וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ." – צבאות ארם וישראל אכן עלו על יהודה וצרו על ירושלים, אך התקשו בכיבוש העיר בגלל הביצורים שנבנו בימי עוזיהו, סבו של אחז (דברי הימים־ב כו 15-9).

בזמן המצור שלח אלוהים את ישעיהו עם בנו שְׁאָר יָשׁוּב אל אחז מלך יהודה, ובפי הנביא דברי עידוד. מטרת הנבואה: להזכיר לאחז ולעמו כי חיי כל בני האדם נתונים בידיו של אלוהים, וכי על כולם – גויים כיהודים – להאמין בו ולבטוח בו (ראה גם דניאל ד 34).
לפתיחה: נבואה עם הבטחה עקרונית

ישעיהו ז 7-3:

3 "וַיֹּאמֶר יהוה אֶל יְשַׁעְיָהוּ: "צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס.
4 וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: 'הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט, אַל תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה, בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן־רְמַלְיָהוּ.
5 יַעַן, כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה, אֶפְרַיִם וּבֶן־רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר׃
6 "נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה, וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ, וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ, אֵת בֶּן־טָבְאַל,"
7 כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה!"."

 

"צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס." – ישעיהו נשלח לפגוש את המלך אחז בשעה שהלה עמד לבחון את מקורות אספקת המים והמחיה נוכח המצור, והשקיף לעבר האויבים הצרים עליו (המקום התאים ליצירת קשר עין עם האויב, כפי שמתברר מישעיהו לו 2).

בעוד המלך בא לבחון את משאביו הארציים, בא אליו הנביא כדי להזכיר לו שמקור חייו, הגנתו וביטחונו הם בידי אלוהים בלבד.

"אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ." – אלוהים ציווה על הנביא להביא את בנו שְׁאָר יָשׁוּב לפגישה עם המלך. מדוע? כי השם "שְׁאָר יָשׁוּב" מביע מסר של תקווה: "למרות המצוקה הנוכחית, שארית מן העם תשוב" – כלומר, המשך קיומו של העם מובטח.

בפרק ח 18 מסביר ישעיהו את פשר שמותיהם של בניו: "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יהוה לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם יהוה צְבָאוֹת, הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן."

אם כן, "שְׁאָר יָשׁוּב", בנו של הנביא ישעיהו, נועד להיות אות חזותי למלך אחז.

"הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט!" (פסוק 4) – המסר בפי הנביא היה פשוט וברור:

"הִשָּׁמֵר" – פעל נכונה ואל תעשה מעשים פזיזים! דאג להגנת העיר, ואל תעז לפנות לעזרת מלך אשור כאילו הוא יכול להצילך!

"הַשְׁקֵט" – אל תפחד! אם תניח בידי אלוהים את המצב, לא יישאר זכר מאויביך.

"שְׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה" – הנביא מתאר את רצין מלך ארם ואת פקח בן־רמליהו מלך ישראל כגורמים שכבר אבד עליהם הכלח. איומם מדומה ואין לחשוש מפניהם. בעיני אלוהים הם קצה זנב שרוף המעלה עשן.

 

שים לב!

כאשר אחז מלך יהודה מביט מעבר לחומה, הוא רואה צבא חזק המאיים להשמידו. לעומת זאת, כאשר הנביא מתאר את אותו הצבא הוא מכנה אותו "זנב אוד עשן". הוא חוזה מראש את תבוסת ארם וישראל, תבוסה שאכן התרחשה כעבור פחות משנתיים (בשנת 733-732 לפנה"ס), כאשר נוצח רצין על־ידי האשורים (מלכים־ב טו 29-32, טז 9; דברי הימים־א ה 26). פקח בן־רמליהו מלך ישראל נרצח על־ידי הושע בן־אלה שתפס את השלטון והשתעבד למלך אשור.

מסקנה:

• אדם המתמודד עם מציאות קשה כשהוא חדור אמונה וביטחון בהבטחותיו של אלוהים, ישאב כוחות מאלוהים ולא יתייאש.למאמינים באלוהים על סמך הכתוב בדברו, ניתנת הזכות לראות את המציאות מזווית הראייה של ריבון העולם.
• לעומת זאת, כאשר מתמודדים עם המציאות ללא אמונה וביטחון באלוהים, אלא סומכים רק על הכוח והיכולת האנושית, אזי יש סיבה לפחד.(ראה פרשת המרגלים: במדבר יג-יד 9; דוד נגד גוליית: שמואל־א יז; אלישע הנביא: מלכים־ב ו.)

וזוהי הנבואה הראשונה:

"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: 'לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה'." (פסוק 7) – אלוהים מתייחס לתכניתם של מלך ארם ומלך ישראל להרוג את אחז ולהמליך את  בן־טבאל במקומו, ונותן הבטחה גורפת: "זה לא יקרה!"

• אלוהים הוא שקובע מי יֵשב על כיסא מלכות זה או אחר;

 

• על כיסא דוד יֵשב רק מלך מזרע דוד, והחלפת מלכים תתבצע תמיד בעיתוי שקובע אלוהים.

לחיזוק: נבואה לטווח בינוני

ישעיהו ז 8-9:

8 "כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק, וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין. וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם.
9 וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן, וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן־רְמַלְיָהוּ. אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ."

להוכחת הבטחתו של אלוהים כי "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה", ישעיהו מתנבא לפני אחז המלך: "…וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם" – כלומר, המלכות הצפונית, ממלכת ישראל, לא תיקרא יותר "עם".

בפועל, האשורים כבשו את שומרון והגלו רבים מבני עשרת השבטים לאזור בבל בשנת 722 לפנה"ס (מלכים־ב יז 24). בנוסף לכך, בשנת 669 לפנה"ס הובאו זרים רבים לשומרון כדי ליישב את האזור במקום הגולים, וכך נסתם הגולל על קיום עשרת השבטים כעם בשומרון (עזרה ד 10), בדיוק 65 שנים לאחר מתן הנבואה (669 = 65 – 734).

"אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ." – הנביא מסיים באזהרה: "אם לא תאמינו לנבואותיו ולאזהרותיו של אלוהים, לא יהיה לכם קיום אלא תיפלו" (ראה שמואל־ב ז 16: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם"; ישעיהו כב 23). מי שלא מאמין באלוהים, לא יזכה לביטחון ויציבות. מי שיאמין להבטחות הבורא וייתן לכך ביטוי מוחשי בחייו, יזכה להגנה ולביטחון מאלוהים (דברי הימים־ב כ 20).
הבטחה עקרונית ונבואה לטווח הבינוני – אבל מה קורה בפועל?

הבה ננסה לדמיין מה מתרחש בשלב זה במוחו של אחז מלך יהודה:

הוא רואה לנגד עיניו את צבאות ארם וישראל המתכוננים להשמידו. מול עובדות אלה, ישעיהו הנביא מבטיח לו שעצת האויבים לא תקום ומעודדו עם נבואה שתתגשם בעוד 65 שנים.

אני משער שתגובתו הטבעית של המלך הייתה: "…אבל ישעיהו, מי יכול לחכות 65 שנים? נו, באמת!… צבאות אויבינו נמצאים עכשיו מעבר לחומה. אנו זקוקים לפתרון מיָּדי!"
רוצה פתרון? – בקש לך כל נס שתרצה!

אלוהים ידע את מחשבות המלך, ועל מנת לעודדו הציע לו הצעה נדיבה מאין כמוה: "שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יהוה."

ישעיהו ז 13-10:

10" וַיּוֹסֶף יהוה דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר׃
11 "שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יהוה אֱלֹהֶיךָ; הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה."
12 וַיֹּאמֶר אָחָז: "לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יהוה."
13 וַיֹּאמֶר: "שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד: הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי?"."

אחז קיבל זכות ייחודית: "שאל לך אות בסדר גודל שרק אלוהים יכול לעשות. אין הגבלה, בקש נס שעניינו בשאול, בארץ או בשמים… רק שאל!" אלוהים היה מוכן לתת למלך אות על מנת לגרום לו להאמין ולבטוח במסר שבפי הנביא ישעיהו – דהיינו, "צבאות ארם וישראל לא יפגעו בך."

חשוב לזכור: האות חייב להיות בסדר גודל שרק אלוהים יכול לעשותו.
מה מטרת האות?

א. לשכנע את אחז: "המלכים מהם אתה ירא, לא יגשימו את מזימתם."

ב. להוכיח לו: יהודה לא תיכחד, אלא שאר ישוב (שארית תשוב לארץ).

אחז – "יותר קדוש מאלוהים"

"לֹא אֲנַסֶּה אֶת יהוה." (פסוק 12) – המלך סירב לבקש אות בטענה שהתורה אוסרת לנסות את אלוהים (דברים ו 16), אף־על־פי שאלוהים הוא  זה שהציע לו את האות. תגובת אחז הצבועה הוכיחה את עומק רשעותו וזלזולו באלוהים (ראה דברי הימים־ב כח).

הוא ידע שכאשר האות יתקיים, הוא יצטרך לציית לכל דברי ישעיהו ולחזור בתשובה. את זאת הוא לא רצה לעשות!

תגובתו של אחז העלתה את חמתו של אלוהים. עתה פנה הנביא לכל בית דוד ואמר:

"לָכֵן יִתֵּן אֲדוֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת." (פסוק 13) –  "לא מספיק שאתם מַלְאים אנשים? אתם גם מַלְאים את אלוהיי! אם אינכם מוכנים לקבל את הצעתו הנדיבה לבקש אות – אזי אלוהים מיזמתו ייתן אות לבית דוד."
שים לב!

האות שאלוהים מעניק בשלב זה מכוון לבית דוד – כלומר, לבית המלוכה של העם הנבחר.

נבואה לטווח ארוך: "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה"

ישעיהו ז 15-14:

14 "לָכֵן יִתֵּן אֲדוֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת: הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיוֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ "עִמָּנוּ אֵל".
15 חֶמְאָה וּדְבַש יֹאכֵל, לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב."

הבה נבין את מרכיבי ההבטחה ותכליתה:
א. האות:

בפסוקים הנדונים המילה "אות" מורה על פעולה על־טבעית, נס בסדר גודל שרק אלוהים מסוגל לחולל. האות ניתן על־ידי אלוהים ונעשה בכוחו. כל ניסיון לפרש את המילה "אות" בדרך אחרת, כמוה כניסיון להגשים את הבטחותיו של אלוהים בכוח אנושי.

לא נשכח כי מעבר לחומות חונים צבאות ארם וישראל המוכנים בכל רגע לכלות את המלך אחז. "אות" בסדר גודל של קוסם המוציא ארנבת מהכובע, לא היה משכנע אותו שאלוהים לצדו.
"אלה לא נסים – הכול תופעות טבעיות!"

• ישנם הטוענים כי ה"אות" שעליו מדובר כאן אינו בהכרח נס אלוהי. להוכחת דבריהם הם מפנים אותנו אל הקשת בענן שהופיעה לאחר המבול (בראשית ט 13); לדעתם הייתה זו תופעה טבעית לחלוטין. אך בכל זאת התורה מכנה אותה "אות". טענתם מוטעית! הקשת בענן הופיעה ברגע שאלוהים חפץ להראותה בשמים, וללא תלות במזג האוויר. בזאת נגלה הכוח האלוהי.
• אותו הדבר ניתן לראות בחציית נהר הירדן כאשר עם ישראל נכנס לארץ כנען (יהושֻע ג). יש המסבירים כי רעידת אדמה מקומית או הידרדרות של סלע ענק גרמה לחסימת הנהר למספר שעות – דבר שאִפשר לעם ישראל לחצות ביבשה. אך הידרדרות הסלע החוסם, אם אכן התרחשה, או כל דבר אחר שעזר לעצור את זרימת מי נהר הירדן דווקא ברגע שבו עם ישראל התכונן לחצותו – הוא הנס והאות.

כותב שורות אלו מאמין בלב שלם שאלוהים אינו תלוי בעזרים טבעיים. הוא אמנם יכול להשתמש באמצעים אלה, אך באפשרותו גם לברוא ולעשות במוצא פיו בלבד, וזאת בדיוק בזמן הנכון.
ב. גודל האות

כעת נלמד על גודל האות שאלוהים עתיד לתת.

ישעיהו הנביא אמר שהעלמה תהיה הרה ותלד בן אשר ייקרא "עִמָּנוּ אֵל".

המילה "עַלְמָה" (פסוק 14) משמעותה אישה צעירה בגיל המתאים לנישואין ושלא קיימה יחסים עם גבר, כלומר – בתולה.

אילו היה מדובר באישה נשואה כלשהי, או באשת הנביא ישעיהו (ישנם מפרשים הטוענים כי הכוונה אליה) הרי שלא הייתה כל משמעות למילה "אות". אם כל אדם היה יכול למלא את הבטחת הנביא, אז מדוע שלבו של אחז יתמלא בשלווה לנוכח הצבאות העומדים לכלותו?
פירוש יהודי כשר למילה "עַלְמָה"

על מנת להיות בטוחים למה התכוון ישעיהו באמרו "עַלְמָה", הבה נבחן איך השתמשו במילה זו בספר בראשית ואיך פרשו אותה חכמים יהודים במאה השלישית לפני הספירה.

בספר בראשית כד מתוארת רבקה במילים הבאות:

בראשית כד 16: "וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ; וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל."

בראשית כד 43: "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם; וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב, וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ: 'הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ'…"

רבקה מתוארת במילים …

• נערה,

 

• בתולה,

 

• עלמה.

במאה השלישית לפני הספירה תורגם התנ"ך על־ידי חכמים יהודים ליוונית. תרגום זה לשפה השגורה בפי היהודים תושבי מצריים נערך בעיר אלכסנדריה, לפי המסורת – על ידי כשבעים חכמים. כך נוצר "תרגום השבעים" (הספטואגינטה, או LXX), בו מתורגמת המילה "עַלְמָה" – הן בבראשית כד 43 והן בישעיהו ז 14 – ל"בתולה" (פרת'נוס), וזאת על בסיס ההבנה שמדובר ב"אות" שרק אלוהים יכול לחולל.
ג. עִמָּנוּ אֵל:

שם הילד שייוולד לבתולה ייקרא "עִמָּנוּ אֵל". הוא אמנם ייוולד מאישה, אך בו־בזמן הוא יהיה "אלוהים עמנו" (ראה ח 10-9).

גודל האות הוא בשילוב הנתונים שהנבואה מספקת:

• "הָעַלְמָה הָרָה" – לידת בתולין, דבר בלתי אפשרי ללא התערבות אלוהית;

 

• שְׁמוֹ "עִמָּנוּ אֵל" – ילוד הבתולה יהיה בהכרח שותף לטבע האלוהי. הוא אכן יהיה אלוהים.

"זרע האישה" – זה לא דבר חדש

מלכי יהודה וישראל נדרשו לדעת את הכתוב בתורה. אילו אחז היה עומד בדרישה זו, היה יכול לקשר בין הנבואה בבראשית ג 15 לאות שהובטח לו. הרי עוד בגן־עדן אמר אלוהים לשטן:

"אֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ. הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ…"

"זרע האישה" עתיד לרוצץ את ראש השטן ולהביא גאולה לכלל האנושות.
ד.  התכלית להבטחת האות:

האות הובטח כהוכחה …

• שאלוהים עומד להציל את יהודה;

 

• שכל דברי יהוה מפי ישעיהו אמת הם.

מי הוא הילד שהעלמה (הבתולה) תלד, ומתי הוא ייוולד?

ראינו כי הוא "אלוהים עמנו", והנה פסוק 15 מכיל מידע נוסף:

"חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל." – למה הכוונה? – בפסוקים 25-21 אנו למדים שארץ יהודה תסבול מהאויבים הבאים עליה. יושביה יאבדו את שדותיהם  ואת אדמתם, וכל שיצליחו להציל יהיה מעט צאן ובקר. חמאה הנה מוצר לוואי של החלב, ואת הדבש מצאו בתקופה ההיא ביער בכוורות דבורים. אף־על־פי שאנו רגילים לשייך חמאה ודבש לימי שפע, עלינו להבין את הנתונים כפי שעשו זאת בני התקופה בה נכתבו הפסוקים. מאכלים אלה דווקא מעידים על תקופת מצוקה ומחסור.

חורבן בקנה מידה שכזה בא על הממלכה הצפונית מידי האשורים בשנת 722 לפנה"ס, ועל יהודה מידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס.

יוצא מכך שהנביא אומר: "התקופה בה יופיע עִמָּנוּ אֵל תהיה קשה במיוחד." מדובר על תקופה הדומה לימי אחז, קרי – לחץ של אויבים, גלות וכיבוש על־ידי צבאות זרים.
ישוע המשיח נולד בעת שעם ישראל נאנח תחת כיבוש רומי.
"לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב." – ישעיהו ממשיך לתאר את הבן המובטח מהעלמה – את עִמָּנוּ אֵל: הוא ימאס ברע ויבחר בטוב. הנביא אינו מציין מתי עִמָּנוּ אֵל יתחיל למאוס ברע ולבחור בטוב. זוהי תכונה תמידית. מסקנה זו גם מתבקשת מתוקף לידתו המחייבת יד אלוהים. מכאן שהוא גם שותף לטבע האלוהי המושלם. אם לא כן, אזי אין כל דבר מיוחד בלידתו של עִמָּנוּ אֵל ואין כל ערך ל"אות". לידתו המיוחדת מדגישה את אלוהותו.

עִמָּנוּ אֵל יבוא לעולם כתינוק. בכל יום שיגדל הוא ישכיל בתחומי החיים השונים. למרות תהליך הלמידה הזה, הטבעי לכל אדם, הוא יעשה כל דבר בשלמות וללא טעות (בשורת לוקס ב 40).
ספרי הבשורה טוענים: "זאת ההתגשמות!"

בבשורת מתי פרק א פסוקים 23-18 מתוארים המאורעות שקדמו להולדת ישוע מהבתולה מרים שהרתה דרך רוח הקודש. הכתוב מציין במפורש שלידה זו הייתה התגשמות דברי הנביא ישעיהו בפרק ז 14:

א. הריון של בתולה הנו אות שרק אלוהים מסוגל לחולל.

ב. ישוע הוא אלוהים אשר לבש בשר וירד ארצה, ולכן השם "עִמָּנוּ אֵל" מתאר אותו במדויק.

ג. ישוע הוא זה ש"יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם" (מתי א 21).

ד. ישוע הוא נצר לבית דוד המלך, וההבטחה של אות עִמָּנוּ אֵל הרי ניתנה לבית דוד (ראה בשורת מתי א 16-1; בשורת לוקס ג 38-23).

אילן יוחסין – זו לא רק רשימת שמות

אף־על־פי שמרים לא הרתה ליוסף אלא דרך רוח הקודש, שייכותו של ישוע המשיח לבית דוד מתבטאת במוצאם הן של מרים והן של יוסף. על־פי רשימות היוחסין בבשורת מתי א 16-1 ובבשורת לוקס ג 38-23, שניהם באו משבט יהודה ומבית דוד שהמלוכה הובטחה לו על־ידי אלוהים.

נבואתו של ישעיהו התגשמה מילולית בהולדת ישוע המשיח ממרים הבתולה. ישוע הוא "אלוהים עמנו".
כמעט השלמנו מעין "מיני עבודת מחקר" בנושא הנבואה שבישעיהו פרק ז. כעת אנחנו נשארים עם בעיה קטנה:
במה כל זה עוזר למלך אחז?

לאחר שהנבואה הקודמת, הצפויה להתגשם תוך 65 שנה, לא השקיטה את לבו, מה כבר יכולה להועיל נבואה שניתנה ללא מועד התגשמות? לנוכח הצבאות המאיימים עליהם מחוץ לחומות, המלך ויושבי ירושלים זקוקים לפתרון מיָּדי!

והנה אלוהים הנצחי נותן…
חיזוק לנבואה קצרת הטווח

"…כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ." (פסוק 16) – עתה ישעיהו מוסיף הבטחה  שעומדת להתגשם עוד במהלך חיי הנוכחים:

"בְּטֶרֶם" יגיע הנער לגיל שבו פיתח הבחנה מוסרית – כלומר, עוד לפני שתהיה לו היכולת לבחור בין טוב לרע – יסורו מעל האדמה שני המלכים, מלך ארם ומלך ישראל, שאחז ותושבי יהודה מפחדים מהם.
הַנַּעַר

על איזה נער מדובר בפסוק 16? האם הנביא מתכוון לעִמָּנוּ אֵל או לאחר?

פסוק 15 מתאר את עִמָּנוּ אֵל כאחד הבוחר בטוב ומואס ברע תמיד, מיום לידתו, בעקביות מושלמת. אל נשכח שמדובר בעִמָּנוּ אֵל!

בפסוק 16, לעומת זאת, מצביע הנביא על "נער" אשר לומד לבחור בין טוב לרע, להבדיל מעִמָּנוּ אֵל. בשלב זה מפנה ישעיהו את תשומת לבם של שומעיו אל בנו הקטן שְׁאָר יָשׁוּב שעומד לידו. שְׁאָר יָשׁוּב הנו ילד רגיל אשר נולד באופן טבעי. כמו כל ילד הוא טועה, ולעתים הוא דווקא בוחר ברע ומואס בטוב. עליו אומר הנביא: "לפני ששְׁאָר יָשׁוּב יגיע לגיל שבו מצפים ממנו למאוס ברע ולבחור בטוב, יסור האיום מעל מלך יהודה ויושבי ירושלים."

אם פסוק 16 אינו מתייחס לשְׁאָר יָשׁוּב, אזי…

א. אלוהים ציווה על ישעיהו להביא את בנו לחינם לפגישה עם המלך;

ב. אין כל "אות" בהולדת עִמָּנוּ אֵל.

אלוהים השתמש בשְׁאָר יָשׁוּב כדי להגדיר את טווח הזמן בו עתידים מלכי ארם וישראל להסיר את האיום מעל יהודה. האמירה "בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר…" לא מגדירה גיל מדויק, אלא תקופה קצרה יחסית בהתפתחות הילד. יוצא מכך שעל המלך לצפות להתגשמות הבטחתו של אלוהים בכל יום.
אלוהים הבטיח – וקיים

דברי הנביא ישעיהו בפרק ז נאמרו בשנת 734 לפנה"ס ואכן התגשמו במהרה.

• תוך פחות משנתיים, המלך זכה לראות את קיום הבטחתו של אלוהים. רצין מלך ארם הומת על־ידי מלך אשור ופקח בן־רמליהו מלך ישראל נרצח על־ידי הושע בן־אלה, אשר תפס את השלטון והשתעבד לאשור.
• לאחר עשר שנים נוספות, בשנת 722 לפנה"ס, האשורים השלימו את כיבוש הממלכה הצפונית והגלו את תושביה. ישעיהו צדק!

על התגשמויות כפולות

ישנם הטוענים שהנבואה המבטיחה את "עִמָּנוּ אֵל" לא התגשמה רק בהולדת הבתולין של ישוע המשיח, אלא ייתכן שהתגשמה גם בזמנו של הנביא ישעיהו וגם במועד מאוחר יותר. הטוענים כך מאמינים ב"התגשמות כפולה" של נבואות מסוימות.

זוהי דעה מוטעית מיסודה. נוכחנו לדעת שהנבואה על עִמָּנוּ אֵל מתייחסת ללידת הבתולין של המשיח, וכזה יש רק אחד. אם הייתה קיימת "התגשמות כפולה", איזו מניעה הייתה להתגשמות משולשת, מרובעת, וכן הלאה? לו אלוהים היה פועל בשיטה זו, הרי הוא היה שולל מאתנו כל דרך לעקוב אחרי התגשמות הבטחותיו. נבואות התנ"ך היו מאבדות כל משמעות.
איפה השם "ישוע"?

רבים שואלים: אם ישוע הוא אכן המשיח המובטח בתנ"ך, מדוע שמו אינו מוזכר במפורש?

שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצביעים על תכונותיו, אופיו ומעשיו. לאורך התנ"ך שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצוינים בסמוך לפרשיות ולאירועים המתארים את מעשיו. לדוגמה:

א. השם "אֵל רֳאִי" ניתן לאֵל שַׁדַּי על־ידי הגר לאחר שהוכיח לה שהוא יודע ורואה הכול על אודותיה (בראשית טז);

ב. השם "יהוה שָׁלוֹם" ניתן על־ידי גדעון לאחר שאֵל שַׁדַּי הבטיח לו ניצחון על המדיינים (שופטים ו).

ג. התברר לנו בפרקים ב-ג כי אֵל שַׁדַּי הוא זה שהוביל את בני ישראל במדבר. והנה בהושע יג 4 ניתן לו השם "מוֹשִׁיעַ": "וְאָנֹכִי יהוה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי."

ד. ישנה נבואה משיחית בישעיהו סב 11 שמציגה את המשיח כ"ישע ישראל": "הִנֵּה יהוה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ: אִמְרוּ לְבַת־צִיּוֹן: 'הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו'." זוהי נבואה שמצביעה קדימה אל ביאתו השנייה של ישוע המשיח, כשיגיע על מנת להושיע את שארית עם ישראל.

לפי העיקרון הנראה בדוגמאות אלה, וברבות אחרות בתנ"ך, השם "ישוע" ניתן לאֵל שַׁדַּי בסמוך להופעתו כמושיע מכפר חטאים (מתי א 21).
סיכום פרק ה:

נבואתו של ישעיהו מחולקת למספר חלקים:

1. הבטחות אלוהים הקשורות לפתרון הבעיה המידית: הסרת האיום של צבאות הצפון.
2. נבואה ארוכת טווח – "עִמָּנוּ אֵל" עתיד לבוא ולהושיע את בחיריו של אלוהים. הנבואה התגשמה בישוע המשיח.

ההבטחות לטווח הקצר התגשמו בדיוק מוחלט!

בעקבות כך יכלו בני יהודה ושאר המאמינים לבטוח שהנבואה על אודות הולדת עִמָּנוּ אֵל אכן תתגשם גם היא. אלוהים העניק לנו תקווה וביטחון שיהודה תמשיך להתקיים לפחות עד להולדתו של עִמָּנוּ אֵל.

ישוע המשיח אכן בא לעולם בלידת בתולין. הוא היה חייב לבוא בלידה "עוקפת חטא" כדי שיוכל לכפר על חטאינו בהקריבו את חייו (נטולי החטא) בעדנו.

המאמין כי ישוע הוא אכן המשיח המובטח שבא לכפר על חטאיו, הריהו נושע ורוח אלוהים שוכן בו. אדם נושע באמת שואף לדעת את רצון אביו שבשמים ולחיות על־פי רצונו.

 

פרק ו

משיח

 

להזכירנו:

משיח: כינוי למלך או לכוהן שנמשח בשמן הקודש. כינוי לגואל המקווה של ישראל.
מלך המשיח: כינוי בפי חז"ל לגואל המקווה, למשיח בן־דוד שיביא את הגאולה השלמה לישראל באחרית הימים.

עד כה למדנו שאחד משמותיו של אֵל שַׁדַּי הוא "משיח". מכאן שאֵל שַׁדַּי עתיד להופיע בעולם ולמלא את התפקיד המיועד של המשיח.

התנ"ך עשיר במידע הקשור לזהותו, לתכונותיו ולתפקידו של המושיע, הקורבן המכפר, עבד יהוה – הוא המשיח. בנוסף, ישנו ציון ברור של המועדים בהם הוא עתיד להיות בעולם ולפעול כמושיע.

כל הנבואות המתייחסות למשיח ניתנו על מנת…

• שנוכל לזהות את המשיח האמיתי ולא נלך בעקבות משיחי שקר;

 

• שנתעודד ונתמלא בשמחת הישועה ובביטחון לאור הבטחותיו של אלוהים עבורנו.

משיח אחד – שתי ביאות

התנ"ך מבהיר שהמשיח יבוא פעמיים:

• בפעם הראשונה הוא מתואר כמי שמקריב את עצמו כדי לכפר על חטאי בני האדם;

 

• בפעם השנייה הוא יבוא כמנצח וכמלך השולט על העולם כולו.

מכתבי הקודש עולה בברור שהמשיח הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. לאור הפסוקים שנבחן, ניווכח שאֵל שַׁדַּי הוא המשיח האחד והיחיד אשר כבר בא כדי לכפר על חטאי האנושות. בהמשך נראה כי הוא גם ישוב כמנצח ויכונן את מלכותו.

חשוב לזכור את אשר התברר לנו בפרקים הקודמים: אֵל שַׁדַּי התגלה בעבר בפני אבותינו בדמות אדם.
הגדרות רבניות ל"משיח"

לפני שנלמד את מה שכתבי הקודש מלמדים על אודות המשיח, נציין בקיצור את דעת היהדות הרבנית בנוגע לזהות המשיח ופועלו.

אתה, הקורא, תיווכח שדעתם של הרבנים אינה תואמת את הכתוב בתנ"ך בנוגע לזהותו ולפועלו של המשיח.

הרבנים בתקופות הקדומות הבינו שהתנ"ך מתאר שני סוגים של משיח: האחד שסובל עבור עמו, והשני מנצח:

• המשיח הסובל זכה לכינוי "משיח בן־יוסף" לזכר יוסף שסבל במצריים כדי להושיע בבוא היום את אחיו מן הרעב;

 

• המשיח המנצח, המלך, נקרא "משיח בן־דוד" על סמך הנבואות המלמדות שאחד מצאצאיו של דוד יכונן את מלכות המשיח.

אך אותם רבנים נכשלו בנקודה חשובה: לא מדובר בשני משיחים, אלא במשיח אחד שבא פעמיים.

תפיסת היהדות הרבנית נוגדת את כל מה שלמדנו לגבי אלוהותו של המשיח. הרבנים אוחזים בדעה שהמשיח הוא אדם בלבד (לא אלוהים), שהנו צדיק הדור בהליכותיו. לדעתם, אדם צדיק הראוי להיות משיח חי בקרב עם ישראל בכל דור, אך התגלותו כמשיח והאצלת כוח אלוהים עליו תתרחש בשני תנאים בלבד:

מצב א: עם ישראל מקיים את מצוות התורה בדרך המקובלת על אלוהים ולכן נמצא ראוי לקבל משיח – מצב המתואר בישעיהו ס 21: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ."

מצב ב: עם ישראל סוטה באופן קיצוני מקיום מצוות התורה וזקוק למשיח למען לא ייכחד – מצב המתואר בישעיהו נט 20-15: "…וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ."

במילים פשוטות, היהדות הרבנית טוענת שבכוחו וביכולתו של העם לגרום לביאת המשיח.
מה הם התנאים שהמשיח חייב למלא לפי הגדרות היהדות הרבנית?
המשיח חייב…

• לבוא מזרע דוד;

 

• להיות שומר מצוות התורה שבכתב והתורה שבעל־פה, ומשליט את קיומן על העם;

 

• להילחם את מלחמות ישראל ולנצח את אומות העולם;

 

• לבנות את בית המקדש;

 

• לקבץ את עם ישראל בארץ ישראל.

במידה שהעם יזכה למשיח, אותו אדם צדיק יפעל בכוחו של אלוהים המואצל עליו כדי…

• להחזיר את עם ישראל בתשובה, לקיום מצוות התורה והתורה שבעל־פה;

 

• להקים את מלכותו שבה עם ישראל הנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

זכור! זו דעתם של רוב הרבנים. בנוסף, ישנן דעות כמו זו של הגר"א) הגאון רבי אליהו, המכונה גם הגאון מווילנה, בן המאה ה-18) הטוען שהמשיח אינו חייב להיות גבר, ושאסתר המלכה הייתה משיח בן־יוסף בדורה.
לאחר עיון בהגדרות הרבניות העיקריות בנוגע לזהות המשיח ופועלו, נחזור עתה לדבר אלוהים ונלמד את הנבואות המתארות את זהותו ואת מעשיו הצפויים של המשיח, וניווכח שהוא חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. הבה נכיר את אֵל שַׁדַּי כמשיח:

 

 

פרק ז

המלך
או
המשיח העתיד לבוא לפי הכתוב בתנ"ך

נפתח בנבואות המתארות את אֵל שַׁדַּי כפי שיבוא בעתיד – משיח מנצח שימלוך על העולם מציון:
א. וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ: "יהוה צִדְקֵנוּ" (ירמיהו כג 6-55):

5 "הִנֵּה יָמִים בָּאִים," נְאֻם יהוה, "וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק, וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ.
6 בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח; וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ: 'יהוה צִדְקֵנוּ'."

ב. בַּיָּמִים הָהֵם אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה (ירמיהו לג 16-14):

14 "הִנֵּה יָמִים בָּאִים," נְאֻם יהוה, "וַהֲקִמֹתִי אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בֵּית יְהוּדָה.
15 בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ.
16 בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח; וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ: 'יהוה צִדְקֵנוּ'."

ירמיהו מביע דברי נחמה ותקווה בתארו תקופה בה יחיה עם ישראל בבטחה.

באחרית הימים יופיע "צֶמַח צַדִּיק" ממשפחת דוד המלך. בכל פעם שכתבי הקודש מכנים אישיות כלשהי בשם "צמח", מדובר במשיח (ישעיהו ד 2; זכריה ג 8, ו 13-12. במקומות אחרים, כמו ישעיהו יא 1, מופיעים שמות נרדפים: "חוֹטֶר" ו"נֵצֶר"). ירמיהו מלמד שהמשיח המיוחל אשר בבואו יביא שלום, הנו צאצא של דוד המלך (עלינו לזכור נקודה זו כאשר נבדוק נבואות נוספות העוסקות במשיח).

הנביא מציין כאן נתון מדהים: הצמח הצדיק, קרי המשיח, הנו…

• מצד אחד "יהוה צִדְקֵנוּ" (אלוהים עצמו);

 

• מצד שני הוא נצר למשפחה אנושית (בית דוד).

במילים אחרות:

• המשיח הוא אלוהים,

 

• הוא עתיד לבוא לעולם כאדם,

 

• מוצאו משבט יהודה ומבית דוד.

שילוב זה מחייב לידה מיוחדת שמערבת את אלוהים. לידה כזו מובטחת בספר הנביא ישעיהו פרק ז: לידת הבתולין של עִמָּנוּ אֵל.

בירמיהו לג 16-14 מתוארת התקופה שבה ישכון המלך המשיח בציון. העיר ירושלים עוטה כבוד כה רב עד כי גם היא נקראת "יהוה צִדְקֵנוּ" (ראה ישעיהו ד 6-2).
סיכום שני הקטעים:

אֵל שַׁדַּי, המשיח המיוחל שהוא יהוה בכבודו ובעצמו, יבוא לעולם כאדם משושלת אנושית, ממשפחת דוד המלך.

 

ג. יהוה נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ (תהילים קב 17-16):

16 וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם יהוה, וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ.
17 כִּי בָנָה יהוה צִיּוֹן, נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ.

(ראה גם שמות כג 21-20; במדבר ו 27; ישעיהו מב 8.)

מחבר המזמור מתאר את מלכות המשיח עלי אדמות. כבר ראינו במזמור ב שהמשיח – מלך התבל, בן־האלוהים – עתיד למלוך על העולם מציון. בפסוקים אלה אומר המשורר:

• "וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם יהוה"(מדובר ביחס של יראה – כבוד הראוי לאלוהים);

והוא מוסיף כי

• "יהוה … נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ".

"שֵׁם יהוה" שייך ליהוה בלבד

בשמות כג 21 כתוב:

הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ; אַל תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

קטע זה מדבר על מַלְאַךְ יהוה שהולך לפני בני ישראל ומנחה אותם במדבר. ידוע לנו שאותו "מַלְאַךְ יהוה" הוא אֵל שַׁדַּי. אם כן, הדמות ש"שֵׁם יהוה" בקרבה היא אֵל שַׁדַּי, משיח ישראל.

על־פי תהילים קב, הגויים עתידים לעלות לירושלים כדי להשתחוות למשיח מתוך יראה. כך יוכלו גם הם לראות את "שֵׁם יהוה", כי בציון הוא "נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ" (ראה גם זכריה יד 17-16).
ד." וּמָלַךְ יהוה עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן "(מיכה ד 7-1):

1 "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יהוה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים.
2 וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יהוה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו." כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יהוה מִירוּשָׁלָיִם.
3 וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה.
4 וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי יהוה צְבָאוֹת דִּבֵּר.
5 כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יהוה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד!
6 "בַּיּוֹם הַהוּא", נְאֻם יהוה, "אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה, וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי;
7 וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם. וּמָלַךְ יהוה עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם."."

גם מיכה מתאר את ימות המשיח, את התקופה שבה ישרור בעולם שלום אמיתי. מיכה מציין כי

• יהוה ימלוך מהר ציון על כל העמים.

כזכור, למדנו ממזמור ב כי

• המשיח, אֵל שַׁדַּי, הוא זה שעתיד למלוך על העולם מהר ציון.

ה. נֵס עַמִּים – וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ (ישעיהו יא 10-1):

הנביא ישעיהו מגלם בשמו הפרטי את המסר המרכזי של ספרו: ישועת אלוהים. בפרקים יא-יב הוא מתאר שני דברים חשובים:

• את זהותו של המשיח ותכונותיו (ישעיהו יא 5-1, 10);

 

• את צורת החיים שתשרור במלכות המשיח בארץ, ואת השפעת נוכחותו על עולם החי (ישעיהו יא 9-6).

הברכות שהנביא מפרט יהיו מנת חלקה של שארית ישראל שתאמין בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, ישוע המשיח, ותכרע ברך לפניו (זכריה יב-יד).

לפנינו נבואה משיחית מרשימה, הכוללת בתוכה פרטים רבים וחשובים. ראוי להרחיב ולהתעמק בפסוקיה, דבר שיעזור לנו בהרכבת התַצְרֵף ההולך ומתהווה של תמונת המשיח:
נבואת ישעיהו בפרק יא –
חלק ראשון: זהותו של המשיח ותכונותיו

ישעיהו יא 5-1, 10:

1 "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה,
2 וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה.
3 וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יהוה, וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ.
4 וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ; וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.
5 וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו…
10 וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרשׁוּ; וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד."

ישעיהו מכנה את הדמות המיוחדת שהוא מתאר "חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי". במילים אחרות, הוא יצמח משבט יהודה וממשפחת דוד המלך (בראשית מט 10; שמואל־א טז; ירמיהו כג 6-5, לג 16-14).

בפסוק 2 מפרט הנביא תכונות של המשיח בן־דוד: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה."

במקום לומר בפשטות שהמשיח "מלא ברוח אלוהים", הוא מונה את מאפייניו של רוח הקודש. כך הוא מדגיש את מעלות המשיח ואת שלמותו בהשוואה לכל דמות אנושית אחרת.

לרוח אלוהים מיוחסות כאן שבע תכונות (במקרא המספר שבע מסמל שלמות). מדובר ברוח יהוה (1), ושלמותו מתבטאת בחכמה (2), בינה (3), עצה (4), גבורה (5), דעת (6) ויראת יהוה (7). הדמות שהרוח נחה עליה היא אדם מושלם. הוא הכתובת לכל בקשותינו.
בפסוקים 5-3 ישעיהו מסביר איך יתגלה רוח האלוהים באותו נצר משורש ישי, במשיח ישראל:

"וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יהוה" – משמע שהוא יתענג על כבוד יהוה ועל רצונו. כל אישיותו תהיה חדורה בדעת אלוהים והוא יזדהה באופן מושלם עם רצון הבורא. זאת גם הסיבה לכך שכל משאלותיו יתגשמו (תהילים לז 4).

"וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט." – כל אדם קולט ושופט את המתרחש סביבו בעזרת שני החושים המוזכרים בפסוק 3: ראייה ושמיעה. המשיח, לעומת זאת, אינו צריך לראות את האירוע או לשמוע עדים. הוא ניחן ביכולת נעלה יותר, הוא הרי "אֵל רֳאִי". המשיח הוא יהוה הרואה את עמקי הנפש. הוא יודע הכול, ולכן משפטו הוא משפט צדק מוחלט.

"וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים." (פסוק 4) – המשיח יהיה שונה מהשליטים והשופטים בישראל של ימיו, שעשקו את העניים והתעשרו משוחד (ישעיהו א 17-16). המשיח, לעומתם, ישפוט את העניים בצדק.

"וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע." – הנביא מוסיף שני נתונים המרמזים על אלוהותו של המשיח: אף מלך בשר ודם, ריבון וסמכותי ככל שיהיה, אינו יכול להכות ארץ בשבט פיו ולהמית ברוח שפתיו. יכולות אלו של המשיח מדגישות את אלוהותו בנוסף לאנושיותו.

התיאור מזכיר את דמותו של המלך המשיח, בן־האלוהים, המצטיירת במזמור ב (ראה גם התגלות ב 27, יב 5, יט 15-11).

"וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו." (פסוק 5) – כאן מתואר באופן ציורי חלק מלבושו הרוחני של המשיח. חיילים ומלכים נהגו לחגור את נשקם על המותניים, אך המשיח, לעומתם, אינו זקוק לכלי מלחמה אלה. הוא שולט בעולם בעזרת כלים אחרים: צדק ואמונה (כלומר אמת ונאמנות). המאמינים בישוע נדרשים ללבוש "מדים" דומים כדי להתגונן מפני נכלי השטן (האיגרת אל האפסים ו 18-10).
נֵס עַמִּים

פסוק 10 מוסיף להוכיח את אלוהותו של המשיח: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרשׁוּ; וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" (דברים אלה דומים לנאמר בבראשית מט 10). הנוסחה "בַּיּוֹם הַהוּא" בתנ"ך מתייחסת תמיד לאחרית הימים, ובמיוחד לתקופה שבה תיכון מלכות המשיח. בעתיד, אותו איש שמוצאו משבט יהודה ומבית דוד המלך יהיה "לְנֵס עַמִּים".

להלן פסוקים נוספים בספר ישעיהו בהם הדובר משתמש ברעיון ה"נס" (דגל) ומתאר את יהוה כמוקד התעניינותם של העמים:

1. ישעיהו יא 12: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ."
2. ישעיהו מב 4: "לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ, עַד יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט; וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ."
3. ישעיהו מט 22: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: "הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי, וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה."."
4. ישעיהו נא 5-4: "הַקְשִׁיבוּ אֵלַי, עַמִּי, וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ, כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא, וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ. קָרוֹב צִדְקִי, יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ; אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן."
5. ישעיהו ס 9: "כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ, וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה, לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק, כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם, לְשֵׁם יהוה אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, כִּי פֵאֲרָךְ."

המשיח יהיה מוקד ההתעניינות של כל העמים (זכריה ח 23, יד).

"נֵס עַמִּים" –  משמע: אות, סימן, עמוד, דגל שכל העמים מביטים אליו. מכיוון שאלוהים לבדו הנו האחד אותו צריכים כל העמים לדרוש, ואליו הם אמורים לקוות, הרי שאיש מסתורי זה – שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים – המשיח – חייב להיות לא רק בן אדם, אלא גם אלוהים בכבודו ובעצמו (זכריה יב-יד).
סיכום ביניים:

כאשר מרכזים את כל הנתונים על אודות המלך המשיח מישעיהו ז 14, ט 6-5, יא 5-1, 10, מגיעים למסקנות חשובות:

1. מוצאו של המושיע הנו משבט יהודה, והוא נצר לבית דוד (ראה גם מיכה ה 1; בראשית מט 10-8).
2. המושיע הנו בן־אלוהים; הוא נולד מבתולה; שמותיו ותאריו זהים לאלה של אלוהים (ישעיהו ז 14, ט 6-5; תהילים ב; משלי ל 4-1).
3. המושיע ימלוך על עם ישראל ועל העולם לנצח נצחים.
4. הוא אלוהים שלבש דמות אדם.

הדמות היחידה בתולדות האנושות שמתאימה לנתונים אלה היא זו של ישוע.
הנס במדבר ונס המשיח

ישוע הסביר לנקדימון, מנהיג יהודי בעל שם, את סיבת בואו לעולם. בבשורת יוחנן ג 15-14 הוא אומר: "וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ משֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן־הָאָדָם, לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ."

כמו שנחש הנחושת הורם על "נס" – ומכל אלה שרצו להירפא מהכשת נחש נדרש להביט אליו באמונה – כך ישוע המשיח הוא ה"נס" שיוּרם ("יּוּרַם" = ימות, רמז למותו על הצלב.) ושאליו עלינו להביט באמונה כדי להירפא מארס החטא ולזכות לחיי נצח (במדבר כא 9-4).
נבואת ישעיהו בפרק יא – חלק שני:
ימוֹת המשיח: תקופת שלטונו עלי אדמות השפעתו על החברה האנושית ועל עולם החי

ישעיהו יא 9-6:

6 "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.
7 וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.
8 וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
9 לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי; כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יהוה, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים."

ישעיהו מתאר כאן את החיים בתקופת מלכות המשיח עלי אדמות. תיאורי התנהגותם של בעלי החיים מדגישים איזו השפעה תהיה למשיח על כלל הבריאה באותם ימים. שוב בולטת כאן אלוהותו (ראה ירמיהו כג 6-5, לג 16-14; מיכה ד 6-1). ברור שאדם רגיל אינו מסוגל להשפיע על עולם החי באופן המתואר כאן: זאב יגור עם כבש, נמר עם גדי, ילד קטן ינהג בעגל ובכפיר, פרה תרעה עם דוב, אריה יאכל תבן, תינוק יניח ידו על חור וממנו יצוץ נחש ארסי שלא יעלה על דעתו להכיש…

התנהגות בני האדם ובעלי החיים כיום היא זו שמנוגדת לדרך הטבע (לא זו המתוארת בישעיהו יא). אורח החיים המצטייר בפסוקים אלה היה קיים בבריאה מלכתחילה, לפני חטאם של אדם וחווה.

אם כך, כשהמשיח ימלוך על העולם מציון, החטא ירוסן ואורח החיים יהיה דומה לזה שרווח בגן־עדן לפני כניסת החטא לעולם.

בספר ההתגלות שבברית החדשה, יוחנן השליח מלמד שבתקופת מלכות אלף השנים של המשיח, השטן יהיה כבול ב"תהום" (התגלות כ 6-1). החזרה בתשובה של כלל בני האדם, יחד עם ריסון השטן והגבלת השפעתו על הבריאה, יאפשרו חיים נוחים ומבורכים ביותר הדומים לאלו של אדם וחווה לפני שחטאו. ישעיהו מאפשר לנו "לטעום" מהם (ראה ישעיהו סה 17 – סו 23).

"אבי השקר" (השטן) יהיה כבול בזמן שהמשיח ימלוך על העולם בצדק, בקדושה ובאמת. אם תיאורים אלה נשמעים מושכים ונפלאים, נסה לדמיין איך ייראה הנצח לאחר שהחטא ייכחד ולא יהיה לו עוד כל זכר (התגלות כא-כב)!
"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יהוה." (פסוק 99) – זהו מאפיין נוסף שהעדרו בולט בישראל של ימינו. בתקופה שבה המשיח ימלוך בעולם הכול ידעו את יהוה. בני האדם יכירו ויבינו את אלוהים. מאחר שהחטא ירוסן, בני המלכות יוכלו להתמקד במושיע וברצונו המושלם (ראה ירמיהו לא 34-311).

כל הרוצה לטעום היום מהתענוג והשמחה של מלכות אלוהים, ראוי שילמד את כתבי הקודש, יפנה לאלוהים בתפילה ויבקש שיפקח את עיניו, כך שיוכל להכיר בישוע המשיח כמושיעו האישי.
סיכום פרק ז

1. המשיח שיופיע בעולם ויביא שלום אמת, הוא "יהוה שָׁלוֹם" (שופטים ו 24), הוא אֵל שַׁדַּי.
2. למרות היותו שווה ערך ליהוה, שושלת היוחסין האנושית שלו מקשרת אותו לשבט יהודה ולמשפחת דוד המלך.

עד כה בדקנו קטעים מהתנ"ך המתארים את התקופה שבה המשיח, אֵל שַׁדַּי, ישכון בארץ, ימלוך על כל הגויים וישליט שלום בין כל העמים. תקופה זו טרם החלה, אך היא מובטחת לעתיד ואליה מייחל כל מאמין.

לעומת זאת, ישנם בתנ"ך גם פסוקים המציינים שהמשיח כבר הופיע במועד הקודם לתקופתנו. היה עליו לבוא ולסבול ייסורי תמורה כדי לכפר על חטאי בני האדם.

 

 

פרק ח

המשיח שנכרת
או
הופעתו הראשונה של המשיח בארץ לפי הכתוב בתנ"ך

 

הפרק הנוכחי מתבסס על מבחר פסוקים מספר דניאל הנביא פרק ט.(*)

(*) ללימוד מעמיק של ספר דניאל מומלץ לעיין באתר זה תחת שיעורים / תנ"ך / כתובים / דניאל. כמו כן, ניתן להזמין עותק ללא תשלום של ספר דניאל בתרגום עברי.
נבואת דניאל

דניאל ט 27-22:

22" וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר: "דָּנִיֵּאל, עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה.
23 בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר, וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה, וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה:
24 שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.
25 וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל: מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים.
26 וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ, וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת.
27 וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשׁוֹמֵם, וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שׁוֹמֵם."

פרק ט בספר דניאל מכיל נבואה שהיא מהחשובות שבתנ"ך: היא חוזה מראש את המועד המדויק בו יופיע המשיח עלי אדמות. זוהי אחת ההוכחות החותכות לכך שישוע הנו אֵל שַׁדַּי, המשיח היהודי המובטח.

הנבואה היא תשובת אלוהים לתפילת הנביא דניאל בפרק ט 19-1. ראוי ללמוד את תוכן התפילה לפני שמפענחים את הנבואה.
תפילת דניאל (דניאל ט 19-1)

בשנה הראשונה למלכות דריווש נדהם דניאל ממידע שמצא בנבואותיו של ירמיהו. הוא גילה שאלוהים הבטיח כי גלות בבל תימשך שבעים שנים (ירמיהו כה 12-11, כט 14-10). דניאל ייחס משמעות רבה למידע זה, כי השנה שבה הוא קרא את דברי ירמיהו הייתה 538 לפנה"ס (השנה הראשונה למלכות דריווש). מכיוון שהגלות החלה בשנת 605 לפנה"ס, דניאל חישב ומצא שהיא עמדה להסתיים.

דניאל כיוון את לבו לאלוהים בחרטה כנה:

ראשית, הוא פנה לבורא בשם "אֲדוֹנָי" (פסוק 3). פנייה זו מביעה הכרה בשלטונו על עם ישראל ועל גורלו, גם בהיות העם בשבי.

שנית, הוא חזר בתשובה – הכה על חטא וביקש את סליחת האלוהים בשם עם ישראל. את המהלך הפנימי הזה ביטא גם בסימנים חיצוניים שליוו באותם ימים חרטה ואבל: צום, שק ואפר.

תפילת דניאל מורכבת משני חלקים עיקריים:
החלק הראשון

…מכיל וידוי (פסוקים 15-4). דניאל מוקיר את נאמנותו של אלוהים ואת גדולתו, ומודה בכך שראוי לעם ישראל לירוא מפניו. אלוהים שומר את בריתו בנאמנות ומתייחס לבני עמו בחסד. לכן יש תקווה עבורם, אם רק ישובו מדרכיהם, יאהבו את יהוה ויצייתו לו (פסוק 4).

דניאל מתוודה בכנות על המעשים המרושעים שעוללו בני עמו, ואשר בגללם הוגלו מארצם: העם הפנה עורף לדבר אלוהים ומנהיגיו סירבו במשך דורות להישמע לנביאים ששלח אליהם. נביאים אלה התריעו על העונש הצפוי למי שלא יחזור בתשובה, אך קריאותיהם נפלו על אוזניים אטומות.

הנביא מודה שאלוהים אינו אשם במצבו המביש של עם ישראל. אלוהים פעל בצדק ובני עמו היו אשמים בגלל מרידתם. עוד בימי משה אלוהים הזהיר מפני המשפט הצפוי אם ימשיכו למרוד בו, אך הם לא חזרו בתשובה. בסופו של דבר עמד אלוהים בשבועתו והוציא את קללתו לפועל: העם הוצא לגלות.

דניאל כביכול מזכיר לאלוהים (בפסוק 15) שבעבר הוא "עשה לו שם", וגדולתו נודעה לאומות העולם כאשר גאל את בני ישראל מעבדות מצריים בדרך נס. דניאל בוחר במילים אלה משום שהוא עומד לבקש מאלוהים לשוב ולעשות דבר דומה, ובכך לרומם ולפאר את שמו אף יותר.

בחלק השני

… (פסוקים 19-16) דניאל מתחנן שיהוה יסלח לעמו. כמו כן, הוא מבקש שישיב את שבות העם ויחזיר את ירושלים ואת בית המקדש לתפארתם כבעבר.

ירושלים ובית המקדש חרבו בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, ומאז עמדו שוממים. דניאל טוען כי העונש שאלוהים הביא על ישראל, על ירושלים ועל המקדש הפחית מכבודו בעיני הגויים. העמים הנכרים הסיקו מן החורבן שאלילי בבל גברו על אלוהי ישראל. עתה דניאל מבקש שאלוהים יפעל, לא מפני שעמו ראוי לכך, אלא משום שאלוהים הוא רב חסד והמוניטין שלו נמצאים בסכנה.

לסיום תפילתו, שוטח דניאל לפני אלוהים מספר בקשות: הוא מבקש ממנו לשמוע, לסלוח ולפעול. לבסוף, הנביא מתחנן שאלוהים לא יתמהמה, למען עמו ולמען העיר הנקראת על שמו. הבקשה האחרונה מלמדת מדוע מתפלל דניאל תפילת תשובה בלהט שכזה דווקא עכשיו. בפסוקים שקרא (ירמיהו כט 14-10), אלוהים הודיע שיסיים את הגלות כאשר עמו יתחנן אליו ויתפלל מעומק הלב. דניאל, כאמור, יודע שהגלות עומדת להגיע אל קִצה וחרד שמא אלוהים ידחה את הגאולה אם העם לא יפנה אליו בתפילות ובתחנונים.

מבוא לנבואה

לא קל להבין את פסוקים 27-24 בדניאל ט. מן הראוי לקרוא את הפרק מספר פעמים כדי להבין את משמעות הנבואה. היא מציינת את המועד שבו ייכרת המשיח כדי לכפר על חטאינו. כאמור, זוהי אחת הנבואות החשובות ביותר בתנ"ך.

היות שהפסוקים דורשים לימוד מפורט ומעמיק, נפתח בהסבר כללי:

על־פי הנבואה, המשיח "ייכרת" (ייהרג) לפני חורבן בית שני. בית המקדש נחרב בשנת 70 לספירה, מכאן שהמשיח היה חייב להופיע ולהיכרת לפני שנה זו. כאשר מחשבים את הזמנים שהמלאך גבריאל מציין באוזני דניאל, מתברר כי המשיח נכנס לירושלים כנגיד בחודש ניסן (חג הפסח) של שנת 32 לספירה ונכרת לאחר מכן.

ההיסטוריה מכירה רק אחד שטען באותה תקופה להיותו משיח ונכרת בעקבות כך מארץ החיים: ישוע אשר נולד בבית־לחם אפרתה (מיכה ה 1) וגדל בנצרת.
המלאך גבריאל, המשיח ועתיד ישראל

אלוהים מסביר בנבואת דניאל שהוא יוסיף לייסר את עם ישראל לפחות עוד שבעים "שָׁבֻעִים" של שנים אחרי תום גלות בבל.

כאמור, קטע זה כולל את הנבואה היחידה בתנ"ך שמציינת את המועד המדויק בו יופיע המשיח בפעם הראשונה. המלאך גבריאל היה זה שמסר לדניאל את המידע, ואותו גבריאל גילה למרים מאות שנים מאוחר יותר כי היא נושאת ברחמה את מושיע ישראל (בשורת לוקס א 38-26; בשורת מתי א 21).

כדי להבין את ההתגלות הזאת במלואה עלינו לתת את הדעת על מספר פרטים:
א. מי נגד מי

הנבואה מדברת על עמו של דניאל ועל עיר הקודש (פסוק 24) – כלומר, יש לייחס אותה…

• לעם ישראל;

 

• לעיר ירושלים.

ב. תרגילי חשבון
או
מה זה "שָׁבֻעִים"?

הנבואה מדברת על פרק זמן המורכב מ-490 יחידות זמן (פסוק 24). גבריאל אמר ששבעים "שָׁבֻעִים" (שבעים פעמים שבע, או 490) "נחתכו" על ישראל ועל ירושלים בידי יהוה. האם הכוונה ל-490 ימים, 490 שבועות, 490 חודשים או 490 שנים?

1. בספר ההתגלות יא 6-2, יג 5, מזכיר המחבר את השבוע האחרון שבנבואת דניאל. הוא אומר כי חצי שבוע הנו תקופה בת 1260 ימים או 42 חודשים, שהם שלוש וחצי שנים. אם כן, יחידות הזמן שבנבואת דניאל הן שנים.
2. מכיוון שבנייתה מחדש של ירושלים אחרי גלות בבל ארכה כחמישים שנים, ונבואת דניאל מתארת את פרק הזמן הזה במילים "שָׁבֻעִים שִׁבְעָה" (49=7X7), ניתן להסיק גם מכאן כי יחידות הזמן הן שנים.
3. גם ההיסטוריה מוכיחה כי פרק הזמן היחיד שמתאים לתיאור זה הוא 490 שנים. לפי הנבואה, המשיח יתגלה בקרב עם ישראל לפני סופן של 490 שנות הנבואה. כפי שנראה בהמשך, ספירת 490 השנים החלה בשנת 445 לפנה"ס.

אם מחשבים משנת 445 לפנה"ס את 490 יחידות הזמן האפשריות, מתברר שהמשיח לא הופיע בישראל תוך 490 ימים (כלומר תוך שנה ושליש השנה), וגם לא תוך 490 שבועות (כתשע שנים וחצי) או 490 חודשים (כ-41 שנים).

4. ועוד נקודה אחרונה: לשבעים שבועים (ל-490 יחידות) של שנים יש משמעות מיוחדת בתודעה היהודית. אלוהים חילק את הלוח העברי לפרקי זמן של שבע שנים, כשכל שנה שביעית היא שנת שמיטה (ויקרא כה 9-3). גלות בבל נמשכה שבעים שנים מכיוון שעם ישראל הפר שבעים שנות שמיטה (דברי הימים־ב לו 21). מכאן, כשדניאל ניבא הוא עצמו חשב באופן טבעי על יחידות זמן של שנים (ט 2-1).

דניאל ט 24: שלב שלב

"שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים."

אותן 490 שנים נדרשות להשלמת שישה דברים הקשורים בעם ישראל ובירושלים:

1. "לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע." – המילה "הַפֶּשַׁע" בהא־הידיעה הנה שם קיבוצי המציין את המרד של עם ישראל באלוהים. מרד זה הוא שורש החטא, וממנו נבעו כל החטאים האחרים של העם. גבריאל אמר שעם ישראל לא יחדל ממריו נגד יהוה עד שיחלפו 490 השנים. גם מקומות אחרים בכתובים מבהירים שהעם לא יחזור בתשובה וייוושע לפני שיבוא המשיח – בתום 490 השנים האלה (ירמיהו כד 7-5, לא 34-31; זכריה יב 10 – יג 1; האיגרת אל הרומים יא 27-25).
2. "לְהָתֵם חַטָּאת." – המילה "חַטָּאת" היא כינוי לחטאים בחיי היום־יום (בלשון רבים). 490 שנים יעברו לפני שעם ישראל יחדל מלחטוא. מכיוון שכל החטאים נובעים ממרד העם ביהוה, הם לא ייתמו כל עוד לא ייעקר חטא המרד מן השורש. זה יקרה רק עם שובו של המשיח.
3. "לְכַפֵּר עָוֹן." – ישוע כיפר חטאים כאשר נצלב. כל המאמין בו, בין אם הוא יהודי או גוי, זוכה לסליחת חטאים. את כפרת החטאים הזו יבקשו ויקבלו כל עם ישראל (השארית שנותרה מצרת יעקב) לאחר שובו של המשיח בתום 490 השנים. זאת אומרת, העם יקבל את ישוע כמשיח וגואל (ראה זכריה יב 10; האיגרת אל הרומים יא 26).
4. "לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים." – ישנן שתי אפשרויות לפירוש:

א. ייתכן שאמירה זו מתארת את הצדק שיאפיין את עם ישראל בתום 490 השנים. בעבר היו אמנם תקופות של התעוררות רוחנית שבהן נכנע העם למידות הצדק של אלוהים, אך צדק זה היה בר חלוף, משום שבסופו של דבר שבו בני ישראל למרוד ביהוה. אבל כשישוב העם לאלוהיו ויאמין בישוע המשיח, לא ימרוד עוד לעולם (ירמיהו לא 34-31; יחזקאל לו 32-22). אלוהים יחשיב לו את צדקתו המושלמת של המשיח, וזו תיזקף לזכותו של עם ישראל לעד.

ב. המשמעות המילולית של האמירה היא שהמשיח ישלוט בצדק נצחי עלי אדמות, החל משובו בתום 490 השנים (ישעיהו יא 5-1; ירמיהו כג 6-5, לג 16-15).

5. "לַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא." – כאשר ימוגר החטא בישראל אחרי 490 השנים, ניתן יהיה לחתום את כל ההתגלויות המזהירות מעונש והקוראות לתשובה, הן באמצעות חזון והן על־ידי נביאים. החטאים שהביאו את העונש על העם ייפסקו, ולכן לא יהיה עוד צורך בנבואות תוכחה. עם ישראל יקבל אז באמונה את "הנביא" המובטח בספר דברים יח – הלא הוא המשיח.
6. "לִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים." – בתקופת התנ"ך היה נהוג למשוח ליהוה אנשים או חפצים (שמות כח 41, כט 36, מ 15-9). הביטוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" שמופיע כאן, מתייחס בדרך כלל לכלי הקודש של המשכן או המקדש (שמות כט 37), או לכל אזור המקדש (יחזקאל מג 12). בהקשר של פרק ט בדניאל, נראה שהמלאך גבריאל אומר: "כאשר ישוב המשיח, אזור המקדש בירושלים יימשח ויוקדש מחדש לשירות יהוה."

הכתובים מציינים שהמקדש ייבנה מחדש במהלך מלכות אלף השנים של המשיח עלי אדמות (יחזקאל מ-מח; זכריה ו 12). לפיכך, אזור הר הבית יימשח כהכנה לבניית מקדש אלף השנים.
רישיונות הבנייה
או
ממתי מתחילים לחשב 490 שנים?

פסוק 25:

"וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל: מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים."

המלאך גבריאל מבהיר ש-490 השנים מחולקות לשלוש תקופות:

• חלק ראשון:שבעה שבועים,

 

• חלק שני:שישים ושניים שבועים

 

• חלק שלישי:ועוד שבוע אחד (ראה פסוק 27).

אנו ניווכח ונראה ששני החלקים הראשונים עוקבים והחלק השלישי עומד להתגשם בעתיד.

נקודה חשובה בהתגלות שקיבל דניאל היא מועד תחילתן של 490 השנים (פסוק 25). המלאך גבריאל ציין שתקופה זו תתחיל עם הוצאת הצַו לבנות מחדש את ירושלים עם "רְחוֹב וְחָרוּץ". במבט ראשון מהווה קביעה זו בעיה, כי מלכי פרס ומדי הוציאו מספר צווים לבניית חלקים שונים של ירושלים:

• את הצַו הראשון פרסם כורש בשנת 538 או 537 לפנה"ס (הכרזת כורש);

 

• את השני הוציא דריווש בשנת 519 לפנה"ס;

 

• הצו השלישי ניתן על־ידי ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס;

 

• והרביעי, על־ידי אותו מלך בשנת 445 לפנה"ס.

על איזה מארבעת הצווים דיבר גבריאל בדניאל ט 25?
על מנת לענות על שאלה זו, הבה נברר שתי נקודות:
1. שאלת הביצורים:

איזה מהצווים אִפשר לבנות "רְחוֹב וְחָרוּץ"?

המילה "רחוב" מתארת רחבה פתוחה בתוך שערי העיר (דברי הימים־ב לב 6) – אזור שהיה מרכזי לחיי העיר. אך לעיר ללא חומה אין שערים, ומכאן שבניית "רחוב" מחייבת את קיומה של חומה עם שערים, או את בנייתה.

"חרוץ" הוא תעלת מגן או חפיר, המשמש כחלק ממערך ההגנה של עיר. בתקופת התנ"ך היה נהוג לחפור או לחצוב תעלה עמוקה סביב החומות, דבר שהקשה על הצבת אילי ברזל והתקרבותם לחומות בעת מצור. מכאן, שבניית "רְחוֹב וְחָרוּץ" כוללת חומה עם שערים ותעלת מגן, משמע – בנייה של מערך הגנה כולל. דברי דניאל בפרק ט 25 מחייבים אישור לביצורה של ירושלים ללא מגבלות.
2. שאלת תִארוּך:

איזה מהצווים ניתן במועד שהוא נקודת מוצא הנכונה לחישוב הזמן עד לביאת המשיח הראשונה?

במילים אחרות: אם סופרים שישים ותשעה "שבועים" ( 483=7X69 שנים, זאת אומרת שני החלקים הראשונים מתוך השלושה) ממועד מתן כל אחד מארבעת הצווים, לאיזו נקודה בהיסטוריה כל חישוב מביא אותנו?
מועד בניית הביצורים:

הצווים שפרסמו כורש (538 או 537 לפנה"ס) ודריווש (519 לפנה"ס), וגם הצו הראשון של ארתחשסתא (458 לפנה"ס) לא עומדים במבחן של "רְחוֹב וְחָרוּץ". חומות ירושלים לא נבנו בעקבות אף אחד מהצווים האלה.

בשנת 445 לפנה"ס שמע נחמיה שחומות עירו עדיין הרוסות (נחמיה א-ב). יתר על כן, מאורע שנרשם מספר שנים לאחר שפורסמו שלושת הצווים הראשונים מבהיר מעל לכל ספק שחומות ירושלים טרם שוקמו עד אז: זמן מה לאחר פרסום הצו של ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס, החלו היהודים שישבו בארץ לבנות את חומות ירושלים על דעת עצמם. מלאכה זו לא הושלמה, שכן אויביהם התריעו על כך בפני המלך (עזרא ד 16-8). לטענתם, מתן היתר ליהודים לבניית החומות, כמוהו כעידוד מרד נגד שלטון המלך.

בתגובה למכתב התלונה ציווה ארתחשסתא להפסיק לאלתר את עבודת הבנייה, עד שיפורסם היתר לחידושה (עזרא ד 21-17). פרט אחרון זה הוא חשוב ביותר: ניסוח צו הפסקת הבנייה השאיר פרצה שאפשרה מתן צו נוסף המתיר את בניית החומות.

אין ספק שאלוהים התערב בניסוח שלושת הצווים הראשונים. הרי בדניאל פרק ו נאמר שחוקי פרס ומדי לא ניתנו לביטול. החוק אסר על מלך לבטל צו שהוא עצמו נתן, או שניתן על־ידי אחד מקודמיו (אסתר א 19, ח 8; דניאל ו 9, 13, 16). כלומר, אילו התיר אחד הצווים הקודמים ליהודים לבנות את חומות ירושלים, ארתחשסתא היה מנוע מפרסום צו איסור.

אם כך, הצו שהנבואה בדניאל ט 25 חוזה מראש חייב להיות האחרון מבין הארבעה: הצו שנתן ארתחשסתא לנחמיה בשנת 445 לפנה"ס (נחמיה א-ב).
פתרון התִארוּך:

הבה נעיין תחילה בדיווח שבדבר אלוהים:

נחמיה ב 9-1:

1 "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ, יַיִן לְפָנָיו, וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו.
2 וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: "מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב!" וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד,
3 וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: "הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי, אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ?"
4 וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: "עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?" וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם,
5 וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ, אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה, אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי, וְאֶבְנֶנָּה."
6 וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ: "עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וּמָתַי תָּשׁוּב?" וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי, וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן,
7 וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה,
8 וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף, שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו." וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי.
9 וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים."

השנה העשרים למלכות ארתחשסתא היא שנת 445 לפנה"ס. אם כך, 490 השנים שעליהן מדבר דניאל בפרק ט החלו "בְּחֹדֶשׁ נִיסָן" של שנת 445 לפנה"ס.

המלאך גבריאל אמר שמעת פרסום הצו ועד "מָשִׁיחַ נָגִיד" יעברו שישים ותשעה "שָׁבֻעִים" של 7 שנים כל אחד ( 483=7X69 שנים). במילים אחרות, 483 שנים אחרי 445 לפנה"ס יהיה המשיח בעולם.

 

גבריאל חילק את שישים ותשעה השבועים לשתי תקופות:

• שבעה שבועים (49 שנים);

 

• ועוד שישים ושניים שבועים (434 שנים).

חוקרים רבים סבורים שחלוקה זו פירושה שבניית ירושלים (עם כל ביצוריה כמפורט בנבואה) תושלם 49 שנים אחרי הצו של שנת 445 לפנה"ס. הבנייה ארכה זמן כה רב, כי היהודים נתקלו בהתנגדות רבה למפעל הבנייה (נחמיה ד, ו 1-ז 4). חומות העיר אכן נבנו בעת מצוקה, כפי שניבא המלאך גבריאל באמרו כי "רְחוֹב וְחָרוּץ" ייבנו "בְּצוֹק הָעִתִּים".
ביאת המשיח
או
באיזה תאריך הגיעו 483 השנים לקִצן?

 

כאשר מחשבים את הזמן על יסוד המידע שנתן גבריאל, יש לזכור שבשנה תנכית יש 360 ימים. לדוגמה…

• בבראשית ז 11, 24, ח 4 מדובר על חמישה חודשים שהם 150 ימים;

 

• בהתגלות יא 3-2, יב 6, 14, יג 5 קוראים אנו על שלוש וחצי שנים, והן מחולקות לארבעים ושניים חודשים = 1,260 ימים.

בעת העתיקה, חישוב השנים לפי שיטה זו היה מקובל גם במצריים, פרס, בבל, יוון, איטליה, הודו, סין ואף במרכז אמריקה.

אם כך…

• 69 שבועים הם 483 שנים;

 

• 483 שנים מקראיות הן 173,880 ימים (דהיינו 476 שנים גרגוריאניות בנות 365 ימים כל אחת).

הוספת מספר הימים הזה לחודש ניסן של שנת 445 לפנה"ס יביאנו לחודש ניסן של שנת 32 לספירה.
ההתגשמות
או
המשיח נכרת

פסוק 26:

"וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ, וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא."

שני מאורעות חשובים אירעו בחיי ישוע המשיח בחודש ניסן, שנת 32 לספירה:

א. הוא נכנס לירושלים והתקבל בהערצה כמלך (מָשִׁיחַ נָגִיד – דניאל ט 25; בשורת יוחנן יב 16-12);

ב. באותו השבוע הוא גם נדחה ונצלב (מָשִׁיחַ יִכָּרֵת וְאֵין לוֹ – דניאל ט 26; בשורת יוחנן יט).

היחיד בהיסטוריה היהודית שהציג את עצמו כמשיח ישראל ובשל כך נידון למוות בצליבה בחודש ניסן של שנת 32 לספירה, הוא ישוע.

הנביא מציין במפורש שבית המקדש וירושלים ייחרבו לאחר שהמשיח ייכרת. בית המקדש אכן נחרב בשנת 70 לספירה, ומכאן שהמשיח היה חייב להיכרת לפני מועד זה.

השתלשלות המאורעות המתועדים בברית החדשה חופפת את לוח הזמנים של דניאל פרק ט, מאשרת את דיוקה של הנבואה, ואף מוכיחה מעל לכל ספק שישוע אשר נולד בבית־לחם אפרתה וגדל בנצרת הוא המשיח שעליו דיבר המלאך גבריאל.

אם כך, המסקנה ההגיונית היא כי על כל יהודי להאמין בישוע המשיח כמושיעו וכגואלו.
ישוע הוא משיח ישראל! אין כל מועמד אחר בהיסטוריה האנושית אשר הגשים בחייו את הנבואות הללו. לא היה ולא יהיה משיח אחר.
האם זאת אומרת שהחמצנו את המשיח?

לא! כל זמן שאדם חי, מעניק לו אלוהים רב החסד את ההזדמנות לפנות למשיח. מי שמאמין שישוע המשיח, אֵל שַׁדַּי, כיפר על חטאיו – אמונתו נחשבת לו לצדקה והוא נושע מהחטא ומהמצב האיום של ניתוק נצחי מאלוהים בגיהינום. למאמין בישוע יש חלק בנחלת אלוהים ובברכה המובטחת לזרע אברהם המבורך, אבי כל המאמינים. האמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא היא תכלית כל האמור בתנ"ך. זהו המסר שכל בני האדם – יהודים וגויים – חייבים לשמוע, וזוהי האמת שעלינו לקבל באמונה.
עתיד

פסוקים 27-26:

"וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשׁוֹמֵם, וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שׁוֹמֵם."

השבוע האחרון שבנבואה יתחיל בעתיד, כאשר צר המשיח (נָגִיד הַבָּא) "יגביר ברית לרבים". צר המשיח הנו מנהיג רב כוח שיעלה לגדולה עולמית בעתיד בכוח שהשטן יאציל עליו (ראה דניאל פרקים ב, ז; בשורת מתי כד 44-15; השנייה לתסלוניקים ב 12-1; התגלות ו-כ).

• צר המשיח יצליח להשכין שלום מדומה באזורנו;

 

• בתקופה זו בית המקדש יעמוד על תִלו.

עובדות אלה, יחד עם עיוורונו הרוחני של עם ישראל, יגרמו להם לקבל את צר המשיח כמשיח המובטח. באמצע תקופת צרת יעקב, הוא יכריז על עצמו כאל וידרוש שיסגדו וישתחוו לו. את אלה שיסרבו להיכנע לדרישתו ירדוף עד חרמה. בשלב זה תזהה שארית עם ישראל את תרמיתו של צר המשיח ותברח למדבר. שם תינצל השארית בחסד אלוהים.

שבע השנים האחרונות שבנבואה מכונות בפי הנביא ירמיהו "צרת יעקב" (ירמיהו ל 7). זו תקופה שבה אלוהים יסיר מעל פני תבל את מתנגדיו ויצרוף את עמו ישראל. בסיום שבע שנות הצרה יחזור ישוע המשיח ארצה כדי להקים את ממלכתו בת אלף השנים עלי אדמות. עם תום תקופת מלכותו זו, אלוהים יסלק באופן סופי את מתנגדיו מהתבל. הוא יברא שמים חדשים וארץ חדשה הנקיים לחלוטין מהחטא ומהשפעותיו. אז יתחילו ימות המשיח הנצחיים.(*)

(*) ללימוד מעמיק יותר על אירועי העתיד ניתן להזמין את הספרון  "בוא נלמד יחד את אשר עתיד להיות" דרך אתר זה ללא תשלום (לחץ על "חינם").

 

 

פרק ט

עבד יהוה

 

דניאל, כאמור, נקב בתאריך בו ישוע המשיח בא ונכרת לפני חורבן בית שני. הנביא ישעיהו משלים את התמונה כשהוא מפרט את הסיבה שבגללה נכרת המשיח. הוא עושה זאת בפרק נב מפסוק 13 עד סוף פרק נג. כאן מתואר באופן ברור ומצמרר איך עבד יהוה הטהור מכל חטא יישא את חטאי עם ישראל ויקריב את חייו כקורבן לכפרת חטאים; כמו כן, מתוארים אופיו, תפקידו וזהותו של עבד יהוה (ראה גם ישעיהו מב 9-1, מט 6-1, נ 11-4 – עבד יהוה כישות אלוהית).

עבד יהוה שנגלה בפסוקים אלה, שונה מתיאורים של עבדי אלוהים אחרים בספר ישעיהו (שם, הכינוי ניתן לעם ישראל: מא 9-8, מב 25-18, מג 10, מד 2-1, 21, מה 4, מח 20, מט 3; ולכורש מלך פרס אף ניתן התואר "משיח", והכוונה לאישיות שנבחרה על־ידי אלוהים לתפקיד מסוים – מה 1).

עבד יהוה זה מקריב את חייו כקורבן כפרה שבזכותו תוענק סליחת חטאים לעם ישראל ולאנושות בכלל.

פסוקים אלה עוסקים במסר החשוב ביותר שבכתבי הקודש: הם מלמדים על ישועת האדם ועל תיקון הקשר הקדוש והנצחי שלו עם אלוהים.
איך נכון לפרש?

מאז שנכתב פרק נג בספר ישעיהו במאה השמינית לפני הספירה, ועד למאה האחת עשרה לספירה, האמינו כל הפרשנים היהודים שהנאמר בו מתאר את משיח ישראל. תרגום יונתן בן עוזיאל (שהיה תלמידו של הלל הזקן), שנכתב במאה הראשונה לספירה, מציין שעבד יהוה המתואר כאן הוא המשיח. חכמי תקופת התלמוד הסכימו גם הם שהפרק מתייחס למשיח.

הראשון שיצא נגד דעה זו ואף ספג על כך ביקורת קשה מצד שאר הפרשנים בזמנו, היה רבי שלמה יצחקי, הידוע בכינוי רש"י (1105-1040). רש"י טען שפסוקים אלה מתארים את עם ישראל הסובל בגלל חטאי שאר העמים. פרשנותו של רש"י ככל הנראה הושפעה ממסע הצלב הראשון בשנת 1095, שבו נרצחו יהודים רבים על־ידי אלו שכינו עצמם נוצרים.

במאתיים השנים האחרונות גברו קולות של רבנים ופרשנים המדגישים את הפרשנות הזו ודוחים את הדעה הטוענת שמתואר כאן משיח ישראל. אין ספק שזה נעשה כחלק מהפולמוס נגד הפרשנות הנוצרית־משיחית שמייחסת את הכתוב לישוע המשיח.
לפנינו הקטע שעליו מדובר:

ישעיהו נב 15-13:

13 "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד.
14 כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם.
15 כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים. עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם, כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ."

ישעיהו נג 12-1:

1 "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יהוה עַל מִי נִגְלָתָה?
2 וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה, לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר, וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ.
3 נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.
4 אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.
5 וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.
6 כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.
7 נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו; כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.
8 מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ? כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.
9 וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.
10 וַיהוה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי. אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח.
11 מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע. בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים, וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל.
12 לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת פּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא, וְלַפּשְׁעִים יַפְגִּיעַ."

"רם ונישא" הם תארים השמורים לאלוהים
או
טיבו ומעמדו של עבד יהוה

ישעיהו פותח את הקטע כשהוא מצטט את אלוהים אומר: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" (נב 13). הנביא מציין שלושה מונחים נרדפים, בתוספת לשון "מאוד", המעצימה את תיאור הצלחתו של עבד יהוה.

על מנת לקבוע בוודאות את זהותו של אותו "עבד יהוה", הבה נעיין בפסוקים נוספים בספר ישעיהו, בהם הנביא משתמש במילים "יָרוּם וְנִשָּׂא" / "רָם וְנִשָּׂא", "גָבַהּ". המסקנה תסייע מאוד להבנת הטקסט:

1. בישעיהו ו 1 כתוב:

"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל…"

ישעיהו מתאר מחזה נפלא שנגלה לעיניו, כאשר ראה את אלוהים יושב על כיסא "רם ונישא". באותו מעמד נקרא ישעיהו לבשר את דברי אלוהים לעמו.
2. בישעיהו ב 4-2 כתוב:

"הָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יהוה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם… וְאָמְרוּ: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יהוה, אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו…"."

הנביא מדגיש את עליונותו של אלוהים אשר יֵשב בביתו בירושלים ואליו ינהרו כל הגויים להשתחוות לפניו ולשמוע מפיו. נוכחות אלוהים מעניקה להר הבית מעמד "נישא" מעל כל שאר ההרים.
3. בישעיהו נז 15 כתוב:

"כֹּה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים."."

הנביא מתאר את עליונותו של אלוהים בהדגישו שתי יכולות השייכות לבורא בלבד: היכולות לרפא ולהחיות. כאן אלוהים עצמו מתואר כ"רם ונישא".
למי לא מגיע להיות "רם ונישא"

לעומת הפסוקים הללו, הנביא מתאר גם מקרים בהם שואף בן אנוש בגאוותו לתפוס את מקומו של אלוהים או מחשיב עצמו שווה ערך לו:
1. בישעיהו ב 12 כתוב:

"כִּי יוֹם לַיהוה צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם, וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל."

אלוהים עתיד להכות את הגאים החושבים שהם אדונים על חייהם ושולטים בעולם. הבורא ישפוט את כל מי שחושב את עצמו "רם ונישא".
2. בישעיהו נז 7 כתוב:

"עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ, גַּם שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח."

הנביא מוכיח את עמו שלא בחל בכל אמצעי רע ושפל כדי לבזות את אלוהים. בכל מקום חילל העם את קדושת אלוהים ועל כך הוא עתיד להיענש. ההר "הגבוה והנישא" שייך לאלוהים (ישעיהו ב 2) ולא לאלילים.
3. בישעיהו יד 15-11 כתוב:

11 "הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ; תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה.
12 אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר! נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.
13 וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: "הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי, וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן;
14 אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן." 15 אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי־בוֹר."

בפרק יד הנביא ישעיהו מתאר את העונש העתיד לבוא על מלך בבל. גאוותו ושחצנותו של מלך זה לא ידעה גבול. מלך בבל התנהג באופן הדומה לדמות אחרת, עתיקה, ששמה "הילל בן־שחר", הלא הוא השטן בכבודו ובעצמו.

מכיוון שמלך בבל דמה באופיו לשטן, תיאר ישעיהו את השטן ואת סופו, וכך רמז למלך בבל ולדומים לו על האחרית הצפויה להם.

במקור, השטן היה מלאך רם דרג. הוא חטא בחטא הגאווה ושאף למקום הרם והנישא השייך לאלוהים בלבד. בשל כך סולק השטן מן השמים ודינו נחרץ לעולם (לדוגמאות נוספות ראה: ישעיהו י 33, יג 11, 19, טז 6, כג 9; יחזקאל כח).
מצד אחד "עבד" – מצד שני רם־מעלה

בחינת הפסוקים הללו מביאה אותנו למסקנה ברורה:

אלוהים בלבד ראוי לשבת על כיסא "רם ונישא", ורק הוא "גבה מאוד". כל ניסיון של בן אנוש או גורם אחר לקחת את מקומו של אלוהים או להחשיב עצמו שווה לו, משמעו מרידה נגד אלוהים שסופה משפט.

נתון זה מצביע על כך שפסוקים 15-13 בפרק נב מתארים אישיות אלוהית. ל"עבד יהוה" מיוחסים מאפיינים השייכים לאלוהים בלבד, והבורא הרי אומר: "כְּבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן" (ישעיהו מב 8). לכן, "העבד" חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו.

אלוהים מתאר (מפי הנביא ישעיהו) את תפקידו ואת מעלותיו של עבדו – של אלוהים הבן, אשר עתיד לבוא לעולם כעבד.

מדוע הודגש על־ידי שלוש מילים נרדפות (ירום, נישא, גבה) שעבד יהוה עתיד להיות מכובד מכול? – כי הוא "יַשְׂכִּיל", כי יעשה את רצון אלוהים במלואו, עד תום.

עיני כל אדם עתידות להביט אליו (ראה: ישעיהו מה 23; ירמיהו כג 6-5; זכריה יב 10; דניאל ז 14; האיגרת אל הפיליפים ב 11-9; האיגרת אל הקולוסים ג 1; האיגרת אל העברים א 3, ח 1, י 12, יב 2).

הנביא ירמיהו משתמש באותה מילה – "השכיל" – כדי לתאר את המלך המשיח, את הצמח הצדיק שיֵצא מבית דוד, אשר ימלוך על יהודה וישראל ויביא שלום לאזורנו (ירמיהו כג 6-5).
הכול עניין של תדמית
או
אלוהים פועל בדרכים לא שגרתיות
א. תדמיתו השלילית של עבד יהוה – היום

בפסוקים 15-14 מתאר ישעיהו תופעה בלתי הגיונית, קשה להסבר:

• בעיני יהוה, עבדו נישא ורם ושווה לו (כאמור בפסוק 13);

 

• בעיני בני האדם, לעומת זאת, עבד יהוה נחשב לחסר ערך.

14 "כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם."

"אנשים רבים נבהלו והשתוממו (שָׁמְמוּ) למראך! הם ראו בך אדם סובל, פגוע ופצוע (מִשְׁחַת). אתה, עבד יהוה, נראה כה רע עד כי אינך ראוי להיקרא 'איש'!"

אך אל ניתן למראה עינינו לתעתע בנו! עבד יהוה עתיד להפתיע את כל רואיו. כמידת מראהו הבזוי, כך גם יהיו קיצוניים מידת כוחו ומעמדו הרם. למרות תוארו הנחות מבחינה חיצונית, פעולותיו מצביעות על זהותו האמיתית:
ב. תדמיתו העתידית

15 "כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים. עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם, כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ."

"כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים." – הפועל "יַזֶּה" מציין פעולת טלטול, התזה (ויקרא טז 14: הכוהן המזה את הדם מטלטלו וזורקו, וגם מנענע את אצבעו). עבד יהוה עתיד להקים מכיסאותיהם, להקפיץ, לטלטל, לזעזע ולהרעיד גויים (עמים) רבים.

"עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם." – מלכים אשר יראו את מעשיו יתמלאו תדהמה ופיהם ייסכר (דברים טו 7; תהילים קז 42; איוב ה 16, כט 9). כדרך הבריות, כאשר הן רואות פלא גדול, כוח הדיבור ניטל מהן מרוב התרגשות והן נאלמות דום.

"אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ…" – מעשיו של עבד יהוה יהיו בעלי השפעה כלל עולמית. הוא יחולל דברים שאוזן אדם לא שמעה ועין לא ראתה מעולם. הוא יפעל לעיני כול, הן במשפט שיערוך לבני האדם והן בישועה שיעניק לילדיו.
סיכום ביניים:

אני מודה כי לא קל לקבל את המסקנות המתבקשות מפרק נב 15-13:

1. "עבד יהוה" הנו אלוהים בכבודו ובעצמו. פסוקים אלו הם הוכחה נוספת לריבוי שבשלמות האלוהית האחת.
2. למרות היותו אלוהים, הוא יופיע בעולם במראה אדם בזוי.
3. אך אל נטעה בגלל מראהו החיצוני! הוא אמנם הופיע כעבד, אבל בכוחו להדהים ולזעזע גויים רבים.
4. יבוא יום, וגדולתו וכבודו של עבד יהוה, המשיח, ייראו לעיני כול (פסוק 15). מי שעד אז לא שמע ולא ציית לדבר אלוהים יוכל להיווכח במו עיניו, כי הרי כתוב: "…עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יהוה צִיּוֹן" (ישעיהו נב 8).

זה לא יאמן!

לאור המסקנה כי אלוהים בא אל העולם כעבד על מנת לשרת את ברואיו, אומר ישעיהו הנביא:

ישעיהו נג 3-1:

1 "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יהוה עַל מִי נִגְלָתָה?
2 וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה, לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר, וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ.
3 נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ."

"מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?" שואל הנביא. – מי מאמין למסר שבפינו? מי יכול לקבל בשלווה ובפשטות את העובדה שאלוהים בכבודו ובעצמו בא לעולם בדמות עבד כדי לשלם בדמו את מחיר כפרת חטאינו?

"…וּזְרוֹעַ יהוה עַל מִי נִגְלָתָה?" – כך הוא ממשיך את שאלתו בכאב.

בתנ"ך, בספר ישעיהו בפרט, המונח "זְרוֹעַ יהוה" מציין את כוחו של אלוהים ואת גבורתו שבאים לידי ביטוי בדרך שבה הוא מושיע בני אדם (שמות ו 6; ישעיהו ל 30, מ 10, מח 14, נא 5, 9).

ישעיהו אומר בעצם: "ראו מי מוציא לפועל את ישועת אלוהים: עבד יהוה, הוא העושה זאת!" איך ייתכן שזרוע יהוה תתגלה על אדם בזוי כל כך?
אנחנו רוצים מושיע מרשים!
או
ענווה – המעלה הבלתי מקובלת

בפסוקים 3-2 הנביא מתאר את האופן שבו יבוא עבד יהוה ואת הדרך שבה העם יקבל אותו:

"וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה." – עבד יהוה עלה וצמח לפי רצונו של אלוהים (לְפָנָיו  = "לפי רצונו" – בראשית יז 18; במדבר לב 20). הוא חי ופעל בדרך על־טבעית, מופלאה, כמו עץ הצומח לפתע במדבר צייה, כמו חיים שנובעים במקום יבש ועוין (ישעיהו ז 14, ט 6-5).

"לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר, וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ." – בעוד אלוהים "מטפח" את עבדו, מתברר שעמו של הנביא, עם ישראל, אינו מזהה את עבד יהוה ואינו מכבד אותו כראוי. מבחינתו של העם, "לעבד יהוה אין כל משיכה, לא הוד או הדר שגורמים לנו לשים לב אליו."

"נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ." – עיוורונו הרוחני של עם ישראל מודגש בפסוקים 3 ואילך: עבד יהוה בא אל עמו, אך הם בזו לו והתרחקו ממנו (בשורת יוחנן א 11).

ישעיהו כותב, כביכול, את דברי העם: "נכון, ראינו אותו, אבל בזנו לדבריו. לא החשבנו אותו כאחד המכובדים. להפך, הוא היה מוכר לנו כמי שנושא מכאובות וחולי. כשעבר לידנו, בחרנו להסיט את המבט הצדה ולהתרחק ממנו."
עבד יהוה סובל למען עם ישראל ולמען כלל החוטאים

בפסוקים 6-4 העם מבין לבסוף את פשר מחלותיו, כאביו וייסוריו של עבד יהוה. הנביא מתאר אותם בדרכים שונות, כדי להדגיש את גודל הקורבן שעבד יהוה העלה בעדנו ואת עומק החרטה שתבוא על ישראל בעתיד.

ישעיהו נג 6-4:

4 "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.
5 וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.
6 כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ."

"וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים." – עם ישראל חשב שסבלו של "האיש ההוא" נבע מחטאיו. אך למעשה הוא נשא את החוליים שלנו, את העונש על חטאינו, שאנחנו היינו צריכים לשאת. למרבה הצער, עד היום רבים מאמינים שישוע נצלב כעונש על מעשיו הכופרים כביכול.

"וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ." – אבל יבוא יום ובו עם ישראל יודה שייסוריו של עבד יהוה, של ישוע המשיח, באו במקום הייסורים שכל אחד מבני העם היה אמור לסבול בעצמו (ראה זכריה יב 10). עבד יהוה סבל ייסורי תמורה במקום העם ובגלל חטאי בני האדם, ולא בגלל חטאיו הוא. הוא עצמו לא חטא מעולם (פסוק 9).
קורבן תמורה

לאורך כל הדרך הנביא מדגיש את עיקרון התחליף. כלומר, עבד יהוה לקח על עצמו את העונש, הייסורים והמוות (שהוא שכר החטא) שהיו צריכים להיות מנת חלקנו (ראה האיגרת אל הגלטים א 4-3).

לא לחינם מהווה עבודת הקורבנות חלק כה משמעותי מן התורה. אלוהים דאג שעיקרון התחליף יהיה ברור ומובן לעמו – חיים תמורת חיים.
"מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו." – מה כוונת המילים האלה?

משמעות המילה "מוּסַר" היא: תוכחה, אזהרה, עונש על מעשה רע (ויקרא כו 18; הושע ז 15). שורש המילה הוא י.ס.ר = ייסורים.

המשיח שילם בדמו, בחייו, את העונש שהיה עלינו לשלם עבור חטאינו. הוא סילק את החוב שלנו – שילם במלואו את המחיר שאלוהים קבע, כדי שהשלום בינינו לבין בוראנו יושב על כנו.

ישוע המשיח פדה אותנו מהקללה הרובצת על כל מי שלא מקיים את התורה בשלמות (דברים כז 26: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם"). הוא עשה זאת כדי שנזכה לברכת אלוהים ולשלום. רק בעקבות מעשה הישועה של ישוע נוכל להיחשב לצדיקים, שכן צדקתו נחשבת לנו, ובזכותו אנו זוכים למעמד של בני האלוהים הראויים לירושה (האיגרת אל הרומים ג 26-21; האיגרת אל הגלטים ג 13; איגרת פטרוס הראשונה ב 24-22).

"וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ." – אנחנו נרפאים בזכות פצעיו של עבד יהוה.

הריפוי עליו מדבר הנביא הוא רוחני. זהו הריפוי היחיד שיכול להשיב על כנו את השלום בינינו לבין אלוהים. ריפוי רוחני מתבטא בחיים טהורים וקדושים ובציות לדבר אלוהים.

ריפוי רוחני יוביל לריפוי גופני שיתממש באופן מוחלט וסופי בממלכת אלוהים הנצחית. ריפוי רוחני עדיף על ריפוי גופני, כי הוא נצחי (הראשונה לקורינתים טו 49 ואילך; ראה גם התגלות כא 4).
מי לא זקוק לכפרה?

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. – פסוק זה מוכיח את גודל אהבתו של עבד יהוה אלינו ומלמד על זהותו:

א. עבד יהוה שילם בחייו כדי להושיע אותנו. הוא עשה זאת כאשר כולנו היינו רחוקים ממנו – שקועים בחטאים.

לא מדובר בטובה שאדם עושה לחברו, אלא בהקרבה מוחלטת עבור פושעים וחוטאים. את הקורבן הזה הקריב עבד יהוה עבור כל אחד מאתנו (האיגרת אל הרומים ה 8: "אוּלָם אֱלֹהִים מְגַלֶּה אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלֵינוּ בְּכָךְ שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדֵנוּ כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיִינוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים").

ב. הנביא מדגיש לאורך כל הקטע שעבד יהוה נושא (לוקח על עצמו) את עוונותינו (גם ישעיהו נג 5-4, 12). אלוהים לימד את העיקרון החשוב הזה במצוות שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים: "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא טז 22).

דרך סמלים אלה לימד אלוהים את עמו על אודות כפרת החטאים הנפלאה שהמשיח מעניק לנו במחיר חייו.

 

מי יכול לשאת עוונות של אחרים?

מי יכול לסלוח לנו על חטאינו ולהעמיד אותנו כצדיקים לפני אלוהים? ישעיהו אמר בפרק מג 25 כי אלוהים הוא זה שמוחה חטאים: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי; וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר".

גם בפרק מד 22 אלוהים הוא הדובר: "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ; שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ".

אם כך, עבד יהוה חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהותו היא המעניקה לו את היכולת לסלוח, למחול ולמחות חטאי אחרים.

כתנאי למילוי משימה זו, עבד יהוה עצמו חייב להיות נקי מחטא. 
עבד יהוה הוא ישוע המשיח, אֵל שַׁדַּי – אותה ישות באלוהות שלבשה דמות אדם ובאה לעולם כדי לכפר על חטאינו.

"וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ…" – ה' הטיל על עבדו את העונש שהיה אמור להיות מנת חלקנו. ניסוח זה מחזק את הטענה בדבר ריבוי הישויות בשלמות האלוהית האחת: במשפט אחד יש לנו את "יהוה", והוא הִפְגִּיעַ את העוונות "בּוֹ", בעבד, שגם הוא מוכח כישות אלוהית על־ידי כל הנאמר בפרק (עיין גם במשלי ל 4: "מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ?", קטע המדבר על אלוהים האב ואלוהים הבן. ראה גם תהילים ב; דניאל ג 25).
דרך הייסורים – הכול למעננו

בפסוקים 9-7 הנביא מתאר את ייסוריו של עבד יהוה ואת מותו:

7 "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו; כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.
8 מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ? כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.
9 וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו."

"נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו." – עבד יהוה מקבל בענווה וללא התנגדות את היחס הבלתי צודק של העם אליו. אין הוא נלחם או מתמרד, אלא ממלא את תפקידו בנאמנות ובהכנעה.

המילה "נִגַּשׂ" – פירושה שהוכה בידי נוגשׂים (שמואל א יד 24; איוב לט 7).

"כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו." – ישעיהו משווה את שתיקתו ואת צייתנותו של עבד יהוה לזו של שׂה ההולך לטבח. דימוי זה לא נמצא כאן במקרה. שׂה הכפרה היה חייב להיות ללא מום, מושלם, כראוי לקורבן המועלה לאלוהים. כזה היה עבד יהוה!

רָחֵל – שם נרדף לכבשׂה (בראשית לב 15).

עם ישראל מתואר כחוטא (סוף פסוק 8), אבל עבד יהוה מתואר כמי שאין בו חמס או מרמה (פסוק 9).

בני ישראל למדו שבעלי חיים תמימים (מושלמים) אמורים לשמש לקורבנות, והנה מדבריו של ישעיהו מתברר שהחיות הללו היו רק צל, סמל לקורבן האמיתי שיוקרב בבוא היום עבור חטאי האנושות. הנביא מבהיר שעבד יהוה הנו הקורבן האמיתי והנצחי (האיגרת אל הגלטים ג 23 – ד 7; האיגרת אל הקולוסים ב 17-16; האיגרת אל העברים ז-י).

זו הסיבה לתגובת יוחנן המטביל בראותו את ישוע: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (בשורת יוחנן א 29).
עבד יהוה – ההתגשמות

ניתן לעקוב אחרי פרטי ההתגשמות של הפסוק "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל…", כאשר קוראים את הדיווח שבבשורת מתי כו 36 עד כז 44.

יש הטוענים שישוע התלונן, ניסה להתחמק או התמרד כשביקש מאלוהים האב להעביר ממנו "אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת" (בשורת מתי כו 39). – חס וחלילה!

• באותו מעמד בגת שמנים ישוע המשיח התפלל לאביו שבשמים כדי להתאזר במלוא הכוח והאומץ הדרושים למילוי מושלם של רצון אלוהים האב. כאן ניתנה לשטן הזדמנות אחרונה להדיח את ישוע מלציית לאביו. ישוע אף דרבן את תלמידיו להישאר ערים ולהתפלל, כדי שיהיה גם להם כוח לעמוד בניסיון.

במעמד זה מתגלית אנושיותו המושלמת של המשיח. כפי שהוא פנה אל אביו בתפילה כדי לקבל כוח לציית, כך עלינו לעשות בכל תחום בחיינו כדי שלא ניפול בחטא (השטן ניסה לפתות את ישוע המשיח גם בתחילת פעילותו הציבורית: בשורת לוקס ד 14-1).

• "הַכּוֹס" מסמלת את זעם אלוהים שישוע המשיח עמד לסבול בנשאו על עצמו את קללת החטאים של כל בני האדם (כוס = סמל לזעם יהוה: ישעיהו נא 17, 22; ירמיהו כה 17-15, 29-27; יחזקאל כג 31; חבקוק ב 16; איכה ד 22-21).
• ישוע ידע שעליו למות כקורבן חטאת עבור בני אדם (בשורת מתי טז 23-21; האיגרת אל העברים י 7). כל חייו עלי אדמות כוונו לרגע זה.

המוות המכפר היה תכלית בואו של המשיח.

• בגן־עדן האדם הראשון חטא והביא את קללת החטא על ראש האנושות כולה.

 

• ב"גת שמנים" (גן מעבר לנחל קדרון; ראה בשורת יוחנן יח 1) ישוע המשיח, אלוהים הבן, הביע את נכונותו הבלתי מסויגת לשלם בדמו את מחיר כפרת החטא. בזכות קורבנו הוא נתן למאמינים בו סליחת חטאים וצדקה. הוא היה מוכן לסבול את זעם אלוהים כדי שאנו, המאמינים בו, נזכה לשלום אלוהים ולישועתו.

היה משפט – לא היה צדק

"מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ? כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ." – כאן ישעיהו מדבר על המשפט המעוות שייערך לעבד יהוה, ועל מותו.

"מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח." – עבד יהוה לא זכה למשפט הוגן.

"וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ?" – לא היה מי שיעמוד ויעיד לזכותו או יתריע על כך ששופטיו הפרו את כל כללי המשפט (בשורת מתי כז 26-1).

"כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים." – הוא נלקח מארץ החיים – נרצח (דניאל ט 26).

"מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ." – הנגעים שאותם הוא סבל נבעו מפשעי עמו.

הכוהן הגדול ומנהיגי העם תכננו להמית את ישוע, שכן הוא חשף את חטאיהם ואת התהום שנפערה ביניהם לבין אמת האלוהים. פשעם של מנהיגי העם היה כה גלוי, עד שאפילו המושל הרומי הגוי, פונטיוס פילטוס, הבין שהם מאשימים בפניו את ישוע אך ורק מתוך קנאה (בשורת מתי כז 18).

גם דניאל הנביא תיאר את מותו של המשיח באמרו: "וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ". הביטוי "יִכָּרֵת" מבהיר שהמשיח לא מת בשׂיבה טובה, אלא בעקבות מעשה אלים ש"כרת" אותו מארץ החיים טרם זמנו.

נבואת דניאל גם מספקת את המועד בו ייכרת המשיח, וחישוב זהיר מלמד שמדובר בחודש ניסן של שנת 32 לספירה.

דברי המלאך גבריאל שבדניאל פרק ט התגשמו במלואם בישוע המשיח. ישוע אכן נכרת מארץ החיים בחודש ניסן (פסח) של שנת 32 לספירה.

הדברים ברורים: עבד יהוה לא היה חייב בעונש מוות. הוא נשא על עצמו את חטאי עמו ושילם בחייו את מחיר העונש שהעם היה אמור לקבל. עבד יהוה, ישוע המשיח, מת מוות אלים בגלל חטאי עמו. מותו היה הדרך היחידה שבה יכלו בני עמו לקבל חיי עולם, בזכותו.
הנבואה קובעת: קבר של עשיר לעבד יהוה

"וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו." – עבד יהוה יוצא להורג כפושע, כי לכזה הוא ייחשב בעיני בני עמו. אף־על־פי שימות מוות בזוי, הוא ייקבר בקברו של אדם עשיר.

מדוע?

א. "עַל לֹא חָמָס עָשָׂה." – כי עבד יהוה לא עשה כל רע. הנביא מתאר את עם ישראל כשווה לסדום ועמורה בחטאיו (א 10), אבל עבד יהוה מתואר ככליל השלמות והטוהר, כשׂה כפרה מושלם.

ב. המשיח יהיה בזוי כל עוד הוא נושא את חטא האנושות. ברגע מותו הוא ישלים משימה זו. לכן אלוהים לא ירשה שבני אדם ישברו עצם מעצמותיו או יתעללו בגופתו (פרט לדקירת החנית בצדו שהייתה נחוצה כדי לוודא את מותו, אך לא שברה כל עצם: בשורת יוחנן יט 35-34).

ג. קבורת ישוע לא כפושע אלא בקבר אדם עשיר הייתה בלתי נמנעת, שהרי ישעיהו ניבא אותה 700 שנים לפני כן – ודבר אלוהים חייב להתקיים!

ישוע המשיח נצלב. הצליבה נחשבה לעונש מוות מבזה ומשפיל במיוחד הראוי לרשעים שפלים. הוא אף נצלב בין שני פושעים, ולמרות זאת הונחה גווייתו בקברו של איש עשיר, של יוסף מן הרמתיים (בשורת מתי כז 60-57; בשורת יוחנן יט 42-38; השנייה לקורינתים ה 21; איגרת פטרוס הראשונה ב 25-22).

יש תוצאות
או
פרי הקרבתו העצמית של עבד יהוה

סוף הפרק מדגיש את התוצאות החיוביות של ייסוריו ומותו של עבד יהוה:

ישעיהו נג 12-10:

10 "וַיהוה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי. אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח.
11 מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע. בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים, וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל.
12 לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת פּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא, וְלַפּשְׁעִים יַפְגִּיעַ."

"וַיהוה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי." – משפט זה מעורר פליאה. איך ייתכן כי יהוה "חָפֵץ" בסבלו ובחוליו של עבדו הנאמן? התשובה ניתנת בהמשך הפסוק:

"אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע." – המילה "אָשָׁם" מצביעה על אחד מסוגי הקורבנות שהועלו לאלוהים (ראה ויקרא ה 15, 19-17, יט 21). עבד יהוה מת כקורבן על חטאים, קורבן רצוי בעיני אלוהים.

"אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ" – כלומר, אם נפשו (של עבד יהוה) תקריב (תשׂים) את עצמה כקורבן אשם, אז הוא "יִרְאֶה זֶרַע". במילים אחרות: אם עבד יהוה אכן יקריב את חייו כקורבן אשם, יהיו לו בנים רבים – כל מי שיאמין בו וייוושע (בראשית נ 23; תהילים קכח 6).

עבד יהוה אמנם יוצא להורג, אבל בכל זאת "יַאֲרִיךְ יָמִים" – כי הרי הוא בן האלוהים הנצחי שקם מן המתים וחי לעולם.

סבלו של המשיח, כאביו, חוליו ומותו היו "חֵפֶץ יהוה". הם היו מרכיב הכרחי מתכניתו המופלאה של אלוהים לישועת בני האדם. אלוהים יכול לכפר על חטאינו ולהעניק לנו חיי עולם רק בזכות קורבן דמו של ישוע המשיח (הראשונה לקורינתים ה 7; התגלות יג 8).

"…יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח." – עבד יהוה יחיה לנצח נצחים, וכל דבר שיעשה יצליח.

ישוע מבטיח למאמינים בו (שהם "זרעו" הרוחני) שיהיו יורשים ושותפים עמו. לכן, מה שנאמר על ישוע נכון גם לגביהם. גם המאמינים "יאריכו ימים" (בשורת יוחנן א 12; האיגרת אל הרומים ח 17).
מי אשם?

אם אלוהים חפץ במות המשיח, מדוע נענשים הורגיו?

כתבי הקודש הכינו את בני האדם מראש לבואו של המשיח הסובל, העתיד לשלם בחייו את מחיר הכפרה עבור החוטאים (בראשית ג 15; ישעיהו נג). נכתבו פרטים מדויקים על אודות זהותו של המשיח ואף המועד בו יופיע ויפעל עבור עמו וכלל האנושות (ישעיהו ז 14, ט 6-5; מיכה ה 1; זכריה ט 9; דניאל ט).

אלוהים ציפה מעם ישראל להכיר את דברו, לזהות את המשיח המיוחל ולקבלו באהבה ובכניעה. היה עליהם לכרוע ברך לפני המושיע וללַוות אותו אל הצלב – אל תכלית בואו – כשהם מודים לו ומשבחים את שם אלוהים. כל זה על בסיס המידע הידוע מתוך התנ"ך.
איש אינו נענש על כך שישוע נצלב.

בני האדם נענשים מכיוון שהם דוחים את המשיח שבא להושיע אותם מקללת החטא. העונש מתבטא בכך שהם נשארים עם חטאם, רחוקים ומנותקים מאלוהים ומחסדו (בשורת יוחנן ג 19-14).

כל בני ישראל – וכל בני האדם באשר הם – אמורים ללכת אחרי ישוע אל מקום הצליבה בבכי בגין אשמתם, ובהודיה לאלוהים על אהבתו, במקום לקלל את המשיח ולשמוח לאיד על סבלו.

לאורך ההיסטוריה האשימה הנצרות הממוסדת את היהודים ברצח המשיח וכך הצדיקה את רדיפתם ורציחת רבים מהם. תלמידי ישוע הנושעים באמת, לעומת זאת, אינם רודפים או רוצחים בני אדם. הם משמיעים באוזני כול את בשורת המשיח המדברת על סליחת חטאים ושלום עם אלוהים. כמו כן, הם מצווים לחיות על־פי אמות הצדק והקדושה של אלוהים ולאהוב את הזולת, כולל את אויביהם.
"מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע." – יש פרי בעמלו של עבד יהוה. קורבנו לא היה לחינם! המילה "יִשְׂבָּע" מציינת שלמות, רוויה. מעשהו של עבד יהוה השלים את כל הנדרש.

"בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים." – עבד יהוה הוא היחיד שיכול להצדיק אותנו, לזכות אותנו מאשמה כלשהי לפני אלוהים. איך הוא עושה זאת?

"…וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל." – עבד יהוה נשא על עצמו את אשמתנו כדי שנוכל לעמוד זכאים וללא כל אשמה לפני אלוהים: "אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ" (השנייה לקורינתים ה 21).

מי שלובש את צדקתו של ישוע, נחשב לטהור בעיני אלוהים לא פחות מהמשיח (ראה גם האיגרת אל הרומים ה 19).
מה עליי לעשות כדי לקחת חלק בזכות הגדולה הזו?

עליי להאמין שעבד יהוה, ישוע המשיח, הוא הקורבן התמים שנשא על עצמו את חטאיי.

מאמין כן ואמיתי מוסר את חייו לידי ישוע, לומד את דבר אלוהים ומאפשר לו להיחרט על לבו. מאמין כן משמש משכן לרוח אלוהים הפועל בו, ומשרת בעזרתו את המשיח ואת הזולת.

טיהורנו מאשמה והצדקתנו לא נקנו בזול! הם נקנו בדמו של בן־האלוהים:

"שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (איגרת פטרוס הראשונה א 18-19).

אלוהים מחשיב לצדיקים את אלה המאמינים כי ישוע המשיח הוא זה שנשא את חטאיהם.

"לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל." – הפסוק האחרון ממשיך את רעיון התקומה מן המתים. עבד יהוה השכיל למלא עד תום את רצון אלוהים, לכן הוא ניצח גם את המוות.

ניצחונו של עבד יהוה מתואר כניצחונו של מלך במלחמה. בימי קדם, מלך מנצח לקח את כל השלל וחילק אותו כראות עיניו לנתיניו הנאמנים. כך יעשה גם עבד יהוה. המשיח יחלק את שלל מלכותו לאוהביו כאשר ישוב למלוך בממלכה בת אלף השנים (ראה ישעיהו ב; ירמיהו כג 6-5, לג 16-14; מיכה ד 8-1; תהילים ב; דניאל ז; התגלות כ 4, 6, כב 5).
מדוע יזכה עבד יהוה לכבוד המגיע למלך מנצח?

א. "תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ." – אף־על־פי שעבד יהוה הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, הוא ירד ארצה ומסר את נפשו למוות.

ב. "וְאֶת פּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא." – למרות היותו קדוש וטהור, הוא נשא את חטאינו, לקח את מקומם של פושעים וחוטאים – לקח את מקומנו – והעניק לנו את צדקתו.

ג. "וְלַפּשְׁעִים יַפְגִּיעַ." – עתה עבד יהוה מפגיע (מפציר ומבקש רחמים, מתווך) בעדנו החוטאים, כדי שנשכיל לדעת מהו רצון אלוהים ונעשה אותו (ישעיהו נט 16; ירמיהו לו 25; האיגרת אל הרומים ח 35-33).

עבד יהוה – סיכום:

מפסוק 13 בפרק נב ועד סוף פרק נג בישעיהו מתוארת באופן מושלם התכלית של מות המשיח עבור עמו ישראל (בשורת יוחנן יא 52-49) ועבור כל בחיריו מכל העמים (איגרת יוחנן הראשונה ב 2).

• ישוע המשיח מתואר כעבד יהוה, כעליון למלכי הארץ וכנעלה מהכוהן הגדול ששימש במקדש (האיגרת אל העברים ח).

 

• ישוע המשיח, עבד יהוה, הוא האלוהים בכבודו ובעצמו שבא לעולם בדמות אדם כדי לשאת את חטאינו.

 

• כשעבד יהוה הופיע על במת ההיסטוריה, עם ישראל לא זיהה שזהו המושיע אלא התנכר לו ודחה אותו. עם ישראל עתיד להכיר בטעותו ולהתחנן לסליחה כאשר המשיח ישוב בכבוד ובהדר (זכריה ג 9, יב 10).
• מותו המכפר של ישוע המשיח, בן־האלוהים, נתן מענה לדרישותיו הצודקות של אלוהים האב שחייב לשפוט את החטא. מוות זה פתח בפני המאמינים בו את הדרך לאלוהים שעד כה הייתה חסומה על־ידי החטא.
• כל אחד מאתנו יכול להיוושע וללבוש את צדקתו של ישוע, אם רק יאמין שישוע הוא אכן הקורבן ששילם את מחיר חטאיו.

 

• עבד יהוה המנצח עתיד לחזור. הוא יקים את מלכותו וימלוך עליה עם בניו – עם כל המאמינים בו (זכריה יב 10, יד 5-3).

לנו נותר לבקש מאלוהים שיושיע אותנו, כדי שנזכה לתקווה ולנחלה שמימית, ושנמלוך עם ישוע המשיח לנצח נצחים.
ישוע המשיח – סיכום:

אין אדם שאינו חוטא! לפיכך, עבד יהוה המתואר בפרקים נב-נג של ספר ישעיהו לא יכול להיות אדם רגיל. הוא אֵל שַׁדַּי, ישוע המשיח.

• ישוע נולד למרים הבתולה בהתערבות רוח אלוהים (ישעיהו ז 14, ט 6-5), וכך הגשים את הנבואה שנתן אלוהים לשטן בנוכחות אדם וחווה, לפני שגירש אותם מגן־עדן: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג 15) – "זרע האישה" עתיד לנצח את השטן.
• ישוע המשיח נולד בבית־לחם אפרתה, וכך התגשמה נבואתו של מיכה הנביא. אף־על־פי שישוע בא לעולם בדמות אדם, הוא היה קיים "מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם" – הוא אֵל שַׁדַּי (מיכה ה 1: "וְאַתָּה בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל, וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם").
• ישוע הוא נצר לבית דוד, ולכן הוא ראוי וזכאי למלוך (בראשית מט 10-8; ישעיהו ט 6-5).

 

• ישוע הציג את עצמו כמשיח ישראל, חולל נסים רבים, ריפא חולים והקים מתים לתחייה. הוא הוכיח את אלוהותו. הוא אלוהים שלבש בשר ובא אל העולם כאדם כדי לשלם בדמו את מחיר כפרת חטאינו. רק ישוע המשיח, אֵל שַׁדַּי, היה יכול לשלם את המחיר הזה בדמו הטהור (ויקרא יז 11).

אלוהים קבע מחיר זה כדי ללמדנו כי קדושתנו היא תוצר של חסדו בלבד, ולא של מעשים שהאדם יכול לעשות בעצמו. אנחנו תלויים לחלוטין בישועת החסד של אֵל שַׁדַּי – המשיח. בדרך זו הוא גם מוכיח לנו את חומרת החטא, שהרי שׂכר עונשו הוא מוות.

• ישוע נדחה על־ידי בני עמו ונידון למוות בצליבה, במשפט שנערך לו שלא כצדק.

 

• לאחר שלושה ימים בקבר הוא קם לתחייה, והיום הוא יושב לימין אלוהים האב.

הישועה – סיכום:

אם אתה מאמין בישוע ויודע כי הוא אדונך ומושיעך מן החטא, ניתן לתאר אותך כך:

• אתה זכאי לכפרת חטאים, וישועתך מובטחת לנצח;

 

• רוח אלוהים שוכן בך ומדריך אותך בדרך הנכונה;

 

• אתה מוכיח את אמונתך במעשים התואמים את רצון אלוהים ואת דברו הכתוב;

 

• לאחר מותך, תשכון נפשך בנוכחות אלוהים.

לעומת זאת, מי שדוחה את ישוע דוחה את סליחת החטאים ונשאר אשם לפני אלוהים. הוא יחיה לנצח בייסורים באגם האש (התגלות כ 15).
אין ישועה באחר – ליהודי ולגוי כאחד

ישוע הוא המשיח היהודי – הוא ולא אחר. אמונה יהודית אמיתית תתבטא באמונה בישוע כאדון וכמושיע.

שמעון פטרוס השליח אמר את המילים הבאות לאחיו היהודים שהיו עדים לריפוי חולה, בשמו של ישוע המשיח:

"… שֶׁיְּהֵא יָדוּעַ לְכֻלְּכֶם וּלְכָל עַם יִשְׂרָאֵל כִּי בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִנַּצְּרַת, אֲשֶׁר אַתֶּם צְלַבְתֶּם וַאֲשֶׁר אֱלֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים, בַּשֵּׁם הַזֶּה הוּא עוֹמֵד בָּרִיא לִפְנֵיכֶם (הכוונה לחולה שנרפא). הוּא (ישוע המשיח) הָאֶבֶן שֶׁמְּאַסְתֶּם, אַתֶּם הַבּוֹנִים, אֲשֶׁר הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה (מבוסס על תהילים קיח 22). וְאֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע" (מעשי השליחים ד 12-10).

ומה אתך, קורא יקר?

האם תמשיך בדרכך? תמשיך להיות רחוק מישועת אלוהים? או שתפנה למושיע היחיד, לישוע המשיח, ותאמין כי הוא נשא במקומך את העונש המגיע לך על חטאיך? הרי זוהי הדרך היחידה להיוושע ולעמוד צדיק לפני אלוהים לנצח נצחים.
כל הקורא בשם ישוע בכנות לכפרת חטאיו זוכה למענה מאלוהים.

 

 

חלק שלישי – בן־אלוהים / בן־האדם
פרק י

בן־אלוהים / בן־האדם בתנ"ך ובברית החדשה

כשישוע המשיח הציג את עצמו לפני בני דורו, הוא כינה את עצמו בעיקר בשני שמות: "בן־האדם" ו"בן־אלוהים".
מה הבינו שומעיו של ישוע כשהציג את עצמו לפניהם בתארים אלה?
הבנה שגויה של שני השמות הובילה לטענה הנפוצה שישוע איננו יהוה ואיננו אלוהי בהווייתו.

האמנם? האם הוא אכן "פחות מאלוהים"? האם תאריו של ישוע, "בן־האדם" ו"בן־אלוהים", מפחיתים מאלוהותו?
כדי להוכיח ששמות אלה מתארים את אלוהותו של ישוע דרושים שני דברים:

א. יש לבדוק את ההקשר של הפסוקים בברית החדשה שבהם ישוע הציג את עצמו כבן־האדם או כבן־האלוהים.

ב. יש ללמוד את המשמעות שהייתה לתארים הללו בתורה, בנביאים ובכתובים.

הבדיקה תבהיר שישוע הציג את עצמו כאישיות השווה לאלוהים בכל דבר ועניין לאורך כל שנות פעילותו כמשיח עלי אדמות.

להלן מספר דוגמאות בהן ישוע המשיח מכנה את עצמו "בן־האדם" או "בן־אלוהים" בהתייחסו לזהותו האלוהית:
א. "בן־האדם" בבשורת מרקוס ב 12-1:

1 "אַחֲרֵי יָמִים אֲחָדִים בָּא שֵׁנִית אֶל כְּפַר נַחוּם.
כְּשֶׁנּוֹדַע כִּי הוּא בַּבַּיִת 2 נֶאֶסְפוּ רַבִּים עַד אֲשֶׁר לֹא הָיָה עוֹד מָקוֹם גַּם לִפְנֵי פֶּתַח הַבַּיִת, וְהוּא דִּבֵּר אֲלֵיהֶם אֶת דְּבָרוֹ.
3 אָז הֵבִיאוּ אֵלָיו אִישׁ מְשֻׁתָּק וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ.
4 בִּגְלַל הֶהָמוֹן לֹא יָכְלוּ לְהַכְנִיסוֹ אֵלָיו וְלָכֵן פֵּרְקוּ אֶת הַגַּג מֵעַל הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בּוֹ יֵשׁוּעַ, וְדֶרֶךְ הַפֶּתַח שֶׁעָשׂוּ הוֹרִידוּ אֶת הָאֲלוּנְקָה עִם הַמְשֻׁתָּק הַשּׁוֹכֵב עָלֶיהָ.
5 רָאָה יֵשׁוּעַ אֶת אֱמוּנָתָם וְאָמַר אֶל הַמְשֻׁתָּק: "בְּנִי, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ."
6 אֲחָדִים מִן הַסּוֹפְרִים אֲשֶׁר יָשְׁבוּ שָׁם אָמְרוּ בְּלִבָּם:
7 "מַדּוּעַ הוּא מְדַבֵּר כָּךְ? מְגַדֵּף הוּא. מִי יָכוֹל לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים זוּלָתִי הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ?"
8 בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִבְחִין יֵשׁוּעַ בְּרוּחוֹ שֶׁכָּכָה חָשְׁבוּ בִּלְבָבָם. אָמַר לָהֶם: "לָמָּה אַתֶּם אוֹמְרִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבַבְכֶם?
9 מַה קַּל יוֹתֵר: לְהַגִּיד לַמְשֻׁתָּק 'נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ,' אוֹ לוֹמַר 'קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְהִתְהַלֵּךְ'?
10 אַךְ לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לְבֶן־הָאָדָם הַסַּמְכוּת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים עֲלֵי אֲדָמוֹת" – אָמַר לַמְשֻׁתָּק –
11 "אֵלֶיךָ אֲנִי אוֹמֵר: קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְלֵךְ לְבֵיתְךָ!"
12 הוּא קָם וּמִיָּד לָקַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְיָצָא לְעֵינֵי כֻּלָּם. הַכֹּל הִשְׁתּוֹמְמוּ וְשִׁבְּחוּ אֶת אֱלֹהִים בְּאָמְרָם: "מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ כַּדָּבָר הַזֶּה!"."

כאשר בא ישוע לכפר נחום נאספו סביבו אנשים רבים. זאת מאחר שהוכיח בביקורו הקודם בעיר (בשורת מרקוס א 34-21) שהוא יכול לרפא חולים ולשחרר בני אדם מהשפעת השדים. ישוע ניצל את ההזדמנות ולימד את תורתו.

מספר אנשים ניסו להביא אליו את חברם המשותק ששכב על אלונקה. מכיוון שהמקום היה הומה אדם ולא התאפשר להכניס את המשותק דרך דלת הבית, פירקו חבריו את הגג והורידו את ידידם דרך הפתח שיצרו. ישוע ראה את אמונתם ואמר לנכה: "בְּנִי, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ."

אחדים מן הסופרים שנכחו במקום אמרו בלבם: "מַדּוּעַ הוּא מְדַבֵּר כָּךְ? מְגַדֵּף הוּא. מִי יָכוֹל לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים זוּלָתִי הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ?" אין ספק שהצהרתו של ישוע נועדה לציינו כאלוהים.

מכיוון שסליחת חטאים לא מתבטאת בהכרח בשינוי פיזי מידי הנראה לעין, לא יכלו הנוכחים לעמוד על מידת ההשפעה של דברי ישוע. הוא קרא את מחשבותיהם ושאל: "לָמָּה אַתֶּם אוֹמְרִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבַבְכֶם?"

כדי להוכיח שדבריו אכן התקיימו, ושהוא אכן אלוהים, המשיך: "אַךְ לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לְבֶן־הָאָדָם הַסַּמְכוּת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים עֲלֵי אֲדָמוֹת"… [ואז פנה אל המשותק] "קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְלֵךְ לְבֵיתְךָ!" וכך היה. המשותק קם על רגליו, הרים את מיטתו ויצא לעיני כול.

הטקסט מבהיר שישוע ראה את עצמו כשווה לאלוהים (רק אלוהים סולח ומוחל על חטאים: עמוס ז 2; מיכה ז 18; תהילים פה 3, פו 5, קג 3; דניאל ט 9 ועוד).
מקור הכינוי "בן־האדם" בתנ"ך

הסופרים, בהיותם יהודים מלומדים, בוודאי הבינו את משמעות הכינוי "בן־האדם" לאור משמעותו בתנ"ך. הבה נבחן אותו גם אנחנו לאור הכתוב בספר דניאל הנביא:

דניאל ז 14-9 (תרגום לעברית):

9 "רוֹאֶה הָיִיתִי, עַד אֲשֶׁר כִּסְאוֹת הָעָמְדוּ, וְעַתִּיק הַיָּמִים יָשַׁב. לְבוּשׁוֹ כְּשֶׁלֶג לָבָן, וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כְּצֶמֶר נָקִי. כִּסְאוֹ שְׁבִיבֵי אֵשׁ, גַּלְגִּלָּיו אֵשׁ דּוֹלֶקֶת.
10 נְהַר אֵשׁ נוֹהֵר וְיוֹצֵא מִלְּפָנָיו, אֶלֶף אֲלָפִים שֵׁרְתוּהוּ, וְרִבּוֹא רְבָבוֹת עוֹמְדִים לְפָנָיו. בֵּית־הַדִּין יָשַׁב וּסְפָרִים נִפְתָּחוּ.
11 רוֹאֶה הָיִיתִי אָז בִּגְלַל קּוֹל הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר דִּבְּרָה הַקֶּרֶן, רוֹאֶה הָיִיתִי עַד שֶׁנֶּהֶרְגָה הַחַיָּה וְהוּשְׁמַד גּוּפָהּ וְנִתְּנָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ.
12 וּשְׁאָר הַחַיּוֹת הָעֳבַר שִׁלְטוֹנָן, וְאַרְכָּה בַּחַיִּים נִתְּנָה לָהֶן עַד זְמַן וְעִדָּן.
13 רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה, וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד כְּבֶן אָדָם, וְעַד עַתִּיק הַיָּמִים הִגִּיעַ וַיְקָרְבוּהוּ לְפָנָיו.
14 וְלוֹ נִיתַּן שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת; וְכָל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת יַעַבְדוּ לוֹ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יַעֲבוֹר, וּמַלְכוּתוֹ לֹא תִּשָׁחֵת."

דניאל מנה בחזון שבפרק ז את האימפריות שישלטו בעולם, זו אחר זו. לאחר מכן תיאר את "צורר המשיח" – אותו שליט רב כוח שישלוט בעולם באחרית הימים, לפני שובו של המשיח ארצה (בשורת מתי כד 51-15; השנייה לתסלוניקים ב 12-1; התגלות ו-כ). בתום תיאור מעשיו הנפשעים של השליט הרשע, פנה דניאל אל המתרחש בשמים: שם התנהל משפט האלוהים כנגד צורר המשיח. בדניאל ז 9 אנו פוגשים את "עתיק הימים" היושב על כיסא המשפט, והוא אלוהים האב (חבקוק א 12).

"…וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד כְּבֶן אָדָם." (פסוק 13) – עתה מפנה דניאל את תשומת לבם של קוראיו לדמות נוספת שבאה "עם ענני השמים", נראית "כבן אדם" ומובאת אל לפני "עתיק הימים". עתיק הימים נותן לבן האדם הזה שלטון עולם, כבוד ומלכות נצחיים. כמו כן, כל האומות והלשונות משתחוות לו.
היות שמותר להשתחוות לאלוהים בלבד, יוצא שאותו אחד הדומה לבן אדם הוא ישות אלוהית בכל המובנים.

לאור מה שלמדנו על דמותו של ישוע בתנ"ך, ברור שמדובר באֵל שַׁדַּי, בישות האלוהית שאותה בני האדם רשאים לראות (ראה את דמותו וסמכותו של המשיח, בן־האלוהים, בתהילים פרק ב; בשורת מתי ט 9-1; בשורת לוקס ה 26-17).
ב. גם "בֶּן־הָאָדָם", גם "בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם" וגם "יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה"

בשורת מתי כו 68-57:

57 "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָצְרוּ אֶת יֵשׁוּעַ הוֹלִיכוּהוּ אֶל קַיָּפָא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְשָׁם נִקְהֲלוּ הַסּוֹפְרִים וְהַזְּקֵנִים.
58 כֵּיפָא הָלַךְ אַחֲרָיו בְּמֶרְחָק מָה וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצַר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נִכְנַס פְּנִימָה וְיָשַׁב עִם הַמְשָׁרְתִים לִרְאוֹת מַה יִּהְיֶה הַסּוֹף.
59 אָז חִפְּשׂוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְכָל הַסַּנְהֶדְרִין עֵדוּת שֶׁקֶר עַל יֵשׁוּעַ כְּדֵי לְהָמִית אוֹתוֹ,
60 אַךְ לֹא מָצְאוּ, אַף שֶׁבָּאוּ לְשָׁם עֵדֵי שֶׁקֶר רַבִּים. אַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ שְׁנֵי עֵדֵי שֶׁקֶר וְאָמְרוּ,
61 "זֶה אָמַר, 'אֲנִי יָכוֹל לַהֲרֹס אֶת הֵיכַל הָאֱלֹהִים וּבִשְׁלוֹשָׁה יָמִים לִבְנוֹת אוֹתוֹ'."
62 קָם הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "אֵינְךָ מֵשִׁיב דָּבָר עַל מַה שֶּׁאֵלֶּה מְעִידִים נֶגְדְּךָ?"
63 אוּלָם יֵשׁוּעַ שָׁתַק. אָמַר אֵלָיו הַכֹּהֵן הַגָדוֹל: "אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ בֵּאלֹהִים חַיִּים שֶׁתֹּאמַר לָנוּ אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים?"
64 הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "אַתָּה אָמַרְתָּ, אַךְ אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם."
65 מִיָּד קָרַע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֶת בְּגָדָיו וְאָמַר: "מְגַדֵּף הוּא. מַה לָּנוּ עוֹד צֹרֶךְ בְּעֵדִים? הִנֵּה כָּעֵת שְׁמַעְתֶּם אֶת הַגִּדּוּף.
66 מַה דַּעְתְּכֶם?"
הֵשִׁיבוּ: "בֶּן־מָוֶת הוּא."
67 אָז יָרְקוּ בְּפָנָיו וְהִכּוּהוּ בְּאֶגְרוֹף; גַּם סָטְרוּ לוֹ 68 וְאָמְרוּ: "נַבֵּא לָנוּ, הַמָּשִׁיחַ, מִיהוּ הַמַּכֶּה אוֹתְךָ?"."

ישוע נעצר והובא לפני קייפא, הכוהן הגדול. הוא נדרש להשיב לטענה שהוטחה בו: "אתה אמרת שתוכל להרוס את היכל האלוהים ולשוב ולבנותו בשלושה ימים!"

ישוע שתק. בעקבות שתיקתו, שאל הכוהן הגדול: "אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ בֵּאלֹהִים חַיִּים שֶׁתֹּאמַר לָנוּ אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים?"

אז ענה ישוע ואמר: "אַתָּה אָמַרְתָּ, אַךְ אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם."

בתגובה, קרע הכוהן הגדול את בגדיו. – מדוע?
מה נחשב לכל כך חמור בתשובתו של ישוע?

1. "מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם…" – קייפא הבין שבהשתמשו בכינוי זה ישוע רמז שהוא ה"אֶחָד" שמתואר בספר דניאל ז 14-13: אותו "בן־אדם" שהפסוקים מייחסים לו אלוהות.
2. "…וּבָא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם." – גם בהצהרה זו ציטט ישוע הישר מדניאל ז 13. – ומי זה שיכול לבוא "עם ענני השמים"? רק אלוהים עצמו.
3. "…יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה." – מאחר שהכינוי "הַגְּבוּרָה" מתייחס בברור לאלוהים, הישיבה לימינו מגדירה את ישוע כשווה לאלוהים.

מילים אלה מקבילות לנאמר בתהילים פרק קי: "לְדָוִד מִזְמוֹר. נְאֻם יהוה לַאדֹנִי: 'שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ'." דוד המלך מדבר כאן על נאום שבמהלכו הוא שמע את יהוה אומר מילים אלה ל"אדונו" (של דוד). מכיוון שדוד הגיע למעמד הגבוה ביותר בעם ישראל, ומעליו היה רק אלוהים, יוצא שישויות אלו – יהוה ואדונו של דוד – שתיהן ישויות אלוהיות.
בן־אלוהים

שים לב שהכוהן הגדול בעצמו בחר בכינוי "מָשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים".

במזמור ב ובמשלי ל ישנן התייחסויות ברורות לבן־האלוהים. הכוהן הגדול היה בקי בתנ"ך, ולכן הבין היטב את הכוונה שמאחורי דבריו של ישוע. הוא הבין שישוע מייחס לעצמו אלוהות.
התורה גוזרת גזר דין מוות על כפירה (ויקרא כד 16), ולכן הכוהן הגדול קרא ללא היסוס: "מַה לָּנוּ עוֹד צֹרֶךְ בְּעֵדִים?" עתה לא היה טעם להמשיך לאמת ראיות ולשמוע עדויות לגבי תורתו של ישוע. ההכרזה על היותו שווה לאלוהים הספיקה לחרוץ את דינו למוות – לדעתם.
בן־האדם

להלן מראי מקום נוספים בבשורות בהם ישוע מכונה "בן־האדם" כרמז לזהותו האלוהית:

• בשורת מתי ח 20, ט 6, י 23, יא 19, יב 32, 40, יג 37, 41, טז 13, 27, 28, יז 9, 12, 22, יח 11 (דליטש), יט 28, כ 18, 28, כד 27, 30, 37, 39, 44, כה 31, כו 2, 24, 45.
• בשורת מרקוס ח 31, 38, ט 9, 12, 31, י 33, 45, יג 26, יד 21, 41, 62.

 

• בשורת לוקס ה 24, ו 22, ז 34, ט 22, 26, 44, 56, 58, יא 30, יב 8, 10, 40, יז 22, 24, 26, 30, יח 8, 31, יט 10, כא 27, 36, כב 22, 48, 69, כד 7.
• בשורת יוחנן א 51, ג 13, 14, ה 27, ו 27, 53, 62, ח 28, ט 35, יב 23, 34, יג 31.

בן־אלוהים

להלן מראי מקום בבשורות בהם ישוע מתואר כ"בן־אלוהים", או אף מכונה בתואר זה בהתייחסות לזהותו האלוהית: בשורת מתי ג 17 – ד 11, יד 33, טז 16, כו 68-57; בשורת יוחנן ג 21-13, ה 29-19, ח 58, י 39-34, יא 4, 27-25, יד 6, 14-13, יז 5.
הראשון והאחרון

יוחנן השליח כתב את הספר האחרון בברית החדשה בשנת 95 לספירה, ובמשפט הראשון העניק לו את השם "התגלות ישוע המשיח". בהמשך יוחנן תיאר מפגש עם ישוע: "כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיו נָפַלְתִּי לְרַגְלָיו כַּמֵּת, וְהוּא שָׂם אֶת יַד יְמִינוֹ עָלַי." ישוע הרגיע וחיזק אותו במילים: "אַל תִּירָא. אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן וְהַחַי. הָיִיתִי מֵת וְהִנֵּה חַי אֲנִי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְלִי מַפְתְּחוֹת שְׁאוֹל וָמָוֶת" (התגלות א 18-17).

בסוף ההתגלות הוסיף המשיח:

"הִנְנִי בָּא מַהֵר וְאִתִּי הַשָּׂכָר לְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ. אֲנִי הָאָלֶף אַף אֲנִי הַתָּו, הָרִאשׁוֹן אַף הָאַחֲרוֹן, הָרֵאשִׁית וְהַתַּכְלִית" (התגלות כב 13-12).

הוא השתמש בביטויים הידועים לכל יהודי הבקי בתנ"ך:

בישעיהו מד 6 כתוב:

"כֹּה אָמַר יהוה, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, יהוה צְבָאוֹת: 'אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים'."

בישעיהו מח 13-12 אומר אלוהים:

"שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי: אֲנִי הוּא, אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן, אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו" (ראה גם ישעיהו מא 4).

כשישוע המשיח מכנה את עצמו "הראשון והאחרון" הוא עושה זאת כדי להדגיש את אלוהותו.
אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ

אין כל ספק שישוע הציג את עצמו כשווה לאלוהים. הוא לא הסתיר את זהותו. מעשיו ודבריו היו ברורים. על כך מעיד גם הדיווח שבבשורת יוחנן י 38-24:

24 "הִקִּיפוּהוּ פְּרוּשִׁים וְאָמְרוּ לוֹ: "עַד מָתַי תַּחֲזִיק אֶת נַפְשֵׁנוּ בְּמֶתַח? אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ, אֱמֹר לָנוּ בְּבֵרוּר."
25 הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמַרְתִּי לָכֶם וְאֵינְכֶם מַאֲמִינִים. הַמַּעֲשִׂים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִי – אֵלֶּה מְעִידִים עָלַי,
26 אַךְ אַתֶּם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים מִשּׁוּם שֶׁאֵינְכֶם מִצֹּאנִי.
27 צֹאנִי שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹלִי וַאֲנִי מַכִּיר אוֹתָן; הֵן הוֹלְכוֹת אַחֲרַי
28 וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי.
29 אָבִי שֶׁנָּתַן אוֹתָן לִי גָּדוֹל מִכֹּל וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לַחֲטֹף אוֹתָן מִיָּד הָאָב.
30 אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ."
31 שׁוּב הֵרִימוּ אֲבָנִים כְּדֵי לִרְגֹּם אוֹתוֹ.
32 הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "מַעֲשִׂים טוֹבִים רַבִּים הֶרְאֵיתִי לָכֶם מֵאֵת הָאָב; עַל אֵיזֶה מַעֲשֶׂה מֵהֶם תִּרְגְּמוּנִי?"
33 עָנוּ לוֹ: "לֹא עַל מַעֲשֶׂה טוֹב נִרְגֹּם אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל חִלּוּל שֵׁם שָׁמַיִם וְעַל שֶׁבִּהְיוֹתְךָ אָדָם אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת עַצְמְךָ אֱלֹהִים."
34 הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "כְּלוּם לֹא כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם, 'אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם'?
35 אִם הוּא אָמַר 'אֱלֹהִים' לְאֵלֶּה אֲשֶׁר דְּבַר אֱלֹהִים הָיָה אֲלֵיהֶם – וְאֶת הַכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְהָפֵר –
36 הַאִם תֹּאמְרוּ אַתֶּם לָזֶה אֲשֶׁר הָאָב קִדְּשׁוֹ וְשָׁלַח אוֹתוֹ אֶל הָעוֹלָם, 'מְגַדֵּף אַתָּה', מִשּׁוּם שֶׁאָמַרְתִּי 'בֶּן־אֱלֹהִים אֲנִי'?
37 אִם אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂי אָבִי, אַל תַּאֲמִינוּ לִי.
38 אֲבָל אִם אֲנִי עוֹשֶׂה, אַף אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים לִי, הַאֲמִינוּ לַמַּעֲשִׂים, לְמַעַן תַּכִּירוּ וְתֵדְעוּ שֶׁהָאָב בִּי וַאֲנִי בָּאָב."."

 

יוחנן השליח מסיים את הבשורה שכתב באומרו:

"גַּם אוֹתוֹת רַבִּים אֲחֵרִים עָשָׂה יֵשׁוּעַ לְעֵינֵי תַּלְמִידָיו, אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ בַּסֵּפֶר הַזֶּה. 31 אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ."(בשורת יוחנן כ 31-30)

אחרית דבר
או
להאמין או לדחות? – זאת השאלה

לאורך ההיסטוריה היהודית קמו "משיחים" רבים, אך רק אחד…

• הכריז על עצמו שהוא המשיח בן־האלוהים,

 

• פעל את גבורות האלוהים,

 

• הגשים את נבואות התנ"ך הנוגעות למשיח,

 

• מת וקם לתחייה לאחר שלושה ימים.

כל האחרים שטענו למשיחיות הוכחו כמשיחי שקר. למרות זאת, רחובות רבים בישראל נקראים על שמם, והם נזכרים באהדה בפי רבים מבני עמנו!
ישוע הגשים – בביאתו לעולם, בכל מעשיו, בחייו, במותו ובתקומתו מן המתים – בדיוק מושלם עשרות רבות של נבואות מקראיות שהצביעו על המשיח. עובדה זו לא משאירה ספק שימשיך ויקיים גם את הנבואות שמועד התגשמותן בעתיד.
להיוושע או לא להיוושע? – זאת בעצם שאלה נוספת

המשיח אינו אישיות רוחנית משנית שאנו יכולים לקבל או לדחות בקלות ראש! אי־אפשר לומר שהחלטתנו איך להתייחס אליו "לא כל כך משנה". קרבתנו או ריחוקנו הנצחיים מאלוהים תלויים ביחסנו אל ישוע, המשיח האמיתי.

במאמר זה הוצגו בקיצור נמרץ עובדות רבות המוכיחות שישוע הוא משיח ישראל המובטח.
הדרך לישועה – הסבר טכני

היכולת להאמין בישוע כאלוהים אשר בא לעולם כדי למות עבור בני האדם החוטאים, לשלם במקומם את מחיר החטא וכך להיות הקורבן המכפר שלהם, היא מתנת חסד מאלוהים. הוא נותן אותה לכל המבקש בכנות.

אנא, התפלל לאלוהים, התוודה על חטאיך ובקש ממנו שיפקח את עיני לבבך להכיר אותו כפי שהוא!
לישועה יש תוצאות (ואם אין כאלה, סביר להניח שמדובר בישועה מדומה בלבד!)

את אלו המקבלים את ישוע כאדונם ומושיעם מהחטא, אלוהים אינו זונח. למאמינים בו באמת, הוא מעניק את רוח הקודש שישכון בהם ויהיה עירבון לישועתם הנצחית.

הנושעים נחשבים לאזרחי מלכות אלוהים (האיגרת אל הפיליפים ג 20).

מאמין אמיתי בישוע קורא בכתבי הקודש, לומד את דבר אלוהים, שומר על קשר מתמיד עם בוראו על־ידי תפילה, מחפש את חברתם של מאמינים אחרים, ויום־יום מבקש כוח מאלוהים לזנוח את הרע ולאמץ את הטוב.

המפנה שרוח אלוהים מחולל בתלמידיו של ישוע הוא כה קיצוני, עד כי הוא מתואר במונחים "לידה מחדש" ו"בריאה חדשה" (בשורת יוחנן ג 3; האיגרת אל הגלטים ו 15). אלוהים מקים את המאמין ממוות רוחני (מצבו שלפני הישועה) לחיים רוחניים ונצחיים. רוח הקודש מעניק לו את תכונות האופי של אלוהים (אל הגלטים ה 22-23) ויכולות אשר בהן הוא משרת את המשיח (הראשונה אל הקורינתים יב; האיגרת אל הרומים יב; האיגרת אל האפסים ד).

את השינוי הזה אף אדם לא יוכל לחולל בכוחות עצמו!
קורא יקר, כל שנותר לך לעשות הוא להחליט:
מי הוא ישוע עבורך?

ישוע המשיח אמר:

"אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי." – הכרזתו זו מחייבת כל אדם לקבוע את יחסו אליו.

• אם ישוע אינו דובר אמת, הריהו השקרן הגדול בעולם!

 

• אם הוא דובר אמת, הריהו מקור הישועה, כפרת החטאים והדרך היחידה לחיים נצחיים.

 

• אם הוא דובר אמת, הריהו אלוהים אשר לבש בשר וירד לעולם כדי לכפר על חטאי בני האדם, ולהושיע אותם ממשפט נצחי באגם האש.

מי הוא ישוע עבור עם ישראל?

הבטחותיו של אלוהים לעתיד אכן יתגשמו כולן, וכבודו ייראה על בני ישראל. כאשר ישוע המשיח יחזור ארצה, תקבל אותו כל שארית עם ישראל באמונה:

זכריה יב 10:

"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר."

אז, כל ישראל ייוושע וימלא את תכלית ייעודו: להיות ממלכת כוהנים בשירות ישוע המשיח וגוי קדוש בנחלתו המובטחת.

האיגרת אל הרומים יא 26:

"וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב, נְאֻם יהוה."."

ישוע המשיח, בוא נא, בוא מהר! (ראה ספר ההתגלות כב 20).

 

עדות אישית

נולדתי למשפחה יהודית מאמינה בישוע, בתקופה בה היו בישראל קומץ מאמינים בלבד. הוריי חינכו אותי ללמוד את כתבי הקודש וללכת לאסיפות בבית הקהילה בכל יום שבת. בגלל ההתנגדות החריפה של סביבתי למאמינים בישוע, הסתרתי את קשריי עמם ואת שייכותי לקהילה משיחית, כי ידעתי שאסבול דחייה וחרם משכניי ועמיתיי ללימודים.

העובדה שהמאמינים בישוע הם מיעוט זניח בארץ העלתה בי ספקות שמא כל האמונה הזו היא פרי דמיונם של אנשים טועים. שאלתי את עצמי:

• האם כל הרבנים טועים?

 

• האם אין הצדק לצדו של רוב עם ישראל, שדוחה את ישוע?

 

• ולעומת זאת, הייתכן שקומץ אנשים פשוטים אלה אוחזים באמת?

בגיל 17 החלטתי לבדוק בעצמי את האמונה בישוע כדי שאמונתי תתבסס על החלטה אישית ולא רק על החינוך מהבית.

מתוך קריאה ולימוד בתנ"ך, ובמיוחד חקר נבואות משיחיות, הגעתי (בחסד אלוהים) למסקנה שישוע המשיח הוא אכן אֵל שַׁדַּי, גוֹאֵל יִשְׂרָאֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל המובטח מפי נביאי התנ"ך.

עדיין הטרידה אותי מאוד העובדה שהמאמינים הם מיעוט, אך ככל שהעמקתי בלימוד ובהבנה של דבר אלוהים השכלתי להבין כי…

• אלוהים הוא הבוחר את ילדיו כראות עיניו;

 

• בעשותו כן, הוא זה שקובע את המספרים;

 

• עצם העובדה שאני נמנה עם המספר הקטן של הנושעים היא מתנת חסד יקרה של אלוהים.

מתוך לימוד כתבי הקודש הגעתי למסקנה שהדבר הטבעי ביותר עבור היהודי הוא: להאמין בישוע המשיח כמושיעו מן החטא.

למדתי אמת חשובה נוספת: הרוב אינו קובע מהי אמת! אלוהים קובע מהי אמת.

האמת של אלוהים כתובה בכתבי הקודש, והם קובעים כי ישוע הוא הדרך, האמת והחיים – ליהודי ולגוי כאחד.

שמות, תארים ותיאורים של ישוע המשיח בתנ"ך (רשימה חלקית)

– זרע האישה – בראשית ג 15
– מַלְאַךְ יהוה – בראשית טז 13-7
– אֵל רֳאִי – בראשית טז 13
– אֵל שַׁדַּי – בראשית יז 1, לה 11; שמות ו 3
– שִׁילֹה (שִׁילוֹ) – בראשית מט 10
– אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב – שמות ג 6
– אֱלֹהִים – שמות ג 11
– אֶהְיֶה – שמות ג 14
– יהוה – שמות יג 21
– כּוֹכָב – במדבר כד 17, [ישעיהו סג 6-1] – שַׂר צְבָא יהוה – יהושע ה 14
– שָׁלוֹם – שופטים ו 24
– צוּר יִשְׂרָאֵל – שמואל־ב כג 3; ישעיהו ל 29; תהילים יח 32
– צֶמַח יהוה – ישעיהו ד 2
– עִמָּנוּ אֵל – ישעיהו ז 14
– פֶּלֶא, יוֹעֵץ או פֶּלֶא־יוֹעֵץ – ישעיהו ט 5
– אֵל גִּבּוֹר – ישעיהו ט 5
– אֲבִיעַד – ישעיהו ט 5
– שַׂר שָׁלוֹם – ישעיהו ט 5
– חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי – ישעיהו יא 1
– שֹׁרֶשׁ יִשַׁי – ישעיהו יא 10
– נֵס עַמִּים – ישעיהו יא 10
– צוּר עוֹלָמִים – ישעיהו כו 4
– אֶבֶן בֹּחַן, פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד – ישעיהו כח 16
– רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן – ישעיהו מח 16-12
– גוֹאֵל – ישעיהו מח 17, סג 9
– מְלַמֶד לְהוֹעִיל וּמַדְרִיךְ בַּדֶרֶךְ – ישעיהו מח 17
– עַבְדִּי (עבד יהוה) – ישעיהו נב 13
– אִישׁ מַכְאֹבוֹת – ישעיהו נג 3
– צַדִּיק – ישעיהו נג 11
– עֵד לְאוּמִּים – ישעיהו נה 4
– נָגִיד – ישעיהו נה 4
– מְצַוֵּה לְאֻמִּים – ישעיהו נה 4
– קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – ישעיהו נד 5
– אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ – ישעיהו נד 5
– יִשְׁעֵךְ (ישע ישראל) – ישעיהו סב 11
– מוֹשִׁיעַ – ישעיהו סג 8
– מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים – ישעיהו סג 9
– צֶמַח צַדִּיק – ירמיהו כג 5
– יהוה צִדְקֵנוּ – ירמיהו כג 6
– צֶמַח צְדָקָה – ירמיהו לג 15
– צֶמַח – זכריה ו 12
– מַלְאַךְ הַבְּרִית – מלאכי ג 1
– מָשִׁיחַ – תהילים ב 2
– בֶּן־אֱלֹהִים – תהילים ב 7, 12; משלי ל 4
– מֶלֶךְ תֵּבֵל – תהילים ב 8
– יהוה רֹעִי – תהילים כג
– צור ישועה – תהילים פט 27, צה 1
– אָדוֹן – תהילים קי 1; מלאכי ג 1
– רֹאשׁ פִּנָּה, אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים – תהילים קיח 22
– קרן ישועה – תהילים קלב 17, יח 3; שמואל־א ב 10; שמואל־ב כב 3
– אֶחָד כְּבֶן־אָדָם – דניאל ז 13

 

שמות, תארים ותיאורים של ישוע המשיח בברית החדשה (רשימה חלקית)

– בן אברהם – בשורת מתי א 1
– בן דוד – בשורת מתי א 1
– עמנואל – בשורת מתי א 23
– מושל – בשורת מתי ב 6
– החתן – בשורת מתי ט 15
– אדון הקציר – בשורת מתי ט 38
– בחירי – בשורת מתי יב 18; בשורת לוקס כג 35
– בן האדם – בשורת מתי יב 40
– המשיח – בשורת מתי טז 16
– מלכך (מלכה של ירושלים) – בשורת מתי כא 5
– אבן מאסו הבונים – בשורת מתי כא 42
– מלך היהודים – בשורת מתי כז 11
– בן מרים – בשורת מרקוס ו 3
– רבי, רבי הטוב – בשורת מרקוס י 17; בשורת יוחנן ג 2, כ 16
– קרן ישועה – בשורת לוקס א 69
– כוכב משמים – בשורת לוקס א 78
– המשיח האדון – בשורת לוקס ב 11
– ישועתך – בשורת לוקס ב 30
– רופא – בשורת לוקס ד 23
– קדוש אלוהים – בשורת לוקס ד 34
– הדבר – בשורת יוחנן א 1
– אור לבני אדם – בשורת יוחנן א 4
– האור האמיתי – בשורת יוחנן א 9
– בן יחיד מלפני אביו – בשורת יוחנן א 14
– ישוע המשיח – בשורת יוחנן א 17
– שה האלוהים – בשורת יוחנן א 29
– בן־אלוהים, בן אלוהים חיים – בשורת יוחנן א 49; בשורת מתי טז 16
– מושיע העולם – בשורת יוחנן ד 42
– לחם החיים – בשורת יוחנן ו 35
– בן יוסף – בשורת יוחנן ו 42
– הנביא – בשורת יוחנן ז 40
– אור העולם – בשורת יוחנן ח 12
– שער הצאן – בשורת יוחנן י 7
– הרועה הטוב – בשורת יוחנן י 11
– התקומה והחיים – בשורת יוחנן יא 25
– הדרך, האמת והחיים – בשורת יוחנן יד 6
– הגפן – בשורת יוחנן טו 1, 5
– ישוע המשיח מנצרת – בשורת יוחנן יט 19; מעשי השליחים ד 10
– אדוני אלוהי – בשורת יוחנן כ 28
– שר החיים – מעשי השליחים ג 15
– המשוח – מעשי השליחים ד 27
– שר ומושיע – מעשי השליחים ה 31
– גואל – האיגרת אל הרומים יא 26
– אדון גם למתים וגם לחיים – האיגרת אל הרומים יד 9
– שורש ישי – האיגרת אל הרומים טו 12
– שה הפסח שלנו – הראשונה לקורינתים ה 7
– הצור הרוחני – הראשונה לקורינתים י 4
– צלם האלוהים – השנייה לקורינתים ד 4; האיגרת אל הקולוסים א 15
– מתנת אלוהים – השנייה לקורינתים ט 15
– שלומנו – האיגרת אל האפסים ב 14
– אבן הפינה – האיגרת אל האפסים ב 20
– מנחה וקורבן לאלוהים – האיגרת אל האפסים ה 2
– משיח ישוע אדוני – האיגרת אל הפיליפים ג 8
– הראשית של בריאת אלוהים – האיגרת אל הקולוסים א 15; התגלות ג 14
– בכור מבין המתים – האיגרת אל הקולוסים א 18
– ראש כל רשות ושלטון – האיגרת אל הקולוסים ב 10
– חיינו – האיגרת אל הקולוסים ג 4
– ראש הקהילה – האיגרת אל הקולוסים ה 23
– אדון השלום – השנייה לתסלוניקים ג 16
– תקוותנו – הראשונה לטימותיאוס א 1
– מתווך – הראשונה לטימותיאוס ב 5
– מלך המלכים – (הראשונה לטימותיאוס ו 15
– אדון האדונים – הראשונה לטימותיאוס ו 15
–  השופט הצדיק – השנייה לטימותיאוס ד 8
–  ישוע המשיח מושיענו – איגרת טיטוס ג 6
–  יורש כל – האיגרת אל העברים א 2
–  זוהר כבוד האלוהים – האיגרת אל העברים א 3
– השליח והכוהן הגדול של הכרזת אמונתנו – האיגרת אל העברים ג 1
– כוהן גדול  – האיגרת אל העברים ד 14-15
– מכונן האמונה ומשלימה – האיגרת אל העברים יב 2
– רועה הצאן הגדול – האיגרת אל העברים יג 20
– המחוקק והשופט – איגרת יעקב ד 12
– הרועה השומר את נפשותיכם – איגרת פטרוס הראשונה ב 25
– שר הרועים – איגרת פטרוס הראשונה ה 4
– כוכב הנוגה – איגרת פטרוס השנייה א 19
– אדון ומושיע ישוע המשיח – איגרת פטרוס השנייה ב 20, ג 2
– דבר החיים – איגרת יוחנן הראשונה א 1
– כפרה על חטאינו – איגרת יוחנן הראשונה ב 2
– מליץ (פרקליט) – (איגרת יוחנן הראשונה ב 1
– בנו יחידו – איגרת יוחנן הראשונה ד 9
– חיי העולמים – איגרת יוחנן הראשונה ה 20
– רבונינו ואדוננו היחיד ישוע המשיח – איגרת יהודה 4
– האלף והתו – התגלות א 8, כא 6
– האמן – התגלות ג 14
– העד הנאמן והאמיתי – התגלות ג 14, יט 11
– שורש דוד – התגלות ה 5
– השה שנשחט – התגלות ה 12
–דבר אלוהים – התגלות יט 13
– הראשית והתכלית – התגלות כא 6
– כוכב נוגה השחר – התגלות כב 16