הרקע – מה ראינו עד עכשיו בספר מעשי השליחים?
- ספר מעשי השליחים מתאר את פעולות רוח הקודש דרך המאמינים על מנת שיעידו על ישוע כאדון ומשיח.
- ראינו בחלק הראשון של הספר שרוח הקודש בא על המאמינים בירושלים, עושה ניסים וקמה לה הקהילה הראשונה.
- לאחר מכן ראינו את הבשורה והמאמינים יוצאים מחוץ לירושלים לאזור שומרון בעקבות סקילת סטפנוס והרדיפה שהתחילה נגדם.
- קראנו על שאול, רודף הקהילה שישוע התגלה אליו והפך אותו למאמין ושליח שלו.
- ראינו שלהפתעת המאמינים הראשונים גם הגויים הם חלק ממלכות אלוהים, כמו רק ע"י אמונה בישוע.
- קראנו על מסע הבישור הראשון של שאול ובר נבא שיוצאים מקהילת אנטיוכיה (סוריה), אשר גורם לרבים להגיע לאמונה, אך ראינו שגם מספר המתנגדים הוא גדול.
- בפרק ט"ו קראנו על הועדה בירושלים שהכריעה בשאלה כיצד הגויים נושעים ומה עליהם לעשות בתור מאמינים.
- לאחר ששאול ובר נבא חוזרים לקהילת אנטיוכיה עם המכתב שמתאר את החלטת הועדה בירושלים הם נשארו שם תקופה מסויימת ומשם נמשיך היום.
- שאול נפרד מבר נבא ויוצא עם וסילא למסע הבישור השני.
פסוקים 1-10: החלק הראשון של המסע
פסוקים 1-2:
- שאול חוזר לדרבי וליסטרה! רגע, מה יש לו זיכרון כזה קצר?
הרי רק תקופה לא רצקה לפני כן, בפרק י"ד, הם סקלו אותו כמעט למוות באבנים שם!
למה אתה חוזר לשם?
אולי אהב כל כך את המאמינים שם שהיה מוכן לקחת את הסיכון עבורם.
- שאול מצרף לצוות שלו בחור צעיר, חצי יהודי חצי יווני שהיה בעל שם טוב בקרב המאמינים באזור.
טימותאוס היה לעוזר של שאול שהפך גם למעין "בן" של שאול מבחינה רוחנית.
עם הזמן אנחנו יודעים שהוא היה גם למנהיג הקהילה באפסוס (ראשונה לטימותאוס א' 3).
וכמובן אנחנו יודעים ש-2 מאיגרות הברית החדשה נכתבו בידי שאול והיו מיועדות אליו.
פסוק 3 –
שאול במקרה הזה בחור למול את טימותאוס, כמובן לא כדי להושיע אותו, אלא כדי לאפשר לו להיות חלק משירות הבישור בקרב היהודים. אם לא היה עושה זאת, הקהל היהודי לא היה מקבל את טימותאוס ושומע לו ולשאול מכיוון שהיו מזהים אותו בתור גוי (הרי היה חצי יווני וחצי יהודי).
יש כאלה שמאשימים את שאול שהלך נגד מה שהועדה בירושלים החליטה אבל הטקסט מבהיר בצורה ברורה שזה לא המקרה. מעבר לכך, במקרה אחר של טיטוס, שאול לא עשה לו ברית מילה.
פסוק 4 –
שאול והצוות שלו עוברים באזור ומוסרים לכולם את ההחלטה של הועדה בירושלים לגבי הישועה בישוע ובלבד ועל כך שאין להם צורך לעשות ברית מילה או לקיים את מצוות התורה.
פסוקים 6-10:
- שאול והצוות רוצים ללכת דרום מערב אך רוח הקודש מונעת מהם.
לאחר מיכן מנסים ללכת צפונה אך שום רוח הקודש מונע מהם.
בסוף הם מגיעים לעיר נמל שנקראת טרואס.
- כיצד רוח הקודש מנעה מהם?
הטקסט לא אומר לנו. יש כאלה שמשערים שמדובר במחלה שתקפה את שאול, משתי סיבות:
- אנחנו יודעים שבאל הגלטים שהוא מתאר קושי בריאותי שקשור לעיינים שלו.
- שימו לב לפסוק 10 – הניסוח שם (שימוש בלשון רבים) מראה כי גם לוקס נמצא איתם עכשיו, מה שמרמז שאולי שאול היה זקוק לעזרתו של הרופא הנאמן.
- בכל מקרה – אלוהים פותח דלת ושולח אותם על ידי התגלות בחזון צפון מערבה אל מקדוניה.
פרק ט"ז פסוקים 11-15: מגיעים לפיליפי ופוגשים את לידיה
פסוק 11 –
- "הפלגנו" – הכוונה לצוות ההישור הנוכחי שכולל את שאול, סילא, טימותיאוס ולוקס.
- הפלגה מטרואס שהיית עיר נמל אל נפוליס שהייתה עיר נמל במקדוניה גם כן.
פסוק 12 –
- ההגעה שלהם לפיליפי, שהייתה מושבה רומית, בעצם הביאה בפעם הראשונה את הבשורה לאזור זה של אירופה.
- פיליפי נקראה על שם אביו של אלכסנדר הגדול, פיליפוס השני.
פסוק 13 –
כמנהגו, שאול תמיד רצה קודם כל לבשר ליהודים בכל מקום אליו הגיע.
העובדה שאין בית כנסת מעידה שהקילה היהודית בפיליפי הייתה מצומצמת ביותר.
שאול והקבוצה חשבו, לא ברור בדיוק למה, שאולי מספר מצומצם של אנשים יתפללו באזור שפת הנהר ופנו לשם.
שאול בטח ציפה לראות את הגבר ממקדוניה שנגלה אליו בחזון, אבל הנה עכשיו הוא מגיע למקדוניה ובמי הוא נתקל? חבורה של נשים שהתאספו. שאול והצוות מדברים איתן.
העובדה ששאול לימד נשים היא לא מובנת מאליה, שכן היהודים ובטח הפרושים לא היו עושים זאת בתקופה ההיא.
פסוק 14 –
- הם נתקלו באישה בשם לידיה, אשר נאמר עליה שהייתה "יראת אלוהים", ביטוי שרומז על כך שככל הנראה מדובר בגויה שהאמינה באלוהי ישראל, בדומה לקורנליוס שר המאה הרומי.
- לידיה כנראה הייתה אשת עסקים שעברה מתיאטריה שבאסיה הקטנה (המקום אליו שאול רצה ללכת קודם לכן) לפיליפי כדי למכור ארגמן (בד סגול/אדום שרק עשירים קנו).
- אז לידיה שמעה ואלוהים פתח את הלב שלה באמת להקשיב ולבחון את דבריו של שאול.
פסוק 15 –
הטקסט לא מפרט אבל ככל הנראה גם המשפחה שלה הייתה שם וקיבלה את האדון.
לידיה מנסחת את הבקשה שלה בצורה שקשה לסרב לה ומשכנעת את שאול והצוות לבוא ולהתאכסן בבית שלה.
פרק ט"ז פסוקים 16-24: הבלאגן שנגמר בכלא
פסוק 16 –
- הביטוי המקורי שמתורגם כ- "רוח ניחוש", הוא "נערת פיתון".
פיתון במיתולוגיה היוונית היה הנחש ששמר על הנביאה בדלפי. בסופו של דבר אותו נחש נהרג בידי אפולו "אל הנבואה" (וגם אל השמש) והביטוי "פיתון" בעצם מתייחס לכל מי שיש לו קשר לאפולו אל הנבואה.
במובן של היום מדובר על משהו כמו "מדיום", אדם שמתקשר עם שדים ואומר לאנשים דברים על העתיד שלהם.
- גילוי העתיד היה משהו מאוד פופולרי ברומא של אז ולכן האנשים שהחזיקו באותה נערה עשו הרבה כסף.
פסוקים 17-18:
- הנערה אחוזת השדים מכריזה אמת אודות שאול והצוות שלו – הם באמת עבדי אלוהים שמכריזים את הדרך לישועה. נשמע כמו פרסום חינם לא?
- אותה אחוזת שד המשיכה להכריז זאת ימים רבים עד שזה פשוט הטריד (במובן של הכעיס) את שאול והוא ציווה על הרוח הרעה שבה לצאת – ואכן כך קרה.
- אגב גם ישוע לא נתן לשדים לדבר אמת אודותיו (לוקס ד' 41, מרקוס א' 34).
- מדוע שהשטן ידבר אמת וכיבכול "יתן" לישוע פרסום חינם?
אני לא יכול להגיד לכם שאני מבין לגמרי את דרכי השטן – ממש לא.
אבל הסבר אחד אפשרי הוא שהשטן משתמש לפעמים קצת באמת כדי לחדור למקום כלשהו ושם להפיץ את השקר. אם שאול והצוות "היו זורמים" עם אחוזת השד וההכרזה שלה, אנשים אחרים היו רואים בנערה כאחת מהמאמינים, ואז הסכנה שבתור אחת שנתפסת ככזו היא תכתים את שמו של ישוע ותגרום נזק רב.
פסוק 19 –
אדוני הנערה ראו ששאול הרס להם את "מכונת הכסף" ובכעס תפסו אותו ואת סילא וסחבו אותם אל כיכר העיר למשפט.
פסוקים 20-21:
הם הביאו אותם מול השלטונות והאשימו אותם שבתור יהודים הם עושים בלאגן ומלמדים דברם שאסור לאנשים לעשות בתור רומים.
- אנטישמיות זו לא המצאה חדשה. למשל – באותה תקופה הקיסר קלודיוס קבע שאסור ליהודים להיות ברומא.
היחס ליהודים אולי יכול להסביר את העובדה שמתוך הצוות רק שאול וסילא נלקחו, הם היו היהודים המלאים היחידים.
- בעלי הנערה האשימו אותם בשתי האשמות: אחת שקרית ואחת נכונה באופן רשמי.
השקרית – שאול וסילא עוררו בלאגן בעיר.
הנכונה – בתור רומים אסור היה לקבל "דת" שלא אושרה רשמית ביד רומא. זה לא נאכף בד"כ אבל היה קיים.
כמובן שהסיבה האמיתית לכל העניין הייתה העובדה שהם כבר לא יכלו להרוויח כסף מאותה נערה מסכנה.
פסוק 22 –
השליטים בפיליפי נסחפו אחר זעם ההמונים ונכשלו בתפקידם כשליטים רומים – הם לא עשו משפט מסודר בו ניתן לאלו המואשמים להשמיע את הטענות שלהם ולהגן על עצמם.
הם מיד ציוו להלקות את שאול וסילא – להכות אותם במקלות.
פסוקים 23-24:
- בנוסף להחלטה הלא חוקית של להכות את שאול וסילא, עכשיו השליטים משליכים אותם לכלא גם כן בצורה לא חוקית. הם ציוו על הסוהר לוודא שהם "באבטחה מלאה" ולכן הוא השליך אותם אל "הכלא הפנימי וסגר את רגליהם בסד.
- כלא רומי בדרך כלל היה בנוי משלושה חלקים: חלק חיצוני שהיה חשוף יותר לאור ואוויר, חלק פנימי יותר שהורכב מתאים והחלק הפנימי ביותר, בור חשוך באדמה.
פרק ט"ז פסוקים 25-34: הסוהר הפיליפי
פסוק 25 –
השעה 12 בלילה, חושך מוחלט בכלא רומי, מסע הבישור של שאול וסילא בשיאו – הם עמוק בכלא.
ומה הם עושים? מתפללים ומהללים את אלוהים!
שאר האסירים היו "קהל שבוי" שהקשיב, מעניין כמה הם אהבו את העניין שהם עושים את זה באמצע הלילה.
פסוק 26 – אלוהים מביא רעידת אדימה, כל הדלתות והשרשרות נפתחו.
פסוקים 27-28:
- הסוהר מתעורר, רואה מה קרה, חושב שכל האסירים ברחו ומחליט להתאבד, כדי להמנע ממוות קשה יותר מידי השלטונות שהרי העונש על אסירים שברחו לסוהר היה עונש מוות אוטומטי.
- מדוע שאר האסירים לא ברחו? לא כתוב. אולי שוק מהרעידת אדמה, אולי פחד שיתפסו שוב, אולי נשמעו לשאול.
פסוקים 29-30:
הסוהר שידע אודות מה שלימדו שאול וסילא בצורה ישירה או עקיפה (או דרך מה שאמרה הנערה אחוזת השד) וכנראה ראה ברעידת האדמה כאות המאמת את המסר שלהם, נפל לרגליהם, ושאל את השאלה החשובה ביותר שכל אדם יכול לשאול, "מה עלי לעשות כדי להיוושע?"
פסוק 31 –
- השיבו ואמרו: "תבוא לקהילה, תקרא בתנ"ך, תתפלל לפני השינה, תגיד תודה על האוכל, אל תקלל ותכבד את ההורים".
זה לא מה שנאמר כמובן. שוב פעם הטקסט מדגיש שהישועה היא באמונה בלבד, זה מה שנדרש.
- הכוונה בכך שגם בני ביתו יוושעו: אולי מדובר בנבואה של שאול, הרי ברור שישועת אדם לא מבטיחה את ישועת משפחתו. אנחנו גם נראה עוד רגע שאכן בני משפחתו נושעו.
פסוקים 32-34:
שאול וסילא לימדו את הסוהר ובני ביתו אודות ישוע ועוד באותו הלילה קרו מספר דברים –
הוא רחץ את הפצעים שלהם, הוא ומשפחתו נטבלו והזמין אותם לארוחה בביתו יחד עם שאר בני המשפחה.
פרק ט"ז פסוקים 35-40: משתחררים מהכלא
פסוק 35 – השליטים שולחים שוטרים לשחרר את שאול וסילא.
פסוק 36 – הסוהר, סביר להניח שבשמחה, מבשר להם את הבשורה הטובה, הם חופשיים ללכת.
פסוק 37 –
שאול מסרב לצאת מהכלא!
הוא טוען בצדק שהשליטים פעלו לא כחוק כאשר היכו אותם בפומבי, בלי משפט וזרקו אותם לכלא וזאת כשהם בעצם אזרחים רומים. עכשיו הוא דרוש שהם בעצמם יבואו ומול כולם ישחררו אותם.
מדוע ששאול לא פשוט יצא מהכלא וימשיך במסע?
- אולי כי פשוט כעס על מה שקרה ובאופי החזק שלו דרש שיעשה פה סוג של צדק.
- שאול ידע שברגע שהשרים יגלו שהוא וסילא אזרחים רומים ויבינו את כל הדברים הלא חוקיים שעשו – זה משהו שיעמיד אותם בסכנה אל מול השלטון הרומי המרכזי. הוא ידע שהם יפחדו מממצב שכזה ולכן הוא זה שנמצא בעמדה חזקה כרגע. יכול להיות שהוא התכוון להשתמש בעמדה הזו כדי לוודא שהשלטונות בפיליפי לא יתעסקו עם המאמינים החדשים, עם הקהילה החדשה, שקמו להם בעיר, שלא יציקו להם.
פסוקים 38-39:
השרים אכן מגלים את הטעות שעשו בכך שהיכו והשליכו לכלא אזרחים רומים ללא משפט ראוי והם פשוט מפחדים.
הם מתחננים משאול וסילא שיעזבו את העיר.
פסוק 40 –
שאול וסילא אכן עוזבים, אך בדרך עוברים בביתה של לידה, מעודדים את המאמינים שם ואז ממשיכים בדרכם.
אז אנחנו רואים בעצם שקמה קהילה בפיליפי, לידיה, הסוהר ומשפחתו ואנשים שהגיעו לאמונה בדרך.
אנחנו יודעים שבשלב מאוחר יותר הקבוצה הזו גדלה, והפכה לקהילה אליה שאול השליח כותב את "האיגרת אל הפיליפים".
מטרת הקטע:
אפילו אם הדרך קשה ולא מובנת לנו, אלוהים ריבון ויגשים את התכנית שלו.
למרות ששאול והצוות שלו עשו את רצון אלוהים, בדרך הם הגיעו לנקודה מאוד נמוכה ומייאשת, אך גם שם אלוהים פעל ובסופו של דבר הגשים את התכנית שלו – להפיץ את הבשורה ולהביא אותה מירושלים לרומא.
יישום
1.רוצים לשיר בחושך?
שאול, שליח אלוהים רצה לבשר במקום אחד, אלוהים אמר לו לא, רצה במקום שני, גם לא, קיבל חזון של איש מקדוני בפיליפי, יצא לדרך בתהלהבות וגילה חבורת נשים, שאחת מהם קיבלה את ישוע. אחר כך הוא רוצה לבשר בעיר ומוצא את עצמו באיזה בור של כלא חשוך, הנקודה הכי נמוכה שיכולה להיות.
ומה הוא עושה? מאשים את אלוהים? צועק איך אלוהי האהבה יכול לעשות דבר כזה ועוד לשליח?
לא – הוא מהלל את אלוהים.
אם בתקופות הקשות שלכם בבית ספר, בבית,במשפחה, בעבודה או אם חס וחלילה תגיע טרגדיה בעתיד,
אם אתם רוצים להיות דומים יותר לשאול וסילא בתגובה שלכם,
אם אתם רוצים לשיר ולתת לשלום אלוהים לשטוף אתכם מבפנים,
תדעו שזה אפשרי, אבל רק ברוח אלוהים!
איך זה יכול להיות? (פיליפים ד' 6-9)
שאול באיגרת שכתב אל הפיליפים נותן לנו 2 נקודות מפתח לשלום בעת זמן קשה:
א. דרך ראשונה – להביא את מה שבליבנו לפני אלוהים (פסוקים 6-7)
"אַל תִּדְאֲגוּ לְשׁוּם דָּבָר, כִּי אִם בְּכָל דָּבָר הַצִּיגוּ מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם לֵאלֹהִים בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים וּבְהוֹדָיָה. וּשְׁלוֹם אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּב מִכָּל שֵׂכֶל יִנְצֹר אֶת לְבַבְכֶם וְאֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ".
דרך תפילה, עלינו להציג את המשאלות שלנו בפני אלוהים, בתחנונים(להבין שלא יכולים לבד, שזקוקים לו) וזאת בגישה של הודיה. בדרך זו אלוהים אומר ששלום יכבוש את ליבנו.
ב. דרך שנייה – להגות בדברים טובים ומועילים (פסוקים 8-9)
"כָּל אֲשֶׁר אֱמֶת, כָּל מַה שֶׁנִּכְבָּד, כָּל דָּבָר יָשָׁר, טָהוֹר, מָלֵא נֹעַם, כָּל אֲשֶׁר שִׁמְעוֹ טוֹב, כָּל מַעֲשֶׂה נַעֲלֶה, וְכָל דָּבָר הָרָאוּי לְשֶׁבַח, בְּאֵלֶּה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם….וֵאלֹהֵי הַשָּׁלוֹם יִהְיֶה עִמָּכֶם".
בזמנים קשים, עלינו לעטוף את הלב שלנו בדברים טובים ומועילים: דבר אלוהים, מוזיקה משיחית, שיעור באינטרנט, ספר שעוזר לנו בחיים שלנו בתור מאמינים וכו'.
[בהקשר המיידי לפיליפים – שאול אמר להם קודם לשים את את הבלאגן, את הבעיות, את הדאגות בידיו של אלוהים, ועכשיו הוא אומר להם לעטוף(למלא) את הלב שלכם בדברים טובים כדי ששלום אלוהים האישי, ולאחר מכן הקהילתי, יחזור וכך הקהילה תמשיך לשרת את אלוהים].
2.האם אני מגיע כדי לשמוע את אלוהים או כדי להקשיב לאלוהים?
פסוק 14: " הָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת יִרְאַת אֱלֹהִים, לִידְיָה שְׁמָהּ, מוֹכֶרֶת אַרְגָּמָן מִן הָעִיר תִּיאָטִירָה. הִיא שָׁמְעָה וְהָאָדוֹן פָּתַח אֶת לִבָּהּ לְהַקְשִׁיב אֶל דִּבְרֵי שָׁאוּל".
כשאתם באים לקהילה בשבת, אתם באים רק כדי לשמוע את דבר אלוהים או כדי באמת להקשיב?
על לידיה נאמר בהתחלה שהיא שמעה אך לאחר מכן הקשיבה, בחנה, נתנה לזה תשומת לב.
אז למה אנחנו מגיעים לקהילה? כדי לסמן V שהייתם בשיעור ואתם רוחניים?
או שבאמת באים להקשיב לאלוהים?
מתי בפעם האחרונה התפללתם לפני שהגעתם לכאן – אלוהים דבר אלי! שנה אותי, תדריך אותי, תקן אותי, תעודד אותי.
אני חושב שזו הגישה שצריכה להיות לנו כשאנחנו מגיעים לבית אלוהים.
3.מאמינים הם לא השטיח שעליו כולם צריכים לדרוך.
נכון, בתור מאמינים אנחנו נקראים לאהבה, נדיבות, סבלנות, סליחה וזה בהחלט יותר מנכון!
אבל…
יש הבדל בין הדברים האלה לבין להיות השטיח של כולם. אנחנו צריכים לדעת גם להיות חכמים ולדעת לעמוד על שלנו,
כמו ששאול עשה כאן (ויעשה בהמשך) בהקשר של הזכויות שלו כאזרח רומי.
לדוגמה – כל בתי הכנסת לא נדרשים לפי החוק לשלם ארנונה מכיוון שהם בתי תפילה.
העירייה רצתה לגבות מאיתנו ארנונה באלפי אלפים של שקלים כי היא בחרה לא להכיר אותנו בתור "בית תפילה",
אז מה עשינו?
"טוב אלוהים קרא לנו לסלוח, לאהוב, להיות נדיבים – אז בואו נוותר להם ונשלם מאות אלפים של שקלים…"?
לא – הלכנו למשפט וכמובן שזכינו, כי זה מה שהחוק אומר.
אז להיות אוהבים, אך גם להיות חכמים!