מגילת רות

מגילת רות

בחג השבועות נהוג לקרא את ספר רות מכיוון שהאירוע המרכזי מתרחש בעונת הקציר, שהיא תקופת חג השבועות.

חשיבות ספר רות גדולה יותר ממסורת החג; המסר והנתונים בספר עוזרים לנו לדעת את פועלו של משיח בן דוד כגואל עבורינו בני האדם, וייחוסו ממשפחת דוד המלך.

 

תוכן עניינים:

פרק א: רות מבקשת להצטרף לנעמי ואלוה – לרות יש אמונה

פרק ב: בחסד אלוהים, רות מוצאת עצמה בשדהו של בועז הגואל: היא אוספת שאריות

פרק ג: רות נמצאת לרגלי הגואל: היא מקבלת מתנות גדולות

פרק ד: רות המואביה היא חלק ממשפחת הגואל: היא שותפה לכל רכושו של הגואל

 

פרק א פסוקים 5-1:

1. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו׃
   2 וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי־בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וַיָּבוֹאוּ שְׂדֵי־מוֹאָב וַיִּהְיוּ־שָׁם׃
   3 וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ׃
   4 וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מוֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים׃
   5 וַיָּמוּתוּ גַם־שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.

 

הספר מתאר אירוע שהתרחש בתקופת השופטים, אחרי מות יהושוע בן-נון, בסביבות שנת 1100 לפני הספירה.

בעקבות רעב כבד בארץ, איש משבט יהודה בשם אלימלך מכר את שדהו ועזב עם אשתו נעמי ושני בניו, מחלון וכליון, את יהודה והלך לארץ מואב(א 2, ד 3). בהיותם בנכר, אלימלך נפטר. שני בניו, מחלון וכליון, נשאו להם נשים מואביות, גויות. מחלון נשא את רות (ד 10) וכליון את ערפה.במהלך 10 השנים הבאות נפטרו גם מחלון וכליון; נעמי נשארה עם שתי כלותיה.

כבר בחמשת הפסוקים הראשונים אנו חשופים למידע רב וחשוב:

 

א. רעב בארץ

ב. שמות האנשים

ג. שמות מקומות

 

א. רעב בארץ:

הרעב בארץ ההבטחה נבע מחטא חוסר האמונה ועבודת האלילים שפשטה בעם ישראל בתקופת השופטים, במיוחד לאחר מות יהושוע בן-נון.העם חווה את שהבטיח להם משה רבנו בספר דברים כז-כח, וכן בשירה בפרשת "האזינו". אותה תקופה שלאחר ימיו של יהושוע בן-נון ידועה במחזורים של:

1. עזיבת תורת אלוהים
2. הענשת העם
3. זעקת העם לאלוהים
4. אלוהים עוזר ומקים עליהם שופט, העם נהנה מרווחה
5. העם שוכח את אלוהים, וכך חוזר המעגל.

 

אלימלך אשר היה בעל שדה (ד' 3) העדיף למכור את נחלתו בארץ ההבטחה ולעזוב לנכר, לחיות בקרב עם מנודה ולא להישאר בארץ ישראל מוכת הרעב.

 

האם אלימלך היה איש צדיק?
אינני חושב כך! הליכתו לניכר, קביעת מקום מגוריו בקרב עם הנחשב למנודה על פי דין תורה, ונישואי בניו לגויות מואביות עובדי אלילים (א 15)מהווים עדות לכך שתורת אלוהים לא הייתה חרוטה על לבו. אלוהים הזהיר את עמו לבל יינשאו לגויים עובדי אלילים, ובמיוחד האמור על בני מואב(ראה ספר במדבר פרק כה: בלעם).

 

ב. שמות האנשים:

1. 1. אֱלִימֶלֶךְ (אלי-מלך):למרות ששמו מציין שאלוהים הוא המלך, מעשיו מוכיחים את ההיפך. לאחר מותו, עשה אלוהים חסד עם זרעו וכך הוכיח את ריבונותו כאל וכמלך המלכים.

אלימלך מהווה דוגמא לאלו האוחזים בשם ותואר רוחני מפואר אך ריקים מאלוהים.

רבים מקרב עם ישראל מתנהגים כמוהו – הם נושאים את שם אלוהים אך אינם מתנהגים כפי שאלוהים מצווה.

 

2. מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן:שמות בניו של אלימלך. ככל הנראה הבנים נולדו בתקופת רעב וקושי שבהם מחלות ומוות היו מנת חלקם של משפחות רבות.שמותיהם סימלו את הקושי שאפיין את התקופה בה נולדו.

 

3. עָרְפָּה ורוּת:שמות נשותיהם של מחלון וכליון. ערפה מסמלת עזיבה וריחוק, ורות מסמלת רעות וקרבה.

 

4. נָעֳמִי:שמה מציין נועם. נעמי חוותה מרורים כשרחקה מארץ ההבטחה, וככל הנראה גם מאלוהים, אך חוותה נועם וחסד כאשר חזרה לארץ ההבטחה ולביטחון באלוהים. החסד שאלהים עשה עימה מוכיח את אהבת אלוהים את עמו גם כאשר אלו נוטשים את דרך האמת. אלוהים עושה זאת בגלל שמו ונאמנותו להבטחותיו (יחזקאל ל"ו 22).

 

5. בועז:בו – עז; באיש הזה יש עוז, דרכו יתגלה עוז.

ג. שמות מקומות:

1. בית לחם אפרתה:מקום מוצאם של אלימלך ומשפחתו הנו בעל שם של מקור חיים, אך ללא אלוהים בלבם הם ראו מוות. לעומת זאת, סיום מגילת רות יחד עם נבואתו של מיכה הנביא – (פרק ה 1: "וְאַתָּה בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא, לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל; וּמוֹצָאותָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם") – מלמדים אותנו שמאותו כפר קטן ייצא המושיע ישוע שאמר על עצמו: "אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים" (יוחנן ו35).

 

2. מואב:המואבים נחשבו למנודים מקהל ישראל מכיוון שלא קידמו את עם ישראל בלחם ומים בצאתם ממצרים. התורה מצווה על בני ישראל לא לדרוש בשלומם או בטובתם לעולם. והנה, מעם מקולל ומנודה יוצאת אישה מאמינה שאלוהים מחברה לשושלת היוחסין של המשיח שעתיד לגאול את כלל העמים (דברים כג 7-3; ישעיה נג 6).

 

שמות האנשים והמקומות אינם מקריים. מגילת רות איננה אגדה! הדבר רק מוכיח ומדגיש את ריבונותו של אלוהים לאורך כל האירוע ובחיי המעורבים.

 

 

 

 

 

א: רות מבקשת להצטרף לנעמי ואלוהי ישראל – לרות יש אמונה!.

פרק א מפסוק 6 עד 22:
6. "וַתָּקָם הִיא וְכַלּותֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב; כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב, כִּי־פָקַד יהוה אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם׃

7. וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה־שָׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּותֶיהָ עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה׃
8. וַתּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלּותֶיהָ, לֵכְנָה שּׁובְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יהוה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים וְעִמָּדִי׃
9. יִתֵּן יהוה לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה׃
10. וַתּאמַרְנָה־לָּהּ; כִּי־אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ׃
11. וַתּאמֶר נָעֳמִי שׁובְנָה בְנותַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי; הַעוֹד־לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים׃
12. שׁובְנָה בְנותַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ; כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ־לִי תִקְוָה, גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים׃
13. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנותַי, כִּי־מַר־לִי מְאד מִכֶּם, כִּי־יָצְאָה בִי יַד־יהוה׃
14. וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ׃
15. וַתּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל־עַמָּהּ וְאֶל־אֱלוהֶיהָ; שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ׃
16. וַתּאמֶר רוּת אַל־תִּפְגְּעִי־בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ; כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלוהַיִךְ אֱלוהָי׃
17. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כּה יַעֲשֶׂה יהוה לִי וְכה יוסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ׃
18. וַתֵּרֶא כִּי־מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ׃
19. וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד־בּאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי כְּבאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהום כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתּאמַרְנָה הֲזאת נָעֳמִי׃
20. וַתּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל־תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי; קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאוד׃
21. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יהוה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, וַיהוה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי׃
22. וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעורִים."

 

לאחר שנפטרו בעלה ושני בניה, שמעה נעמי שהרעב פסק בארץ ולכן החליטה לחזור לבית לחם אפרתה. הפסקת הרעב, ככל הנראה, ציינה את חסדו של אלוהים על עמו בעקבות חזרתו בתשובה.

נעמי, ידועת הסבל, הודתה לשתי כלותיה על יחסן האוהב ועודדה אותן להישאר במואב, בבית הוריהן ולהמשיך את חייהן שם.

שתי הכלות סרבו להיפרד ממנה. בדאגתה להן אמרה נעמי: "אין לי עוד בנים כדי להקים מכן זרע. לו הייתה לי תקווה כלשהי, גם היום הייתי נשאת ומביאה בנים. אך גם לו הייתי יכולה לעשות זאת, האם לא חבל על חייכן? האם הגיוני שתחכו עד שיתבגרו אלה? בבקשה, המשיכו את חייכן!"

 

בעקבות דברי נעמי, עזבה אותה ערפה וחזרה לבית הוריה. רות לעומתה, דבקה בנעמי.
רבותיי, אל לנו לכעוס על עורפה או לחשוב רע עליה.

החלטתה של ערפה הייתה הגיונית לחלוטין.

כגויה מואביה היא יכלה לדעת שהיחס שהיא עתידה לקבל בישראל לא יהיה אוהד.

 

אדרבה, תגובתה של רות היא התגובה הלא הגיונית.

רות היא זו שהחליטה לאור הדרכת אלוהים ולא על פי חוכמת העולם חסר רוח אלוהים.

 

רות הגוייה אמרה (א 17-16): "אל תנסי להפריד אותי ממך. אלך איתך לאשר תלכי, אלין באשר תליני, עמך עמי ואלוהיך אלוהי. היכן שתמותי שם גם אמות. המוות יפריד בינינו!"

 

דברי רות המואביה הנם מופת ליחס כלות לחמותיהן. דווקא בתקופה כה קשה בחיי נעמי וקורות חיים המלאי מוות, מתברר שעדותה הייתה טהורה וקדושה שהשפיעה בצורה כה עמוקה על רות, כלתה, שאף הייתה מוכנה לעזוב את ארצה ומשפחתה ולדבוק בנעמי.

 

נעמי חוותה קושי שאינני מאחל אפילו לא לחיות. והנה דרך הקושי הגדול שלה, יכלה רות לראות את גודל השפעת אלוהים על חייה.

גורלה של אלמנה בודדה היה בכי רע בתקופה ההיא. כמוה ככבשה בודדה בכלוב אריות..

האם מצבה של רות היה פחות טוב לו הייתה חוזרת לבית אביה?

העדות של נעמי דווקא בעת קושי כה רב השפיעה על רות, וזו החליטה שהיא רוצה להיות אחת מבנותיו של האל הזה שנראה כל כך ברור בחיי אחת מבנותיו.

 

העדות האישית של נעמי – גם דרך צרה, סבל וצער, הייתה הכלי בו אלוהים השתמש לקרב את נפש הגויה לעבר ישועה.

 

לאחר שנעמי ראתה כי רות מתאמצת להישאר עמה, המשיכו שתיהן בדרכן לבית לחם אפרתה. בשובן, התפלאו כל בני הכפר לראות את נעמי.מתברר שכל "צלקות חייה" נראו על פניה. נעמי הבינה כי המכות שפקדו את משפחתה נבעו מאלוהים (א 21); היא הבינה שאל שדי – קדוש ישראל – שילם לה כגמולה. אין בפיה האשמות נגדו, אלא רק ציון עובדה – "וַיהוה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי". הן הגיעו לבית לחם אפרתה בעת קציר שעורים, מיד לאחר חג הפסח או בסמיכות לחג.

כשהיא נמצאת במקום שאלוהים רוצה שתהיה, החלה נעמי לטעום מנועם אל שדי.

 

מי הוא אל שדי?

הפעם הראשונה ששם תואר זה מוזכר בתנ"ך זה בספר בראשית יז 1.

אלוהים מופיע לפני אברהם אבינו ואומר: "…אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים."

שורש השם שדי זה ש.ד.ד ומשמעות המילה היא:

אני האחד שיש לירוא ממנו.

בבדיקת האישות המדוברת לאורך הכתובים מגלים שאל שדי הינו לא אחר מאשר ההוויה האלוהית אותה בני האדם מורשים לראות, הוא אלוהים הבן, המשיח בכבודו ובעצמו, האדון ישוע.

ללימוד מעמיק בנושא ניתן להזמין את הספר: ישוע בתנ"ך" מאתר WWW.YESHUA.CO.IL

 

ב: בחסד אלוהים, רות מוצאת עצמה בשדהו של בועז הגואל: היא אוספת שאריות.

פרק ב:
1. "וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדַע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ; וּשְׁמוֹ בּועַז׃

2. וַתּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל־נָעֳמִי, אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים, אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי׃
3. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקּוצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבועַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ׃
4. וְהִנֵּה־בועַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיּאמֶר לַקּוֹצְרִים יהוה עִמָּכֶם; וַיּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יהוה׃
5. וַיֹּאמֶר בּועַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים; לְמִי הַנַּעֲרָה הַזּאת׃
6. וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים וַיּאמַר; נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב׃
7. וַתּאמֶר, אֲלַקֳטָה־נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבּוקֶר וְעַד־עַתָּה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט׃
8. וַיֹּאמֶר בּועַז אֶל־רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל־תֵּלְכִי לִלְקוט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לא תַעֲבוּרִי מִזֶּה; וְכה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרותָי׃
9. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצורוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל־הַכֵּלִים, וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים׃
10. וַתִּפּול עַל־פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה׃
11. וַיַּעַן בּועַז וַיּאמֶר לָהּ, הֻגֵּד הֻגַּד לִי, כּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לא־יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃
12. יְשַׁלֵּם יהוה פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יהוה אֱלוהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְּנָפָיו׃
13. וַתּאמֶר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדונִי כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ עַל־לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנוכִי לא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחותֶיךָ׃
14. וַיּאמֶר לָה בועַז לְעֵת הָאוכֶל, גּושִׁי הֲלום וְאָכַלְתְּ מִן־הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחומֶץ; וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים, וַיִּצְבָּט־לָהּ קָלִי, וַתּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּותַר׃
15. וַתָּקָם לְלַקֵּט; וַיְצַו בּועַז אֶת־נְעָרָיו לֵאמר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלא תַכְלִימוּהָ׃
16. וְגַם שׁול־תָּשׁולּוּ לָהּ מִן־הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלא תִגְעֲרוּ־בָהּ׃
17. וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב; וַתַּחְבּוט אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעורִים׃
18. וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן־לָהּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ׃
19. וַתּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית, יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּועַז׃
20. וַתּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לא־עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַמֵּתִים; וַתּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגּואֲלֵנוּ הוּא׃
21. וַתּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה; גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי, עִם־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר־לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם־כִּלּוּ, אֵת כָּל־הַקָּצִיר אֲשֶׁר־לִי׃
22. וַתּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ; טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו, וְלא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר׃
23. וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בּועַז לְלַקֵּט, עַד־כְּלוֹת קְצִיר־הַשְּׂעורִים וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב אֶת־חֲמוֹתָהּ."

    פרק ב פותח בנתון חשוב: נעמי ידעה שלאלימלך יש שאר בשר – בני משפחה נוספים. אחד מהם הוא בועז, איש גיבור חיל. פירוש השם: בו עז -דרכו יתגלה עוז, ואכן כך קרה.

למרות שנעמי ידעה אודות קירבתו של בועז למשפחת בעלה, לא נאמר שהיא חלקה מידע זה עם רות.

בפסוק 2 מתבטא אופייה הנפלא של רות: היא לוקחת יוזמה, ולמרות נכריותה, הולכת לשדה קוצרים – בו היא תוכל ללקט מפאת השדה וכך לספק כלכלה מינימלית עבורה ועבור נעמי.

 

לצערי, אנו חיים בתקופה שבה בעלים ונשים רבים מתעצלים לצאת לעבודה. אנו חיים בחברה מפונקת אשר אינה עושה דיי להכריח את העצלים לעמול ולהביא לביתם לחם כבוד.

 

רות מהווה דוגמה למופת! רות היא אשת חיל, היא הלכה למצוא שדה שבו תוכל ללקט מעט שעורה; הפסוק מלמדנו שהיא הגיעה במקרה לשדה של בועז. למרות שבעיניה היה זה מקרה, לא היה כך בעיני אלוהים! אצל אלוהים אין מקריות, אלא תכנון מדוקדק לתכלית ברורה.

 

מכאן אנו יכולים ללמוד שאלוהים היה כל העת ער ורגיש לאותה רות מואביה.

בעוד בני אדם ראו אישה נוכריה מואביה, אלוהים ראה לנגד עיניו אחת מבנותיו שהוא בחר להושיע וכל ליבו נתון לה.

 

כשבועז חזר לשדהו מבית לחם, הוא שאל את אחד מפועליו לגבי זהות הבחורה החדשה בין המלקטים. הפועל אמר שזו רות המואביה שחזרה עם נעמי ממואב וביקשה ללקט מן השאריות, והנה עד שעה זו היא ליקטה מעט מאוד.

 

חשוב לזכור:

נוכריה מואביה המלקטת שאריות בשדה של יהודי לא הייתה זוכה ליחס כה מלבב.

היא נחשבה לדבר זר שצריך להתרחק ממנו. העובדה שלא סילקו אותה מיד היא לכשעצמו דבר מיוחד.

והנה, היא הנמצאת האחרונה בשרשרת החשיבות, מלקטת מספר גבעולים שבוודאי גם לא היו מספיקים כדי לאפות פיתה אחת…

 

היכן בילה בועז את זמנו לפני שחזר לביתו?

בועז היה יושב בפתח העיר בית לחם.

בועז היה אחד מנכבדי העיר ועסק בתפקיד של שופט.

בועז היה איש מבוגר, ככל הנראה בין שבעים לשמונים שנה.

בספר משלי פרק ל"א אנו לומדים אודות איש חיל אשר הקים בית למופת ולכן יכול לשבת בשער העיר, לשפוט את בני עמו ולהוות דוגמא ומופת.

 

והנה, איש כל כך מכובד כבועז, מגיע אל שדהו ומתעניין בזהות אישה עניה מרודה שבאה ללקט בפאת השדה.

בועז מתגלה כאדם המכבד כל אדם מפאת היותו אדם.

עושרו ומעמדו לא הקהו את מצפונו.

 

בועז פונה אל רות ומבקש ממנה להישאר בשדהו, להיצמד לנערותיו (פועלותיו), ללקט לא רק מפאת השדה אלא מהערמות שבשדה, ואף לשתות מכליהם של עובדיו. בועז אף ציין שציווה על פועליו לא לגעור בה או לגרשה.

ראו איזה חסד עושה בועז עם רות המואביה.

ממעמד של זרה ומנודה היא הופכת להיות קרובה ושותפה לאוכל של בועז.

היא לא אוכלת מן השאריות אלא בעלת רשות לאכול "מן הצלחת".

 

רות מבינה שזכתה לדבר שלא הייתה ראויה לו ולכן נפלה על פניה והשתחוותה לפניו. היא שאלה את בועז: "מדוע מצאתי חן בעיניך, אני הרי נכריה…" (פסוק 10). בועז מגלה כי שמע את סיפור המעשה שעשתה עם נעמי לאחר מות בעלה מחלון. "את עזבת את אביך ואמך, את מולדתך,והלכת לעם שלא ידעת. אלוהים ישלם לך את משכורתך המלאה מכיוון שבאת לחסות תחת כנפיו" (ב 12).

 

דברי בועז נכונים לגבי כל אחד מאיתנו. כל מי שבוחר לחסות תחת כנפיו של אל שדי, יזכה לראות את פני האלוהים וחסדו. הדבר נכון ליהודי וגם לגוי.

 

רות מודה לבועז ומגלה כי דבריו ניחמו ועודדו אותה. שוב ענוותה מתבטאת כאשר היא אומרת: "מה ראויה אני לדברי נועם ועידוד אלו, ואני איני אפילו אחת משפחותיך?" והנה בכל פעם שענוותה של רות מתבטאת בדיבור ובמעשיה, מעניק לה בועז זכות נוספת (ב 14) "שבי עמי ואכלי עמי". בועז אף לוקח מן הלחם ונותן לה מנה, כזו שיישאר לה עודף לאחר שובעה. בגמר הארוחה מצווה בועז על עובדיו לאפשר לרות ללקט מתוך הערמות שבתוך השדה, ושלא יכלימוה. בועז אינו מסתפק בכך, ואף מצווה על פועליו להשיל שעורה מן הערמות כך שתובטח לרות מנת קיום גדולה ובשפע (ב 16). מעשיו של בועז היו מאוד יוצאי דופן.

 

שימו לב:

א. בספר דברים כג 7-3 אלוהים מציין את המנודים מקהל ישראל. בין המנודים גם המואבים. ישראל נצטווה לא להשקותם מים ולא לתת להם לחם מכיוון שהם לא קידמו את ישראל בצאתו ממצרים, ואף קיללו. בועז נותן לרות המואביה לחם ומים בשפע וזאת לאחר שאימצה את אלוהי ישראל ועמו ללבה.

אז מדוע שישתנה היחס כלפי רות המואביה?

היא היא בחרה להצטרף לאלוהי ישראל.

 

ב. במסגרת מצוות התורה אלוהים ציווה על בני ישראל לא לקצור את כל תבואת השדה אלא להשאיר פיאה (מסגרת השדה) כך שעניים, גרים,אלמנות ויתומים יוכלו ללקט ולכלכל עצמם. מעבר לכך, שעורה שנשכחה או נפלה תישאר עבור הנזקקים. לעומת זאת, מי שיעז לקחת מן הערמות שבתוך השדה ייחשב למסיג גבול ועתיד להיענש (ספר ויקרא יט 9-10, כג 22; דברים כד 19 ואילך, ופרק כו). בועז מאפשר לרות לקחת מהערמות שבשדה, ולמעשה נותן לה זכות כמו זו של בעל השדה.

 

בהתנהגותו, בועז מלמד אותנו אודות חסדו של המשיח כלפינו.

המשיח ישוע מאפשר לנו – שבעבר היינו מקוללים בחטא – להתחבר עמו ולזכות לכל ברכותיו לאחר שקיבלנו אותו כמושיענו מן החטא. ישוע המשיח אינו נותן לילדיו פירורים, הוא מבטיח לחלוק את ממלכתו עם ילדיו (חזון יוחנן כ 6, כב 5; דניאל ז 27).

 

לאחר שבועז ציווה על פועליו לאפשר לרות לאסוף שעורה ובשפע, אנו עדים לתוצאה. (פסוק 17) רות עובדת עד הערב וחוזרת הביתה לנעמי עם שק מלא בגרעינים (איפה – 22 ליטר. זכריה ה).

לרות היה מספיק תבואה כדי לכלכל את עצמה ואת נעמי עד שובע.

 

בפסוקים 20-19 אנו עדים לפליאתה של נעמי מחסדו של אלוהים עבורה. הפליאה איננה מיכולתו של אלוהים, אלא מן העובדה שכך עושה אלוהים עבורה. לאחר שנעמי ראתה שרות חזרה הביתה עם מלאי עצום יחסית למלקט פיאות, היא שאלה את רות: "באיזה שדה היית?" – אך עוד לפני שרות עונה, פיה של נעמי היה מלא בברכות לבעל השדה הנדיב שנתן לרות כמות כה גדולה של לחם. רות ענתה שהייתה בשדה של בועז.שמחתה של נעמי גדלה מכיוון שהיא ידעה שבועז הנו גואל ממשפחת בעלה.

 

מה התואר והתפקיד של גואל?

התורה ציינה את החובות הנדרשות מבן משפחה קרוב בעבור שאר בני המשפחה:

 

א. ייבום (דברים כה 10-5): כאשר אח נשוי נפטר לפני שהקים זרע, אחיו החי ייקח את האישה לו לאישה וממנה יקים זרע כדי להנציח את שם האח המת. במידה והאח יסרב לעשות זאת, הוא יעמוד מול זקני העיר ולעיניהם תחלוץ גיסתו את נעלו מרגלו ותירק על פניו ותאמר: "כך יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". שם איש שכזה ייקרא בישראל: "בית חלוץ הנעל."

 

ב. רכוש (ויקרא כה 28-25): לגאול אדמה, לקנות מחדש חלקה שנמכרה על-ידי אח או בן משפחה נזקק.

 

ג. שחרור מעבדות (ויקרא כה 49-47): לקנות מחדש אח או קרוב משפחה שנמכר לעבדות ולשחררו.

 

ד. נקמת דם (במדבר לה 21-19): להביא למשפט צדק את הפושע שפגע בבן המשפחה.

 

יישום פעולת הגואל מעניקה חיים במקום מוות וכיליון, ויחד עם זאת מעניקה כבוד רב לגואל עצמו. סירוב למלא את החובה כגואל מביאה בושה מכיוון שיש בה סירוב להקים חיים וזכר.

 

בועז, כגואל של רות ונעמי, מהווה סמל לפועלו של ישוע המשיח כגואל:
– על מנת להיות גואל האנושות ישוע היה חייב להיות כבן אדם (בראשית ג 15).
– ישוע המשיח מעניק לילדיו המאמינים בו חיי נצח, וכך מבטיח את המשך הזרע (ישעיה נג).
– ישוע המשיח עתיד לחזור ארצה ולנקום את דמם של אחיו שנרצחו בידי אנשי רשע (ישעיה סג 6-1).
– ישוע המשיח עתיד לחלוק את כל רכושו עם אחיו (דניאל ז 27; חזון יוחנן כ 6, כב 5).
– ישוע מקיים את כל הנדרש מגואל, לא רק עבור איש או משפחה אחת, אלא עבור כל בני האדם הרואים        בו אדון ומושיע, יהודים וגויים כאחד.

 

כאשר נעמי מבינה כי יד אלוהים במקרה של רות ובועז, היא פועלת כדי לגרום לבועז לקיים את חובתו כגואל.

 

פרק ג: רות נמצאת לרגלי הגואל – היא מקבלת מתנות גדולות

פרק ג:

1. "וַתּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי הֲלא אֲבַקֶּשׁ־לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב־לָךְ׃
2. וְעַתָּה, הֲלא בועַז מודַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית אֶת־נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה־הוּא, זורֶה אֶת־גּורֶן הַשְּׂעורִים הַלָּיְלָה׃
3. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלותַיִךְ) עָלַיִךְ וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגּורֶן; אַל־תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלּותוֹ לֶאֱכול וְלִשְׁתּוֹת׃
4. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב־שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלותָיו ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ); וְהוּא יַגִּיד לָךְאֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין׃
5. וַתּאמֶר אֵלֶיהָ; כּל אֲשֶׁר־תּאמְרִי אֵלַי (אֵלַי) אֶעֱשֶׂה׃
6. וַתֵּרֶד הַגּורֶן; וַתַּעַשׂ כְּכל אֲשֶׁר־צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ׃
7. וַיּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּטוַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב׃
8. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו׃
9. וַיֹּאמֶר: מִי־אָתּ; וַתֹּאמֶר:אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל־אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה׃
10. וַיֹּאמֶר:בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן; לְבִלְתִּי־לֶכֶתאַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, אִם־דַּל וְאִם־עָשִׁיר׃
11. וְעַתָּהבִּתִּי אַל־תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה־לָּךְ; כִּי יוֹדֵעַ כָּל־שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ׃
12. וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי * גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי׃
13. לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם־יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם־לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי־יהוה; שִׁכְבִי עַד־הַבֹּקֶר׃
14. וַתִּשְׁכַּב מרגלתו (מַרְגְּלוֹתָיו) עַד־הַבֹּקֶר, וַתָּקָם בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר אַל־יִוָּדַע, כִּי־בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן׃
15. וַיֹּאמֶר:הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר־עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי־בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר׃
16. וַתָּבוֹא אֶל־חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר מִי־אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד־לָהּ, אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה־לָהּ הָאִישׁ׃
17. וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי; כִּי אָמַר אֵ*לַי (אֵלַי), אַל־תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל־חֲמוֹתֵךְ׃
18. וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִיןאֵיךְ יִפֹּל דָּבָר; כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁכִּי־אִם־כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם."
    
    נעמי מדריכה את רות להבהיר לבועז את מחויבותו כגואל. הפעולה הבאה תבהיר לבועז כי עליו לפעול במהירות ובנחישות. ישנם דברים שניתן לדחות, לא כך בפעולת הגואל.

 

עלינו לזכור שרות, כאלמנה צעירה, ונעמי, כאלמנה מבוגרת, היו במצב פגיע ביותר ולכן ככל שפעולת הגואל תעשה במהרה, כך תובטח הגנתם.

מה שנעמי ורות עושות אולי נראה לעין המודרנית כתחבולה רעה, אך לא כך הדבר.

הן פועלות כדי לגרום לבועז לקיים את מצוות התורה בכל הנוגע למחויבותו כגואל.

נעמי אומרת לרות: "הלילה בועז יזרה (הפרדת המוץ מגרגיר החיטה על-ידי הנפה לאוויר) את השעורה בגורן. התכונני היטב, רחצי עצמך ולבשי שמלה ותשני למרגלותיו והוא יאמר לך מה לעשות."

 

רות מצייתת לנעמי עד הפרט האחרון.

בלילה בועז קם בבהלה. הוא הרגיש שמישהו לופת את רגליו. לאחר שהבין כי רות שוכבת למרגלותיו, אמרה לו רות: (ג 9) "… פרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה…"; בועז מבין שרות לא נמצאת שם למטרה נלוזה, הוא אינו מבקרה או מסלקה ממנו. אילו היה חושב כך הרי שהיה מסלקה מן המקום ומביא לסקילתה.

בכניעה גמורה בועז מבין את המוטל עליו וכל שיש בפיו הן מילות ברכה לרות על כי העדיפה לבוא אליו למען יקיים את הכתוב בתורה, ולא העדיפה ללכת אחרי הבשר ולדבוק בכל גבר אחר (פסוק 10).

בועז מבטיח לרות שיעשה את כל שנדרש ממנו, ומיד. בועז מציין שלא רק הוא יודע שרות אישה מיוחדת, אלא כל העיר מכירה אותה כאשת חיל(משלי לא).

 

רות נחה לרגליו של בועז ומעמדה של ענווה וכניעה היא הזכירה לו את מחוייבותו.

 

מכיוון שבועז אינו שאר בשר היחידי ממשפחת אלימלך, הוא אומר לרות כי עליו לבדוק אם יש גואל אחר לפניו. במידה והגואל הקרוב יותר יסרב לגאול, בועז מבטיח שהוא יגאל אותה.

בבוקר עזבה רות את הגורן בחרש וחזרה לנעמי עם שש ערמות שעורה שנתן לה בועז.

 

הבה ננסה לחשוב על מה שעובר במוחו של בועז ברגעים אלו.

בועז איש מבוגר שהגיע לשלב בחייו בו הוא כבר הקים משפחה משלו ובניו בוגרים. המסורת מציינת שהיה אז בן 80.

בועז איש ירא אלוהים ולכן ליבו לא הגה במחשבות ניאוף.

מבחינתו של בועז, עניין גאולת הזרע היה הדבר האחרון שהוא חלם או שאף לעשות. במילים פשוטות – כאב ראש אחד גדול.

והנה, בועז שם בצד את רצונו, נכנע לחלוטין לרצון אלוהים ומוכן לעשות את כל הנדרש כדי למלא את מצוות אלוהים.

בועז מהווה דוגמא ומופת לנו.

עלינו להניח בצד את רצוננו ותוכניותנו ולאמץ בכל עניין ותחום את רצון אלוהים (אל הגלטים ב 20, אל הפיליפים ב 5-11).

 

התמונה שבה רות שוכבת בכניעה לרגלי בועז ומבקשת כי ימלא את חובתו כגואל, דומה למעמד שלנו מול הגואל שלנו. כאשר אנו כנועים למרגלותיו, אנו יכולים לבקש ממנו הכל והוא מבטיח למלא את כל משאלות לבנו. כל זאת בתנאי – כניעה למרגלותיו (תהילים לז 4; ראשונה ליוחנן ה 15-14).

 

אז:

1. רות הצטרפה לנעמי והלכה עימה לארץ ישראל, לבית לחם אפרתה כי בחרה להצטרף לעם ישראל ולאלוהי ישראל
2. בריבונות אלוהית, רות אשר בחרה לקבל את אלוהים לליבה, מוצאת עצמה מלקטת שעורים בשדהו של בועז – גואלה
3. בועז הגואל המגלה אהבה ואמפתיה לרות – על בחירתה והקרבתה, מעניק לה מתנות גדולות. הפרק מסתיים בכך שרות נמצאת לרגלי הגואל.

פרק ד: רות המואביה היא חלק ממשפחת הגואל: היא שותפה לכל רכושו של הגואל

פרק ד

1. "וּבועַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר־בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב׃
2. וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ־פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ׃
3. וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ; מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב׃
4. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי, אִם־תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם־לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי, ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל׃
5. וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם־קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת־הַמֵּת קניתי (קָנִיתָה), לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ׃
6. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לגאול־ (לִגְאָל־) לִי, פֶּן־אַשְׁחִית אֶת־נַחֲלָתִי; גְּאַל־לְךָ אַתָּה אֶת־גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא־אוּכַל לִגְאֹל׃
7. וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל־הַגְּאוּלָּה וְעַל־הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל־דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל׃
8. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה־לָךְ; וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ׃
9. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן; מִיַּד נָעֳמִי׃
10. וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ, וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ;עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם׃
11. וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יהוה אֶת־הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל־בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה־חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא־שֵׁם בְּבֵית לָחֶם׃
12. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר־יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה; מִן־הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יהוה לְךָ, מִן־הַנַּעֲרָה הַזֹּאת׃
13. וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת־רוּת וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יהוה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן׃
14. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל־נָעֳמִי, בָּרוּךְ יהוה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל׃
15. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת־שֵׂיבָתֵךְ; כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר־אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר־הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים׃
16. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת־הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי־לוֹ לְאֹמֶנֶת׃
17. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד־בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי־יִשַׁי אֲבִי דָוִד׃
18. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת־חֶצְרוֹן׃
19. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת־רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת־עַמִּינָדָב׃
20. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת־נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת־שַׂלְמָה׃
21. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת־בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד׃
22. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת־דָּוִד."

מכיוון שבועז מכיר את בן המשפחה בעל הזכות הראשונה לגאול את רות, הוא ניגש לשער העיר ושם מחכה לו עד שיעבור. כשבן המשפחה מגיע, לוקח בועז עשרה מזקני העיר למען יהיו עדים למעמד.

מפסוק 3 בועז מסביר לבן המשפחה את הנתונים והכללים הנדרשים מגואל, אך בועז עושה זאת בדרך כזו שתגרום לאיש להירתע מלגאול. יתכן שבועז יודע את ליבו של אותו בן משפחה ומבין שאין בליבו להעניק לרות את שמגיע לה באהבה.

בועז מציין שעל הגואל לרכוש שוב את חלקת השדה שהייתה שייכת בעבר לאלימלך ונמכרה.
בן המשפחה מסכים לגאול את חלקת השדה שהייתה שייכת לאלימלך (ד 4). בועז מציין עוד עובדה כדי להבהיר לגואל שפעולתו אינה מסתיימת בקניית שדה, אלא חייבת לכלול את ייבום רות, שהיא אלמנתו של מחלון, כדי להקים את שם המת.

בשלב זה, בן המשפחה מסרב להיות הגואל. הוא טוען שפעולת הגואל תשחית את נחלתו (ד 6). במילים אלו הוא אומר: אם יקרה מצב שבו הבן שיוולד מרות יהיה הבן היחיד שיישאר בחיים, הרי שכל רכושו ונחלתו תעבור למשפחת אלימלך; או במידה והוא איש עשיר, הרי שהילד שיוולד מרות יקבל חלק שווה כמו שאר ילדיו; וכך, ילדיו עלולים לקבל חלק קטן יותר.

בן המשפחה הזה, שאינו מוזכר בשמו ולמרות שבועז הכירו היטב, מציג את עורפו לנעמי ורות – וכך מאפשר לבועז להיות הגואל.

בן המשפחה עוזב את המקום רק לאחר הטקס המקובל להעברת בעלות. ייתכן שבן המשפחה אינו מוזכר בשמו למען לא יוכתם שמו ושם זרעו לעולם.

כעת, כשבועז הוא הגואל הרשמי והחוקי הוא קורא אל מול העדים ואומר: "…קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי; גם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאישה להקים שם המת מעם אחיו ומשער מקומו…"

פעולתו של בועז מעידה על הקרבה רבה, מכיוון שכל הרכוש שהוא קונה יהיה לבסוף שייך לבן הנולד.

זקני העם, שהיו עדים לאירוע, ברכו את בועז בברכה שהפכה לנבואה.

הם קיוו שבועז יקים מרות כמו שיעקב הקים מרחל ולאה. כמו שבית ישראל קם מן האימהות הללו, כך קיוו זקני העיר שבית ישראל ייבנה מרות (ד 11). הם ברכו אותו שזרעו יעשה חיל באפרתה ובבית לחם; וכמו כן, שמזרעו יבוא הזרע המובטח לשבט יהודה. הכוונה לזרע הגואל, המושיע את כלל ישראל והעולם.

לבועז ורות נולד בן, ושמו עובד. עובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד המלך.

לא לחינם מתועדת תעודת היוחסין של עובד בסוף מגילת רות. הייחוס מקושר לפרץ מספר בראשית פרק לח, וזאת ללמדנו אודות הייחוס המקורי לשבט יהודה, השבט שממנו יבוא המושיע שכל העמים מקווים לו. המשיח המובטח, הגואל המושלם הוא ישוע המשיח.

תפילתם ותקוותם של זקני העיר הפכה לנבואת אמת. מיכה הנביא אף אמר בפרק ה 1 שמבית לחם אפרתה יבוא המושל בישראל אשר מוצאותיו מקדם ימי עולם. את הנבואה הזו ישוע המשיח הגשים במלואה.

סיכום:

א. רות המואביה עוזבת את משפחתה ועמה ומאמצת את עם ישראל ואלוהיו.

אלוהים אינו אדיש או עיוור לרצון אדם בין אם יהודי או גוי לחפשו ופותח ליבו לקראת רות המואביה.

רותה עברה ניסיונות כדי לבדוק את רצינות אמונתה.

מן הסתם לא כל יום בתחילה היה קל ונעים. רוב האנשים לא חיבבו מואבים…

רות הביטה לעבר האופק – לעבר ידי אותו אלוהים שראתה דרך עדותה של נעמי, והתמידה ללכת באמונה – גם בקושי, ניכור והשפלה.

בחסד אלוהים היא מצאה עצמה מלקטת בשדה של הגואל שלה – בועז.

הגואל ידע את איכויותיה והעניק לה בהתאם.

ממלקטת גיבעולים היא הפכה למקבלת מתנות גדולות.

רות צייתה לנעמי ובאה לרגלי בועז כדי שזה ימלא את מצוות התורה כלפיה – גאולה.

שם, ממקום של כניעה מוחלטת, הקימה אלוהים והעמידה בראש הטור!

רות לא הלכה לחפש מין או תאווה, אלא לקיים את תורת אלוהי ישראל.

בועז לא ראה ברות אובייקט לניצול, אלא נפש יראת אלוהים הראויה לכל ברכה.

בועז המבוגר נישא לרות והקים זרע ממנה אשר היה לחלק משושלת המשיח – גואל העולם.

כך רות המואביה מתווספת לרחב, בת יריחו, שדבקה בישראל וזכתה לברכת אלוהים.

הדוגמאות הללו מוכיחות שכניסתו של אדם לתוך משפחת אלוהים אינה מתוקף זכות משפחתית או מולדת, אלא ניתנת על סמך ציות וכניעה לרצון אלוהים הנובעים מאמונה (רומים א 5).

ב. בועז, כגואלה של רות, מהווה סמל לישוע המשיח שהוא גואל כלל בני האדם.

פעולת החסד של ישוע המשיח מבטיחה לנו בני האדם זכר נצחי ושיתוף בממלכת אלוהים הנצחית.

ראוי שכל אחד מאיתנו – בין אם הוא יהודי או גוי  – יבחן את יחסו לישוע המשיח מכיוון שרק עם ישוע ישנה גאולה!