ישעיה פרק נ"ג - ישוע המשיח

ישעיה פרק נ"ג – מיהו המשיח?

עבד ה' – משיח ישראל – ישוע המשיח

הנביא דניאל נקב בתאריך בו ישוע המשיח בא ונכרת לפני חורבן בית שני (ראה בשיעור על דניאל פרק ט 27-24).

הנביא ישעיהו משלים את התמונה כשהוא מפרט את הסיבה שבגללה נכרת המשיח. הוא עושה זאת בפרק נב מפסוק 13 עד סוף פרק נג. כאן מתואר באופן ברור ומצמרר איך עבד יהוה הטהור מכל חטא יישא את חטאי עם ישראל ויקריב את חייו כקורבן לכפרת חטאים; כמו כן, מתוארים אופיו, תפקידו וזהותו של עבד יהוה (ראה גם ישעיהו מב 9-1, מט 6-1, נ 11-4 – עבד יהוה כישות אלוהית).

עבד יהוה שנגלה בפסוקים אלה, שונה מתיאורים של עבדי אלוהים אחרים בספר ישעיהו (שם, הכינוי ניתן לעם ישראל: מא 9-8, מב 25-18, מג 10, מד 2-1, 21, מה 4, מח 20, מט 3; ולכורש מלך פרס אף ניתן התואר "משיח", והכוונה לאישיות שנבחרה על־ידי אלוהים לתפקיד מסוים – מה 1).

עבד יהוה זה מקריב את חייו כקורבן כפרה שבזכותו תוענק סליחת חטאים לעם ישראל ולאנושות בכלל.

פסוקים אלה עוסקים במסר החשוב ביותר שבכתבי הקודש: הם מלמדים על ישועת האדם ועל תיקון הקשר הקדוש והנצחי שלו עם אלוהים.

איך נכון לפרש?

מאז שנכתב פרק נג בספר ישעיהו במאה השמינית לפני הספירה, ועד למאה האחת עשרה לספירה, האמינו כל הפרשנים היהודים שהנאמר בו מתאר את משיח ישראל. תרגום יונתן בן עוזיאל (שהיה תלמידו של הלל הזקן), שנכתב במאה הראשונה לספירה, מציין שעבד יהוה המתואר כאן הוא המשיח. חכמי תקופת התלמוד הסכימו גם הם שהפרק מתייחס למשיח.

הראשון שיצא נגד דעה זו ואף ספג על כך ביקורת קשה מצד שאר הפרשנים בזמנו, היה רבי שלמה יצחקי, הידוע בכינוי רש"י (1105-1040). רש"י טען שפסוקים אלה מתארים את עם ישראל הסובל בגלל חטאי שאר העמים. פרשנותו של רש"י ככל הנראה הושפעה ממסע הצלב הראשון בשנת 1095, שבו נרצחו יהודים רבים על־ידי אלו שכינו עצמם נוצרים.

במאתיים השנים האחרונות גברו קולות של רבנים ופרשנים המדגישים את הפרשנות הזו ודוחים את הדעה הטוענת שמתואר כאן משיח ישראל. אין ספק שזה נעשה כחלק מהפולמוס נגד הפרשנות הנוצרית־משיחית שמייחסת את הכתוב לישוע המשיח.

לפנינו הקטע שעליו מדובר:

ישעיהו נב 15-13:

13 הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד.
14 כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם.
15 כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים. עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם, כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ.

ישעיהו נג 12-1:

1 מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יהוה עַל מִי נִגְלָתָה?
2 וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה, לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר, וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ.
3 נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.
4 אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.
5 וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.
6 כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.
7 נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו; כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.
8 מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ? כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.
9 וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.
10 וַיהוה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי. אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח.
11 מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע. בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים, וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל.
12 לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת פּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא, וְלַפּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

"רם ונישא" הם תארים השמורים לאלוהים
או
טיבו ומעמדו של עבד יהוה

ישעיהו פותח את הקטע כשהוא מצטט את אלוהים אומר: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" (נב 13). הנביא מציין שלושה מונחים נרדפים, בתוספת לשון "מאוד", המעצימה את תיאור הצלחתו של עבד יהוה.

על מנת לקבוע בוודאות את זהותו של אותו "עבד יהוה", הבה נעיין בפסוקים נוספים בספר ישעיהו, בהם הנביא משתמש במילים "יָרוּם וְנִשָּׂא" / "רָם וְנִשָּׂא", "גָבַהּ". המסקנה תסייע מאוד להבנת הטקסט:

בישעיהו ו 1 כתוב:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל…

ישעיהו מתאר מחזה נפלא שנגלה לעיניו, כאשר ראה את אלוהים יושב על כיסא "רם ונישא". באותו מעמד נקרא ישעיהו לבשר את דברי אלוהים לעמו.

בישעיהו ב 4-2 כתוב:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יהוה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם… וְאָמְרוּ: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יהוה, אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו…"

הנביא מדגיש את עליונותו של אלוהים אשר יֵשב בביתו בירושלים ואליו ינהרו כל הגויים להשתחוות לפניו ולשמוע מפיו. נוכחות אלוהים מעניקה להר הבית מעמד "נישא" מעל כל שאר ההרים.

בישעיהו נז 15 כתוב:

כֹּה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים."

הנביא מתאר את עליונותו של אלוהים בהדגישו שתי יכולות השייכות לבורא בלבד: היכולות לרפא ולהחיות. כאן אלוהים עצמו מתואר כ"רם ונישא".
למי לא מגיע להיות "רם ונישא"

לעומת הפסוקים הללו, הנביא מתאר גם מקרים בהם שואף בן אנוש בגאוותו לתפוס את מקומו של אלוהים או מחשיב עצמו שווה ערך לו:

בישעיהו ב 12 כתוב:

כִּי יוֹם לַיהוה צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם, וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל.

אלוהים עתיד להכות את הגאים החושבים שהם אדונים על חייהם ושולטים בעולם. הבורא ישפוט את כל מי שחושב את עצמו "רם ונישא".

בישעיהו נז 7 כתוב:

עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ, גַּם שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח.

הנביא מוכיח את עמו שלא בחל בכל אמצעי רע ושפל כדי לבזות את אלוהים. בכל מקום חילל העם את קדושת אלוהים ועל כך הוא עתיד להיענש. ההר "הגבוה והנישא" שייך לאלוהים (ישעיהו ב 2) ולא לאלילים.

בישעיהו יד 15-11 כתוב:

11 הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ; תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה.
12 אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר! נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.
13 וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: "הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי, וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן;
14 אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן."
15 אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי־בוֹר.

בפרק יד הנביא ישעיהו מתאר את העונש העתיד לבוא על מלך בבל. גאוותו ושחצנותו של מלך זה לא ידעה גבול. מלך בבל התנהג באופן הדומה לדמות אחרת, עתיקה, ששמה "הילל בן־שחר", הלא הוא השטן בכבודו ובעצמו.

מכיוון שמלך בבל דמה באופיו לשטן, תיאר ישעיהו את השטן ואת סופו, וכך רמז למלך בבל ולדומים לו על האחרית הצפויה להם.

במקור, השטן היה מלאך רם דרג. הוא חטא בחטא הגאווה ושאף למקום הרם והנישא השייך לאלוהים בלבד. בשל כך סולק השטן מן השמים ודינו נחרץ לעולם (לדוגמאות נוספות ראה: ישעיהו י 33, יג 11, 19, טז 6, כג 9; יחזקאל כח).

מצד אחד "עבד" – מצד שני רם־מעלה

בחינת הפסוקים הללו מביאה אותנו למסקנה ברורה:

אלוהים בלבד ראוי לשבת על כיסא "רם ונישא", ורק הוא "גבה מאוד". כל ניסיון של בן אנוש או גורם אחר לקחת את מקומו של אלוהים או להחשיב עצמו שווה לו, משמעו מרידה נגד אלוהים שסופה משפט.

נתון זה מצביע על כך שפסוקים 15-13 בפרק נב מתארים אישיות אלוהית. ל"עבד יהוה" מיוחסים מאפיינים השייכים לאלוהים בלבד, והבורא הרי אומר: "כְּבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן" (ישעיהו מב 8). לכן, "העבד" חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו.

אלוהים מתאר (מפי הנביא ישעיהו) את תפקידו ואת מעלותיו של עבדו – של אלוהים הבן, אשר עתיד לבוא לעולם כעבד.

מדוע הודגש על־ידי שלוש מילים נרדפות (ירום, נישא, גבה) שעבד יהוה עתיד להיות מכובד מכול? – כי הוא "יַשְׂכִּיל", כי יעשה את רצון אלוהים במלואו, עד תום.

עיני כל אדם עתידות להביט אליו (ראה: ישעיהו מה 23; ירמיהו כג 6-5; זכריה יב 10; דניאל ז 14; האיגרת אל הפיליפים ב 11-9; האיגרת אל הקולוסים ג 1; האיגרת אל העברים א 3, ח 1, י 12, יב 2).

הנביא ירמיהו משתמש באותה מילה – "השכיל" – כדי לתאר את המלך המשיח, את הצמח הצדיק שיֵצא מבית דוד, אשר ימלוך על יהודה וישראל ויביא שלום לאזורנו (ירמיהו כג 6-5).
הכול עניין של תדמית
או
אלוהים פועל בדרכים לא שגרתיות
א. תדמיתו השלילית של עבד יהוה – היום

בפסוקים 15-14 מתאר ישעיהו תופעה בלתי הגיונית, קשה להסבר:

בעיני יהוה, עבדו נישא ורם ושווה לו (כאמור בפסוק 13);

בעיני בני האדם, לעומת זאת, עבד יהוה נחשב לחסר ערך.

14 כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם.

"אנשים רבים נבהלו והשתוממו (שָׁמְמוּ) למראך! הם ראו בך אדם סובל, פגוע ופצוע (מִשְׁחַת). אתה, עבד יהוה, נראה כה רע עד כי אינך ראוי להיקרא 'איש'!"

אך אל ניתן למראה עינינו לתעתע בנו! עבד יהוה עתיד להפתיע את כל רואיו. כמידת מראהו הבזוי, כך גם יהיו קיצוניים מידת כוחו ומעמדו הרם. למרות תוארו הנחות מבחינה חיצונית, פעולותיו מצביעות על זהותו האמיתית:
ב. תדמיתו העתידית

15 כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים. עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם, כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ.

"כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים." – הפועל "יַזֶּה" מציין פעולת טלטול, התזה (ויקרא טז 14: הכוהן המזה את הדם מטלטלו וזורקו, וגם מנענע את אצבעו). עבד יהוה עתיד להקים מכיסאותיהם, להקפיץ, לטלטל, לזעזע ולהרעיד גויים (עמים) רבים.

"עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם." – מלכים אשר יראו את מעשיו יתמלאו תדהמה ופיהם ייסכר (דברים טו 7; תהילים קז 42; איוב ה 16, כט 9). כדרך הבריות, כאשר הן רואות פלא גדול, כוח הדיבור ניטל מהן מרוב התרגשות והן נאלמות דום.

"אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ…" – מעשיו של עבד יהוה יהיו בעלי השפעה כלל עולמית. הוא יחולל דברים שאוזן אדם לא שמעה ועין לא ראתה מעולם. הוא יפעל לעיני כול, הן במשפט שיערוך לבני האדם והן בישועה שיעניק לילדיו.
סיכום ביניים:

אני מודה כי לא קל לקבל את המסקנות המתבקשות מפרק נב 15-13:

"עבד יהוה" הנו אלוהים בכבודו ובעצמו. פסוקים אלו הם הוכחה נוספת לריבוי שבשלמות האלוהית האחת.
למרות היותו אלוהים, הוא יופיע בעולם במראה אדם בזוי.
אך אל נטעה בגלל מראהו החיצוני! הוא אמנם הופיע כעבד, אבל בכוחו להדהים ולזעזע גויים רבים.
יבוא יום, וגדולתו וכבודו של עבד יהוה, המשיח, ייראו לעיני כול (פסוק 15). מי שעד אז לא שמע ולא ציית לדבר אלוהים יוכל להיווכח במו עיניו, כי הרי כתוב: "…עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יהוה צִיּוֹן" (ישעיהו נב 8).

זה לא יאמן!

לאור המסקנה כי אלוהים בא אל העולם כעבד על מנת לשרת את ברואיו, אומר ישעיהו הנביא:

ישעיהו נג 3-1:

"מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?" שואל הנביא. – מי מאמין למסר שבפינו? מי יכול לקבל בשלווה ובפשטות את העובדה שאלוהים בכבודו ובעצמו בא לעולם בדמות עבד כדי לשלם בדמו את מחיר כפרת חטאינו?

"…וּזְרוֹעַ יהוה עַל מִי נִגְלָתָה?" – כך הוא ממשיך את שאלתו בכאב.

בתנ"ך, בספר ישעיהו בפרט, המונח "זְרוֹעַ יהוה" מציין את כוחו של אלוהים ואת גבורתו שבאים לידי ביטוי בדרך שבה הוא מושיע בני אדם (שמות ו 6; ישעיהו ל 30, מ 10, מח 14, נא 5, 9).

ישעיהו אומר בעצם: "ראו מי מוציא לפועל את ישועת אלוהים: עבד יהוה, הוא העושה זאת!" איך ייתכן שזרוע יהוה תתגלה על אדם בזוי כל כך?

אנחנו רוצים מושיע מרשים!
או
ענווה – המעלה הבלתי מקובלת

בפסוקים 3-2 הנביא מתאר את האופן שבו יבוא עבד יהוה ואת הדרך שבה העם יקבל אותו:

"וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה." – עבד יהוה עלה וצמח לפי רצונו של אלוהים (לְפָנָיו = "לפי רצונו" – בראשית יז 18; במדבר לב 20). הוא חי ופעל בדרך על־טבעית, מופלאה, כמו עץ הצומח לפתע במדבר צייה, כמו חיים שנובעים במקום יבש ועוין (ישעיהו ז 14, ט 6-5).

"לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר, וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ." – בעוד אלוהים "מטפח" את עבדו, מתברר שעמו של הנביא, עם ישראל, אינו מזהה את עבד יהוה ואינו מכבד אותו כראוי. מבחינתו של העם, "לעבד יהוה אין כל משיכה, לא הוד או הדר שגורמים לנו לשים לב אליו."

"נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ." – עיוורונו הרוחני של עם ישראל מודגש בפסוקים 3 ואילך: עבד יהוה בא אל עמו, אך הם בזו לו והתרחקו ממנו (בשורת יוחנן א 11).

ישעיהו כותב, כביכול, את דברי העם: "נכון, ראינו אותו, אבל בזנו לדבריו. לא החשבנו אותו כאחד המכובדים. להפך, הוא היה מוכר לנו כמי שנושא מכאובות וחולי. כשעבר לידנו, בחרנו להסיט את המבט הצדה ולהתרחק ממנו."
עבד יהוה סובל למען עם ישראל ולמען כלל החוטאים

בפסוקים 6-4 העם מבין לבסוף את פשר מחלותיו, כאביו וייסוריו של עבד יהוה. הנביא מתאר אותם בדרכים שונות, כדי להדגיש את גודל הקורבן שעבד יהוה העלה בעדנו ואת עומק החרטה שתבוא על ישראל בעתיד.

ישעיהו נג 6-4:

4 אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.
5 וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.
6 כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.

"וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים." – עם ישראל חשב שסבלו של "האיש ההוא" נבע מחטאיו. אך למעשה הוא נשא את החוליים שלנו, את העונש על חטאינו, שאנחנו היינו צריכים לשאת. למרבה הצער, עד היום רבים מאמינים שישוע נצלב כעונש על מעשיו הכופרים כביכול.

"וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ." – אבל יבוא יום ובו עם ישראל יודה שייסוריו של עבד יהוה, של ישוע המשיח, באו במקום הייסורים שכל אחד מבני העם היה אמור לסבול בעצמו (ראה זכריה יב 10). עבד יהוה סבל ייסורי תמורה במקום העם ובגלל חטאי בני האדם, ולא בגלל חטאיו הוא. הוא עצמו לא חטא מעולם (פסוק 9).

קורבן תמורה

לאורך כל הדרך הנביא מדגיש את עיקרון התחליף. כלומר, עבד יהוה לקח על עצמו את העונש, הייסורים והמוות (שהוא שכר החטא) שהיו צריכים להיות מנת חלקנו (ראה האיגרת אל הגלטים א 4-3).

לא לחינם מהווה עבודת הקורבנות חלק כה משמעותי מן התורה. אלוהים דאג שעיקרון התחליף יהיה ברור ומובן לעמו – חיים תמורת חיים.
"מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו." – מה כוונת המילים האלה?

משמעות המילה "מוּסַר" היא: תוכחה, אזהרה, עונש על מעשה רע (ויקרא כו 18; הושע ז 15). שורש המילה הוא י.ס.ר = ייסורים.

המשיח שילם בדמו, בחייו, את העונש שהיה עלינו לשלם עבור חטאינו. הוא סילק את החוב שלנו – שילם במלואו את המחיר שאלוהים קבע, כדי שהשלום בינינו לבין בוראנו יושב על כנו.

ישוע המשיח פדה אותנו מהקללה הרובצת על כל מי שלא מקיים את התורה בשלמות (דברים כז 26: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם"). הוא עשה זאת כדי שנזכה לברכת אלוהים ולשלום. רק בעקבות מעשה הישועה של ישוע נוכל להיחשב לצדיקים, שכן צדקתו נחשבת לנו, ובזכותו אנו זוכים למעמד של בני האלוהים הראויים לירושה (האיגרת אל הרומים ג 26-21; האיגרת אל הגלטים ג 13; איגרת פטרוס הראשונה ב 24-22).

"וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ." – אנחנו נרפאים בזכות פצעיו של עבד יהוה.

הריפוי עליו מדבר הנביא הוא רוחני. זהו הריפוי היחיד שיכול להשיב על כנו את השלום בינינו לבין אלוהים. ריפוי רוחני מתבטא בחיים טהורים וקדושים ובציות לדבר אלוהים.

ריפוי רוחני יוביל לריפוי גופני שיתממש באופן מוחלט וסופי בממלכת אלוהים הנצחית. ריפוי רוחני עדיף על ריפוי גופני, כי הוא נצחי (הראשונה לקורינתים טו 49 ואילך; ראה גם התגלות כא 4).
מי לא זקוק לכפרה?

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. – פסוק זה מוכיח את גודל אהבתו של עבד יהוה אלינו ומלמד על זהותו:

א. עבד יהוה שילם בחייו כדי להושיע אותנו. הוא עשה זאת כאשר כולנו היינו רחוקים ממנו – שקועים בחטאים.

לא מדובר בטובה שאדם עושה לחברו, אלא בהקרבה מוחלטת עבור פושעים וחוטאים. את הקורבן הזה הקריב עבד יהוה עבור כל אחד מאתנו (האיגרת אל הרומים ה 8: "אוּלָם אֱלֹהִים מְגַלֶּה אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלֵינוּ בְּכָךְ שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדֵנוּ כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיִינוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים").

ב. הנביא מדגיש לאורך כל הקטע שעבד יהוה נושא (לוקח על עצמו) את עוונותינו (גם ישעיהו נג 5-4, 12). אלוהים לימד את העיקרון החשוב הזה במצוות שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים: "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא טז 22).

דרך סמלים אלה לימד אלוהים את עמו על אודות כפרת החטאים הנפלאה שהמשיח מעניק לנו במחיר חייו.

מי יכול לשאת עוונות של אחרים?

מי יכול לסלוח לנו על חטאינו ולהעמיד אותנו כצדיקים לפני אלוהים? ישעיהו אמר בפרק מג 25 כי אלוהים הוא זה שמוחה חטאים: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי; וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר".

גם בפרק מד 22 אלוהים הוא הדובר: "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ; שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ".

אם כך, עבד יהוה חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהותו היא המעניקה לו את היכולת לסלוח, למחול ולמחות חטאי אחרים.
כתנאי למילוי משימה זו, עבד יהוה עצמו חייב להיות נקי מחטא.

עבד יהוה הוא ישוע המשיח, אֵל שַׁדַּי – אותה ישות באלוהות שלבשה דמות אדם ובאה לעולם כדי לכפר על חטאינו.

"וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ…" – ה' הטיל על עבדו את העונש שהיה אמור להיות מנת חלקנו. ניסוח זה מחזק את הטענה בדבר ריבוי הישויות בשלמות האלוהית האחת: במשפט אחד יש לנו את "יהוה", והוא הִפְגִּיעַ את העוונות "בּוֹ", בעבד, שגם הוא מוכח כישות אלוהית על־ידי כל הנאמר בפרק (עיין גם במשלי ל 4: "מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ?", קטע המדבר על אלוהים האב ואלוהים הבן. ראה גם תהילים ב; דניאל ג 25).
דרך הייסורים – הכול למעננו

בפסוקים 9-7 הנביא מתאר את ייסוריו של עבד יהוה ואת מותו:

7 נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו; כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.
8 מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ? כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.
9 וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.

"נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו." – עבד יהוה מקבל בענווה וללא התנגדות את היחס הבלתי צודק של העם אליו. אין הוא נלחם או מתמרד, אלא ממלא את תפקידו בנאמנות ובהכנעה.

המילה "נִגַּשׂ" – פירושה שהוכה בידי נוגשׂים (שמואל א יד 24; איוב לט 7).

"כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו." – ישעיהו משווה את שתיקתו ואת צייתנותו של עבד יהוה לזו של שׂה ההולך לטבח. דימוי זה לא נמצא כאן במקרה. שׂה הכפרה היה חייב להיות ללא מום, מושלם, כראוי לקורבן המועלה לאלוהים. כזה היה עבד יהוה!

רָחֵל – שם נרדף לכבשׂה (בראשית לב 15).

עם ישראל מתואר כחוטא (סוף פסוק 8), אבל עבד יהוה מתואר כמי שאין בו חמס או מרמה (פסוק 9).

בני ישראל למדו שבעלי חיים תמימים (מושלמים) אמורים לשמש לקורבנות, והנה מדבריו של ישעיהו מתברר שהחיות הללו היו רק צל, סמל לקורבן האמיתי שיוקרב בבוא היום עבור חטאי האנושות. הנביא מבהיר שעבד יהוה הנו הקורבן האמיתי והנצחי (האיגרת אל הגלטים ג 23 – ד 7; האיגרת אל הקולוסים ב 17-16; האיגרת אל העברים ז-י).

זו הסיבה לתגובת יוחנן המטביל בראותו את ישוע: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (בשורת יוחנן א 29).
עבד יהוה – ההתגשמות

ניתן לעקוב אחרי פרטי ההתגשמות של הפסוק "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל…", כאשר קוראים את הדיווח שבבשורת מתי כו 36 עד כז 44.

יש הטוענים שישוע התלונן, ניסה להתחמק או התמרד כשביקש מאלוהים האב להעביר ממנו "אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת" (בשורת מתי כו 39). – חס וחלילה!

באותו מעמד בגת שמנים ישוע המשיח התפלל לאביו שבשמים כדי להתאזר במלוא הכוח והאומץ הדרושים למילוי מושלם של רצון אלוהים האב. כאן ניתנה לשטן הזדמנות אחרונה להדיח את ישוע מלציית לאביו. ישוע אף דרבן את תלמידיו להישאר ערים ולהתפלל, כדי שיהיה גם להם כוח לעמוד בניסיון.

במעמד זה מתגלית אנושיותו המושלמת של המשיח. כפי שהוא פנה אל אביו בתפילה כדי לקבל כוח לציית, כך עלינו לעשות בכל תחום בחיינו כדי שלא ניפול בחטא (השטן ניסה לפתות את ישוע המשיח גם בתחילת פעילותו הציבורית: בשורת לוקס ד 14-1).

"הַכּוֹס" מסמלת את זעם אלוהים שישוע המשיח עמד לסבול בנשאו על עצמו את קללת החטאים של כל בני האדם (כוס = סמל לזעם יהוה: ישעיהו נא 17, 22; ירמיהו כה 17-15, 29-27; יחזקאל כג 31; חבקוק ב 16; איכה ד 22-21).
ישוע ידע שעליו למות כקורבן חטאת עבור בני אדם (בשורת מתי טז 23-21; האיגרת אל העברים י 7). כל חייו עלי אדמות כוונו לרגע זה.

המוות המכפר היה תכלית בואו של המשיח.

בגן־עדן האדם הראשון חטא והביא את קללת החטא על ראש האנושות כולה.

ב"גת שמנים" (גן מעבר לנחל קדרון; ראה בשורת יוחנן יח 1) ישוע המשיח, אלוהים הבן, הביע את נכונותו הבלתי מסויגת לשלם בדמו את מחיר כפרת החטא. בזכות קורבנו הוא נתן למאמינים בו סליחת חטאים וצדקה. הוא היה מוכן לסבול את זעם אלוהים כדי שאנו, המאמינים בו, נזכה לשלום אלוהים ולישועתו.

היה משפט – לא היה צדק

"מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ? כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ." – כאן ישעיהו מדבר על המשפט המעוות שייערך לעבד יהוה, ועל מותו.

"מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח." – עבד יהוה לא זכה למשפט הוגן.

"וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ?" – לא היה מי שיעמוד ויעיד לזכותו או יתריע על כך ששופטיו הפרו את כל כללי המשפט (בשורת מתי כז 26-1).

"כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים." – הוא נלקח מארץ החיים – נרצח (דניאל ט 26).

"מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ." – הנגעים שאותם הוא סבל נבעו מפשעי עמו.

הכוהן הגדול ומנהיגי העם תכננו להמית את ישוע, שכן הוא חשף את חטאיהם ואת התהום שנפערה ביניהם לבין אמת האלוהים. פשעם של מנהיגי העם היה כה גלוי, עד שאפילו המושל הרומי הגוי, פונטיוס פילטוס, הבין שהם מאשימים בפניו את ישוע אך ורק מתוך קנאה (בשורת מתי כז 18).

גם דניאל הנביא תיאר את מותו של המשיח באמרו: "וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ". הביטוי "יִכָּרֵת" מבהיר שהמשיח לא מת בשׂיבה טובה, אלא בעקבות מעשה אלים ש"כרת" אותו מארץ החיים טרם זמנו.

נבואת דניאל גם מספקת את המועד בו ייכרת המשיח, וחישוב זהיר מלמד שמדובר בחודש ניסן של שנת 32 לספירה.

דברי המלאך גבריאל שבדניאל פרק ט התגשמו במלואם בישוע המשיח. ישוע אכן נכרת מארץ החיים בחודש ניסן (פסח) של שנת 32 לספירה.

הדברים ברורים: עבד יהוה לא היה חייב בעונש מוות. הוא נשא על עצמו את חטאי עמו ושילם בחייו את מחיר העונש שהעם היה אמור לקבל. עבד יהוה, ישוע המשיח, מת מוות אלים בגלל חטאי עמו. מותו היה הדרך היחידה שבה יכלו בני עמו לקבל חיי עולם, בזכותו.
הנבואה קובעת: קבר של עשיר לעבד יהוה

"וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו." – עבד יהוה יוצא להורג כפושע, כי לכזה הוא ייחשב בעיני בני עמו. אף־על־פי שימות מוות בזוי, הוא ייקבר בקברו של אדם עשיר.

מדוע?

א. "עַל לֹא חָמָס עָשָׂה." – כי עבד יהוה לא עשה כל רע. הנביא מתאר את עם ישראל כשווה לסדום ועמורה בחטאיו (א 10), אבל עבד יהוה מתואר ככליל השלמות והטוהר, כשׂה כפרה מושלם.

ב. המשיח יהיה בזוי כל עוד הוא נושא את חטא האנושות. ברגע מותו הוא ישלים משימה זו. לכן אלוהים לא ירשה שבני אדם ישברו עצם מעצמותיו או יתעללו בגופתו (פרט לדקירת החנית בצדו שהייתה נחוצה כדי לוודא את מותו, אך לא שברה כל עצם: בשורת יוחנן יט 35-34).

ג. קבורת ישוע לא כפושע אלא בקבר אדם עשיר הייתה בלתי נמנעת, שהרי ישעיהו ניבא אותה 700 שנים לפני כן – ודבר אלוהים חייב להתקיים!

ישוע המשיח נצלב. הצליבה נחשבה לעונש מוות מבזה ומשפיל במיוחד הראוי לרשעים שפלים. הוא אף נצלב בין שני פושעים, ולמרות זאת הונחה גווייתו בקברו של איש עשיר, של יוסף מן הרמתיים (בשורת מתי כז 60-57; בשורת יוחנן יט 42-38; השנייה לקורינתים ה 21; איגרת פטרוס הראשונה ב 25-22).

יש תוצאות
או
פרי הקרבתו העצמית של עבד יהוה

סוף הפרק מדגיש את התוצאות החיוביות של ייסוריו ומותו של עבד יהוה:

ישעיהו נג 12-10:

10 וַיהוה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי. אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח.
11 מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע. בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים, וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל.
12 לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת פּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא, וְלַפּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

"וַיהוה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי." – משפט זה מעורר פליאה. איך ייתכן כי יהוה "חָפֵץ" בסבלו ובחוליו של עבדו הנאמן? התשובה ניתנת בהמשך הפסוק:

"אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע." – המילה "אָשָׁם" מצביעה על אחד מסוגי הקורבנות שהועלו לאלוהים (ראה ויקרא ה 15, 19-17, יט 21). עבד יהוה מת כקורבן על חטאים, קורבן רצוי בעיני אלוהים.

"אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ" – כלומר, אם נפשו (של עבד יהוה) תקריב (תשׂים) את עצמה כקורבן אשם, אז הוא "יִרְאֶה זֶרַע". במילים אחרות: אם עבד יהוה אכן יקריב את חייו כקורבן אשם, יהיו לו בנים רבים – כל מי שיאמין בו וייוושע (בראשית נ 23; תהילים קכח 6).

עבד יהוה אמנם יוצא להורג, אבל בכל זאת "יַאֲרִיךְ יָמִים" – כי הרי הוא בן האלוהים הנצחי שקם מן המתים וחי לעולם.

סבלו של המשיח, כאביו, חוליו ומותו היו "חֵפֶץ יהוה". הם היו מרכיב הכרחי מתכניתו המופלאה של אלוהים לישועת בני האדם. אלוהים יכול לכפר על חטאינו ולהעניק לנו חיי עולם רק בזכות קורבן דמו של ישוע המשיח (הראשונה לקורינתים ה 7; התגלות יג 8).

"…יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח." – עבד יהוה יחיה לנצח נצחים, וכל דבר שיעשה יצליח.

ישוע מבטיח למאמינים בו (שהם "זרעו" הרוחני) שיהיו יורשים ושותפים עמו. לכן, מה שנאמר על ישוע נכון גם לגביהם. גם המאמינים "יאריכו ימים" (בשורת יוחנן א 12; האיגרת אל הרומים ח 17).
מי אשם?

אם אלוהים חפץ במות המשיח, מדוע נענשים הורגיו?

כתבי הקודש הכינו את בני האדם מראש לבואו של המשיח הסובל, העתיד לשלם בחייו את מחיר הכפרה עבור החוטאים (בראשית ג 15; ישעיהו נג). נכתבו פרטים מדויקים על אודות זהותו של המשיח ואף המועד בו יופיע ויפעל עבור עמו וכלל האנושות (ישעיהו ז 14, ט 6-5; מיכה ה 1; זכריה ט 9; דניאל ט).

אלוהים ציפה מעם ישראל להכיר את דברו, לזהות את המשיח המיוחל ולקבלו באהבה ובכניעה. היה עליהם לכרוע ברך לפני המושיע וללַוות אותו אל הצלב – אל תכלית בואו – כשהם מודים לו ומשבחים את שם אלוהים. כל זה על בסיס המידע הידוע מתוך התנ"ך.
איש אינו נענש על כך שישוע נצלב.

בני האדם נענשים מכיוון שהם דוחים את המשיח שבא להושיע אותם מקללת החטא. העונש מתבטא בכך שהם נשארים עם חטאם, רחוקים ומנותקים מאלוהים ומחסדו (בשורת יוחנן ג 19-14).

כל בני ישראל – וכל בני האדם באשר הם – אמורים ללכת אחרי ישוע אל מקום הצליבה בבכי בגין אשמתם, ובהודיה לאלוהים על אהבתו, במקום לקלל את המשיח ולשמוח לאיד על סבלו.

לאורך ההיסטוריה האשימה הנצרות הממוסדת את היהודים ברצח המשיח וכך הצדיקה את רדיפתם ורציחת רבים מהם. תלמידי ישוע הנושעים באמת, לעומת זאת, אינם רודפים או רוצחים בני אדם. הם משמיעים באוזני כול את בשורת המשיח המדברת על סליחת חטאים ושלום עם אלוהים. כמו כן, הם מצווים לחיות על־פי אמות הצדק והקדושה של אלוהים ולאהוב את הזולת, כולל את אויביהם.
"מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע." – יש פרי בעמלו של עבד יהוה. קורבנו לא היה לחינם! המילה "יִשְׂבָּע" מציינת שלמות, רוויה. מעשהו של עבד יהוה השלים את כל הנדרש.

"בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים." – עבד יהוה הוא היחיד שיכול להצדיק אותנו, לזכות אותנו מאשמה כלשהי לפני אלוהים. איך הוא עושה זאת?

"…וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל." – עבד יהוה נשא על עצמו את אשמתנו כדי שנוכל לעמוד זכאים וללא כל אשמה לפני אלוהים: "אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ" (השנייה לקורינתים ה 21).

מי שלובש את צדקתו של ישוע, נחשב לטהור בעיני אלוהים לא פחות מהמשיח (ראה גם האיגרת אל הרומים ה 19).
מה עליי לעשות כדי לקחת חלק בזכות הגדולה הזו?

עליי להאמין שעבד יהוה, ישוע המשיח, הוא הקורבן התמים שנשא על עצמו את חטאיי.

מאמין כן ואמיתי מוסר את חייו לידי ישוע, לומד את דבר אלוהים ומאפשר לו להיחרט על לבו. מאמין כן משמש משכן לרוח אלוהים הפועל בו, ומשרת בעזרתו את המשיח ואת הזולת.

טיהורנו מאשמה והצדקתנו לא נקנו בזול! הם נקנו בדמו של בן־האלוהים:

"שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (איגרת פטרוס הראשונה א 18-19).

אלוהים מחשיב לצדיקים את אלה המאמינים כי ישוע המשיח הוא זה שנשא את חטאיהם.

"לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל." – הפסוק האחרון ממשיך את רעיון התקומה מן המתים. עבד יהוה השכיל למלא עד תום את רצון אלוהים, לכן הוא ניצח גם את המוות.

ניצחונו של עבד יהוה מתואר כניצחונו של מלך במלחמה. בימי קדם, מלך מנצח לקח את כל השלל וחילק אותו כראות עיניו לנתיניו הנאמנים. כך יעשה גם עבד יהוה. המשיח יחלק את שלל מלכותו לאוהביו כאשר ישוב למלוך בממלכה בת אלף השנים (ראה ישעיהו ב; ירמיהו כג 6-5, לג 16-14; מיכה ד 8-1; תהילים ב; דניאל ז; התגלות כ 4, 6, כב 5).
מדוע יזכה עבד יהוה לכבוד המגיע למלך מנצח?

א. "תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ." – אף־על־פי שעבד יהוה הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, הוא ירד ארצה ומסר את נפשו למוות.

ב. "וְאֶת פּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא." – למרות היותו קדוש וטהור, הוא נשא את חטאינו, לקח את מקומם של פושעים וחוטאים – לקח את מקומנו – והעניק לנו את צדקתו.

ג. "וְלַפּשְׁעִים יַפְגִּיעַ." – עתה עבד יהוה מפגיע (מפציר ומבקש רחמים, מתווך) בעדנו החוטאים, כדי שנשכיל לדעת מהו רצון אלוהים ונעשה אותו (ישעיהו נט 16; ירמיהו לו 25; האיגרת אל הרומים ח 35-33).

עבד יהוה – סיכום:

מפסוק 13 בפרק נב ועד סוף פרק נג בישעיהו מתוארת באופן מושלם התכלית של מות המשיח עבור עמו ישראל (בשורת יוחנן יא 52-49) ועבור כל בחיריו מכל העמים (איגרת יוחנן הראשונה ב 2).

ישוע המשיח מתואר כעבד יהוה, כעליון למלכי הארץ וכנעלה מהכוהן הגדול ששימש במקדש (האיגרת אל העברים ח).

ישוע המשיח, עבד יהוה, הוא האלוהים בכבודו ובעצמו שבא לעולם בדמות אדם כדי לשאת את חטאינו.

כשעבד יהוה הופיע על במת ההיסטוריה, עם ישראל לא זיהה שזהו המושיע אלא התנכר לו ודחה אותו. עם ישראל עתיד להכיר בטעותו ולהתחנן לסליחה כאשר המשיח ישוב בכבוד ובהדר (זכריה ג 9, יב 10).
מותו המכפר של ישוע המשיח, בן־האלוהים, נתן מענה לדרישותיו הצודקות של אלוהים האב שחייב לשפוט את החטא. מוות זה פתח בפני המאמינים בו את הדרך לאלוהים שעד כה הייתה חסומה על־ידי החטא.
כל אחד מאתנו יכול להיוושע וללבוש את צדקתו של ישוע, אם רק יאמין שישוע הוא אכן הקורבן ששילם את מחיר חטאיו.

עבד יהוה המנצח עתיד לחזור. הוא יקים את מלכותו וימלוך עליה עם בניו – עם כל המאמינים בו (זכריה יב 10, יד 5-3).

לנו נותר לבקש מאלוהים שיושיע אותנו, כדי שנזכה לתקווה ולנחלה שמימית, ושנמלוך עם ישוע המשיח לנצח נצחים.
ישוע המשיח – סיכום:

אין אדם שאינו חוטא! לפיכך, עבד יהוה המתואר בפרקים נב-נג של ספר ישעיהו לא יכול להיות אדם רגיל. הוא אֵל שַׁדַּי, ישוע המשיח.

ישוע נולד למרים הבתולה בהתערבות רוח אלוהים (ישעיהו ז 14, ט 6-5), וכך הגשים את הנבואה שנתן אלוהים לשטן בנוכחות אדם וחווה, לפני שגירש אותם מגן־עדן: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג 15) – "זרע האישה" עתיד לנצח את השטן.
ישוע המשיח נולד בבית־לחם אפרתה, וכך התגשמה נבואתו של מיכה הנביא. אף־על־פי שישוע בא לעולם בדמות אדם, הוא היה קיים "מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם" – הוא אֵל שַׁדַּי (מיכה ה 1: "וְאַתָּה בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל, וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם").
ישוע הוא נצר לבית דוד, ולכן הוא ראוי וזכאי למלוך (בראשית מט 10-8; ישעיהו ט 6-5).

ישוע הציג את עצמו כמשיח ישראל, חולל נסים רבים, ריפא חולים והקים מתים לתחייה. הוא הוכיח את אלוהותו. הוא אלוהים שלבש בשר ובא אל העולם כאדם כדי לשלם בדמו את מחיר כפרת חטאינו. רק ישוע המשיח, אֵל שַׁדַּי, היה יכול לשלם את המחיר הזה בדמו הטהור (ויקרא יז 11).

אלוהים קבע מחיר זה כדי ללמדנו כי קדושתנו היא תוצר של חסדו בלבד, ולא של מעשים שהאדם יכול לעשות בעצמו. אנחנו תלויים לחלוטין בישועת החסד של אֵל שַׁדַּי – המשיח. בדרך זו הוא גם מוכיח לנו את חומרת החטא, שהרי שׂכר עונשו הוא מוות.

ישוע נדחה על־ידי בני עמו ונידון למוות בצליבה, במשפט שנערך לו שלא כצדק.

לאחר שלושה ימים בקבר הוא קם לתחייה, והיום הוא יושב לימין אלוהים האב.

הישועה – סיכום:

אם אתה מאמין בישוע ויודע כי הוא אדונך ומושיעך מן החטא, ניתן לתאר אותך כך:

אתה זכאי לכפרת חטאים, וישועתך מובטחת לנצח;

רוח אלוהים שוכן בך ומדריך אותך בדרך הנכונה;

אתה מוכיח את אמונתך במעשים התואמים את רצון אלוהים ואת דברו הכתוב;

לאחר מותך, תשכון נפשך בנוכחות אלוהים.

לעומת זאת, מי שדוחה את ישוע דוחה את סליחת החטאים ונשאר אשם לפני אלוהים. הוא יחיה לנצח בייסורים באגם האש (התגלות כ 15).

אין ישועה באחר – ליהודי ולגוי כאחד

ישוע הוא המשיח היהודי – הוא ולא אחר. אמונה יהודית אמיתית תתבטא באמונה בישוע כאדון וכמושיע.

שמעון פטרוס השליח אמר את המילים הבאות לאחיו היהודים שהיו עדים לריפוי חולה, בשמו של ישוע המשיח:

"… שֶׁיְּהֵא יָדוּעַ לְכֻלְּכֶם וּלְכָל עַם יִשְׂרָאֵל כִּי בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִנַּצְּרַת, אֲשֶׁר אַתֶּם צְלַבְתֶּם וַאֲשֶׁר אֱלֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים, בַּשֵּׁם הַזֶּה הוּא עוֹמֵד בָּרִיא לִפְנֵיכֶם (הכוונה לחולה שנרפא). הוּא (ישוע המשיח) הָאֶבֶן שֶׁמְּאַסְתֶּם, אַתֶּם הַבּוֹנִים, אֲשֶׁר הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה (מבוסס על תהילים קיח 22). וְאֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע" (מעשי השליחים ד 12-10).

ומה אתך, קורא יקר?

האם תמשיך בדרכך? תמשיך להיות רחוק מישועת אלוהים? או שתפנה למושיע היחיד, לישוע המשיח, ותאמין כי הוא נשא במקומך את העונש המגיע לך על חטאיך? הרי זוהי הדרך היחידה להיוושע ולעמוד צדיק לפני אלוהים לנצח נצחים.
כל הקורא בשם ישוע בכנות לכפרת חטאיו זוכה למענה מאלוהים.