ישעיה פרק נ"ז

ישעיה פרק נ"ז

 

חסרי האמונה עיוורים לפעולות ה' בעולם

קריאת פתיח: תהילים א; יוחנן ה 19-22; תהילים קי"ג.

 

בפרק נז הנביא ישעיהו, כמו בפרקים רבים אחרים, מתאר את עומק רשעות עמו. בכל פעם התיאור שונה אך התוצאה זהה. על מנת להבין את הפסוקים הראשונים רצוי לקרא את סיום פרק נו.

ישעיהו הנביא מתאר את התבוססות הרשעים בענייניהם (קרי, חסרי האמונה). הוא מתאר אותם כעיוורים, ככלבים חסרי שובע, כאנשים העסוקים כל הזמן במילוי תאוותיהם. הנביא אומר מקצה אל קצה: כולם פושעים נגד אלוהים.

מה התוצאה כאשר בני אדם ממוקדים במילוי תאוותיהם?

פרק נז 1-2:

1. הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב, וְאַנְשֵׁי־חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין, כִּי־מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק,
   2. יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם, הולֵךְ נְכוחוֹ.

ישעיהו הנביא מציין שחסרי האמונה כל-כך עסוקים בענייניהם עד כי אינם מבחינים או מבינים את פעולות אלוהים הנעשות לנגד עיניהם; הם עיוורים למעשי אלוהים.

מה אלוהים עושה לנגד עיניהם של הרשעים "וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב"?

מתוך דאגתו והגנתו של אלוהים לילדיו, הוא בוחר לאסוף את נאמניו מעל פני האדמה, או מאזור מסוים, כדי למנוע מהם סבל או התנסות בעונש העתיד לבוא על בני האדם הרשעים באותו מקום (מלכים ב כב 20 "…לכן הנני אוספך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה…").

שים לב: למרות שלקיחת המאמין כרוכה בסיום חייו בדרך כזו או אחרת, אין הנביא מציין את המילה "מוות".  מדוע?
נשמת המאמין שמת נלקחת לנוכחות אלוהים, למקום חיים, מנוחה ושלום. מאמין מת נחשב ל"ישן". לעומת זאת, נשמתו של חסר האמונה נלקחת לשאול – למקום הייסורים, ושם מחכה למשפט אחרית הימים לפני שליחתה לאגם האש. לנפש זו אין מנוחה או שלום, אלא ייסורים אין סופיים.

להלן מספר פסוקים המתייחסים ל"ישני עפר":

דניאל יב: "…וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם…"

בראשית טו 15: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־אֲבותֶיךָ בְּשָׁלוֹם…"

לוקס טז: העשיר ואלעזר –  "…הֶעָנִי מֵת וְהַמַּלְאָכִים נְשָׂאוּהוּ אֶל חֵיק אַבְרָהָם…"

פיליפים א 23: "אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְהִסְתַּלֵק וְלִהְיוֹת עִם הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן זֶה טוֹב הַרְבֵּה יוֹתֵר."

ראשונה לתסלוניקים ד 13-18: "אַחַי, אֵין אָנוּ רוֹצִים שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לִישֵׁנֵי עָפָר, כְּדֵי שֶׁלּא תִּתְעַצְּבוּ כַּאֲחֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם הַתִּקְוָה. אִם אָמְנָם מַאֲמִינִים אָנוּ שֶׁיֵּשׁוּעַ מֵת וְקָם לִתְחִיָּה, כָּךְ גַּם אֶת הַיְשֵׁנִים, בְּאֶמְצָעוּת יֵשׁוּעַ, אֱלוהִים יָבִיא יַחַד אִתּוֹ. הִנֵּה זאת אָנוּ אוֹמְרִים לָכֶם עַל־פִּי דְּבַר הָאָדוֹן: אֲנַחְנוּ הַחַיִּים אֲשֶׁר נִשָּׁאֵר עַד בּוֹא הָאָדוֹן לא נַקְדִּים אֶת הַמֵּתִים, שֶׁכֵּן הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלוהִים, וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה. אַחֲרֵי כֵן אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגּושׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן. עַל כֵּן עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה."

פסוק 1 בפרק נז, אינו מתייחס להילקחות של הקהילה, למרות שהעיקרון זהה.

בעתיד, אלוהים יאסוף אליו את המאמינים (ראשונה לתסלוניקים ד 13-18; שנייה לתסלוניקים ב; יוחנן יד 1-6; התגלות ג 10 "מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַרְתָּ אֶת מִצְוָתִי לַעֲמִידָה בְּסַבְלָנוּת, גַּם אֲנִי אֶשְׁמור אוֹתְךָ מִשְּׁעַת הַנִּסָּיוֹן הָעֲתִידָה לָבוֹא עַל כָּל תֵּבֵל, לְנַסּוֹת אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"). לאחר שילדיו הוסרו מעל פני האדמה, יחל אלוהים את תקופת הצרה בת 7 השנים שבמהלכה ימותו יותר מחצי מתושבי העולם.

ההצהרה הזו של ישעיהו צריכה לעורר גם אותנו המאמינים.

ישוע אמר ביוחנן ה 19-22: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַבֵּן אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלִּבּוֹ זוּלָתִי מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה אֶת הָאָב עוֹשֶׂה. כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הָאָב – זאת גַּם הַבֵּן עוֹשֶׂה כָּמוֹהוּ…"

גם היום אלוהים פועל תמיד בעולם ומסביבנו. אלוהים מצפה מילדיו שיכירו את פועל ידיו ויצטרפו אליו. מי שמכיר את דבר אלוהים וחייו מונחים על-ידי רוח הקודש, מזהה בקלות את פועל אלוהים וכך יודע מה אלוהים רוצה ממנו. מי שאינו מזהה את פעולותיו של אלוהים, שיבחן את נפשו וילמד את דבר אלוהים כדי להכיר את דרכי פעולותיו.

בפסוקים 3-13 הנביא ישעיהו מתאר את מעשיהם של הרשעים:

3. וְאַתֶּם, קִרְבוּ־הֵנָּה בְּנֵי עונְנָה, זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה.
   4. עַל־מִי תִּתְעַנָּגוּ, עַל־מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן? הֲלוֹא־אַתֶּם יִלְדֵי־פֶשַׁע, זֶרַע שָׁקֶר!
   5. הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן, שׁוחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים.
   6. בְּחַלְּקֵי־נַחַל חֶלְקֵךְ, הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ. גַּם־לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה. הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם?
   7. עַל הַר־גָּבוהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ. גַּם־שָׁם עָלִית לִזְבּוחַ זָבַח.
   8. וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ, כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי, הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת־לָךְ מֵהֶם, אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית.
   9. וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן, וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ, וַתְּשַׁלְּחִי צִירַיִךְ עַד־מֵרָחוק, וַתַּשְׁפִּילִי עַד־שְׁאוֹל.
   10. בְּרוב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ, לא אָמַרְתְּ "נוֹאָשׁ"; חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת, עַל־כֵּן לא חָלִית.
   11. וְאֶת־מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי? וְאוֹתִי לא זָכַרְתְּ, לא־שַׂמְתְּ עַל־לִבֵּךְ. הֲלא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעולָם, וְאוֹתִי לא תִירָאִי.
   12. אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ, וְאֶת־מַעֲשַׂיִךְ וְלא יוֹעִילוּךְ.
   13. בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ, וְאֶת־כֻּלָּם יִשָּׂא־רוּחַ, יִקַּח־הָבֶל. וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל־אֶרֶץ, וְיִירַשׁ הַר־קָדְשִׁי.

קריאת הפסוקים גורמת לתדהמה! מעשים שכאלו ראויים לעמים מושחתים שלא שמעו על קיום אלוהים, ובטח לא לעם ישראל שטעם מכוח אלוהים ונהנה מנוכחותו בקרבו.

אך האמת הכואבת היא שהנביא מדבר אל עמו, אל העם שנבחר להיות ממלכת כוהנים ואור לעמים.

למרות שבכל תקופה הייתה שארית נאמנה לאלוהים, הרי שהעם ברובו המוחלט התעסק בכל תחומי עבודת האלילים.
הנביא מתאר את בני עמו כשותפים למכשפים ומקריבים את ילדיהם לאלילים.

עבודת האלילים לא מתוארת כעיסוק צדדי או תחביב אלא כדרך חיים. בני ישראל לא חסכו במאומה כדי לרצות אלילים. הם הגיעו לכל מקום נמוך או גבוה כדי לבקש את ברכתם.

בפסוק 8 אלוהים אומר שהעם מתנהג בניאוף. בני ישראל הרחיבו את מיטתם: "הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ" – הם משרתים מספר רב של אלים.

התנ"ך מצווה על בני ישראל לכתוב את תורתו על מזוזות בתיהם ושעריהם כדי שדברו ייראה וכולם ידעו שתושבי הבית או העיר אוהבים את אלוהים (דברים ו 9, יא 20). והנה עבודת האלילים בעם הייתה כל-כך נרחבת עד כי אנשים לא התביישו לשים סימנים חיצוניים על המזוזות כדי לציין את שייכותם הרוחנית לאלילים.

היום המצב דומה! בתים רבים מלאים בסימנים אליליים כדי לציין את אמונת שוכניהם. לאנשים אין בושה או פחד מכיוון שאין אלוהים לנגד עיניהם.

בפסוקים 11-13 ישעיהו אומר:

…כאשר בגדתם בי, לא דאגתם ולא יראתם משום כוח שבעולם, אותי לא זכרתם ולא חששתם שאענישכם.

מדוע לא חששתם ממני? – מכיוון שמקדם אני נוהג כלפיכם בסבלנות, אינני מכה אתכם מיד בעבור כל חטא אלא נותן לכם זמן לחזור בתשובה! פרשתם את סבלנותי ואורך רוחי כחולשה. דעו לכם, אתם טועים!

אני, אלוהים, מחליט על ישועתכם (נו 1-2). כל מעשי האלילות לא יועילו לכם!

(שנייה לפטרוס ג 9: "אֵין יהוה מְאַחֵר בַּדָּבָר אֲשֶׁר הִבְטִיחַ, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הַחוֹשְׁבִים זאת לְאִחוּר, אֶלָּא שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ לָנוּ; אֵין הוּא רוֹצֶה שֶׁיּאבַד אִישׁ, אֶלָּא שֶׁהַכּל יָבוֹאוּ לִידֵי תְּשׁוּבָה."

אלוהים אומר בלעג בפסוק 13: כאשר תזעקו מתוך צרתכם (הכוונה לעם ישראל), יבואו האלילים שאספתם והנואפים שהתחברתם אליהם – ויצילו אתכם! אבל הם לא יצילוכם – את כולם תישא הרוח (ראה דניאל ב 35, 45; התגלות כ 11-15).

גורלם של הבוטחים באלוהים יהיה שונה:

• חסרי האמונה ייעלמו כמו אבק ברוח; לעומתם, יראי אלוהים יישארו לעד עם אלוהים בממלכתו.
• חסרי האמונה יאבדו זכר; ילדי אלוהים המאמינים ייהנו מירושה בממלכת אלוהים, וזכרם יישאר לעד.
• חסרי האמונה השתחוו לאלילים על כל הר גבוה; ילדי אלוהים, בעתיד, ייהנו בהר קודשו של אלוהים במעמד של בנים – יורשים (פסוקים דומים: תהילים א, ב; רומים ח 17).

יישום: לא רק חסרי האמונה מחשיבים את שתיקתו של אלוהים לחולשה! לעתים, אנו המאמינים כושלים לסלק חטא מחיינו, וכל זאת בגלל שלא נענשנו או סבלנו מספיק כתוצאה מכך. אלוהים מצפה שנחקור את נפשנו ונוודא שהחטא לא ממשיך בחיינו, ובשום תחום. הבה לא נחשיב את שתיקתו של אלוהים לחולשה, אלא נכבד את סבלנותו וחסדו, נתוודה על חטאינו ונשרת אותו בקדושה (שנייה לפטרוס ג 9; ראשונה לקורינתים יא 27-32; ראשונה ליוחנן א 9).
בפסוקים 14-21 ישעיהו הנביא מתאר את ישועת אלוהים ורפואתו לילדיו:

14. וְאָמַר: סולּוּ־סולּוּ, פַּנּוּ־דָרֶךְ, הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי!
    15. כִּי כה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שׁוכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת־דַּכָּא וּשְׁפַל־רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.
    16. כִּי לא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף. כִּי־רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי.
    17. בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצוף; וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ.
    18. דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו.
    19. בּוֹרֵא נוּב (נִיב) שְׂפָתָיִם: שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר יהוה, וּרְפָאתִיו.
    20. וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ, כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט.
    21. אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלוהַי, לָרְשָׁעִים.

בפסוק 14 הנביא מציין אמת נפלאה ומדהימה: אלוהים מצווה להרים כל מכשול ולפנות את הדרך כדי שילדיו ילכו אליו בדרך בטוחה ונוחה.

מילים דומות כתובות בספר ישעיהו מ 3 ובמלאכי ג 1-2. שם הכוונה להכין את לבבנו נקי מחטא ולדאוג שחיינו יאופיינו בטוהר וקדושה כדי שנוכל לראות, לשמוע ולקבל את המשיח וישועתו.

אלוהים מצפה שילדיו ילכו באותה דרך חיים שהמשיח הלך בה. פסוק זה חושף את אהבתו ודאגתו של אלוהים לילדיו.

בפסוק 15 הנביא מתאר את אלוהים כנצחי, רם, נישא וקדוש. למרות קדושתו ורומו מעל כל אדם ובריאה, נתון לבו לשמוע, להקים ולעזור לחלשים, לנדכאים ולענווים הקוראים לשמו (תהילים קב 20, קיג).

בתיאורים אלו, כל אחד מאיתנו יכול למצוא נחמה. אלוהים שומע אותנו, והוא קרוב אלינו כאשר אנו הולכים בדרך הקדושה, בטוהר ובאמת.

מעבר לכך, אלוהים מצפה מאיתנו לנהוג כמוהו כלפי הנדכאים והחלשים (על כך נרחיב בפרק נח).

שים לב: "רָם וְנִשָּׂא" מתייחס למקומו של אלוהים. לאור זאת, התיאור של עבד ה' בפרק נב 13 מתייחס גם כן לאלוהים. מכיוון שעבד ה' הוא אלוהים, יוצא אם כן שהמשיח המתואר בפרק נג הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. מסקנה נוספת היא שהדבר מלמד על ריבוי הוויות באלוהות האחת.

בפסוק 16 אלוהים מסביר מדוע הוא רוצה את חברת האדם ושלומם. אלוהים אומר: "כִּי־רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" – הרי אני עטפתי את בני אדם ברוח ובראתי את נפשם! לכן אני רוצה שיחיו בשלום עמי.

במילים פשוטות אומר אלוהים: בראתיך למען תחיה, ובעבור מטרה זו אני מוכן לסלוח ולעשות עבורך, רק עזוב את החטא וחזור בתשובה.

בפסוקים 17-19 אלוהים מכריז שהעונש שהביא על עמו לא נבע מרוגז רגעי אלא מעוון מתמשך של ישראל. לעומת זאת, ברגע שילדיו יחזרו בתשובה אלוהים תמיד מוכן לסלוח, לרפא ולנחם.

סליחה, נחמה וריפוי אינם עבודה קשה עבור אלוהים! הרי במילת פיו הוא ברא עולם ומביא שלום ורפואה לרחוק ולקרוב. "רק תנו לי את הסיבה לתת לכם את השלום, נחמה וריפוי", אומר אלוהים.

הנביא מסיים את המסר בפסוקים 20-21 שמהווים ניגוד לפסוקי הפתיחה 1-2:

חיי הרשעים מאופיינים במהומות, לכלוך, מלחמה וריחוק מאלוהים; לעומתם, חיי אוהבי אלוהים מאופיינים בשלום, שלווה והתחברות נצחית עמו.

 

ס י כ ו ם :

1. חסרי האמונה כל-כך עסוקים בענייניהם עד כי אינם מבחינים או מבינים את פעולות אלוהים הנעשות לנגד עיניהם. הם עיוורים למעשי אלוהים.

לעומת זאת, מאמינים ההולכים בדרך אלוהים מסוגלים לראות ולהבין את פעולות אלוהים סביבם, ומוכנים להיות משרתיו.

2. מתוך דאגתו והגנתו, אלוהים בוחר לאסוף את ילדיו הנאמנים מעל פני האדמה, או מאזור מסוים, כדי למנוע מהם סבל או התנסות בעונש העתיד לבוא על בני האדם הרשעים באותו מקום.
3. לעתים אנו המאמינים כושלים לסלק חטא מחיינו, וכל זאת בגלל שלא נענשנו או סבלנו מספיק בגללו.
   אלוהים מצפה שנחקור את נפשנו ונוודא שהחטא לא ממשיך בחיינו, ובשום תחום.

הבה לא נחשיב את שתיקתו של אלוהים לחולשה, אלא נכבד את סבלנותו וחסדו. נתוודה על חטאינו ונשרת אותו בקדושה (שנייה לפטרוס ג 9; ראשונה לקורינתים יא 27-32; ראשונה ליוחנן א 9).