לדעת אותו: פרקים 6-12 (מתורגם)

לדעת אותו- פרק 6- הוא יעיד

א."ברוך האב, ברוך הבן, ורוח הקודש, אמן". כך אנו שרים. אך מהי בעצם משמעות הדברים הללו? האם אנחנו מאמינים בקיומם של שלושה אלים? חס ושלום! כפי שנאמר בהמשך אותו שיר:

"האב, הבן, הרוח הוא אחד, נשגב לעולמים".

כזה הוא האלוהים שאנו, כמשיחיים, עובדים: יהוה אלוהי צבאות, אלוהים אחד הקיים בשלוש אישויות. בלב הכרתנו את אלוהים עומדת האמת הנשגבת מדעת, שאת אלוהים אפשר לדעת אל-נכון, אך אי-אפשר לדעת אותו עד תום. לעולם לא נבין את כל סוד קיומו האלוהי. המשיחיות מבוססת כולה על מה שאלוהים אמר לנו בכתבי הקודש אודות עצמו — לא על ניחושים והשערות של בני אדם — ואחד הדברים העיקריים שנאמרו לנו הוא שאלוהים קיים בשלוש אישויות.

יש שרואים בתורת השילוש תורה מן הסוג שאפשר בעצם לוותר עליו משום הקשיים שהיא מעוררת, שהרי היא נראית על פניה כה בלתי הגיונית, ישנה נטייה להמעיט בחשיבות תורה זו כשאנו מדברים עם יהודים, בטענה שנושא זה מקשה עליהם לקבל את האמונה (כאילו שאפשר להסתיר את האמת בנושא זה ורק אחר-כך, מש"השתכנעו" שומעינו והפכו משיחיים, לגלות להם שבעצם אמונתם כוללת גם את תורת השילוש! המתרגם). אני תמה לדעת מה היה חושב על כך יוחנן השליח, משום שלפי דעתו תורת השילוש היא מיסודותיה החיוניים של הבשורה.

כפי שראינו, יוחנן מציג כבר בפתח בשורתו את סוד קיומן המופלא של שתי אישויות באחדות האלוהית האחת. אנו משתמשים כאן במלה "סוד" באותו אופן שהשתמש בה שאול השליח: סוד הוא דבר שהיה נסתר בעבר ועתה נגלה (אפסיים ג 5-3; רומים טז 26-25), אף שאין זאת אומרת שנגלה עד תום או שנפתרו כל הבעיות הכרוכות בו. אין ספק שדבר זה קשה להבנה, אבל אין בכך למנוע מיוחנן להזכירו כבר בפתח דבריו. "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם אלוהים והדבר היה אלוהים". "הדבר" הוא אישיות בדיוק באותו מובן ש"אלוהים" הוא אישיות. מצד אחד היה הדבר עם אלוהים ומצד שני הוא אלוהים בעצמו. זה נראה אמנם כעומד בסתירה להיגיון, אך זאת רק משום שההיגיון שלנו מוגבל מלתפוס את עוצמתה וגדולתה של המציאות המתוארת במלים אלה. בהמשך דבריו אומר לנו יוחנן שאותו "דבר" הוא "הבן היחיד לאב".

כך מציג אותו יוחנן כבר מראשית בשורתו, משום שברור לו שאיש לא יוכל להבין את מעשי ישוע או את תורתו אם לא יבין קודם כל שישוע זה הוא אלוהים הבן. ואין זה כל מה שיוחנן רוצה שנדע אודות ריבוי האישויות באלוהים האחד. בהמשך הבשורה הוא מספר כיצד ישוע, זמן קצר לפני מותו, אמר לתלמידיו שלאחר לכתו לבית אביו יבוא במקומו מי שהוא מכנה בתואר "מנחם אחר" (יוחנן יד 16). שימו נא לב לנאמר, אלו הם דברים רבי-משמעות. הם מדברים על מישהו מיוחד מאוד. "מנחם", מלה יוונית כה עשירה היא עד שקשה למצוא לה מקביל בשפות אחרות, וריבוי התרגומים יעיד על כך: יועץ, עוזר, תומך, פרקליט, ידיד, המלה במקור כוללת את המושגים: עידוד, עזרה, תמיכה, דאגה ונשיאה בכאבם של אחרים. מנחם אחר. גם למלה "אחר" יש משמעות רבה, שכן היא מדברת על "אחר הדומה לו", לעומת מלה יוונית אחרת שאפשר היה להשתמש בה ושמשמעותה: "אחר השונה ממנו" או "אחר הנבדל ממנו". "מנחם אחר הדומה לו" משום שישוע היה המנחם הראשון והאחר בא להמשיך באותו מעשה. הוא בא למלא את מקומו של ישוע.

נוכל להבין למה התכוון אדוננו אם נזכור מה שעשה בעד תלמידיו במשך שלוש השנים ששהה במחיצתם. "זה שיבוא אחריי" אמר ישוע, "ידאג לכם כפי שעשיתי אני עד כה". המנחם הזה, אם כן, הוא אישיות נפלאה באמת. עצם המושג "מנחם" מצביע על אישיות הרוח. הוא בא לייעץ, לעודד, לנחם. מושגים אלה אפשר לייחס רק לקשר שבין שתי אישויות, במקרה זה בין הרוח לאדם.

בהמשך דבריו אומר לנו ישוע מיהו אותו מנחם. זהו "הרוח", או "רוח הקודש" (שם, פס' 17, 26). משמע, מנחם נפלא זה הוא אלוהים. "דבר" אלוהים, "רוח" אלוהים והמלה "אלוהים" הם מונחים נרדפים בתנ"ך ומתארים את אלוהים בפעולה. למשל: "רוח אלוהים מרחפת על פני המים: ויאמר אלוהים — ויהי" (בראשית א 2 ואילך). "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג 6). כמבוא לבשורתו הבהיר יוחנן היטב שדבר האלוהים שהוא מדבר עליו הוא אישיות אלוהית. בפרק יד הוא מצטט את ישוע האומר דברים דומים על הרוח.

שימו לב לקשר שעושה ישוע בין פעולת הרוח לבין רצונם המאוחד של האב והבן. ביוחנן ה 23 (ודומיו) נאמר שהאב הוא ששלח את הרוח, כפי ששלח את הבן. בפרק יד 26 נאמר שהאב ישלח את הרוח בשם ישוע — כלומר, כנציגו של ישוע, כדי לפעול בשמו ובתוקף סמכותו, לעשות את רצונו של ישוע. כשם שישוע בא בשם האב (ה 43), פעל כנציגו, אמר את אשר האב שם בפיו (יב 49 ואילך), עשה את מעשיו (י 25; השווה יז 12) ובכולם העיד על זה שבשמו בא, כך גם הרוח בא בשם ישוע, לפעול בעולם כנציגו וכסוכנו. הרוח "בא מאת האב" (טו 26), כשם שהבן בא "מאת האב" (טז 27). לאחר שהאב שלח את בנו הנצחי לעולם, קרא אותו אליו ושלח במקומו את הרוח.

זהו רק היבט אחד של העניין. במפורש נאמר שגם הבן הוא ששולח את הרוח מאת האב (טו 26). כפי שהאב שלח את הבן לעולם, כך שלח הבן את הרוח. הרוח נשלח על-ידי האב ועל-ידי הבן גם יחד.

מערכת היחסים שמצטיירת היא כזו:

1. הבן כפוף לאב, שהרי הבן נשלח על-ידי האב ובשמו.
2. הרוח כפוף לאב, שהרי נשלח על-ידי האב ובשם הבן.
3. הרוח כפוף גם לבן, שהרי הוא נשלח גם על-ידי הבן (השווה, בין השאר, יוחנן כ 20).

כך מתעד יוחנן את מה שגילה ישוע ברבים אודות השילוש: שלוש אישויות ואלוהים אחד. בן העושה את רצון האב ורוח אחד העושה את רצון האב והבן גם יחד. הדגש הוא על כך שהרוח נשלח אל תלמידי ישוע "למען ישכון עימכם לנצח" (יד 16), כך שאם יש חשיבות כלשהי למעשיו של ישוע כמנחם, הרי שלא פוחתת חשיבותו של זה שבא לנחם במקומו, שהרי הוא ממשיך את מעשי המשיח. מעשי ישוע למען קהילתו חשובים לנו מאוד, בין אם הוא פועל בעצמו או באמצעות רוחו.

ב.

אך לא זה יהיה הרושם שנקבל מעיון בהיסטוריה של הקהילה המשיחית או מהצצה במצב הקהילה בימינו. מדהים לראות כמה שונה הדרך בה אנו מבינים את רוח אלוהים בהשוואה לזו שמתארים הכתובים. נכון אמנם להתרכז בעיקר במה שעשה ישוע לכפרתנו, אך טעות היא להתעלם ממעשי הרוח, משום שהם ממשיכים את מה שעשה המשיח לקידושנו ולהשבת צלם האלוהים שאיבדנו עקב החטא. תורת רוח הקודש היא ה"לכלוכית" של התורות המשיחיות. מעטים מגלים בה עניין של ממש, בעיקר בגלל הבנה מסולפת של הנאמר בכתובים. גישה משיחית הנאמנה לכתובים והתואמת את רוחם ולשונם חסרה מאוד במקרים אלה, ומספר הספרים הטובים שנכתבו בנושא זה הוא מועט. עובדה זו בולטת במיוחד בהשוואה למספרם הרב של הספרים המצוינים שנכתבו אודות פועלי המשיח. אמנם קיים ויכוח באשר למשמעות מות המשיח למען נבחריו, אך אין ספק שלשם כך מת, וכי מותו נועד לכפר על חטאיהם. אבל לרבים אין שום מושג מה בין זה לפעולת הרוח. אחדים אפילו מדברים על הרוח כאילו אינו אלא אווירה רוחנית נעימה, וכשטוב להם הם קובעים שהם "מרגישים את הרוח". אחרים חושבים שהוא מין השפעה מוסרית נעלמת המניעה בני אדם לעשות את הטוב, או שהוא הכוח הרוחני שהתיאוסופיה המיסטית של רודולף שטיינר מדברת עליו. רבים אחרים כלל אינם חושבים על הרוח והם משולים לאלו באפסוס שאמרו: "לא שמענו כי יש רוח הקודש" (מעשי השליחים יט 2).

מוזר לטעון שמה שישוע עשה הוא חשוב, ובאותה עת להיות כל-כך אדישים למעשה הרוח, או להגביל את הרוח למעשים של הדרכה, נסים ודיבור בלשונות. פועל הרוח קשור קשר הדוק ומחייב עם מעשה הכפרה ומכאן גם עם ישועתנו. לולא מת המשיח, היינו אובדים בחטאינו משום שלא היה מי שיכפר עליהם. זהו דבר שהכל מבינים. אבל רבים אינם מבינים שללא רוח הקודש לא היינו נושעים. איך אפשר להצדיק הזנחה זו? איך נוכל לטעון שאנו מכבדים את ישוע בשעה שאנו מקלים ראש במי ששלח כדי למלא את מקומו? איך אפשר לאהוב את ישוע ולהתעלם באותה עת מהוראת הכתובים אודות מעשי הרוח לישועתנו?

ג.

בעצם, מדוע חשובה פעולת הרוח? מדוע חשובה?! משום שלולא רוח הקודש לא הייתה בשורה, לא הייתה אמונה, לא הייתה קהילה ולא הייתה משיחיות בעולם.

קודם כל, לולא הרוח לא הייתה בשורה ולא היו כתבי-קודש. כשהמשיח עזב את העולם, הוא הפקיד שליחות בידי השנים-עשר. הוא שלח אותם לבשר את הבשורה ולעשות לו תלמידים מכל אומות העולם. "אתם תהיו עדיי", אמר להם (יוחנן טו 27), "עד קצה תבל" (מעשי השליחים א 8). אבל איזה מין עדים יהיו? הרי גם כתלמידים לא הצליחו במיוחד. תכופות התקשו להבין את דבריו, ואיך אפשר לצפות שהם יעבירו אותם לאחרים? היה מתקבל על הדעת שתוך זמן קצר למדי השליחים יאבדו את קצה חוט-האמת, יחדלו להבחין בין דעותיהם לתורת המשיח ובמשך הזמן תהפוך תורתם לבליל של דעות ורעיונות משלהם עם חצאי אמיתות שלא הובנו כהלכה או שעוותו כליל.

זה אמנם מתקבל על הדעת, אבל לא כך קרה, משום שהמשיח שלח להם את רוח הקודש כדי שיורה להם את האמת וישמור אותם מפני הטעויות שהיו נכשלים בהן לולא עזרתו. רוח הקודש "ילמדכם את הכל ויזכיר (לכם) את כל אשר הגדתי לכם" (יוחנן יד 26). "עוד רבות לי להגיד לכם אך לא תוכלון שאת עתה. ורוח האמת, בבואו, הוא ידריך אתכם אל האמת כולה, כי לא ידבר מעצמו כי אם את אשר ישמע ידבר" (כלומר, הוא לא יגלה דברים חדשים ולא ידבר מיוזמתו, אלא יסביר את דברי המשיח, ממש כפי שהבן לא אמר אלא את מה שנתן לו האב. השווה יוחנן יב 49 ואילך; יז 8, 14). "הוא יפארני, כי משלי ייקח ויגיד לכם" (יוחנן טז 14-12). וכך, "הוא יעיד עלי וגם אתם תעידו" (יוחנן טו 27-26). ההבטחה היא שבעזרת רוח אלוהים הם יפעלו כשליחי המשיח, סוכניו ונציגיו כך שיוכלו לומר אודות הדברים שיכתבו וידברו: "אלו הם דברי האדון": וגם: "כה אמר ה"' — ממש כפי שהנביאים נהגו לומר על דבריהם-שלהם.

ואז קרה הדבר, הרוח צלח על השליחים והעיד על ישוע ומעשהו המכפר והמושיע. כך מתאר זאת שאול בדברו על הישועה כעל דברים "שהכין אלוהים לאוהביו", אשר "עין לא ראתה ואוזן לא שמעה ולא עלה על לב אדם; ולנו גילה האלוהים ברוחו למען נדע את אשר ניתן לנו מאת אלוהים בחסדו, ואת זאת לא נתאר בלשון שחכמת בני אדם תלמד כי אם בלשון אשר רוח הקודש תלמד" (קור"א ב 13-9). כלומר, הם לא בררו את מלותיהם בכוח חכמתם האנושית כי אם בהשראת הרוח, הרוח העיד בלב השליחים בהבהירו להם את האמת על ישוע והכשירם למסור דברים אלו בנאמנות מושלמת. הוא שנתן השראה בעת כתיבת הדברים כך "שכל נבואת המקרא איננה כפי שמחשבת אדם מלבו; כי אנשי אלוהים הקדושים דיברו כאשר נשאם רוח הקודש" (פטר"ב א 21-20). לולא רוח הקודש, לא היו כתבי הקודש ברשותנו היום.

ובכך לא אמרנו הכל. לולא רוח הקודש לא הייתה לנו אמונה ולא היינו נולדים מחדש. במלים אחרות, לא היו משיחיים בעולם. אור הבשורה זורח, אבל "אל העולם הזה עיוור את מחשבות חסרי האמונה לבלתי זרוח להם נוגה בשורת כבוד המשיח" (קור"ב ד 4). עיוור איננו רואה את האור ואיננו מסוגל לדעת אם האור זורח או לא. עבורו אין הבדל בין יום ללילה ואין לו מושג מתי זורחת השמש. כפי שאמר ישוע לנקדימון: "אם לא יוולד איש שנית, הוא לא יראה את מלכות האלוהים — לא יבוא אל מלכות האלוהים" (יוחנן ג 3, 5). זו הסיבה, מסביר ישוע, ש"אתם לא תקבלו עדותנו" (שם, ג 11). אדם שלא נולד מחדש איננו מסוגל להאמין, הוא לא מקבל את דברי ישוע ואינו יודע שהאור כבר זרח. עקב כך, אינו רואה את אור הבשורה ולעולם לא יאמין בה.

היש להסיק מכך שאין טעם לבשר את הבשורה, שהרי שומעינו בלאו הכי לא יאמינו? בשום פנים ואופן לא! רוח המשיח שוכן במאמינים ומעיד על ישוע באמצעותם. לשליחים הוא גילה דברים ונתן השראה לדבריהם. אצלנו הוא פועל כדי להאיר את דברי המשיח למען נבין אותם, נדע את אמיתותם ונכיר בהם כאמת אלוהים. הוא שמשכנע אותנו שספר הבריתות הוא דבר אלוהים ושהמשיח הוא אכן בן-אלוהים. "והיה בבואו (בבוא הרוח), והוכיח לעולם על דבר החטא והצדק והמשפט" (יוחנן טז 8).

אל לנו לחשוב שנוכל להוכיח את אמיתות הבשורה בטיעונים למיניהם. איש איננו יכול בכוחו-הוא להוכיח לזולתו את אמיתות המשיחיות, משום שלב כל בני האדם מתקומם נגד האמת ודוחה אותה. רק לידה חדשה יכולה לשנות זאת. רק כשרוח הקודש בא, מתגבר על נטיות הלב ומשנה את האדם, כשהוא מעביר אדם ממלכות החושך אל מלכות בן-האלוהים ונותן לו לב לדעת אותו, מסוגל החוטא לשוב בתשובה ולהאמין. זוהי פעולתו הריבונית והמיוחדת של רוח הקודש. הוא שמוכיח לעולם את אמת בשורת המשיח.

לכן עלינו לסמוך על פעולתו הסמויה והאדירה של רוח אלוהים ולא על יכולתנו להציג את הדברים באופן מתוחכם. אל לנו להסתיר מימדים מסוימים של הבשורה הנחשבים בעינינו לפחות מושכים ומאידך להבליט מימדים שנראים לנו מושכים יותר. אין זאת אומרת שעלינו להתעלם מהמימד השכלי, המחשבתי, אבל לא אלה ישכנעו אדם באמיתות דברינו. אם רוח הקודש לא ייקח את הדברים ויכבוש בהם לבו של אדם, מאום לא יועיל. לכן גם אין טעם להתכסות באיצטלה של חכמה מעושה. דרושה אמונה חיה בכוח רוח הקודש ונאמנות ללא-סייג לכתובים. כפי שאומר שאול השליח, "וגם אנכי בבואי אליכם, לא באתי בגאוות הדיבור והחכמה להגיד לכם את עדות האלוהים… כי אם בתוכחת הרוח והגבורה למען אשר לא תהיה אמונתכם בחכמת בני אדם כי אם בגבורת אלוהים" (קור"א ב 5-1). ומשום שהרוח מעיד בדרך זו, אנשים אכן משתכנעים, מאמינים ונושעים כאשר הם שומעים את הבשורה. אבל ללא הרוח, לא היה אף משיחי אחד בעולם.

ד.

האם אנו מכבדים את הרוח? האם אנו מכירים בחשיבות פועלו ומסתמכים על עזרתו בחיינו? האם אנו מוקירים את כתבי הקודש ומראים בחיי היום-יום שלנו את ההכרה שספר הבריתות, אשר ניתן בהשראת הרוח, הוא הסמכות המשיחית העליונה והמכרעת הן לתוכן אמונתנו והן לאורח חיינו? האם אנו קוראים, לומדים ומקבלים את הנאמר בכתובים כפי שראוי לקבל את דברי רוח אלוהים? או שמא נתפסנו למסורות, למנהגים ולנהלים שמעולם לא נבחנו בקפידה לאור הכתובים ושלא הועמדו במבחן האמת? האם אנו מאמינים במצוות הכתובים או במצוות לבנו, דעותינו הקדומות ומנהגינו? האם אנו מנהלים את חיי קהילותינו, בוחרים את מנהיגיהן ומשתמשים בכספן לפי המצווה עלינו בכתבי הקודש, או שמעולם לא חשבנו באמת על שאלה זו ולכן גם לא בדקנו את דרכינו לאור הנאמר בספר הבריתות? האם אנו כפופים לכתובים ובוטחים בהם על אף מה שאמרו אנשים אחרים? אם לא, אנו פוגעים בכבודו של הרוח, שמסר את הכתובים באמצעות השליחים והנביאים. האם, בעדותנו למשיח, אנו זוכרים שרוח הקודש בלבד הוא שיכול לשכנע אדם באמת הדברים שבפינו (שהרי, להשתכנע ולהיוושע הם בעצם שני צדדים של אותה מטבע), ולכן אנו מצפים ממנו בלבד להצלחה? או שאנו מפגינים את חוסר אמונתנו בו על-ידי הסתרת חלקים מן האמת, או בניסיון להציג דברים כך שימשכו את לב שומעינו למרות שלא בדיוק כך מוצגים הדברים בכתבי הקודש? האם הסיבה שאנו בדרך כלל מציגים את הבשורה באופן בו אנו עושים זאת היא בראש וראשונה, ש"זה מתאים לקהל שומעינו", או משום שבדקנו, השווינו ושמענו דעות של אחרים, ולמדנו מהכתובים עד שלבסוף השתכנענו כי כאלה הם באמת פני הדברים?

השיממון הנוכחי בחיי יחידים וקהילות רבות הוא ביטוי למשפט אלוהים כלפינו על שביזינו את רוח הקודש, התעלמנו מפועלו ותארנו אותו לעצמנו בראש וראשונה כקוסם עושה נפלאות, תעלולן ופעלולן שחלקו הממשי בעצם ישועת המאמינים הוא פעוט ובלתי חשוב. לכל היותר הוא "משפיע" עליהם, אבל בשום פנים אינו עושה יותר מכך. תקוותנו להסרת שיממון זה צריכה להניע אותנו לתקן את הרגלינו בחיי המחשבה, התפילה והמעשה באופן שניתן לרוח את הכבוד הראוי לו. "הוא יעיד".

"מי אשר אוזן לו, ישמע את אשר הרוח אומר לקהילות".

———————

הערות

פרק 6 – הוא יעיד

1. תורת השילוש. אנו מתקשים מאוד למצוא תרגום נאות למושג זה. כל ההצעות שהועלו עד כה אינן מושלמות, כפי שגם במושג "שילוש" עצמו יש חסרונות. הרעיון עצמו נובע מהכתובים. המושג הוא ניסיון לבטא בקצרה אמת נשגבת ונעלה. מחוסר ברירה אנו ממשיכים להשתמש במושג "שילוש" עד שיימצא מי שיעלה הצעה מוצלחת יותר. אשר לפשר המושג, זהו נושא הקטע הנדון. המתרגם.

פרק 7

ה' איננו משתנה

א.

אומרים לנו שספר הבריתות הוא דבר אלוהים, נר לרגלינו ואור לנתיבתנו. כמו כן אומרים לנו שבכתובים נמצא את דעת אלוהים ואת רצונו בחיינו. אנחנו מאמינים לדברים אלה ובצדק, שכן כל זה נכון. משום כך אנחנו נוטלים לידינו את כתבי הקודש ומתחילים לקרוא בהם בתשומת-לב וביסודיות מפני שאנו באמת רוצים ללמוד מהכתובים; בכל לבנו אנו מבקשים להכיר את אלוהים. והנה, במהלך הקריאה, הולכת מבוכתנו וגדלה. הכתוב אמנם מרתק, אך איננו מפיקים ממנו כל תועלת. הקריאה מרבה את מבוכתנו, ואם להודות באמת, לפעמים אפילו מדכאת אותנו. אט-אט אנחנו מתחילים להטיל ספק אם בכלל יש טעם להמשיך ולקרוא.

מה הבעיה? בדרך כלל היא פשוטה למדי. הקריאה בספר הבריתות מציגה לפנינו עולם שרובו זר ומוזר לנו עד מאוד, שכן הוא מתאר מאורעות שהתרחשו לפני אלפי שנים, במזרח הקדום ובערי יוון, באסיה הקטנה וברומי, על כל הזרות שבאורחות חיי התושבים, מנהגיהם, צורות הממשל שלהם, כלי העבודה והמלחמה שהשתמשו בהם, דרכי המסחר, הלחימה והקשרים הבין-לאומיים שניהלו והלכי הרוח של אותן תקופות. שם, ולא בעולמנו המוכר והידוע, אנו פוגשים את אברהם, את משה ואת דוד. שם אנו שומעים את הנביאים המוכיחים את העם על עבודת אלילים והזנחת החובות החברתיות, ועל רקע זה הם מצהירים שמשפט אלוהים אכן יבוא על ראש העם אם לא ישוב מחטאו.

זהו העולם בו אנו פוגשים גם את האיש מנצרת ורואים אותו מחולל את נסיו; מלמד פרושים, צדוקים ואת המון העם; מת למען חוטאים; קם מן הקבר ועולה למרום. אנו קוראים איגרות פרי עטם של מורי הקהילה, העוסקות בתורות-שקר מוזרות שנדמה לנו כי אינן קיימות יותר.

כל זה מרתק עד מאוד, אבל רחוק מאיתנו כמזרח ממערב, כולו שייך לעולם ההוא, לא לזה שלנו. אנו חשים ניתוק, ריחוק מהמתואר. אנחנו חיים מחוץ לעולם שספר הבריתות עוסק בו. לכל היותר אנו צופים המשקיפים על המתרחש מרחוק. אין ספק, באותם ימים אלוהים אכן עשה נפלאות, אבל מה לנו ולכל זה היום? אנחנו חיים בתקופה אחרת. איזו תועלת עשויה לצמוח לנו, בני המאה ה-20 מהדברים שאלוהים אמר ועשה בימי אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך או כל האחרים המוזכרים בתנ"ך? אנחנו מתקשים לקשר בין שני עולמות אלה ומשום כך לא מעלים בדעתנו שיש לנאמר בכתובים נגיעה ממשית לחיינו. למרות שאנו קוראים אודות הדברים המופלאים והמלהיבים האלו בעניין רב, יש לנו הרגשה שכל זה מאיתנו והלאה, ועצם ההרגשה הזו נוסכת בנו דיכאון.

הרגשה זו מוכרת לכל מי שקרא בכתובים. לא כולם יודעים כיצד להתגבר עליה; יש שמשלימים עם המצב. הם אמנם מאמינים בכל הנאמר בספר הבריתות, אבל קירבת אלוהים המתוארת בו לא נראית להם בהישג ידם.

כיצד אפשר להתגבר על הרגשה זו? איך אפשר לחוות באמת את קירבתו של אלוהי הכתובים? תשובות רבות יש לשאלה זו, אבל עיקרו של דבר הוא בזה: תחושת הריחוק היא אשליה שנוצרת משום שאנחנו מחפשים את הקשר בינינו לבין דמויות העבר במקום הלא-נכון. האנשים המתוארים בספר הבריתות רחוקים מאיתנו עד מאוד במונחים של זמן ומרחק, תרבות ואורחות חיים. לא באלו נמצא הקשר בינינו לבינם. הקשר טמון באלוהים עצמו, משום שהאנשים ההם עמדו לפני אותו אלוהים שלפניו אנו עומדים היום. אפשר אפילו לחדד את הדברים ולומר שמדובר באותו אלוהים בדיוק, משום שאלוהים אינו משתנה בכל מובן שהוא. מכאן שהאמת שעלינו להתרכז בה כדי להשתחרר מתחושת הניתוק בינינו לבין המתואר בכתבי הקודש היא העובדה שאלוהים איננו משתנה(*1). הבה נפרט אמת זו.

1. חיי אלוהים אינם משתנים

"נכון כסאך מאז, מעולם אתה" (תהילים צג 2). אלוהים הוא "מלך עולם" (ירמיה י 10), "איננו נפסד" (רומים 23), "אשר הוא לבדו חי וקיים" (טימ"א ו 16). "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם — אתה אל!" (תהילים צ 2). שמים וארץ, אומר נעים זמירת ישראל, "יאבדו, ואתה תעמוד. וכולם כבגד יבלו, כלבוש תחליפם ויחלופו; ואתה הוא ושנותיך לא יתמו" (תהילים קב 28-26). "אני הוא, אני ראשון" אומר ה', "אף אני אחרון" (ישעיה מח 12). לדברים הנבראים יש ראשית וסוף, לא כן לאלוהים בוראם. התשובה לשאלת ילדינו "מי ברא את אלוהים" היא שלא היה צורך לברוא אותו משום שהוא תמיד היה. הוא קיים מעולם ולעולם והוא לא משתנה. הוא תמיד אותו הדבר. הוא אינו מזדקן. חייו אינם עוברים תהליכים של עליות וירידות. הוא אינו מתפתח, אינו רוכש או מפתח כישרונות חדשים ואינו מאבד מכוחו כהוא-זה. הוא אינו מתבגר, אינו נחלש או מתחזק, אינו מחכים יותר עם חלוף הזמן. כפי שכתב בזמנו א.וו. פינק, "אלוהים איננו יכול להשתפר משום שהוא מושלם בתכלית השלמות ובהיותו מושלם הוא אינו יכול לאבד משלמותו". ההבדל הראשון והיסודי בין הבורא לבין בריאתו הוא שהבריאה נתונה לשינוי, לשיפור ולגריעה, בעוד שאלוהים לא משתנה ולעולם איננו יכול לחדול מלהיות עצמו.

"נציץ ונפרח כעלים עלי בד

וניבול וניפול, ואתה — אבי עד."

כזוהי גבורת חיי אלוהים, "חיים בלתי נפסקים" (עברים ז 16).

2. אופיו של אלוהים אינו משתנה

מתח, הלם, משבר או מחלה מסוגלים לשנות את אופיו של אדם, אבל דבר אינו יכול לשנות את אופיו של אלוהים. במהלך חייו יכול אדם לשנות את השקפותיו, טעמו, מזגו והרגליו. אדם בעל מזג נעים נוח לבריות מסוגל להפוך למר-נפש ומהיר-חמה. אדם טוב-לב עלול להפוך ציניקן ממורמר וקשה-לב. אבל שום דבר מסוג זה לא יכול לקרות לבורא. לעולם איננו מאבד מצדקתו, מאמיתו, מטוב לבו או מרחמיו הטהורים. אופיו של אלוהים היום זהה בתכלית לאופיו בימי אברהם, משה או דוד — וכזה יישאר לעולם.

בהקשר זה כדאי לעיין בשתי התגלויות של "שם" ה' בספר שמות: "שם" אלוהים הוא, כמובן, יותר מסתם שם או תווית. זוהי התגלות אופיו האלוהי ביחסיו עם בני אדם. בשמות ג אנו קוראים כיצד אלוהים מזהה את עצמו לפני משה כמי ששמו "אהיה אשר אהיה" (פס' 14), ביטוי שעומד מאחורי משמעות השם "יהוה" (פס' 15). "שם" זה איננו תיאור של אלוהים, כי אם הכרזה שאלוהים קיים מעצמו ולעולם אין בו שינוי; זוהי תזכורת המעלה לפנינו מחדש את העובדה שלאלוהים יש חיים מעצמו וכי הוא קיים היום, מחר ולעולמי עולמים — אותו אל נצחי. לעומת זאת, בשמות פרק לד אנו שומעים את ה' קורא (משמע, מכריז) את שמו באוזני משה בציינו כמה מתכונותיו הקדושות: "יהוה, יהוה, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה — פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים…" (פס' 7-6).הכרזה זו משלימה את התגלות שם ה' בפרק ג משום שהיא מתארת לפנינו את אופיו של אלוהים; וזו שבפרק ג משלימה את ההתגלות בפרק לד משום שהיא מלמדת אותנו שאלוהים איננו משתנה. כפי שהיה אז, לפני שלושת אלפים שנה, כן הוא היום. כך אומר גם יעקב באיגרתו, בקטע שעוסק בטוב-ה' ובקדושתו, בנדיבותו כלפי בני אדם ובשנאתו את החטא. יעקב אומר כי באלוהים אין "חילוף וכל צל של שינוי" (א 17).

3. אמת אלוהים אינה משתנה

קורה שאנו אומרים דברים שאיננו מתכוונים להם, פשוט משום שאיננו מיטיבים להבין את מחשבותינו-אנו או משום שדעתנו השתנתה. לעתים קרובות אנו נוכחים לדעת שהדברים בהם דגלנו בעבר אינם תקפים עוד. כולנו צריכים לפעמים לחזור בנו מדברים שאמרנו משום שאינם משקפים יותר את דעתנו. לפעמים עלינו להודות בטעות שעשינו. דבריהם של בני אדם משתנים; אין הם מהימנים. לא כן דברי אלוהים: הם עומדים לעד כביטוי נאמן ובלתי משתנה של דעתו ורצונו. הנסיבות לא יגרמו לו לחזור בו. הוא לא ישנה את דעתו ולכן גם לא יצטרך לתקן את מה שעיוות. "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם" (ישעיה מ 6, 8). כך אומר גם כותב המזמור, "כל מצוותיך אמונה… לעולם ה', דברך ניצב בשמים… כי לעולם יסדתם" (תהילים קי"ט 86, 89, 152). המלה "אמונה" משמעותה נאמן, יציב, חזק ובל יימוט. כאשר אנו קוראים בספר הבריתות עלינו לזכור, אם כן, שאלוהים נאמן לכל הבטחותיו, דרישותיו והכרזות-רצונו שרשומות שם. הן אינן שרידי תקופה שחלפה, כי אם התגלות נצחית של רצונו עבור כל הדורות. כפי שאמר אדוננו: "הכתוב לא יופר" (יוחנן י 35). אין דבר שמסוגל לבטל את דברו הנצחי של אלוהים.

4. דרכי אלוהים אינן משתנות

אלוהים ממשיך לנהוג בבני האדם כפי שמתארים כתבי הקודש. הוא עדיין מפגין את כוחו ואת ריבונותו השלמה בכך שהוא מפלה בין חוטאים, מניע אחדים מהם לשמוע את הבשורה ומונע זאת מאחרים. אחדים משומעיו הוא מניע לחבוק את האמת, לשוב בתשובה ולהיוושע ואחרים הוא מותיר מתפלשים בחטאם ובחוסר אמונתם. כך הוא מלמד אותנו שאינו חייב את חסדו לאיש. הישועה כולה בחסד אלוהים היא, ואינה תלויה במאמציהם של בני אדם. אם אנשים נולדים מחדש, הרי זה מרצונו בלבד, לא מדם, לא מחפץ הבשר ולא מחפץ גבר, כפי שאומר יוחנן (פרק א 13), את כל אלה שהושיע הוא מברך באופן שמשפיל את גאוותם וכל הכבוד ניתן לו לבדו. הוא שונא את חטאי נבחריו ומשתמש בכל מיני מצוקות פנימיות וחיצוניות כדי לגמול את לבם מפשרנות ומחוסר משמעת. הוא חפץ בקירבתם ושולח לחייהם כאב ושמחות כדי לשחררם מאהבת דברים אחרים, למען יאהבו אותו בלבד. הוא מלמד את המשיחי להעריך את גודל המתנות שהוא נותן לו על-ידי-כך שהוא לפעמים מעכב את ברכתו וכופה עליו להתפלל, לייחל ולהמתין בטרם יענה. כך נהג עם עמו בעבר, כפי שאנו לומדים מספר הבריתות, וכך הוא נוהג היום. אלוהים עקבי בדרכיו, בעקרונות פעולתו ובמטרותיו, לעולם אינו נוהג בניגוד לאופיו. בני אדם נוהגים תכופות בחוסר עקביות מדהים, אך אלוהים אינו דומה להם.

5. מטרות ה' אינן משתנות

"נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם" אמר שמואל, "כי לא אדם הוא להינחם" (שמ"א טו 29). כך אמר גם בלעם: "לא איש אל ויכזב ובן-אדם ויתנחם. ההוא אמר ולא יעשה?! ודיבר ולא יקימנה?!" (במדבר כג 19). להינחם, הווה אומר לשנות דעה ולהמיר תכנית פעולה. אלוהים לעולם איננו משנה את דעתו או את תכניתו. לעולם אינו צריך לנהוג כך משום שרצונו מבוסס על ידיעה מושלמת ועל שליטה מלאה בכל מעשי בריאתו בעבר, בהווה ובעתיד. אין אצלו מקרי חירום או הפתעות לא צפויות, אין התפתחויות שלא צפה מראש.

"אדם משנה את תכניותיו בגלל אחת מן השתים: או שלא עלה בידו לחשוב על ההתפתחויות האפשריות, או שלא לקח בחשבון את מידת יכולתו להוציא לפועל את תכניותיו. אבל, משום שאלוהים יודע כל דבר ואין מעשה שאיננו יכול לעשותו (הוא אל גיבור ופלא יועץ), לעולם אינו צריך לשנות את תכניותיו" (א. וו. פינק).

"עצת הי לעולם תעמוד, מחשבות לבו לדור ודור" (תהילים לג 11). תכניותיו נרקמו בנצח והן מתגשמות במסגרת הזמן. כל מה שהכריז בדברו שייעשה, אכן יקום ויהיה. משום כך נאמר: "שלא תשתנה עצתו" להביא את המאמינים בו אל שלמות הנחלה שהכין להם. לכן אנו קוראים על "ההבטחה אשר לא תשתנה", הבטחה שנתן למאמינים בו כעירבון להתגשמות עצתו להושיעם (עברים ו 18-17). כך עם כל כוונות אלוהים — הן אינן משתנות. שום פרט מתכניתו הנצחית איננו ניתן לשינוי.

נכון שיש מספר פסוקים (בראשית ו 6; שמ"א טו 35; שמ"ב כד 16; יונה ג 10; יואל ב 13 ואילך ועוד) המדברים על אלוהים כעל מי שבכל זאת ניחם. בכל המקרים הללו מדובר בשינוי שחל ביחסו של אלוהים לאדם או לקבוצת אנשים בעקבות הדרך בה נענו ליחס אחר שלו, לטוב או לרע. באף אחד מן המקרים אין אפילו רמז לכך שמדובר בתגובת אלוהים למצב לא צפוי, או לשינוי שאינו חלק מתכניתו הנצחית.

6. בן-אלוהים איננו משתנה

ישוע המשיח הוא "היום, אתמול ולעולמי עולמים", בלתי משתנה (עברים יג 8). הוא עודנו אדיר כוח "להושיע בכל מכל את הניגשים על-ידו לאלוהים, כי חי הוא תמיד להפגיע בעדם" (עברים ז 25). לעולם אין הוא משתנה — ובכך יש נחמה רבה למאמינים על-ידו באלוהים.

ב.

אם כן, היכן מונח היסוד לתחושת הריחוק בינינו לבין המאמינים עליהם מספרים הכתובים? אין כל יסוד לתחושה זו משום שאלוהים איננו משתנה. קירבת אלוהים, ההישענות על דברו, החיים באמונתו, הביטחון במהימנות הבטחותיו, כל אלה אמיתיים בחיינו היום כפי שהיו אמיתיים בחיי המאמינים דאז. הכרת אמת זו מעודדת ומחזקת אותנו בחיי היום-יום בין כל אי-הוודאויות והחששות המאפיינים את תקופתנו. אלוהים אינו משתנה. המשיח אינו משתנה. כוחו בידו להושיע. על כן, אם אלוהינו הוא אכן אלוהי ספר הבריתות, לא נוכל עוד להצדיק את דלות חיינו הרוחניים ואת אורחות חיינו הפושרים לעומת להט המציאות המתוארת בדבר אלוהים. לא נוכל עוד להשלים עם תחושת הריחוק של כמה מאיתנו, הקיים בינינו לבין אלוהי ישועתנו. אתגר זה ניצב בפני כל אחד ואחד מאיתנו דווקא משום שאלוהים אינו משתנה.

שימו לב! לא אמרתי שהריחוק עצמו נעלם בעקבות מה שראינו אודות אלוהים. אמרתי רק שנשמט הבסיס לריחוק זה. אין לו הצדקה יותר. עתה עלינו לבנות על יסוד הכרה זו מציאות רוחנית חדשה, של טיפוח קירבתנו לאלוהים. האמנם נעשה זאת? זו השאלה שכעת עומדת לפנינו. כל קורא יצטרך להשיב עליה לעצמו.

———————

הערות

פרק 7 — ה' איננו משתנה

1. Immutability בלועזית. אחת מתכונות היסוד של האלוהות. אלוהים איננו נתון לשינוי כלשהו. המתרגם.

פרק 8

גדולת ה'

א.

המלה "תפארת" מצביעה על גדולה. השפה העברית עשירה במלים המתארות את תפארתו של אלוהים ואת גדולתו.

בתהילים צג 1 אנו קוראים "ה' מלך, גאות לבש". "גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר, דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו; הדר כבוד הודך, ודברי נפלאותיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה" (תהילים קמ"ה 6-3). שמעון מספר על מה שראה בהר ההשתנות באומרו: "רואות היו עינינו את גדולתו" (פטר"ב א 16). אלוהים נקרא: "הגדולה במרומים" או "הגדולה בשמים" (עברים א 3; ח 1). כשהמלה "גדולה" מיוחסת לאלוהים היא מצביעה על תפארתו המיוחדת ומעוררת בנו יראה והשתחוויה. כשספר הבריתות מדבר על ה' כעל "רם ונישא", הכוונה שהוא מעל ומעבר לנו בגדולתו. לכן יש להעריץ אותו: "גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלוהינו" (תהילים מח 1). "כי אל גדול ה' ומלך גדול על כל אלוהים… בואו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו" (תהילים צה 2, 5).

כל לב משיחי מתעורר להלל, להעריץ ולשבח את אלוהים אשר הוא מכיר בגדולתו הנהדרת.

אלא שהכרה זו חסרה אצל משיחיים רבים בימינו. זוהי אחת הסיבות לחולשת אמונתנו ולרפיון המאפיין את חיי ההשתחוויה והתפילה שלנו. אנחנו אנשים מודרניים ובימינו "להיות מודרני" משמעו לחשוב גבוהה-גבוהה אודות האדם ולהמעיט בערכו של אלוהים. רק לעתים רחוקות, כשאנו משתמשים במלה "אלוהים", אנו חושבים גם על גדולתו המפוארת.

לא מזמן יצא לאור באנגליה ספר שנושאו "אלוהיכם קטן מדי". כמה תואם תיאור זה את המציאות בימינו! בנקודה זו אנו רחוקים מקודמינו המשיחיים בדורות עברו כרחוק מזרח ממערב. כל מי שקורא בכתבי לותר, קלווין, אדוארדס או ויטפילד חש מיד שלמרות זהות המלים בהן אנו משתמשים יש מקום לתמוה אם אנו בכלל מכירים את אותו אלוהים רב-הוד שהם עבדו ביראה כה גדולה.

היום מקובל להדגיש במיוחד את העובדה שיש לאלוהים תכונות שניתן לייחסן גם לבני אדם. הוא קדוש, יש לו רצון, הוא חכם, הוא קושר קשר אישי עם בני אדם ומלאכים ועוד כהנה. הטעות היא שלפעמים אמת זו מוצגת כאילו אישיותו דומה לשלנו — חלשה, עלובה, ובמידת-מה מסכנה. לא כזה הוא אלוהי הכתובים! חיינו-אנו הם דבר חולף, חלש, תלוי. אנו מוגבלים בכל מישורי הוויתנו — בדעת, ביכולת, בזמן ובמקום. אלוהים אינו כמונו. הוא אינו מוגבל במובן כלשהו. הוא נצחי, מושלם, כל-יכול ובלתי מוגבל. אמנם יש לו תכונות "אנושיות", אבל — שלא כמונו — גדולתו רבה. בד בבד עם הדגש שאנו שמים על אהבת אלוהים, רחמיו, טוב לבו, סבלנותו וחסדו, אל לנו לשכוח לעולם את גדולתו ואת שלטונו הבלתי מוגבל על כל ברואיו.

ב.

איננו צריכים להרחיק לכת בעניין זה יותר מקריאת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. כבר מן ההתחלה ראה אלוהים לנכון, בחכמתו הרבה, להדגיש בפנינו שתי אמיתות תאומות: היותו רב-הוד ובעל תכונות המופיעות גם אצל בני אדם (היות שנבראו בצלמו). בשום מקום אחר בכתובים לא מצטייר אלוהים בבירור כה רב כפי שזה נעשה בפרקים ספורים אלה, היכן שהוא מתואר כמי שנועץ עם עצמו: "נעשה", הוא אומר (א 26). הוא מעביר את החיות לפני אדם כדי לראות כיצד יקרא להן (א 19). הוא מהלך בגן לרוח היום וקורא לאדם (ג 8 ואילך); הוא שואל שאלות (ג 11 ואילך; ד 9; טז 8). הוא יורד מן השמים כדי להשקיף על מעשי האדם (יא 5; יח 21 ואילך). הוא נעצב ממעשי רשעתם של בני האדם ומצטער שברא אותם (ו 6 ואילך). תיאורים אלו באים ללמד אותנו שאלוהים איננו בגדר חוק פיזיקלי חסר תכונות אישיות, אדיש וקר, כי אם אלוה נשגב החושב, חש, פועל, אוהב את הטוב, שונא את הרע ומתעניין במעשי ברואיו כל הזמן.

איננו רשאים להסיק מתיאורים אלו שחכמת אלוהים ויכולתו מוגבלים הם, או שאינו יודע מה מתרחש מכיוון שאינו חי עלי אדמות, וכי עליו לרדת מן השמים כדי לדעת זאת. התמונה מתאזנת על-ידי הנאמר לנו בפרקים אלו אודות גדולת אלוהים, כך שנמנע מאיתנו לחשוב אחרת.

גדולתו מוצגת באותה בהירות בה מוצגות תכונותיו האחרות. אלוהי ספר בראשית הוא הבורא הגדול, היוצר סדר מתוך תוהו ובוהו, יוצר חיים בדברו, בורא את אדם מעפר הארץ ואת חווה מצלעו של אדם (פרקים א-ב). הוא ריבון על כל מה שברא. הוא מקלל את האדמה ומטיל על האנושות כולה את עונש המוות והסבל ובכך משנה בתכלית את סדרי העולם המושלמים שקבע קודם לכן (ג 14 ואילך); הוא מביא מבול על הארץ ומכרית כל חי, חוץ מאלו הנמצאים בתיבה (פרקים ו-ח); הוא מבלבל את שפת האדם ומפזר את מקימי מגדל בבל (יא 7 ואילך); הוא מחריב את סדום ועמורה כנראה באמצעות התפרצות הר געש ורעידת אדמה נוראה (יט 24 ואילך); בצדק קורא לו אברהם "שופט כל הארץ" (יח 25) ו"אל עליון" (יד 22). אלוהים זה נמצא בכל מקום ורואה כל דבר: את רצח קין (ד 9 ואילך); את חטאי האנושות (ו 5); את זעקת הגר (טז 7 ואילך).

היטב תיארה אותו הגר באומרה: "אתה אל רואי", האל הרואה, ואת בנה קראה "ישמעאל" משום שאלוהים אכן רואה ושומע ואין דבר הנסתר ממנו. לעצמו קורא ה' "אל שדי", האל הכל-יכול, וכל מעשיו מגלים את יכולתו הבלתי מוגבלת, ששם זה מלמד אודותיה. הוא מבטיח לשרה ולאברהם בן בהיותם בני תשעים ומאה, ובשרה הוא גוער על צחוקה הספקני בשואלו: "הייפלא מה' דבר?" (יח 14). אלוהים אינו נוטל את רסן השלטון לידו רק במקרים מיוחדים; ההיסטוריה כולה נשלטת על-ידו. כאן היסוד לכל מה שהוא אומר לאברהם על עתיד זרעו (יב 3-1; יג 17-14; טו 21-13 ועוד). כזו היא גדולת אלוהים המתוארת בפרקים הראשונים של ספר בראשית.

ג.

כיצד נגיע לחשיבה נכונה על גדולת אלוהים? הכתובים מלמדים אותנו שעלינו לנקוט בשני צעדים: ראשית, עלינו להרחיק מדעתנו כל רעיון המגביל את אלוהים בכל דרך שהיא. שנית, אם נשווה אותו לכוחות הנחשבים בעינינו גדולים, נבין את שעור גדולתו.

קחו לדוגמה את מזמור קל"ט. המחבר הוגה בנוכחות אלוהים הבלתי מוגבלת, בחכמתו ובכוחו לעומת האדם. אי-אפשר, לדעתו, לברוח מנוכחות ה'. אפשר להתנתק מבני אדם אך לא מן הבורא: "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה (כפך): אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח? אם אסק שמים, שם אתה! ואציעה שאול, הנך! אשא כנפי שחר? אשכנה באחרית ים? גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך… גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר" (פס' 12-1).

כפי שאין מגבלות לנוכחותו עמדי, כן אין גבול לידיעתו אותי. לעולם אינני לבד והוא תמיד שת לבו אלי: "ה', חקרתני ותדע! אתה ידעת שבתי וקומי (כל מה שאני עושה), בנתה לרעי (למחשבותיי, לרעיונות שבלבי) מרחוק… וכל דרכיי הסכנתה (הבנת את כל הרגליי, תכניותיי, כוונותיי, רצונותיי, וכל פרטי חיי, אלה הנסתרים וגם הגלויים). כי אין מלה בלשוני (אין דבר שאני יכול לחשוב או לומר) — הן ה' ידעת כולה" (שם, פס' 4-2). אני יכול להסתיר את עברי, את כוונותיי, את מחשבות לבי מבני אדם, אבל אינני יכול להסתיר מאלוהים דבר. אני יכול לדבר באופן שיטעה את ידידיי, אבל אין דבר שאעשה או אומר שיכול להטעות את אלוהים. הוא רואה מבעד לצביעות, לבושה ולמסך הסודיות שלי. הוא מכיר אותי כמות שאני באמת, יותר משאני מכיר את עצמי.

לו יכולתי להתחמק מקרבתו או ממבטו הבוחן לא היה ראוי לתואר "אלוהים": או אז היה מעין צעצוע עלוב העומד לרשותי בשעה שאני חפץ בו. אבל אלוהי האמת הוא גדול ונורא דווקא משום שהוא איתי תמיד ועינו בוחנת אותי כל הזמן. החיים הופכים לעניין רציני ביותר כשלפתע מתברר לך שאתה חי כל רגע ורגע בקרבתו ותחת עינו הפקוחה של אלוהים היודע הכל והיכול לעשות את הכל.

ובכך לא די. אלוהים זה הרואה את הכל הוא גם אל שדי, האלוהים שכוחו המדהים נגלה לי, בין השאר, על-ידי המורכבות המפליאה של גופי, גוף שהוא ברא למענו. כשדוד חושב על עובדה זו הוא אינו יכול שלא להשתחוות לה' ולהעריץ אותו על מעשיו: "אודך על כי נוראות נפליתי. נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד" (פס' 14).

זהו הצעד הראשון בהכרת גדולת אלוהים: להבין עד כמה בלתי מוגבלת היא חכמתו. אין גבול למה שהוא יודע, למה שהוא יכול לעשות ולנוכחותו הקרובה. קטעים רבים בכתובים מלמדים אמת זו, במיוחד פרקים לח-מא בספר איוב, היכן שאלוהים מאשר את דברי אליהו (רע איוב) שאומר כי ה' הוא "אלוה נורא הוד" (לז 22), מציג לפני איוב את תפארת גדולתו בבריאה ומסיים באומרו: "אם זרוע כאל לך, ובקול כמוהו תרעם, (אזי) עדה נא גאון וגובה, והוד והדר תלבש… וראה כל גאה והשפילהו!" (מ 11-9). ברור שאיוב בשום פנים אינו יכול להתחרות באלוהים בדברים אלו ולכן עליו לקבל את מעשי ה' בחייו בהכנעה ולהודות שיש דברים רבים הנשגבים מבינתו. אך לא נוכל להרחיב בנושא זה כעת.

ד.

כדי להדגים את הצעד השני, הבה נעיין בישעיה מ מפסוק 12 ואילך. אלוהים מדבר בפרק זה אל אנשים שמצב רוחם דומה מאוד לזה של משיחיים רבים בימינו — אנשים מתוסכלים ומאוכזבים, שהספק והפחד מכרסמים בלבם, והחשש מנקר בסתר חייהם משום שהם מתקשים להאמין כי יבוא יום ובשורת המשיח אכן תינשא ברמה והעולם יכבד את שמו בכנות.

מה אומר להם אלוהים?

ראו, הוא אומר, איזה מעשים עשיתי. היש ביניכם מי שיכול לעשות כמוני? היש מישהו בעולם כולו שדומה לי? "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תיכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזניים?" (פס' 12). היש לכם חכמה או גבורה כדי לעשות כזאת? לי יש. אני בראתי את כל אלה. "הנה אלוהיכם!"

התבוננו בעולם. ראו את גודלו, את המורכבות והרב גוניות שבו. חישבו על אלפי המיליונים שמאכלסים אותו, על השמים העצומים הפרושים ממעל. כמה שאתה ואני קטנים לעומת כוכב לכת זה בו אנו חיים! אך מה כל זה לעומת אלוהים "היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים, הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת" (פס' 22)? העולם מגמד אותנו, ואלוהים מגמד את היקום. העולם הוא לכל היותר הדום לרגליו. אלוהים גדול מכל הקיים ומכל מה שנמצא בעולם. כל הפעלתנות הקדחתנית של אלפי המיליונים שחיים בו אינה לעומתו אלא כצרצוריו של חגב בצוהרי היום. "הנה אלוהיכם!"

התבוננו בגדולי העולם — השליטים שדעותיהם ורצונותיהם קובעים גורלם של מיליונים, המושלים והמתיימרים למשול, בוני האימפריות שיש לאל-ידם להביא על העולם כולו חורבן נורא. חישבו על סנחריב ונבוכדנאצר; חישבו על אלכסנדר מוקדון, על נפוליאון ועל היטלר. חישבו על ברז'נייב, ניקסון ומאו טסה-טונג. האם חושבים אתם שאנשים אלו הם שקובעים את מהלך ההיסטוריה? אם כן, טעות בידכם. אלוהים גדול מכל גדולי העולם. הוא "הנותן רוזנים לאין, שופטי ארץ כתוהו עשה" (פס' 23). הוא מלך כל המלכים ואדון כל האדונים. "הנה אלוהיכם!"

וטרם סיימנו. התבוננו בכוכבים. חוויה מעוררת יראה היא לטייל לבד בלילה בהיר ולהתבונן בכוכבים. קשה לחשוב על דבר אחר שעשוי לתת לאדם תחושה של קטנות לעומת מרחק, של אפסות לעומת המוני הכוכבים. היום נכון הדבר עשרת מונים משום שאנו יודעים מעט יותר על מיליוני הכוכבים, שביל החלב ומרחבי החלל העצומים, מרחקים הנמדדים במיליארדי שנות-אור, מערכות כוכבים גדולות בהרבה מזו שלנו וכוכבים שלעומתם השמש משולה רק לכתם אבק. המחשבה פשוט נעצרת; אי-אפשר להבין זאת, אי-אפשר לעכל את המציאות האדירה שסובבת אותנו. אבל מה כל זה לעומת אלוהים? "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה? המוציא במספר צבאם (צבא הכוכבים), לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר" (פס' 26). אלוהים הוא שברא את הכוכבים. ברצונו הם הופיעו והוא קבע להם את מיקומם בחלל. הוא בוראם ואדונם. הם בידיו ונתונים לרצונו. כזוהי גדולת תפארתו. "הנה אלוהיכם!"

ה.

ועתה הבה נקרב דברים אלו ללבנו באמצעות שלוש שאלות שישעיה מציג לפני בני ישראל הנדכאים:

1. "אל מי תדמיוני ואשווה? יאמר קדוש" (פס' 25)

שאלה זו נועדה להוכיח אותנו על מחשבות מוטעות אודות אלוהים. לותר כתב בזמנו לארסמוס והתריס: "אתה חושב על אלוהים יותר מדי במונחים של אדם". רובנו טועים טעות דומה. אנו חושבים על אלוהים במונחים מוגבלים מדי; אנחנו שוכחים להתחשב באין-סופיות כוחו, חכמתו ודעתו. משום שאנחנו חלשים, נדמה לנו שאלוהים דומה לנו בנקודות מסוימות גם בחולשתנו. קשה לנו להאמין שהוא שונה מאיתנו בעניין זה תכלית השנוי.

2. "למה תאמר יעקב, ותדבר ישראל: נסתרה דרכי מה' ומאלוהי משפטי יעבור"? (פס' 27)

שאלה זו באה להוכיח אותנו על מחשבות מוטעות אודות עצמנו. אלוהים לא זנח אותנו, כפי שלא זנח את איוב בזמנו. הוא לעולם איננו זונח את אלה שבחר לאהוב; ישוע, הרועה הטוב, לעולם איננו מאבד מצאנו. הדעה שאלוהים שוכח, זונח או מאבד עניין באחד מאהוביו (הנבחרים מקדם!) גובלת בגידוף. דעה כזו מבזה את אלוהים ואיננה נכונה.

3. "הלא ידעת? אם לא שמעת? — אלוהי עולם ה', בורא קצות הארץ! (הוא) לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו!" (פסוק 28)

שאלה זו גוערת בנו על שאנו מהססים להאמין בגדולת ה'. אלוהים רוצה לבייש אותנו כדי שנחדל להטיל בו ספק. מה יש, הוא שואל, האם עלה בדעתכם שאני, הבורא, מזדקן ומתעייף? האם לא שמעתם מעולם את האמת אודותיי?! רבים מאיתנו ראויים לתוכחה זו. אנו מתקשים לייחס לאלוהים אלוהות של ממש. אנו מהססים להודות בשלטונו הבלתי מוגבל, בקרבתו המתמדת, ביכולתו הבלתי מוגבלת ובעובדה שהוא יודע הכל. אנו מפחיתים מגדולת אדוננו ומושיענו ישוע המשיח.

עלינו לתקן זאת: ללמוד לקוות אל ה', להמתין לו ולהגות בגדולתו עד שנחליף כוח מתוקפם של דברים אלו שייכתבו על לוח לבנו. או-אז נעלה אבר כנשרים, נרוץ ולא ניגע, נלך ולא ניעף (פסוק 31).

פרק 9

ה', החכם לבדו

א.

למה מתכוונים הכתובים באומרם על ה' שהוא "חכם"? כתבי הקודש מייחסים לחכמה ערך מוסרי, לא רק מעלה שכלתנית. החכמה — יש בה יותר משכל או ידע כשם שיש בה יותר מסתם עורמה. חכם, על פי הכתובים, הוא אדם שידיעותיו והבנתו נרתמו למטרה ראויה. חכמה היא היכולת להבחין והכושר לבחור במטרה הטובה והנעלה מכולן, וכן בדרכים הנאותות להגיע אליה.

לומר זאת בלשון אחרת, חכמה היא הצד המעשי של טוב מוסרי. לאלוהים בלבד יש חכמה מושלמת. לעולם אין אלוהים נוהג בניגוד לחכמה. הוא חכם בכל מעשיו. חכמתו — כמו יכולתו הבלתי מוגבלת, אמיתו וטובו — היא ממהות האלוהים, חלק מעצם טבעו. אלוהים הוא חכם בהכרח, מכוח היותו אלוהים.

חכמת בני אדם מתבדה תכופות עקב נסיבות שאינן בשליטתם. אחיתופל, יועצו הבוגדני של דוד, נתן לאבשלום עצה נכונה כשדחק בו לתקוף את דוד לפני שזה האחרון יתאושש מן ההלם הראשוני של המרד ויאסוף אליו את נאמניו. אלא שאבשלום, בטיפשותו, בחר לפעול בדרך אחרת — וסופו של המרד ההוא ידוע. אחיתופל, מלא כעס על גאוותו שנפגעה ומתוך ודאות גמורה שהמרד נדון עתה לכישלון — הלך ותלה את עצמו (שמ"ב יז).

את חכמת אלוהים אי-אפשר לסכל משום שאלוהים לא רק חכם אלא גם כל-יכול. גבורת אלוהים היא כוחו, יכולתו הבלתי מוגבלת, חלק ממהותו, לא פחות מחכמתו. הכל הוא יודע, בכל הוא מושל, הוא כל-יכול. חכמתו האין-סופית מושלת בכוחו האין-סופי: "חכם לבב ואמיץ כוח" הוא אלוהים (איוב ט 4), "עימו חכמה וגבורה" (שם יב 13), "אל כביר… כביר כוח לב" (לו 5); "מרוב אונים ואמיץ כוח… לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו" (ישעיה מ 26, 28); "די חכמתא וגבורתא די לה היא" (החכמה והגבורה שלו הן, דניאל ב 20); "ולאשר יכול… לאלוהים החכם לבדו" (רומים טז 24, 27).

חכמה בלא יכולת היא קנה רצוץ.

גבורה בלא חכמה היא אימה מאיימת.

אבל אלוהים חכם עד אין סוף וגיבור עד אין גבול הוא אלוהים הראוי מכל וכל לאמוננו ולאמונתנו בו.

חכמת אלוהים רבת הגבורה פועלת ללא לאות. היא לעולם אינה נכשלת. כל מעשי בריאתו והשגחתו על הבריאה מעידים על כך, ואם איננו רואים זאת בהם אזי איננו רואים נכונה. נתקשה להכיר בחכמתו בטרם נדע מהי המטרה אליה הוא חותר. זהו מקור טעותם של רבים, אשר אינם מבינים את משמעות הכתוב האומר שאלוהים הוא אהבה (יוח"א ד 10-8). נדמה להם שמשמעות הדבר חיי אושר, שלווה ועושר לכולם והם מתעלמים כליל משאלת המעמד המוסרי והרוחני של בני האדם. מכאן הם מסיקים שכל דבר שגורם כאב וצער (מחלות, תאונות, מוות, אובדן מקום עבודה וכדומה) מעידים על אחת מן השתים: או שחכמת אלוהים וכוחו לא עמדו לו, או שאין אלוהים כלל. דעה כזו בטעות יסודה. חכמת אלוהים מעולם לא הבטיחה אושר בעולם חוטא, אחרת הכפירה באלוהים תהיה תענוג. אפילו לעובדים אותו כרצונו לא הבטיח בעולם הזה חיים בלא פגע, להיפך. מטרתו בעולם הזה איננה להפוך את החיים לתענוג אחד גדול.

ובכן, מהי מטרתו? לקראת מה הוא חותר במעשיו? מה בדעתו להשיג? כשברא אלוהים את האדם, רצונו היה שהאדם יאהב ויכבד אותו, יהלל אותו על העולם המופלא שיצר וישתמש בו כרצונו. בדרך זו יעד אלוהים לאדם ליהנות הן מהעולם והן מן הבורא. האדם אמנם חטא, אך אלוהים לא שינה מרצונו כהוא זה. עדיין הוא מתכוון שבני האדם יאהבו ויכבדו אותו. הוא מתכוון להביא אותם לידי כך שימלאו את רצונו בשלמות, שהוא יהיה להם הכל מכל וכל, שישמחו בו והוא בהם והם איש ברעהו. הכל פרי אהבתו המושיעה של אלוהים, אהבה שיעדה אותם עוד לפני יסוד תבל להיות מבורכים בו על-ידי הבשורה.

אלוהים מתכוון להתפאר בדרך זו וכך יפואר גם האדם. כלום אפשר להעלות על הדעת פאר גדול מזה? דברים אלה יתגשמו בשלמותם רק בעולם הבא, כשהבריאה כולה תתחדש, אבל גם היום פועל אלוהים בעקביות להגשמת מטרה זו. כרגע הוא מביא בני אדם להכיר ולאהוב אותו, להאמין בו, לתלות בו את תקוותם. הוא עושה זאת על-ידי-כך שהוא משחרר אותם מאשמת החטא ומכוחו, משנה את לבם, את כל כיוון חייהם ומפגין באמצעותם את גבורת חסדו; הוא מגן עליהם מכוחות הרשע ומפיץ באמצעותם את בשורת אהבתו המושיעה. האדון ישוע המשיח ממלא תפקיד מרכזי בכל אחד ממעשים אלו, משום שאלוהים הסמיך אותו להיות מושיע שיש לבטוח ולהאמין בו, ואדון הקהילה שיש לסור למשמעתו. כבר ראינו כיצד נגלתה חכמת אלוהים כשישוע לבש בשר וכשמת על הצלב. עתה נוכל גם לומר שלאור כוונותיו של אלוהים עבור העולם הזה (והבא!) נראית חכמת מעשיו באור בהיר עוד יותר!

ב.

בנקודה זו עשוי לעזור לנו סיפור חייהן של דמויות מכתבי הקודש. חכמת אלוהים משתקפת בבירור בסיפור חייהם של אנשים שונים בכתובים. קחו, למשל, את אברהם. הוא היה מסוג האנשים שמסוגלים למעשי רמאות עלובים שסיכנו אפילו את טהרת אשתו (בראשית יב 10 ואילך, פרק כ). ברור שלא הצטיין באומץ לב מוסרי. מה שהדאיג אותו יותר הייתה שאלת ביטחונו האישי (יב 13 ואילך; כ 11 ואילך). הוא גם היה אדם שנכנע ללחצים. הוא נעתר להפצרות אשתו ובא אל הגר כדי להיבנות ממנה. כששרה הגיבה על גאוות הגר בהאשמות היסטריות, התיר לה לגרש את הגר מן הבית (פרק טז). ברור, אם כן, שאברהם לא היה אדם חזק במיוחד מהבחינה המוסרית. הכרת חובותיו ונחישות החלטתו לעמוד בהן היו פגומות. אבל אלוהים פעל בחכמה כזו בחייו של אברהם עד שמילא את תפקידו המיועד בהיסטוריה וגם היה לאבי המאמינים, אדם חדש בתכלית.

יותר מכל היה אברהם צריך לחיות נוכח פני אלוהים, לראות את כל תחומי החיים ביחס לה' ולראות בו — ובו בלבד — את המפקד, המגן והמשלם את שכרו. זה השיעור העיקרי שאלוהים שקד ללמדו: "אל תירא, אברהם, אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד" (בראשית טו 1); "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים" (הן לבבך יהיה שלם עמדי) (בראשית יז 1). אלוהים שוב ושוב הכריח את אברהם להתמודד עם עובדת קיומו, עד שהביאו למצב בו יכול היה לומר, כדברי מחבר המזמור: "מי לי בשמים, ועימך לא חפצתי בארץ?! כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם!" (תהילים עג 26-25).

בהמשך סיפור קורות אברהם אפשר לראות את תוצאות הלקחים שלמד. החולשות הישנות אמנם צצו לפרקים, אך לצדן התפתחה אצילות עצמאית ובוטחת, פרי הליכתו עם אלוהים וביטחונו בה', כניעתו לרצונו, הישענותו על כוחו ונכונותו לשמוע, אפילו כאשר מה שנדרש ממנו נראה מוזר. אברהם חדל להיות איש העולם הגדול. הוא הפך לאיש אלוהים.

וכך הוא נענה למצוות אלוהים, עוזב את ביתו ונוסע לארץ שזרעו יירש אי-פעם בעתיד (בראשית יב 7). שימו לב, לא הוא, כי אם זרעו יירש את הארץ; פיסת האדמה היחידה שהייתה קניינו של אברהם הייתה חלקת קבר (פרק כג). אנו מבחינים אצלו בענווה גוברת, כמו למשל כאשר נמנע מלדרוש את זכות הבכורה ביחסיו עם בן אחיו כדי להציל את לוט מידי ארבעת המלכים (יד 14 ואילך). אנחנו מבחינים באצילות-נפש גוברת, דוגמת זו שמתגלית בשעה שהוא מסרב לקחת לעצמו מן השלל, פן יאמרו שמלך סדום — ולא אלוהי צבאות — הוא שהעשירו (יד 1 ואילך). אנו מבחינים בסבלנות חדשה שנעזר בה כדי להמתין רבע שנות דור, בין השנה ה-75 לשנה ה-100 בחייו עד שנולד יורשו המובטח (יב 4; כא 5). הוא מתפלל, מפגיע בנחישות ובהחלטיות בעד אחרים שהוא רואה עצמו מופקד על טובתם (יח 23 ואילך). ולבסוף, אנו רואים אותו כה מסור לרצון ה' וכה בטוח שאלוהים מכלכל היטב את מעשיו, עד שהוא מוכן להקריב במו ידיו את בנו, היורש שהמתין לו זמן כה רב, אם רק יצווה זאת אלוהים (פרק כב). אלוהים אכן לימד והכשיר את אברהם! הוא עשה זאת בחכמה שאין כמוה — ואברהם למד את הלקחים היטב!

יעקב, נכד אברהם, היה זקוק לטיפול מסוג אחר. הוא היה הבן החביב והמועדף על אמו; "ילד טוב" שניחן בכל התכונות הנדרשות לאדם כדי שיידע להסתדר בכל מצב ונעדר מעצורים מוסריים שיפריעו לו מלהשיג את מטרתו — בכל האמצעים. אלוהים בחכמתו יעד ליעקב את הבכורה למרות היותו צעיר מאחיו עשיו. הוא נועד להיות הנושא בהבטחות הברית (כח 13 ואילך). ה' גם יעד ליעקב לשאת את בנות-דודו, לאה ורחל, ולהיות אביהם של שנים-עשר האבות, יורשי ההבטחה (מח-מט).

אבל אלוהים בחכמתו גמר אומר ללמד את יעקב יראה אמיתית כלפיו: יחסו של יעקב לחיים היה כופר ולכן חייב תיקון. יש לגמול את יעקב מהביטחון בכישרון ההתחמקות שלו וללמדו לשים את מבטחו באלוהים. יש ללמד אותו לחדול משיטותיו המתוחכמות ונעדרות המוסר אליהן הורגל כדי שיסלוד מהן. משום כך עליו לחוש בחולשתו ובטיפשותו, לאבד את הביטחון בעצמו למען יחדל מניסיונותיו לנצל חולשות של אחרים כדי לסדר את הכל כרצונו. חומת המגן האנוכית של יעקב חייבת להתמוטט אחת ולתמיד. בסבלנות אין קץ (אלוהים תמיד ממתין לזמן המתאים) המתין אלוהים עד שיכול היה לחרוט את הכרת חוסר-האונים בנפשו של יעקב באותיות של קידוש לבנה שאינן ניתנות למחיקה. מעניין וגם מועיל לעקוב אחר תהליך חריטה זה בחיי יעקב.

ראשית, עשרים שנה עברו. אלוהים הותיר את יעקב לבדו, עסוק בשזירת קורי מרמתו וקוצר את פריים ההכרחי — חוסר אמון, ידידויות שהוחמצו, בדידות. אלוהים קילל את יעקב בכך שהפקיר אותו לתוצאות תככנותו. יעקב גזל את בכורתו של עשיו ואת ברכתו בנצלו רגע של חולשה (כה 29 ואילך; פרק כז) ועשיו הפך לאויבו (וכי למה אפשר היה לצפות?). יעקב נמלט מביתו כל עוד נפשו בו. הוא הלך אל דודו, לבן, שנתגלה כאדם ערמומי לא פחות מיעקב עצמו. לבן ניצל את מצבו של יעקב ותמרן אותו לידי כך שנשא לאישה, לא רק את רחל היפה, כי אם גם את לאה רכת-העיניים שכנראה קשה היה להשיאה (כט 30-1).

יעקב היה בגדר "כרה שוחה לזולת ונפל בה". אלוהים כיוון את הדברים כך שיידע מהי הונאה מנקודת ראותו של זה שהונו אותו — דבר שיעקב צריך היה לחוות עד שיסלוד מאורח חייו הקודם. אבל יעקב טרם נרפא. תגובתו המיידית הראשונה הייתה להשיב מנה אחת אפיים. הוא ארגן את הרבעת הצאן ביעילות כה מתוחכמת שמעבידו הלך והתרושש בעוד הוא עצמו מתעשר מיום ליום. לבסוף הגיע כעסו של לבן לרמה כזאת שיעקב חשב שמוטב להסתלק עם משפחתו לכנען, לפני שיתגבשו בדעת דודו-חותנו רעיונות נקמה (ל 25 עד סוף פרק לא). ואלוהים — שנשא עד כה את תככנותו של יעקב בלא תוכחה — עודד אותו לעשות כפי שהחליט (לא 11 ואילך. השווה לב 1 ואילך; 9 ואילך), שכן אלוהים ידע היטב מה יעשה ביעקב לפני שמסעו יסתיים. יעקב נמלט ולבן דלק בעקבותיו, וכשנפרדו סוף-סוף, לא היה ספק בלבו של יעקב שלבן בשום פנים איננו רוצה לראותו עוד (פרק לא).

כשיעקב ופמלייתו הגיעו לגבולות ארצו של עשיו, יעקב שלח אליו הודעה מנומסת שבישרה את בואו. עשיו הגיב באופן שנראה בעיני יעקב כאיום. יעקב חשב שעשיו יצא לקראתו כדי לנקום בו על גזילת הבכורה. הוא נמלא ייאוש וחרדה. עתה הגיעה שעתו של אלוהים. באותו לילה, בשעה שעמד ליד מעבר היבוק, פגש בו אלוהים (בראשית לב 23 ואילך). שעות של מאבק קשה ומפחיד עברו על יעקב. הוא אחז ולא הרפה, הוא רצה שאלוהים יבטיח לברכו ולשמרו לקראת המבחן שהיה צפוי לו למחרת, כשיפגוש את עשיו. במקום לקבל את מבוקשו, למד להכיר במצבו הנואש. הוא הבין שהוא חסר אונים, אבוד לחלוטין אם אלוהים לא יעזור לו. עד עתה תמיד הצליח להסתדר. לא היה מצב בחייו שלא יכול לו. כעת עמד על חולשתו. כעת פילחה בו ההכרה שגורלו נתון ביד אחר. לעולם לא יעיז עוד לסמוך על תככנותו.

אלוהים רצה להמחיש היטב עובדה זו ליעקב, על כן הטיל בו מום שדבק בו עד יום מותו (לב 26, 32). המום הפיזי בא להזכיר ליעקב את חולשתו המוסרית והרוחנית, את הצורך שיש לו להישען על ה'. יעקב למד לשנוא את עצמו. בפעם הראשונה בחייו ראה את רשעות לבו וסלד ממנה. התנהגותו היא שקוממה את עשיו נגדו וכמוהו גם את לבן. כעת נראה שהפרידה גם בין יעקב לאלוהיו. אלוהים אינו מוכן עוד לברך אותו. "שלחני..", אמר זה שיעקב נאבק עימו. אלוהים כאילו עמד לנטוש אותו. אך יעקב אחז בו ביתר חוזקה. "לא אשלחך כי אם ברכתני" (פס' 27). ואז, סוף-סוף העניק לו אלוהים את ברכתו, שכן יעקב היה מותש, עייף, נכנע ומבין את תלותו בטובו של אחר. אלוהים נהג ביעקב כדברי מחבר המזמור: "עינה בדרך כוחי" (תהילים קב 24). לא נותר בו שמץ מביטחונו העצמי, מהישענותו על יכולתו הוא. יעקב "שרה" עם אלוהים (פס' 29), הווה אומר, יעקב התגבר על אלוהים על-ידי-כך שנתלה בו, נכנע לו ובטח בו. הוא כה שאף לברכת אלוהים עד כי נתלה בו לכל אורך התהליך המכאיב הזה. לבסוף הושפל דיו כדי שאלוהים יוכל לרומם אותו, לדבר על לבו שלום ולעודדו כך שלא יירא עוד את עשיו.

אין ספק, יעקב לא הפך למושלם בין לילה. גם למחרת לא נהג בעשיו ביושר שלם ואמיתי (לג 16-13), אבל אלוהים הכריע את יעקב והכרעה זו החלה להניב מאז את פריה. יעקב לא שב יותר לסורו. מיעקב החסון הוא הפך לישראל הפיסח — ואת לקחו למד היטב. חכמת אלוהים עשתה בו כרצונה.

ניקח דוגמה נוספת מספר בראשית, שונה מקודמתה. אחי יוסף מכרוהו למדיינים שמצדם מכרוהו כעבד למצריים. במצריים מצא את עצמו בכלא משום שסירב לפיתוייה של אשת פוטיפר. מדוע התיר זאת האלוהים? או שמא מוטב לומר, הייתכן שאלוהים אכן תכנן כל זאת (שהרי, כבר אמרנו שכל הקורה, קורה בהכוונתו)? בכל הנוגע ליוסף, "אימרת ה' צרפתהו" (תהילים קה 19). יוסף עבר בדרך זו תהליך של צריפה, מירוק והבשלה. הוא למד מסבלו לסמוך על ה', להמשיך בשמחתו ובטוב לבו על אף הנסיבות הקשות והמתסכלות, להמתין "עד עת" (תהילים קה 19) לרצון אלוהים. כך נוהג אלוהינו תכופות. בכל הנוגע לאחי יוסף, אבות האומה, "למחייה שלחני אלוהים לפניכם" הסביר יוסף לאחיו בשעה שגילה להם את זהותו — "שמני אלוהים לאדון לכל מצריים" (בראשית מה 13-4). ההבנה התיאולוגית של יוסף הייתה נכונה כפי שגם טוב לבו עמד לו ולאחיו בשעת מבחן. הנה שוב רואים אנו את חכמת אלוהים הפועלת בדרך מופלאה בחיי האדם כך שתישמרנה שתי מטרות: ציודו המוסרי והרוחני של הפרט והגשמת רצון אלוהים בחיי הכלל. בחיי יוסף, כמו בחיי יעקב ואברהם, מטרות אלה מתגשמות בשלמותן!

ג.

דברים אלה נכתבו לתועלתנו. אותה חכמה שכיוונה אז את צעדי אבותינו פועלת בחיינו היום: אל לנו, על כן, להיות מופתעים ומוכרעים בשעה שמאורעות לא צפויים ולא רצויים מתרחשים בחיינו. מה משמעותם? פשוט מאוד: אלוהים בחכמתו פועל בנו כדי ללמדנו דבר-מה שטרם למדנו וכדי להגשים בנו את מטרתו.

אפשר שהוא מלמד אותנו סבלנות, ענווה או נאמנות. אולי הוא מכין אותנו לקראת מבחן חשוב וקשה יותר שצפון לנו בעתיד. ייתכן שברצונו ללמדנו משמעת עצמית או נכונות להיכנע לרצונו, לנתץ את ביטחוננו העצמי המופרז והלא מוצדק במישור כלשהו בחיינו או לשחרר אותנו מהגאווה האוחזת בנו. ואולי הוא פשוט חפץ לקרב אותנו אליו, שכן — וכך יעידו רבים — קירבת אלוהים מוחשית לנו הרבה יותר בשעת משבר ודחק מאשר בשעות השפע והמרגוע! אפשר גם שאנו מצטיידים כדי לקחת על עצמנו תפקיד חדש או למלא משימה שאין לנו כרגע אף שמץ של מושג עליה.

שאול ראה כסיבה לסבלו את העובדה שאלוהים "מנחם אותנו בכל צרתנו באופן שנוכל לנחם את הלחוצים בכל צרה שהיא בנחמה שנוחמנו אנו מאת אלוהים" (קור"ב א 4. תרגום חדש). אפילו ישוע "מסבלותיו למד לציית" (עברים ה 8. תרגום חדש) וכך "הושלם" להיות כהן גדול ומושיע לכל מאמיניו (ראה שם בהמשך). כך הוא יכול "להצטער עימנו בחוליינו" כי "התנסה בכל כמונו" (עברים ד 16-15). על כן, אל לנו להתפלא אם יעביר אותנו, כמוהו, בייסורים כדי שנהיה מסוגלים לעזור לאחרים עקב מכאובים שהתנסינו בהם על לא עוול בכפנו. הוא יודע את כל מטרות מעשיו, גם אם הן נסתרות מאיתנו. אנחנו עלולים להיות נבוכים, אבל אלוהים יודע בדיוק מה הוא עושה ומה ברצונו להשיג בשעה שהוא מכוון את צעדינו. כל מעשיו נעשים בחכמה ובבוא היום גם אנחנו נראה את התבונה השזורה במעשיו — כפי שאיוב ראה, על אף שבמשך סבלו לא מצא שום יסוד, תכלית או הצדקה לסבל. ובינתיים, אל לנו להסס לבטוח בחכמתו.

איך עלינו להתמודד עם המצבים הקשים והמרתיעים הללו כאשר איננו רואים את סיבתם או את מטרתם?

1. עלינו לזכור שכל המתרחש בעולם נתון לשליטת אלוהים ולהקפיד להיענות בהתאם לבשורה.
2. עלינו לחלות את פני אלוהים ולבטוח בו. אם כך ננהג, לעולם לא תכרענה אותנו צרותינו. תמיד נוכל למצוא בהן טעם, לפחות עד למידה מסוימת — כפי שמצא שאול התרסי בשעה שסבל את "הקוץ בבשרו" (כפי שהוא תיאר זאת). במובן אחד היה זה "מלאכו של השטן" שבא "להכותני באגרוף" וכך עורר בלבו מחשבות קשות אודות מעשי אלוהים. שאול סירב לפיתוי זה ושלוש פעמים חילה את פני אלוהים בבקשו שיוסר הדבר. הוא זכה לתשובה אחת: "די לך חסדי, כי בחולשה תושלם גבורתי". כשחשב על כך מצא טעם לסבלו: כל זה נועד ללמד אותו ענווה "למען לא אתרומם ברוב גודל החזיונות" שאלוהים נתן לו. ראייה זו ותשובת אלוהים הספיקו לו. הוא מצא בהן מנוח לנפשו מתוך ביטחון ואמונה. עקב כך "ישמח לבי להתהלל בחולשותיי למען תשרה עלי גבורת המשיח. רצתה נפשי בחולשות ובחרפות ובצרות וברדיפות ובמצוקות למען המשיח…" (קור"ב יב 10-7).

גישתו של שאול צריכה לשמש לנו דוגמא. תהא מטרת סבלותינו אשר תהיה, הם תמיד ישרתו את המטרה החשובה הזאת שהזכיר שאול — להשפיל אותנו לפני ה', ללמד אותנו לבטוח בו ולגלות את גבורת המשיח. כלום לא די בכך? כלום אין בכל זה די והותר כדי לשכנע אותנו בחכמת אלוהים? משראה שאול שהסבל בא עליו כדי שיוכל לפאר את ישוע, הוא קיבל אותו כרצון אלוהים עבורו — ושמח. יהי רצון לפני ה' להעניק לנו חסד לבטוח בו בכל סבלותינו ולנהוג כשאול התרסי.

פרק 10

חכמת ה' וחכמתנו אנו

א.

התיאולוגים בתקופת הרפורמציה הרבו לדון בתכונותיו של אלוהים. הם נהגו לחלקן לשתי קבוצות עיקריות: תכונות המיוחדות לו, שאינן ניתנות להעברה, ותכונות המאפיינות את אלוהים ושניתן להעבירן לאחרים.

לקבוצה הראשונה משתייכות כל אותן תכונות המציינות את ייחודו של אלוהים, את המידה בה הוא שונה מאיתנו, ברואיו. מדובר בעצמאותו המוחלטת (קיום-מעצמו, חיים-מעצמו); בעובדה שאינו משתנה, שאינו נתון לשינוי (משמע, שאיננו תלוי בגורם כלשהו הנמצא מחוצה לו. התוצאה היא עקביות מוחלטת בכל מעשיו); באין-סופיותו (משמע, שאין למדוד את אלוהים, שהוא נצחי וקיים בכל עת ושזמן ומרחק אינם תקפים לגביו); בשלמותו (כלומר, שאין בו יסודות הסותרים זה את זה ולכן אינו דומה לאדם, שתכופות נקרע בין רצונות ומאוויים מנוגדים). תכונות אלה הוגדרו כבלתי ניתנות להעברה משום שהן מאפיינות את אלוהים בלבד. לאדם, משום שהוא אדם, אין ולא יכול להיות כל חלק בהן.

בקבוצה השנייה נכללות תכונות כמו: רוחניותו של אלוהים (אין לו גוף), חירותו (אין הוא זקוק לדבר כלשהו), יכולתו הבלתי מוגבלת ותכונותיו המוסריות — טוב, אמת, קדושה, צדקה וכדומה. כאן תפס העיקרון שבעת בריאת האדם מסר לו אלוהים (או, אם תרצו, העביר לו) תכונות הדומות במשהו לתכונות אלה. זו משמעות הקביעה שאלוהים ברא את האדם בצלמו (בראשית א 26 ואילך). אלוהים ברא את האדם כהוויה רוחנית חופשית, אישיות מוסרית המכריעה ופועלת על פי שיקוליה ונושאת באחריות על כל הכרעותיה ומעשיה. האדם נברא כך שהוא יכול לבוא בקשר עם אלוהים, לשמוע את מצוותיו ולהיענות לרצונו. מטבעו נברא האדם טוב, ישר, קדוש — במלה אחת, ירא אלוהים.

בין התכונות הניתנות להעברה נכללה גם החכמה. אלוהים חכם והוא מעניק את מתנת החכמה לבני האדם. רבות נאמר בכתובים על מתנת החכמה. תשעת הפרקים הראשונים בספר משלי הם פנייה חוזרת ונשנית לקוראים לרצות במתנה זו. "ראשית חכמה: קנה חכמה. ובכל קניינך קנה בינה… החזק במוסר, אל תרף. נצרה, כי היא חייך" (משלי ד 7, 13). החכמה מתוארת כדמות אנושית המדברת אל בני האדם: "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותיי יום-יום, לשמור מזוזות פתחי. כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. וחוטאי חומס נפשו. כל משנאיי אהבו מוות" (משלי ח 36-34).

החכמה מזמינה את הנצרכים לסעודתה: "מי פתי? — יסור הנה… לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט 5-4). הדגש הוא על נכונותו של אלוהים להעניק חכמה לכל מי שחפץ בה ומוכן לטרוח כדי להשיגה. בברית החדשה נדרשים משיחיים לא להלך "ככסילים כי אם כחכמים" (אפסיים ה 15) ולהתנהג "בחכמה עם אותם שבחוץ" (קולוסים ד 5). שאול מבקש מאלוהים שיעניק למאמינים "דעת… חכמה ותבונה רוחנית" (קולוסים א 9) ויעקב מבטיח ש"איש מכם כי יחסר חכמה, יבקשנה מאלוהים הנותן לכל בנדיבות… ותינתן לו" (יעקב א 5).

מנין באה חכמה זו? מה נדרש מאדם לעשות כדי להשיג מתנה זו? על פי הכתובים יש לכך שתי דרישות.

1. אדם צריך לירוא את אלוהים

"ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קי"א 10; משלי ט 10. השווה איוב כח 28; משלי א 7; טו 33). רק לאחר שנכנענו לפני ה' ואנו נכונים ללמוד מפיו, רק כאשר אנו מכירים בקדושתו ובריבונותו ("האל הגדול והנורא", נחמיה א 5. השווה ד 14; ט 32; דברים ז 21; י 17; ירמיה כ 11; תהילים צט 3), מודים בקטנותנו, לא בוטחים יותר בכושרנו השכלי ומוכנים לשנות דעותינו מן הקצה אל הקצה, אנו יכולים להשיג את החכמה הבאה מלמעלה, מאלוהים. אני חושש שחייהם של משיחיים רבים עוברים בגאווה כאילו-רוחנית ובביטחון כה שלם ביכולתם הרוחנית עד שלעולם אינם משיגים דבר מאת ה'. לא בלי סיבה נאמר: "את צנועים חכמה" (משלי יא 2).

2. צריך לקבל את דבר ה'

חכמת אלוהים ניתנת לאלה — ורק לאלה — המחפשים את התגלות אלוהים שבכתבי הקודש. "מאויביי תחכמני מצוותיך" מכריז מחבר המזמור. כיצד? "כי עדותיך שיחה לי" (תהילים קי"ט 99-98). והשליח מצווה: "דבר המשיח ישכון בתוככם בשפע רב" (קולוסים ג 16). כיצד אפשר לממש הוראה זו? על-ידי-כך שנרבה לחקור ולהתבונן, ללמוד ולהשוות, לשנן ולקרוא את כתבי הקודש, עליהם אמר השליח שהם "יכולים להחכימך לישועה על-ידי האמונה במשיח ישוע" ולצייד את איש האלוהים "לכל מעשה טוב" (טימ"ב ג 17-15).

אני חושש שרבים הנקראים היום משיחיים, לעולם אינם מגיעים לידי חכמה רוחנית משום שהם מתעלמים מדבר אלוהים. יש קהילות שנוהגות לקרוא בפומבי את כל כתבי הקודש, מבראשית ועד התגלות, בתוך שנה אחת. על ויליאם הודג' מספרים שקרא 15 פרקים מדי יום; ט. סי. המונד קרא את כל הכתובים כולם ארבע פעמים בשנה; מתי קראת אתה לאחרונה את כל כתבי הקודש כסדרם? האם אתה מבלה עם עיתון הערב יותר זמן משאתה קורא ולומד בדבר ה'? מה רבה בורותנו בנושאים משיחיים — ועוד נראה אותה מתרבה ומתפשטת — אם נסרב להשקיע מאמץ ולעשות את הנדרש כדי להשיג חכמה מאלוהים!

ב.

מה משמעותה של אותה חכמה מאלוהים? איזו השפעה יש לה על האדם המקבל אותה? רבים טועים בנקודה זו, כדי להסביר את הטעות אעזר במשל. אם תעמוד על הרציף בתחנת רכבת סואנת, תוכל לראות תנועה ערה של רכבות וקטרים הנוסעים לכל מיני כיוונים. ייתכן שכל הפעילות הזו תעורר אצלך עניין, אבל לא תוכל לקבל יותר מאשר מושג כללי בלבד על תכנית הנסיעות המכוונת את כל התנועה הזאת. אך אם תוזמן לעלות אל חדר הפיקוח, תוכל לראות על אחד הקירות לוח אלקטרוני ענק המציג את כל המסילות היוצאות ונכנסות לתחנה ברדיוס של 10 ק"מ. לאורך כל מסילה נעה נקודת אור המסמנת את מיקומה המדויק של כל רכבת ורכבת. כעת אתה יכול לראות את תמונת המצב כפי שרואים אותה אלה המכוונים את התנועה: אתה מבין מדוע רכבת אחת נעצרה והמתינה זמן-מה, מדוע שנייה הועברה לרציף אחר ומדוע האחרת התעכבה. כעת אתה מבחין לא רק בתנועת הרכבות, אלא גם בסיבות ובנסיבות שכיוונו אותן.

טעות נפוצה היא לחשוב שזה מה שאלוהים עושה כשהוא מעניק חכמה. הטוענים כך חושבים שמתנת החכמה היא ראייה מעמיקה יותר של המשמעויות, הסיבות והמטרות של כל המתרחש סביבנו, יכולת להבין מדוע אלוהים נהג כפי שנהג במקרה כזה או אחר ואולי גם לחזות מה יעשה בעתיד. רבים חושבים שאם אכן ייהנו מקרבת אלוהים, הם יידמו לאיש שהוזמן להיכנס אל חדר-הפיקוח בתחנת הרכבת. מטרת הדברים תהיה מעתה ברורה להם ובכל עת יידעו כיצד יפעל אלוהים כך שהכל יחבור יחד לידי תוצאה טובה. אנשים אלה משקיעים זמן רב בניסיון להבין מדוע אלוהים עושה דבר זה או אחר: האם עליהם לראות בנסיבה זו סימן ("הדרכה") שעליהם לחדול ממעשה מסוים או לעשות מעשה אחר? וכן הלאה. וכאשר לא עולה בידם למצוא מענה חד-משמעי לשאלה העומדת לפניהם, נדמה להם שהסיבה לכך נעוצה ברוחניותם הלוקה בחסר.

משיחיים שסובלים מדיכאונות שגורמיהם גופניים, נפשיים או רוחניים (שימו לב, אלו הם שלושה גורמים נפרדים!) עלולים להסב לעצמם כאב ומבוכה רבים בניסיון עקר לגלות את משמעות המאורעות. אכן, זהו ניסיון עקר ואין מקום לטעות בכך.

נכון, בשעה שאלוהים מדריך אותנו על-ידי עקרונות הכתובים, הוא יאמת לפעמים את מה שהבנו מתוך נסיבות שונות המאשרות את הנאמר בכתובים. אבל זהו עניין שונה בתכלית מהניסיון למצוא מסר מה' בכל מאורע שמתרחש. מתנת החכמה לא רק שאיננה מציידת אותנו ביכולת להבין בדרך זו את רצון אלוהים, אלא שהיא מתכחשת מיסודה לעצם יכולתנו להגיע לידיעה מעין זו. את זאת נראה מיד.

ג.

אנו חוזרים ושואלים: מהי מתנת החכמה? מה זאת אומרת שאלוהים מעניק לנו חכמה? הרשו לי להביא דוגמא נוספת: מתנת החכמה דומה לשיעור נהיגה. מה שחשוב הוא לדעת באיזו מהירות מותר לנסוע וכיצד להגיב על המצבים השונים שמתעוררים. אנו מתרגלים ציות להוראות ומאמנים את עצמנו בהערכה מהימנה של המצבים ושל יכולת הרכב. איננו שואלים מדוע הכביש מתרחב בנקודה מסוימת, מדוע יש דווקא סיבוב ימינה או מדוע הנהג (או הנהגת) שלפנינו מתעקשים לנסוע בשני נתיבים; אנו לומדים כיצד לנהוג בעצמנו בהתאם לאילוצי התנועה. חכמת אלוהים ניתנת לנו כדי לדעת רק את זאת בנסיבות חיינו המשתנות.

כדי לנהוג כראוי עלינו לשים לב למתרחש לפנינו. כדי לחיות בתבונה עלינו להיות בהירי מחשבה, מציאותיים ובעלי ראייה למרחוק. חכמה איננה חברה לאשליות נעימות, לרגשות מטעים או להתעלמות מן האמת. רובנו חיים בעולם של חלומות, ראשינו בעננים ואיננו מכירים באמת את עצמנו או את המציאות הסובבת אותנו. נטייה חוטאת זו לחולמנות בכל הנוגע לעצמנו, לעולם ולדבר אלוהים היא אחת הסיבות העיקריות שיש בקרבנו כה מעט חכמה — אפילו בין החכמים שבינינו. ספר קהלת נכתב כדי לרפא אותנו מהחולמנות הזאת. ראוי שנקרא בו ביתר שימת-לב משאנו נוהגים לקרוא בו.

ד.

קהלת משמעותו "המגיד בקהל", המטיף. ספר קהלת הוא למעשה דרשה על הפסוק "הבל הבלים הכל הבל" (א 2; יב 8). פרקים א-י מבהירים את הנושא ופרקים יא-יב מיישמים אותו במציאות. הבהרת הנושא נעשית ברובה באמצעות סיפור אישי. קהלת מתאר את עצמו כ"בן דוד, מלך בירושלים" (א 1). כרגע לא חשוב אם מלים אלה מתארות את מחבר הספר או שהמחבר שם אותן בפי גיבורו. אין ספק שהדרשה דומה בסגנונה ובפרטיה למה שאפשר היה לצפות משלמה בן-דוד, יותר מכל אדם אחר.

"הבל הבלים, אמר קהלת. הבל הבלים, הכל הבל". מה כוונת המחבר במלים פותחות אלה? האם, כדעת פרשן אחד, זוהי עדות פיו של ציניקן ממורמר, זקן אנוכי וקשה-לב שלא מצא בעולם אלא אכזבה מתמדת וקשה? האם זוהי עדותו של זקן מאוכזב המנסה לשתף אותנו בהשקפתו על החיים שהם ניסיון עקר ומטופש חסר כל טעם או היגיון? ואולי המחבר שם בפי גיבורו מלים אלה כדי להציג בפנינו דרך אחרת, כדי להראות לנו שלא ייתכן למצוא אושר "תחת השמש" אלא בעבודת אלוהים? התשובה הנכונה ודאי קרובה יותר לאפשרות השנייה, אם כי גם זו לא קולעת בדיוק למטרה.

המחבר כותב כמורה בוגר, למוד ניסיון, המשתף תלמיד צעיר בפרי ניסיונו רב השנים (יא 9; יב 1, 12). רצונו להביא את הקורא הצעיר לידי הבנה אמיתית, למנוע ממנו לחשוב שיוכל לבוא בסוד סיבת המאורעות ותכליתם. נראה שהתלמיד הצעיר טעה (כפי שטעו רבים לפניו ועוד יטעו אחריו) בחושבו שחכמת אמת היא פרי של למדנות בלבד (יב 12). הוא הניח שהחכמה תעניק לו את היכולת לפענח את סיבות מעשי אלוהים בשלטון העולם. קהלת מבקש להראות לו שחכמה אמיתית יסודה בהכרה שרוב התהליכים המתרחשים בעולמנו הם נשגבים מבינתנו; שהם בלתי מובנים; שרוב המתרחש "תחת השמש" איננו נראה כלפי חוץ כנשלט על-ידי אלוהים ואף נעדר כל הוכחה לתכלית הגיונית. הדרשה הזאת נועדה להזהיר את הקורא מניסיון להבין את הכל, המסתיים בהכרח בכישלון.

התבונן, אומר קהלת למאזין לו, בעולם סביבנו. הסר את המשקפיים הוורודות שאתה מרכיב, רחץ פניך והסתכל על המצב כפי שהוא באמת. מה אתה רואה? אתה רואה מחזוריות חסרת-תכלית (א 4 ואילך); נסיבות שאין לנו עליהן כל שליטה (ג 1 ואילך; ט 11 ואילך); מוות הבא על כולם, בלי להבדיל בין טובים ורעים (ז 15; ח 8); בני אדם מתים כבהמות (ג 19 ואילך), טובים כרעים, חכמים ככסילים (ב 13, 16; ט 2 ואילך); אתה רואה את הרע משתולל (ג 16; ד 1; ה 7; ח 11; ט 3), רשעים מצליחים וטובים נכשלים (ח 14). אתה מתבונן בכל ומסיק ששלטונו של אלוהים בעולם אינו מובן לך. אתה מאוד משתדל להבין — אך לא מצליח (ג 11; ז 13 ואילך; ח 17; יא 5). אתה מתאמץ להבין מהי מטרת אלוהים, מהו ההיגיון המכוון את המאורעות, וככל שתתאמץ כן תרבה לשקוע בייאוש מתסכל שיחזק בך את המסקנה שהחיים הם אכן חסרי תכלית, כפי שהם נראים.

אבל ברגע שאתה מסיק שאין כל תועלת — כל היגיון, טעם, תכלית או סיבה — אתה גם מתקשה לייחס ערך לעשייה כלשהי (א 3; ב 11, 22; ג 9; ה 15). אם אין לחיים מטרה, גם אין להם ערך ואזי אין כל טעם לנסות ליצור דברים: לבנות בית או עסק, לגרוף כסף או להשיג חכמה, שהרי כל אלו אינם יכולים להצמיח טובה כלשהי (ב 15 ואילך; 22 ואילך; ה 10). הם רק הופכים מוקד לקנאה (ד 4). האדם לא יכול לקחת איתו אל הקבר שמץ ממה שהשיג בחייו (ד 8 ואילך; ה 14 ואילך) וכל מה שישאיר אחריו יבוזבז (ב 19). ובכן מה הטעם להזיע, להתאמץ? "הכל הבל ורעות רוח" (א 14). (רעות רוח משמעותו רעיית רוח. ציירו לכם תמונה של אדם רועה בשדה, שנוהג כאילו הוא רועה עדר של ממש אך למעשה אין לו שום עדר, שום צאן. אדם כזה הוא רועה רוח. המתרגם). זו פעילות שאין בה כל ערך או תועלת. זוהי, קובע קהלת, המסקנה הנואשת שחיפוש אחרי ההיגיון והסיבה לכל המתרחש יוביל אותנו אליה (א 17 ואילך). בלי ספק, קהלת צודק. העולם שאנו חיים בו זהה לחלוטין לעולם שתיאר. האלוהים, ריבון העולם ומנהלו, מסתיר את עצמו (השווה תהילים ל 8; מד 25; ישעיה מה 15). רק לעתים רחוקות נראה עולם זה כמנוהל על-ידי אלוהים נבון וכמתנהל על פי מטרה קבועה מראש. תכופות, הרע והבלתי ראוי נשאר בעוד הטוב והראוי נכחד. היה מציאותי, אומר קהלת, ראה את החיים כפי שהם. חכמה אמיתית לא תוכל להיות שלך כל עוד לא תלמד לראות נכוחה.

רבים מאיתנו זקוקים לתוכחה מעין זו. לא רק שנתפסנו לטעות הגורסת שעלינו להבין את סיבת כל המאורעות, אלא שנכשלנו גם בטעות נוספת: נדמה לנו שעלינו להפגין כלפי האחרים שהכל ברור וידוע לנו. יש לנו הרושם שרק כך נוכל לפאר את אלוהים; רק אם נטען שיש ברשותנו מידע פנימי חסוי באשר לסיבת המאורעות ותכליתן, נוכל באמת להפגין את יפי הבשורה. עם הזמן אנו לומדים להאמין בטענה כוזבת זו. היא משרה עלינו הרגשה טובה. נדמה לנו שאלוהים מאפשר לנו להבין את סיבת המתרחש סביבנו ואנו מתחילים לנסות לפרש כל מצב, כל מקרה וכל נסיבה. ואז לפתע מתרחש דבר-מה כואב ובלתי מובן. ביטחוננו השוטה מתערער, גאוותנו נפגעת. נדמה לנו שאלוהים זנח אותנו, ואפשר שנמצא את עצמנו שוקעים יותר ויותר. אם לא נשוב לאמת ונכניע את עצמנו לפני ה', אם לא נזנח את טעותנו, אנחנו עלולים להטיל מום קשה בכל מהלך חיינו הרוחניים.

בקהילותינו מסתובבים הרבה משיחיים שלבם קהה (או שהוא נתמך בלהבת-רגשות בשריים מתמדת) והסובלים מדיכאון רוחני, מאדישות ומרפיון ידיים. הם נעדרים כל יוזמה רוחנית, חסרים מאוויים מוסריים ורוחניים, מלאים ביקורת על הנעשה בקהילות וממהרים לנטור איבה למי שמתבלט לעיניהם בהנאתו הרוחנית ובמרצו המשיחי. הסיבה למצבם היא לעתים קרובות אכזבה בשל הבנתם המוטעית את המשיחיות, בשל אי-יכולתם להגיע לאותה חכמה שיודעת את כל התשובות ומבינה את כל המאורעות. זה מה שקורה כשאיננו לומדים את לקחו של ספר קהלת. האמת היא שאלוהים הסתיר מאיתנו את רוב הפרטים שהיינו רוצים לדעת אודות הסיבות והמטרות על פיהן הוא פועל בחיינו ובחיי קהילותינו. "כאשר אינך יודע מה דרך הרוח, כעצמים בבטן המלאה (כלומר, כפי שאינך יודע כיצד נוצרות עצמות העובר בבטן האישה ההרה), כך גם לא תדע את מעשה אלוהים אשר יעשה את הכל" (יא 5). אלוהים פועל כך כדי שנלמד לבטוח בו בהכנעה.

אבל מהי חכמה? קהלת מלמד אותנו להבין מה החכמה איננה. האם הוא מלמדנו גם להכיר את החכמה עצמה? בהחלט כן: "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור" (יב 13). בטח בו, שמע למצוותו, כבד אותו, השתחווה לפניו, היכנע לו ולעולם אל תאמר יותר משאתה באמת מתכוון לומר (ה 6-1); עשה טוב (ג 12); זכור שבבוא היום תעמוד לפני ה' למשפט (יא 9; יב 14); הימנע מכל אותם דברים — אפילו נסתרים — שתבוש בהם כאשר ייגלו ביום הדין (יב 14); למד לחיות בהווה וליהנות ממנו בכל לבבך (ז 14; ט 7 ואילך; יא 9 ואילך), משום שהנאות השעה הן ברכות אלוהים. קהלת גוער בקלי הדעת (ז 6-4). אבל אין זאת אומרת שהוא מקבל את דרכם של אלו שהם יותר מדי "רוחניים" מכדי להרשות לעצמם לצחוק או ליהנות. בקש חסד מה' לעמול בכל אשר תמצא ידך ולמד ליהנות מעבודתך (ב 24; ג 12 ואילך; ה 17 ואילך; ח 15); השאר ביד ה' את התוצאות; הנח לו לקבוע את מידת ערכם של דברים; ממך נדרש לרתום את כל התבונה והיוזמה שיש בידך כדי למצות את ההזדמנויות שנקרות בדרכך (יא 6-1).

זוהי דרך החכמה. בלי ספק, זהו מימד אחד של חיים באמונה, שהרי מהו יסודה ומקור חיוניותה? הידיעה שהאלוהים "אשר יעשה את הכל" (יא 5), הוא גם האלוהים שברא ומושיע את כל הנבראים והנושעים. לחכמתו ולאהבתו אין חקר. האלוהים שברא את העולם המורכב והמופלא הזה, שהוציא את עמו ממצריים ואת הנבחרים הוא מושיע מחטאם, יודע גם יודע מה הוא עושה, ו"את הכל עשה טוב", גם אם בשלב זה או אחר בחיינו סיבת מעשיו נסתרת מאיתנו. יש לנו יסוד איתן לבטוח בו ולשמוח במהימנות חסדו, גם כשאיננו מבינים מדוע הוא פועל כך או אחרת.

ה.

זוהי, אם כן, החכמה שאלוהים מעניק לנו. ואם נבין זאת, נבין מעט יותר את חכמת אלוהינו. בראשית דברינו אמרנו שחכמה היא זו היודעת לבחור באמצעים המתאימים ביותר לכל מטרה. אלוהים מעניק לנו חכמה שמתאימה יותר מכל אמצעי אחר לשקם את הקשר בינינו לבינו ולהביאו לידי שלמות. מהי חכמה זו שהוא נותן? כפי שראינו, לא מדובר ביכולת לדעת את כוונותיו, כי אם נכונות להודות שהוא חכם ("חכם לבדו" אומרים הכתובים!) ולדבוק בו, לחיות עבורו ולבטוח בו גם בזמנים קשים.

חכמה אמיתית מביאה לידי צנעה. היא מעניקה לנו שמחה טהורה, מעוררת בנו חסידות, מקלה עלינו להכיר ברצונו ולעשותו, שומרת אותנו מהייאוש (אם כי, לא מן הכאב) שאוחז באחרים בשעה שהם חווים את המאורעות הקשים והמאיימים של החיים. הברית החדשה מלמדת שפרי החכמה הוא דמיון למשיח — שלום, ענווה ואהבה (יעקב ג 17) — ושורשה, אמונה במשיח (קור"א ג 18, השווה טימ"ב ג 19), חכמת אלוהים הגלויה (קור"א א 24, 30). החכמה שאלוהים מעניק למבקשים ממנו היא זו הקושרת אותנו אליו, חכמה המתבטאת באמונה איתנה ובחיי נאמנות עקביים.

הבה נקפיד, אם כן, שבחיפושינו אחרי חכמה, תהא זו מן הסוג שאינו מתנגש בכוונות אלוהים הנבונות עבור חיינו. הבה ניזהר שלא להזניח אמונת-אמת ונאמנות של ממש במאמצינו להשיג מידע שלא נועד לנו.

פרק 11

דברך אמת

א.

שתי עובדות מונחות ביסוד כל אימרה וכל קטע בכתובים. הראשונה היא שאלוהים הוא מלך, ריבון מוחלט המושל ביקום, מכוון את כל המאורעות על פרטיהם, מגשים את רצונו בכל המתרחש.

העובדה השנייה היא שהוא מדבר — אומר מלים המבטאות את רצונו, כדי להגשימו.

בנושא הראשון, שלטון אלוהים, עסקנו בפרקים הקודמים. בנושא השני נעסוק כעת. עיון בו ישמש גם להעמקת הבנתנו את הנושא הראשון: כפי שצריך להבין את יחסו של אלוהים אל העולם לאור ריבונותו, כך יש להבין את ריבונותו לאור מה שנאמר לנו בכתבי הקודש אודות דברו.

שליט ריבוני. כפי שהיו כל המלכים בעולם הקדום, בדרך כלל ידבר בשני מישורים לשם הגשמת שתי מטרות:

1. הוא יקבע חוקים ומצוות שנועדו להשפיע ישירות על אורח חיי נתיניו (חוקים בתחום הכלכלה, התרבות והדת) אשר מצדם יידרשו להתאים עצמם למצוות מרגע פרסומן.
2. הוא יישא נאומים פומביים שיבססו, ככל שרק ניתן, את הקשר האישי בינו לבין נתיניו במטרה לעורר אותם למרב המשמעת ושיתוף הפעולה בכל הרצוי לו.

דבר ה' המוצג לנו בספר הבריתות עוסק בשני מישורים אלו. אלוהים הוא המלך; אנו יצוריו, נתיניו. דברו נוגע לנו ישירות ולכל הסובב אותנו; אלוהים מדבר כדי לעצב את נסיבות חיינו וכדי לערב בעשיית רצונו את הבנתנו ואת שכלנו כאחד.

כשמדובר בעיצוב נסיבות חיינו, יש מישור שאלוהים מדבר בו, לא אל יצורים חושבים, כי אם אל היקום הדומם, אל הבריאה. במישור זה אלוהים מצווה — "ויהי". כשהוא מדבר אלינו, יצוריו החושבים, הוא מדבר על-ידי תורתו. במלה "תורה" אנו משתמשים כדי לבטא הרבה יותר ממה שמקובל לייחס לה היום. יש בה מימד של ציווי, אך לא רק ציווי ניתן למצוא בה. תורה היא גם הוראה, הסבר מהותם של דברים, סדרים ומשמעותם, והתגלות של חסד.

לתורה הבאה ממלך יש שלושה מאפיינים חשובים:

הראשון: מצוות, חוקים, איסורים והיתרים שמלווים כשכר ועונש.

השני: הבטחות שונות, מהן לטוב ומהן לרע, מהן על תנאי ומהן לא מותנות.

השלישי: עדות, מידע שאלוהים מוסר על עצמו, על העולם, על בני האדם ומעשיהם, מטרת קיומם, טבעם ועתידם.

הדברים שאלוהים אומר לנו (הדומים במשהו לנאומו של כל מלך אנושי, אם כי הם אדירים יותר) נועדו לשמש מכשיר למשול בנו ולקרב אותנו אליו. אלוהים הוא אמנם המלך הגדול והנורא, אבל אין הוא רוצה לחיות הרחק מנתיניו. להיפך: הוא ברא אותנו כדי שיחד נהיה קשורים בעבותות של אהבה. יחסים כאלו יכולים להתקיים אך ורק כששני הצדדים מכירים במידת-מה זה את זה. אלוהים, בוראנו, יודע עלינו הכל גם אם לא נאמר לו דבר (תהילים קל"ט 5-1); אבל אנחנו איננו יכולים לדעת אודותיו דבר אלא אם יבחר לגלות לנו זאת. זוהי סיבה נוספת לכך שאלוהים מדבר אלינו: לא רק כדי להניע אותנו לעשות כרצונו, אלא גם כדי לאפשר לנו להכיר אותו ולאהוב אותו. אלוהים מספק לנו בדברו מידע אודותיו ומזמין אותנו לבוא אליו ולהכירו. הוא מחזר אחרינו ומלמד אותנו בעת ובעונה אחת; הוא לא רק מספר לנו מה הוא עושה, אלא גם קורא לנו לחיות את חיינו במחיצתו.

ב.

אנו פוגשים בדבר אלוהים על מימדיו השונים כבר בשלושת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. הפרק הראשון נועד, בין היתר, לחזק בלבנו את הידיעה שסביבתנו הטבעית נבראה ועוצבה על-ידי אלוהים. המשפט הפותח מצביע על הנושא שיעסיק את הקורא לאורך הפרק כולו: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". הפסוק השני מתאר את מצב הדברים כפי שהיו לפני שאלוהים החל לפעול בפרטי פרטים: הארץ הייתה שממה חשוכה, נעדרת חיים ומכוסה כולה מים. פסוק 3 מספר לנו כיצד, בתוך הערבוביה העקרה הזאת, דיבר אלוהים. "ויאמר אלוהים: 'יהי אור"' ומה קרה? "ויהי אור" — מיד. דברו היוצר של אלוהים נשמע שבע פעמים (פס' 6, 9, 11, 14, 20, 24, 26). "יהי…", ובזה אחר זה נבראו הדברים על פי סדר ברור ומובן. יום ולילה (פס' 5); שמים וארץ (פס' 6); יבשה וים (פס' 9) נפרדו זה מזה; ירק (פס' 12); גרמי השמים (פס' 15); עופות ודגים (פס' 21); חרקים וחיות (פס' 24) ולבסוף, האדם עצמו (פס' 27): הכל נעשה בדבר ה' (ראה תהילים לג 6, 9; עברים יא 3; פטר"ב ג 5).

ומכאן אל השלב הבא. אלוהים מדבר אל האדם ואל האישה שברא: "ויאמר להם אלוהים" (פס' 28). אלוהים פונה אל האדם במישרין; נוצר קשר בין אדם לאלוהיו. שימו לב לאופי הדברים שנאמרים בהמשך. דברו הראשון לאדם וחווה הוא מצוותו אליהם למלא את ייעוד האנושות בכך שימשלו בעולם הנברא ("פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו…" פס' 28). אחרי הציווי באה המלה המעידה, "הנה…" (פס' 29) כשאלוהים מסביר לאדם שהצמחייה על כל סוגיה ניתנה לאדם ולבעלי החיים למחייה. יש גם איסור שעונש מצורף אליו ("מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, כי ביום אוכלך ממנו מות תמות". ב 17). ולבסוף, אחרי החטא הראשון, אלוהים מדבר שוב אל אדם וחווה והפעם דבריו הם דברי הבטחה לחובה ולשלילה. מצד אחד הוא מבטיח שזרע האישה יפגע בראש הנחש. מאידך הוא מייעד לחווה עצב בלידה, לאדם זיעת אפיים בעמלו ולשניהם מוות בטוח (ג 19-14).

כך אנו רואים במסגרת שלושה פרקים קצרים את דבר אלוהים על כל מאפייניו ויחסו לעולם ולאדם החי בו. מחד — הוא קובע ומעצב את נסיבות חיי האדם. מאידך — הוא מחייב את האדם לעשות את רצון אלוהים, מזמין אותו לבטוח בו ומלמד אותו עובדות על עצמו. במקומות אחרים בכתובים אנו קוראים על דברים חדשים ורבים שנאמרים על-ידי אלוהים, אבל כולם מצטמצמים לאחד מארבעת המאפיינים שמנינו. לכל אורך הכתובים יש הרחבה של הנאמר בפרקים א-ג בספר בראשית, אך לעולם אין להם סתירה.

1. וכך, מצד אחד קובע ספר הבריתות שכל הנסיבות והמאורעות בעולם נשלטים על-ידי דבר אלוהים. מלת הבורא אדירת-הכוח, "יהי".

כתבי הקודש אומרים כי כל המתרחש הוא התגשמות דבר אלוהים; הכל, החל משינויים במזג האוויר (תהילים קמ"ז 18-16; קמ"ח 8) וכלה בעלייתן ונפילתן של אומות. העובדה שדבר ה' באמת ובתמים קובע את מאורעות העולם הייתה נושא השיעור הראשון שאלוהים לימד את ירמיה כשקרא לו להיות נביא: "ראה, הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות, לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע" (ירמיה א 10). אך כיצד ייתכן הדבר? ירמיה הרי לא נקרא להיות מדינאי או איש ממשל אלא נביא, שליח ה' (פס' 7). כיצד אפשר שאדם נטול כל מעמד רשמי, שכל תפקידו מצטמצם בחובה לדבר, יהיה מושל הגויים והממלכות? התשובה פשוטה וברורה: "וישלח ה' את ידו ויגע על פי. ויאמר ה' אלי, הנה נתתי דברי בפיך" (פס' 9); וכל מלה שנתן לו ה' בקשר לגורל האומות אכן תתגשם עד תומה. כדי לחזק רושם האמת הזו במחשבת הנביא, העניק לו ה' את חזון מקל השקד: "מה אתה רואה, ירמיה? ואומר: 'מקל שקד אני רואה'. ויאמר ה' אלי: 'היטבת לראות, כי שוקד אני על דברי לעשותו"' (פס' 12-11). גם ישעיה מכריז על אותה אמת: "כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישובו כי אם הרווה את הארץ, והולידה, והצמיחה, ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי — לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו" (ישעיה נה 11-10). כתבי הקודש כולם חוזרים בעקשנות על הקביעה שדבר ה' הוא המכשיר באמצעותו מכוון אלוהים את כל המאורעות בחיי האדם. דבר ה' שריר וקיים, וכל אשר אמר, יהי. דבר אלוהים הוא שמושל בעולם וקובע את גורלנו.

2. מצד שני, כתבי הקודש מציגים את דבר ה' בעקביות בשלוש הצורות שראינו לעיל.

פעמים בא דבר ה' כציווי — כמו במעמד הר סיני, ברבים מנאומי הנביאים, בחלק גדול מהוראת אדוננו ישוע ובקריאה לשוב בתשובה (מעשי השליחים יז 30) ולהאמין באדון ישוע המשיח (יוח"א ג 23). פעמים הוא בא כהבטחה — כמו הבטחת ה' לאברהם (בראשית טו 5; יז 2 ואילך), ההבטחה להוציא את ישראל ממצריים (שמות ג 8 ואילך), ההבטחות שיבוא מושיע (ישעיה ז 13 ואילך; ט 5 ואילך) וההבטחות שניתנות בברית החדשה למאמינים על כך שישוחררו מאשמת החטא, שיזכו לתחיית המתים, שיושלמו בקדושה. ולבסוף, דבר ה' בא כעדות — הוראה הבאה מאת ה' ומלמדת אותנו את יסודות האמונה ואת עקרונות היסוד לחיי קדושה, מוסרת לנו מידע היסטורי והבנה תיאולוגית, מציגה לפנינו את אמונת קודמינו ומתארת לנו את פרי חכמתם. דבר ה' לובש צורות שונות, אבל בכל עת ובכל צורה זהו דבר ה', סמכותי באופן מוחלט. עלינו לקבלו, להאמין בו, לסמוך עליו ולהישמע לו משום שזהו דבר המלך העליון על כל המלכים שהיו, הווים ויהיו. מהות הכפירה היא זדון לבב של אלו "המאנים (ממאנים) לשמוע את דבריי, ההולכים בשרירות לבם" (ירמיה יג 10). אדם צנוע הוא כזה "החרד על דברי" (ישעיה סו 2).

ג.

תוקפו של דבר ה' אלינו אינו תלוי רק ביחסינו עם ה' עצמו כיצוריו וכנתיניו. עלינו לציית לדבר ה', לא רק משום שה' דורש זאת מאיתנו. יש סיבה אחרת, נעלה יותר: עלינו לסור למשמעת דבר ה' משום שהוא אמת. אלוהים הוא "אל אמת" (תהילים לא 6; ישעיה סה 16); "רב… אמת" (שמות לד 6); אמיתו מגעת "עד שחקים" (תהילים קח 5; השווה נז 11). במלים אחרות, אין גבול לאמת ה' והיא כוללת את כל הקיים. משום כך, דברו אמת (יוחנן יז 17; תהילים קי"ט 160); "אתה הוא האלוהים ודבריך יהיו אמת" (שמ"ב ז 28).

בכתובים מיוחסת האמת בראש וראשונה לבני אדם, למלאכים ולאלוהים. רק במובן נחות יותר אפשר ליחסה לאמרות, וגם אז נקבעת אמיתותן על פי מהימנות האומרים אותן. "אמת" משמעותה מהימנות, נאמנות, דבר שאפשר לבטוח בו. זוהי תכונה המאפיינת מי שהוא עקבי, ישר, מכיר את המציאות ומסוגל לעמוד בה. אלוהים הוא כזה. האמת היא מימד של עצם טבעו ואין הוא יכול לנהוג אחרת. זו הסיבה שאינו יכול לשקר (ראה טיטוס א 2; עברים ו 18). זו הסיבה שכל דבריו אלינו הם אמת ואי-אפשר שיהיו אחרת. הם קנה-מידה לאמת: הם מגלים לנו את מהותם של דברים כפי שהם באמת וכפי שיהיו בעתיד על פי מידת הנכונות (או אי-הנכונות) שלנו לציית לדבר אלוהים.

הבה נרחיב מעט בעניין זה בשני הקשרים:

1. מצוות אלוהים הן אמת

"כל מצוותיך אמת" (תהילים קי"ט 151). מדוע נאמר כך עליהן? ראשית, משום שהן שרירות וקיימות כהתגלות רצון ה' בכל הדורות. שנית, משום שהן מגלות לנו את האמת הבלתי משתנה על עצמנו. זהו חלק מתכלית מצוות ה': ללמד אותנו את טיבו של האדם כדי שנתייחס אליו כיאות. תורת ה' מלמדת אותנו למה נועד האדם כשנברא, כיצד לממש את אנושיותנו וכיצד להיזהר מהרס עצמי. כל אלו חשובים מאוד וטוב נעשה אם נהרהר במשמעותם.

כולנו מבינים שגופנו דומה למכונה. הוא זקוק לכמות הנכונה של מזון, מנוחה ותרגול כדי לפעול ביעילות. מחד גיסא, אנו יודעים שאם נלעיט את גופנו ברעלים — אלכוהול, סמים ודומיהם — הוא ייפגע ועלול גם למות. אולם מאידך גיסא, יש המתקשים להבין שאלוהים רוצה שנתייחס לנפשותינו באותו אופן. נועדנו להיות יצורים חושבים, לשאת את צלם אלוהים. כלומר, נועדנו להיזון מעבודת אלוהים, משמירת מצוותיו, מיושר פנימי, משליטה עצמית, מטוב לב, ממשמעת עצמית, ומשרות לזולת בשם ה'. אם נזניח חובות אלו, לא רק שנעורר על עצמנו את כעס ה' אלא גם נחריב במידה הולכת וגדלה את נפשנו אנו. המצפון יתאבן, תחושת הבושה תיעלם ואהבת האמת תיחלש; אומץ הלב יימוג וייעלם וכל היופי שבאדם יתפורר.

התוצאה מובנת: ראשית, אנו סובלים מעוני נפשי ומוסרי המכלה בנו כל חלקה טובה, עד שהריקנות המטרידה משתלטת על חיינו. ושנית, אנו מאבדים כל צלם אנוש. זהו מימד אחד של המוות השני, המוות הרוחני.

משום כך צדק ריצ'רד באקסטר כשטען, שאדם יכול לבחור באחת משתי אפשרויות בלבד, להיות ירא ה' — או להיות בהמה. בסופו של דבר אלו הן שתי האפשרויות היחידות שקיימות, וכל אחד מאיתנו בוחר, במוקדם או במאוחר, במודע או שלא במודע, באחת מהן.

היום יש הטוענים שהמוסר "הפוריטני"(*1) של הכתובים מונע מן האדם לממש את עצמו ולהגיע לביטוי מלוא אונו — חירות רבה יותר משמתירה הדת, תועיל לאדם ותבטיח את סיפוקו. על כך יש לנו לומר רק דבר אחד: זו איננה אלא בהמיות. מתירנות מינית אינה עושה אדם לשלם יותר; היא גוזלת משלמותו. היא הופכת אותו לבהמה, ליצור הנתון ליצריו. היא קורעת אותו לגזרים. כך גם בכל מקרה שמצוות אלוהים מופרת. יש ביכולתנו לחיות חיים אנושיים מלאים אך ורק כאשר נתאמץ לקיים את מצוות בוראנו.

2. הבטחות אלוהים הן אמת: אלוהים מקיים אותן

"נאמן המבטיח" (עברים י 23). הכתובים מכריזים על נאמנות ה' במונחים ללא כל סייג: "אמונתך עד שחקים" (תהילים לו 6); "לדור ודור אמונתך" (תהילים קי"ט 90); "רבה אמונתך" (איכה ג 23).

כיצד באה נאמנות אלוהים לידי ביטוי בכך שהוא מגשים את הבטחותיו ללא עוררין. הוא שומר ברית; הוא לעולם אינו מאכזב את הסומכים על דברו. אברהם נוכח בנאמנות אלוהים אחרי שהמתין בזקנתו 25 שנים נוספות ללידת יורשו המובטח. מאז נוכחו רבים אחרים כי אלוהים נאמן.

הבטחות ה' הניתנות בכתבי הקודש הן היסוד הנכון והאיתן לחיי אמונתנו. הדרך לחזק את אמונתנו היא להתמקד באותן הבטחות שנוגעות למצבנו הנוכחי. כפי שכתב סמואל קלארק:

"אם נתרכז בהבטחות ונסמוך עליהן נהיה משוחררים מדאגות רבות בחיים, נדע ביטחון ושלווה על אף השינויים המתרגשים ובאים עלינו ונשאב כוח רב לעמוד במבחנים השונים. משיחיים רבים מונעים מעצמם נחמה רבה משום חוסר אמונתם ומשום שהם שוכחים את הבטחות אלוהים. אין אסון או בעיה שכתבי הקודש אינם מייחסים להם הבטחה כלשהי, ודי בהבטחות למלא את כל צרכינו. היכרות יסודית עם הבטחות ה' תעודד אותנו בתפילותינו. המשיחי יכול להתפלל לה' בביטחון רב משום שהוא יודע מה הן הבטחות ה' עבורו במשיח! הוא יכול להביא לפני ה' את תקוות לבו משום שהוא יודע מה אומרים הכתובים על תקוות אלה. הוא יכול לפנות לאלוהים באמונה שלמה, שלווה ובוטחת בשעה שהוא מסתמך על הבטחות ה' הנוגעות לעניינו הייחודי".

היה זמן שעובדות אלה היו ידועות לכל. היום הן נשכחו. אנו ממעטים להגות בהבטחות ה', ממעטים לבסס את בקשותינו עליהן ומהססים לסמוך על ה' בחיינו היום-יומיים בהתאם למובטח לנו בדברו. זוהי אבידה שעלינו להשיבה לעצמנו.

ד.

מהו משיחי? אפשר לענות על שאלה זו מכמה היבטים. ממה שראינו עד כה ברור שאפשר לתת את התשובה הממצה הבאה: משיחי הוא אדם שכל-כולו כפוף לדבר אלוהים; הוא נשמע לכתובים בלא סייג משום שהם "כתב אמת" (דניאל י 21); הוא מאמין במה שנאמר שם, שם מבטחו בהבטחות ומציית להוראות; האלוהים הנגלה בספר הבריתות הוא אביו, וישוע הנגלה שם הוא מושיעו ומשיחו; דבר אלוהים שכנע אותו בחטאו והקנה לו ביטחון בסליחת חטאיו; מצפונו, כמו זה של מרטין לותר, משועבד לדבר אלוהים וכמו נעים זמירות ישראל הוא משתוקק לחיות את חייו על פי דבר אלוהים: "אחליי יכונו דרכיי לשמור חוקיך"; "למדני חוקיך"; "בחוקותיך אשתעשע"; "אל תסתר ממני מצוותיך"; "יהי לבי תמים בחוקיך" (תהילים קי"ט); הבטחות ה' מנחות אותו בשעה שהוא מתפלל ומצוות ה' קובעות את כל מעשיו; הוא יודע שנוסף על דבר ה' הכתוב יצא גם דבר מה' לברוא, למשול ולכוון את הכל.

משום שהוא למד מכתבי הקודש שאלוהים פועל בכל לטובתו, המשיחי שמח בכך ומוצא בעובדה זו חיזוק לחייו מדי יום. אדם כזה הוא עצמאי במובן החיובי ביותר של המלה, שכן הוא בוחן את הכל על פי דבר אלוהים ולעולם איננו מאמץ דעה כלשהי, אלא אם ברור לו בעליל שכך אכן מלמדים הכתובים.

מדוע תיאור זה אינו תואם רבים מאלו הנקראים היום משיחיים? טוב תעשה אם תפנה שאלה זו אל מצפונך, ותאזין לתשובה שתתקבל.

———————

הערות

פרק 11 — דברך אמת

1. פוריטָנים. זרם במשיחיות שקם במאות ה-16 וה-17 כדי לתבוע יתר פשטות במנהגי הכנסייה והשלטת יושר קפדני ביחסים שבין אדם לחברו. הפוריטנים עמדו גם על חירות הקהילה המשיחית ביחסה לממשלה (כלומר, לגרסה של הפרדת הדת מהמדינה וחופש המצפון). המתרגם.

פרק 12

אהבת ה'

א.

"אלוהים הוא אהבה". ביטוי זה הוא מן המדהימים ביותר בספר הבריתות. הוא מופיע פעמיים באיגרת הראשונה של יוחנן (פרק ד פס' 8, 16), אך הוא גם אחד מהביטויים הפחות מובנים שבכתובים. דעות מסולפות צמחו סביבו כשדה קוצים והעלימו את משמעותו האמיתית. לא בנקל נפלס לעצמנו דרך בעד צמחי הפרא הרעיוניים הללו, אולם המאמץ המחשבתי מבטיח שכר מלא לעוסקים בו, משתתברר משמעותם האמיתית של פסוקים אלו. מובטחני שמטפסי האוורסט אינם קובלים על המאמצים שהשקיעו בהעפלה, לאחר שהגיעו לפסגתו.

אשרי אלו שיכולים לומר, כפי שאומר יוחנן, "ואנחנו ידענו ונאמין באהבה אשר אלוהים אהב אותנו" (שם, פס' 16). לדעת את אהבת אלוהים זה גן-עדן עלי-אדמות. הברית החדשה אינה מתארת זכות זו כקניינו הבלעדי של מיעוט מבורך, כי אם כחלק רגיל מהניסיון המשיחי הממוצע, היבט של החיים המשיחיים שרק החולים או המעוותים באמונתם לא יתנסו בו. כששאול מדבר על אהבת אלוהים אשר הוצקה בלבנו על-ידי רוח הקודש הניתן לנו (רומים ה 5), הוא מכוון לאהבת אלוהים כלפינו, הנודעת לנו על-ידי רוח הקודש.

שלוש נקודות מדברי שאול בפסוק זה ראויות במיוחד לציון:

1. המלה "הוצק" משמעותה "נשפך", "נמזג"

זוהי המלה שמשמשת לתאר את מתן הרוח במעשי השליחים ב 18-17, 33; י 45 וטיטוס ג 6. היא מרמזת על נתינה שופעת וחופשית, על כמות גדולה הממלאת את המיכל עד גדותיו. יש, על כן, שתרגמו את המושג במלה "הציף" — "אהבת אלוהים הציפה את לבנו"… שאול אינו מדבר כאן על תחושות רפות, לא סדירות, כי אם על מציאות כובשת וסוחפת.

2. שאול מדבר בפסוק זה בלשון עבר

זהו מעשה שכבר נעשה, שכבר הושלם. לבנו מלא עתה משום שנמלא בעבר כעמק שהוצף ועודנו מלא מים. שאול מניח שכל קוראיו — ואנחנו בתוכם — חיים בידיעה המהנה של אהבת אלוהים האדירה כלפיהם.

3. שימו לב שאין אף רמז לכך שרוח הקודש פועל כפי שמתואר כאן, רק בקרב מאמינים מסוימים

זהו מעשה שהרוח עושה אצל כל המקבלים אותו, כלומר, אצל כל מי שנולד מחדש. יש לשאוף לכך שמימד זה של פעולת הרוח יוכר ויזכה להערכה רבה יותר משמקובל היום. העיוות האומלל והמרושש שנאחזנו בו גורם לנו להתמקד במעשיו החריגים והלא-קבועים של רוח הקודש על חשבון מעשיו הרגילים. אנו מתעניינים במתנות הריפוי והדיבור בלשונות יותר מאשר בפעולתו הרגילה והנפוצה של הרוח, היוצר שמחה, תקווה ואהבה בלב המאמין היודע את אהבת אלוהים אליו. ברור לכל קורא שמתנות אלו לא ניתנו לכל מאמין (קור"א יב 20-18) וכי הן פחותות בחשיבותן מן האחרות. הקורינתים היו משוכנעים שככל שתרבינה הלשונות כן ירבה האושר, אך שאול מלמדם שבלא קדושה של אמת, בלא אהבה, אין ללשונות כל ערך (קור"א יג).

שאול היה מתריס בלשון דומה גם היום, אם היה בכך צורך. יהא זה עצוב אם השאיפה להתעוררות רוחנית שמבצבצת ברחבי העולם תסטה מהכיוון הנכון ותמצא את עצמה בדרך ללא מוצא, דוגמת טעותם של הקורינתים. על כן, מוטב שלא נלך בדרכם. איחולי שאול לקהילה באפסוס היו שהרוח יתמיד לעשות את שמתואר ברומים ה 5 בגבורה הולכת וגוברת ובכך יביאם להיכרות עמוקה יותר עם אלוהים במשיח ולידיעה ברורה יותר של אהבתו. כנאמר באפסיים ג 14 ואילך, "אכרעה על ברכיי לאבי אדוננו ישוע המשיח… לתת לכם להתחזק בגבורה על-ידי רוחו… והייתם מושרשים ומיוסדים באהבה למען תוכלו להבין יחד עם כל הקדושים, מהו הרוחב והאורך והעומק והגובה (של)… אהבת המשיח הנעלה על כל דעת". זהו פועל אלוהים המעורר בקהילה את השאיפה המחודשת לעמוד באמות-המידה שהברית החדשה מציינת כטבעיות ביותר; שאיפה להתעוררות אמיתית לא תתרכז רק בשאיפה לדבר בלשונות (בסופו של דבר אין זה משנה אם אנו מדברים בלשונות ואם לאו), כי אם בשאיפה שהרוח יעורר בנו אהבה עמוקה לאלוהים.

מטרת פרק זה היא להזכיר לקוראינו מה טבעה של אהבת אלוהים שרוח הקודש יוצק בלבנו. לשם כך בחרתי להתרכז בקביעתו רבת המשמעות של יוחנן: "אלוהים הוא אהבה". במלים אחרות, האהבה שאלוהים מגלה לבני אדם ולמשיחיים הנהנים ממנה ושמחים בה כל-כך, היא התגלות של מהותו הפנימית. הנושא שלפנינו יוביל אותנו אל עמקי סוד מהות האלוהים — ככל שיכול אדם לחדור, ובהחלט עמוק יותר משהגענו בעיוננו עד כה. כשדיברנו על חכמת אלוהים, ראינו משהו מדעתו; כשדיברנו על גבורתו, ראינו את ידו וזרועו; כשדיברנו על דברו, למדנו אודות פיו; אך כעת, כשנעיין באהבתו, נימצא מתבוננים בלבו. זוהי אדמת קודש! יעזרנו ה' להלך בה ביראה הראויה ובלא חטא.

ב.

שתי הערות כלליות על דברי יוחנן תסלולנה בפנינו את הדרך:

1. באשר לכתובים, הקביעה כי "אלוהים הוא אהבה" איננה כל האמת

אין לראות במלים אלה הגדרה מופשטת שכוללת את כל הניתן לומר על אלוהים, כי אם סיכום השקפתו של המשיחי, סיכום המתאר את עיקרי הדברים שכתבי הקודש מלמדים אותנו אודות אלוהים. במלים אחרות, קביעה זו מניחה מראש את כל שאר הדברים שנאמרים בכתבי הקודש אודות אלוהים. האלוהים שיוחנן מדבר עליו הוא אותו אלוהים שברא את העולם; שגזר על העולם את המבול; שקרא את אברהם ועשה ממנו עם. שהוכיח והעניש את עמו בבצורת, בשבי ובגלות; שדחה מעל פניו את בני-ישראל הכופרים; ששלח את בנו להיות מושיע העולם; שזמן קצר אחרי שיוחנן כתב את שכתב, הביא לחורבן בית המקדש; וביום מן הימים ישפוט את העולם בצדק. זהו האלוהים שיוחנן אמר עליו כי הוא אהבה. טעות היא לנהוג בפסוק זה כמנהג אחדים, כאילו יש בו כדי לבטל את עדות הכתובים על צדקת אלוהים, חמתו וחומרת מעשיו. אין מקום לטענה שאלוהים — שהוא אהבה — אינו יכול להיות גם אלוהים המרשיע ושופט רשעים; הלא יוחנן מדבר בדיוק על האלוהים שעושה דברים אלה.

אם ברצוננו להימנע מטעות בהבנת דברי יוחנן, שומה עלינו לצרפם לקביעות דומות מבחינת המבנה הדקדוקי שלהן, הנמצאות במקומות אחרים בכתובים. המעניין הוא שכל הקביעות האלה באות מפי אדוננו עצמו: "אלוהים רוח" או על פי התרגום העברי, "אלוהים הוא רוח" (יוחנן ד 24); "זאת השמועה אשר שמענו ממנו ונועד לכם — כי האלוהים אור הוא" (יוח"א א 5). הקביעה שאלוהים הוא אהבה צריכה להיות מובנת על בסיס שתי הקביעות האחרות. טוב נעשה אם נעיין בשלושתן.

אלוהים הוא רוח. אדוננו ביטא אמת זו במהלך שיחתו עם האישה השומרונית. הוא שקד להסביר לה שטעות לחשוב כי מותר לעבוד את אלוהים רק במקום אחד מיוחד, כאילו הוא קשור בדרך כלשהי למקום מסוים. המונח "רוח" עומד בניגוד למונחים "בשר", "חומר". מה שאדוננו מבקש לומר לאותה אישה הוא שהאדם, בהיותו "בשרי", אינו יכול אלא להיות במקום מסוים ברגע נתון; אבל אלוהים איננו מוגבל באופן כזה, משום שהוא "רוח". מכאן שמה שחשוב בעבודת אלוהים אינו מיקומך הגיאוגרפי — ירושלים, שומרון או כל מקום "קדוש" אחר — אלא נכונותך לקבל את התגלותו. "האלוהים רוח הוא, והמשתחווים לו צריכים להשתחוות ברוח ובאמת".

לאלוהים אין גוף. משום כך הוא חופשי מכל המגבלות הקשורות במרחק ובמקום — הוא קיים בכל מקום. גם אין לו "חלקים" — כלומר, אישיותו, גבורותיו ותכונותיו מתמזגות יחד לשלמות אחת, כך שאין בו חילוף או צל של שינוי (יעקב א 17). הוא חופשי מכל מגבלות הזמן ותהליכיו: הוא קיים לנצח. כמו שהוא אתמול, כך הוא גם היום ולעולמי עולמים. ה' אינו נתון לרגשות. אין זאת אומרת שהוא אינו חש דבר כלשהו או שאין בו משהו הדומה לרגשות אנוש, אלא שאלוהים אינו נתון להשפעת הזמן, תסכול, פחד, ייאוש ואכזבה שהם כולם תחושות סבילות הנגרמות לנו על-ידי נסיבות שנמצאות מעבר לשליטתנו. לכאלה אין ה' נתון בשום פנים ואופן. כל תחושות ה' הן פרי רצונו המודע, המכוון והריבוני. כולן, אם כן, הן פרי בחירתו הרצונית ומשום כך רב בהן השוני מהדמיון ביחס לרגשות בני האדם.

מכאן שאהבתו של אלוהים איננה עניין הפכפך כאהבת אדם. היא גם איננה שאיפה עזה וחסרת אונים לדברים שאולי לעולם לא יושגו. אהבת אלוהים היא בחירתו הרצונית, דבר איתן, רב-יכולת וחופשי. אין סתירות ותמורות באהבתו שהיא עזה כמוות; מים רבים לא יוכלו לכבותה ונהרות לא ישטפוה (השווה שיר השירים ח 7-6). אין דבר כלשהו במרום או במעמקים, בעבר, בהווה או בעתיד המסוגל להפריד אדם מאהבת אלוהים לאחר שזו ניתנה לו (רומים ח 39-35).

אלוהים הוא גם אור. יוחנן אמר זאת בגלל טעויותיהם של אחדים שראו עצמם כמשיחיים למרות שלא הכירו במציאותם של ערכים מוסריים מחייבים, והכריזו שאין שריד של חטא בכל מעשיהם. משמעות דברי השליח מתבררת בהמשך הדברים. "אלוהים הוא אור וחושך אין בו". "אור" משמעותו טוהר וקודש המוגדרים על פי דבר אלוהים. "חושך" משמעותו חטאים, אי צדק, וגם אלו נמדדים על-ידי דבר אלוהים (יוח"א ב 11-7; ג 10). יוחנן מבקש לקבוע שרק המהלכים באור, הטורחים להדמות לאלוהים, רק הם נהנים מהתחברות עם האב ועם הבן; המהלכים בחושך זרים לאושר זה, אפילו יטענו אחרת (שם, ג 6 ואילך).

מתברר אם כן שהאלוהים שהוא אהבה, הוא בראש וראשונה אור. מכאן שאין מקום לחשוב על אהבתו במונחים של רכרוכיות, ותרנות וטוב-לב המנותק מאמות מידה מוסריות. אהבת אלוהים היא אהבה קדושה.

האלוהים שהתגלה בישוע איננו אדיש מבחינה מוסרית. הוא אוהב צדק ושונא רע. אלוהים שהמטרה שהציב ליראיו היא להיות שלמים כאביהם שבשמים (מתי ה 48). הוא לא יקרב אליו אדם שאינו שוקד על הקדושה, אפילו אם יצטיין אותו אדם בהבנה מופלגת של תורות דבר אלוהים. אלו המתקבלים על-ידו עוברים במשך חייהם תהליכים מכאיבים כדי שאכן יגיעו אל היעד אליו הם נכספים. "את אשר יאהב ה' יוכיח, יכאיב את בן ירצה… להועיל, למען יהיה לנו חלק בקדושתו. וכל מוסר, בעת עברו עלינו, איננו שמחה בעינינו כי אם יגון, אולם באחריתו ייתן פרי שלום לצדקה למלומדים בו" (עברים יב 11-5; השווה משלי ג 12-1; יג 24).

אהבת אלוהים חמורה היא משום שהיא קדושה. כתבי הקודש אינם נותנים לנו סיבה לחשוב שמשום שאלוהים הוא אהבה הוא יהיה מוכן לברך ולהעניק אושר לבני אדם אשר לא ישקדו על הקדושה, או שיחסוך מאהוביו כאב כאשר הוא יודע שזה דרוש להתקדשותם.

נפנה עתה להערה השנייה, המאזנת את הראשונה:

2. העובדה כי אלוהים הוא אהבה היא האמת כולה לגבי המשיחי

אלוהים הוא אור, כלומר, קדושת אלוהים מתבטאת בכל דבריו ומעשיו. גם הקביעה שאלוהים הוא אהבה מלמדת אותנו שאהבתו מתבטאת בכל דבריו ומעשיו. נכונותן של קביעות אלה, יש בה נחמה רבה למשיחי, המוצא בצלב ישוע את הביטחון שהוא, כאדם וכפרט, נאהב על-ידי אלוהים. "בן-אלוהים… אהב אותי ומסר את נפשו בעדי" (גלטים ב 20). בידיעה זאת יכול המשיחי ליישם בחייו את ההבטחה שהכל פועל לטוב, להם האוהבים את אלוהים וקרואים על פי עצתו (רומים ח 28). שימו לב, לא רובם של הדברים, כי אם כולם. כל דבר ודבר שקורה למשיחי מבטא את אהבת אלוהים כלפיו ומקדם את תכנית אלוהים עבור חייו. משיחי יודע כי אלוהים פירושו אהבה כלפיו — אהבה קדושה, כל-יכולה — בכל רגע ובכל מאורע בחייו. גם כשאינו מבין את ה"איך" וה"מדוע" של מעשי אלוהים הוא יודע שהאהבה היא שמכוונת את חייו והוא יכול לשמוח בכל עת, גם כשהכל נראה אבוד. הוא חי בידיעה שמסכת חייו תהיה עדות לחסד אלוהים השופע, מתחילתם ועד סופם, ובכך די לו.

ג.

עד כאן סבבנו סביב הנושא. תארנו במונחים כלליים כיצד ומתי פועלת אהבה זו. אבל לא נוכל להסתפק בכך. מהי אהבת אלוהים זו? כיצד נוכל להגדיר אותה? את תשובת כתבי הקודש לשאלה זו אפשר לסכם כך:

אהבת אלוהים היא מימוש אישי של טובו כלפי בני האדם החוטאים, כך שלאחר שהזדהה עם צורכיהם וטובתם, נתן את בנו להיות למושיעם וכעת הוא פועל בהם כדי שיכירו ויאהבו אותו בברית חדשה של חסד.

הבה נסביר את מרכיבי ההגדרה. בפרק הבא נרחיב בנושא חסד ה':

1. אהבת אלוהים היא הבעה של טובו

כשספר הבריתות מדבר על טוב אלוהים כוונתו לנדיבותו הקוסמית. טוב אלוהים הוא "אותה שלמות באלוהים המניעה אותו לנהוג נדיבות ולבביות בכל יצוריו. טוב אלוהים הוא החיבה שהוא רוחש לכל יצוריו החושבים" (ל. ברקהוף בספרו "תיאולוגיה שיטתית", עמ' 70. השווה תהילים קמ"ה 9, 15, 16; לוקס י 26; מעשי השליחים יד 17). אהבת אלוהים היא ההתגלות הנשגבת והנפלאה ביותר של טוב זה. "אהבה", כותב ג'יימס אור, "היא אותו עיקרון המניע הוויה מוסרית אחת לרצות באחרת ולהתענג עליה. אהבה כזו מגיעה לשיאה בהתחברות הדוקה של ההוויה האוהבת עם הנאהבת, כשכל אחת מהן דואגת לרעותה, מוסרת את נפשה בעדה וזוכה ליחס זהה" (מילון הסטינגס למושגים בכתובים, כרך ג עמ' 153). כזוהי אהבת אלוהים.

2. אהבת אלוהים היא הבעת טובו כלפי בני אדם חוטאים

בתור שכזו היא מתוארת במונחים "חסד" ו"רחמים". זהו יחס של טוב אלוהים כלפי בני אדם שאינם ראויים לכך, שהרי הנהנים מאהבת אלוהים הפרו בעבר את תורתו, טבעם מעוות והם ראויים רק לחמתו, לאבדון ולגירוש נצחי מעל פניו. מדהים שאלוהים אוהב חוטאים, אך זוהי האמת. אלוהים אוהב יצורים אנושיים שכיעור החטא לכאורה, כך אפשר היה לחשוב, גרם לכך שלא יוכל עוד לאהוב אותם. לא נותר בם אפילו שריד של משהו שיעורר את אהבתו. בני האדם אוהבים את זולתם כאשר הם מוצאים בהם דבר-מה המעורר את אהבתם; אולם אהבת אלוהים חופשית היא ואינה מונעת על-ידי גורם כלשהו הקיים מחוץ ללבו של אלוהים עצמו. אין איש הראוי לה — ולו גם במעט. אלוהים אוהב בני אדם משום שכך בחר לעשות. הוא אוהבנו משום שכך רצה, ואין סיבה אחרת לאהבתו חוץ מרצון ריבוני זה. העולם היווני והרומאי של תקופת הברית החדשה אף לא העלה על הדעת אהבה שכזו. אלילי יוון ורומי תוארו כמי שבערו אל נשים אנושיות בתאווה אנושית רגילה, אך אף אחד מהם לא נודע כאוהבם של חוטאים. משום כך נזקקו מחברי הברית החדשה למלה יוונית כמעט לא ידועה אז — אגפה — כדי לתאר את אהבת האלוהים שהם זכו להכיר ולדעת.

3. אהבת אלוהים פירושה ביטוי אישי של טובו כלפי החוטאים

אהבת אלוהים איננה מעין רצון טוב כוללני וערטילאי המכוון כלפי הכלל בלבד; אדרבה, אהבתו היא אישית שניתנת לפרטים אנושיים מסוימים. זוהי אהבה כל-יכולה הבוחרת הן את הנהנים מברכותיה וקובעת את תוצאות ברכותיה בחיי הנהנים. אהבתו של אלוהים קיימת עוד בטרם נברא העולם (אפסיים א 4) וכבר אז כללה את בחירת אלו שנועדו ליהנות מברכותיו ואת האמצעים שאלוהים ישתמש בהם כדי לברך את נבחריו באותן ברכות. משום כך כותב שאול אל המשיחיים בתסלוניקי (תסל"ב ב 13) ואומר, "אנחנו חייבים להודות לאלוהים בכל עת בעבורכם אחי, חביבי האדון, אשר האלוהים בחר בכם (בחירת המיועדים לברכה) מראשית לישועה (מטרת הבחירה) על-ידי קידוש הרוח ואמונת האמת" (האמצעים להגשמת המטרה). אלוהים מממש את אהבתו האישית כלפי החוטאים בכך שהוא מקיים את החלטתו לברך את אלה שבחר עוד לפני היווסד העולם.

4. אהבת אלוהים מתממשת על-ידי-כך שהוא מזדהה עם צורכי בני האדם וטובתם

כל אהבה מביאה להזדהות מסוימת; למעשה, זהו מבחנה של האהבה. באמצעותו ניתן לבחון אם אהבת אמת היא, אם לאו. אם אב מתעלם באדישות ממעשי בניו או אם לבו של בעל אינו זע בקרבו למראה מצוקת רעייתו, אנו תמהים — ובצדק — אם אותו אב או בעל אכן אוהבים את בנם או את רעייתם. מי שבאמת אוהב את זולתו קושר את אושרו בזה של אהוביו. כך עשה אלוהים באהבתו לאדם.

עד כה הצבענו על כך שמטרת כל מעשי אלוהים היא כבודו-הוא. הוא מגלה את עצמו כדי להיות מוכר, נאהב ונערץ. יש להוסיף על כך ולקבוע שהאיזון מחייב אותנו להכיר בכך שבעצם אהבת אלוהים לבני האדם הוא קשר את אושרו בשלהם. לא לשווא מדברים כתבי הקודש על אלוהים כעל אב ובעל אוהב לעמו. עצם מהות היחסים הללו מלמדת שאושרו של אלוהים לא יהיה שלם עד שכל אהוביו ייוושעו, יתברכו ויהיו קדושים ומאושרים.

אלוהים היה מאושר גם ללא האדם, עוד לפני שנברא; אושרו היה שלם גם אם היה משמיד את האנושות עד תום כאשר הופיע החטא בעולם; אבל הוא בחר לרחוש לחוטאים אהבה אישית, משמע, הוא בחר מתוך חירות אישיותו לקשור את אושרו בזה של חוטאים מסוימים. לכן לא יידעו אושר עד אשר ייפדו, ייוושעו ויבורכו כולם, בלי יוצא מן הכלל.

מאז, קשור אושרו הנצחי בשלנו! מכאן שאלוהים מושיע לא רק למען תפארתו, כי אם גם לשם אושרו. לכן צוהלים המלאכים כשחוטא אחד חוזר בתשובה (לוקס טו 10). מסיבה זו אלוהים יציג אותנו תמימים לפניו בששון וגיל (יהודה 24). הרעיון הזה מדהים, נשגב מבינתנו וכמעט משתק את יכולתנו להאמין בו. אבל כך מלמדים הכתובים. כזוהי אהבת אלוהים.

5. אלוהים ביטא את אהבתו לחוטאים בנותנו את בנו להיות מושיעם

אהבה נמדדת בנכונותה לתת ואהבת אלוהים מתגלית בכך שנתן את בנו היחיד והמיוחד כדי שיהיה לאדם, ימות בעד החוטאים ויהיה למושיע ולמתווך היחיד שיכול להביא אותנו לאלוהים. אין פלא, אם כן, ששאול אומר כי אהבת ה' היא "רוב אהבה" ה"נעלה על כל דעת" (אפסיים ב 4; ג 19)! כלום הייתה מעולם אהבה שופעת מזו שמחירה כה כבד? שאול טוען כי גודל המתנה הוא העירבון לכל המתנות והברכות האחרות; "אשר על בנו יחידו לא חס כי אם נתנו בעד כולנו, הלא גם ייתן לנו עימו את הכל?" (רומים ח 32). מחברי הברית החדשה מצביעים שוב ושוב על צלב ישוע כהוכחה המכרעת ביותר לאמת אהבת אלוהים ולמימדיה האין-סופיים. זו הסיבה לכך שיוחנן, לאחר שקבע בפעם הראשונה כי "אלוהים הוא אהבה", ממשיך ואומר, "בזאת נראתה אהבת אלוהים לנו — כי שלח אלוהים את בנו יחידו לעולם למען נחיה על-ידו. זאת היא האהבה: לא שאנחנו אהבנו את אלוהים, כי אם הוא אהב אותנו ושלח את בנו לכפרה על חטאותינו" (יוח"א ד 10-9). כך גם בבשורה שחיבר יוחנן, "אלוהים כה אהב את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען כל המאמין בו… יחיה חיי עולם" (שם, ג 16). גם שאול התרסי כותב, "בזאת הודיע אלוהים את אהבתו אלינו: כי המשיח מת בעדנו בעוד היותנו חוטאים" (רומים ה 8), ואת ההוכחה לכך ש"בו אלוהים אהב אותי" הוא מוצא בעובדה שהוא "מסר את נפשו בעדי" (גלטים ג 20).

6. אהבת אלוהים לחוטאים מגשימה את מטרתה משום שהוא פועל בם ומביא אותם להכיר ולאהוב אותו בברית חדשה של חסד

ברית היא מערכת יחסים בין איש לזולתו בקשר מתמיד שכרוכים בו חובות ותלות הדדית (נישואין, למשל). בריתות כוללות גם הבטחות כלשהן מצד אחד או משני הצדדים הקשורים בברית. באמצעות הבטחות אלה (כמו ההבטחות שנותנים הבעל והאישה זה לזו בשעת טקס הנישואין), הם כורתים את הברית (החלפת נדרי בני הזוג קבל עם ועדה היא הכורתת את ברית הנישואין). לכל אורך הכתובים מתוארים היחסים שבין ה' לנבחריו כיחסים של ברית. המקרה הראשון הבולט הוא כשה' נגלה לאברהם כאל שדי והבטיח להיות לו לאלוהים (בראשית יז 8-1).

הבטחה זו כוללת בעצם את כל האחרות, כדברי סיבז (מטיף משיחי ידוע מהמאה ה-17), "זוהי ההבטחה הראשונית והעיקרית. היא חייהן ונפשן של כל ההבטחות האחרות". ברוקס, מחבר אחר בן זמנו של סיבז, אומר שהבטחה זו היא "כאילו אמר אלוהים לאברהם: כל תכונותיי עומדות עתה לרשותך ולרווחתך, ממש כפי שהן משרתות מטבען את כבודי ותפארתי. חסדי מעתה ניתן לך להבטיח את סליחת חטאותיך; גבורתי תעמוד מעתה להגן עליך; חכמתי תנחה אותך בכל דרכיך; טובי ינחם ויעודד אותך, רחמיי יספקו את כל צרכיך וכבודי יכתיר גם אותך בכתר של כבוד הישועה. זוהי, אם כן, ההבטחה הכוללת את כל האחרות. כשאלוהים הוא אלוהינו, הכל שייך לנו" (השווה קור"א ג 23-21).

זהו פועלו של אלוהים בחיי האהובים עליו. הוא מבטיח לספק את כל צורכיהם כמיטב יכולתו וכך הוא אמנם עושה. ליכולתו אין מידה וסייג! מכאן שהאמונה במשיח מזכה אותנו בברכה "עצומה מספר!" השרירה בימינו וכך גם תהיה לעד.

ד.

האם נכון שאלוהים הוא אהבה כלפי, כמשיחי, והאם פירוש המונח "אהבת אלוהים" כלול בכל מה שנאמר עד כה? אם כן. מספר שאלות עולות בדעתי:

* מדוע אני מתמרמר ומתלונן על הנסיבות שהביא אלוהים לחיי?

* איך אני מרשה לאהבתי לאלוהים להצטנן? כיצד אני מעז להתפשר עם חובותיי כלפיו ולשרת את האלוהים האוהב הזה בלב כה חצוי?

* מדוע אינני מוסר את לבי לאלוהים באופן שלם?

* יוחנן כתב כי "אלוהים הוא אהבה", במטרה להצביע על חובה שיש לנו כלפי אחרים: "אם ככה אהב אותנו אלוהים, גם אנחנו חייבים לאהוב איש את רעהו" (יוח"א ד 11). כלום אפשר ללמוד מהדרך בה אני מתנהג כלפי אחרים — אשתי, בעלי, ילדיי, שכניי, חבריי לקהילה או לעבודה — לפחות משהו על גודל אהבת אלוהים אליי?

חשוב על דברים אלו. הגה בהם. בחן את עצמך.