לפנינו "משל כפול" — שני דימויים שמלמדים עיקרון אחד:
א. מלח הארץ
ב. אור העולם
שני המשלים
מתי ה 16-13:
המלח 13 "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? [דליטש: וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל, בַּמֶּה יָמְלָח?] הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת."
(ראה את משל המלח גם במרקוס ט 50; לוקס יד 35-34)
האור א' 14 "אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם. עִיר שׁוֹכֶנֶת עַל הַר אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִסָּתֵר.
האור ב' 15 גַּם אֵין מַדְלִיקִים מְנוֹרָה וְשָׂמִים אוֹתָהּ תַּחַת כְּלִי, אֶלָּא עַל כַּן שָׂמִים אוֹתָהּ, וְאָז תָּאִיר לְכָל בָּאֵי הַבַּיִת.
(ראה את משל האור גם במרקוס ד 22-21; לוקס ח 16, יא 33)
היישום 16 כָּךְ יָאֵר נָא אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם."
הרקע שעליו סופרו שני המשלים
שימו לב לנקודה על ציר הזמן שבה ישוע מלמד על "מֶלַח הָאָרֶץ" ועל "אוֹר הָעוֹלָם":
הוא עושה זאת תוך כדי הדרשה על ההר, מיד אחרי ה"אַשְׁרֵי" (מתי ה 12-1). ישוע מלמד כי מי שזוכה לאזרחות במלכותו, אלה לא בהכרח החזקים, היפים, הבריאים, השמחים, העשירים והמוצלחים. ממש לא! — הוא מכריז (מתי ה 6-3):
3 "אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.
4 אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ.
5 אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים, כִּי הֵם יִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ.
6 אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ."
ובפסוקים 11-10 הוא מוסיף:
10 "אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצֶּדֶק, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. 11 אַשְׁרֵיכֶם אִם יְחָרְפוּ וְיִרְדְּפוּ אֶתְכֶם וְיַעֲלִילוּ עֲלֵיכֶם בִּגְלָלִי."
אם כך, אזרחי מלכותו הם דווקא אלה שהעולם לא מייחס להם ערך רב. במקום לזכות להערכה מצד הבלתי־מאמינים שסובבים אותם, הם עלולים אף למצוא את עצמם נרדפים בגלל אמונתם.
ובכל זאת, המאמינים הנבזים הללו הם "מֶלַח הָאָרֶץ" והם "אוֹר הָעוֹלָם", כי כוח רוח הקודש פועל דרכם.
אז לא לשכוח:
- הרקע לשני המשלים היא הדרשה על ההר — "אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ…"
- מי שאמור לתפקד כאור וכמלח בעולם הם אזרחי המלכות — תלמידי ישוע — אתה ואני.
הלאה לכותרת הבאה:
כך ראו שומעיו של ישוע את שני המשלים
א. מלח הארץ
יש לך מלח בבית? כמובן! — הראה לי כיום מטבח שאין בו מלח. הוא מן המוצרים הזולים בסל המזון, אין בו מחסור, אנחנו משתמשים בו כל יום — ולמעשה לוקחים אותו כמובן מאליו.
אך בתקופת המקרא ובאימפריה הרומית מלח היה מצרך יקר — עד כדי כך שהוא שימש לעתים כאמצעי תשלום.
וזה מביא אותנו ל…
ערכו של המלח
חשיבות המלח מודגשת בתנ"ך הרבה פעמים.
- מלח שימש בכריתת ברית. ראה לדוגמה:
במדבר יח 19: "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם" בין אלוהים לבין אהרון וצאצאיו הכוהנים;
דהי"ב יג 5: "בְּרִית מֶלַח" בין אלוהים לבין בית דויד;
- המלח היה מרכיב חובה בכל קורבן שהוקרב על מזבח אלוהים, כנאמר (ויק' ב 13): "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח." — במילים אחרות: "אם לא תוסיף מלח, קורבנך אינו מתקבל".
? למה?
- מפני שהמלח שימש כתזכורת תמידית לברית בין אלוהים לעם ישראל. זאת אנחנו רואים במצווה, "לֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ" (ויק' ב 13).
אם כך, כל שומעיו של ישוע הבינו דבר אחד באופן שאינו משתמע לשתי פנים: באמרו "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ", הוא השווה אותם לדבר יקר־ערך.
השפעתו של המלח
דבר נוסף שהיה ברור לכולם הוא שלהיות "מֶלַח הָאָרֶץ" משמע להשפיע על הסביבה — ויותר מכן: להיות השפעה חיובית.
הרי כשאתה שומע את המילה "מלח", מה הדבר הראשון שעליו אתה חושב? על מְליחוּת, על טעם! מחשבה זו היתה טבעית כבר לאיוב, שחי לפני 4000 שנה. באיוב ו 6 הוא שואל שאלה רטורית: "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח?" וכולם ידעו את התשובה: "לא! לא אוכלים בלי מלח. זה לא טעים."
מלח הוא יקר־ערך; ומלח משפיע — משפיע לטובה. — זה מביא אותנו ל…
תכונותיו של המלח
מתוך מאפייני המלח שהיו ידועים לכל שומעיו, ישוע מזכיר במפורש רק את הטעם; אך ייתכן מאוד שהוא רצה ללמד עקרונות שמסומלים על־ידי כל חמשת המאפיינים הבולטים ביותר של המלח, והם:
- צבעו הלבן — טוהר
- היכולת להעניק / לשפר טעם (שעליה כבר דיברנו)
- סגולת החיטוי — מלח שורף בפצעים
- גרימת צמאון
- יכולת שימור
על חמש התכונות האלה עוד נפרט כשנגיע לנִמשל — לפירוש.
אבל לפני־כן עוד כמה מילים על…
"מלח תפל" — כשלון בתפקיד
מתי ה 13ב:
"…וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל, בַּמֶּה יָמְלָח? [תרגום דליטש] הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת."
האם ייתכן כי "תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ", כמו שמתרגם זאת "התרגום החדש"? — אי־אפשר! המלח הוא מינרל גבישי אי־אורגני. הוא לא נרקב, לא מתנדף, לא מתקלקל. מליחוּתו לא נחלשת עם הזמן.
? אם כך, מדוע מעלה ישוע את האפשרות של מלח שנהיה "תָפֵל"? — וברור שאין זו דוגמה היפותטית, כי הוא מיד מצרף הנחייה איך להִפּטר מהחומר חסר־התועלת:
- יש "לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת,"
- ויש להימנע מלזרוק אותו בשטח חקלאי, כי שם הוא יזיק (לוקס יד 35).
חוקרים מסבירים כי המלח שנצרך בארץ בתקופת המקרא הופק באזור ים המלח. התהליך לקבלת מלח היה בדרך כלל אידוי מים מלוחים (יחז' מז 11). אך היו גם אנשים חכמים שחסכו לעצמם את העבודה הקשה הזו. הם חצבו "מלח מוכן" משכבות המלח שבהר סדום.* מלח לא מזוקק מהמקור הזה עלול להיות מעורב עם גבישי גבס וחומרים אחרים, וכך נוצר "מלח שמליחוּתו אבדה לו".
"קנית בזול, קנית ביוקר." — שומעיו של ישוע בוודאי הכירו את התופעה.
* Nissenbaum, A.; The Dead Sea — an economic resource for 10 000 years; Hydrobiologia (1993)
עד כה "מֶלַח הָאָרֶץ" — ועכשיו…
ב. אור העולם
מתי ה 16-14:
14א "אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם."
ישוע לא רק משווה את תלמידיו למלח, הוא גם קורא להם להיות "אוֹר הָעוֹלָם", והוא מבהיר את כוונתו על ידי שני דימויים:
- העיר על ההר
- אור המנורה
- העיר על ההר
14ב "עִיר שׁוֹכֶנֶת עַל הַר אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִסָּתֵר."
לא רק בתקופת ישוע אלא גם בימינו, מי שנוסע בכבישי הארץ רואה מיד את התמונה שהמשיח מצייר: ישובים רבים בנויים על גבעות, כך שרואים אותם ממרחק של קילומטרים רבים.
- אור המנורה
15 "גַּם אֵין מַדְלִיקִים מְנוֹרָה וְשָׂמִים אוֹתָהּ תַּחַת כְּלִי, אֶלָּא עַל כַּן שָׂמִים אוֹתָהּ, וְאָז תָּאִיר לְכָל בָּאֵי הַבַּיִת."
כל אחד משומעיו של ישוע הכיר את מנורות השמן שסיפקו תאורה בימים ההם — החל מה"נר" הקטן העשוי חרס, ועד למנורות הענק שדלקו בחצר בית המקדש בכל חג סוכות (מסכת סוכה, פרק ה, ב-ג). לכולם היה ברור שלמנורה יש רק תפקיד אחד: להאיר!
אין זה היגיוני להדליק מנורה ואז להסתיר את אורה על־ידי כיסוי אטוּם כלשהו.
הנמשל
להיות מלח ואור — איך עושים את זה?
א. מלח הארץ
זהו המקום לפרט על חמש התכונות הבולטות של המלח, על מה הן יכולות לסמל, ומה כל אחת מהן אומרת לנו, לתלמידי ישוע:
- צבע לבן — טוהר
בצמוד למשלים של המלח והאור ישוע הכריז: "אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב" — "מי ששומר את לבו טהור יהיה מבורך" (מתי ה 8). לכן, ייתכן מאוד שהמלח במשל מסמל בין היתר טוהר לב וניקיון כפיים — דהיינו העדר חטא.
הסגולה השנייה היא כמובן…
- מתן טעם / שיפור טעם
מפרשים רבים של המשלים מדגישים את המאפיין הזה של המלח כחשוב ביותר. הם אומרים: "ישוע התכוון כי תלמידיו יוסיפו 'טעם טוב' לסביבה שלהם." הפרשנים טוענים כי מאמינים בישוע מהווים ברכה לחברה הבלתי־מאמינה שסובבת אותם.
כדוגמה לכך הם מצביעים על המיקוח של אברהם לטובת הצדיקים שבסדום ועמורה: לוּ היה אלוהים מוצא בסדום 10 צדיקים, הִמצאותם היתה מצילה את כל תושבי העיר החוטאים מהמשפט. — כמו שכמות קטנה מאוד של מלח נותנת טעם לתבשיל שלם, כך 10 צדיקים בלבד יכולים להיות הגורם להצלת אלפי תושבים אחרים (ברא' יח 33-22).
הבעיה עם הפירוש הזה היא ש"טעם טוב" הוא דבר אטרקטיבי — דבר רצוי. כולם מעדיפים אוכל מתובל בכמות הנכונה של מלח על אוכל תפל.
לעומת זאת, "הטעם הטוב" של לוט המאמין בסדום לא התקבל בברכה אצל שכניו (ברא' יט 9, 14; כיפא"ב ב 8-7). כך גם "הטעם הטוב" שתלמידי ישוע מוסיפים לחברה לעתים קרובות אינו רצוי. ממש לא! — לפי הבנת העולם, משיחיים דווקא "מוציאים את הטעם הטוב מהחיים":
- הרי הם מלמדים שאסור להיגרר אחרי תאוות הגוף — בזמן שכל אדם "נורמלי" סבור שלא קיים תענוג גדול יותר מלספק את התאוות האלה.
- מאמין שמתבגר ומפתח דמיון לישוע עלול דווקא להפריע לסובבים אותו:
▪ הרי אדם דובר אמת בתוך חברה של שקרנים מהווה תזכורת תמידית למה שבעצם נכון לעשות — שלהיות שקרן, זה רע;
▪ ואדם שלא ניתן לשחד ושלא משתף פעולה בעסקאות בתחום האפור — משיחי כזה עלול לגרום לאנשים ה"נורמלים" סביבו להפסיד כסף;
▪ ואדם משיחי שטוען כי ההתנהגות המינית שלך היא סטייה ממה שבורא העולם קבע כטבעי, נורמלי, בריא והגיוני — ויותר מזה, אותו משיחי גם טוען שאלוהים מגדיר את סטייתך כחטא חמור — אדם משיחי כזה לא מוסיף "טעם טוב" לחיים שלך. ההיפך, הוא עלול לגרום לך ייסורי־מצפון.
אם כך, כמאמינים בישוע אנחנו אכן "מֶלַח הָאָרֶץ" — כי כך קבע המשיח — אך המְּלִיחוּת שלנו נתפסת לרוב כדבר שלילי — לא כגורם חיובי שמוסיף "טעם טוב" לסביבה. — וזה מביא אותנו למאפיין שלישי של המלח:
- סגולת החיטוי
מפני שמלח שורף כשהוא בא במגע עם פצע, ישנם מפרשים שאומרים: "אתם רואים? ישוע רצה להדגיש בדיוק את ההיפך משיפור הטעם. תפקיד המאמינים כ'מֶלַח הָאָרֶץ' הוא לגרום לגירוי כואב אצל החוטאים. מאמינים אמורים לגרום לנקיפות מצפון — לצריבה בפצע הפתוח של החטא."
ישנה אמת גם בפירוש הזה. הרי חשיפה לאמת של דבר אלוהים יכולה בהחלט להוביל לאחת משתי תגובות:
- או שהחוטא מיד מעלה את הגנותיו, מצדיק את מעשיו, מאשים את "כל העולם" ורק לא את עצמו — ובסופו של דבר נשאר עם החטא הבלתי־נסלח;
- או שהוא מרשה ל"מלח" לעשות את פעולת החיטוי הכואבת, שבסופו של תהליך תוביל לריפוי הפצע: הוא נכנע לאמת של דבר אלוהים, חוזר בתשובה וזוכה לסליחת חטאו בזכות כפרתו של ישוע המשיח.
! בשורה ללא המרכיב הצורב — היא אינה בשורה שלמה!
מצד אחד, גישת "בישור" שרק מאיימת על אנשים בתחזית אגם האש והגֹפרית (התג' כ 10) בוודאי לא תהיה יעילה;
מצד שני, אסור לנו לנסות "לרכך" את אמת הבשורה בכך שאנחנו נמנעים מלהזכיר את הגיהינום ואת העונש על חטא.
ייתכן, אם כן, שישוע חשב במשלו גם על התכונה הצורבת והשׂורפת של המלח. — הלאה למאפיין הרביעי…
- גרימת צמאון
מי לא יודע כי מלח מצמיא. מכאן קיבלנו פירוש נוסף למשל שאומר: "ישוע התכוון שמאמינים צריכים לגרום בסביבתם צִמאון לאמת — צִמאון לבשורה. עדותנו המשיחית חייבת להיות כזו שתגרום לאחרים לרצות לדעת יותר על אמונתנו ועל המשיח." — אמת! גם זאת נקודה טובה.
ישנה עוד תכונה של המלח, וזו היתה ידועה בימי ישוע הרבה יותר מהיום, בעידן המקררים והמקפיאים:
- מלח הוא חומר משמר
דוגמה: הינחת דג טרי על השיש במטבח ושכחת אותו שם למשך יומיים. ביום השלישי הוא כבר יזכיר לך שהוא שם — על־ידי הריח. אם כך, מדוע ניתן לשמור דג מלוח זמן רב מבלי שהוא מתקלקל? — מפני שהוא עבר תהליך של כבישה במלח.
העמידות שהמלח מעניק למזון בולטת עוד יותר בָּחמוצים שכולנו מכירים: מלפפון טרי ללא קירור נרקב כליל תוך שבוע — מלפפון במלח לעומתו ישאר אכיל למשך שנים.
כמאמינים בישוע אנחנו חומר משמר מוסרי ורוחני עבור העולם (תסל"ב ב 12-7). ברגע שקהילת המשיח תלקח לשמיים בהילקחות תפרוץ השפעתו ההרסנית והמשחיתה של השטן ללא רסן, וכעבור שבע שנים בלבד יגיע העולם למצב של גיהינום עלי אדמות מכל הבחינות (דני' ט 27; התג' 19-6).
כילדי אלוהים (יוחנן א 12) — ככְלֵי חרס שבתוכם שוכן רוח הקודש (קור"א ג 16; קור"ב ד 7) — אנחנו נציגיו של הבורא על כדור הארץ. שאול השליח מגדיר את התפקיד שלנו כ"שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ" (קור"ב ה 20), וישוע אומר כאן אותו הדבר במילים אחרות: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ".
זוהי משימה עצומה. אך בעזרת רוח הקודש נהיה אכן מסוגלים להאיט את התדרדרותו של העולם לתוך תהום הרוע והחטא.
סיכום ביניים
ישנה בהחלט מידה של היגיון בארבעת הפירושים הראשונים שניתנו למשל המלח:
- כתלמידי ישוע אנחנו מחוייבים לטוהר — להתרחקות מן החטא;
- הבשורה שבפינו, כמו גם אורח חיינו, אמורים להוסיף "טעם טוב" לעולם;
- אנחנו חייבים להישאר צמודים לאמת של דבר אלוהים, גם אם האמת הזו "צורבת" לבני־שיחינו;
- עדותנו הטובה אמורה לגרום לסובבים אותנו צמאון לאמת;
…וחשוב מאוד לזכור שאת כל התפקידים הללו נוכל למלא אך ורק בכוח רוח הקודש ובעזרתו.
אך אני משוכנע שתכונת המלח העיקרית שעלינו להדגיש בפירוש המשל היא…
- יכולת השימור.
הימצאותם של מאמינים בישוע בעולם — והימצאות רוח הקודש ששוכן בקרבם — הם שמונעים כרגע את התדרדרות החברה לתוך אותו תהום מוסרי ורוחני שעליו מנבא ספר ההתגלות.
ועוד נקודת יישום אחרונה לפני שנמשיך ל"אור העולם":
מלח הוא תמיד מלוח
כמו שמלח טהור תמיד יישאר מלוח ולא יכול להשתנות, כך מאמין נושע יישאר תמיד נושע (יוחנן י 28; רומ' ח 39-38; כיפא"א א 5-3).
אך גם בתור מאמינים נושעים אנחנו יכולים לאבד את הטעם הטוב ולהיכשל בתפקיד "מֶלַח הָאָרֶץ". לכן…
יש להיזהר מדילול
- זה קורה כשאנחנו לא מקפידים "לְהִבָּדֵל מֵ…תַאֲווֹת הָעוֹלָם" (טיטוס ב 12);
- זה קורה כשאנחנו לא מיישמים את העיקרון שאומר: "אַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת" (רומ' יב 2);
- זה קורה כשאנחנו מצטטים כי "הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת" (גלט' ה 1), אך בפועל מתנהגים "כַּאֲנָשִׁים הַמַּחֲזִיקִים בַּחֹפֶשׁ כִּכְסוּת לָרֶשַׁע" (כיפא"א ב 16; גלט' ה 13);
- זה קורה כשלא נראה שום הבדל בינינו לבין הסביבה הבלתי־מאמינה —
▪ כשאנחנו נראים ומתלבשים כמו כולם,
▪ מדברים כמו כולם,
▪ מתנהגים כמו כולם,
▪ עסוקים באותם דברים כמו כולם,
▪ משקיעים את זמננו באותם בילויים ותענוגות כמו כולם… - זה קורה כשאנחנו מתעלמים מהציווי "רִדְפוּ … אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת הָאָדוֹן" (עבר' יב 14).
זה קורה כשאנחנו שוכחים כי ישוע לא רק הושיע אותנו ונתן לנו חיי נצח, אלא שבנקודת הלידה החדשה אמור להתחיל תהליך של התקדשות — של רכישת דימיון למשיח — תהליך שיימשך עד סוף חיינו (רומ' ו 19, 22; תסל"א ד 3; אפסים ד 24-22).
בקיצור, זה קורה כאשר "המלח" שלנו מעורבב עם כל כך הרבה מעָרָכי הסביבה, עד שטעם העולם עולה בחיינו על הטעם הטוב של המשיח. — נכשלנו בתפקיד.
ועשכיו הנִמְשל השני: איך להיות…
ב. אור העולם
- "עִיר שׁוֹכֶנֶת עַל הַר." — הדימוי הזה הוא של דבר סביל: הישוב פשוט נמצא שם, במקומו הגבוה והבולט, ולא יכולים אלא לראות אותו.
כמאמינים בישוע אנחנו לא "מִן הָעוֹלָם" (יוח' טו 19), אך אנחנו בהחלט חיים בתוך העולם (פיל' ב 15). כל הסובבים רואים אותנו — כמו עיר שבנויה על הר — בין אם אנחנו רוצים בכך או לא.
- "מַדְלִיקִים מְנוֹרָה." — דימוי המנורה הוא של דבר פעיל: מנורה דלוקה מפיצה אור. אורה ימשיך להידלק אפילו אם מכסים אותה — אם "שָׂמִים אוֹתָהּ תַּחַת כְּלִי" — אבל אז היא לא מגשימה את מטרתה.
ישוע המשיח הוא אור העולם (יוח' ח 12), אך אורו לא יירָאה ישירות עד לשובו לארץ (מתי כד 30). עד אז הוא מאיר את אורו הנפלא באמצעות תלמידיו שבהם הוא שוכן (כיפא"א ב 9; יוח' יד 20).
בלתי־מאמינים יכולים לראות את אורו של המשיח רק "אִם [אנחנו] נִתְהַלֵּךְ בָּאוֹר, כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּאוֹר" (יוח"א א 7) — אם נקפיד להתרחק "מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו" (תסל"א ה 22).
▪ חשוב שנחיה חיי קהילה שכוללים לימוד מדבר אלוהים, תפילה משותפת, עזרה הדדית, בציעת הלחם והתחברות (מה"ש ב 42);
▪ חשוב שננהל את חיי משפחתנו על־פי העקרונות של כתבי הקודש (אפס' ה 33-22; ו 4-1);
▪ אך אם נסתפק באלה בלבד — אם כל חיינו מרוכזים ב"בועה המשיחית" — נהיה "מְנוֹרָה … תַּחַת כְּלִי".
זה בדיוק מה שהאדון ישוע מדגיש בפסוק האחרון (מתי ה 16).
היישום: לגרום לבני אדם לכבד את אלוהים האב
כדי שהמשלים של "מֶלַח הָאָרֶץ" ושל "אוֹר הָעוֹלָם" לא ישאירו מקום לניחושים, ישוע מפרט כעת מה צריך להיות היישום:
מתי ה 16:
"כָּךְ יָאֵר נָא אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם."
אם כך, שני המשלים — הן משל המלח והן משל האור — מסמלים בראש ובראשונה עדות משיחית — עדות שאינה מביאה כבוד לתלמיד עצמו אלא גורמת לכך שבני האדם יכבדו את אלוהים האב.
? איך עושים את זה? — חשוב מאוד שנגיע כאן ליישום פרקטי, מעשי — שלא נסיים במשפט שנשמע אולי "רוחני" אך בתכל'ס לא אומר לנו כלום.
"…לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים." — דהיינו, זה מתחיל בכך שמעשינו שונים מאלה של הסביבה:
- נגיד, לדוגמה, שאתם גרים בבניין שמכל דירותיו בוקעות צעקות בכל שעות היום והלילה (מכירים בניינים כאלה?): ● צעקות של הורים על ילדים ● צעקות של ילדים בחזרה להורים ● צעקות־רצח של ילדים על אחיהם ● צעקות של נשים על הבעלים ושאגות של בעלים על הנשים ● צעקות של שכנים על שכנים וצעקות של שכנים על הילדים של הכשנים ● צעקות בחצר, צעקות מהחלון, צעקות בחדר המדרגות, צעקות בחנייה…
ונגיד שרק אתם אף פעם לא מעורבים בצעקות האלה. ● אפילו כשתוקפים אתכם, אתם לא תוקפים בחזרה. ● אתם כמו אי של שלום בתוך המתח התמידי הזה;
- גם הילדים שלכם שונים: הם פחות מרעישים, הם לא מפילים זבל במדרגות, לא מדברים בקללות, לא מתחצפים לשכנים ואפילו אומרים להם "בוקר טוב";
- וכשבאים אליכם לִגְבות "ועד בית", אתם אף פעם לא אומרים, "אין לי מזומן. תחזור מחר";
…ואז יוצא לכם פעם לדבר עם שכן על השוני הזה — ואתם אומרים לו כי זה "בגלל שאתם מאמינים באלוהים."
? האם ההסבר הזה יגרום לשכן "לכבד אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם"? — לא. — הוא אולי יגיד לכם "כל הכבוד" ויחשוב שאתם סוג של דתיים, אבל לא יותר מזה.
כשאנחנו מרבים לדבר על "אלוהים" וחושבים שזוהי עדות משיחית, חשוב לזכור מה אומר ישוע (יוחנן ה 23ב):
"מִי שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הַבֵּן, אֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הָאָב אֲשֶׁר שָׁלַח אוֹתוֹ."
! עלינו לכבד את הבן — לכבד את ישוע. עלינו להשמיע עדות ברורה שאומרת: "מי ששינה אותי, זה ישוע. אם אתם רואים בי דבר טוב, זה בזכות ישוע."
ורק עם בעקבות העדות הברורה הזו מישהו התמסר לישוע ונושע — או אם העדות הברורה הזו תהיה אחד השלבים שדרכם אדם יוושע — רק אז הגשמנו את המטרה שלשמה המשיח עשה אותנו ל"מֶלַח הָאָרֶץ" ול"אוֹר הָעוֹלָם".
הרי יש רק דבר אחד שבאמת מכבד את אבינו שבשמים: לכבד את הבן — להאמין בישוע ולהיוושע.
"כָּךְ יָאֵר נָא אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם."