לוקס פרק ד' 16-30
דברי ישוע בבית הכנסת בנצרת על דבר תפקידו כמשיח
קריאת פתיח: פרשת ניצבים, ספר דברים כט פסוק 9 עד סוף פרק ל:
9 אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֵיכֶם; רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃ 10 טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ; מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ׃ 11 לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יהוה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ; אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם׃ 12 לְמַעַן הָקִים־אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה־לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב׃ 13 וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם; אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת׃ 14 כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם׃ 15 כִּי־אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר־יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְאֵת אֲשֶׁר־עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם׃ 16 וַתִּרְאוּ אֶת־שִׁקּוּצֵיהֶם, וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם; עֵץ וָאֶבֶן, כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם׃ 17 פֶּן־יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ־שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יהוה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת־אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם; פֶּן־יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה׃ 18 וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה־לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ; לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת־הַצְּמֵאָה׃ 19 לֹא־יֹאבֶה יהוה סְלֹחַ לוֹ, כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף־יהוה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל־הָאָלָה, הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה; וּמָחָה יהוה אֶת־שְׁמוֹ, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם׃ 20 וְהִבְדִּילוֹ יהוה לְרָעָה, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה׃ 21 וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת־מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת־תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר־חִלָּה יהוה בָּהּ׃ 22 גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל־אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא־יַעֲלֶה בָהּ כָּל־עֵשֶׂב; כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים (וּצְבוֹיִם), אֲשֶׁר הָפַךְ יהוה, בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ׃ 23 וְאָמְרוּ כָּל־הַגּוֹיִם, עַל־מֶה עָשָׂה יהוה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת; מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה׃ 24 וְאָמְרוּ, עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ, אֶת־בְּרִית יהוה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם; אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם, בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ 25 וַיֵּלְכוּ, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם; אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם, וְלֹא חָלַק לָהֶם׃ 26 וַיִּחַר־אַף יהוה בָּאָרֶץ הַהִוא; לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָה, הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה׃ 27 וַיִּתְּשֵׁם יהוה מֵעַל אַדְמָתָם, בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל; וַיַּשְׁלִכֵם אֶל־אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה׃ 28 הַנִּסְתָּרֹת, לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד־עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת׃?ס
פרק ל
1 וְהָיָה כִי־יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ, בְּכָל־הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה׃ 2 וְשַׁבְתָּ עַד־יהוה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר־אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם; אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ׃ 3 וְשָׁב יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל־הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה׃ 4 אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם; מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ׃ 5 וֶהֱבִיאֲךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ, אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ׃ 6 וּמָל יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת־לְבָבְךָ וְאֶת־לְבַב זַרְעֶךָ; לְאַהֲבָה אֶת־יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ׃ 7 וְנָתַן יהוה אֱלֹהֶיךָ, אֵת כָּל־הָאָלוֹת הָאֵלֶּה; עַל־אֹיְבֶיךָ וְעַל־שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ׃ 8 וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יהוה; וְעָשִׂיתָ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם׃ 9 וְהוֹתִירְךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה; כִּי יָשׁוּב יהוה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר־שָׂשׂ עַל־אֲבֹתֶיךָ׃ 10 כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יהוה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה; כִּי תָשׁוּב אֶל־יהוה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ׃?פ
11 כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם; לֹא־נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא׃ 12 לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא; לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה׃ 13 וְלֹא־מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא; לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר־לָנוּ אֶל־עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה׃ 14 כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ׃?ס 15 רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב; וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע׃ 16 אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת־יהוה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ, וּבֵרַכְךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃ 17 וְאִם־יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע; וְנִדַּחְתָּ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם׃ 18 הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן; לֹא־תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל־הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת־הַיַּרְדֵּן, לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃ 19 הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ׃ 20 לְאַהֲבָה אֶת־יהוה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה־בוֹ; כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, לָשֶׁבֶת עַל־הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יהוה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם׃
ישוע המשיח מגיע לעיר נצרת שבה גדל, וביום השבת כהרגלו הולך לבית הכנסת.
באי בית הכנסת הכירו את ישוע היטב שהרי הוא גדל שם. ביום השבת היה נהוג לקרא את פרשת השבוע ולאחריה את החלק בנביאים המתקשר לנושא שנקרא בפרשה, קרי ההפטרה. הגבאי מגיש לישוע את ספר ישעיה וזאת כדי שישוע יקרא את ההפטרה. ישוע לא דרש להיות הקורא או בחר את הפרק או הפסוקים מספר ישעיה. ישוע התבקש לקרא את ההפטרה שהייתה קבועה מראש. ישוע קרא את הפסוקים אשר הוכנו לו מקדם ימי עולם כדי שיקראו באותה השבת!
הבה נבין את הרקע לפרשות השבוע וההפטרות מכיוון שיש לכך משמעות קריטית בהבנת השיעור.
ממתי עם ישראל חילק את התורה לפרשות שבוע ואת הנביאים והכתובים להפטרות?
קיימות מספר גרסאות / תשובות:
א. בשנת 170 לפני הספירה, אנטיוכוס אפיפנס אסר על קריאה בתורה. בני ישראל קראו בנביאים מעין פרשת השבוע. כשבוטלו הגזירות של אנטיוכוס אפיפנס, הקריאה בנביאים לא בוטלה ושימשה כתוספת על הקריאה בתורה – כאשר תוספת זו היא ההפטרה.
קטע ההפטרה חובר לפרשת השבוע על פי קירבת הנושאים.
ב. תקנה שנוצרה נגד השומרונים שדחו את הנביאים והכתובים וקיבלו את סמכות חמשת חומשי התורה בלבד.
ג. איזכור במשנה להפטרה. המשנה החלה כמאה שנים לפני הספירה אך נערכה וסוכמה רק בשנת 200 לספירה על ידי יהודה הנשיא.
שלושת הגרסאות מציינות את קיום ההפטרות לפני תקופתו של ישוע!
כשישוע היה בבית הכנסת בנצרת, על פי הנוהג הם סיימו את קריאת פרשת השבוע (פרשת ניצבים – דברים פרק כט 9 עד סוף פרק ל) והנה ישוע מתבקש לקרא את ההפטרה. ישוע החל לקרא מספר ישעיה פרק סא את פסוקים 1 עד אמצע פסוק 2 ועצר.
בשורת לוקס ד 16-10:
16 הוּא בָּא אֶל הָעִיר נָצְרַת, הָעִיר אֲשֶׁר גֻּדַּל בָּהּ, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת הָלַךְ כְּמִנְהָגוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְקָם לִקְרֹא.
17 כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ לוֹ אֶת מְגִלַּת סֵפֶר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, פָּתַח אֶת הַמְּגִלָּה וּמָצָא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ:
18 “רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי, יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵֹר עֲנָוִים. שְׁלָחַנִי לִקְרֹא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, וּלְעִוְרִים פְּקַח־קוֹחַ; לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים,
19 לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה.”
20 לְאַחַר שֶׁגָּלַל אֶת הַמְּגִלָּה, הֶחֱזִירָהּ לַגַּבַּאי וְהִתְיַשֵּׁב. עֵינֵי כָּל הַנּוֹכְחִים הָיוּ נְשׂוּאוֹת אֵלָיו…
ישוע סגר את המגילה, החזיר אותה לגבאי והתיישב.
ישוע היה צריך להמשיך לקרא עד אמצע פרק סג, הרי שום הפטרה אינה מסתיימת לאחר שני פסוקים! אך הוא עצר בפסוקים הללו.
עצירת הקריאה באמצע, סגירת המגילה וחזרתו לשבת משכה את תשומת ליבם של כל הנוכחים. האנשים הבינו שיש במעשה של ישוע הצהרה או כוונה כלשהי. אך מהי? (זיכרו: באי בית הכנסת רק סיימו לקרא את פרשת השבוע שהייתה ספר דברים כט 9 עד סוף פרק ל. הפסוקים שקראו שם היו צריכים להכין אותם לנאמר מפיו של ישוע).
ישוע אומר להם בפסוק 21:
“הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאָזְנֵיכֶם.”
הקהל בבית הכנסת היה המום! הפסוקים היו ידועים כנבואה אודות פעולתו של המשיח העתיד לבוא. כולם ידעו שהתגשמות הפסוקים משמע שממלכת אלוהים החלה!
כל בר דעת בבית הכנסת ידע שרק אלוהים מסוגל להגשים את ההבטחות הללו.
כל יהודי חיכה בכיליון עיניים שפסוקים אלו יתגשמו! הרי העם היה תחת כיבוש רומי ומחכה לישועה. הבעיה לא הייתה בהבנת הפסוקים אלא בכך שישוע שם עצמו כאחד המגשים אותם!
משמע – ישוע מתכוון לומר: אני הוא האחד שרוח אלוהים עליו. אני הוא זה שישעיה הנביא תיאר לכם, שנשלח לבשר ענווים, לקרא לשבויים דרור, לעיוורים פקח קוח, לשלח רצוצים חופשים ולקרא שנת רצון ליהוה…
"אני ישוע המשיח באתי למלא את ההבטחות הללו! – אני ה' בכבודו ובעצמו!"
יתרה על כך, כל ההבטחות שהם שמעו, יכולות להתגשם היום.
הבה נלמד את משמעות ההבטחות שישוע קרא ואז נחזור לתגובה של הנוכחים בבית הכנסת:
א. לבשר ענווים: המשיח עתיד לעודד, לתקן ולנחם את אלו שספגו עלבון או נמצאים תחת לחץ וצרה בעקבות נאמנותם למשיח ואמונתם בו. ענווים הם האנשים אשר ביטלו את עצמם וחיים עבור המושיע. כאשר יחזור המשיח, ישמחו אלו לראות איך תקוותם מתממשת, מעשיהם יישאו פרי, כי הרי הבטחות אלוהים לילדיו אכן יתקיימו. כשיחזור המשיח, יראו כל מתנגדי הענווים כי טעו. (ראה ישעיה פרק נ' פסוק 4).
ב. לחבוש לנשברי לב: בכוחו של המשיח לתת רוח תקווה ולרפא את אלו שכמעט כבים ומיואשים. שבורי הלב הם אלו שצערם כה גדול על כך שבית אלוהים נטמא, שדבר אלוהים וכבודו נרמסים בפי ילדיו ובעולם. האם ליבנו נחמץ כשאנו רואים טומאה ואלילות בקרב עמנו? האם כבוד המשיח חשוב לנו? האם לדברו מעמד עליון בחיינו? אם כן, אז אנו הענווים של המשיח ואת ליבנו הוא חובש ומרפא.
ג. לקרא לשבויים דרור: הבטחה זו היא חלק מהנחמה והתקווה ששנת היובל מביאה עבור העבדים והמסכנים בעם (ויקרא כה 10-11, יחזקאל מו 177). בכל שנת חמישים, חוזרים העבדים היהודים בחזרה למשפחותיהם. הדרור המובטח נכון מבחינה פיזית ורוחנית:
- פיזית: יחזרו בני ישראל לארצם ולא יהיו תחת לחץ גויים או בגלות (ראה גם זכריה ח 23; יחזקאל מז-מח).
- רוחנית: עם ישראל יתמקד במושיעו גואלו בלבד ולא ילך שבי אחר אלילים ועבודה זרה.
ד. לאסורים פקח קוח: האם הכוונה שהמשיח בבואו ישחרר מכלאם את הפושעים והרוצחים? לא ולא!
באותה מידה שקיימת מקבילות בין לבשר ענווים ולחבוש לנשברי לב, כך קיימת מקבילות בין לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח:
- מבחינה פיזית: שובו של המשיח יביא לסיום את הגלות של ישראל בין העמים כאילו היו שם במאסר.
- מבחינה רוחנית: הנביא אומר "פקח קוח" כדי לציין יציאה לאור מתוך עיוורון וחושך רוחני.
שיחזור המשיח, יפקחו עיניהם הרוחניות של עם ישראל (ישעיהו מב 7: "…לפקוח עיניים עיוורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך…").
ה. לקרא שנת רצון לאלוהים…:
שנת רצון לאלוהים מתייחס לשנה, תקופה שבה העיסוק הוא רק לאלוהים. כמו שנת שמיטה. אך מכיוון שגם יש דרור לשבויים, מדובר על שנת יובל. אילו היו מקבלים את ישוע כמושיע פודה, הרי שהדרור של שנת הרצון לאלוהים היה מתחיל באותו הרגע! ולא היה מסתיים!
תגובת האנשים הייתה פליאה:
22 כֻּלָּם דִּבְּרוּ טוֹבוֹת עָלָיו וְהִתְפַּלְּאוּ עַל דִּבְרֵי הַחֵן שֶׁיָּצְאוּ מִפִּיו. אָמְרוּ: “הַאִם הוּא לֹא בֶּן יוֹסֵף?”
איך ייתכן שישוע הזה, בן יוסף יגשים את ההבטחות הללו?
הרי כל בר דעת מבין שרק אלוהים יכול לעשות זאת.
ישוע המשיח מביט על יושבי בית הכנסת ואומר להם בקול רם את אשר הם חושבים במוחם או ממלמלים בשפתיהם:
23 אָמַר לָהֶם: “אֵין סָפֵק שֶׁתֹּאמְרוּ לִי אֶת הַפִּתְגָּם הַזֶּה, ‘רוֹפֵא, רַפֵּא אֶת עַצְמְךָ!’ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ כִּי נַעֲשׂוּ בִּכְפַר נַחוּם עֲשֵׂה גַּם פֹּה, בְּעִירְךָ’.”
ישוע בן יוסף מציין את הגבורות שיחולל המשיח בבואו, הוא מציג עצמו כאחד המגשים זאת ולעומת זאת, מבחינה חיצונית נראה שהוא זקוק לבריאות בעצמו.
אם הוא האחד שמדבר על בריאות וחירות, אז מדוע אינו מרפא את עצמו תחילה? (ישעיה נג 1-5).
הנביא ישעיהו בפרק נג מציין את חוסר יופיו החיצוני של המשיח. הנביא מלמדנו שכיעורו החיצוני של המשיח היה למעשה כיעור החטאים והפשעים שלנו שהוא נשא על עצמו:
1 "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמוֻעָתֵנוּ, וּזְרוֹעַ יְהוָה עַל-מִי נִגְלָתָה.
2 וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשּׁוֹרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לא תוֹאַר לו וְלא הָדָר, וְנִרְאֵהוּ וְלא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ.
3 נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאוֹבוֹת וִידוּעַ חוֹלִי, וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלא חֲשַׁבְנֻהוּ.
4 אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאוֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלוהִים וּמְעֻנֶּה.
5 וְהוּא מְחוֹלָל מִפְּשָׁעֵנו מְדֻכָּא מֵעֲווֹנוֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.
6 כֻּלָּנוּ כַּצאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲווֹן כֻּלָּנוּ."
שאלה נוספת הייתה במוחם: אם אתה מי שאתה אכן מתיימר להיות, אז הבה נראה אותך מרפא את עצמך ואת בני עירך כמו שעשיתה בכפר נחום!
מתברר שכוחו העל טבעי של ישוע היה ידוע, אך האנשים לא התענינו בחיפוש אלוהים אלא באותות ומופתים שייעשו מול עיניהם או על חייהם (יוחנן ד 48).
הם לא חיפשו חזרה בתשובה אלא טובה אישית!
מכיוון שלא קיבלו אותו באמונה וזאת לאחר שידעו עליו מספיק פרטים כדי לוודא את דבריו, (פעולותיו וקטעים כמו ישעיהו נג…) הם לא זכו להבטחות שהיו בפיו כשקרא את הכתוב מישעיה סא. אדרבא, בגלל חוסר אמונתם ותגובתם הנאותה לדברים שכבר ראו, אמר להם ישוע:
24 הוֹסִיף וְאָמַר: “אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ.
25 וֶאֱמֶת אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: אַלְמָנוֹת רַבּוֹת הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, בְּעֵת שֶׁנֶּעֶצְרוּ הַשָּׁמַיִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְרָעָב גָדוֹל הָיָה בְּכָל הָאָרֶץ,
26 אַךְ אֵלִיָּהוּ לֹא נִשְׁלַח אֶל אַחַת מֵהֶן כִּי אִם אֶל אִשָּׁה אַלְמָנָה בְּצָרְפַת שֶׁבְּחֶבֶל צִידוֹן.
27 מְצֹרָעִים רַבִּים הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא וְלֹא טֹהַר אֶחָד מֵהֶם מִלְּבַד נַעֲמָן הָאֲרַמִּי.”
ישוע אמר להם: "התנהגותכם אינה שונה מבעבר. את אליהו לא קיבלתם ולכן הוא הלך לאלמנה שבצרפת (איזור לבנון / מלכים א פרק יז 9). אליהו הנביא ברך גויה מסכנה על פני מאות ואלפי מסכנות יהודיות שחיו בארץ ישראל. אלישע לא ריפא מצורעים בארץ, למרות שהיו רבים חולים, אך כן את נעמן הארמי שנחשב לאויב העם (מלכים ב פרק ה)."
בדוגמאות אלו ישוע אמר לשומעיו: "אינכם טובים יותר מבני דורם של אליהו ואלישע הנביאים. אינכם מכירים את אלוהים וגם אתם פועלים נגדו. וכמו שאז אלוהים העניש את העם בכך שמנע מהם ברכה והעניקה לגויים, כך ייעשה גם כעת מכיוון שדחיתם במו ידכם את מקור הברכה, את אל-שדי, המשיח המובטח."
כך, דחיית המשיח על ידי בני עמו הייתה נקודת המפנה שממנה היא הוצעה לגויים וכך הברכה הלכה קודם כל אליהם.
מה שקרה בנצרת היה כזער אנפין של מה שקרה אחר כך בארץ ישראל.
בגלל דחיית ישוע המשיח על ידי עמו, נשלחה ברכת הבשורה בעוצמה רבה אל הגויים.
בעתיד יקנאו בני ישראל בברכה הבאה על הגויים בגלל ישועתם וקנאה זו תגרום להם לבדוק שוב את ישוע ולבסוף יקבלוהו כאדון ומושיע! (זכריה יב 10).
תגובת הנוכחים לדבריו של ישוע הוכיחה שלא קיבלוהו כמגשים הכתוב בספר ישעיה סא, אלא כאדם הנאשם בכפירה וראוי למיתה:
28 כָּל הַנּוֹכְחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נִתְמַלְּאוּ כַּעַס בְּשָׁמְעָם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
29 הֵם קָמוּ וְהוֹצִיאוּ אוֹתוֹ אֶל מִחוּץ לָעִיר, וְהוֹבִילוּהוּ אֶל הָהָר אֲשֶׁר עִירָם בְּנוּיָה עָלָיו, כְּדֵי לְהַשְׁלִיכוֹ לְמַטָּה.
30 אַךְ הוּא עָבַר בֵּינֵיהֶם וְהָלַךְ לוֹ.
ישוע לא ברח או נמלט! ישוע עבר ביניהם ובדרך על טבעית הלך מהם כשהוא שלם וללא פגע. כמו שדחו את הנביא אליהו עד שנאלץ לברוח על חייו, כך עד היום ישוע נדחה ואין מקום לבשורתו בבית עמו.
שאלה: מדוע ישוע קרא רק עד אמצע פסוק 2 וסגר את מגילת ישעיה?
בדרך זו ישוע רמז על שתי ביאות. בפעם הראשונה ישוע בא לנחם ולרפא.
ישוע עצר באמצע פסוק 2 כי שם כתוב: "…ויום נקם לאלוהינו…" את הנקם יעשה המשיח בחזרתו ארצה באחרית הימים.
מי שמקבל את ישוע היום – ינוחם! לעומת זאת, מי שדוחה אותו מצפה ליום נקם אלוהים.
הוכחת השילוש בפסוקים אלו:
לאור דברי ישוע ניתן לומר שספר ישעיהו סא פסוקים 1-3 מהווים הוכחה לקיום שלוש הוויות באלוהים האחד.
מכיוון שרק אלוהים יכול למלא את הנאמר בפסוקים, וכיוון שהדובר אומר: "רוח אדוני יהוה עלי", יוצא אם כן שהפסוק מציין את קיום שלוש הוויות שבאלוהים האחד:
– יהוה,
– רוח אלוהים
– הדובר (שגם הוא אלוהים).
(ראה גם ישעיהו מח 16; תהילים מה 8.)
ס י כ ו ם :
א. ישעיהו הנביא מתאר את הפעולות שהמשיח עתיד לעשות עבור עמו ישראל וכלל בני האדם כאשר יחזור ארצה. הפעולות מוכיחות שהמשיח הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, ישוע המשיח, אל-שדי.
ב. בהופעתו הראשונה ישוע המשיח בא לכפר על חטאינו, לשחרר את ילדיו מעול החטא, למלא את ליבם בשמחה ולעודדם.
בחזרתו בעתיד, יציג ישוע המשיח את נקמת אלוהים נגד מתנגדיו.
מי הוא ישוע עבורך?
אם הוא מושיע, הרי שליבך מלא שלווה ותקווה.
אם אינך מכירו או שונא אותו, דע לך שבשובו הוא יביא עליך את נקמת אלוהים.
הבה נביט לעבר האחד שדקרנו באמונה ונימלא ברוח קודשו.
ג. קדושתו, טוהרו וצדקתו של ישוע מאירים לנו בכל רגע את החטאים שבחיינו. התגובה הנכונה היא להתוודות על חטאינו ולבקש בתחינה מאלוהים שיעזור לנו לא לחטוא יותר. טעות היא להילחם נגד אלוהים כשהוא מציין את חטאינו.